אור ברסלב
תשובות מהר"ם דפוס קרימונה

תשובות מהר"ם· מהר"ם מרוטנבורג

דפוס קרימונה

סימן א

ראובן תבע שמעון לדין וטען העמדתי לך משכוני ורצוני לפדותו והשיבו נחלט בידי כי הלויתיך עד יום פלוני לפדותו או לחלוט ובקשתני זמן אחד ואמרת קני מעכשיו אם לא אפדהו עד זמן הקצוב בינינו. והלה אומ' לא יצא מפי לומר קני מעכשיו ואומר מהר"ם נ"ע אע"ג דבעלמא הוי אסמכת' ולא קני הכא קני דכיון דהוא תופס וגם עשה עמו טובה שהלוהו. וישבע שמעון שראובן אמ' קני מעכשיו ויהא המשכון שלו. ופסק מהא דאמר בפרק איזהו נשך (בבא מציעא דף סו) גבי מתני' הלוהו על שדהו וכו'. ורב נחמן אמר אפי' לאחר מתן מעות נמי קנה הכל ומסיק דאמ' קני מעכשיו וכן פסק רבי יצחק התם:

סימן ב

אמרתך צרופה. ומרחשתך עמוקה וצפה. על שפה: עליך לתרופה: נחלתך מנופה. בשלש עשרה נפה. ידידי חמודי חבר הנאה אשר כנפשי ה"ר יקותיאל אשר שאלת על התינוק שחלה אם יש לפחות למלמד ימי חליו כן הוא הדין שמלמד שחלה אין לפחות למלמד. דראייה לדבר מעבד עברי שחלה ג' שנים אינו חייב להשלים. אבל התינוק שחלה פסידא דמלמד כיון דלא רגיל לחלות אבעי לי למלמד לאתנויי וכיון דלא אתני יפסיד כדאמר בפרק האומנין (בבא מציעא דף עז) גבי מאן דאגר אגורי לדוולא ופסק נהרא בפלגיה דיומא לא הוה רגיל דפסיק פסידא דפועלים. אי הוה רגיל דפסיק אי בני מתא פסידא דפועלים. לאו בני מתא פסידא דבעל הבית. וכן פסק רבי יואל הלוי ז"ל. ושכתבת שיש אומרים דכיון דחולי שכיח פסידא דמלמד הוא והקשית מכתובות טעות הוא בידם דאדרבה איפכא הוא משום דלא היה רגיל להיות חולה פסידא דמלמד כדאמר פרק האומנין (שם):

סימן ג

ועל הדין השני אם המלמד יודע עתה ללמוד הנער על בעל הבית להביא ראיה שאז לא ידע: ואם לא יביא ראיה בעדים יתן לו שכרו. וראייה בפרק מי שמת (בבא בתרא דף קנג) מי מוציא מיד מי וכולי' רבי נתן אומר אם בריא הוא עליו להביא ראייה שהיה שכיב מרע. ואם שכיב מרע הוא עליהן להביא ראייה שהיה בריא. והלכה כר' נתן דדיינא הוא ונחית לעומק' דדינא. מיהו כיון שיש לו עד שאומר שלא ידע באות' שעה יש לו למלמד לישבע שידע באותה שעה ללמד אותו דכל מקום ששניהן מפסידין אותו ממון עד אחד מחייבו שבוע' ונשבע להכחיש העד ויטול דומיא דעד אחד מעידה שהיא פרועה שנשבעת להכחיש העד ונוטלת בפרק הכותב (כתובות דף פז) ושלום לך ולתורתך מאיר בר ברוך ז"ל:

מעת גלינו מעל שולחן מו' הרב רבי מאיר אין לנו פה להשיב כי רבו מחלוקות בישראל כי הללו מטמאין והללו מטהרין ונעשית תורה כבשתי תורות לכך נמנינו להלך אחר בית דין יפה של מורינו הרב רבי מאיר להאיר עינינו על עסק ראובן אשר תבע שמעון לדין אתה קבעת צינור בקרקע המקלח מים כל מימי גשמים. וגם שופכים על חצירך דרך אותו צינור של אבנים ואותו צינור קבעת בחצירך סמוך לביתו ממש אצל כותל ביתי והכותל הוא של עצים. כשבנית אותו צינור עירערתי עליך וכתבת לי חתימתך שכל היזק שיבא לי מחמת זה שעליך לסלקו. והנה פעמים ושלש העמדתי עדים כשהיו הגשמים מרובים שהיו השופכים הולכי' לביתי. ועתה אני רוצה שתסיר הצינור מכותלי ותבנהו במקום אחר ותרחיק מאת ביתי כדי שלא יזיק לי כי לעולם כשרבי' הזוחלים והצינו' אינו יכול להספיק מימיך המרובים הם הולכים בביתי ובמרתף שלי. ואיני יכול לקבול עליך כל שעה. והשיב שמעון אמת שהוא חתימתי לסלק לך כל הפסד שיהיה לך מחמת צינור שלי אבל לסלק הצינור לגמרי לא אשמע לך כי אני רוצה לבנות בתוך שלי מה שאני רוצה. ואמת הוא שפעם אחת נשבר הצינור והלכו המים דרך אותו שבירה בתוך ביתך ותיקנתי אותו ואינו מזיק לך עוד ואם יזיק לך עוד אתקן כאשר יאמרו ב"ד אבל להרחיק מעל ביתך זה אינו דין. וכתו' ראיותי' באר היטב:

ועוד תאיר עינינו על בתי החורף המחממו' גויות בלא ציויי אך מדעתם אם יש מכשול ועון בזה. או אם יש לשתוק ולהניחם לעשות רצונם מפני תענוג שבת וכמדומה לי שאמרת לי לשתוק הואיל והגויות עושות לצורך עצמן. ואיני יכול לסמוך על זה כי שמא שגיתי ולא הבנתי ממך על היושר לכן תכתוב לי דעתך הנקיי' עם ראיות ברורות. ועמך שרי נהורות. ופני שונאיך יהפכו כשולי קדרות. וימצאו דעות רבות וצרות. ואתה מ"ו וכל החבורות. היושבים בשורות. ישיגו ששון ושירות. וחיים ושלום כאות תלמידך מנחם בר דוד ז"ל. הילל בר עזרא. וזה תשובתו:

סימן ד

אלה שני בני היצהר המשכילים יזהירו כזוהר. וכעצם השמים לטהר. מה לכם לשתות מי נהר. בארץ עיינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר. אך כי דלמטייא שיכא מכשורא כרב אשי לטבחי מתא מחסיא. וששאלתם אלופיי ומיודעיי ה"ר מנחם וה"ר הילל על ראובן שתיקן צינור של אבנים בקרקעו אצל כותל של שמעון של עצים. נראה דאם ראובן הרחיק צינורו ג' טפחים משמעון אין לו להרחיק טפי. ואע"פ שמימיו מזיקין את שמעון דעל הניזק להרחיק עצמו. והרי יכול לגדור בפניהם כדאמר בפרק הבית והעלייה (בבא מציעא דף קיז) הנהו בי תרי דהוו דיירי חד בעליונ' וחד בתחתונה וכל אימת דהוה משי ידיה נפלי מייא על תחתון ומזקי ליה וכו'. עד ר' אלעאי ואיתימא ר' חייא בר יוסף על התחתון לתקן ומסיק דסבר כר' יוסי. מיהו שלשה טפחים יש לו להרחיק דכל מידי דמתונתא קשי לכותלא. ותנן מרחיקין את הגפת וכו'. (פר' לא יחפו' דף י"ז) וה"ה לכל מילי דמתונתא כגון מים וחול כדאמר בגמר' דלא יחפור (דף י"ט) ותנא ליתני חול ולוקמ' במתונת' ומשני הא תנא ליה אמת המים אלמא דאמת המים ונברכת הכובסין ושיח ומערות דקתני ברישא גבי כותל טח דה"ה יש לו להרחיק מכותל בניין ותנא ברישא וה"ה בסיפא. ואפילו מים דלא קביעו יש להרחיק ג' טפחי' מדתנן נברכת. וכן משמע מדפריך מחרישה תיפוק ליה משום זרעים וכו'. אלמא כיון דצריכין מיא אע"ג דלא מיא תדירי יש להם להרחיק. וכ"ש נדון זה דקביעי טפי. וכן משמע בתר הכי ואת מימי רגלים מן הכותל ג' טפחים בשופכן אלמא דאפי' לפי שעה גזרו ביה רבנן ואין לחלק משום דהתם שופכן בידים. דהוו גירי דיליה. דהא ליתא. דאפילו ממילא גזרו להרחיק כדאמרינן גבי מרחיקין את הסולם וכו'. (שם דף כ"ב) לימא מתניתי' דלא כר' יוסי ומשני אפי תימא ר' יוסי. ומודי ר' יוסי בגירי דיליה. וזמנין בהדי דמנח ליה קפצה נמייה. הכא נמי זימנין שנסתם הצינור שנפלה בו מפולת עפר וצרורו' והוא מנק' אותו ונמצ' מקר' המים בידי' בכותל דהיינו גירי דילי ועוד דבלאו מים יש לו להרחיק ג' טפחי' חפיר' צינור מן הכותל דכל מרא ומר' דקא מחי' מרפי' ליה לארעאי וכבר הוכחתי דכי היכי דלא יחפור כותל אצל בורו ה"ה אצל כותל בניין. ועוד שצריך ג' טפחים משום החול והסיד שהצינור עשוי בהם. ופי' ר"ח דאפי' ר' יוסי מודה בבל הרחקות דמתניתי' לבד מהני דפליג בהדיא. תדע מדלא פריך אהנך ברישא. לימא מתני' דלא כר' יוסי כדפריך גבי סולם ש"מ דבכולהו מודו. ומה שטען ראובן שאם יזיק ישלם היזקו אפילו הכי יש לו להרחיק כמו שאמרו חכמים דתנן היה מעמידו בעלייה צריך שיהא תחתיו מעזיבה ג' טפחים ובכירה טפח ואם הזיק משלם מה שהזיק. אלמא אע"ג דמשלם היזקו צריך להרחיק שזה יכול לומר איני חפץ לתובעך לדין ה"נ יכול לומר שמא יפול הכותל מחמת מימיך ולא מצינא דאטרח מיהו אם נתן לו רשות לסמוך אע"פ שלא החזיק ג' שנים לאלתר הויא חזקה כדפריש בפק דבבא בתרא (דף ו) גבי אחזיק להורדי וכו' דכל הני חזקו' אינן של ג' שנים דלא שייך ג' חזקות אלא כשמחזיק בקרקע חבירו. אבל הכא בחזקת תשמיש מיירי שמשתמש בשל חבירו ובשעה אחת שמשתמש בפניו ושתק הויא חזקה וכגון שטוען מכר לי או נתן לי במתנה בת תשמיש זה דהויא חזקה שיש עמה טענה אבל אמר נשתמשתי ושתק אינו כלום דהוי' חזקה שאין עמה טענה ואם אמר מכר לי או נתן לי צריך לישבע שבועת היסת כמו שפירש ר"י ורב האי ז"ל והביא ראייה מפרק הכותב (כתובות דף פ"ז) דתקינו שבועה על הקרקעות מדרבנן. וכן פי' ר"י ז"ל (דף פז) בשמעת' דרבה בר שרשם (פר' ח"ה דף ל"ב) ודלא כפי' רש"י ואין להאריך.

סימן ה

וששאלתם על הגויות המחממות בצרפת היו נוהגים היתר בבית מ"ו ז"ל ואמר שרבי' יעקב מאור"לינש ז"צל היתר אפילו לומר לגוי לתקן האש משום חולה שאין בו סכנה. ואומ' לגוי ועושה והכל חולים אצל האש לישב בקרירו' אמנם נ"ל לאסור במלכותינו משום דברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור שנהגו משום חומרא ופרישות שלא לישב בבית החורף שהוחם בשבת אי אתה רשאי להתירם בפניהם ואני הייתי מוחה בשפחתי והרגשתי שהיתה מחממת בצנעה ועשיתי לו מסגרת וש"לום מאיר בר בר"וך:

סימן ו

משחך השם שמן ששון מחביריך. ברור מללו תומיך ואוריך. לא נפל דבר מדבריך. ומי ישדד עמקיך אחריך. או יקדר בהדריך. שקט תהיה על שמריך. וזרח בחשך אוריך. ולא יכנף עוד מוריך: מו' הר' משה אדוני שאל את עבדו הנשען על יד. גלה סודו. אל תלמידו. לא עזב חסדו ואמתו. בריתי היתה אתו. אובין לפניו מטיבותיה דמר על אודות שמעון אם יש עדים שביקש מראובן שהיה לי יישוב שנה. אז נראה לי שהפסיד יישובו. והודה שאין לו יישוב או שמחל לו כח יישובי ויש לי להבי' ראייה מהא דאמר בפ' חזקת הבתי' (בבא בתרא דף ל"ה) אי דלי ליה צנא דפיר' לאלתר הוי חזקה ופי' ר"ח אם יש עדים דיהיב ליה לוקח למרי דארעא צנא דפירי לדורון להוליכו לביתו נתברר שאכילת פירות ללוקח ומדידיה יהיב ליה למוכר: עכ"ל: וטעמא הוי דאם אית' שהקרקע של מערער לא היה מקבל ממנו בתורת דורון ה"נ בנדון זה אם היה לו יישוב לא היה ממנו להתיר. ולא דמי להא דאמרינ' התם עביד איניש דזבין דיניה דהני מילי התם דאמר ליה זיל זבניה נהליה לכל הקרקע עביד איניש דזבין דינא שלא יתרעם עוד על כל הקרקע. אבל למיעבד איניש דזבין מגמלא אונא. דכל שכן בשיקנה דבר מועט משכנגדו שיחזיק הלה בטענתו. ויחזיק במותר ולא יחזיר לו השאר. ואע"פ שרבינו שמואל פי' לשם פי' אחר כדאי ר"ח לסמוך עליו בכל מקום. וא"ת והלא ראובן בעצמו אינו טוען שקנהו מאתו. יש לומר מ"מ הוא אומר שמחל לו כח יישובו. שהרי טוען שאמר לו תחילה יש לי יישוב אחר ואני צריך לשוב שמה עוד. וישב לשון הזה לשון מחילה אחרי שהוכיח סופו שהוצרך לבקש התרה וגדולה מזו אני אומר אם ראובן אמר לשמעון אני חייב לך מנה. ושמעון טוען בודאי אינך חייב לי שאפי' אם אין שמעון מוחל לו שראובן פטור אע"פ שראובן יודע בעצמו שחייב לו. וראייתי מדאמרינ' פרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קלה) זה אומר אחי הוא אינו נאמן וכו'. ובגמרא קאמר ואידך מאי קאמרי ואי קאמרי לאו אחינו הוא אימ' סיפא נפלו לו נכסי' ממקום אחר ירשו אחיו עמו בתמיה. אלמא אע"ג דראובן אומר לשמעון אחי הוא ויש לך ליטול עמי ושמעון אומר אינו אחי דלא יתן ראובן כלום. דהוי כאילו מחל לו. ולא הוי מחילה בטעות. דכיון שכנגדו אמר לו אני חייב לך א"כ היה לו ליתן לבו לדקדק אם האמת את שכנגדו והוא לא עשה כן. אלא אמר אינך חייב לי א"כ מחל לו בלב שלם. אלמ' אע"פ שלא אמר לשון מחילה כלל. היכא דמוכחא מילתא אמרינן מחל לו כ"ש בנדון זה שיש בלשון הזה לשון מחילה טפי ועוד שהוכיח סופו כדפרי'. ומה שכתב אדוני שיכול לבא לידי שפיכות דמים אם יהיו יחד. הטל פשרה ביניהם ויעלו שכר זה לזה וידחה שמעון לפני ראובן. כדאמר גבי ספינות פר' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לב) ונדחה שאינה טעונה וכו'. ועוד שחובתו הוא ומעשיו מקולקלין. ופעמים רבות ראיתי בקהילות שלוקחין היישוב לאחד עבור דבר מועט. כ"ש בי דינא דמר דאלים לאפקועי ממונא. ועמך בדבר המשפט לגדור גדר הכל לפי צורך השעה שלא תיוצץ הרעה. וטוב בעיני לכוף את שניהם שיניחו הדבר עליך הן לדין הן לפשרה ואז תעשה הטוב בעיניך ואני מסכים אחריך לכל מה שתעשה ושלום מ"ו. ושלו' ישיבתו. ושלום תורתו. יגדל נצח כנפש משרתו. מאיר בר בר"וך:

סימן ז

ברכות יעטה מורה. ונצר משרשיו יפרה. יתיר ידין יורה ומי כמוהו מורה ומי אנכי בא עד הלום. בער מאיש ולא בינת אדם לי ולא לכך הוצרכת לדיעות החסירות ותכונות הקצרות ואתה הגעת לגבורות. לברור קלות וחמורות. אך ענותך תרבני וקורא אני עליך שרים עצרו במילים וגומר מו' ה"ר יצחק ושרא לי מרי אם לא כתבתי לך לפי כבודך כי לא היה לי פנאי ועתה בקצר' אשיב הנרא' בעיני. כי יהודה פשע וחייב לשלם כי לא היה לו לפטור הערבים עד שהיה נודע לו על הבירור במצות שמעון ולוי דאפי' אדיוקני לא סמכינן. וכ"ש אכתב מזוייף ואדם מועד לעולם וכו'. ואע"ג דהערבים נדרו לשלשתן ושלישי עדיין לא פטר הערבים אפילו הכי חייב דבקל יכול לפשוע בממון ישראל נגד הגוים עע"ז כתוא מכמר וכולי. וכיון שישראל גורם לחבירו הפסד אעפ"י כן שמן הדין אין הערבים פטורים כיון שהשלישי לא פטרן א"ה חייב. דכל בידי גוים עע"ז ברי היזיק' אפי' לשלא מן הדין וראייה ממסור. וקל להבין ואע"פ שהוא לא צוה להחזיר הערבון. מ"מ אחרי שידע בדבר שהיה להם להחזיר הערבון על פי כתב של יעקב אביו וידע כמו כן שאביו שלח להם כתב להחזיר הערבון. אבעי ליה לאסוקי אדעתא שלא לפטור הערבים בכתב מזוייף כדי שלא יהו שמעון ולוי קרחים מזה ומזה. ואם בשעה שפטרו הערבים אז עדיין לא החזירו שמעון ולוי הערבון אז אין לו לשלם אלא מה שחוב היה שוה יותר מן הערבון אבל אם כבר הוחזר הערבון ואז פטרו הערבים. יש לו ליהודה לשלם כל החוב כפי מה שישומו אותו. ולא כל דמי החוב אלא אומדין כמה יהיה אדם נותן עבור החוב ואז ישלם ולא יותר. כדאמר פ"ק דמכות (דף ג) מעידין אנו באיש פלוני שגירש את אשתו ולא נתן לה כתובת' ונמצאו זוממין וכו'. עד אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובת' של זו אם נתארמלה או נתגרשה ואם מתה ירשנה בעלה וקתני נמי סיפא כי האי גוונא מעידין אנו באיש פלוני שחייב לחבירו אלף זוז על מנת ליתנן מכאן ועד שלשים יום. והוא אומר מכאן ועד י' שנים אומדין כמה אדם רוצה ליתן שיהו בידו אלף זוז וכו'. אלמא אמדינן הכי נמי אמדינן ומשלם יהודה כל שויו של החוב אע"פ שגם אביו פטר הערבים הרי תחילה התנה אביו להיות פטור אפילו מפשיעה וכל היכא דליכא לאשתלומי מהאי לשתלם מהאי כיון דהאי כוליה היזיקא עבד. והאי כוליה היזיקא עבד והלכה כרבי נתן בפרק הפרה (דף נג) גבי שור שדחף חבירו לבור. דרבי נתן דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא וליכא למימר דרבי נתן לא אמ' אלא גבי בור משו' טעמא דאנא תוראי בבירך אשכחיתי' ומאי דלית ליה להשתלם מבעל השור משתלמנא מינך. כדאיתא בפ"ק דבבא קמא (דף י"ג). דהאי כדפרישנן התם דעל כרחך ההוא חילוקין דיחויא בעלמא הוא שהרי בפרק הפרה (דף נג) אמרינן אפילו בשור ושור. וכל היכא דליכא לאישתלומי מהאי וכולי א"נ להכי קאמר ההיא טעמא דאנא תוראי בבירך אשכחיתי' משלם הכל מה דלית ליה לאישתלומי מבעל השור. אבל היכא דכוליה היזיק' עבד בלאו ההוא טעמא אמרינן דכל היכא ליכא לאישתלומי וכולי כמו בשור ושור. והכא נמי בנדון זה כל חד וחד כוליה היזיק עבד דאיז' מהם שהיה פוטר את הערבים היה מקלקל החוב וברי היזיקא כתוא מכמר וכולי כדפירש לעיל: ואתה תעלה. מעלה מעלה: לשם ולתהלה: אתה וכל אשר לך. כנ' אהובך מאיר בר ברוך.

סימן ח

מי יורה דיעה. ומי יבין שמועה. שוקל וסופר מגדלות מרקחים ריח ניחוחים. פותח וסוגר. מפתח ושגר. קוצר ובוצר. אלוף ועוצר. אשל הגדיל הרב המובהק מו' מארי הרב רבי מאיר יאיר הרב עיני עבדו אם כהן יכול למחול על כבודו שיבר' ישר' לפניו בסעודה או יפתח לפניו ראשון כיון דמקרא יליף מוקדשתו בפר' הניזקין (גיטין דף נט) ובתורת כהנים יליף מוקדשתו שאם לא רצה דפנו משמע שאין בידו למחול ואמר דבריך לא אשנה ולא אסתור ולא אבנה. אך אטה אזני ואומר הנני הנני. והמאור הגדול יאיר עיני הג' דינין שפס' רבינו תם בנזקין ובעל חוב ובפועל. בעל חוב אי אית ליה זוזי לא מצי לסלוקי אלא בזוזי היכא דאית ליה. והיכ דלית ליה לא אמרינן זיל טרח וזבין ואייתי זוזי כדמוכ' בפרק הכותב (כתובות דף פו) אבל היכא דקטעין לוה לית לי זוזי. טול קרקע והמלוה טוען אישתבע לי שאין לך יכול להשביעו אם לאו. נרא' לי שאינו יכול להשביעו כי אין כאן דרר' דממונא. וכל היכא דליכא דררא דממונא לא משבעינן ליה אפילו שבועת היסת כדפירש רבינו תם והגאוני' פסקו אמנה לי בידך והלה אומ' אין לך בידי כלום. דהילכת' כמאן דמתני אסיפא מנה לי בידך והלה אומר הן למחר אומר נתתיו לך וכולי'. דאיכא דררא דממונא. וכל שכן היכא דליכא דררא דממונא שנותן לו כשיעור זוז וכן משמע מתוך פירוש רש"י בפרק כל שעה (פסחים דף לא) אהא דאמר רבא ראובן מכר שדה לשמעון באחריות וזקפו עליו במלוה וכולי. ואמר רבא אי פקח ראובן מגבי להו ארעא והדר מגבי להו מנייהו דאמר רב נחמן יתומים שגבו קרקע וכולי'. ופירש רש"י התם אי פקח שמעון ואמר אין לי מעות לפרוע לכם אלא קרקע כו' ואי מצי יתמי למימר ליה אישתבע לן דלית לך זוזי מאי אהני ליה פיקחותיה אלא ודאי שאינם יכולים להשביע אפילו שבועת היסת. דהא בימי רבא כבר ניתקנה שבועת היסת. והרב דעת יחוה. ולו אכרע ואשתחו'. וכל ימי צבאי לו אקוה. והקושט יקשוט הא דאמרי גם לב"ה קשיא נימא דאתיא לאתנן אסרה תורה ואפילו בא על אמו. והא דאמרינ' בהקומץ רבה (דף כא) תמלח ואפי' בשבת אמאי איצטרי' קרא הלא מליחת קדשי' אינ' אלא כמליחת קדיר' ומליח' קדיר' לכולי עלמ' אינו חייב משום מעבד. כי אם מליח' דבעי לה לאורת' כדמוכח בפ' כלל גדול (שבת דף עה) והא דאמרינן בילה לא מעכבא הלא שנה עליו הכתו' לעכב כמה פעמים בפרשת נשיאים דכי האי גוונא ילפינן שעה מדורות בפרשת נשיאים ורבי היאך מצא ידיו ורגליו בבית המדרש דלית לו ברירה אילו מקצתו בארץ ומקצתו בחוצה לארץ בפרק לא יחפור (בבא בתרא דף כז) ואית ליה קניין פירות לאו כקניין הגוף דמי בפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קלו) גבי נכסי לך ואחריך לפלוני ושלום רב למ"ו הרב ולתורתו ולכל שואבי מימיו כה חפץ תלמידו אש"ר ב"ר מש"ה זצ"ל

קנקן חדש מלא ישן. שפתו שפת פרח שושן. שפתותיו שושנים נוטפות מור. ואנא מטיבותיה דמר גמרא אגמור אתכם מנזיהותיה מחסום לפי אשמור מאת אדוני היתה סיבה: להושיט לי שרביטו בחיבה. וכרוח שפתיו ניבה. ולא משתבש מאן דתני ליבה כי כאולם לבו. נבקעו כל מעיינות תהום רבה. ונשא נס ודגלו עלי אהבה. כי היכא דלמטיין טיבא. וכטל אורות טליו. קול מסביריו. וגליו עלי עברו. אשר נחליו: ושטף נטפי אגליו. מים כבירים שוטפי' אשר צי אדיר לא יעברם. מחול ירביון איך אספרם. ורוחו עברה ותטהרם. ואיך יעצור כח קימוש וחוח בקליפתו אפרוח בלא כנף לפרוח. איש אשר כמוני מילדי הרפה: להבין ולהורות ולקרוב מגילתו עפה: ומרחשתו עמוקה וחפה. ואמרתו צרופה. ושלי צפה וחרבו שלופה. לטושה. המתהפכת לכל סביבותיה. מתחלקת שלל לכל אגפיה. מ"ו הר"ר אשר. פתחת ראשון בקדושת כהן לפתוח ראשון אם הרשות בידו ליתן רשו' לישראל לברך לפניו בסעודה נ"ל שהרשות בידו. כדמשמע בהדיא פ' הניזקין (גיטין דף נט) דתנן התם אילו דברים אמרו מפני דרכי שלום כהן קורא ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל ופריך בגמר מפני דרכי שלום דאוריית' היא. אלא אמר אביי לכדמר וכו'. עד ואם בא לחלוק כבוד או לרבו או למי שגדול הימנו הרשות בידו ואמר מר עלה לא שנו אלא בסעודה אבל בבית הכנסת לא דאתי לאינצויי ופי' רש"י וזה לשונו. אבל לעניין לקרו' בתורה לבית הכנסת אין כהן חולק כבוד ללוי ולוי לישראל דלא ליתו שארא לאינצויי ולמימר אנא קרינא ברישא והיינו דקתני מתנית' כהן קורא בראשון כמו שנאמר בתורה ואינו רשאי לחלק כבוד ולשנותו מפני דרכי שלום עד כאן לשונו: אלמ' דהאי דקאמר תורה דכהן קורא ראשון היינו מצוה לישראלי' לקרו' את הכהן ראשו' אבל אי קאמ' כהן אני מוחל כבודי כבודו מחול כמו הרב שמחל על כבודו כבודו מחול. דאוריית דילי' הוא כ"ש כהן שהכהונ' ניתנ' לו ולזרעו עד עולם בברית מלח דכתי' והית' לו ולזרעו אחריו וגומ'. וכן בפרש' קרח כתיב כמה פעמי' כהונתכ' כהונתכ' אלמא שהכהונ' שלהם היא ולא דמי למלך שאינו יכול למחול על כבודו שנאמ' כי לי"י המלוכה. הממליך מלכי' ולו המלוכ' ולהכי כתיב שום תשים עליך מלך ריבה בו משימו' הרבה לומר שאין כבודו מחול. והשת' על כרחך ההוא דגיטין הכי מיפרש' כהן קורא ראשון כמו שכתוב בתורה על כן מצוה לקרותו ראשון היכא דלא מחיל ליקריה ואפי היכא דמחיל ליקרי' דהשתא לא הוי מצוה דאורייתא אפילו הכי קור' ראשון מפני דרכי שלום דילמא אתי לאנצויי והני מילי בבית הכנסת אבל בסעודה דלא אתי לאנצויי אי מחיל ליה ליקרי' שפיר דמי ולא כמו שכתבת דמוקדשתו יליף אם לא רצה דפנו. הני מילי גבי נושא נשים בעבירה. אבל לפתוח ראשון ולברך דלא הוי אלא כבודו יכול למחול דאטו ליטול מנה יפה ראשון אם לא רצה הכהן ליטול. וכי תיסק אדעתין למימר דפנו אף על פי דמוקדשתו יליף. אלא ודאי לא אמרינן דפנו אלא בנושא נשים בעבירה. אבל דברים שהן לכבודו או לריוח ממון הרשות בידו למחול לבד מבית הכנסת שאינו יכול למחול דילמא אתי לאנצויי ובסעודה לא אתי לאנצויי כדאיתא בגיטין (דף נט) בהדיא משום דלא שכיחי בה רבים. ואפילו בסעודת נישואין וברית מילה דשכיחי בה רבים לא פלוג רבנן. מדלא מפליג תלמודא בין סעודה לסעודה. ועוד כי שכיחי בה רבים לא אתו לאנצויי שהבעל הבי' נותן רשות לברך לאשר ישר בעיניו. ובשני ובחמשי קאמר תלמודא דאפי' בבית הכנסת יכול כהן ליתן רשות לישראל הגדול ממנו לעמוד לפניו משום דלא שכיחי בה רבים. ואע"ג שר"ת פסק וה"מ בימיהם שהיו עוסקין במלאכתן כל ימות החול ולא היו רגילין כולן לבא לבית הכנסת כי אם בשבת וי"ט אבל בזמן הזה אין חילוק בין שבתות לשני וחמשי דכל שעתא שכיחי בה רבים. ע"מ בסעודה ליכא מאן דפליג ודבר פשוט הוא שאם בא לחלוק כבוד למי שגדול ממנו הרשות בידו. ועיר שכולה כהנים כי אם כ"ג ישראלי' לא יקראו כהנים במקום ישראלים להשלים מניין ז' דכהן אחר כהן לא יקרא כמו שכתבתי בכתבי הראשון וברביעי ובחמשי כ"ש דלא יקרא משום פגם שניהן פגם הראשון משום היוצאי' אחר שקראו כהן השני שיאמרו שנודע לו לחזן עכשיו שהראשון חלל היה וצריך להתחיל הסדר ולקרו' כהן אחר ואע"פ שאינו אומר עמוד פלוני הכהן. מה בכך. וכי חובה לקרות הכהן נהי דנהגו עתה לקרות בשם קוראי' בתורה דילמא אתו לאנצויי. מ"מ אינו חובה להזכיר הכהן. ועוד אפי' שמו אינו צריך להזכיר אלא מרמז לו בידו שיעלה: וכן שמעתי שהיה עושה מור"י קרו"בי הר' שמואל מבנב"ירק זצ"ל ועוד אם יקרא כהן אחר ברביעי או בחמשי יש לו פגם לעצמו כי יאמרו שאינו כהן אלא חלל. כיון שקורא במקום ישראל כמו לוי אחר לוי לא יקרא משום פגם שניהם. דהלוי הקורא בשלישי במקום ישראל יאמרו א שישראל הוא ה"נ כהן הקורא רביעי או חמישי וששי ושביעי יאמרו חלל הוא: ובשמחת תורה שקוראין כהן או לוי חתן תורה. או חתן בראשית. שאני התם שכבר קראו חמשה כמשפט היום. ולא סלקי הני למניינא ו"אכ ליכא למיחש ליוצאין ונכנסין. ועוד שמפסיקין ואומרי' להם פיוטים וגם קוראים להם חתן תורה וחתן בראשית וגם רוב מקומות ישראל הולכין חשובי העיר הקהל עמהם על המגדל ומינכרא מילתא ב טובא: ועיר שכולה כהנים ואין בה אפילו ישראל אחד. נ"ל דכהן קורא פעמים ושוב יקראו נשים דהכל משלימין למניין ז' אפי' עבד אפי' אשה ואפילו קטן ופירש רבינו שמחה זצ"ל דלאו דווקא למניין ז' ה"ה למנין שלשה מדתנן סתמ' פ"ג דמגילה (דף כד) קטן קורא בתורה ומתרגם. ונהי דמסיק עלה אבל אמרי חכמים אשה לא תקרא בתורה מפני כבוד ציבור. היכא דלא אפשר ידחה כבוד צבור ג מפני פגם כהנים הקוראים שלא יאמרו בני גרושות הם. אבל בעירך שאין בה אלא ג' או ד' ישראלים קוראין וחוזרין וקוראין כדפרשתי בכתבי הראשון כמו בני העיר שאין להם מי שיקרא להם אלא אחד עומד ויושב וקורא ז' פעמים כדאיתא בתוספת' דמגילה. ואם יש קטנים ישראלים שהגיעו לחינוך גם הם עולין למניין שבעה. ואע"פ שכתב רבינו שמחה שיש בירושלמי גבי ההי' דאשה המברכת לבעלה וכן לאביו. לא כן אמר רבי חייא בשם רבי מסי בר' נהוראי כל שאמרו בקטן לא אמרו אלא כדי לחנכו תפתר בעונה אחריהם בהדיא דתנינן תמן מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרין אותו עונה אחריהם מה שהם אומר וכו' ה"נ הרי חזן קורא עמהן. ועיר שכולה כהנים ואין בה נשים ועבדים וקטנים לא יקראו בתורה כלל וששאלת על מה שפסק ר"ת בבעל חוב אי אית ליה זוזי לא מצי לסלוקי אלא בזוזי. והיכא דאמר הלוה לית לי זוזי ואמר אידך אישתבע לי דלית לך זוזי אם משביעין אותו אם לאו וכתבת דאין משביעין אותו משום דליכא דררא דממונא אי משום הא לא איריא שהרי פסק רבי כלישנא קמא דאפי' היכא דליכא דררא דממונא משביעין. וגם רבינו תם חזר בו בסוף ימיו. וכן עמא דבר. גם מה שהבאת מראובן שמכר שדה לשמעון וכו' עד אי פקח שמעון מגבי להו ארעא. והדר גבי להו מינייהו. ואם מצי יתמי למימר אישתבע לי דלית לך זוזי מאי אהני ליה פיקחותיה עכ"ל. גם מזה אין ראיה דהתם מי ישביענו. והלא הת' מיירו שאין היתומין יודעין שבא ב"ח לטורפה. וא"כ כשבא להגבותם קרקע לא יוכל האפוטרופ' לומר הב לי זוזי שהרי חוב הוא להם שהקרקע טוב הוא להם ליתומים יותר כדאית' בהניזקין ועוד י"ל אי פיקח שמעון אם יש לו זוזי וקנה בהם סחורה והדר מגבי' להו ארעא. וא"כ יכול לישבע שאין לו זוזי ועוד י"ל דהתם שאני שלא הלוה לו אביהן אלא זה קרקע מכר לו. וזקפן עליו במלוה להכי אי בעי מצי לפרוע אותו קרקע אפי' אית ליה זוזי: וק"ל להבי"ן מיהו נראה לי כהילכתיה דמר ולאו כטעמיה דודאי אינו יכול להשביעו משום דאין נשבעין בטענת שמא. חוץ מאותן המנויין בפרק כל הנשבעין (שבועות דף מה ומח) והא נמי טענת שמא היא דמה הוא יודע אם יש ללוה מעות אם לאו. ואפי טוען קודם שבא לפניכם ראייתו בידו מעות שמא של אחרים היו או אפי' היו שלו שמא פרע אותם לאדם אחר או נתנם במתנה או קנה בהם סחורה: ודקשיא למר אמאי לבית הלל קשיא לימא דאתיא לאתנן אסרה תורה ואפילו בא על אמו. י"ל דלהא לא אצטריך דנפקא לן מגזירה שוה תועבה תועבה מעריות כמו שפירש הר' נתן ז"צל ודקשיא מהא דאמר בהקומץ רבה תקריב אפי' בשבת אמאי אצטריך קרא והא במליחת קדשים דהוי כעין לקדירה לא שייך עיבוד.

ועוד דאיכא למאן דאמר דאין עיבוד באוכלין בסוף פרק כלל גדול. יש לומר דהכי פיר' תקריב אפילו בשבת כגון שאין שם מלח: וצריך להביא מלח דרך רשות הרבים: אי נמי צריך לחלל עליו שבת כשאר אבות מלאכות קאמר דמותר.

ועוד סלקי דעתך אמינא דבשבת אסור למלוח דבר הקרב במזבח. ונמצא מבעיר המלח בשבת. קאמשמע לן תקריב ואפי' בשבת: וק"ל להב"ין. ודקשיא למר אמאי לא מעכבא כולה כיון דתנא ביה תריסר זימנין בקרא בלולה: ר"י הקשה אותה ותיר' דלא מעכב' משום דלא כתיה וכללת בלשון צווי: ודקשי למר רבי היאך מצא ידיו ורגליו. דסבירא ליה אין ברירה וסברי ליה דקניין פירות לאו כקניין הגוף דמי בפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קלו) יש לומר דבבכורים מודה דכקניין הגוף דמי דכתיבי קראי וכן פר"ת. ועוד יש לתרץ תירוצים אחרים ואין להאריך אך שלום לך ולתורתך כנ' סר למשמעתך מאיר בר ברוך:

סימן ט

בקצרה אשיב לידידי הר' יהושע על ראובן שלא היה לו יישוב בעיר ובא שמה באלמות ובחזקה מכח השר והחזיק כך ג' שנים ויות': יפה דנת כיון שאינו טוען שלקח כח היישו' משמעון או שנתן לו במתנה. אלא טוען ששמעון שתק ולא מיחה אינה חזקה דחזקה שאין עמה טענה היא. ועוד אם יש עדים שנתיישב שם באלמו' מכח השר אפילו היה טוען אחר כך חזקה שיש עמה טענה אינה חזקה. דגזלן אין לו חזקה דאי לאו דאודי ליה הוה ממטי ליה ולחמריה לשחוור: וש"לום מאיר ב"ר בר"וך:

סימן י

על אודות ראובן הפורש מן הציבור שלא לתת לתוך כיס של צדקה. ושלא לתת עמהם מס. אם כך נהגו בעיר מימי קדם שלא לתת ביחד אלא כל אחד נותן לבד אינם יכולים לכופו ולשנות מנהגם אם לא מדעתו. אך אם נהגו לתת ביחד אינו יכול להפרד מהם דקיימא לן בפרק הגוזל בתרא (בבא קמא דף קיו) דשותף אינו חולק שלא לדעת חבירו וכי האי גוונא נמי משמע בפרק המקבל. ואפילו אם הוא עיר חדשה דאכתי לא נהוג מידי. נרא' דכופין אותו לתת עמהם לתוך הכיס. כדתניא בתוספת' כופין בני העיר זה את זה לבנות בית הכנסת ולקנו' להם ס"ת נביאים וכתובים. וה"ה להכניס אורחים ולחלק להם צדקה. וכן משמע בפ"ק דבבא בתרא (דף ח) כמה יהא בעיר ויהא כאנשי העיר. שלשים יום לתמחוי. ג' חדשים לקופה. ו' חדשים לכסות. ט' חדשים לקבורה וכו' אלמא דכופין הבא לגור ליתן עמהם למילי דצדקה. אע"פ שלא נשתתף עמהם מעולם. וה"ה שכופין אותו להשתתף עמהם במס. מהא דאמרי' פרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף נה) פרדכת מסייע מתא וכו'. אלמא דאפי' פרדכת צריך ליתן עם בני העיר. ואע"ג דמסיק ה"מ דאצילתיה מתא וכו'. הכא באדם שאינו ברדכת צריך ליתן עמהם אע"ג דלא אצילתיה מתא. וכן משמע בההיא דרב נחמן בר רב חסדא רמא כרגא ארבנן. א"ל רב נחמן בר יצחק עבר מר אדאוריית וכו'. משמע דדוקא בר מרבנן לא. אבל כל בני העיר חייבין להשתתף וליתן בשותפות לפי ממון וכן משמע בתר הכי בעובדא דההוא כובס דכל בני העיר חייבין והוי כמו לפסי העיר ולשורא ולפרשא ולטורזיינא ולגלי גפא דכולן חייבין: ושלו' מאיר ב"ב:

סימן יא

רב ממולל כל כמהימן ודרדע. וכל כל אשכול ואמרכול מלא מכל אבקת רוכל כי חננו השם וכי יש לו כל. המ"איר לכל. ובלקח טובו מתדש תמיד בכל יום תורת בראשית האירו ברקיו תבל זרח בחשך אור דברים ישרים: דברי' מזהירים. ועתה האירה עינינו על הנדון שלפנינו בראובן הבא לסמוך כותלו כנגד חלון שמעון מן הצד ועתה צריך להרחיק מלא רוחב חלון. ופסק להרחיק ולמדוד החלון מבחוץ כל רוחב שקיפתו מבחוץ כדמוכחינן מחלוני הבית שהיו שקופי' מבפנים. א"כ השקיפה אינה עשוייה להכניס אורה וזה הנדון שלפנינו השקיפה מועטת אשר החלון מאד צריך לה שלא תאמר כל אדם ירבה שקיפתו להרחיק חבירו. ואע"פ שאפי' על זה יש להשיב כמו כן יכול להרחיב חלונו להרחיק חבירו ולרווחא דמילתא לא הוצרכנו לכל זה. ועוד דקדקנו כמו שמפורש וכנגדן ד' אמות. וזהו ע"כ מבחוץ כמו כן מלא רוחב חלון מן הצד היינו מבחוץ. ואע"ג דמוקי לה בגמרא משני צדדין לפי שיטת קושיא דדוושא. מיהו לפום ריהטא דמתנית' היינו כפשטיה. ומיהו לא ידענא שפיר אמאי מוקי לה הכי אם לא להודיענו דין זה: עד כאן לשונינו: וקצת מרבותינו נחלקו עלינו ולא הצריכו למדוד מבחוץ אלא כמלא רוחב אויר החלק מבפנים וראייתם לא שמענו: אך קצת יש להם סמך מן האלפס דגרס וכמה טפח. וכן כהלכות גדולות פסוקות. ורוצים לומר. לפי זה לא היה צריך להרחיק כ"א טפח. אמנם אנו מבינים אותו הפירוש כך וכמה צריך להיות רוחב החלון המזקיק הרחקה טפח. אבל פחות מיכן לא. ומ"מ אם הוא רוחב יותר גם ההרחקה יותר. סוף דבר לא הבננו ראייה מפורשת וקצת מרבותינו מודים לנו וגם מהם אומרי' אפילו אם נצרך למדוד מבחוץ היינו דוקא אותו צד הסמוך לכותל אבל צד האחר לא. ודבר זה לא נכנס באזנינו כי כל שיעורי חכמים כן אך כמדת כולו מבפנים או כמדת כולו מבחוץ גם על זה פקח עיניך וגל עינינו. ונביטה נפלאות מתורתך ועל דבריך יהיל אור להולכים בחושך להבין לפתאים דעת מה יעשה ישראל להשפט אמת ומשפט ושלום ואם שגינו אתנו תלין משוגתינו ונחזור ונודה ולא נבוש. כאשר חכמים יגידו ולא כיחדו: כדבר אשר זדו. ק"ו לשוגגים לבלתי יזידו ושלומך ושלום תורתך אימון לא אכזב. אליעזר בר שלומיאל. מרדכי בר יוסף שמעון שלמה בר ברוך:

סימן יב

החוט המשולש: גל שנתלש: מעינות הנובעין גולות עליות: ותחתיות גלויות. ודורשי רשומות אנשי תרומות. במדות תרומות מתרומות. אשר נקבו בשמות. אלופיי ומיודעיי אחיי ורעיי. אדברה נא שלום איש נעימי הר"ר אליעזר. ואחריו איש שלומי הר"ר מרדכי ואחריו איש כלבבי הנקרא בשכבר ה"ר שלמה ענוותכם תרבני. ומי אנכי ואלפי הדל לבא אחרי המלך אך מצותכם אשמור ומטיבותייכו גמרא אגמור. בהושטת שרביטכם. על דבר השקיפה שנראה לכם. שיש לו לראובן הבא לסמוך מן הצד שיש לו להרחיק כמלא רוחב החלון ושקיפתו כיון דשקיפה צריכה לאורה כך דעת תלמידכם נוטה שאינו צריך להרחיק מן השקיפה. אלא מן החלון. דכל היכא דאם בא למחות אינו מוחה אין לו חזקה. והכא בנדון זה אם שמעון היה לו חלון פתוח לחצירו של ראובן ולא היה לו שקיפה. ובא לאחר זמן לעשות לבית חלונות שקופי' אין ראובן יכול לעכב עליו. דדוק תנן (בפרק ח"ה דף ס) קטן לא יעשנו גדול דבר תרתי לא ישווה בר ארבע. דמצי אמר ליה בפיתח' זוטרא מצינא איצטנועי מינך. אבל בשקיפה לא שייך האי טעמא וליכא למימר דבשקיפה שייך נמי האי טעמא דמתוך כך שהוא שוקף עומד מן הצד ורואה ברחוק יותר. ועוד לדבריכם אם בא להקליש כל החומ' מבחוץ עד החלון חבירו יעכב עליו מהאי טעמא אלא ודאי אינו יכול למחות השקיפה. וכיון דאינו יכול למחות אין לו חזקה כדאמר בחזקת הבתים (דף נט) למעלה מד' אמות אין לו חזקה ואינו יכול למחות דהא בהא תליא. וא"כ לא ירחיק אלא מן החלון עצמו כמלא רוחב החלון. ומה שדקדקתם דבחוץ מיירי דומיא דכשנגדם דמתני' (פרק לא יחפור דף כב) מה דיוק הוא זה. דמכנגדם אין לחלק בין חור החלון לשקיפה. ואדרבה דוק לאידך גיסא. מה בנגדם אינו מרחיק אלא נגד חור החלון דכל עובי החומה עד לחוץ חור החלון הוא ה"נ מן הצד וקל להב"ין ועוד לפי פי' מתני' נמי ע"כ מן הצד מרוח אחת. כי הוקשה לי אמאי פריך מברייתא טעמא דשלא יאפיל. אבל משום דוושא לא. אבל י"ל אנן ה"נ דמתנית' מצי למיפרך אלא שהקשיא פשוט' יותר בפי' מן הברייתא ובזאת הקשיא מתורצת לי קושיא אחרת שקש לי כי פריך והאנן ד' אמות תנן אמאי לא משני מתניתי' כנגדם ובריית' מן הצד משום קושיא דטעמא דאיכא חלונות. אבל משום דוושא לא נצטרך להעמידה מן הצד. כמו הברייתא הא דבעו וכמה וכו'. ור"י פירש אותו בדוחק נ"ל לפרש מדקתני כדי שלא יאפיל. ולא קתני שלא יציץ. אלמא דאין צריך להרחיק ד' אמות. דהואיל וכנגדם ממש סגי בד' אמות. א"כ מן הצד לא בעי כולי האי. וכמה צריך כמלא רוחב חלון כדי שלא יאפיל וחלון מציץ. ואע"ג דגבוהה ד' אמות מה יועיל. הוא רחוק מן הכותל החלון כמלא רוחב חלון. ואם יעמד לראש השיני של כותל הנסמך. יראה כחלון ומשני במדיר את כתלו. ושכתבתם כמה הוא חלון כן הוא והא שאין לו להרחיק מן החלון אלא טפח כשהוא בונה מן הצד. וכן משמע בדברי הערוך שפי' בערך מדר. וז"ה לש"ונו. אמר רב זביד בממדיר פי' לא אמר בטפח לחוד סגי אלא במשפע את כותלו ויורד שאין יכול לעמוד ומחליק ונופל עכ"ל הרי משמע בפי' לא הויא אלא טפח בין שהחלון קטן בין שהחלון גדול. ומה שהקשה ה"ר שלמה על תי' ר"י גבי מכרן וקדש בדמיהן בהלוקח גמר ליתנו במתנה. מאי פריך בגמ' אי מה קדש תופס את דמיו וכו' הא טעמא משום דגמר ליתנו במתנ' י"ל כיון שמפרש בפיו לשון מכר נגמר מקדש דאם פירש בפיו שיתחלל על דמיו ובלבו לא היה שיתחלל. דברים שבלב אינם דברים כדאמ' פ"ג דשבועות (דף כו) ויליף לה מקרא. ושלום מאיר בר' ברוך.

סימן יג

אריותא קומיכון ואתון שאלון לתעליא. בישישים חכמה ולא בדרדקי טעמא ובטליא: ואם הצנועין מושכין ידיהן ישאו קטנים ק"ו מהם הלא עמכם ארון הברית והכרתי והפליתי ואת האורי' והתומים מורי הר' אביגדור הכהן הגדול אשר חשן המשפט על לבו ותעלומות יוציא אור דולה מים מבארות עמוקי' ומשקה מתורתו הקרובים והרחוקים. ואם אמרה הגפן החדלתי את תירושי מה לדרוש אל לענה ורוש הלכו עצים אל החוח. גבורים אל חסר כח. וחלילה חלילה לי לפסוק שום דין והוראה בתוך שלש פרסאות סביבות מקום תחנותו של מ"ו. כ"ש בעירו כי עדיין לא הגעתי להוראה. ואף אמנם כי בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי. ובמצות רבינו אדין לפניו בקרקע ולא לעניין פסק הלכה אלא כתלמיד היושב לפני רבו מה שכתוב מעבר הלז ששמעון משיב שלא קבל לתת לו ריוח מהלואה ומברירה. נרא' שאפי' אם הוא כדבריו צריך לחלוק עם חבירו את הריוח כיון שהריוח ממעו' של שותפין ודמי להא דאמ' כהגוזל קמא (דף קב) הנותן מעות לשלוחו פי' למחצית שכר ליקח בהן חטין ולקח בהן שעורין אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע ומסקנ' דלסחור' כולי עלמא מודו דאם הותירו הותירו לאמצע ה"נ אחרי שהוא מודה שהוא קבל להטביע ולקנות כסף למחצית שכר גם שאר רווחים יתן אם שינה בהם והרויח בהם ואם פיחתו פיחתו לו כיון ששינה ומזה פסק ר"י דהנותן מעות למחצית שכר ו"אל אל תלוה אותם אלא על משכונות של כסף וזהב ותשמרם בקרקע אם שינה להלוותם באשראי או בשאר עניינים אם פיחתו פיחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע אמנם אם פירש מתחלה ואם ארויח בשאר ענייני' לא אחלוק עמך או לא יחלוק עמו. ומה שטוען ראובן שהלוה לשמעון ממעות השותפו' ולא פרעו עדיין מ' ליט' ושמעון משיב שפרעו. ישבע שמעון שפרעו ויפטר וראובן ישבע שלא פרעו כרבנן גם על אותם ט"ו זקוקים שראובן תובע את שמעון ישבעו שניהם וגם ישבע ראובן שהריוח הבא מאנ"ש ומנ"ווש ומן המטבעים שהיו בכלל אותו חשבון ט"ו זקוקי' סוף דבר כל אחד ישבע שלא עיכב לעצמו כלום מחלק חבירו. דשותפין נשבעין אפי' שלא בטענ' בריא כדתנן בפרק כל הנשבעי' אילו נשבעי' שלא בטענת בריא השותפין כו' וטעמא משום דמורו היתיר כ"ש בנדו' זה שכל אחד טוען טענת בריא ומאותן י' ליט' שבאו ליד שליח ואבדו ושמעון אומ' שהשכיר אותן בלא ידיעתן נר' דאע"ג דקיימ' לן שומר שמסר לשומר חייב ראובן פטור מאותן י' ליטר אפי' הוא כדברי שמעון אחרי שלא נתן לו מידו לשליח אלא ששלח השליש האיש להביא מעות ושם נתנו לו ולא הוי אלא כמו גרמא בניזקי' בעלמא. ונר' דאפי' גרמא לא הוי. ואפי' בדיני שמים לא מחייב מידי דהוי אשולח את הבעירה ביד פקח דהפקח חייב והמשלח פטור אף בדיני שמים כמו שפי' ר"י שם אבל אם הוא נתן לשליח המעות אז הוא צריך ראובן שישבע שהוא כדבריו שהשכיר אותו מדעת חביריו. או ישבע שחביריו סמכו עליו שיעשה כל מה שירצה להכניס ולהוציא ומינוהו אפטרופוס. ואם שמעון טוען טענת בריא שנחסרו המעות ונפסד תחת יד ראובן אז צריך ראובן לישבע שלא נפסדו. דאי מודה ראובן שנפסדו חייב לשלם שהרי לא שמר כדרך השומרים שמסרו לבנו ולבתו הקטנים. ותנן דאפי' שומר חנם חייב דפשיעה היא ועוד לפי האלפס שפי' דבעיסק' הוי כשומר שכר על פלגא דפקדון חייב אפילו בגניבה ואבידה ואפי' לדברי רבינו נסים שפי' שאומ' שאינו חייב אלא כשומ' חנם. וגם יכול להיו' שבנדון זה מודה האלפס דאינו אלא כשומ' חנם על חלק חבירו ומה שפסק שהוא כשומ' שכר היינו כעיסק' שהמעו' כולן לאחד ומלו' אותו לחבירו הואיל ונהנ' ממנו אבל בנדו' זה שהטילו שלשתן לכיס לא שייך הואיל ונהנה מהנ' ולא הוי אלא כשומר חנם מיהו בפשיעה חייב הואיל ומסרו לבנו ולבתו הקטנים הרי פשע וכל מה שכתבתי שראובן חייב בפשיעת הי' ליט' של השליח ובפשיעת החסרון היינו אם נעשה הפשיעה קודם שהיה שמעון עמו במלאכתו אבל אם היה כבר עמו במלאכתו פטור דקיימ' לן פשיעה בבעלים פטור והא דתנן בפרק השוכר את האומנין (בבא מציעא דף פ) שמור לי ואשמור לך שומר שכר ותניא בבריית' (שם פא) שמור לי ואשמור לך השאילני ואשאילך. השאילני ואשמור לך כולן נעשו שומרי שכר זה לזה. ומוקמי' לה התם דאמ' שמור לי היום ואשמור לך למחר ובקשה מכבוד מורי להעביר קולמוס על שגגותיו ואל ישכון באהלי עולה. ואל יקהיהני במה שכתבתי עניות דעתי כי יראתי לעבור מצותך. ואני פי מלך אשמור על דברי מלכי צדק. והוא כהן לשם עליון. ותזכה לראות בנחמת ציון. ותהא ארכא לשלותך. ושלו' תורתך. וכל כנוותך. כנ' בהמתך. מאיר בר' ברוך: %וזאת השיב להר' ידידיה בן הר"ר ישראל מנור"בירק

סימן יד

בקצרה אשיב את הנראה בעיני לאלופי ומיודעי הר' ידידיה על אשר אדוני שאל שראובן תבע את שמעון ואמ' לו אתה פטרת את בעל חובי וערביי בלא ידיעתי והלה משיב אתה אמרת לי לפוטר' אם יש עדים שעדיין חייב לראובן לאו כל כמיניה דשמעון למימר אתה אמרת לי לפוטרם כדאמרי' בסוף פרק החובל (בבא קמא דף צא) נטעותיי קצצת שורי הרגת אתה אמרת לי להורגו אתה אמרת לי לקצצו פטור. ופריך כל כמיניה לא שבקת חיי לכל בריה וכו'. עד בשור עומד להריגה וכו'. ומשמע הא לאו הכי לא מהימן ואפילו אין עדים שקצץ נטיעותי. לא מהימן לומר אבל אמרת לי לקוצצן במיגו דאי בעי אמ' לא קצצתי. דאי בדאיכא עדים דוקא מיירי א"כ מאי פריך כל כמינ' לוקמה בדליכא עדים שקצץ או שהרג אלא שמ"מ דאפילו ליכא עדים לא מהימן. וא"ת אמאי לא מהימנין ליה במיגו. י"ל דהוה ליה מיגו במקום עדים דאנן סהדי שהאי משקר דאין אדם נותן רשות לקצץ נטיעתיו שאין עומדי' לקציצה. ה"נ אנן סהדי שלא אמר לו לפטור החוב כל זמן שלא כרעוהו ואם יש עדים כמה הוה החוב ישלם לפי טובת הנאה שבו ולא כל דמי החוב. אלא בשויו לימכר כדתנן בפ"ק דמכות (דף ג) מעיד כי באיש פלו' שהוא חייב לחבירו אלף זוז. על מנת ליתנו לי מכאן ועד ל' יום והוא אומ' מכאן ועד י' שנים ונמצאו זוממין אומדין כמה אדם רוצה לתן ויהא בידו אלף זוז בין לחנו עד ל' יום בין לתנו עד י' שנים. וכן יש פ' החובל (בבא קמא דף פח) מעידני באיש פלוני שגירש את אשתו ונתן לה כתובת ונמצאו זוממין משלמין לה כתובת' וכי האי גוונא בפ"ק דמכות (דף ג) גבי גירש ולא נתן כתובה אלמא דכל שעתא אמדינן לפי ההזק. הכא נמי כל אשראי ספק אתי ספק לא אתי ואינו משלם אלא בפי אומדנ' ההזק. ואם אין עדים כמה היה החוב ישבע שמעון כמה היזיקו ומשלם ומן המותר יפטר דבעיא היא אם עשו תקנת נגזל כמסור. ומסקינן בתיקו והמוציא מחבירו עליו הראיה. ואם אין עדים היודעים שהחוב לא הוה פרוע אז נאמן הוא לומ' אתה אמרת לי לפוטרם במיגו דאי בעי אמר לא פטרת אותם דהשת' ליכא למימר דהוה ליה מיגו במקום עדים. דה"מ כשיש עדים שאינו פרוע דאנן סהדי דאינו פוטר בחנם. וחוב שאינו פרוע כמו שאינו אומר לקצוץ נטיעותיו ולהרוג שורו שאינן עומדין להריגה ולקציצה. אבל כיון דליכא עדים שאינו פרוע יכול להיות שאמ' לפוטרם משום דכבר פרעוהו ואם שכנגדו מודה שאמר לפטור הערבים אע"פ שלא אמר לו על מנת לפטור פטור. כדמסיק רבא ס"פ החובל (בבא קמא דף צג). דלא בעי ע"מ לפטור גבי ממון אלא היכא דאתא לידיה בתורת שמירה ושלום מאיר בר ברוך:

סימן טו

הגדלת הוספת חכמה. לא תיבצר ממך כל מזימה. לאור תוציא תעלומה. כי בתחבולות תעשה לך מלחמה. גבור מזויין. בר אבהו ובר אוריין. מורי קרובי הר' שמואל אשר כתבת שקבלת מה"ר יעקב ז"צל ולשונך צוותי להעתיק מעבר הלז שלא תכפרני בשעת הדין כתבת שקבלת דהלכה כסת' מתני' דמסכת ע"ז פ' השוכר (דף עד) דבעינן תרתי איסורי הנאה ודבר שבמניין לא די שדבריך סותרין דברי התוספ' ודברי כל הגאוני' אלא שדבריך סותרין זה את זה כך פסק רי' דדבר שבמניין לא בטיל אע"ג דלאו איסור הנאה. וכן פסק אבי העזרי. וההיא דקאמ' למעוטי דבר שבמניין פי' למעוטי דבר שבמניין דלא איסור הנאה פירוש כמו למעוטי דר' חייא ודר' אושעיא כדפי' בפ"ק דבב' קמא (דף ה). ואי נמי פליגי תרי מתניתי' אהדדי אנן עבדינן לחומרא וכן פסק בספר התרומה: הרי שכל הגאונים שוין בזה לאיסור ואתה יצאת לידון בדבר החדש ותלית עצמך באילן גדול. חלילה חלילה לא יצא מפי קדוש לחלוק על כל הגאונים שאם היה שום גאון מתיר היה מוזכר בתוספת ובספרי הפוסקים. ועוד שדבריך סותרין זה את זה. שהרי תחלה כתבת וזה לשונך ודבר שבמניין בטל אי לא הוי איסור הנאה דהלכה כסתם משנה דע"ז דבעינן תרתי עכ"ל. אלמא דדבר שבמניין כגון חתיכת נבילה הראוייה להתכבד בטילה דהא פריך בפרק בתר' דע"ז (דף עד) ליחשוב נמי חתיכת נבילה פי' הראוייה להתכבד דאינה בטילה כדתנן פרק גיד הנשה (חולין דף צו) ועלה קמשני האי תנא תרתי אית ליה ומשמע דהכל דבר שבמניין ולאו איסור הנאה. וק"ל להב"ין. ואתה פסקת כאותה משנה. ואחר כך סתרת דבריך כי כתבת דחתיכת נבילה כיון דראוייה להתכבד חשובה כמו ו' דברים ועוד לפי דבריך אילו האחרונים שאתה מודה בחתיכת נבילה דלא בטילה. א"כ מאי פסקת דהלכה כסתם מתניתי' דע"ז הלכה מכלל דפליגי. והא מתני' פ' גיד הנשה לא פליגא. ועוד הרי הוכחתי בכתבי הראשון מדברי ר"י שתרנגולת שלימה ראוייה להתכבד וא"כ למה התרת. ועוד למאי דקא מודית דחתיכת נבילה הראוייה להתכבד דהוי את שדרכו למנות ולא בטלה. אכ"מה שכתבת דדבר שבמניין ולאו איסורי הנאה בטל. למועטי מאי אי למעוטי חתיכת נבילה הראויי' להתכבד ואגוזי פרך ורימוני באדן וחביות סתומות וכו'. של תרומה הא בכל הנך מודית לי דלא בטלה כמו שמפ' בירושלמי ואי למעוטי כל שדרכו לימנות כגון ביצה ועיגולין וכיוצא בהן הא נמי ליתא דמאי איריא דלאו איסורי הנאה אפילו הוו נמי איסורי הנאה בטיל כיון דלא הוו את שדרכו כר' יוחנן דהא כל דאית' בע"ז בפ' בתרא הוו את שדרכו. ועדיפי משאר את שדרכו כמו שהוכיח ר"י מדלא פריך התם וליחשוב נמי חבילי תלתן. אלמא דהנך דע"ז חשיבי טפי משאר את שדרכו. ועוד יש להשיב על דבריך הרבה ונלאתי לכתוב ובבקשה ממך קרובי חזור בך ולא תעשה סניגור לדבריך ותודה על האמת למען יברכוך טובים. שהרי רבא פעמים אמר דברים שאמרתי בפניכם טעות הם בידי. ומי לנו גדול ממשה ע"ה שהודה ולא בוש. ולמדתנו רבינו מניין לדיין שלא יעשה סניגרון לדבריו וכו'. ותכלה שנותיך בנעימי' כל הימים כנ' שוחר טובך קרובך מאיר בר ברוך: ואל תזהיהני אם השבתי על דבריך. לימדתנו מניין לתלמיד היושב לפני רבו וכו'. לא תגורו מפני איש ועוד שלא יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות:

סימן טז

תשובה לבני וינא והר' אבגדור עמהן:
אם שרים עצרו במילין מה יעשו היהודים האומללים כמוני בער מאיש ולא בינת אדם לי ועמכם תורה וגדולה מ"ו הר' אביגדור דשמע קדישא ברישא טצדק למיפטר נפשיה. ומי יעצור כח. וקימוש וחוח: בקליפתו אפרוח. בלא עוף לפרוח. תמול בואי ולא אדע אך גזירת מלך עלי לחוות דיעי ודגלו עלי אהבה רבה. ומטיבותיה דמר נרא' בעיני כי האריכו עלי בעלי דיניך שלא לצורך כי רוב דבריהם ביארתים בכתבי הראשון סוף דבר כיון שכל אחד תובע את חבירו זה בשבע. וזה נשבע. זה נשבע שאין חייב לחבירו כלום. וכשנגדו נשבע כמו כן כי כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין. ומה שכתבתי בכתבי הראשון על מה שטוען ראובן שהלוה לשמעון ממעות השותפות ולא פורעו עדיין מ' ליט' וכתבתי דשמעון ישבע שפרעו ויפטר. וראובן ישבע שלא פרעו. אותה שבועה דראובן לא שישבע ויטול אלא צריך לישבע לפטור את עצמו לפי שחביריו תובעין אותו אותם מ' ליטרי' כי שמעון טוען שהחזירם לו לכן צריך לישבע גם הוא שלא באו לידו ויפטר מחביריו:

סימן יז

ועל מה שטוען שמעון על ראובן ששיתף את לוי בלא רשותו ואם לא היה עושה זה היה שמעון מרויח ל' ליט' וראובן משיב לא היו דברים מעולם. גם מזה ישבע ראובן שהוא כדבריו. אמנם אם אחר כך גילה שמעון דעתו שהוא חפץ בשותפותו כגון שגם הוא היה נותן לו ממעות השותפות או גילוי דעת אחרונא אז ראובן פטור מאותה שבועה כדאמרי' גבי התורם שלא ברשות ליקטו בעלים א והוסיפו עליהן בין כך ובין כך תרומתו תרומה ומה שטוען שבסוף המטבע רצו לתן ו' ליט' על המטבע ולא הניחו ראובן למכור. וגם הוא לא רצה לקנות עד שהופסדו אות' ו' ליט' ראובן פטור מזה בלא שבועה דאפי' גרמא אין כאן שהרי ראובן היה סבור שירויחו יותר ונהפך הוא שהפסידו מ"מ הוא לריוח נתכוון. דאפילו ביין דאמרי' בס"פ כל הגט (גיטין דף לא) דבשלשה פרקים מוכרין אותו וכו'. ומפרש רב פפא למאי הילכת' לשותפי. דבג' פרקי' הללו שותף מוכר שלא מדעת חבירו לפי שהוא זמן יין למכור אם אחד עיכב מלמכור ושוב נזדלזל היין אין לו עליו אלא תרעומת מידי דהוי אמבטל כיסו של חבירו. ועוד לא יהא חמור מגזלן דהאי מאן דגזל חביתא דחמרא מחברי' מעיקרא שויא ד' זוזי ולבסוף שויא זוזא מהדר ליה ההוא חביתא ומיפטר דאפי' באיסורי הנאה קיימא לן דאמר באיסורי הנאה הרי שלך לפניך כגון גזל חמץ ועבר עליו הפסח. ב ומה ששמעון טוען שנשאר משל שותפות ביד לוי וביד הפקידים וראובן אינו רוצה לתובעם. מה בכך והלא אם חייבין לראובן משל שותפות אז הם לשמעון כמו כן ושמעון יתבע חלקו מהם מדר' נתן ואם הפקידים הם גוים שבדיניה לא חיישי על דר' נתן. אז ראובן חייב לתבוע אותם להציל מידם. ומה שנחסר לראובן ס"א זקוקין ואומ' לשמעון שיפרע חלקו ממה שפרע עבורו לבעלי האוצר. ושמעון משיב שראובן פשע והפסיד במה שנתן המפתח לאשתו ובניו. והקטן שבהם הוא בן ט"ו שנים. הלא כבר כתבתי בכתבי הראשון דפשיעה בבעלים פטור. ועוד שלפי דבריו שטוען עתה שבניו גדולים היו כ"ש דפטור דאפילו פשיעה אין כאן. דאמרי' פ' המפקיד (בבא מציעא דף מב:) כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הגדולים הוא מפקיד. ג מיהו אם עדיין לא חלקו השותפין יכול הוא להשביע את בניו שלא עיכבו כלום אע"ג דטענת שמא הוא הא תנן אלו נשבעין שלא בטענ' בריא השותפי' וכו'. וטעמא משום דמורו בה היתירא. אבל את אשתו אינו יכול להשביעה דפגיעתה רעה אך בית דין יכתבו שאם תתאלמן או תתגרש תשבע אז. אבל אם חלקו השותפין אין נשבעין בטענת שמא. מיהו אם נתחייבו להם שבועה מגלגלין זו עליהם כמו כן אפי אם חלקו כדתנן בפרק כל הנשבעין (שבת דף מה). ומה שכתבתי שיש להם לבניו לישבע. אע"ג שהשותף התובע לא הפקיד בידם כלום ולאו בעל דברים דידהו הוא. יכול הוא להשביעם כדאמרי' פרק המפקיד (בבא מציעא דף מב) ההוא גברא דאפקיד זוזא גבי חבריה אשלימנהו לאימיה וכו'. עד מישתבע אימיה דהנהו אותבינהו בקרטיליתא וכו'. וטעמא הוי מדר' נתן. ומה שטוען שלא היו בעליו עמו בשעת החסרון קיימא לן היה עמו בשעת שאלה אין צריך שיהא עמו בשעת שבורה ומתה. ה"נ כשנשתתפו נתרצו לטרוח או כל אחד לצורך חבירו. ובעלים באמירה בעלמא מיקרי בעליו עמי כדאיתא בריש פ' השואל (בבא מציעא דף צו) וראובן יש לו לישבע כמו כן שלא עיכב משל השותפו' כלום. דהיינו נמי שבועת השותפין אם לא חלקו. או על גילגול אפילו חלקו כו'. כדפי' לעיל. והוא אינו חייב כלל עבור אשתו ובניו. כיון דכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד. ומה שראובן טוען שנחסר לו ס"א זקוקים שפרע לבעלי האוצר עבור חביריו ושמעון אומר להד"ם. ועוד אמ' שמעון הרי בעלי האוצר סמכו עלי מחלקו ואתה לא נתערבת עבורי. א"כ לא היה לו לפרוע. הדין עם שמעון דקיימא לן מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופירנס את אשתו הניח מעותיו על קרן הצבי. וה"ה בפורע שאר חובות של חבירו כמו שהוכיח רבינו יבא מן הירושלמי ואע"ג שרבינו תם חולק נראין דברי רבי יב"א. ועוד דאיכא פלוגת' דרבוות' המע"ה. וא"כ אם ראובן מודה שלא נתערבו אפילו הכי הלך ופרע עבורו אז שמעון פטור מלפרוע לו בלא שבועה כמו פורע חובו של חבירו. ואין לחלק בין שאר שותפין לשאר אדם הפורע חובו של חבירו כיון דבעלי האוצר סמכו על כל אחד מחלקו. ואם ראובן טוען שנתערב עבורו. ולכך פרע עבורו או ישבע שמעון שאינו כן או ישבע שלא היה חייב לבעלי האוצר כלום. ולולי מצות רבי' לא הייתי נזקק להשיב על כל אותם טענות אך מצותו אשמור כל ימי צבאי לא אסור ימין ושמאל. ושלום מו' רבי' ושלום תורתו. ושלו' ישיבתו. כנפש אסקופת הדום רגליו מאיר בר ברוך:

תשובה אחרת מפיו

נחנו אשר על החתום הובררנו להיות בית דין בין ר' יצחק בר שבתי הבא בהרשאת אמו אלמנת ר' שבתי ובין רבי אברהם בר יוסף וכבר באו לדין לפני הר' שמואל בר' מנחם הלוי. ולפני ר' שמחה בר גרשום. וטענו בפניהם ולא נפסק שם הדין. ונתרצו שניהם לבא לדין בפנינו. וטענו כאשר טענו בער"בירק ופסקנו על פי הטענות ועל פי העדיות שר' אברהם בר יוסף פטור אפי' משבועה ושלא מעל בחרם ומן הדין לא היינו צריכין לכתוב מאיז' טעם פסקנו כך אחרי שנתרצו שניה' לבא הנה בפנינו לדין. אך מפני והייתם נקיים מה' ומישראל כתבנו מאיזה טעם שאין בכל אלו העדות שום ממש שהרי אין עדות שמכר טרי"נש אלא עד מפי עד ועד מפי קרוב ואפילו לפי אותו כתב שחתומי' עליו ר' פסח בר' יודא והר' מנחם בר' נטרונאי שכתוב בסתם והעידו לפנינו שר' אברהם בר יוסף מכר טרי"נש הרי כל קהלו' ויצרבורק מעידין כולן פה אחד שבשעה שנתנו חרם שלא בא שום עדות אלא שר' ירחמיאל בר' לוי אמר שר' שמלאי בר' יוסף אמר לו שקנה טרי"נש מאחיו זה ר' אברהם ואין זה עדות אלא עד מפי קרוב ור' פסח בר' יודא והר' מנחם חתומין על אותו כתב עם שאר הקהל. והוו להו שני כתובים המכחישין זה את זה ואפילו אם לאו כל כמינייהו של ר' פסח בר' יודא והר' מנחם לחזור בהם מדבריהם הראשונים הרי שאר ראשי הקהל שהיו בשעת קבלת העדות עמהם מכחישי' אותם ואומרי שלא בא שום עדות אלא עד מפי עד ואוקי תרי להדי תרי ואוקי גברא אחזקיה. ועוד לדברי כל הכתבים הראשונים והאחרונים אין כאן עדות כלל שהרי מה בכך שהעידו שמכר טר"ינש אפילו היה עדות ברורה שראו שמכר טר"ינש איכא למימר שלא היו של שכנגדו ואפי' אם היו של שכנגדו שמא הוא לא גנבם אלא גוי גנבם ומכרם לו. וכמה מי יימר איכא הכא ואין צריך לפרש ואעפ"י שאמרו מעולם לא מכרתי טר"ינש לא הוחזק כפרן. דכל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה בדאמ' פ' שבועת הדיינין (שבועות דף מב) גבי ההוא דאמ' לחבריה הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך א"ל ולא פרעתיך בפני פלו' ופלו' אתו פלו' ופלו' ואמ' להד"ם עד א"ל רבא כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה וכן בעובדא דבתר הכי. אמר רמי בר חמא כל מילתא וכו' ורבא לא פליג עליה אלא משום קיצותא דתרעא מידכר דכירי אינשי שהיה לו לזכור בקיצותא דתרעא ובעניין הפרעון. וכן בפרק שבועת העדות (שבועות דף לד) ההוא דא"ל לחבריה מנה מניתי לך בצד עמוד זה. א"ל לא עברתי בצד עמוד זה מעולם. אתו סהדי ואסהידו דהשתין מים בצד עמוד זה ומסיק רבא לבסוף כל מילתא דלא רמיא עליה וכו' וכן בפר' זה בורר (סנהדרין דף כט) אמר אביי לא שנו אלא דאמר משטה אני בך. אבל אמר להד"ם הוחזק כפרן. ומסיק אמר רב פפא בריה דרב אחא בר אדא משמיה דרבא כל מילי דכדי לא דכירי אינשי והכי הילכת' הרי שהוכחנו שלא הוחזק כפרן כלל ולא הפסיד יישובו כמו כן. שהרי דבור בעלמא שאמר אם יבא עדות שמכרתי טרי"נש שאפסיד יישובי והרי לא בא שום עדות אלא עד מפי עד. ועוד אפילו אם היה עדות ברורה שמכר טרי"נש לא הפסיד יישובו שהוא מוחזק בו דאסמכתא הוא דגזים ואסמכת' לא קניא. וגם פטור משבועה שהרי אינם באים עליו בטענה ברורה אלא בטענת שמא ששמעו מפי אמרים שגנב להם. ואותם אחרי' כמו כן אינם יודעין אלא עד מפי עד ועד מפי קרוב שאמרו דברים בעלמא שאין בו ממש להכי אין לו לישבע דאין נשבעין על טענת שמא חוץ מאותו המנויין בפרק כל הנשבעין (שבועות דף מה) דמורו בה היתירא ותו לא מידי וכאשר הראונו מן השתים פסקנו וחתמנו

לוי בר שלמה בר יצחק יוסף בר יעקב

סימן יח

תכף לזכירתך. ברכה: ותפילתך תמיד זכה. עליך אשא אל שמים ידי וכפיי פרושות בעדך. מו' דודי להאריך ימיך ושנותיך. למלאות לטובה כל משאלותיך גם אליך כפיי שטחתי וממקומי לעומתך. השתחויתי ברכני גם אני מברכות נדבותיך. ותרומת ידך ומברכתך יבורך עבדך. כי טובים דודיך ליודעי סודיך. מ"ו דודי הר' נתן ששאלת על הנשבע בעשרת הדברו' על אשתו שאם לא תטבול באותה לילה שלא יבא אליה לעולם ושיגרשנה והילך לשון רב האיי גאון זצ"ל. וששאלתם מי שנטל תפילות או דברי תחנונים או סליחות ונשבע שבועה באותו ספר אותה שבועה כשבועת ס"ת היא. וכיון שמתחרט ורוצה לחזורבה יש לה התרה או לאו. כך ראינו ששבועה זו כשבועת ס"ת. מה ס"ת יש בו שמותיו של הק"בה ויש בהם פסוקים של מקרא ולא עוד כיון שיש בו כתוב כל אותיות שבאלף בית. הרי אלף בית מצטרפין אותיות שלו לכמה שמות. והן גופה של תורה ואין היתר לשבועה. מי שיצרו מתגבר עליו וקפץ ונשבע בתורה כשהספר בידו שאשה פלוני לא תהיה אשתו מהיום ולעולם ואח"כ מתחרט על שבועתו ומקבץ בעלי תורה ומוסר להם טענותיו ושבועתו יש להם להתיר ולהפר שבועתו כדי לעשות שלום בין איש לאשתו או לאו. כך ראינו שבדורות הללו אין כח באדם להתיר שבועה ולהפר כלל לא בא"י ולא בחוצה לארץ ושאמרתם שכתוב בהלכו' גדולות הנשבע על אשתו מלקהו על שבועתו ויקיים את אשתו לא סביר לן הכי כלל ודברים בטלים הן ואין לחוש עליו כלל אלא חייב לקיים את שבועתו ויגרש את אשתו ולא יחלל שם שמים בפרהסיא אלא יגרשנה לאלתר ויתן כתובה ואין בדבר זה משום שלום בין איש לאשתו ואי קשיא הא דאמר גבי סוטה וכתב ומחק וק"ו לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדוש' ימחה על המים דכתיב וכתב הכהן את האלות האלה על ספר ומחה. וק"ו להזכיר ש"ש לבטלה לעשות שלום בין איש לאשתו הא לא קשיא דהאי מוצא מידי ספק ומידי איסורא. אבל הכא מי לא אמר רחמנא לא תשא ואמר כי לא ינקה וכתי' נשבע להרע ולא ימיר הילכך יוציא ויתן כתובה ואין בו משום לעשות שלום בין איש לאשתו. וששאלתם מי שכעס וקפץ ונשבע בעל פה בהזכרת השם ובתורה המונחת בארון. יש רשות לחכם להתיר שבועתו או לא שאין להתיר למי שנשבע על פה. כך ראינו מי שהזכיר השם או התורה אין רשות לשום אדם בין חכם בין סופר בין גדול להתיר שבועתו של אדם כל עיקר. לא שבועה שנשבעין בס"ת המונחת בארון או בשם הבורא אין רשות לשום אדם לבטלה ולהתירה ולהפר אותה. וכן הלכה עד כאן לשון רב האיי גאון. הרי שכתב שאין להתיר שבועה הנשבע בשם או בתורה אפילו לא נקיט ליה בידיה. ונ"ל דחומרא בעלמא היא שהחמירו הגאונים בדורות האחרונים דקיל נדרי ושבועות וכן משמע בדבריו. שכתב אין כח בדורות הללו להתיר. וע"כ צ"ל דהא דאמרינן פ"ב דנדרים (דף יד) הנודר בתורה לא אמר כלום היכא דלא נקיט לה בידיה וקיימא לן נמי הילכת' נזקקין באלקי ישראל אלמא דיש התרה לאותו הנשבע בשם. מיהו יש לדחות דהני מילי בלשון נדר אבל בלשון שבועה דחמירא איכא למימר דאין להתיר. מיהו יש להביא ראיה מדלא תני ליה בהדי חומר זה חומר בשבועות מבנדרים אלמ' דבימי חכמי התלמוד היה הכל מותר אלא שעתה בדורות האחרונים החמירו כדפי' ואין להקשות אי מותר הוא אלא שבדורו' אחרונים החמירו מאי קשיא ליה מסוטה והא ההיא דאוריית' היא. י"ל ההיא קשיא ליה כיון דאשכחנ' גבי סוטה כל כך דבר גדול שהתירה תורה שם הקודש למחוק. היכי תקינו דורות אחרונים לגרש אשתו כיון שהיא מצוה כל כך לעשות שלום בין איש לאשתו שמותר למחוק השם כ"ש להזכיר שם שמים לבטלה. ועל זה תירץ מה שתירץ. ונ"ל דדוק' בשבועה החמירו שעונשה מרובה כדאשכחנ' נמי בפרק השולח (גיטין דף לה) נמנעו מלהשביעו כך תיקנו הגאונים שלא להתיר שבועה בשם או בס"ת ועונשין אותו ומחמירין עליהם שלא יהו נוהנים קלות ראש בנדרים ובשבועות. ודבר זה כתוב בתורה ובתלמוד. בתורה נשבע להרע ולא ימיר משמע הוא שלא לשאל על השבועה. וכן יש גבי ר' יהושע בן לוי. מי מיתשיל על שבועתיה ומזה תקנו הגאונים דאפילו בדיעבד אם נשאל על השבועה שנשבע בשם או בי' הדברות שלא יהא מותר ולפי מה שפירש דאסור לשאל על השבועה אפילו בימיהם הא דאמרינן הנודר כאלו בונה במה. והמקיימו וכו'. הני מילי בנדר אבל לא בשבועה ואין להקשות ליחשב זה חומר בשבועות שאסור לשאל עליהם דהא לא קשיא דהא בהא מילתא נמי איכא חומר בנדרים שמצוה לשאל עליהם כי היכי דלא חשיב בהדי שדה עניין ומחצה ההיא דהלכתא כרב יוסף בזוזי משום דבההיא מילתא גופה הילכת' כוותיה בארעא: ונראה במה שכתב מי שנשבע בשם שאין לו התרה הני מילי בשם המיוחד ובכנוי שאין נמחקין אבל ברחום וחנון וכו'. או בלשון לעז. או באחת מכל הלשונות לבד מלשון הקדש מותר דבנדרים לא שייך האי חומר' כלל אלא בשבועה כדפרי' ואין להביא ראייה מהא דאמרי' בפ השולח (דף לה) אבל ניסת אין מדירין אות' דמיפר לה בעל א"כ בימיהם אפילו בשם או בי' הדברות יש להתיר דאי אין התרה לה ישביעוה בשם או בי' הדברות הא ודאי לאו ראייה היא כלל דהא נמנעו מלהשביעה ואין להקשות ידירוה בשם או בי' הדברות נמי ליתה שהרי פירש דבנדר בשם או בי' הדברות יש לה התרה ומיהו בימיהם ע"כ אפילו בשם יש לה התרה מדאשכחנא גבי צדקיהו מדכתוב (ד"ה ב ל"ו י"ג) וגם במלך נבוכד נצר מרד אשר השביעו באלקים וקאמ' תלמודא בפרק ר' אליעזר בנדרים (דף סה) דבפניו היו יכולים להתיר אע"ג דנשבע בשם אלא פשיטא דחומר בעלמא הוא שתיקנו הגאונים וכהנה רבות שהחמירו האחרונים בשבועה ובנדרים. דהא מ"ד אין נזקקין באלקי ישראל. ע"כ חומרא בעלמא הוא מדרבנן. ובפ"ב דנדרים (דף כ) דנודר בעצי' ובקרבן וכו' קאמ' עונשין ומחמירין עליהם וכו' חומר' דרבנן וכן נמנעו מלהשביע וכן תיקנו הגאונים שלא לישבע בס"ת אלא חזן נוטל ס"ת בזרועו ומחרים בארור וכהנה רבות ואין לי לפרש ושלום מאיר בר ברוך

סימן יט

לפי העדות שלא ביחנו דבריהם אם נתרצית תחלה להתקדש לו אם לאו צריך לברר אם יש עדים ששידך ונתרצית להתקיים לו תחלה. אע"ג דבעידנ' דיהיב לה לא שמעו מפיו לשון קידושין אז ודאי צריכה גט כדאמ' פ"ק דקידושין (דף ו) היה מדבר עמה על עסקי גיטה וקידושיה ונתן לה ולא פירש רבי יוסי אומר דיו. ואמר רבי יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי. ומסיק והוא שעסוקין באותו עניין. ואפילו מעניין לעניין באותו עניין. מיהו נר' דהני מילי כשנתן לה בשתיקה ולא דבר עמה מאומה אבל הכא שדבר שנותן לו מאהבה ומחיבה יש בלשון הזה לשון זבלונות וקיימ' לן חוששין לסבלונות ואפילו לזמן מרובה. מדתנן פ' האיש מקדש (קידושין דף נ) המקדש בפחות משוה פרוטה וכן הקטן שקידש אע"פ ששילח סבלונות לאחר מכאן אינה מקודשת שמחמת קידושין הראשונים שלח. ולשון לאחר מיכן משמע לאלתר. ומשמעלאחר זמן מרובה. ודייקי' מינה בגמ' למ"ד חוששין לסבלונות טעמא דמחמת קידושין הראשונים שלח הא בעלמא חוששין לסבלונות משמע דומיא דמתני' ואפילו לאחר זמן מרובה ואע"ג דלא מסיק דחייש לסבלונות אלא היכא דרובא מקדשי והדר מסבלי מי יכניס עצמו לאותו ספק לידע מנהג מקום שהוא יצא משם. ועו' שהרי לפי' ר"ח דגרסי' הת' מקדשי והדר מסבלי פשיט'. לא צריכא דרובא מסבלי והדר מקדשי ומיעוט מקדשי והדר מסבלי מהו דתימ' לא ניחוש למיעוט קמ"ל משמע דאפילו למיעוט חיישינן להחמיר והא דלא אזלינן בתר רובא היינו טעמ' דמדרבנן החמירו באיסור אשת איש וכיוצא בזה אמרינן פרק י"ו דיבמות (דף קכא) טבע במים שאין להם סוף אשתו אסורה ומפיק דאם נשאת לא תצא. וכיון דבדיעבד לא תצא אלמא רובן מתים ואפילו הכי לכתחלה לא תנשא ולא אזלינן בתר רובא. ואם אין עדים שנתרצית אלא שניהם יודעין והיא מודה שנתרצית לו קודם צריכה גט או אפילו לא דבר עמה תחלה כלל אם בשע' שנתן לה היה בלבו לשם קידושין וגם היא קבלתם לשם קידושין אע"ג דפריצות עבד דקידש בלא שידוכין קידושין מיהו הוו וצריכה גט. ואע"ג דאמרי' בפרק האיש מקדש וכולי (דף מט) אעפ"י שאמרה בלבי היה להתקדש לו אינה מקודשת דדברים שבלב אינם דברים שאני התם כיון דאתני לאו כל כמיניה למיעקר לתנאיה אבל נדון זה לא גרע מגמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת סתם דאמרינן בפרק ג' דשבועות (דף כו) דאזלינן בתר מחשבתו. ואין אסור אלא בפת חטים ואע"ג דבההיא גברא דזבין נכסי אדעת' למיסק לארעא דישראל לא אמרי' הכי התם היינו טעמא דאזלינן בתר דעתא דלוקח ועוד נ"ל כיון שאמר לה אני נותן לך בשביל אהבה וחיבה שיש לחוש לקידושין ושמא כך רוצה לומר על מנת שיהיה אהבה וחיבה בינינו ושתהיה אהובתי. ולא גרע האי לישנא ממיוחדת לי מיועדת לי עזרתי נגדי צלעתי סגורתי תחתיי תפוסתי לקוחתי חרופתי. וא"כ אהובתי נמי איכא לספוקי וא"כ אם היה דעת שניהם לקידושין צריכה גט ושלום מאיר בר ברוך:

סימן כ

וזה נכתב להר' יחזקיהו ממזבורק נ"ע:

מה ידעתי ולא תדע אלופי ומיודעי. כלכל ודרדעי. מ"ו דודי שאלת על המורה שהורה לומ' לגוי שילך חוץ לתחום שבת אחר קרובי המת שיבאו לקבורתה דע לך מ"ו שלא יפה הורה ואין זה הוראה אלא טעות. דהא דתנן פרק שואל (שבת דף קנא) מחשיכין על התחום לפקח על עיסקי המת ואל עיסקי כלה הכי פירושא שמותר לישראל לילך בשבת עד סוף התחום כדי שיהא מזומן למוצאי שבת וקרוב להביא צורכי המת וכלה ודוקא משום מצוה התירו אבל אי לא משום מצוה לא כדתניא לא יטייל אדם על פתח מדינה כדי ליכנס למרחץ מיד והאי דקאמ' אבא שאול ויהיב כללא במילתא דתנא קמא כל שאני זכאי באמירתו רשאי אני להחשיך עליו. פירש רש"י כל שאני רשאי לומר לחבירי ישראל או לגוי לעשותו במוצאי שבת וכו'. אבל בשבת אסור לומר לו לעשותו בשבת דכל מה שישראל אסור לעשותו אסור לומר לגוי לעשותו בשבת דאמירה לגוי שבות אפילו באיסור דרבנן וגדולה מזו תנן התם גוי שהביא חלילין בשבת לא יספוד בהן ישראל אלא אם כן באו ממקום קרוב אלמא אפי' ממילא הביא גוי אין זה כבוד המת להספד בו. ופי' רש"י דקנסא הוא שלא להספד בהן לעולם משום דמוכח מילת' דאין דרך להביא חלילין אלא בשביל המת וא"כ כ"ש וכ"ש שאסור לומר לגוי לילך בשבת אחר קרובי המת לכבודו להספידו אבל חולה דתקיף ליה עלמא ואומר שישלחו אחר קרוביו הא ודאי שרי. וזה התיר רבינו שמריה ז"צל אפילו בשבת שמא תיטרף דעתו עליו וכו' כדאמר פרק מי שמת (בבא בתרא דף קנו) קונין משכיב מרע אפילו בשבת שמא תיטרף דעתו עליו וכו' ואתה תעלה מעלה מעלה. לשם ולתהילה. כנ' תלמידך מאיר בר ברוך

סימן כא

אמרות אדוני אמרות טהורות. לפקוח עינים עורות. להקפיא אור יקרות. להבין ולהורות. מטל אורות טליו. ואשד נחליו. ובטפי אגליו. מים כבירים שוטפים. על כל גדות כפים. ידידי חמודי הר' יצחק אל תדינני כזה הוי הלב מה שלא השבתיך מיד על שאילותך כי ידוע לחבירו. שכתיבתך בא לידי ואבד מרוב טרדות וחפשתיו ולא מצאתיו והנני משיבך לפי אומד הדעת שסבורני שהיה בכתבך שתמהת על שהייתי מצרף בסל כל עיסות לאחר אפייתן בפסח ונוטל מאחת על כולן. וכתבת דר' אליעזר לא אומר הסל מצרפן אלא לחומרא בפחות מכשיעור לחייבו על ידי צירוף סל. אבל לקולא לא. דע לך ידידי שבכל צרפת נוהגין כן וגם בספר התרומה ובתוספת פסק כן ויודע אנו שראית דבריך באב"י העזר"י מה לא ראית מסקנא דמילתא כי בסוף דבריו כתב דודאי שרי לעשות כן. ומה שכתב תחלה שאין לעשות כך מדאמרי'. (שם פ"ב דחלה דף עה) שתי עיסות אחת טמאה ואחת טהורה נוטל כדי חלה מעיסה שלא הורמה חלתה. ונותן פחות מכביצה באמצע כדי ליטול מן המוקף וקשי' ליה מה צריך להקיף אמאי אין הסל מצרפן לא קשיא כלל. כי הירושל' מקשה אותו ומתרץ משום דאחת טמאה ואחת טהורה וכל דבר שהוא מקפיד על תערובותו אין הכלי מצרפו אבל המנהג שאת' נוהג שאתה נוטל מכל עיסה מעט ואתה עושה מכל החלות חררה אחת אין זה מנהג כשר שמתוך שאתה משהה אותן באין לידי חימוץ. וששאלת על כהן שעולה לדוכן ואם החזן קורא כהנים אם לאו דבר פשוט שאינו קורא כלום דפסקי'. הלכת' כוותיה דאביי בפרק אילו נאמרין (דף לח) דאמ' נקיטינן לשנים קורא כהנים לאחד אינו קורא דכתיב אמור להם לשנים ולא לאחד:

סימן כב

ואשר שאלת על מילה שלא בזמנה אם מותר למול בלילה נראה דאפילו מילה שלא בזמנה אינה אלא ביום דתניא (בפרק הערל דף עב) בין בזמנה בין שלא בזמנה אינה אלא ביום ואע"ג דר' אליעזר ב"ר שמעון פליג עליה יחיד ורבים הלכה כרבים ועוד דבמסקנא מוקי פלוגתייהו בו ביום דת"ק דריש מוביום אפילו שלא בזמנה ור' אליעזר בר שמעון לא דריש וקיימ' לן כת"ק בהא דאפילו מאן דלא דריש וי"ו ו"ה דריש כדאמר א"ל בן פדת בתר הכי גבי והנותר והודה לו רבי יוחנן ושלום לך ולכל שלויך כנ' אהביך נדבה מאיר בר ברוך:

סימן כג

עריבים עלי דברי דודים. מז"הב נחמדים. לשונם חרב חדה מעשה חידודים. כהרים מקדרים עמקים משדדים: הנאהבים והנעימים הידידים. אלופיי ומיודעיי הר' מנחם והר' הילל שאלתוני על אודות ראובן שיש לו חפירה בחצירו וכל מי חצירו מקלחין לתוכה ונבלעין במקומן. ואותה חפירה סמוכה לחומת אבנים של שמען וטוען כשהחפירה מלאה אז המים נכנסין לתוך חומתו. וכנכסין המים בביתו. והשיב ראובן החזקנו בה יותר מכ"ד שנה ולא מחיתה בנו מעולם. והשיב שמעון בשביל שלא הוזק לי עד כאן עכ"ל. נראה דאם החפירה מופלגת מן החומה טפח בהא לית דין ולית דיין. ופשיטא דבהכי סגי כדתני' בהדיא בפרק לא יחפור (בבא בתרא דף יט) אבל בכותל אבני' בכדי שלא יזיק וכמה טפח ואפי' אם לא הפליג טפח ועתה רוצה למלאות גומתו עפר עד שתתרחק חלל הגומא טפח מן החומה בהכי סגי אעפ"י שלא סד בסיד. דכיון דבעיא היא או סד בסיד תנן או וסד בסיד תנן ולא אפשיט כל תיקו לממונא לקולא. ומספיקא לא מפקינן ממונא ולא כפינן ליה לסוד בסיד. ועוד דל כל זה מהכא כי כל מה שכתבתי לרווחא דמילתא הוא. מיהו בלאו הכי אפי' לא הרחיק שום דבר אינו צריך להרחיק כלום כיון דבא מחמת ירושה ואית ליה סהדי דדר ביה אבוה כי האי גונא אפי' חד יומא ואיהו בתר אבוה תלת שנין אי נמי איפכא דדר ביה אבוה תלת שנין טוענין ליורש מה דמצי אבוה למיטען ואלו היה אבוה קיים הוה טעין מינך זבינתי' או מחלת לי השתא נמי טענינן לבריה הכי. ואע"ג דהתובע נמי יורש המוציא מחבירו עליו הראיה. ואעג דאבוה דנתבע אילו היה קיים היה צריך לישבע שזה מכרה או נתנה לו. לפי דברי הגאון רב האיי ור"י ז"צל שפסקו דנשבעין על הקרקעות שבועה דרבנן וראייה מפרק הכותב (כתובות דף פז) מ"מ זה היתום אין צריך לישבע אפילו שבועה שלא פקדני אבא וכו'. דלא תקנו שבועה שלא פקדנו אבא על היתומים אלא ליטול וביתומי' מן היתומים. והיתומי' התובעי' יש להם שטר דכיון דהיתומים הנתבעין הם מוחזקי' בממון וקיימא לן הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ה"ה בהיתומים מן היתומים נהי דאינם יכולין לישבע שבועה גמורה ישבעו לכל הפחות שבועה שלא פקדנו ויטלו אבל לעולם אין להם לישבע שבועה שלא פקדנו כדי לפטר ואם אדם אחר תובע ואמר אביכם היה חייב לי ואין לי שטר. פטורים בלא שבועה וראייתו מהא דאמרינן פ' כל הנשבעין (שבועות דף מה) וכן היתומים מן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה והוינן בה ממאן אי נימא מלוה אבוהון שקיל בלא שבועה ואינהו בשבוע' והשתא קשה לי לישני לעולם מלוה וכגון דטעין לוה ואמר אישתבעו לי דלא פרעתי אביכם דאלו אבוהון כהאי גוונא היה צריך לישבע שבועה ודאית והיתומי' ישבעו שבוע' יורשין אלא ש"מ דלא תקינו שבועה על היתומי' אפי' ליטול אלא ביתומי' מן היתומים ומשום טובת היתומים הנתבעין. ואפילו לר' אליעזר דפליג על רב ושמואל דאמ' הפוגם שטרו ומת. יורשי' נשבעין שבועת יורשין ונוטלין אלמא אע"ג דהנתבע אינו יתום אפילו הכי היתומים נשבעין ונוטלין ה"מ התם דנשבעין כדי ליטול והשבוע' היא לטובתם דאילו לרב ושמואל כיון דאינם יכולין לישבע שבוע' שנתחיי' אביהן מפטירין לגמרי דאמרי' אין אדם מוריש שבועה לבניו נמצא דלר' אליעזר דאמ' נשבעין זהו לטובתם כדי שיטלו דאילו לא היו נשבעין לא יוציא ממון מספק בלא שבועה אבל כשהיתומי' הן נתבעין לא תקנו עליהם שבועה ממה נפשך דאילו לא תבע אביהן בחייו ותבע לאחר מיתתו את בניו אין להם לישבע כיון דלא נתחיי' אבוהון שבועה בחייו דהשת' אפילו ליטול נוטלין בלא שבועה היכא דלא נתחייב אבוהון שבועה בחייו כמו שהוכחתי לעיל: כ"ש דאין צריכין לישבע ולפטר ואם אדם תובע את אביהן בחייו ולא הספיק לישבע עד שמת ולאחר פטירתו תובע את היתומים פטורין כמו כן דלא תקינו על היתומי' שבועה לרעתן דאלו לא ישבעו אפילו הכי מספיק' לא מפקינן ממונא מינייהו וזה אין להקשות אמאי לא מוקי מתנית' דוכן היתומים לעולם מלוה. וכגון דא"ל בחיי אבוהון אישתבע לי דלא פרעתי' ולא הספיק לישבע עד שמת דהשת' יתומי' צריכין לישבע וליטול כיון דאבוהון נתחייב שבועה דהא ודאי לא מצי לאוקומי הכי לרב ושמואל משום דאין אדם מוריש שבועה לבניו. ועוד יש לי ראיה ברורה דהיתומי' אין צריכין לישבע וליפטר דכל מילי דהוי תקנתא דרבנן לא תיקנו תקנתא להרע ליתומי' מדאמר' גבי פ' הניזקין (גיטין דף נב) גבי משיכה יתומים הרי הן כהקדש ואי משיכה טובה להם יותר ממעות אמרינן משיכה קניא להו. ואי מעות עדיפי להו קנו המעות. ומה שכתבתם שאביו של ראובן לקח הקרקע מישראל ואותו ישראל לקח מן הגוי אין זה הבא מחמת גוי הרי הוא זה כגוי שהרי אין אדם מערער ואמר הגוי גזלה ממני: וק"ל להבין ואין לי להאריך בדבר שאינו צריך: ועוד אפילו טעין המערער הגוי גזלה ממני והוא חפר החפירה שלא בדין מ"מ דהשתא ביד ישראל שלקחה מן הגוי ג' שנים או חד יומא ושהתה ביד בנו ג' שנים טוענין ליורש ואמרנו שאביו לקחה מישראלהאחר מידי דהוה אגזלן דאין לו חזקה ובן בנו של גזלן יש לו חזקה כי אתא בטענת דאבוה ונאמן בלא שבועה כדפי' לעיל. וששאלתם לפרש מה הוא הבא מחמת הגוי מה לי להאריך תעיינו בפירוש רבינו שמואל. ויודע אני שלא הייתם צריכין לדבריי אך ענוותכם היתירה הראיתוני ושלומכם וכבודכם יגדל נצח כנ' סר למשמעתכם מאיר בר ברוך:

סימן כד

למה הרגזתני לעלות. במופלאות ממני ובגדולות. להוציא יקרות מזלות. מאיש אשר כמוני שאינו יודע להפלות. ולפרש תעלומות חמורות וקלות. בשתים תתחתן בי בתשובות חבילות שהוא רבע שאילות. מגבלות מעשה עבות גדילות. מזויג את הפתילות. בעשר מעלות. קדש עלית במסילות. העולות בית אל בנווית ברמה: במדת תרומה. בחכמה. בתבונה ובדעת ובמדמה. אלוף ומיודע הר' אשר שאלת אדוני על צורת חיה ועוף שבמחזורים ותמהת למה איני מוחה בהם והתניא במכילתין לא תעשה פסל וכו' עד אפילו בהמה חיה ועוף לא יעשה לו גלופה אבל יעשה לו אטומה. ת"ל וכל תמונה וכו' עד אפילו בהמה חיה ועוף ודגים וחגבים ואפילו הבוביא וכו'. נראה בעיני דודאי לא יפה עושים מתוך שמסתכלים בצורות הללו אין מכוונים לבם בתפלתם לאביהם שבשמים מיהו אין כאן איסור דלא תעשה לך פסל וגומר דהא מסקינ' בפרק כל הצלמים (עבודה זרה דף מג) שאני ר"ג דאחרים עשו לו ואפילו חשדא ליכא בציורא שהן ממיני צבעים בעלמא ואין ממשות בהן כלל. דלא חיישינ' לחשדא אלא בחותם בולט ולא בשוקע. וכ"ש בדבר זה שאינו לא שוקע ולא בולט אלא מין צבע בעלמא ונ"ל דאפילו ישראל מותר לצור צורות במיני צבעים ואין בזה משום לא תעשה לך פסל דלא אסו' אלא פרצוף גמור חקוק בששר אבל במיני צבעים מותר כדאמרינן בחזקת הבתי' (דף נד) הצר צורה בנכסי הגר קנה דרב לא קנה לגינתא דבי רב אלא בצורתא. והקשה שם רבינו שמואל והאמר דכיור לא קנה אלא באמה כנגד הפתח ותירץ דהתם לאו היינו צורת בריה אלא ציורא בעלמא מעשה ציצין ופרחים אבל צורת חיה ועוף חשיבא ודאי כאחד. ולא בעינן אמה כנגד הפתח. אלמא דרב צייר צורת חיה או עוף אלא ודאי במיני צבעים מותר וההיא דמכלתי' גלופה היונו צורה בולטת. אטומה צורה שוקעת. ואשר במים מתחת לארץ להביא את הבוביא פירש שעושה צורה וחוקק דמות בבואה שבמים. דסלקא דעתך אמינא דוקא אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת לרקיע. אבל דמות צורת בבואה שבמים לא ת"ל ואשר במים. ויש אומרים להביא את השברירים נראה לי שהוא מין שד שבמים שקורין נכס"א בלשון אשכנז וכל אלו אינן אסורין לעשותן אלא פרצופין חקוקין אבל לא ממין הצבעים כמו שהוכחתי [*הגה"ה תשובה זו מתחילתה ועד סופה תמצא בתוספות ביומא פ' הוציאו לו (יומא דף נד) בדיבור המתחיל כרובים ושם] אמנם על כסא שלמה המלך דכתי' (מלכי' א י') ושני אריות עומדי' אצל הידות ושנים עשר אריים וגומר קשה ואין לומר דעל פי הדבר הוה מדכתיב (ד"ה א' כט) וישב שלמה על כסא ה' שהרי אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה ואיכא למימר בהא מיגדר מילתא כמו אליהו בהר הכרמל דשמא בהא מילתא נמי איכא למיגדר מילתא שכשהיו עדים באים להעיד בפניו היו האריות שואגים ונוהמים כמו שיש במדרש ומתוך כך היו מתפחדים להעיד עדות שקר אי נמי י"ל דאחרים עשו לו וחשדה ליכא דרבים שכיחי גביה כדמשני גבי ר"ג (בפרק כל הצלמי' דף מ"ג) ומה שנעשו כותלי ההיכל וקדש הקדשים ציורים חקוקים בכותל סביב סביב פני כפיר אל התמורה מפה ופני אריה אל התמורה מפה. י"ל על פי הדיבור הוה שנאמר הכל בכתב וגומר (ד"ה א כח). א"נ יכולני לומר דלא שייך לא תעשה לך פסל אלא בתלוש בפני עצמו אבל על הכותל במחובר לא דאינו אלא לנוי בעלמא ובטל לגבי הכותל. ואע"פי שאני מדמה לא הייתי אומר כך כמו זה התירוץ

תוכן העניינים

תשובות מהר"ם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה