אור ברסלב
תשובות מהר"ם דפוס פראג

תשובות מהר"ם· מהר"ם מרוטנבורג

דפוס פראג

דפוס קרימונה

סימן א

א. כהן שמל תינוק ומת נושא את כפיו ולא דמי לכהן שהרג את הנפש בפ' אין עומדין (ברכות ל"ב ע"ב) דהתם מזיד דכתיב ידיכם דמים מלאו ואת"ל בשוגג שאני הכא דקמכוין לשם מצוה ועוד מי יימר דכלו לו חדשיו ועוד שמא הרוח בלבלתו אחר המילה.

סימן ב

ב. כהן שנשתמד ועשה תשובה לא מבעי' לרב נחמן דאמר בפ' בתרא דמנחות (ק"ט ע"א) הזיד בשחיטה והשתחוה לע"ז ושב קרבנו לריח ניחח אלא אפי' למ"ד אין קרבנו לריח ניחח ה"מ קרבן דבמקדש אבל נשיאות כפים דבגבולים לא דכתי' אך לא יעלו כהני הבמות למזבח ד' בירושלם.

סימן ג

ג. קדושת בכור להפקיע ע"י מום האם היכא שיצא לאויר העולם לא ידעתי מה שאלת דאלו בבעלת מום שילדה הולד קדוש כתמימה שילדה ואם בכור שנולד במומו שאלת האמר רב יהודא פ' כל פסולי המוקדשי' (ל"ה ע"א) ופ' מעשר בהמה (בכורות נ"ג ע"ב) מום מתי בבכור קודם שיצא לאויר העולם ודוקא דנשחט על אותו מום אבל קדושת בכור בעל מום יש לו ואפילו הפילה בכור בעל מום כדתנן פ' בהמה המקשה (חולין ס"ט ע"ב) המבכרת המקשה לילד מחתך אבר אבר ומשליך לכלבים יצא רובו ה"ז יקבר ונפטרה מן הבכורה. והמטיל מום בולד קודם יציאתו צריך ליזהר שלא לשחטו דהא אמרי' בפ' כל פסולי המוקדשין (בכורות ל"ה ע"א) גדיא באונא אימרא בשפוותי' דאם הטיל מם בעבירה אין שוחטי' עלי'. ועתה בני ירא השם הנכבד והנורא וחזור על תלמודך ועל תתעצל בדבר והשם יצליחן ויתן לך זרע נכון מבית אבי שיחי'. שמשון בר' אברהם.

סימן ד

ד. חבית שנשברה בשבת שמעתי מחלקי' בין חביות שלהם לחביות שלנו דחביות שלהם היו של חרס ושלנו של עץ דשל חרס שנשברה אדם בהול עליו שהיין נפשך ויוצא ממנו ביותר ואין לה עוד תקנה ומבקש כלים להריק את כולה אבל של עץ אינה כי אם מנטפת מעט מעט ואינו בהול שאינו ירא שמא תוסיף [לטפטף]. טעם זה אינו מתיישב וכמה פעמים ראיתי בחבית של עץ שאותן צירקל"ש שנקרא רייף המקיפות אותן כלים ונפסקים והיין נשפך מכל צד וכל דיני' המפורשי' בפ' כל כתבי (שבת קי"ז ע"ב) נוהגי' בשלנו כמו בשלהם. ומיהו נראי' דברי ר"ת שמדקדק דוקא נשברה אבל נסדקה לא ולשון מכילתין נמי מוכיח דקתני מצילי' כמו בדליקה וכל היכא דעביד טיף טיף או נסדקה דאין אדם בהול יביא כלי אחד ויקלוט כלי אחר ויצרף והמשכיל יבין ויעמד לקץ הדבר. שמשון בר' אברהם זלה"ה.

סימן ה

ה. וששאלתם צבור שבקשו לגזור תענית שני וחמישי ושני ופגעו בתענית ראשון ט"ו לשבט יש לחוש לר"ה ולדחות התענית או לא כן דעתי נוטה שהתענית נדחה לשבת הבאה ואין קובעי' תעניות בו שלא מצינו תענית בר"ה כלל ותנן (ר"ה ב' ע"א) ארבעה ראשי שנים הם וכיון דקתני להו בהדי הדדי דומי' דהדדי נינהו ה"נ כיון דשארא לית בהו תעניות רביעי נמי ל"ל תענית ואע"ג דאינהו נמי עדיפי מיני' כיון דקתני להו בהדי הדדי להא מלתא אידמן להדדי [דאי תימא לא בעי' הכירא והא תני' (סוכה נ"ד ע"ב) ר"ח שחל להיות בשבת שחר של ר"ח דוחה של שבת ואמרי' מאי דוחה לקדם והוינן בה] לקדם שבת תדיר ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם ואר"י לידע שהוקדש החדש בזמנו ומקשי' כי האי הכירא מי עבדי' והתני' אברי תמיד של שחר נתנים מחצי כבש ולמטה ולמערה ושל ר"ח ניתני' תחת כרכוב המזבח ולמטה ואר"י לידע שהוקבע החדש בזמנו ופרקי' תרי הכירא עבדי' דחזי בהאי חזי ודחזי בהאי חזי השתא ומה התם דזריזי' ובמקום זריזי' עבדי' תרי כירא כשאין זריזי' א"א דלא למיעבד בה חדא וכן אשכחן דילפי' מהדדי (מועד קטן ג' ע"ב) א"ר אבי אר"י משום רבי נחוניא איש בקעת חוורתן עשר נטיעות וערבה וניסוך המים הלמ"מ ואמרי' עלה אמר רב אסי כי גמירי הלכתא דילדה שרי דזקנה אסור בזמן שביהמ"ק קיים אבל בזמן שאין ביהמ"ק קיים לא אלמא כיון דגמירי בהדי הדדי ילפי' מהדדי ושלום גרשון בר' יהודה מ"ה ז"ל.

סימן ו

ו. מעשה באחד שהתנה עם חבירו לעשות כך וכך ופתח לפניו חמשה חומשי תורה ונשבע ואמר כך יעזור לי דיאו"ן והתורה הזאת שאקיים אלו התנאים ושאלו לרבי' יצחק ב"ר אברהם ז"ל והשיב כך נראה בעיני דנשבע בס"ת אין כאן כיון דנחתא אארעא ולא נקיט לה בידיה ולכולהו לישני בפרק ב' דנדרים (י"ד ע"ב) הנודר בתורה לא אמר כלום דדעתי' אגוילי וכ"ש להך לישנא דמוקי רישא התם דאפי' נקיט בידי' בעי שיאמר במה שכתוב בה. אע"פ שבתחלת דבריו אמר אדם זה כך יעזור לי דיאון השם מ"מ מה שהוסיף אח"כ והתורה הזאת לאו אאזכרות דידה משתבע אלא אגוילי ושבועה בשם יש כאן אבל שבועה בס"ת אין כאן. אע"פ שלא הזכיר את השם אלא בכינוי ולא בלשון הקדש שבועה בכל לשון שבועה היא נ"ל כיון שאמר בלשון לעז כדאמרי' דאפי' מארי כולא שבועה היא שאע"פ שאינו שם כלל בשום לשון כדאי' בפ' ארבעה נדרים (נדרים כ"ב ע"ב) וכדרב כהנא דאמר מארי כולא לא טעימנא ליה וה"ט דלכל הפחות לא גרע מיד אפי' שבותא שבוקא מועיל כ"ש שבועה שמועיל מטעם יד וה"ה מארי כולא ה"ה בלשון לעז דיאון כיון דשבועה ונדר מועילי' בלשון לע"ז דידהו מועיל גם עתה דהא אפי' פרשת סוטה דשבועתה בכל לשון נאמרה חוץ מן השם שצ"ל בלשון הקדש ע"כ דהא בעי' שם המיוחד לכ"ע כדמוכח ס"פ שבועת העדות (שבועות ל"ו ע"א) וא"א להזכירו אלא בלה"ק וכ"ש נדר ושאר שבועות שמועילי' בלשון לעז. וחסרון השם שאינו מזכיר בשבועתו אינו מגרע שבועתו בכך דמ"מ שבועה היא מטעם י"ד וכ"ש אם מזכיר השם בלשון לעז ואפי' לא הזכיר בתחלת דבריו לשון שבועה מועיל מטעם יד. יצחק בר' אברהם תנב"ע.

סימן ז

ז. היכא ששחטו י' בני אדם א' מברך ופוטר את כולן וה"ה לשאר מצות והכי אי' בתוספתא דברכות (פ"ו) דקאמר עשרה שעשו מצוה אחת אחד מברך לכולן יחיד שעשה עשרה מצות מברך על כל מצוה ומצוה עשה אחת כל היום כלו אינו מברך אלא פעם אחת וה"ה למילת שני זכרים או שנולדו לו תאומי' א"צ לברך רק פ"א. וכבר שאל הרב רבי' קלונימוס בן הר"ר דוד מורידבורק מרבי' שמחה זצ"ל אם שני זכרי' תאומי' נולדו ביום א' אם די בברכה א' לאב ולמוהל וברכה אחרונה לשניהם והשיב אפי' שני מוהלים א' יברך על המילה ואב יברך להכניס בני ומוהל א' פי' השני לא יברך על המילה אלא יברך אשר קדש ידיד מבטן וכו' ויועיל לשניהם פי' ויצאו שניהם בברכה אחת הרשון שבירך על המילה והשני אשר קדש. ואע"ג דליכא תינוק שני בביהכ"נ כשמלין את הראשון כיון דדעתי' אשני א"צ לברך רק שלא יסיח דעתו בינתיים ולא דמי לד' כוסות דלא סגי ליה בברכה אחת ואע"ג דדעתי' אכולהו דהתם מצי למשתי כל חד וחד באפי נפשי' ולהכי מברך נמי על כל חד וחד באפי' נפשי' כי היכא דליהוי מנכרא דכל חד וחד מצוה באפי נפשי' דמאן לימר לן שאם שתאו בבת אחת שיצא ע"כ ל"ד לד' כוסות כדפרי' אבל דומה לשחיטה וכיסוי הדם דאמרי' (חולין פ"ו ע"ב) מודה ר"י דאינו מברך אלא אחת אע"פ כשבירך על כיסוי חיה עדיין לא נתחייב על כיסוי העוף שלאחר כיסוי חיה שוחטו כדתנן (חולי' שם) שחט חיה יכסנו ואח"כ ישחוט עוף ואפ"ה נפיק בברכת כיסוי אחת מהן. ושמעי' נמי דשחיטת העוף לא בעי' ברכה שנית דברכת כיסוי חיה לא הוי הפסק דדמי כמו גביל לתורי (ברכות מ' ע"א).

סימן ח

ח. וכן לענין תפילי' דסגי בברכה אחת לתרוייהו לשל ראש ולשל יד אם לא סח בינתיים וכן פירש"י ז"ל אבל ר"ת פי' שצריך לברך על כל א' בפני עצמו וכן נראה. ומיהו כל הברכות כולן צריך שיכוין את לבו שיענה אחריהם אמן כי בעניית אמן מוציא נמי המברך כדאמ' בירושלמי פ' ג' שאכלו (ה"ב). ר' אבא בר זמינא הוה משמש קומי רבי זעירא מזג ליה כסא א"ל סב בריך והב דעתך דאת משתי חורנא דתני השמש מברך על כל כוס וכוס ואינו מברך על כל פרוסה ופרוסה א"ל כמה דאנא יהב דעתי מפקא יתך ידיד חובתך בברכתא כן הב דעתך מפקא ידי חובתי באמן. ובירושלמי פ' ראוהו ב"ד אמשנה דחרש שוטה וקטן אין מוציאי את הרבי' ידי חובתן תני אבל אמרו אשה מברכת לבעלה עבד לרבו קטן לאביו ניחא אשה מברכת לבעלה עבד לרבו (דבני דיעה נינהו) קטן לאביו לא כן א"ר אחא בשם רבי יוסי בר נוהריי כל שאמרו בקטן כדי לחנכו (פי' אבל אינו יכול להוציאו) תפתר בעונה אחריהן כההיא דתנינן תמן מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרי' אותו ועונה אחריהם אמן מה שהם אומרי' ותהא מאירה תבא מאירה לבן כי שצריך לבן י'. ויש שרוצי' לומר מכאן דדוקא לאחר ברכת קטן צריך עניית אמן אבל לאחר ברכת גדול לא ואינו נראה דרבותא קאמר לא מבעי' גדול דיוצאי' אחר ברכותיו בעניית אמן אלא אפי' אחר ברכת קטן יוצאי' בעניית אמן עכ"ל.

סימן ט

ט. שנים שאכלו זה בקרן זוית זה וזה אכל בקרן זוית אחר אבל לא בסדר א' ושאלתי הלכה למעשה למורי גור ארי' זצ"ל אם יש להם לזמן יחד אם לא והשיב לי כן מאחר דלא נתכונו להסב יחד אינם חייבי' בזימון ורשות בידם לחלק וגם אם רצונם יכולי' לזמן ושאלתי לו איזה מהן עדיף שיחלקו או שיזמנו והשיב לי טוב שיזמנו משום ברוב עם הדרת מלך יצחק בר' אברהם נכ"ה.

סימן י

י. השיב ר"ת על אותם שנהגו לאכול בין תפלת המנחה לתפלת ערבית דאיסורא עבדי דאמר בירושלמי מעשה בא' ששתה בין מנחה למעריב ובא מלאך המות והרגו מפני שהמתים שותי' ונמצא גוזל את המתים ואמר במדרש שותה מים בין מנחה למעריב בשבת גוזל את קרוביו המתים ואמר במדרש שהם שותי' ממעיין א' בשבת וכתב שפעם אחת אירע מעשה בלותיר ובא לידי סכנה ובקושי גדול התירו בערב יוה"כ שתקנו וידוי קודם שיאכל וישתה משום שכרות וגם בט' באב שחל להיות בשבת בקושי התירו.

סימן יא

יא. וראינו שכתב רב שר שלום גאון במתא מחסיא שתקנו לומר צדוק הדין שנפטר משה רבינו באותה שעה וגם אין רגילי' לעסוק בתורה בין שתי התפלות משום חכם שמת כל בתי מדרשות בטלי' אך אינו אסור אלא מנהג בעלמא לזכר פטירתו אלא שקורי' אבות במנחה בשבת אבל אכילה ושתייה לא תקנו קדמוני' והא לא על חנם אמרו שלא לשתות ומנהג אבותינו תורה היא.

סימן יב

יב. מעשה בריזבורק ששאלו לרבותינו על איטר יד ימינו אם יש לו לטול לולב בידו השמאלית והשיבו ודאי חשובה לו כימין דעלמא כדאמר בשבת (ק"ג ע"א) הכותב בין בימינו בין בשמאלו ומסיק וליחשב שמאל דידי' כימין דעלמא וכו' ונראה דה"ט דלא כתיב יד ימין אלא סתמא כיון דבעי מלאכה חשובה מה לי ימין מה לי שמאל וכן נראה דהכא אינו אלא משום נטילה חשובה שנוטל ולא כלאחר יד ואם הי' נוטל בימין דידי' מחזי לדידי' כלאחר יד אבל ודאי היכא דהקפידה תורה על ימין כמו גבי מצורע ועבודה בכהן התם דוקא בימין ואפי' שולט בשתי ידיו פלוגתא דר' וחכמים (בכורות מ"ה ע"ב) אם כשר לעבודה אפי' בימין והכא אינו אלא הידור מצוה בעלמא דבדיעבד לעולם יצא וכדאמרי' (סוכה מ"ב ע"א) מדאגבי' נפיק בי' ומסיק כשהפכו מכלל דבכל ענין נפיק ואפי' בשמאל. והא דאמרי' גבי אתרוג הגדול (שם ל"א ע"ב) כיון דאמר רבא לולב ביין וכו' עד דאתי לאפוכי ואתי לאפסולי משמע ימין ובעי לאפוכי בשמאל ומשקל לולב בימין ההוא למצוה. ומתפילין נמי משמע הכי ממלתא דר' נתן דאמר מנחות (ל"ז ע"א) מה כתיבה בימין אף קשירה בימין ומהיכן משמע שהכתיבה בימין אלא סתמא כתיבה חשובה בימין בעי' שלא כלאחר יד ולא הקפידה בכך מש"ה איטר יד ימינו קושר בימינו שהוא שמאל כל אדם. לשון רבינו יואל הלוי.

סימן יג

יג. אם מנהג שלא לעשות מלאכה במוצאי שבת ובר"ח ירושלמי פ"ק דתענית (הלכה ו') ופ' מקום שנהגו (ה"א) כל הדברי' עושים אותה כמנהג. נשיא דנהיגי דלא עבידי עובדה מפקי שבתא אינו מנהגא, עד דמפני סדרא נהגא פי' סדר קדושה. בתנייתא ובחמישיתא אינו מנהגא, עד דמפני תעניתא מנהגא. ביומא ערובתא אינו מנהגא מן המנחה ולמעלה מנהגא, בריש ירחא מנהגא. בפרקי דרבי אליעזר מסיק שהקב"ה נתן להן לנשים ר"ח על שלא חטאו בעגל ולעתיד לבא הקב"ה מחדשן כעין ר"ח שנאמר כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה וגו' ועוד כתיב תתחדש כנשר נעוריכי תדע לך שבכל חדש האישה מתחדשת וטובלת וחוזרת לבעלה והיא חביבה עליו כיום חופתה כשם שהלבנה מתחדשת בכל חדש והכל מתאוין לראותה ועוד יש ראי' דאמר יהונתן אשר נסתרת שם ביום המעשה ומתרגמא ביומא דחולא מכלל דר"ח לאו יום המעשה הוא.

סימן יד

יד. אשר שאלת מה יעשה בעור של בכור אשר נמצא טרפה בבני מעי' כמדומה אני שראיתי בפי' רש"י ס"פ טבול יום (קי"ד ע"א) והלכתא כחכמים בשר בשריפה ועור בקבורה ופליג על תלמודא דפסק לעיל כר"ע ולכאורה נראה דלא פליג. והשיב לו רבי' יצחק בר' שמואל סברתך לא ידעתי היאך תאמר דלא פליג בין לפי מה שכתבת בשר בשריפה ועור בקבורה ובין אם נאמר בשר בקבורה ועוד בשריפה. וגם טעם לחכמים לחלק בין עור לבשר לא ידעי ובסדר קדשים של ר"ת עיינתי וראיתי שכתב כן הלכתא כחכמים ועשה לו קרניים לשבשו שלא לפסוק הלכתא כחכמים ופירושו אין בידי ומתוך הכתוב בספרים והלכתא כחכמים אין בידי רק לאסור ולהטעין שניהם קבורה אפי' הופשט העור וכ"ש אם לא הופשט כי טעם לא ידעתי למה בשריפה בעל מום בגבולין בין עור בין בשר.

סימן טו

טו. ומה ששאלת אם צרימת אוזן בבכור הוי מום מובהק להתירו ג' בני הכנסת כסימוי עין וקטיעת רגל וקטיעת יד נ"ל שאם נפגמה אזנו פגימה קטנה וצפורן חוגרת בו וצריך עיון אם חוגרת אם לאו כיון דאין נראה היטב וניכר בזה ראוי לחוש אבל אם נצרם הרבה מן הסחוס נ"ל דהוי מום מובהק מדנקט בכל דוכתי צרם אוזן בכור והצורם אוזן בכור והצורם אוזן בבכור לא ישחוט על אותו מום (בכורות ל"ד ע"א) צרם אוזן בבחור מהו שיקנסו בנו אחריו (שם ע"ב) הצורם אוזן פרתו של חבירו פטור (ב"ק צ"ח ע"א) משמע שזהו מום ידוע ופשוט לכל אפי' לגוים כדתני' גבי קסדור שנטל פיגם אחד וצרם לו אזנו (בכורות ל"ה ע"א). וצור יסעדנו במהרה וירעה צאנו וישקיט כעב טל על מכונו יצחק בר' שמואל זלה"ה. עוד צ"ע פ' כל פסלי המוקדשי' (ל"ה ע"א) גוי שהטיל מום בבכור ומתכוין להתירו אם מותר להאכילו לכלבים כסתם מתני'.

סימן טז

טז. מעשה שאירעו ג' חופות ביום אחד ביום ד' והיה א' מהן כהן ושנים ישראל ואמר רבינו שביום ה' יכולי' לקרות את כולן אע"פ ששנינו (מגילה כ"א ע"א) המוסיף אל יוסיף מג' נראה בעיני דהוי כמועד דקורי' ד' כדאמר בפ"ק דכתובות (ד' ע"א) דמדמי חתן למועד כדאמרי' במועד אע"פ שאין אבילות במועד דברי' שבצנעא נוהגי' ה"נ חתן אין אבילות יותר מבמועד וה"נ חתן יקרא ד' כמו במועד. וא"ת א"כ אפי' אין כאן אלא חתן א' יהו קורי' ד' והא קמן שאין אנו עושי' כן ושנינו (מגליה כ"א ע"א) הפחות לא יפחות מד' ונראה לר' שאין מועד אלא לגבי דידהו כדאמר פ"ק דמו"ק (ז' ע"ב) חתן שנולדו בו סימני צרעת נותני' לו ז' ימי המשתה ולאיצטלו ולכסותו וכן ברגל נותני' לו כל ימות הרגל הלכך לגבי דידהו איקרי מועד אבל לגבי אחריני לא. בשם רבי' יצחק בר' אברהם מ"כ.

סימן יז

יז. וכן הי' מעשה שני חתנים בווירצבורק בשבת אחד וצוה הר"ר יצחק לקרות חצי הפרשה עם חתן א' ושושביניו ולפסוק ולקרות כהן לוי וחתן שני ושושביניו עם חצי הפרשה שנייה.

סימן יח

יח. על הפקעת קדושת בכור אשר שאלתם ע"י הקנאות אוזן האם לגוי תמצא בתוס' בפ"ק דבכורות (ג' ע"ב ד"ה דקא) שחלקתי בשם ר"ת בין הקנאות אוזן הולד להקנאות אוזן האם דכי איעניש רב מרי על הקנאות אוזן הולד אבל באוזן האם שרי וליכא איסורא ודקדקתי שם הרבה.

סימן יט

יט. ראה ריח בני כריח השדה אשר ברכו ד' את נראה בעיני אשיב לך על שאלתך ששאלת גוי שמכר הבית לישראל ואמר לפי תומו לא הי' בו יין נסך זה ג' שנים אם הוא נאמן נראה דאם הודיעו הישראל שמבין הגוי מתוך דבריו שיש איסור בדבר שהי' בו יין נסך תוך י"ב חדש לא מהימן דאין זה לפי תומו אלא מתכוין להתיר ולהשביח מקחו אצל ישראל שחפץ לקנותו יותר כשהוא מותר והחכם יכול להבין ולהכיר ולהתיר בטביעת עין אם הכניסו בו תוך שנתו.

סימן כ

כ. עוד שאלת אם מותר לטחון בימי אבלו היכא דאין לו לחם נראה בעיני דאפי' יש לו לחם מותר כדתניא בפרק מי שהפך (מועד קטן י"ג ע"ב) טוחנין קמח במועד לצורך המועד ומטילין שכר במועד לצורך המועד ואע"פ שיש שם מן הישן מערים [ושותה] מן החדש ואפי' למ"ד אין מערימי' ח"מ בשיכרא דחדש גרע מישן משא"כ בפת כדאי' בריש פ' אלו עוברין (פסחים מ"ב ע"א) ופת של היום עדיפה משל אמש ופת חמה עדיפ' מן הצוננות כדמוכח בכמה דוכתי.

סימן כא

כא. שק שיש בו כיס מלא מעות מותר לטלטל בשבת כמו כנונא אגב קטמא אע"ג דאיכא עלי' שברי עצים אבל להניח בו בשבת כדי לטלטל הכיס אסור להציל מפני הדליקה או מפני הגנבים או מפני הלסטים או מן המלכות כדמוכח בפ' נוטל (שבת קמ"ב ע"ב) גבי שכח ארנקי בחצר ודסקיא מלאה מעות דאמר מר זוטרא הלכתא ככל הני שמעתתא ורב אשי אמר שכח נמי לא [ולא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד] או כלאחר יד וקיי"ל כרב אשי.

סימן כב

כב. ישראל שהביא לו גוי לולב ואתרוג מחוץ לתחום לאור מוקצה הוא דהא חזי לישראל אחר וכיון דשרי לטלטל אפי' לאותו ישראל שרי לצאת בו דלא אשכחן שאסרו הבא מחוץ לתחום אלא לאכילה או להנאה ומצות לאו ליהנות נתנו כדאמר פ' ראהו ב"ד (כ"ח ע"א) וכאן אין שייך לומר גזירה שמא יאמר לגוי להביא כדי לצאת בו דלא שכיח שיעשה אדם מצוה הבאה בעבירה הלכך אפי' למ"ד מצות ליהנות נתנו מותר.

סימן כג

כג. בני אדם החבושין בבית הסורים אין מביאי' אצלם ס"ת אפי' בר"ה ויו"כ מדאמר בירושלמי פ' בא לו (ה"א) בכל אתר את אמר הלך אחר תורה והכא את אמר מוליכים התורה אצלם אלא ע"י שיש בני אדם גדולים איני יודע אם התורה נתעלתה בהם או הם לא יעלו אצלה והא תמן מובילין אורייתא לגבי ריש גלותא א"ר יוסי ב"ר בון ע"י שזרעו של דוד משוקע בהינון עבדין להון מנהג אבותיהן.

סימן כד

כד. פ' בתרא דע"ז (ס"ו ע"ב) תניא בת תיהא גוי בישראל שפיר דמי ישראל בגוי אביי אמר אסור רבא אמר מותר רש"י ורשב"ם והאלפסי פסקו כרבא דריחא לאו מלתא היא והילך לשונו שפסק בכיצד צולין (ע"ו ע"ב) אע"ג דקיימי תנאי כותי' [דרב] הלכתא כותי' דלוי דהא אפליג ביה אביי ורבא בבת תיהא בפ"ב דע"ז וקם לי' רבא בשיטתי' דלוי דאביי ורבא הלכתא כרבא וכן הוא בתשו' [הגאונים] ואף משמו של ר' אליעזר בר' יצחק נאמר לי דלא חיישי' לה ורשב"ם כתב בפ"ב דע"ז רבא אמר מותר ריחא לאו מילתא היא והא דשמעי' לי' איפכא בפ' כל שעה (פסחים כ"ה ע"ב) דאתמר הנאה הבאה לאדם בע"כ כגון ריח קטורת של ע"ז אביי אמר מותרת ורבא אמר אסורה בשלמא דאביי אדאביי לא קשי' כאן מדעתו כאן בע"כ אלא רבא אדרבא קשי' מה הכא דמדעתי' מותר התם דבע"כ לא כ"ש ואיכא למימר הא דקאמר הכא ריחא מילתא היא דוקא בריח קטרת דדרכו בכך ולא לדבר אחר אבל גבי יין נסך ובשר נבילה שדרך הנאתה לאכילה ריחא דידהו לאו מלתא היא וליכא איסורא להריח בהם וראי' לדבר מפ' [לולב הגזול] (ל"ז ע"ב) הדס של מצוה אסור להריח בו אתרוג של מצוה מותר להריח בו מ"ט הדס לריח עביד כי אקצויי' מריח אקציי' כו' לעיני נראה דהלכתא כותי' דרבא דריחא לאו מלתא היא בין קלי איסורי' בין לא קלי איסורי' שהוא (בעין) וכן נמצא בתשו' הגאוני' דריחא לאו מילתא היא וכן נראה לרבי וכן נמצא בה"ג ורש"י התיר לאכול הפת עם בשר אע"פ שאפה טפילה של גבינה שקורי' פלאדון אצלו. ור"ת ור"ח פסקו דריחא מלתא היא דהא מסיק למ"ד ריחא מילתא היא אליבא דכ"ע ומה שהביא רש"י ראיי' מבת תיהא משים ר"ת חילוק בין הך דהכא דלית ביה פטומא לריח דהתם דאית בי' פטומא ואין נראה לרבי אליעזר דהא בפ"ב דע"ז מייתי להני תנאי לאביי ורבא הנהו דאייתא לרב וללוי ואם איתא לישני הכא שאני דלית ביה פיטומא ולפי פסק ר"ת אסור לאפות פשטידון ופלאדין בתנור אחד ואמר כיון דמכוסי' למעלה לא מהניא בהו ריח ותו הואיל ותנורים שלנו גדולים הם ולא מפטמי מהדדי מותר.

סימן כה

כה. ובצל שצלאו עם דבר איסר [אסור אפי' לרש"י ורשב"ם] הואיל שהוא חריף שואב טובא מידי דהוי אפת חמה וחבית פתוחה דאפי' [לרבא] דאמר ריחא לאו מלתא היא מודה הכא שקולט ריח ביותר והוי כקטרת דלריחא עבידא והיינו דקאמר אביי לדידי [כפת] חמה וחבית פתוחה דמי אבל לרבא לא הוי (הכי) אלא [כפת] צוננת וחבית סתומה דשרי' לכ"ע.

סימן כו

כו. ורבינו שמחה התיר המליאות שקורי' פלאדון שנאפו עם הפשטידא בתנור אחד בדיעבד ולא לכתחלה שחרית שנותן בו אינו בנותן טעם.

סימן כז

כז. וחמץ ומצה לאפות בתנור אחד נשאלה שאלה זו לפני אבי העזרי והשיב בדקתי ומצאתי שנשאל לר"ת והשיב כי מצינו ריחות הרבה בתלמוד כגון ריח נבלה שצלאה עם שחוטה וריח כמון של תרומה וריח דיין בפת אבל ריח פת היתר בפת איסור לא מצינו וכמה פעמים אנו אופין חלה עם הפת בפחות מכ"ד לבעל הבית ואין קפידא בדבר.

סימן כח

כח. לדזיו ליה כבר בתיה שלם מורינו הרב ר' מאיר עיני הגולה תאיר עיני על עסקי ראובן שהיה לו בית במצר הגוי ופתח בו חלונות שלא בדין כי דיניהם של גוים לבנות בתוך שלו מה שירצה ואם היו פתוחים עליו חלונות כמה שנים היה סותם כשהיה רוצה כי הי' בונה לפנים בתוך שלו ועתה הלך הגוי ומכר ביתו לשמעון וא"ל בשעת המכירה יש לך לבנות לפני חלונותיו של ראובן כשתרצה וכך כתב לו בכתה פסול וחותם העירוני והנה באו לדין ואמר שמעון תסתום החלונות והשיב ראובן כבר היו לי אלו החלונות על הגוי יותר משני חזקה והשיב שמעון אותה החזקה אינה חזקה שמה ששתק הגוי מפני שבדיניהם הי' יכול להמתין בבנינו מתי שירצה ועוד חזקה שאין עמה טענה היא כי יש לי כתב פסול שלא מכר לך האורה ולא נתן לך במתנה. ועתה יורנו מורינו צדק הדין אם ראובן צריך שטר חזקה הואיל ובא מכח חזקה שעשאה על הגוי. ועוד יורנו מורינו בהא דחזקת הבתים (נ"ד ע"ב) דאמר רב יהודא אמר שמואל נכסי הגוי הרי הן כמדבר אם ראובן קנה קרקע מן הגוי ולא נתן לו מעות עדיין ולא נכתב כתב פסול ורפק ביה ראובן פורתא בפני עדים והלך שמעון ופתח בו חלונותיו בין כך אם רשאי הוא אם לאו הואיל ולא מטו זוזי ליד הגוי וגם ראובן החזיק כבר ברפיקא הכל תשיב לי ותכתוב בראיות ושלום נאו תלמידך מנחם בר' דוד זלה"ה. וזאת תשובתי. באתי בקצרה דרך ארוכה, שלא כשורה, לארי שבחבורה, מרבה המשרה, מגלה פנים בתורה כהלכה מסיני מסורה, הוא הנכבד האלוף ומיודע ה"ר מנחם בר' דוד ואשיבך לפענ"ד כי שמעון אינו יכול לכוף את ראובן לסתים חלונותיו דלא עדיף מגברא דאתא מחמתיה והבא מחמת גוי הרי הוא כגוי (ב"ב ל"ה ע"ב) וכיון שהגוי לא הי' יכול לכופו לסתום דבדיניהם עושה כל א' בשלו מה שהוא חפץ גם שמעון הבא מחמתו לא עדי מיניה. מיהו שמעון יבנה בשלו נגד חלונותיו ויסתום אורו של ראובן שהרי ראובן אינו טוען שלקח האורה מן הגוי אלא טוען חזקה שאין עמה טענה ואינה כלום. וגדולה מזאת נ"ל שאם היה הדבר ידוע בעדים שמתחלה לא הי' לראובן חזקת אורה על הגוי ואחר זמן פתח חלונות לחצר הגוי והחזיק שלש שנים וטוען עתה לקחתיה מן הגוי אינה חזקה מיד דהוי אהני דבי ריש גלותא (ב"ב ל"ו ע"א) דלא מחזיקי בהו ולא מחזיקי להו לפי שהם עשירים ויש להם בתים שדות וכרמים הרבה ועוד שסומכי' ע"ז שכל שעה שירצו יטלו בזרוע את שלהם ואין חוששי' למחות כ"ש הכא דלא חשש הגוי דבדיניהם לא הו"ל חזקה וא"כ הי"ל לאזהורי בשטרא לעולם ועוד דאמר בחזקת הבתים (נ"ה ע"א) אריסותא דפרסאי מ' שני ופירש"י אע"ג דבשאר מקומות הוי חזקה לישראל בג' שנים בפרסאי אינה חזקה עד מ' שנים דדינא דמלכותא כן הוא שם וא"כ בנדון זה דינא דמלכותא הוא שלא יחזיק אדם באורו על הגוי בין גוי על גוי בין ישראל על גוי שלא יחזיקו לעולם ואין לו תקנה אלא בשטר שקנאה מן הגוי.

סימן כט

כט. וששאלת על ישראל שקנה קרקע מן הגוי ורפק בי' פורתא ואכתי לא יהיב זוזי לגוי ובא אחר בתוך כך ופתח בו חלונותיו לאותו חצר לא קנה דכל כמה דלא מטי זוזי ליד גוי לא אסתלק ולא הוי הפקר מיהו הלוקח יזהר שקודם שיתן המעות לגוי שיעשה חזקה גמורה כגון נעל גדר או פרץ מידי דאהני לארעא כדאמר פ' חזקת הבתים (בבא בתרא נ"ב ע"ב נ"ד ע"א) אבל רפיקא לא מהני אלא בשדה העומד לחרישה אבל בבית לא מהני אלא נעל וגדר ופרץ א"נ אם היתה שם גבשושית ונטלה חשוב כבנין דאמר פ' כלל גדול (שבת ע"ג ע"ב) א"נ שקיל מוליא ושדא לנצא או גומא וטממה הרי חזקה (ב"ב נ"ד ע"א) ואם לא החזיק הישראל או לא כתב הגוי שטר קודם שנתן המעות לגוי אז הישראל שפתח כבר חלונותיו זכה באותה שעה באורה מן ההפקר ואח"כ אין יכולי' להוציא ממנו דכיון דאחזיק אחזיק ול"ד להא דאמר (ב"ב נ"ד ע"א) האי מאן דשדא לפתא בין פילי לא הוי חזקה מ"ט בעידנא דשדא לא הוי ביה טיבותא דהשתא דשבח ממילא קא שבח ה"נ בשעה שפתח חלונותיו לא קנה דאכתי לא מסתלק הגוי והשתא דאסתלק הגוי במאי ליקני הא לאו מידי עביד הא ודאי ליתא דל"ד כלל דאע"ג דהשתא לאו מידי קא עביד מ"מ חלונותיו שעומדי' בתוך שלו ופתוחי' לקרקע של הפקר קנו לו האורה הקרקע של הפקר וק"ל ושלום מאיר בר' ברוך.

סימן ל

ל. אדוני שאל על ראובן שנפלה לו יבמה והיה סבור שהי' לה יותר מכדי כתובתה ולא רצה לחלוץ עד שהיתה נותנת לו ממון ופשרו ביניהם שהי' לה ליתן לו כ' זקוקי חילוף והיה לו לחלוץ לה ומחלו זה לזה כל תביעות שהי' ביניהם בקנין גמור בב"ד חשוב וכשבאו לב"ד לחלוץ אז נתנה לשליש כ' זקוקי' במעמד שלשתן ואמר היבם לשליש לכשאחלוץ לה אז תתן לי אותם כ' זקוקי' וא"ל השליש הן ולאחר חליצה הוציאה שטר כתו' והחזירו לה ב"ד אותם כ' זקוקי' בפריעת שטר כתובתה כי נשבעה שלא הי' כדי כתו' עכ"ל לא ביארת לי כל הצורך ואני אפרש אם הוא אמרה לשליש במעמד ג' תן לו אותם כ' זקוקי' אחר שיחלוץ לי אז ודאי יש לו לשליש לתנם לו שהרי קנאם במעמד ג' מיד לתנמם לו אחר החליצה ולא מצי' בתר הכי לאפוקי שטר כתו' ולשבע ולגבות בכתו' דלא שייך משטח אני בך בדבר שכבר זכה בו ובא לידו והא דאמר (ב"ק קט"ז ע"א) טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו לא מיירי דיהיב ליה הדינר מיד דבהא לא הוי שייך משטה אני בך אלא איירי כגון דאמר תטול דינר לבסוף כשתלעבירני בהא קיי"ל אין לו אלא שכרו תדע דמיירי דלא יהיב ליה מיד מדקתני סיפא אבל א"ל טול דינר בשכרך נותן לו שכרו משלם אלמא דרישא איירי דאכתי לא יהיב ליה מידי. אבל אם לא אמרה לשליש תן לו אלא נתנה אותם כ' זקוקי' בשתיקה הרי אותם כ' זקוקים שלה לעולם ולא יצאו מרשותה וא"כ אע "פ שהשליש אמר חלוץ לה ואני אתן לך אותם כ' זקוקי' לא קנינהו היבם דבמאי לקנינהו באמירה בעלמא לא קנה דגרע טפי מטול דינר והעבירני דאע"ג דאיהו גופי' א"ל אין לו אלא שכרו דמצי א"ל משטה אני בך כ"ש הכא דהיבמה לא קאמרה מידי אלא שליש דא"ל לתן לו משלה ושלום מאיר בר ברוך זלה"ה.

סימן לא

לא. על החומץ שנתערב בשמרי שכר יש לו למוכרו לגוים קודם הפסח ולומר לו אם תשמרהו עד לאחר הפסח אקנהו ממך או אני או יהודי אחר. על אבן שוקת שקורי' ווארשרשטיין ששופכי' בהן ברה"י והשופכי' מקלהי' לרה"ר אם [אינו] קמור פי' מכוסה ד' אמות ברה"ר אסור כדתנן בפ' כיצד משתתפי' (פ"ח ע"א) ביב שהוא קמור ד' אמות ברה"ר שופכי' לתוכו כו' ואע"ג שאין לנו עתה רה"ר וכל רחובות שלנו כרמלית הם דלא מקרי רה"ר אא"כ רוחב ט"ז אמות ומפולש משער לשער וס' ריבואות בוקעין בו וכיון דכרמלית נינהו הי' לנו להתיר דכחו בכרמלית לא גזר כדאי' פ' הזורק (שבת ק' ע"ב) גבי ספינות שופכי' היכא שדר להו ומשני אדופני ספינה דכחו בכרמלית לא גזור הא ליתא דה"מ דהתם בספינה בים או בנהר דלא אתו למיחלף ברה"ר דליכא הכא רה"ר אבל בעיר אפי' כרמלית לא דגזרו אטו רה"ר כדמשמע בסוף פ' כיצד משתתפין (עירובין פ"ח ע"א) ל"ש אלא למלאות אבל לשפוך והלכה כא"ד דבשל סופרי' הלך אחר המיקל (ע"ז ז' ע"א) אפ"ה אסור דשאני התם שאינו מתכוין שיצא לחוץ אבל הכא מתכוין להוציאו.

סימן לב

לב. על ראובן שטען על שמעון מכרת לי חפץ והייתי סבור שהי' של זהב והנה הוא כסף ותובע ראובן משמעון שיחזור לו מעותיו כי אינתני [עד כדי ביטול מקח] והשיב שמעון הלא בשעה שקניתיו מן הגוי שאינה אותי רצית אתה לקנותו וגם אני כשמכרתיו לך לא ידעתי שאיניתך והנני משיב לפי דעתי ששמעון חייב להחזיר מעותיו לראובן דאע"ג בביטול מקח כגון יותר משתות בעי' היא אם לעולם חוזר אם לאו ולא אפשיטא הכא ודאי מקח טעות כגון זהב ונמצא כסף והוי כמו שחמתית ונמצא לבנה לבנה ונמצא שחמתית יין ונמצא לבנה לבנה ונמצא שחמתית יין ונמצא חומך חומץ ונמצא] יין [דאע"ג] דאיכא דניחא לי' בהא [ואיכא] דניחא לי' בהא הוי מקח טעות וחוזר לעולם (ב"ב פ"ג ע"ב) שהרי זה החפץ לא נתכוין לקנות וכ"ש זהב ונמצא נחשת דכ"ע ניחא להו בזהב הוי מקח טעות ואע"פ שהגוי [אינה לשמעון] מה בכך הרי כשקנה אותו מן הגוי [הי' שלו] ולאו כל כמיני' להטעות בין לא נתכוין שמעון להטעות ובין נתכוין להטעות חוזר. ועל שניהם ליתן שכר השליח. כך פסק ר"י בפ' זה בורר.

סימן לג

לג. אשר שאלת על פת של ישראל שאפאה גוי ולא היתה ישראל בגחלים יודע לך חביבי שבצרפת אוסרי' ואפי' לגוי אסור לזבוני דלמא אתי לזבוני לישראל כדחיישי' בפ' כל שעה (פסחים מ' ע"ב) בההוא ארבא דטבע בחישתא ואסרה רבה לזבוני לגוים מה"ט וכן מצאתי בספרי הגאוני' דהא דהתירו פת של גוי' ה"מ של גוי' אבל של ישראל שאפאה גוי אסורה אבל ליתן לפועליו מותר ובכל ענין דליכא למיחש דלמא אתו לזבוני לישראל. תשובה לווירצפורג.

סימן לד

לד. כל הנשים זרד זרדו וזרד אמך עלה לפני ולפנים מפתח פומך אורו עיני, נבקעו כל מעיני, מימיך נשתה אני ומקני, רהיטנא לבי סודני, מקוטר מכל אבקת רוכל [קראי] ותני, להאריך בשבחך אין פנאי, ואבא היום בקצרה אל שער המלך מורי קרובי ה"ר מנחם י"ץ. באת לסוך שמן מפך ריקם להפריח להרטיב עץ יבש זרזרתני וזירתי. אדוני שאל על לאה שהיתה חולה וחלקה כל נכסיה במתנת שכ"מ ואמרה בפני עדים כל נכסי לפלוני ופלוני חוץ ממה שנתתי לצדקה ומתה ושוב ראו מנכסיה ביד ראובן ותבעו' קרוביה מקבלי המתנה והשיב היא נתנה לי במתנת שכ"מ קודם שנתנה לכם ואדוני דימה זה למתנת שכ"מ במקצת דבעי קנין (ב"ב קנ"א ע"ב) וכיון דלא הקנתה לו בטלה מתנת ראובן כיון דלא הוי קנין ועוד הרי חזרה בה כשאמרה כל נכסי לפלוני ופלוני ולא הזכירה חוץ ממה שנתתי לראובן ודאי אילו שנתנה לראובן מצוה מחמת מיתה היתה מדקאמר מתה ההוא אתתא או בלשון אחר כיו"ב או שאומר' לו אם אמות או לאחר מיתה כל כה"ג יש כח במתנה אחרונה שנתנה לקרוביה לבטל מתנת ראובן דל"ל כל נכסי' דקאמר' היינו שהם שלה עדיין ולא מה שנתנה לראובן כבר דאינו בכלל נכסיה ולא בטלה אא"כ חזרה בה בהדי' זה אינו חדא מדהוציאה בהדי' מה שנתנה כבר לצדקה מכלל דכל מה שנתנה לאחרי' ביטלה דומי' דצדקה שנתנה כבר ועוד אפי' מה שנתנה לראובן נכסי' מיקרי כל זמן שהיא בחיים דכיון דמתנת שכ"מ לא קני' אלא לאחר מיתה א"כ נכסי' מקרי ולא נפקו מרשותה כלל עד שעת מיתה. אבל אם לא ציותה מחמת מיתה הו"ל מה שנתנה לראובן מתנת שכ"מ במקצת בקנין דקנה לגמרי דאפי' אם עמד דאינו יכול לחזור ה"נ היכא דמשוך שאמרה לו למשוך אין לך קנין גדול מזה [או אם הי' החפץ כבר ביד ראובן ואמרה קני מה שבידך כיון שלא צותה מחמת מיתה קנה כמו מתנת שכ"מ בקנין ה"נ] הכא קני כיון דברשותו הוי ושלום מאיר בר' ברוך זלה"ה.

סימן לה

לה. על אודות ראובן שמכר סוס לשמעון ביין והניח ראובן היין ביד שמעון ולאחר שהי' הסוס ביד שמעון בא גוי אחד ואמר שהסוס נגנב ממנו ולקח הסוס ועתה רוצה שמעון לעכב היין כי אמר שהיין עדיין לא יצר מרשותו ועוד שמקח טעות הוא [נ"ל] אע"פ שהיין ברשותו כיון שמשך הסוס לביתו מיד נקנה היין לראובן מהא דתנן (קידושי' כ"ח ע"א) כל הנעשה דמים באחר כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו ומה שהוא טוען שמקח טעות הוא כיון שנגנב ודאי אם הי' מודה ראובן שהגוי הלוקח הסוס שנגנב ממנו אז ודאי הוי מקח טעות אבל אם ראובן טען ואמר הגוי גזל אותו שלא כדין או טען ואמר איני יודע אם שלו הי' אם לאו אז המקח קיים ולא יפסיד ראובן כלום במה הגוי אנסו משמעון כדאמרי' פ' חזקת הבתים (בבא בתרא מ"ה ע"א) מכריז [רבא] ואיתימא רב פפא דסלקי' לעיל ודנחתין לתתא האי ישראל דזבין חמרא מחביר' ואתא גוי וקאניס כו' דמסיק אמימר בין דמכיר בה שהיא בת חמורו ובין אין מכיר בה בין אניס לי' [באוכפא] בין אניס ליה בלא אוכפא א"צ לפצותו דסתם גוים אנסים הם ונ"ל דאפי' אין משביעי' את ראובן שלא ידע שהי' גנוב דתנן בפ' כל הנשבעין (שבועות מ"ד ע"ב) דאין נשבעי' על טענת שמא אלא השנויי' דמורו התירא אבל בשאר שמא לא וכ"ש הכא בנדון זה דגרע משאר שמא דמידע ידעי דגוים אנסי' הם ומסתמא הגוי משקר ומיהו אם יש לו עדות שידע ראובן שהי' נגנב ובדין לקח הגוי הוי מקח טעות כמו מוכר ונמצאת שאינה שלו ויחזור ויגבה מעותיו מן המוכר.

סימן לו

לו. וששאלתם על ראובן הטוען על שמעון לוי הי' חייב לי ב' דינרים ולא הי' ציית דינא והי' רוצה לילך חוץ לעיר וקבלתי לשופט עליו שהי' מעכב מעותיו עד שיעשה לו דין ישראל וכן עשה ונכנסת עבורו בערבות שהייתי מניח המשכנות והוא ירד עמי לדין ויעשה לי דין ישראל ואם אין תחזירם לי וזה נדרת לי בתקיעות כף וסברוני שיש לי עדים מזה ושמעון משיב נכנסתי בערבות שאם לא יבא לוי תוך זמן פלוני שאחזור לך המשכנות וכבר בא [לוי] תוך הזמן ונפטרתי מכל וכל מן הערבות עכל [הטוענין נ"ל] אם יש עדי' שתקע כפו יבאו ויעידו ויש לו לקיים כל מה אשר נדר בתקיעת כף שיש בידי תשו' רבינו יצחק בר' מנחם ז"ל שכתב בשם רבינו יצחק בר' יוסף ז"ל שמוציאי' ממון ע"י תקיעת כף [אם] הוא מודה לו שתקע לו את כפו צריך לתן לו כך וכך ממון [או אם יש עליו] עדי' אבל אם אין עדי' וגם הוא אינו מודה שתקע כפו שיעשה לו ציוי ב"ד אלא רק שיבא תוך זמן שיהא פטור בלא שבועה כ"כ באותה תשובה. ומטעם ערבות אין לחייב אותו דאפי' אי איכא סהדי דשנתערב או הודאת פיו לא משתעבד בלא קנין דמסיק בסוף ב"ב (קע"ו ע"א) דחנוק לא משתעבד בלא קנין שלא על אמונתו הלוהו כיון שלא נתערב בשעת מתן מעות וא"כ שמעון פטור בלא שבועה דמטעם ערבות אין לחייב כלל כדפי' ומטעם תקיעת מכף נמי לא כיון שכופר שלא תקע כפו אלא על תנאי וזה קיים נאמן בלא שבועה כדפי'.

סימן לז

לז. מעשה במלמד אחד שהי' מלוה מעותיו בית בעל ביתו והפסיד קצת משכנות ולא נתפשר עם הגוים והלך לו והניח מקצת מעותיו ביד שמעון וראובן בעל ביתו טוען אני צריך לפייס הגוים בשבילו תן לי ממעותיו שבידך. תשו' מורי. אין לו לראובן על שמעון כלום אם יש לו דין על המלמד ילך אחריו ויתבענו לב"ד ואפי' אם יש למלמד מעות ביד שמעון לא מפקי' מיניה כדאמ' בגט פשוט בסופו (קע"ד ע"א) ההוא דיינא דאחתי' למלוה לנכסי דלוה מקמי' דלתבעי' לדינא סלקי' ר' חנן וכו' עד קסבר נכסי דאיניש אינון ערבין ב"ה ותנן לא יתבע מן הערב תחלה.

סימן לח

לח. הנה באנו עדיך שתאיר עינינו על אודות הטעכנ"ד שהי' מושל עלינו אשתקד והלוהו היהודים כ"א ליטר' בל' ליטר' ובקש מן הקהל להיות ערבים שלו עד [זמן שיתנו] המס שינכו אותם ממס שלהם נגד אותו החוב וכן קיימו וקבלו הקהל בכתב חתימתם ועתה נהפך הגלגל שירד הטעכנ"ד ממשלתו והפסידו הקהל כל המעות ועתה באי' הקהל להוציא מאותן היהודי' הט' ליטר' העודפי' על הקרן יען שאחריותם הי' על הקהל והמלוים משיבי' אין לנו עסק עמכם כי הגוי חייב לנו הל' ליטר' ואתם קבלתם עליכם לפרוע החוב עבורו שנתעכב בקצבת המס שלנו עד דמי החוב וכן עשינו ושוב אין לנו עסק עמכם ועתה יורנו מורינו. כך דעתי נוטה שהקהל חייבי' לפרוע כל הל' ליטר' דבתר זקיפה אזלי' כיון שהמלוי' זקפו [קרן] ורבית עם הגוי כבר נעשה הכל קרן כדאמ' פ' איזהו נשך (בבא מציעא ע"ב ע"א) גוי שלוה מעות מישראל וזקפו עליו במלוה ונתגייר גובה את הקרן והרבית דבתר זקיפה אזלי' ואחרי שנתחייבו הקהל להטעכנ"ד מדינא דמלכותא בנוהג שבמלכות שמקדימי' קודם הזמן לומר לעובדיהם במס להתחייב עבורם במקום שהם חייבים גם הקהל נתחייבו במעמד שלשתן למלוים בין הקרן בין הרבית ואע"ג דמע"ש לא שייך בגוי כדפר"ת ה"מ שאמר לישראל תן לגוי מה שאתה חייב לי אבל איפכא גוי שאמר לישראל תן לישראל אחר במעמ"ש קנה מק"ו אם ממון ישראל הפקיעו ממון גוי לא כ"ש. ואפי' את"ל כיון דאכתי לא מטא זמן גביית המס נימא כל כה"ג הבו דלא לוסיף עלה ולא לקנו במעמ"ש כיון דהיא גופא מלתא בלא טעמא היא מ"מ הקהל חייבי' למלוי' כיון שעל ידם פטרו הטעכנ"ד אפי' לא פטרו בפי' הטעכנ"ד כיון דגוים בדיניהם בתר ערבא אזלי הו"ל כאלו פטרום כיון דע"י פטרום לא גרע מערב בשעת מתן מעות הוי] הכא כשעת מתן מעות דמיא [דשעת מתן מעות] טעמא מאי כיון דאדבורא סמיך ונעשה מעשה שהלוהו מעות משתעבד כדיליף מקראי [דערב] משתעבד ה"נ ע"י הקהל נפטר הטעכנ"ד, והערבים] כ"ש דמשתעבדו ועוד ערבות של מעשה הקהל כערב דב"ד דלא בעי קנין ועוד לאו מטעם ערבות הוא דלא שייך ערבות אלא במקום שאין הלוה נפטר לגמרי אבל הכא שנסתלק הטעכנ"ד ונכנס הקהל תחתיו הרי הם חייבים גמורי' ולא מטעם ערבות ולא בעי קנין ומה שכתבתי למעלה דבזקיפת הרבית נעשה קרן ואם הי' בא הגוי מיד אחר הזקיפה לתן לו הקרן לא נפטר בדיניהם מן הרבית והי' צריך לתנו ואפי' את"ל דוקא רבית שכבר [עלה] מ"מ הקהל חייבי' כיון שהם הלוו לטעכנ"ד ונתחייב להם ל' ליטר' בדיניהם וע"י הקהל פטרהו חייבי' כדפי' לעיל.

סימן לט

לט. וששאלת על ראובן ושמעון שנתפסו וראובן חי עשיר ושמעון הי' ירוד והוציא ראובן יציאות בשליחות אצל אמו להוציאם מבית השבי ועתה תובע ראובן את שמעון שיתן חלקו מן הוצאה ואמר כי על פיו הוציאו ובבקשתו ושמעון כופר ואומר כי לא אמר כלום. כבר נשאלתי ע"ז ממיידבורק. ועוד נשאלתי על מלמד שהי' לו פקדון ביד בעל ביתו ונתפס בעלילות ריקות וצוה לבעל ביתו שלא לפסותו וכתבתי שפודה אותו בע"כ וראי' מההוא דפ' נערה שנתפתתה (ס"ח ע"א) האומר אם מת אל תקברהו מנכסיו אין שומעי' לו לאו כל הימני' שיעשיר את בניו ויטיל עצמו על הצבור עוד ראי' מפ"ק דקידושין (י"ח ע"א) ומפדין אותה בע"כ ומפרש תלמודא בע"כ האב משום פגם משפחה ופריך תלמודא א"ח עבד עברי נמי [נכפינהו] לבני משפחה משום פגם משפחה וכיון דכופי' את האב לפדות את בתו כ"ש דכופי' את זה לפדות את עצמו אפי' היכא דעומד וצווה אל תפדוני כ"ש הכא דלא אמר מידי ואין לדחות דשאני התם שהאב פשע במכירת [בתו] להכי כופי' אותו שהרי ע"ע משמע התם דהו"ל [לכוף] לבני משפחה אע"ג דלא פשעו אי לאו משום דחיישי' דהדר אזל ומזבין נפשי' כ"ש הנתפס ביד רעים גוים לשבי ולביזה ולמשיסה דכולהו איתנהו ביה דפודין אותו בע"כ משל עצמו משום פגם משפחה. ועוד ראי' בפ' מציאת האשה (כתובות ס"ז ע"ב) יש לו ואינה רוצה להתפרנס נותני' לו לשם מתנה וחוזרי' ונפרעי' ממנו ופריך תו [לא] שקילי ומשני ר"פ לאחר מיתה אלמא אי לאו חששא דתו [לא] שקיל היינו נפרעי' ממנו מחיים א"כ בנדון זה נפרעי' ממנו מחיים דליכא למיחש [דלמא תו לא שקילי] דהא תפיסה לאו כל יומא איתא כמו מזונות וכיון דבשביל מזונות כופי' אותו ואע"פ שאינו סכנה כל כך אלא שמסגף את הגוף וחיי צער בעלמא הוא כ"ש להוציאו מידי גוים שלא [יטמע] ביניהם ושלא יהרגוהו או ייסרוהו בהכאות שאין להן קצבה דחמירא ממיתה ושמא מתוך היסורי' יודה להם כדאמר (כתובות ל"ג ע"ב) אלמלא נגדוה לחנניא מישאל ועזרי' כו' ואפי' המוכר את קברו באין בני משפחה וקוברי' אותו בע"כ דלוקח (ב"ב ק' ע"ב) משום פגם משפחה ול"ד לפורע חובו [של חבירו] דמבריח ארי מנכסיו בעלמא הוא ואפי' [בבעל חוב] דוחק כדאי' בירושלמי (נדרי' פ"ד) דהתם מצילו מן הצער ולא מן ההפסד כדפי' ר"י דמן הדין יש לו ללוה לפרוע למלוה אבל היכא שמצילו מן ההפסד אז לא הוי מבריח ארי והכא מצילו מן ההפסד כי שלא כדין תפסו הלסטים ואפי' [ללשון שני דפי' ר"י] דלהכי הוי פורע חובו מבריח ארי דמצי למימר יש לי אוהבים שמרחמים עלי והיו פורעי' החוב בעבורי כדי להצילני מן הצער ה"מ בחוב שמן הדין הי' חייב אבל גזל לא [וראי' לדבר מפסק מאור הגולה בשר שאנס סוס בבית יהודי א' ומכרו לחבירו ישראל ולא חייבו להחזירו בחנם וכ"פ ר"י ול"ד כלל לחוב שהי' חייב ליהודי שאפי' אם לא הי' פרעו לא ברי] הזיקא אבל הנופל ביד לסטים גוים אין לדבר סוף וכתוא מכמר והזריז להוציא ה"ז משובח וחוזר ונוטל ממנו מה שהחנהו וגדולה מזו אמרו (ב"ב מ"ב ע"ב) שותף כיורד ברשות דמי לומר נוטל בשדה שאינה עשוי ליטע כשדה העשוי' ליטע ה"נ כיון דאפי' מוחה פודין אותו בע"כ כ"ש דסתמא דידי' כיורד ברשות דמי ויתן חלקו ומחשבין לפי חשבון ממון ומה"ט נמי ל"ד למקיף את חבירו מג' רוחותיו דפטור ואפי' מד' רוחותיו הי' פטור אי לאו משום דא"ל את גרמת לי הקיפא יתירתא דשאני התם דאי אמר לא בעינא הקופא לא כייפי' ליה להקיף אבל הכא אפי' אמר לא בעינא שתפדוני פודין אותו משלו בע"כ כ"ש סתמא דכיורד ברשות דמי וצריך לתת חלקו לפי ממון] וראי' נמי מדאמר [בפ"ק] דב"ב (ז' ע"ב, ח' ע"א) כופי' בני העיר זא"ז לעשות חומה דלתים ובריח לפרשא ולטורזיינא אפי' מיתמי כל מילי דאית ביה נטירותא ליתמי אע"ג דאיכא התם מילי טובא דאי לאו איהו נמי היו מוציאי' כל כך כמו עתה לא שייך כגון זה כופין על מדת סדום וטעמא רבא איכא שאם לא היינו כופי' כל א' הי' אומר איני צריך והיה מחשב חבירו יעשה חוץ ממני ומתוך כך ידחה הדבר ויבא לידי סכנה להכי [אחמור רבנן על] אלו וכיו"ב ואמר בפ' בן סורר (סנהדרין ע"ג ע"א) דיליף מקרא דהרואה את חבירו טובע בנהר דחייב להצילו ולמטרח ולמיגר אגורי ודבר פשוט אפי' צוח על תצילני שמצילו וחוזר ומוציא ממנו מה שהוצאי. סוף דבר נ"ל פשוט כביעתא בכותחא שצריך לתת חלקו ומחשבין לפי ממן ולא לפי נפשות כי לא נתפסו אלא בשביל ממון. ואין לומר שמא השבאין מוציאי' אותו לבסוף בחנם דלא תלינן בספק נפשות אלא פודי' אותו בע"כ ועוד דבר ידוע ופשוט לכל גוף קשוט שהבא לידי שודדי' א"א לצאת [שלם] בגופו ובממונו כלל ושלום כנ' סר למשמעתך מאיר בר' ברך שי'.

סימן מ

מ. אשר שאלת על נטילת ידים שחרית מתי יש לברך אותה. הא לך לשון רב עמרם גאון שהשיב [לרבנא] מאיר ברי' דרבינו יוסף וששאלת על נט"י כו' כך ראינו שאותה נטילה אינה עשויי' אלא לעצמו כיון שישן שאדם קיי"ל ידים עסקניות הן וממשמש בגופו לפיכך כשעומד משנתו אין יכול לברך ולא לקרות ק"ש ולא להתפלל עד שיטול ידיו שנאמר הכון לקראת אלקיך ישראל לכך מתוקנת אותה נטילה כיון דאינו יכול לברך ולהוציא שם שמים עד שנוטל ידיו לברך ענט"י, ומכאן ואילך אפי' נכנס [לבית הכסא] ויצא ונטל ידיו א"צ לברך ענט"י [אלא אשר יצר את האדם לבד] ואפי' נטל לפירות דקיי"ל (חולין ק"ו ע"א) אין נוטלין ידים לפירות אבל לאכול לחם חייב ליטול ולברך ענ"י דכתי' כל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים מכאן סמכו חכמי' לנט"י מה"ת עכ"ל ובסדר רב עמרם השיבו כן לרבינו יצחק בן רבינו שמשון.

סימן מא

מא. וכשמגיע עת תפלת המנחה א"צ לברך ומ"מ נ"ל היוצא מבית הכסא ונוטל ידיו להתפלל תפלת המנחה שיש לו לברך ענט"י למנחה כמו ליוצר כי איני יודע שום טעם מקובל לחלק בין תפלה לתפלה. מיהו דוקא לתפלה אבל לדברי תורה סגי כאשר יצר כדבריו ובהרבה מקומות מצינו חילוק בין [דברי תורה] לתפלה וכן אני נוהג.

סימן מב

מב. וששאלת הנפנה ורוצה לסעוד כיצד מברך אם צריך לחזור ולטול ידיו פעם שנית או אם נטילה אחת עולה לכאן ולכאן. שמעתי שבזה נחלקו הגאונים אמנם נ"ל דנטילה אחת עולה לכאן ולכאן אם מובטח לו שנטל נטילה חוגגת לסעודה. דאע"ג דאמ' (ברכות מ"ב ע"א) תכף לנט"י המוציא אשר יצא לא הוי הפסק כיון דברכת טהרת ידים כמו כן היא ועוד דלא גרע מגביל לתורי גביל לתורי דלא הוי הפסק (ברכות מ' ע"א).

סימן מג

מג. ומה ששאלת מברכת התורה עיין בתוס' דברכות (י"א ע"ב ד"ה שכבר) ושם תמצא מפורש תשו' ר"י ודברי רבינו שמעון בשם רש"י ואני נוהג שלא לברך אלא בפעם ראשונה שאני עוסק בתורה ביום אם קודם בית הכנסת אני מברך איני חוזר ומברך בביהכ"נ וכשאיני משכים אני מברך בביהכ"נ ותו לא כל היום אפי' [כשאני] מפסיק ואוכל כי איני מסיח דעתי אך כשאני ישן ביום שינת קבע אני חוזר ומברך ושלום מאיר בר' ברוך זלה"ה.

סימן מד

מד. ראיתי בני אדם הולכים בשדה של גוים ברשות הגוי וקוצצין אותה ערבה להושענא רבה ביום של ערבה ונ"ל דשלא כדין הן עושין מדאמר רב הונא (סוכה ל' ע"א) להנהו אוונכרי כי זבינתו אסא לא תגזון אתון אלא לגזון אינהו וליתבן לכון מ"ט סתם גוים גוזלי שדות הן וקרקע אינה נגזלת ובני נח הוזהרו על הגזל ואפי' גוי מגוי כדמוכח' בפ' ד' [מיתות] (סנהדרי' נ"ז ע"א) ומסתמא גוים גוזלין שדות זה מזה וקיי"ל נמי פ' הגוזל בתרא (בבא קמא קי"ג ע"א) גזל גוי אסור כר"ע והא דאמר [התם רב אשי הוי קאזיל לאורחא] חזא להנהו שבשי דגופנא דתלי לבר [מפרדסא] ותלו בי' קטפי' דענבי א"ל לשמעיה זיל חזי אי דגוי הוא אייתי לי מפרש רבינו משום הפקר דתלו להו לבר מפרדסא שרי. ומכאן אני אומר דסתם גוים גוזלי שדות הן [בחו"ל שהרי ר"ה מבבל הוא ומזהיר לאו ונכרי ואין לחלק בין בבל לחו"ל שאנו נמשכי' אחריהם ואע"פ שפי' רש"י סתם גוים גוזלי שדות מישראל הם] לאו דוקא הוא מה לי מגוי מה לי מישראל להבדיל שהרי שניהן תורת גזל נוהג בהן. ותו [דיש לחוש] מימים קדמונים גזל מישראל והחזיר עתה ואין לחלק בדבר. יואל בר' יצחק הלוי זלה"ה.

סימן מה

מה. ואין גוררין אותה בשבת בזמן שיש עליה מעות (שבת מ"ד ע"ב) לפר"י דמוקי לה במניח יש להביא ראי' לאשר ראיתי בצרפת ממוהר"ר שמואל זצ"ל שלא הי' לו מקום אחורי הדלת להדליק נרות של חנוכה והיה מדליק בדלת עצמה אחורי הדלת ולא נתתי לבי לשאול מאין הרגלים ועתה נ"ל מכאן ראי' להתיר דדוקא בזמן שהיא נשמטת אין גוררי' אותה אבל בזמן שהיא אין נשמטת גוררי' אותה אע"פ שיש עליה מעות כיון דמחוברת המוכני לשידה ועל השידה אין מעות בטילה היא לגבי שידה כ"ש דהדלת בטלה לגבי הבית [שהיא מחוברת] לקרקע לגמרי ואין לומר כשהוא פותח או נועל הוא מוטה השמן אל הפתילה או מן הפתילה ונמצא מכבה או מבעיר דהא לקמן סוף פ' כירה (שבת מ"ז ע"א) לא אסרינן שמן שבנר בשעה שהוא דולק מה"ט אלא משום דהו"ל בסיס לדבר האסור ובפ' כל כתבי (שבת ק"כ ע"ב) אמרי' נר שע"ג הטבלא מנער את הטבלא והיא נופלת ואם כבתה [כבתה] ולא חיישי' להא שמטה השמן לפניו או לאחריו ונמצא מכבה או מבעיר דלא ישיך כה"ג מכבה או מבעיר ואפי' [אי] שייך דבר שאין מתכוין מותר ולא פסיק רישי' הוא.

סימן מו

מו. דקדקנו בטענותיהם ובשרש דבריהם שבא שמעון להחזיק בישוב מכח מחילה שמחלו לו היישוב כל הקהל שהיו דרים שם באותה שעה מכח התלמוד אין כח באותה מחילה כי אין שמעון יכול לומר לראובן קרקע מחול לך אם לא שיקנהו בקנין גמור והו"ל כמו דין ודברי' אין לי בשדה זו דלא אמר כלום (כתובות פ"ג ע"א) אמנם לגבי היתר יישוב נהגו בכל המקומות שמועיל לשון מחילה ודוקא היכא שהקהל מודים שמחלו לו או שיש עדים שהוא כך אבל בחזקה בלא עדים אפי' בשבועה שמחלו לו כח היישוב אין מחזיקין אותו בכל מלכוצתינו אע"ג דטעין חזקה שיש עמה טענה אתם נתתם לי במתנה כי הקהל הם מוחזקים כנגד היחוד הבא להחזיק עליהם ודמי' להני דבי ריש גלותא (ב"ב ל"ו ע"א) דלא מחזקי' בהו כיון שאין חוששי' למחות כדאמר בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא כ"ט ע"ב) ההוא דא"ל לחברי' מאי בעית בהאי ביתא א"ל ההוא ביתא מינך זבנתי' וכו' א"ל אנא בשכונה גואי הואי א"ל ר"נ זיל ברורו אכילתך כו' ואפי' [רבא] מודה היכא שידוע שהמערער הי' דר עמו בשכוני גואי לא הוי חזקה. ושכ השליח נראה דעל התובע והנתבע לתת השכירות מדאמר בפ' גט פשוט (בבא בתרא קס"ז ע"ב) אין כותבי' שטרי בירורין אלא מדעת שניהם ושניהם נותני' השכר ומפרש בגמרא (קס"ח ע"א) שטרי טענתא ולא אמרי' שהמתחייב יתן כל השכירות.

סימן מז

מז. ההוא תולה מעותיו בנכרי הוי (כתובות פ"ו ע"א) נ"ל הא דאמר היכא דאית ליה זוזי לבע"ח דצריך לשלם מעות ולא כסף ה"מ היכא דידוע לנו שיש לו מעות אבל אם אמר אין לי מעות ושכנגדו אומר איני מאמינך השבע לי שאין לך מעות א"צ לשבע דאין נשבעי' בטענת שמא אלא הני דפ' כל הנשבעין (שבועות מ"ה ע"א) השותפי' והאפטרופס כו' ואפי' היכא דחזי' שיש בידו מעות והוא אומר של פלוני לא משביעי' ליה מדאמר תולה מעותיו בגוי הוי ולא חזי' שהשביעהו דלא קאמר אלא הוא עושה שלא כהוגן שהערים להפקיע תקנת חכמים בטענת שקר. והיכא דאמר אין לי מעות ונמצא שקרן תו לא מהימני' בזה החוב אם יאמר אין לי מעות אלא צריך להטרח ולמזבן ולפרוע מעות כדאמר הכא.

סימן מח

מח. עד ודיין מצטרפין (כתו' כ"א ע"א) לפי מה שהוכיח ר"י שצריך שיכירו חתימת הדיינים החתומים על ההנפק ולהכי מהני שהם חחותמי' שאם לאחר זמן לא ידיעו [אלא] על חתימת א' מן העדי' וחתימת א' מן הדייני' או שני דייני' סגי בהכי והכי [איתא] בפרק [המגרש] בירושלמי (ה"ז) לפ"ז נ"ל שיש לזהר שלא לחתום על ההנפק אותם בני אדם שהן קרובי' לעדי' דלמא אתי לקיימו בחד מן העדי' וחד מן הדייני' שהם קרובי' וחזינ' בפ' הזורק (גיטין פ"א ע"ב) דחיישי' להכי דאמר התם לא הכשירו אלא ע"א קרוב לבד אבל תרי לא דלמא אתי לקיומי בתרי קרובי' וחד כשר ואע"פ שפי' ר"י בשמעתא דהיכא דעדי' קרובי' לדייני' דיכולי' להעיד בפניהם ולא אמרי' דהו"ל עדות שאי אתה יכול להזימן [משום דיכול להזימן] בב"ד אחר אפ"ה החתומי' על ההנפק לא יהי' קרובי' לעדים וכ"ש שלא יהי' קרובים זה לזה.

סימן מט

מט. מותר לומר לגוי לחלוב בשבת וראי' מפ' מי שהחשיך (שבת קנ"ד ע"ב) גבי בהמה של ר"ג שהיתה טעונה ולא פרקה עד מוצאי שבת ומתה ופרכי' יניח כרים תחתיהם ויפלו הנודים עליהם ומשני קא מבטל כי מהיכנו ופרכי' והא איכא צער בעלי חיים ויהא מותר לבטל כלי מהיכנו דאינו אלא [איסורא] דרבנן הרי משמע בהדי' דאי קסבר צער בע"ח דאו' הוי מותר ואע"ג דשבות שיש בו מעשה הוא כ"ש האי דשבות שאין בו מעשה כגון אמריה לגוי הלכך מותר דהא אנן קיי"ל צבע"ה דאו' מדפרכי' הכא הא איכא צבע"ח ומשמע דתלמודא ס"ל הכי ועוד מדאמר רבא פ' אלו מציאות (בבא מציעא ל"ב ע"ב) מדברי שניהם נלמוד צבע"ח דאו' וחלב מצער הבהמה כדאמר (שבת קל"ה ע"א) בן שמנה אמו שוחה עליו ומניקתו מפני סכנת החלב ועוד נ"ל מדאדמר בערבי פסחים (קי"ב ע"א) יותר משהעגל רוצה לינק פרה רוצה להניק וכן משמע נמי בתשו' הגאונים [ששאלתם מהו לחלוב בשבת מפני שמסתכנת ואם אין יונקי' עגלי' מסתכני' שבאו רבנים ואמרו שמותר לחלוב בשבת שלא כהלכתא ושלא כשורה ושלא כהוגן עשו מפני שהחולב בשבת חייב חטאת ובסוף התשו' אמרו אבל]. משום סכנת הבהמה אומר לגוי חלוב וטול החלב לעצמך ומותר לו בכך.

סימן נ

נ. להאריך אין פנאי, למלפני ולמעברני בקצרה אשיב הנראה בעיני על שמעון שהיתה לו בת קטנה וראובן היה לו בן קטן וכתב שמעון לראובן לכשיהי' בנך ראוי' לקדש אם לא אקבל קדושי בתי או בתי בעצמה לא תקבל קידושיה אתחייב לך מעכשיו ב' זקוקי' ומת שמעון קודם שהי' בן ראובן בן י"ג שנה והיא גדלה ועמדה ונשאת לאחר ועתה תובע ראובן הקנס מבניו. יפה דן האומר שהיתומי' פטורים שהרי בשעה שהיה בן ראובן ראוי לקדש לא היתה היא ראוי' להתקדש שכבר נתקדשה לאחר אך מה שכ' אם הי' כתוב בשטר שלא תהא היא רשאי לקדש את עצמה עד שיהא בן ראובן [ראוי לקדש] שאז הי' הדין עם ראובן בזה איני מודה לו שאפי' כה"ג לא קנה ראובן שהרי תלה הדבר בדבר שלא בא לעולם דקטן אין לו קידושי' ונשואי' לא מד"ת ולאמ ד"ס כדאי' פ' חרש (קי"ב ע"ב) וא"כ הו"ל כאומר התקדשי לי לאחר שאתגייר לאחר שתמות אחותך לאחר שיחלוץ ילך יבמתך דקיי"ל כרבנן (קדושי' ס"ב ע"א) דאמרי אינה מקודשת. והא דאמר בפ' מי שמת (בבא בתרא קמ"א ע"ב) איתיבי' ר"נ לר"ה דאמר מזכה לעובר לא קנה האומר אם ילדה אשי זכר יטול מנה וכו' עד ונימא ליה [במבשרני] אלמא כיון דמקבל מתנה הוא בעולם אע"ג דתלה בדשלב"ל קנה ע"כ הא ליתא כמו שהוכחתי מלאחר שתמות אחותך וכו' והתם הכי פירושא דקאי אלעיל דקאמ' משנתינו איני יודע מי שנאה ופריך לימא ר"מ היא דאמר אדם מקנה דשלב"ל ומשני אימור דאמר ר"מ [לדבר שישנו בעולם לדבר שאינו בעולם] מי אמר והשתא התם פריך שפיר ולימא [במבשרני] שהמבשר כבר בא לעולם וק"ל. אבל אין לדמות דבר זה למלתי' דרבי יודא בן תימא דכל תנאי שא"א לקיימו בסופו וכו' (ב"מ צ"ד ע"א) דהתם מיירי בתנאי שבשעת התנאי התנה ע"מ שתעלה לרקיע ע"מ שתרדי לתהום וכיו"ב אבל הכא בשעת התנאי הי' אפשר לקיים התנאי וק"ל ושלום מארי בר' ברוך זלה"ה.

אחר שהלך השליח חזר בו מורי וכתב להם שנית.

הי' נ"ל לכאורה כאשר כתבתי וחוזרני דאע"ג דאין כך אדם מקנה דשלב"ל מ"מ כיון שהדבר הנקנה בא לעולם והקונה והמקנה באו לאולם קנה אע"ג דתלה הדבר בדשלב"ל וראי' מהא דאמר פ' המפקיד (בבא מציעא ל"ג ע"ב) והא א"א מקנה דשלב"ל ואפי' למ"ד מקנה ה"מ בפירות דקל דעבידי דאתי וכו' עד נעשה כמי שאמר לכשתגנב ותרצה ותשלמני הרי פרה קנויה לך מעכשיו אלמא אע"ג דתלה בדשלב"ל קנה. אע"פ שיכולני לדחות ולומר ה"פ סתם מתני' ר"מ היא והא [דאמרי'] דלא עבידי דאתו דמי יימר דמגנב ואי מגנבי מי יימר דמשתכח גנב ומי יימר דמחייב ילא מודה בקנס ומפטר אהא משני תלמודא דעביד דאתא [דמיד] כי גנבה קני' לפרה למפרע מעכשיו ואין כאן אלא חד מי יימר דמגנבה וחשיב הוא [מידי] דעביד דאתו והוי כר"מ ולא כרבנן אך נ"ל דוחק לאקומי מתני' סתמא דלא כהלכתא מדלא אמרי' בהדיא לעולם ר"מ היא ונעשה כאומר אלמא דאתי' ככ"ע וכן משמע בפ' ברל מערבין (ל"ז ע"ב) א"ל אביי אלא מעתה היא לפניו שני רמונים של טבל ואמר אם ירדו גשמים [היום] תהא זו תרומה על זו וכו' אלמא אע"ג דתלה תנאו בדשלב"ל הוי תרומתו תרומה ומסתמא קאמר לה והו' ככ"ע אבל [מהכותב[ נכסיו לבנו צריך לכתוב מהיום ולאחר מיתה (ב"ב קל"ו ע"א) דמשמע גופא מהיום ופירי לאחר מיתה אין ראי' דקנה פירות אע"ג דתלה [במיתתו דהוי דשלב"ל] וכן כל מצוה מחמת מיתה אין ראי' דמתנת שכ"מ מדרבנן כדי שלא תטרוף דעתו עליו אבל מגט יש ראי' מעכשיו אם מי הוי גט לכ"ע (גיטין ע"ב ע"א) ע"כ אין לפטור היתומי' מטעם זה [אך] יש לי לפטור משום [דאנוסי] סה דכיון שמת בתוך הזמן פטורי' כדאמר בפ"ק דכתובות (ב' ע"א וע"ב) לפיכך חלה הוא או חלתה היא אין מעלה לה מזונות ומסיק ולענין גיטין אינו כן וכו' עד מעכשיו אם לא באתי עד י"ב חדש ומת תוך י"ב חדש ה"ז גט מאי לאו מת ה"ה חלה אלמא דגבי ממון כה"ג אם הי' אומר אם לא באתי עד י"ב חדש אתן לך כ' זקוקי' ומת תוך י"ב חדש פטור שהרי אירע לו אונס ואע"ג דגבי גט מפליג בין אונס [מיתה לאונס אחר] ה"מ שלא תפול קמי יבם אבל בעלמא אם חלה חשוב אונס במיתה לא כ"ש דאין לך אונס גדול מזה ואם הי' חי הי' מפייס בתו שתקיים זה התנאי וכיון דמית מה הו"ל למיעבד והנים לא ידעו בתנאי אביהם ועוד כיון דאביהם פטור שלא יכול לקיים גם היתומי' פטורי' שלא נדרו לו שום דבר ולא שייך הכא מצוה על היתומי' לפרוע חוב אביהם שהרי אביהם לא נתחייב בממון זה לא בחיי' ולא במותו כדפרי'. [ולההוא דהאשה שנפלו לה נכסים (פ"ב ע"ב) ל"ד כלל דהא דמשני בעומדת באגם במקום שראוי לקנין המשיכה היינו משום דהמשיכה הראשונה כלתב כבר ולהכי בעומדת באגם חשיב משיכתא אריכתא כמו כן היא כל כמה דלא נתקרע השטר או שנאבד לא נתבטל הקנין אע"ג דמת מידי דהוי אמעכשיו אם לא באתי עד י"ב חדש ומת בתוך יב"ח דהוי גט הלכך אין לפטרו מטעם זה אלא מטעם אונס כדפי' וק"ל מאיר בר' ברוך שיחי'. אחרי כן שלח לו אביו עבור אותו הדין עצמו כי גם הוא ישב עמהם בדין והשיב לו זאת התשו' ב' כתובי' הבאי' כא' זה מדבר וזה בא מורי אבי הר"ר ברוך שיחי' אתה וריעך שאלתוני ע"ז הדין שכבר נשאלתי עליו והנה תשובתי שכתבתי להם שוי' לכלכם והוא הנדון והיא התשו'].

סימן נא

נא. דן מוהר"ם שמסדרין לבעל חוב והטעם כיון שנחלקו בדבר רש"י ור"ת ואנן מספקא לן דהלכתא כמאן לא מפקי' מיניה ואם הי' רגיל [לשכוב] על ב' מצעות לא יתנו לו אלא אחד ומזונות לשלשים יום ואם הי' עשיר ורגיל בהוצאת עשירי' נותנים לו כמו שהי' רגיל וכן עני ובינוני אבל אם [הי'] עני ורגיל להוציא בעושר לא יתנו לו כי אם הרגיל לעניים.

סימן נב

נב. ועוד דן הלוה שטען ואומר אין לי במה לפרוע שנשבע מיד לאחר זמן ב"ד שהן ל' יום שאין לו עכשיו יותר ממה שמסדרין לו ולכשיהי' לו אז יפרע מיד ואין משביעי' אותו כל ל' יום ועל מעשה שבא לפנינו דן כך.

סימן נג

נג. הורה הר"י אביגדור כ"ץ דף שמשימי' לפני התנור שורקין אותו בטיט מע"ש במקום שאין גוי [אף] יהודי יכול להסירו בשבת ואע"ג דאמר (ביצה ל"א ע"ב) חותמות שבקרקע מתיר ומפקיע אבל לא חותך פי' חותמות שבקרקע היינו חותמות שע"פ הבור והדות והדף שלפני התנור היינו חותמות שבקרקע ואין מפקיעי' ומשברי' אותו ה"מ כשעשוי לקיום ע"מ שלא להסירו בשבת אבל זה אין עשוי לקיום אלא מע"ש משימו שם כדי להסירו בשבת.

סימן נד

נד. הורה מוהר"ם שלא לומר זמן ביום שני של ר"ה בין בקידוש היום בין בשופר ובמקראות של מוספי' התפלל ושעיר לכפר מלבד עולת החדש ומנחת' ושני שעירי' כהלכתן. וגם התענה ב' ימים של ר"ה וקידש בביו קדושא רבא ואמר הטעם לפי שהוא ראו'. וגם אמר מי שמתפלל בעשרת ימי תשובה וכח זכרינו או מי כמוך והמלך הקדוש והמלך המשפט וכתוב לחיים בספר החיים שצריך לחזור בג' ראשונות חוזר לראש באמצעיות חוזר לאותה ברכה שטעה בה.

סימן נה

נה. שאל הר"ר אהרן זצ"ל את מוהר"ר אביגדור כ"ץ אדם שחש בעינין או בראשו מהו ללחוש לו בשבת מי הוי ככל הרפואות שגזרו עליהם בשבת משום שחיקת סמנין או נאמר דלא גזרו אלא רפואות שיש בהן ממש כגון משקה או אוכל שבזה יש לטעות ויבא לידי שחיקת סמני' אבל ללחוש ולמדוד הראש כדרך שהנשי' עושות שרי. והשיב דודאי שרי והביא ראי' מירושלמי דפ' ח' שרצים במס' שבת דקאמר התם (ה"ג) [לוחשי' לעין ולמעיים ולנחשים ולעקרבין ומעבירי' על העין בשבת] ונראה כמו שהמעיי' אבר גם העין דאיירי התם באבר מיירי דהיינו עיין ממש. והרב ר' יחיאל ז"ל דחה הירושלמי ופי' דהתם מיירי בעין הרע וה"פ אדם החולה מחמת עין הרע לוחשים משום דסכנה גדולה היא משום שהתלמוד מביא ענינים הרבה משום עין הרע. מיהו עוד הביא הר"ר אביגדור ראי' מפ' חלק (סנהדרין ק"א ע"א) דקאמר התם מתני' הלוחש על המכה מעבירי' כליח על גב המכה ועל גב העין בשבת פי' כלי מתכות לצננו ועוד פי' רש"י התם שמסבבין את העין בשבת שלא יתפשט [הנפח] שלו וכ"ש שמותר ללחוש ומדוד לו ועוד העיד הר"ר אביגדור שפעם אחת חש רבינו שמחה בעין ואשה אחת למדה לה"ר אביגדור לחש והי' לוחש לו בשבת על העין בבוקר ובערב והה בראש ומעשה רב וראוי לסמוך על אילן גדול כותיה.

סימן נו

נו. הורה ה"ר אביגדור כ"ץ ברזא הסתומה בחבית ואין אדם יכול להוציאה שרי לקח ברזא אחרת ולהכות בברזא לתוך החבית לכתחלה לצורך לשתות יין בשבת וראי' מפ' חבית (שבת קמ"ו ע"א) ושוין שנוקבי' נקב ישן בשבת.

סימן נז

נז. אלוף מיודע כלכל ודרדע הר"ר יהודה הלוי ששאלת הרואה שבירך זמן בלילה ראשונה של חנוכה ולא הדליק אם בלילה בא להדליק אם יחזור ויברך זמן נ"ל שאין לברך חדא דל אמרי' תרי זימני' זמן על המצוה ועוד כיון דזמן אפי' אמר בשוק יצא דלא גרע מי שברך על הראיי' ממי שברך בשוק דאינה חוזר ואומרה על הכוס ביו"ט.

סימן נח

נח. דגים המעושנים שעשנם גוי אין בהן משום בישולי גוים ודקמדמית לשבת פ' כלל גדול דגרסי' בירושלמי (ה"ב) הצולה השולק המעשן כולם חייבי' משום מבשל [זה אינו דהא] אמר בהדי' פ' אין מעמידי' (ל"ח ע"א) האי גוי דהריך רישא שרי למיכל אפי' מריש אוני' דלעבורי שער קמכוין ה"נ ליבשם קא מכוין שלא יסריח ולא לאוכלו ע"י עישונו ואמר התם האי מאן [דשדא] סיכתא באתונא וכו' לשרירי קא מכוין ולא לבשולי וית בי' משום בישולי גוים וטעמא דבבישולי גוי' מדרבנן לא גזרו אלא [היכא] דמכוין לבשולי וכן דגים קטנים מלוחי' אין בהם משום בישולי גוים (ע"ז שם) וחייב במליחת הישן אפי' בהדחה בעלמא משום בישול וכהנה רבות ונלאתי לכתוב. ואם הלכה רופפת בידך פוק חזי מה עמא דבר לקנות דגים מלוחי' מעושנים כגון בוקגינ"ש וכיו"ב מן הגוים.

סימן נט

נט. שאלת אם הקורא בתורה יכול לומר דברא הא אמר ס"פ בני העיר (מגילה ל"ב ע"א) הקורא בתורה לא יסייע למתורגמן כדי שלא יאמרו תרגום כתוב בתורה.

ותרנגולת שנמלחה וכבר דבוק בה גם אנו מורי' כבי' אב"ן להצריך קליפה ולא כדברי ראבי"ה שיאן מצריך אפי' קליפה דלא שייך למימר דמא משריק שריק אלא בדבר שאינו דבוק אלא מונח אצלו כגון כבדא עילוי בשרא אבל דבוק לא וטעמא משום דהוי דם האברים שלא פירש ומותר גמור וכשהוא יוצא לחוץ ע"י מליחה לאויר העולם אינו חוזר ונבלע אלא מישרק הלכך ממ"נ מותר אבל כשהוא דבוק בחתיכה כי נפיק דם מכבד נאמר שכבר יצא ממנו וחוזר ונבלע בחתיכה במקום דיבוק ולא שייך בכה"ג דמא מישרק שריק אחרי שלא יצא לאויר העולם. ומיהו סגי בכדי קליפה דדם אינו מפעפע כמו חלב כדמשמע בכמה מקומות.

סימן ס

ס. ולצרוף כסף במועד לגוי בשכר שאם לא יצטרפנו לו ילך אצל צורף גוי אסור אע"פ שהגוי גיל אצלו ול"ד לפרקמטיא ולהלואה שמלוין במועד דהתם לאו מלאכה גמורה היא אבל מלאכה כי האי אסור דאי לא תימא הכי הא דפרי' מי שהפך (י"ג ע"א) כל מלאכות לישתרי דהא אשתרי שכר פעולה באין לו מה יאכל לפרוך אפי' כשיש לו מה שיאכל דהא משתרי שכר פעולה לגוי מערופיא שלו הרגיל אצלו שמא יניחנו וילך אצל אומן אחר ולא יהי' עוד רגיל אצלו ואפי' יש לו מה יאכל.

סימן סא

סא. וששאלת על פת העשוי מקמח שיבולת ואינו עשוי אלא לצורך אווזות לפטמן ולא למאכל אדם, מיהי ראוי למאכל אדם אם חייב בחלה. תנן פ"ק דמס' חלה (משנה ח') עיסת כלבים בזין שהרועים אוכלים ממנו חייבת אין הרועי' אוכלי' ממנו פטורה ואית מאן דמפרש בירושלמי (שם) ה"ד כגון שעירבה מורסן ואיכא למ"ד אפי' בלא עירב מורסן כגון שעשאן [כלימודים] ולא עשאן לפת [כעכין] נאה ויפה כדרך שעושי' לפת העשויין ואיכא למ"ד אפי' בלמודים חייב אא"כ חשב עליה מתחלה לבהמה דוקא ומשום דמספקא לן היכי [הלכתא] לא [מורינן] להיתר עד דאיכא כלהו והלכה כדברי כולן להחמיר הלכך טוב שיתכוין תחלה גם למאכל אדם ויאכלו ממנו קצת ויפרישו ממנו חלה לאפוקי נפשי' מפלוגתא.

סימן סב

סב. וריחיים של פלפלין ושל מתכות צריכי' טבילה ואם נשתמש בהן עד שלא יטביל מותר והא דאמר במס' ע"ז (ע"ה ע"ב) וכולן שנשתמש בהן עד שלא יטביל ולא יגעיל או ילבן תני חדא אסור ותני חדא מותר ברייתא דתנן מותר ניחא אבל בברייתא דתני' אסור צ"ל דעד שלא יטביל ויגעיל קאמר א"נ עד שלא יטביל וילבן ואיסורא לאו משום דלא הטביל אלא משום דלא הגעיל או לא הלבין תדע דקאמר תלמודא ל"ק הא כמ"ד נותן טעם לפגם מותר הא כמ"ד נט"ל אסור השתא איש דפלוגתא היא בהגעלה וליבון [אלא] בטבילה במאי פליגי אע"כ צ"ל כדפרי' [ובתוספתא] דידן דפרק [בתרא] דע"ז אי' [ההוא] ברייתא דתני מותר אבל [ההיא] ברייתא דתני אסור לא ידענא היכא תניא.

סימן סג

סג. וכל תענית שאינה חובה כגון צום הרביעי וכיו"ב צריך קבלה בתפלה מדקאמ' שמואל (תענית י"ב ע"א) כל תענית שלא קבלה עליו מבע"י לא שמי' תענית ומפר' שמואל בתפלת מנחה וקיי"ל כותי' ומדקאמר כל תענית משמע כל תענית שבא ע"י קבלתו צריך לקבלו בתפלת המנחה ואע"פ שהוא רגיל תמיד להתענות.

סימן סד

סד. ובתענית במנחה במקום שאין ישראל היודע להפטיר לא יעמוד כהן או לוי להפטיר כהן משום פגמו של ראשון ומשום עצמו דל לימרו בן גרושה [וחלל הוא] שקרא אחר לוי אלא ישראל יפטיר ואם אינו יודע יקרוהו דאטו מי חמיר מקריאת בכורים וקריאת חליצה שהי' מקרין אפי' מי שיודע שלא לבייש את מי שאינו יודע.

סימן סה

סה. וששאלת אם מותר להכניס אבנט במכנסיים בשבת פשיטא דמותר אמאי לא דא"ר חסדא שרא לאהדורי אודדא לבי סדיא בשבת פ' במה טומנין (שבת מ"ח ע"א) ואע"ג דאמר התם ה"מ בעתיקי אבל בחדתי לא היינו משום דעבד גלי אבל הכא דלא מבטל ליה ועשוי להכניס ולהוציא תדיר פשיטא דשרי אפי' בחדתי.

סימן סו

סו. וששאלת על נר חנוכה בבית הכנסת היכן יניחנו כל היכא דיכא מזוזה לאנוחי בימין טפי עדיף הלכך מניחה בימין פתח ארון הקדש וכן עמא דבר. גרסי' במס' סופרים (פרק כ') המדליק נר חנוכה אחר שהדליק אומר הנרות הללו אנו מדליקין על התשועות ועל הנסים ועל הנפלאות שעשית לאבותינו ע"י כהניך הקדושים [וכל] שמנת ימי חנוכה הנרות האלו קדש הן ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד להודות לשמך על נפלאותיך ועל ישועתך.

ובועא שבריאה הנראית משני צדדין אין להטריפה [אלא] היכא דקיימי להדי סמפונות היכא דשפכי אהדדי וטעמא נראה לי משום דכיון דאיכא התם בועא א"א דליכא חסרון מבפנים ואמרי' התם (חולין מ"ז ע"ב) ריאה שנשפכה כקיתון כשרה והוא דקיימי סמפונהא.

סימן סז

סז. והאוכל פירות וברך עליהם בורא פרי העץ ושוב הביאו לו מין אחר שברכתו נמי בפה"ע כיון דבעידנא דבירך לא הי' לפניו ולא הי' דעתו עליו נמלך הוא וצריך לחזור ולברך ולא אמרי' בכיצד מברכי' (מ"א ע"א) דמברך על החביב ופוטר את השאר אלא בהיו לפניו שתיהן מתחלה כדתנן (שם מ' ע"ב) היו לפניו מיני' הרבה וכו'.

סימן סח

סח. ותפילין שהיו מרובעת וכשנתיישנו נמתחו ואינו מרובעת צריך לחזור ולעשותן מרובעת. וציצית העשוי' כתקונו למעלה מן הקשר גודל ולמטה משולש ונקרע הטלית העליות וקאי למטה מקשר גודל מותר כדאי' פ' התכלת (מנחות מ"ב ע"א) חזי' רב סמא לקרנא דגלימי' דסתר וכו' עד שעת עשיי' אתמר וטעמא משום דכתי' ועשו להם ציצית כלומר בשעת עשייה דוקא קפיד קרא אבל תפילין מרובעת הלכה למשה מסיני וכל שעתא בעי' שיהו מרובעת.

סימן סט

סט. וס"ת דקיי"ל גוללו על התפר שאלת דקמיה או דבתריה נראה לגוללו לתפר הסמוך כדי למטע בגלילה משום כבוד ס"ת דאמר פ' בני העיר (מגילה ל"ב ע"א) תגלל מטפחת ואל יגלול ס"ת אלמא דלמעט בגלילה כבוד ס"ת וכיון דהשתא א"צ לגלול רק כדי להעמידה על התפר הלכך למעוטי השתא בגלילה עדיף.

סימן ע

ע. ולהזכיר מעין המאורע [בברכה א' מעין ג'] בחנוכה ופורים ל"צ דאפי' בבהמ"ז איכא למ"ד פ' במה מדליקי' (כ"ד ע"א) דאין מזכיר ואם בא להזכיר מזכיר בהודאה אבל במעין שלש לא יעלה על לב איש כיון דליכא הודאה בברכה דמעין ג' אין מזכיר דלא להזכיר מאורע בחנוכה ופורים אלא היכא דאיכא הודאה בתפלה.

סימן עא

עא. וחולה שיש בו סכנה ואוכל ביוה"כ אומר מעין המאורע בבהמ"ז ודבר פשוט [הוא] כיון דבהיתר קאכיל ואדרבא מצוה הוא עביד הוי לדידי' יוה"כ כמו לדידן שאר ימים טובים ושלום מאיר בר' ברוך זלה"ה.

סימן עב

עב. תיכף לזכירתך ברכה, ריכא בר ריכא מוהר"ר ידידיה שי' כתבת שזה נשבע לבטל את המצוה שתקע כפו לבעל ביתו ללמוד את בנו עד הפסח דכתי' כי לי בני ישראל עבדים וכו' לדבריך א"כ היאך יכול מלמד להשכיר עצמו לזמן אחד הרי הוא עובר בעשה כמו ע"ע המוכר עצמו ואע"ג דמלמד ופועל [יכולי'] לחזור בו ע"ע נמי יוצא בגרעון כסף לכשירצה אפ"ה עובר אלא אני אומר דעד ג' שנים נקרא שכיר ולא עבד כדכתי' כי משנה שכר שכיר עבדך והיינו שש שנים הלכך יכול להשכיר עצמו שנה או שנתים או ג' רצופי' יותר לא מצי להשכיר את עצמו רצופות דעד ג' שנים נקרא שכיר ולא עבד ואע"פ שאין ראי' לדבר זכר לדבר בפ' מפגין (קכ"ז ע"א) מעשה באדם א' מגליל העליון שנשכר אצל בעל בית [אחד] בדרום [ג'] שנים [וכו' ולאיזה צורך נקיטה ש"ס ג' שנים] אלא לאשמועי' אורחא דמלתא ג' נים שרי טפי אסור ואי אמרת לאו דוקא דה"ה טפי שרי ואיכא למימר דשאני ע"ע דנמכר סתם לעבד דהיינו יום ולילה לעבוד לו ולמסור לו רבו שפחה כנענית אבל ללמוד או לכתוב או למלאכה לא מקרי עבד [ולא עבר] בכי לי בני ישראל עבדים [ולא עבד לעבדים] מ"מ מדמי ליה שפיר לע"ע לענין חזרה משום דמע"ע ילפי' לה בק"ו ומה ע"ע שגופו קנוי יוצא בגרעון כסף כשירצה פועל שאין גופו קנוי לא כ"ש. והתוספות הקשו זה היאך יכול אדם להשכיר עצמו ותי' תירוץ אחר ולא נהירא לי תירוצם מ"מ מודי' הם ששכיר אינו עובר בכי לי בני ישראל וגו'. ואחרי שהוכחתיך שאין איסור אם [נכריחהו] לקיים תקיעת כפו ללמדו עד הפסח למה נתיר לו תקיעת כפו בע"כ של בעל ביתו הלא תקיעת כף אין לו התרה אלא על דעתו של מי שתקעו לו כמ"ש ר"ת. ועוד הרי עשה לו טובה שהשכירו דכל האומנים ש"ש וא"ל רחמנא במדין נדרת לך והתר נדרך במדין ואי משום מצוה דשלום ביתו של מלמד הא נמי ת"ת שלא לבטל תינוקת של בית רב מצוה רבה היא. סוף דבר את אשר נדר ישלם אם לא יתן לו בעה"ב רשות ואתה ותורתך שלום מאיר בר' ברוך זלה"ה.

סימן עג

עג. אלופי ומיודעי הר"ר ברוך הכהן ששאלתני על הלואת מעות הקדש ברבית קצוצה אומר אני כי [היא] מצוה הבאה בעבירה נתכוין לדבר מצוה ובא לידי [כמה עבירות] למלוה וללוה ולערב ולעדים דבס"פ החובל (בבא קמא צ"ג ע"א) משמע דאסור גבי ארנקי של צדקה דאתא לפומבדיתא עד לשמור ולא לחלק לעניים ולא קא ממעט מעות צדקה מדכתי' רעהו כי יתן איש אל רעהואלא מלשמור ש"מ דמעות של צדקה דקיימי לעניים קרי להו רעהו ואחיו א"כ הוי נמי בכלל לא תשיך לאחיך [נשך כסף] וגו'. אמנם ידעתי כי בעונות שרבו [פשט הדבר להיתר] בכל מלכותינו שמלוים מעות צדקה ברבית קצוצה והגבאי' המלוים חוטאים ולא להם והמכשלה הזאת תחת ידיהם ואין בי כח למחות וכ"ש שקשה גזל הנאכל ואין להאריך בדר [מוטב] שיהו שוגגים ואל יהו מזידי' כשם שאסור שלא להוכיח בדבר הנשמע כך אסור להוכיח בדבר שאינו נשמע [ואפי' זה שכתבתי לך לא הייתי כותב לאחר אך חיבתך עלי החליפה השורה] ועוד לאפרושי מן האיסור מכאן ולהבא שלא יעשו עוד. אך לענין [להשיב הרבית] לא אשתדל להשיב כדפרי'.

סימן עד

עד. מעות מעשר יראה אחרי שהחזיקו לתתם לעניים אין לשנותם למצוה אחרת דנראה כגוזל עניים דאע"פ שאינו מה"ת אלא מנהג הא קיי"ל דברים המותרים ואחרי' נוהגים בהם איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם שנאמר לא יחל דברו ולא יחל מדרבנן [כדאי'] פ' [ואלו מותרים[ (ט"ו ע"א) ול"ד לה דרפ"ק דערכין (ו' ע"ב) ישראל שהתנדב נר ומנורה לבית הכנסת מותר לשנותה למצוה אחרת דשאני התם דאידי ואידי מצוה לגבוה אבל מעות מעשר כספים כבר זכו בהם עניים ע"י מנהג שכך נהגו כל הגולה ואין לשנות מעניים למצוה אחרת שאין לעניים צורך בהן דתנן פ"ב דשלקים (משנה ה') מותר עניים לעניים.

סימן עה

עה. ולפזר מעשרותיו [לבניו] הגדלים שאינו חייב לטפל בהם מותר דאפי' לאביו מותר לתת אם [הוא] עני משום כבוד אביו וכ"ש] לבניו דמותר במקום שאין בעיר תקנה לתת לכיס של צדקה מאיר בר' ברוך זלה"ה.

סימן עו

עו. אין לי קלף, להשיב לשר האלף, ה"ר יודא שי' ששאלת על העושה ב' ימים יום הכפורים ובשנה האחת אירע יום שני ערב שבת אם יקנה קמחו לאחרים ואחרי' יעשו לו [כדאי' פ"ב דביצה י"ז ע"א] לא דמי אם התירו בכך מיו"ט לשבת [דמדאו'] צורכי שבת נעשים ביו"ט אלא מדרבנן הוא דאסרו מהני טעמא דבריש פ"ב דביצה לא נתיר מיוה"כ לשבת [דמדאו'] אסור ובכרת הלכך לא שרי ע"י הערמה. מיהו הוא מותר לאכול מה שבשלו אחרי' לצורך עצמן דאפי' ר' יוחנן הסנדלר דאמר (חולין ט"ו ע"א) מעשה שבת קודש הוא ואסור ה"מ במזיד דאיסור עבדי וכתיב מחלליה במזיד אמרתי לך ולא בשוגג ובנדון זה כיון דלא קרינא ביה במבשל מחלליה מות יומת דבהיתר גמור הוא עושה אפי' בא לימלך היינו מורין לו לכתחילה לבשל דליכא לא איסור דאו' ולא קנס דרבנן אף לר"י הסנדלר וכ"ש לר' יודא ולר"מ דקיי"ל כותי' דשרי אבל היכא דמתכוין המבשל להרבות בשבילו אסור כדאמר פ' כל כתבי (שבת קכ"ב ע"א) גוי שלקט עשבים מאכיל אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור. מיהו היכא דלא נתכוין להרבות בשבילו מותר אמנם במכירו צ"ע אם מותר לאכול מבישולו או לא כיון דמסיק התם בד"א שאין מכירו אבל מכירו אסור. ואין סברא לחלק ולהתיר משום דהתם איכא למיחש טפי משום דשבת שכיחא ואיכא למיחש [אבל הכא דלא שכיח ליכא למיחש] שמא ירגילנו ביוה"כ אחר שבע"ש דהא לא מפליג במכירו בין מצוי אצלו לשאינו מצוי אצלו דבכל ענין אסור דלא פלוג רבנן. מיהו נראה דהא דאסרי' במכירו ה"מ בגוי דלא קפיד אלפני עור אבל בישראל המבשל ליכא למיחש שמא ירבה בשבילו ויאכילנו דאלפני עור לא עבר ומעשה הי' ברבי שמעיון מיונב"ילא שאכל מהרינג"ש שצלתה גויה בשבת לצורכה ואסר לו רבי' יצחק דכיון דמכירו ואפי' בפעם ראשונה שמא ירגילנו לשבת הבאה מאיר בר' ברוך זלה"ה.

סימן עז

עז. וששאלת על מלמד שהתחיל ללמד וא"ל בעה"ב לך מעמדי איני חפץ בך ונתרצה המלמד ושוב חזר בעה"ב ורצה לעכבו והמלמד אמר מחלת לי השעבוד ואיני רוצה ללמד לך יותר נראה דלא נמחל שיעבידו באמירה בעלמא וראיי' מפ"ק דקדושין (ט"ז ע"א) גבי עבד עברי [דפריך] ולימא ליה באפי תרי זיל ומשני ע"ע גופו קנוי לו אלמא דלא [זכי] לנפשי' באמירה בעלמא ה"ה בנדון זה דמדמי' פועל לע"ע בפ"ק דב"מ (י' ע"א) ועוד כיון שהשכירו לבן הרי כבר נשתעבד לבן ללמוד ולאו כל כמיני' דאב למחול שעבודי' דבן דזכין לקטן ואין חבין לו וראי' מתוספתא דכתובות פ' מי שהי' נשוי כתב [לזון] את בת אשתו [ושברה לו] לאו כל הימנו שזכין לקטן ואין חבין כ"ש לדברי רבינו יואל ורבינו אבי"ה שפסקו שמלמד לא חשיב כפועל דבחצי היום חוזר אלא כעבד חשוב ולאו כל הימנו לחזור בו ושלום מאיר בר' ברוך זלה"ה.

סימן עח

תוכן העניינים

תשובות מהר"ם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה