אור ברסלב
תשובת ריבא (אונגר) חלק א הלכות שבת ויו"ט

תשובת ריבא (אונגר) חלק א· רבי יואל אונגר

הלכות שבת ויו"ט

סימן ב

סימן ג

אודות רחים של קיטור אם למצוא היתר ע"י שותפות של עכו"ם בשבת:

מנחם עזרי' כתב ישראל שיש לו בהמה חולבת והחלב מחציתה להאריס דצריך להפקיר הבהמה, ומג"א רמו אתה עליו דהא מותר לחלוב משום צער בע"ח, וא"ר סי' ש"ה מישב, [א"ה עי' יעבץ סי' ע"ו]:

הקשה בסי' של"ב פסק בהמה שאחזתה דם מותר לומר לעכו"ם להקיזה מטעם אדם בהול ע"ש, ולמה לא נתיר אמירה לעכו"ם משום צער בע"ח:

בת כתב בשביתת כלים מהני קצץ, ת"ש שביתת כלים משביתת בהמה, ומביא רמב"ן פ' אמיר אם יעמול אדם בדברים שאינן מלאכה מל"ט מלאכות, דעובר על עשה דתשבות, דהא לא נח ולא שבת, ומובן הפסוק בלאוין כתיב ששת ימים תעבוד עשית מלאכתך, לא תעשה מלאכה, ומלאכה לא נקרא אלא ל"ט שהי' במשכן, ובעשה כתיב ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות, ואמר למען ינוח שורך שלא יעמוס עליו משאות כבידות בחצירו אף שלא עשה מלאכה מל"ט מלאכות מ"מ הרי לא נחה ולא שבתה, וזה נגד רשב"א יבמות דף ו' דבמחמר אינו עובר על עשה תשביתו, ועי' בסי' נ"ב תשובה ארוכה באמירה לעכו"ם בע"ש ובענין שליחות לעכו"ם ובסי' נ"ג, אמירה לגוי באיסר עשה [א"ה עי' תוס' ע"ז ט"ו ע"א וא"ר רמו ס"ק י"ב ותראה בחינם. משיג עלי].

סימן ד

מג"א תרע"ט כתב דאשה שקבלה שבת תוכל לצוות לאחר שלא קיבל להדליק נר חנוכה, וקשה ממנ"פ אם יש שליחות א"כ היא מחללת שבת:

פנ"י הקשה על המחבר רס"ג דמי שקיבל שבת מותר לצוות לאחר לעשות לו מלאכה, כיון השליח לאו בר חיוב יש שלד"ע וכן קשה לרש"י דיש שליחות לנכרי לחומרא למה הצריכו לאסור אמירה לגוי משום שבות, ומתוס' שבועות דף ג' מוכח לכאורה דאף בגוי אין שליח לד"ע, ובית מאיר מחדש לענין חילל שבת לא שייך שליחות כי גוף המשלח שבת וינפש [עי' מקנה כלל י"ח אות י']:

סימן ה

רמב"ן מתיר למרוט נוצות ביו"ט דס"ל דאין עוקר ד"ת רק בג"ק, ורמב"ם פ"ח מהלכות שבת דחובל בין באדם בחיה ובעוף חייב משום מפרק, וכתב ה"ה דבע"ח מיקרי גדולי קרקע:

[א"ה בענין זה אמרתי לישב קושי' פמג"ד בפתיחה לשבת הקשה האיך אמרו ספק בן ז' מתחלינן ממנ"פ מחתך בשר בעלמא הוא, לרמב"ם חובל מצד מפרק חייב גם בבשר ונראה המגן אבות הקשה לרמב"ם האיך חייב במילה מצד חובל הלא אין כאן דם כגרוגרת, ותי' המצוה אחשביה כמ"שכ ר"ן שצריך להטיף דם ע"ב לפ"ז אם אינו בר קימא מצוה אין כאן ולא שייך אחשביה ודוק:]

ריב"ש מובא במג"א סי' ש"ג בגזיזה לכ"ע חייב גם באין צריך לצמר דגם במשכן הי' כן התכלית ליפת העור:

רי"ף מביא ספק בן ז' ספק בן ח' אין מחללין עליו שבת והקשה ר"ן אמאי לא מחלינן ממנ"פ, וחישב עם רשב"א שהקשה למה מחשבינן למחתך בשר בעלמא וכי מותר לעשות חבורה בטריפה:

לרמב"ם שחובל מפרק הוא תולדה דדש, האיך שוחטין ביו"ט וכי מותר דישה ביו"ט, [עי' פני ביצה י"ב]:

סימן ו

אם מותר הוועקאוהר שנעשה בעת שקול דופק לעורר השחר מדליק ג"כ נר להאיר, להעמיד בשבת מכ"ש בע"ש, ועי' סי' ק"כ:

אני השואל וחותני מורי הגאון ז"ל חשף זרוע עוזו בבקיאות וחריפות הפלא ופלא, ושמוני למטרה לחיציו השנונים משוחים בשמן אהבת התורה, ויען שמביא דברי בקיצר מאוד, על כן להצדקני צריך אני להאריך קצת, מה שכתבתי בשאלה:

אם מותר להעריך בשבת, נראה לי דשייך, בפלוגתי' מג"א עם אבן עוזר, שמג"א סי' רנ"ב סובר אם ישראל נותן חיטין ברחיים חל מים בשבת פטור ומותר מ"הת, ואב"ע בסי' שכ"ח כתב שאסור להעמיד עלוקה בשבת, וכן אסור ליתן חיטין ברחיים וחייב מדאוריי' גם שאינו עושה פעולה אבל לא גרע מזורה ורוח מסייע שחייב כמבואר ב"ק דף ס' דמלאכת מחשבת אסרה תורה ע"ש באריכות, הגם שיש לחלוק כי בכלי שעות עדיין אין אש בעולם ודו"ק:

אבל להעמיד בע"ש, נראה שמותר, ואקדים דברי נמ"י ב"ק דף כ"ב, ר' יוחנן אמר אשו משום חיציו כאלו בידיו הבעירו, ואי קשיא לך א"כ היכי שרינן עם חשיכה להדליק את הנרות והדלקתה הלכת ונגמרה בשבת, לפ"ז הרי הוא כאילה הבעירה הוא בעצמו בשבת, לא קשיא לן שהרי חיובו משום חיציו כזורק החץ שבשעה שיצא החץ מתחת ידו באותה שעה נעשה הכל ולא חשבי' ליה מעשה דמכאן ולהבא, דאי חשבינן ליה, הוי לן למפטריה דאנוס הוא שאין בידו להחזירה, וה"נ אילו מת קודם שהספיק להדליק הגדיש, ודאי משתלם ניזק מאחריות נכסים דידיה וכו', וכן הדין לענין שבת דכי אתחיל מע"ש אתחיל, וכמאן דאגמרי' בידים בההיא עידנא דלית בי' איסור חשי' ע"ש, א"כ מותר להעמיד כלי שעות בע"ש, הגם שמבואר בסי' רס"ה שאסור גרם כיבוי מטעם שמא יעשה כן בשבת, אבל בכלי שעות מנהג כל ישראל להעמיד בע"ש, עי' סי' רנ"ב וסי' של"ת, א"כ בודאי לא יעשה כן בשבת, עי' בשו"מ ח"ב סי' ה' מביא ירושלמי שבת פ"ב, ולא בשמן שריפה אר"ח זאת אומרת שאסור להציץ את האור במדורת קדשים ודולקת בשבת והא תנינן ומאחיזין את האור במדורת בית המוקד אר"י בשבת כתיב לא תעשה כל מלאכה נעשית היא מאליה וברם הכא התורה אמרה אין שורפין קדשים ביו"ט ואין צריך לומר בשבת, הרי מבואר דבשבת לא אסרה תורה רק עשיה ממש אבל מה שבא בכחו שרי כמ"ש נמ"י כפי פירושי דאינו רק גרמא ע"ש שמתיר ג"כ להעמיד כלי שעות שמדליק הנר, ועי' בבן יהודא סי' קנ"א, וגורן דוד:

שמ"ק שם דף כ"ב, עבד כפות לו וגדי סמוך לו פטור כלומר משום דקיל"מ, ק"ל אמאי פטור והא מתחייב בגדיש קודם שיתחייב בנפשו של עבד, וי"ל דמסקנא סמוך דאוקמי שהצית בגופו של עבד, ואכתי לא ניחא דאפי' הציץ בגופו של עבד אמאי פטור על הגדיש, אטו מי שנתחייב בנפשו ואח"כ קרע שיראין מי לא מחייב וכו', ואיפשר לר"י דאמר אשו משום חיציו, כל שהציץ אפי' בגדיש ועבד כפות לו דא"א לברוח, הו"ל משעת הצתת אש בגדיש רודף ונעשה על הגדיש כרודף ששבר כלים ע"ש, ובשמ"ק דף ע' ד"ה רע"ק קלוטה וכו', לכאורה לפי סברת נמ"י א"כ סוף הפעולה נחשב לתחילת המעשה ונשרף הגדיש עם עבד ביחד, וכן צריך להבין הירושלמי אשר המחבר ז"ל ג"כ מתקשה בו:

ירושלמי פרק אלו נערות, הרי המצית גדישו של חבירו בשבת על שיבולת הראשון חייב מכות מיכן ואילך בתשלומין, ולית אמר כן על כל שיבולת ושיבולת יש בה התריית מיתה עכ"ל, א"כ ג"כ קשה לפי נמ"י מאי מקשה הירושלמי ונראה לדעתי הקלושה שכך כוונת הנמ"י סוף הפעולה שנעשה ממילא נחשב כאילה הוא הי' עושה בידים בתחילה, א"כ כאשר הדליק בעבד חייב מיתה, וכאשר הדליק הגדיש הכל נחשב כאילה הוא הי' מדליק הגדיש לאחר שהדליק בעבד, ושפיר הקשה הירושלמי ושמ"ק, ועי' ב"ק דף י"ז אמר רבה זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור דאמרי' ליה מנא תבירא תברי וכתב תוס' נראה דאם זרק אבן או חץ על הכלי ובא אחר וקדם ושברו דפשיטא דחייב ולא שייך כאן מנא תבירא תבר דאי אזלינן נמי הכא בתר מעיקרא לא משכחת בצרורות ח"נ, וסברי' פשוטה היא לחלק בין זורק אבן לזורק כלי עצמו, ויש"ש סי' ד' כתב שראש מחולק עם תוס', ועי' קצ"הח סי' ש"ץ, ונראה להסביר עם נמ"י הנ"ל כי סוף הפעולה נחשב כתחילה, ונראה וק אם באמת עושה החץ הפעולה, אבל אם אחד הקדי' ושבר אז החץ לא עשה פעולה, ולא שייך לאמור סוף פעולה כתחילה יחשב, אבל בזרק הכלי והזיק בידים ולא צריך לאמור סוף הפעולה כתחילה כי תיכף חייב בהיזקו שזרק הכלי, ואולי גם ראש מודה ומיושב הרבה קושי' מקצ"הח ע"ש ודו"ק:

והנה יש מלאכות שעושה בידים המלאכה גם שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה סבר ר"י שחייב כיון שעושה הפעולה, אולם יש מלאכות שאינה עושה כלום רק ע"י כח אחר נעשה המלאכה והוא חייב יען שנעשה מחשבתו כזורה ורוח מסייע, אמרו בב"ק דף ס' שחייב, אמרתי סברה שרק אם צריכה לגופה אבל אם לא צריכה לגופה והוא אינה עושה הפעולה בידים ואין זה מלאכות מחשבות שאסרה תורה, ומיושב בזה קושי' אדמ"ו מר"ם שיק שכתב אלי בתשובה עי' סי' קנ"ו, שתוס' סותר בשבת י"ז הוכיח פת"גד סי' שי"ו דפורס מצודה אם צד ממילא חייב, והיינו משום חציו, ולענין נותן מים בשבת תחת הנר הקשו על רש"י ע"ש בהנ"ל מובן במצודה חייב משו' מלאכ' מחשבת גם שלא עושה הפעולה, אבל כיבוי מלאכה אין צריכה לגופה, ורק אם עושה בידים סובר ר"י חייב, אבל אין עושה רק גרמא פטור כי אין זה מלאכת מחשבת, וחותני ז"ל משיג מכופין על קערה עי' בפנים, שם עושה הצידה בידים אין זה גורם צידה אלא צידה עי' הטיב, [אודה לה' כי זה רבות בשנים אשר כתבתי השאלה, כעת מצויה בידינו ספר ישועת יעקב ועי' של"ד מנכד הגאון ז"ל שזכיתי לכווין כעין זו] בזה מיושב קושי' שת"ח מפילין הקשה ביומא ס"ו עתי אפי' בשבת דלמא צריך שנעשה מלאכת מפרק, בהנ"ל מיושב כי לא צריך לדם ורק פ"ר וכיון שהוא רק גורם שדוחה מהר לא חייב, אבל שג"א הקשה דלמא משום נטילת נשמה שפיר הקשה כי צריך שימות כי אם לא מת יורד אחריו להמיתו ועי' עט סופר כלל י"א:

וטרם אשים קונצין למילין אכתוב שגדול מגאוני ארץ נ"י כתב לי לפי נמ"י ה"ה אם אחד מעמיד קדירה סמוך למ"ש ונתבשל במ"ש חייב כי הפעולה נחשב כתחילה ומבשל בשבת יחשב, והי' לו פלפול גדול כי זאת א"א כי בשבת הוא שבת ונח גופו ומה שנעשה המלאכה בחול לא יחשב לשבת, אבל ב"ה מצאתי בפמ"גד בפתיחה כוללות להלכות שבת בסופו כתב אני מסופק אם נתן קדירה סמוך למ"ש ונתבשל בחול ומ"מ התחלת הי' בשבת אם חייב חטאת דהא כל אופה ומבשל בה תחלה מחייבין ליה, א"ד הואיל ובשבת רק ח"ש תו לא מחייב חטאת וכן נראה עכ"ל:

סימן ז

עוד בענין הנ"ל אשו משום חיצי, ומביא קושי' על רש"י ב"מ דחצר הוי שליח מושלח ושלחה, ולא צריך לרבות גגו וחצירו גבי גנב אלא דלא נימא אין שלד"ע, וא"כ מאי פריך דנלמוד ממעיל' דיש שלד"ע, א"כ אם המצא תמצא למה לי:

סימן ח

תוס' שבת דף נ"ג בזומר בעי שיהי' צריך לעצים אף לר"י דמחייב באצ"לג והסבר כך כי יש חילק במלאכות במלאכה הנעשית לקיום כותב ובונה כיון שנעשית מחשבתו אף שאינו דומה לתכלית שיהי' במשכן סגי' לר"י אבל במלאכת סילק והעדר כקוצר ומוחק וכה"ג בעי דוקא שיהי' לאותו תכלית שהי' במשכן, כן ביאר מגן אבות:

סימן ט

אם מותר לתת מעות בעש"ק לעכו"ם שישלם בעדו בשבת להשיג רשיון להתחיל לשרוף היי"ש ביום א':

סימן י

אם מותר רופא ישראל לנסוע לחולה עכו"ם על עגלה של עכו"ם, חקירה כמו שנים שעשו מלאכה דפטור, ה"ה ב' סוסים הולכין תשא שאחד הי' יכול להוליכה פטור אבל אסור [א"ה כבר הקדימו מקו"ח בהגהותיו עיי"ש:

לרמב"ם שאסור להנהיגה חוץ לתחום קשה חשבת קנ"א אם עומדת חוץ לתחום קורא לה והיא באה, לכאורה נגד רמב"ם [א"ה עי' עט סופר כלל י"א פרט ז' אות ב' הבאתי תי' דוקא להתרחק מתחומו אסור אבל בחוזר בתחומו מותר ודו"ק

ר"עב עירובין פ"ג מחדש רק שבות אחד מותר בב"הש ולא שני שבותים [א"ה בעט סופר כלל י"ד פ"ג הבאתי מא"ע דוקא אם שני שבותין באין ביחד ע"ש:

אין איסור מחמר ביו"כפ וראי' משעיר משתלח שקשרו חוט השני והוי משא:

[א"ה עי' שם בתוס' ישנים שכתבו לשון של זהורית על ראש שעיר מחמר כלאחר יד הוא, משמע להיפך עי' עט סופר כלל י"א]:

סימן יא יב

אופה שרוצה למכור כל ע"ש הקמח לפועל עכום ויאפה לעצמו וקצבים שמוסרים למשרת שלהם את הבשר בע"ש במשקל על איזה אופן שיש היתר:

סימן יג

אם הכרמים הסמוכים לעיר יחשבו לעיבורו של עיר למדוד התחום חוצה להן:

סימן יד

תיקון מבואות בשראנקען:

סימן טו

תינוק הנולד נ"ה מינוטען קודם שקיעת החמה בע"ש:

סימן מד

קושי' בשמים ראש מאחר שאין לנו ר"הר למה אין תוקעין [א"ה עי' עט סופר כלל י' פרט ז' אות ח' שיש לנו ר"הר:

קושי' ט"א למאן דלית ליה מתוך ואסור להוציא לצורך מצוה גם בחול יהי' אסור לתקוע קושי' למה לא תוקעין בירושלים שכרתלית הוה [א"ה עי' תוס' עירויבין ד' כ"ב ד"ה חייבין עלי' משום ר"ה, וא"ת אמאי חייבין הא אית ליה שתי מחיצות דאורייתא וי"ל ירושלים הי' מפולשת מארבע צדדין וחייבין עליה משום ר"ה לעומד באמצע הפילוש דליכא מחיצה ודו"ק שמיושב הרבה בזה עי' תיו"ט פסחים פ"ו]:

סימן מז

רמב"ם שפסק גרגר אחד כשר הקרבן א"כ למה אמרי' תקריב אפי' בשבת [א"ה עי' במפתחות לספר מוצל מאש סי' נ"א אות ט"ו באריכות]:

תוכן העניינים

תשובת ריבא (אונגר) חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה