תשובות מהר"ם· מהר"ם מרוטנבורג
דפוס לבוב
סימן נז
אביאסף
אמר רבא הלכתא טובת הנאה לאשה (ב"ק פט.) ואי קשיא הואיל וטובת הנאה לאשה אמאי קתני גבי פגיעתן רעה תזבן לכתובתה בטובת הנאה ותשלם התם משום דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירוא ואי מצרכינן לזבוני לכתובתה בטובת הנאה ותותיב לי' ודאי הדרא ומחלה לכתובתה לגבי בעלה ואפסודי ללוקח בידים לא מפסדינן ואי אמרינן נזבין כתובתה להאי גברא דאזיקתי' ואי מחלה כתובתה לגבי בעלה ליכא פסידא כל לגבי בעלה ודאי מחלה ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן.ב וזקני פסק בזמן הזה כיון שרגילות הנשים לישא וליתן הרי כאילו מינום בעלים להיות שלוחים ואם יש עדים חייב הבעל לשלםג וישאו ויתנו עמהם ואם אין עדים נשבעת והא דאמר בפ' השולח (גיטין מו.) אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד ה"מ גבי נדר שהיא צריכה לפרט בפני ב"ד אבל הכא אפשר ע"י אפטרופיס ובחיבור שני הארכתי. ועוד תתבזה ותתבזה ולאד יגזול לחבירו מה שאין כן בהחובל שאינו נהנה מזה הבעל:
סימן נח
(אבי אסף) מפרק הגוזל בתרא (קי"ג:) מכריז רבא בר ישראל דידע בסהדותי' דגוי ואזיל ומסהיד בי דיני דגוי על ישראל משמתינן לי' וכו' ולא אמר' אלא חד וכו' ונ"לה אם בתחילת הדבר לקחוהו לעדות חילול השם הוא ויכול להעיד לו ואם אינו בסכנת נפשות:
סימן נט
(אבי אסף פ"ק דב"מ). ו ולית הלכתא כבן ננס דאמר (שבועות מ"ה.)ז אלו ואלו באין לידי שבועת שוא אלא שניהם נשבעין ונוטלין מבעל הבית. וכן מוכיחח פ"ק דקידושין דגרסי' אמר רבא א"ר נחמן האומר צאו וקידשו לי אשה הן הן שלוחין הן הן עדים וכן בדיני ממונות עד משתבעי עדים דיהבי לי' ומשתבע מלוה דלא שקיל וכו'. ולית הלכתא כסומכוס (ב"מ ב'.) דאמר ממון המוטל בספק חולקין אלא כרבנן דאמרי המוציא מחבירו עליו הראייה:
סימן ס
אין נשבעין על כפירות שעבוד קרקעות. (ב"מ ד':) שאילת ה"ר ברוך לתאוה אבקש מורי הר"ר אליעזר הלוי אשאלך והודיעני איך יצאה הוראה מלפניך עתה בשבועת הקרקעות אם נשבעין עליהן שבועת היסת מדרבנן דבחזקת הבתים משמע דאין נשבעין עליהן בעובדא דרבה בר שרשם (ב"ב ל"ג.) דמסיק התם מיגו דאי בעי אמר לקוחה היא בידי מהימנא ופרשב"ם אין נשבעין על הקרקעות ועוד דחזקה במקום שטר קיימה ואי איכא שבועה דרבנן מה הועיל סוף סוף שבועה בעי ואע"ג דההיא יש לדחות שאני התם דחזקה במקום שטר קיימא ולא תיקנו רבנן שבועה במקוםט (ולא תיקנו רבנן שבועה במקום) שטר אלא כגון שטרי הלוואה וכתובות דקיימי לגבות בהן וזימנין דשייר שטר אפשיטי דספרא אבל מכירה אינה עומדת לחזור בו אך בספרי (המקח) דרב האיכ דשבועת היסת דרבנן נשבעין על הקרקעות וראייתו מדגר' בכתובו' בפ' הכות' (כתובות פ"ז:) גבי עד א' מעיד שהו' פרוע ועוד אין נשבעין על כפירת שעבודל אלא אמר רבא מדרבנן כדי להפיס דעתו של בעה"ב וסברא הוא כי היכי דתיקון רבנן שבועת היסת גבי כופר הכל אע"ג דמדאורייתא פטור ה"נ תיקון הכא מיהו כשכופר בכלמ בקרקע אין נשבעין דתקנתא לתקנתא לא עבדינן כדאומר בפ' שבועת הדיינין (שבועות מ"א.) ואע"ג דבפ' הכותב תקנתא לתקנתא הוא דהא נשבעת ונוטלת שאני התם דבלא שבועה היהנ להאמינו מטעם מיגו אך בשבועת הדיינין אמרי' גבי שטר (שם) אי טעין ואמר אישתבע לי דלא פרוע הוא משתבעי ליה אע"ג דכופר הכל הוי בכפירת שיעבוד קרקעות. וריב"א היה דוחה ההיא דהכותב דהתם טעמא רבה הוא דפרע דייק דמיפרע לא דייק וכן גבי עד אחד מעיד שהיא פרוע משום דמסייע לו עד אחד ותקון שבועה להפיס דעתו של בעל הבית ורבי' שמחה השיב לי על כפירת גוף הקרקעות כגון קרקע פלונית מכרתי לך או נתתי לך או עשר גפנים מסרתי לך והלה אומר להד"ם לא תיקנו שבועה דלא מתקני רבנן שבועה דלית דכוותי' באורייתא וראיה מפ' הזהב (ב"מ נח.) גבי הקדשות שבועה זו תקנת חכמים היא שלא יזלזלו בהקדשות מכלל דקרקעות וכל הנך אין נשבעין עליהן אפי' תקנת חכמים ליכא דליכא דכוותה. ומה שפסקו הגאונים דנשבעים מדבריהם דווקא על כפירת שיעבוד קרקעו' דשבועה לאו אגיף קרקע כ"א אכפירת מטלטלי ואין ראי' גדולה מאישתבע לי שלא פרעתיך ומהבא לפרע מנכסי יתומים אפילו בשטר נשבע (שבועות מ"ה.) והיא גופה לא ידענא מנ"ל דכפירת שעבוד קרקעות חשיבא שבועות קרקעות והלא הכפירה אינה כ"א על המטלטלין ותלינא קצת בפלוגתא דאביי ורבא (פסחים ל:) אם למפרע הוא גובה אם מיכן ולהבא הוא גובה ואמאי אין נשבעין. ותו למ"ד (ב"ב קעה:) שעבודא דאורייתא דין שעבודא שלא בשטר כמו בשטר א"כ לא משכחת שבועה בהלואה ועקירת ?המררא היא זה:
תשובתי. דע כי מעשה בא לידי בימי מורי אבי בשכירות קרקע והייתי רוצה לפוטרו בשבועה דשכירות קרקע חשוב כמו מכירת קרקע פ' הזהב (בבא מציעא נו:) גבי אונאה מי כתיב ממכר לעולם וכו' ונראה דאין לשבע כלל אקרקעות אפי' שבועת היסת ומה שחילק רבינו שמחה בין כפירת שעבוד קרקע לגוף קרקע לפי שעל המטלטלין באין לידון. תשובה לדבריו מפ"ק דב"מ (ד':) גבי סלעין דינרין וכו' ומסיק דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעו' וכו' ובפ' שבועת הדייניןס אמר ר' יוחנן הכופר בממון שיש עליו עדים חייב בשטרע פרוע. וטעמא דהוי כפירת שעבוד קרקעות וכיון דמדאורייתא דין אחד להם לגוף קרקע ושעבוד תיקשי לדבריו תיקון דבנן שבועה דלית וכו' אך אם תיקנו שבועה להפיספ דעתו התובע בשבועת היסת כדאמר בהכותב גבי עד א' מעיד שהוא פרוע ומהבא לפרע מנכסי יתומים שהבאתם שניכם דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות לא צהריתו בה דמה ענין היכא שטוען לדברי השטר להיכי שמודה בשטר אך טוען שפרע דהתם ודאי נשבע לאמת את דבריו כדאמר בהכותב דפרע דייק דמיפרע לא דייק ורמו רבנן שבועה עלייהו כי היכי דתידוק ומדפריך בשבועו' (מ"א.) מה בין זה לפוגם שטרו ש"מ דטע' אחד לכל אלו השבועות ואע"ג דגבי עד אחד מעיד מסיק כדי להפיס נר' שהכל טעם אחד ותלוי זה בזהצ והא דקשיא למ"ד שעבודא דאורייתא כו'ק אי למימר באומר בשעת הלואה כל נכסיי ואלו הן כדאמ' פ' מי שמת (ב"ב קמח: וכגי' ר"ח עיי"ש ברשב"ם.) אמילתא אחריתי אי נמי דאמרי סהדי ידענא בי' דלא הוה לי' ארעא מעולם אי נמי כגון שהלוה התנה שלא לשעבד קרקעות כלל שרוצה למוכרם מפני דוחקו:
סימן סא
(ב"מ ה'.) ההוא רעיא דהוי מסרי לי' חיותא כו' ומסקנא משלם תרתי ונשבע על השאר ופרכינן וניחייבי' מדרב נתמן וכו' ומשבעינן אותו שבועת היסת ומשני דרב נחמן תקנתא היא משמע דהלכה כמאן דמתני לדר' נחמן (שבועות מ': ועי' בתוס' ב"מ שם.) ארישא וכ"ש אסיפא ולא דמי לתקנתא לתקנתא ופלוגתא דר' יהושע (*)ורבנן בשבועות:
סימן סב
אבי אסף (פ"ק דב"מ:) כופר בפקדון פסול לעדו' (ב"מ ד' ה')ר ראובן טען את שמעון לדין וטען הפקדתי בידך חפץ תנהו לי ושמעון השיב החזרתיו לך וחייבוהו ב"ד לישבעש להחזירו וחזר שמעון ואמר אינני חפץ ליפטר בטענת שקר ולישבע אמת אגיד ואשבע שאותו חפץ שמסר לידי שמרתיו כדרך השומרים ולא פשעתי בו ואבד עם שלית כדברים הראשוני' או האחרונים:
תשובתי דעתי נוטה שישבע כדברים האחרונים אם ירצה לפטור לא מיבעי אם מתקן דבריו הראשונים שחוזר וטוען כדאמר בחזקת הבתי'א (ב"ב לא) גבי זה אומר של אבותי וכו'ב האי אייתי סהדי דאבהתי' היא האי אייתי סהדי דאכל שני חזקה כו' עד אין דאבהתי' היא ומינ' ובינתי' והאג דקאמר דאבהתי דסמיך עלי כאבהתי ומסקינא דחוזר וטוען כיון דמתרץ דיבורי' אלא אפי' מכחיש דבריו הראשונים חוזר וטוען אע"ג דמסקינן התם ואי טעין ואמר של אבותי היא ולא של אבותיו אינו חוזר וטוען אימר טענית' אגמרה לטעון שקר ה"מ אם חוזר מדבריו הראשונים מכח עדים כי התם דאייתי סהדיד דאבהתי היא וחוזר בו על כרחו מדבריו הראשונים וליכא מיגו אבל חוזר וטוען מעצמו מיגו שהיה יכול לעמוד בדבריו הראשונים ולשבע ופטור ישבע נמי כדבריו האחרונים האמת ויפטר ואפי' מכחיש לדיבורי' ואפי' נפיק מבי דינא ואפי' פסקו ב"ד כבר לישבע כדבריו הראשונים נשבע כפי האמת ויפטור ודאי אם היה טוען בתחילת דבר שהיה בו פרעון או שבועה אינו יכול לטעון ולחזור וליפטר מפרעון או מ שבוע' דהויא כהודאת בע"ד כק' עדים דמי (ב"מ ג':) אי נמי אם בטענות הראשונים נפטר ובטענות האחרונים מתחייב הודאת בעל דין כמאה עדים וחייב אבל אם שני הטענות באים לפטור חוזר וטוען על ידי מיגו ואבא מרי היה מביא ראיה מפ' חזקת הבתים (בבא בתרא ל"ט:) תני בר קפרא ערער וחזר וערער אם מחמת טענות הראשונים ערער אין לו חזקה ואם לאו יש לו חזקה. והתם סותר דבריו שהערעור ראשון גזלה ממנו והשנייה שמכרה לו ולא נתן לו דמים והשלישיתה (כ"א) חוזר וטוען כיון דמנפשי' הדר בי' ונ"ל דמשם אין ראי' דהתם ליכא מיגו שהיה יכול לעמוד בערעור הראשון שהרי מאותו* כבר עברוו י"ג שנה אפי' אם ערעורו אמת קיי"ל דצריך למחות בסוף כל ג' שנים וכיון דליכא מיגו אינו נאמן אף על האחרונים ונהמני' על ערעור שני על ידי שיכול לעמוד בראשון ואשלישי ע"י מיגו שני ותו לא אמר מיגו שאין בין ראשון לשני ג' שנים וכן בין שני לשלישי שיש לומר חד מיגו אמרינן תרי מיגו לא אמרינןז אלא להעמיד הממון ביד המוחזק דאמ' היכי דקיימי ארעא דתיקום אבל למערער להוציא מיד המוחזק בה לא מהני מיגו ונ"ל רא' דגר' בפי' (ב"מ י"ז.) אמר רבה בר בר חנא א"ר יוחנן מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידים אותוח (שלא נשבע וחזר ואמר אין כו') הוחזק כפרן לאותו שבועה וראיתי תשובת ר"תט שאם אמר נשבעתיי לא הוחזק כפרןכ ונאמן בלא שבועה דלא מצינו חזקה אין אדם תובע אלא א"כ יש לו עליו אלא גבי ממון אבל גבי שבועה לא שבימי רב נחמן ניתקנה שבועת היסת אבל לא בימי ר' יוחנן ור' אילעי לא ניתקנה עדיין הלכך לר' אילעי לא ישבע וזה אינו נ"ל מ"מ כיון רבימי רב נחמן נתקנה הרי יש בה דררא דממונא וישבע. ואח"כ בתשובת ר"ת מצאתיל המתחלת עיניכם הרואות במראות צור צבאות שצריך לישבע על זה שכבר נשבע דהוי כמנה לי בידך והלה כופר ובהוחזק כפרן נראין דברי רבינומ מדברי רב האי שפי' שכנגדו נשבע ונוטל דכי היכינ דנפק פרעתי צריך לפרוע בעדים כפרן נמי דנשבעתי צריך לישבע בעדים דאין זה דומה לההוא (ב"מ ה'.) דאכל תרתי מנייהו דההוא רועה גזלן הוה וכו' וכל זה בטוען נשבעתי בפני ב"ד פלו' והלכו להם למדינת הים. שאין יכולין לברר עכ"ל. וכל אלה דאינו חוזר וטוען היכא שמכחיש לדיבורו משום דהוחזק כפרן בעדים ובנדון זה מרוב חסידותו לא רצהס לומר בטענת שקר ותדע דתלינן בזכותי' ולא משוי ליה כפרן אפי' בעדים דאמר לקמן לעיל מה שהבאתי (ב"מ י"ז) חייב אתה ליתן לו ואמר פרעתי ועדים מעידים אותו שלא פרע והדר אמר פרעתי לא הוחזק כפרן מאי טעמא אשתמוטי קא מישתמיט מיני' עד דמעייני רבנן בדיני' ותו האמר (שם ה':) הכופר בפקדון פסול לעדות ופריך נימא אישתמוטי קמשתמיט ומוקמינן ההוא שעתא הוה פקדון בידיה נקיט א"נ הוה בביתוע דאי הוי גזלן גמור וק"ו ומה הוחזק כפרן בעדי' תלינן להכשירו כ"ש היכא דחוזר מנפשיה מטענת שקר דלא הוי כפרן ואין לפ' אין לך בידי מפני שפרעתי א"כ לא הוחזק כפרן דחוזר וטוען. ותו אמרינן (בהשותפין ד' ו'.) גבי תבעו לאחר זמנו ומייתי עלהפ מנה לי בידך וכו' עד אין לך בידי חייב ומסקינן מאי אין לך בידי דאמר להד"מ ונעשה כאומר לא לויתי וכאומר לא פרעתי ואע"פ שיש לדחות דאמר בפי' להד"מ אבל אין לך בידי משמע הכי ומשמע הכי הדעת מכרעת מדמייתי ההיא דשבתי (ב"מ י"ז) ומדמי להו אהדרי ואפ"ה טעמא דאיכא עדים. ומיהו דפ' השותפין מיירי אפי' הדר בי' מנפשי' מפני שבטענה האחרונה מתחייב ומודה עתה שלא פרע אבל אי טעין ברישא לא לויתי והדר טעין נתתי לך קודם שטענתי לא לויתי נשבע ופטור מיגו שהיה יכול לומר כטענתו הראשונה ולישבע קצרו של דבר כופר במלוה דאיכא השמטה מעליא כשר לעדות ולשבועה ואפי' לאותו ממון כשר לשבועה ואפי' הוכחש בעדים בפקדון ואתו סהדי דההיא שעתא הוה בביתו או בידי' פסול לכל עדות ושבועה דהוי גזלן גמור ואי אתו סהדי שיש לו אבל לא ידע דההיא שעתא הוה בידי' הוחזק כפרן לאותו ממון רק שכנגדו נשבע ונוטל ולא מצי בעל דינו להאמינו ולישבע. וה"מ דהוחזק כפרן כגו' שחזר וטען מכח שהכחישם עדים אבל לא אתי סהדי לא הוחזק כפרן וחוזר וטוען ואם חפץ יחזורצ (לענין ג"ד וה"י) או ישוב לדברים הראשונים אם ירצה ובלבד שיהו דבדיו הראשונים והאחרונים שוין לפטור שבועה או לפטור ממון וחיוב שבועה ונשבע שבועה האחרונה אם ירצה ואם אמר שדבריו הראשונים שקרנים אינו נשבע אלא כדבריו האחרונים ואם דבריו הראשונים חיוב ממון או שבועה והאחרונים לפטור ממון או שבועה או איפכא שהראשונים לפטור ממון או שבועה והאחרונים לחיוב הלך אחר לשון חיוב דהודאת בעל דין כמאה עדים כדמשמע פ' השותפין גבי האומר לא לויתי. וחילקנו הדין לו' פנים:
סימן סג
(ב"מ ו'.) אביי אמר חיישינן שמא מלוה ישנה וכו' ושמעינן מינה אע"פ שטען אני מצאתיה או קניתיה מפני מלוה הישינה שיש לו עליו לא משבעינן לי' שמצאה או שקנאה אע"פ שטוען טענת ברי כדאמר לעיל אלא נשבע כפי מה שנדמה להשביעו על דבר אמת כיון דאין חשוד כפרן אי איפשר לפ' שנשבע כפי שאין לו בה פחות מחצייה על ידי מציאה או על ידי קנייה דא"כ היה לו ודאי מלוה ישינה היה נשבע לשקר אדפריך נשקול בלי שבועה ולפרוך מרגנייתא היכי משכחתק לשוא לפי סברת אביי חשיד לישבע על שמצאה ותו מאי דמסיק פרשי אינשי מספק שבועה אדדבה בברור נשבע על שקר שמצאה או שקנאה אלא ש"מ משתבע בסתם ומעתה ראובן שתקף שמעון לדין תן לי מנה הלואה או פקדון שיש לי בידך והשיב שמעון איני חייב לך ואמר ראובן לדיינים חקרו ודרשו כיצד אומר אינו חייב לי אם להד"מ אומר או פרעתי קאמר אע"פ שנכון לצדוק הדין שלא יהא מרומה אין מוטל עליו לפרשר נדרו ונשבע סתם כאשר הוכחנו לעיל אפי' כשטוען טענת ברי אין נשבעין עליהם כ"ש כשאין טוען כלום ותו מהימן במיגו דיכול לומר איני יודע שאני חייב כלום ונשבע ופטור דקיי"ל כר' יוחנן ורב נחמן (ב"ק קי"ח.) מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור אך דמישתבע שבועת היסת דאינו יודע כדאמר נמי ברי ליש שאני חייב נשבע ופטור ור"י נ"ל אם התנה בשעה שהפקידו או כשהלוהו שלא יעכב בשום חוב שחייב ובשום עירעור שביניהם אז ודאי צריך לישבע בפי' שפרעו או החזיר לו פקדונו דלהכי אתני עמי' כי היכי דלא לדחיי' כדאמר בפ' שבועת העדות (מ"א:) להכי א"ל ראובןת לשמעון כי היכי דלא לדחייה ותו מילתא דלא רמי' עלי' דאינש למידע כיצד נסתלק מחבירו רק שידע שאין חייב לו כדאמ' פ' שבועת העדות (שם וע"ש) ההוא דא"ל לחבריה הב לי שית מאה דאפיקדנך וא"ל פרעתי בפני פלוני ופלוניא ואמר להד"מ ואמרב כל מילתא דלא רעיא עלי' דאינש לאו אדעתי' פי' ולא נתכוון לשקר ואפי' לרב ששת דאמר הוחזק כפרן דוקאג בקצותא דתערא אבל בעלמאד והך דרבא לא דמיא לדר' יוחנן דאמר בפי' (ב"מ ד' י"ז.) מנה לי בידך והלה אומר להד"מ והעדים מעידים שיש לו הוחזק כפרןה משמע דקאמר להד"מ אבל הך דרבא לא מסהדיו קאמר אך שלא נעשהז העירעור בפניהם. וכן מצאתי בספר הדינין של רבי יהודה דאין צריך לפ' משום דדיני ממונות לא בעי חקירה ודרישה ותו מדחשו רבנן לקניא דרבא ואצריכו (שבועות ד' ל"ט:) לאשבועי על דעת המקום ועל דעת ב"ד דילמא אתי למיעבד כי קניא דרבא ובהא לא אשכחנא דאצריכו לפירושי ש"מ לא צריך לפרש ושוב ראיתי תשובת ר"תח לבני אשתינפש על ראובן שטוען לשמעון שחייב לו ושמעון משיבו שפרעו על ב"ד לצוות לשמעון לפ' (על) דבריו כיצד פרעו שיש דברים הרבה ששמעון חושבו פרעון ואינו פרעון כי קניא דרבא וכגון (ערכין כ"ד.) מרגליות לקלים וכיוצא בהן ויש לשמוע לב"ד אם פרעונו פרעון לפי דבריו וישבע על דעת ב"ד ויזהרו שמא מתוכם ילמדו לשקר ולא יניחו לחזור ולטעון אם ישמעו פרעיו שאינו וישבע ויפטר דקיי"ל המלו' את חבירו בעדי' א"צ לפורעו בעדי' (שבועו' מ"א):
סימן סד
ועל ראובן שצועק על שמעון שהכניסו בערבות נגד גוי ונתן ידו והיפר ברית ועמד ראובן בבית הגוי וגם בלכתו אליו נתפס וגם לוה המעות ועלה עליהן ריבית והוא שלח כתב ידו לפצותו להלותם בריבית ולשלם היציאה וההפסד וכתב ידו ביד ראובן ושמעון מודה לו בערבות אבל על היציאה והפסד לא כפר ולא הודה ועל האמונה כפר שלא הבטיח נ"ל שמשלם שמעון לראובן היציאה וריבית שלו אם בכתב ידו אך על התפיסה פטור דאונס דלא שכיחא הוא כדאמר בפ' מי שאחזו (גיטין ע"ג.) רב פפא ורב הונא ברי' דרב יהושע וכו' אבל על ריבית חייב אע"ג דלא מצי ישראל להיות ערב לגוי בריבית דגוי בתר ערבא אזיל כדאמר באיזהו נשך (ד' עא:) הכא שרי דמעיקרא לאו בתורת ריבית נחת והוי כקונה חפיצים ביותרט ובאונסא דשכיח ובלבד שלא הוסיף על שאר לוים מגוי דכל כך היה יכול להוסיף דהוא חשוב כאונסא דלא שכיח וישבע כמה הוציא בבית הגוי יותר ממה שהיה מוציא ויטול ומיהו על ביטול עסקיו אין לחייב שמעון ואין שמעון נאמן לומר מפני פחד טועים עמדת שם כדאמר (כתובות מ"ט:) המוציא הוצאות על נכסי אשתו ישבע כמה הוציא ויטול ולא מהימנא אשה לומר בשביל עצמך הוצאת אלא בעל נאמן ודברים הללו אין צריכין קנין דשליחא שויא ועוד אמר (ב"מ ד' צ"ד. ועי' בתוס' ב"מ נ"ח. ד"ה אמר.) מתנה שומר חנם להיות כשואל. וכתבים שביד ראובן אין עליו תורת שטר בלא עדים למיהוי כהוציא עליו כתב ידו דלאו לראיה קיימי אלא לשויה שליח ואין אדם חוזר ותובע בשעת פרעון כמו שטר דלראייה קיימי שאפי' אמר חייב אני מנה בשטר אמר אלימא מילתא דשטר אבל משום הוציא עליו כתב ידו לא כדמפ' בפ' הנושא (כתובות ד' ק"א:) כ"ש הני שטרי הדיוטות דלאו לשטר דראיה עבידי מ"מ למיהוי שליח אהני דלהכי עבידי: אגב גררא פי' זאת התשובה פ"ק דב"ק אבי אסף: (ב"מ ד' ו'.) בעי רב זירא תקפה א' וכו' עד השת' חשדתי לי בגזלנות' והשת' מוגר'כ בלא סהדי והכי הילכתא:
סימן סה
(פ"ק דב"מ אבי אסף) והלכתא המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו דר' יוחנן קאי כותי' (ב"מ ד' י'.) ומשנתינו דאמר תנה לי ולא אמר זכה לי ורבא ס"ל דלא קנה ומיהו מיגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' ופר"ח אע"ג דרב נחמן ורב חסדא סברי המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו הא חזינן בסוף ביצה (ד' ל"ט:) דהדרי בהו ויש מחלקים דהתם מילא מים ונתן לחבירו שכבר יצאו מכחו הלכך זכה חבירו ומ"ד התם לא קנה חבירו מוקי מתני' דאמר תנה לי ונתנה לו ואז זכה דתרתיל בעי:
סימן סו
מ ופסק זקני ה"ה אם באת ליד ראובן סחורה בזול ואמר לשמעון קנה אותה ביני ובינך והריוח נחלק ושמעון שתק וקנאה ושוב אמר לעצמי קניתינ (בו) דיחלקו ואפי' לרבא דמיגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחבריה. ורפיאס בידים שבמציאה יכול לירד מן החמור ויזכה בה כמוהו אבל במקום שהדברע ואין לו דמים למה יזכה ודאי אם בברור שיכול לחזור אחר הדמים מיד קודםפ שיתן לו המוכר יתכן להיות כדבריו אבל אם בין כך ובין כך ילך המוכר וימכור לאחרים לא קנה דהו"ל זה נהנה וזה לא חסר וכופין על מידות סדום ואמת שאם נתרצה בפי' לקנות ביניהם הויא לי' שלוחו אבל אם אין כל דברים הללו אין נ"ל שיזכה:
סימן סז
(פ"ק דב"מ אבי אסף) וקיי"ל (ב"מ י':) דד' אמות של אדם קונות לו בכלצ סימטא ובצידי רשות הרבים ואם בא אחר ונטלה חייב להשיב לו אבל ברה"ר או בבית אחרק והך דנטל מקצת פיאה וזרק לו על השאר פי' בקידושין פ' האומרר:
סימן סח
ש כתב זקיני ראובן נתאכסנו אצלו סוחרים אורחים והיה שמעון מחזיר אחריה' לקנות סחורה וא"ל ראובן אני רוצה לקנות ולזכות בה כי ביתי זכה לי והלך שמעון וקנאה כשלא היה בביתו ועתה תובע ראובן להשיב מה שקנה דין זה פסוק ממתני' (ב"מ דף י"א.) ראה אותן רצין אחר המציאה ואמר זכתה לי שדי זכתה לו ה"נ זכה ראובן מה שבביתו ותו דדיינינן לי' דינא דבר מיצרא משום ועשית הישר והטוב ואין נ"לת דשאני מציאה דאין בהם חסרון קנין ומעות אבל הכא דלמא לא מיתרמי לי' זוזי לקנות ותו דזכתה לי שדי אוקמינן והוא שרץ אחריו ומגיעו ות' אסקינן פ"ב דע"ז (דף ע"ב.) ופ' המוכר את הספינה (בבא בתרא דף פ"ה:) משך חמריו ופועליו והכניסן לתוך ביתו וכו' עד פסק סמכא דעתי' לא פסק לא סמכא דעתיהא לא קנה ותו דאמר בפ' המוכר את הספינה (בבא בתרא דף פ"ה.) ברשות לוקח כיון שקיבל עליו המוכר קנה משמע בעוד שלא קיבל עליו לא קנה ומשום עני המהפך בחררה יש בדבר אם יכול לקנות במקום אחר. אבל אם יש ריוח גדול שאין מצוי לו לקנות או מציאה אין בה משום עני המהפך בחררהב דפ' האומר לחבירו ודכותי' אמרינן (ב"מ דף ק"ח:) מתנה לית בה משום דינא דבר מיצרא ולא דמי לההוא דפ' לא יחפור (בבא בתרא דף כ"א:) מרחיקין מצודת הדג מן הדג מלא ריצת הדג ומסיק שאני דגים דיהבו סיירא ולהאי בר מבואה כו' (שם) ומטעמא דכתבינןג דהכא תלוי בספק ואי אמרו אי מזבנינן להאי סחורה לדידך מזבנינןד (והקנה לו) לא קנה כיון דלא פסק כדאיתא במסכ' ע"ז (ע"ז דף ע"ב) וביתו לא עדיף מקנין ותו דקתני פרקן והכניסן לתיך ביתו אפי' הכי לא קנהה כיון דלא קנה לא זכה גם בריוח:
סימן סט
וקיימא לן (ב"מ דף י"ב.) מציאת בנו ובתו הקטנים הרי אלו שלו וכתב זקני ה"ה אם הן סוחרים דבר לקנות ובא אחר וחטף מיד' דקנה. ולא נהירא לי כדפי' לעיל. פ"ק דב"מ אביאסף: וקיימא לן כרב זביד דאמר משמי' דרב נחמן (שם דף י"ז.) בין חייב אתה ליתן בין צא תן לו ואמר פרעתי נאמן בא מלוה אין כותבין ונותנין לו דלמא פרעיה:
סימן ע
ו וה"ה אם כתבו לו פסק דין וחייבוהו נאמן לומר פרעתי ובשבועה וכו' שאין זה דומה לשטר שנכתב לעדות אבל פסק דין כותבין מפני שאין הדיין נאמן לומר לזה זכיתי ולזה חייבתי אלא כל זמן שבעלי דינין עומדין לפניו כדאיתא פ' עשרה יוחסין (קידושין דף ע"ג:) וכשפרעו איפשר שלא חש ליטלו ממנו וכ"ש אם לא ידע כשכתבו לו אבל בשטר כותבין איך פלוני בר פלוני אמר הוו עלי עדיםז והילכתא אם לא נטלו כשפרעוח לא כתב עליו שובר איהו דאפסיד אנפשי' וכן הלכה למעשה ואם טען פרעתי או אמר כבר נשבעתי בב"ד נשבע לאמת דבריו שכבר פרע ונשבע ופטור וסעד לדברי מצאתי בדברי ריב"ן אבל רב אלפס פליג ופסק אם אמר נשבעתי כבר בב"ד נאמן בלא שבועה ואם הוחזק כפרן שלא נשבע אז נשבע שבועת ב"ד הראשונה ופטור ואין נ"ל אם הוחזק כפרן בעדים חייב לפרוע ואין נאמן על אותו ממון עוד לישבע ושכנגדו נשבע ונוטל בלא שבוע'ט (לא שנא הוחזק כפרן לאחר שבועה) כמו שפסק בפ' הגוזל קמא וכפרן דינו מתחלק לו' פנים כמו שפי' (ע' סוף סי' ס"ב) לעיל:
סימן עא
(פ"ב דב"מ) בזוטו של ים ובשלילותו של נהר אע"ג דאית בי' סימן רחמנא שריי' כדאמר ר' יוחנן (ב"מ דף כ"ב:) משום ר' שמעון בן יהוצדק מנין לאבידה ששטפה נהר שהיא מותרת שנאמר וכן תעשה לחמורו וכן הלכה דהא איתותב מינה רבא ומיהו אם גזרו הקהל להחזיר הפקר ב"ד הפקר ושאע"פ שמפסיד עתה שמח לאחר זמן שאם יפסיד גם הוא יגזרו להחזיר לו דאמר רבא (שם כ"ז:) את"ל סימנין לאו דאורייתא מאי טעם אמור רבנן לאהדורי אבידתא ניחא לי' למוצא אבידה דלהדר לי' דכי מאביד לי' מיני' נמיי שהדרין לי' בסימנין. ע"כ פ"ב:
סימן עב
כ מצא בגל או בכותל ישן הרי אלו שלו (ב"מ דף כ"ה:) וכגון דשתוך טפי ולא שייך למימר כה"ג תיקני לי' חצרו שלא מדעתו לפי שאינו דבר הווהל לקנות לו מטמון ולא העלה על לבו הלכך לא זכה אלא בדבר הבא לחצירו לאחרי כן אבל לא דבר שהוא מוקדם לכןמ לא נתכוון לקנות הקונה ולא למכור המוכר ומטלטלי אגב מקרקעי נמי לא אקני לי' ודוגמא דמעשה מוקדן באגדה (ירושלמי פ"ב דב"מ מדרש פ' אמור) דאמר ארעא זבני סימא לא זבני והאי אמר ארעא וסימא זבני ליה:
סימן עג
נ מעשה באחד שקנהס מגוי בדיל לעשות מכסה לגגו ושוב נמלך ומכרו לישראל חבירו בחזקת בדיל ואח"כ נמצא שהיה כולו כסף מבפנים אך בחוץ היה מכוסה בבדיל והיה שוה הון רב הרבה ותבעו לדין שאונהו ופטרו ר' אליעזר דמיץ כי אמר שלא זכה בו ישראל שקנה מן הגוי כיון דלא ידע ולא נתכוון לקנות כסף מראייה שכתבתיע והורה ר"ת:
סימן עד
(פ"ב ב"מ דף ל"א) היה בטל מסלע אל יאמר תן לי סלע אלא נותן לו שכרו כפועל בטל של אותה דבטל מינה אם יש שם ב"ד מתנה בפני ב"ד וכן דין שותפין אין חלוקתן חלוקה אלא ע"פ ג' הבקיאין בשומא כעובדא דרב ספרא ואיסור גיורא (שם) וב"ד מומחין לא בעי אלא אפי' הדיוטות וראיתיפ שכתב רבי' זקני אם חילק ראובן פרגמטיא שלא מדעתצ ב"ד מפני שלא היה יכול להיות בלא מעות ושוב נתייקרה אע"ג דשמעון מצי לעכבק וראובן לא מצי לעכב דאיהו דאפסיד אנפשי' אע"ג דעשה שלא כדין שחלק שלא בפני ב"ד ואם חושדו לראובן שלא חלק בשוהר וניראין דברי רבינו דהוי לי' כאלו נתרצה ומחל ריוח שלו מפני דוחק שצריך הוא למעות:
סימן עה
ש (ב"מ ל"ט.)
אמר רב יהודה אמר שמואל שבוי שנשבה והניח קמה לקצור כו' ב"ד יורדין לנכסיו ומעמידין אפטרופוס וקוצר ואח"כ מורידין קרוב לנכסיו ולוקים אפטרופוס לעולם אפטרופוס בדקנני לא מוקמינן פי' אין ב"ד טורחין למצוא להם אבל אם מוצא מעצמו אין ב"ד יכולים למחות ובירושלמי (סנהדרין פ"ב) גרסינן כהן גדול דן ודנין אותות ומנה אנטליר הגע עצמך שנפלהא שבועה ואנטלר נשבע. אתמוהא. משמע שיכול למנות אנטלר היכא דיכול לישבע הבעל דיןב בג' הדיוטות והא דגרס פ"ק (דב"מ דף י"ד.) אמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות וכו' עד דמפקין מיני' עלי דידי הדר וכן לאיכא דאמרי דאמר דלא ניחא לי דליהוי לשמעון תערומות עלי ומשמע הא לאו הכי לא טעין דמיירי כגון שאין שמעון לפנינו שימנינו אנטלר ואפ"ה טוען מטעם שכתבתי א"נ כגון שהעדים קרובים לראובן ולא לשמעון ורוצה ראובן לפוסלם מפני שהוא נוגע בדבר ולהכי רוצה לטעון בע"כ וליחשב בעל דין מה שאין כן באיש אחר:
סימן עו
(פ"ג) ההוא (ב"מ מ"ב:) אפטרופוס דיתמי דזבין להו תורא ליתמי ומסריה לבקרא ולא הוהג כיכי ושיני למיכל ומית אמר רמי בר חמא היכי נדיינו דייני להאי דינא נימא לי' לאפטרופס זיל שלים אמר לבקרא מסרתי' נימא לבקראד משתבעה דלא הוה ידע ומשלם בקרא דמי בשר בזולו וכן הדין באדם המפקיד לחבירו ונותנו לאשר על ביתו ונרקב אם פשע מחויב לשלם שהיה לו להודיע שמתקלקל כמו בכאן שהיה לו להודיעו שמתקלקל בזה שאינו אוכל וקיי"ל (ב"מ דף מ"ב) דכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד:
סימן עז
ז (פ"ק דב"ב)ח
ואי מרבנן הוא אפי' לאקבועי דלא ליטריד מגירסי' (ד' כב:) ראיתי שפי' ר"ת (ד' כא) ואי שייך בכרגא שרוצ' להיות שייך בכרגא ולתת עמם ולישא בעול כמו בני העיר מכאן ואילך לא מצי מעכב ויהיה כבני העיר ולהכי נהגו לגזור הקדמונים חרם של יישוב שעלט ידי כופין ולא מן הדין כדפירש"י (שם ח':) ורשאין בני העיר להסיע על קיצתן כדלעיל ולעשות את התקנתן ונ"ל על עצמן רשאין לגזור שכל מישיבא בעיר לדור שלא מרצונן שלא ישאו ויתנו עמו ויבדלו ממנו ואם יש רב בעיר יכולי גם על הבא לדור וחלה עליו גזירתו אם הוא רבוכ תלמידו:
סימן עח
ל ראיתי בתשובת הבאים מאיי הים ששאלו זקני פריש מזקני רומא אם נמלכו הקהל והתירו גזירת חרם היישוב לראובן שנה הן חסר הן יתר ושוב רוצים לגרשו ואינו שומע לצאת מה דינו והשיבו דקיי"ל כר' עקיבא דאמר פ' ד' נדרים (נדרים דף כ"ה:) נדר שהותר מקצתו הותר כולו ה"נ ע"כ גזירתם בטלה לגמרי ואין צריך עוד ראובן להתרתם ואין נ"ל ראיה זו דהתם נדר בסתם מה' בני אדם ושוב נמצא אביו ביניהם ואמר אלו הייתי יודע שאבא ביניכם לא הייתי נודר וכן הדומיא לענין זה אהא ודאי אמרינן כיון שמכולם נדר בסתם ונמצא נדרו בטעות והותר במקצתו הותר בכולו אבל כשגוזרים חרם תחילת הגזירה גוזרין על דעת המקום ועל דעת הקהל ואינה חלה מתחילה אלא כפי חפצם הן להתיר לגמרי הן לזמן מועט ולא בטלה לעולם אלא כפי התרתם וכפי ניהוג בעיר ותקנתם. ועוד נ"ל דלצורבא מרבנן דוחקים אותם להתיר לו כדאמ' הכא (ב"ב ד' כ"ב.) רבא שרא לי' לרב עובדיה ולר' יאשיה לאקבועי דלא כהלכתא מאי טעמא כיון דרבנן נינהו אתי לאיטרודי מגירסייהו ויש לנו לומר שתחילת גזירת הקדמונים לא גזרו דלא כהלכתא ואם גזרו בטעות יש לכופם בדין להתיר לו הגזירה כיון שגזרו שלא כהלכתא ואין רשאין להסיע על קיצתו לגבוה כדאמר דלא לטרוד מגירסיה ותו דאמר הכא (שם) רב דימי מנהרדעי אייתי גרוגרות בספינה א"ל ריש גלותא לרבא פוק חזי אי צורבא מרבנן הוא לינקוט לי' שוקא וכו' אלמא שעושין תקנה לצורבא מרבנן בכל ענין גם פ"ק (דף ח'.) לעיל אמרינן דלא שדינן עלייהומ ולא נפקי בכלוזא ותו מהני (ד' כ"ב) עמרויי ראייתי עמרא לפום נהרא אתו בני מתא וקמעכבי עלייהו אתו לקמי' דרב כהנאנ אמר להו אית להו אשראי אמר להו זילו זבינו כשיעור חיותייכי עד דשקילתא אשראי דידכו ואזליתו אלמא דחשו חכמים לתקנת כל אדם לפי הענין:
סימן עט
ס נ"ל אם בורחים בני היישוב ליישוב אחר מפני פחד וסכנה אין יכולין לעכב בני היישוב בידם מלהלות ולהרויח כשיעור חיותם וכפי טיפול ביתם עד אשר יעבור זעם וכפי' מיעוט ממונם שנושאים ונותנים בו ישאו עמם בעול מושל העיר כדא' (ב"ב ד' כ"א:) ואי שייך בכרגא לא מצי מעכב ואין מחלק בין היכא שאין יכולין לעכב בידם עד עולם לזה שיש לו לצאת בעבור הזעם שלפי ריבוי העם מטיל עליהם המושל העול ודמי להא דאמר (שם ד' נ"ד:) ומלכא אמר מאן דיהיב טסקא ליטול ארעא ואמר בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא ד' נ"ה.) פרדכת מסייע מתאוכו' כנ"ל:
סימן פ
(פ"ג ב"ב ד' מ"ט) אין לאיש חזקה בנכסיע פשיטא כיון דמשעבדי לי' לפירי פירי הוא דקאכיל לא צריכא דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך וכו' ותימא נחת רוח עשיתי לבעלי מי לא תנן לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה וכו' אמר רבא לא נצרכא אלא באותן ג' שדות למעוטי מאי אילימ' למעוטי שאר נכסים כ"ש דהויא לי' איבה דאמר לה נתת עיניך בגירושין ובמיתה אלא למעוטי נכסי מלוג והאמר אמימר איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג לא עשו לא כלום כי איתמר דאמימר כגון דזבין איהו ומית דאתיא איהי ומפקא אי נמי דזבני איהי ומתה דאתי איהו ומפיק כתקנת אושא כר' יוסי בר חנינא אבל זבינו תרוייהו לעלמא א"נ זבנה איהי לדידי' לא והלכתא כאמימר כדתרצינןפ ואיבעית אימא (ד' נ'.) לעולם למעוטי נכסי מלוג ואמימר דאמר כר' אלעזר וכו' ובס"פ מי שהיה נשוי תנן (כתובו' ד' צה.) וכתבה הראשונה ללוקח דין ודברים אין לי עמךצ כלום וכו' ותרצינן כשקנו מידה ופרכינן ותימא נחת רוח עשיתי לבעלי וכתב רב אלפס (בב"ב שם) ש"מ בין נכסי דידה דאינהו נכסי צאן ברזל ובין נכסי בעל דמשעבדי לכתובה אם לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה בכולהו יכולה היא שתאמר נחת רוח עשיתי לבעלי וכן הלכה ובסוף פ' האשה שנפלו לה נכסים גרסינן (כתובות ד' פא:) אלא הא דתנן לא יאמר אדם לאשתו הרי כתובתך מונחת ליך על השולחן אלא כלק נכסייך אחראין לכתובתיך ה"נ דאי בעי לזבוני לא מצי מזבין וכו' ופרש"י התם דהא דתנן לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה וכו' ה"מ באותן ג' שדות כדלעיל אבל בשאר נכסים לא ושגגה היא דהא אמר לעיל אלא למעוטי שאר נכסים כ"ש דהוה לי' איבה ורשב"ם תירץ דהמכירה קיימת כל זמן שלא תתאלמן ותתגרש אבל לאחר אלמנות וגירושין תבטל היא המכירה מטעם שתאמר נחת רוח עשיתי לבעלי ותגבה בכתובתה ואי קשיא הא דאמר בפ'ר התקבל תזבון לכתובתה בטובת הנאה לבעלה דאי מחלה מחלה וכו' ובפ' נערה שנתפתתה (כתובות ד' נ"ג.) נמי אמרינן מוכרות כתובתה לבעלה יש לה כתובת בנין דיכרין והיכיש מוכר טפי לבעלה מלאיש נכרי אחרי קנין של בעלה והא מצי למימר נחת רוח עשיתי לבעלי בתרויהו ונ"ל שכל דבר שהגוףת שלא החוב או מוחלות או מוכרת ומקנה דבר שהוא שלה מן הדין בזה אם מסרבת כנגד הבעל מלהקנות לו או לאחר לא הויאב לה איבה ולא שנא נדוניא דהנעלת לי' ולא שנא מאי דאוסיף לה מדילי' אבל שיעבוד בעלמא שיש לה על נכסיו מכח שטר כתובה שמסלקת עצמה מזה כיון שהגוף קיים על זה אמרו דהוו לי' איבה שיאמר לה עיניך נתת בגירושין ובמיתה שאילו נחיה יחד זמן מרובה יש בידי עודג לקבל נכסים והרי שיעבד לה דקנאי ודעתיד אנא למיקני. תדע שהריד דאמרו נכסי מלוג לא אמרי' נחתה רוח עשיתי לבעלי וע"כ הטעם שזה בא מכחה ה"נ בגוף חוב הכתובה יש להסביר הטעם כדפי' לעילו פ"ג סולם המצרי אין לו חזקה ולצורי יש לו חזקה היכי דמי סולם המצרי כל שאין לו ארבע חווקים חלון המצרית אין לו חזקה חלון הצורית יש לו חזקה איזה הוא חלון המצרית כל שאין ראשו של אדם יכול לכנס בתוכהז הרי זו חזקה.
סימן פא
ח ומעשה אירע שראובן ושמעון היו בתיהן מקורבין זה אצל זה ופתח ראובן חלון על גגו של שמעון ימים ושנים ועתה בא שמעון להגביה ביתו לסתום חלונות של ראובן ולראובן יש לו אורה מצד אחר ושואל ראב"ן הדין לפני רבני צרפת ורבני רינוס וזה לשונו הנני דן בהלכה לפני רבותי לפי דעתיט ואפרשה ואם שגיתי המה יורוניי תנו חלון המצרי אין לו חזקה ולצורי יש לו חזקה פי' ראובן הפותח חלונות המצרי לחצרו של שמעון ואינו פותחו לאורה כי יש לו אורה מצד אחר אלא שפותח לתשמיש אויר לשקוף ולראות בו לצד מזרח או לצד מערב אין לו חזקה כי הפותח לתשמיש אויר אינו פותחו אלא בשעה שרוצה לשקוף ולראות בו ואחרי שקיפתו סוגרו ולהכי אין לו חזקה דמצי אמר שמעון מה שלא מהרתי ולא עיכבתי מלפותחו מפני שלא היה לי הזיק ראיה שבשעה שהוא סתום אני משתמש בכל חצירי ובשעת פתיחתו אני משתמש בצידי החלון מכאן ומכאן כי בחלון צר א"י לראות אלא בחצר שכנגד החלון ואיני חסר מתשמיש מחצירי אפי' שעה אחת וזה נהנה וזה לא חסר הוא ואם פותח ראובן חלון צורי שיכול להוציא ראשו בו לחצירו של שמעון ולא עיכבו ולא מיחה בידו הוי חזקה שהרי מונעו מתשמיש חצירו לגמרי בשעה שהוא פתוח שהרי יכול להוציא ראשו ולראות בכל החצר אע"פ שבשעה שהוא סגור יכול להשתמש ומחסרו מתשמיש היה לו למחות כיון דלא מיחה מחל ונתן לו רשות וחלון צורי זה העשוי לתשמיש אויר ולא לאורה ופעמים פותחו ופעמים סוגרוכ וחלון צורי פליגי (ד' נט.) ר' זירא ור' אילא ר"ז אמר למט' מד"א שנוח תשמישו לפותחו ולראו' בו יכול לעכ' עליו שלא יפתחנו שהרי יש בו היזק ראיה כדפי' ואם לא מיחה הויא חזקה למעלה מד' אמות שאין נח תשמישו לפתוח ולראות בו אלא א"כ יעלה במעלות או בסולם אין לו חזקה ואין יכול לעכב עליו מלפותחו דהוי כחלון המצרי דבשביל ראיה והשקפה לא יטרח ואינו מונע אותו מתשמישו לחצר והוה לי' זה נהנה וזה לא חסר ור' אילא אמר למעלה מד' אמית נמי אין לו חזקה כדאמר כיון דלא ניחא תשמישתי' בשביל ראיה אחת לא יטרח ולא יעלה ולהכי שתק ולא עיכבו אבל אם רוצה לעכבו יכול לעכבו מלפתוח דא"ל וזמנין דטרחית וסלקת ותראה בחצירי ותמנע מתשמישי ותחסרני ואדחלון צורי דתנן במתני'ל דאין לו חזקה למטה מד' אמות כדמוקי לה ר' זירא ור' אילא חלון המצרי נמי דתנן במתני' דאין לו חזקה למטה מד' אמותמ נמי איירי ועלי' קאמר שמואלנ אפי' כל שהו למטה מד' אמות נמי מיירי כיון דניחא תשמישתי' להציץ ולראות בו בכל שעה בחצירו של שמעון שכנגד החלון ומונעו מתשמיש באותה מקום לגמרי שחלון של אורה פתחו לו ושם איכא היזק ראי' באותו מקו' והוה לי' למחות ומדלא מיחהס ולא דמי לחלון המצרי שאינו לאורה אלא לתשמיש דהתם אחרי שקיפתו סוגרו ויכול להשתמש במקום שכנגד החלון בשעה שסגור כדפרי' אבל חלון של אורה שהוא למעלה מד' אמות דינו כחלון צורי שהוא למעלה מד' אמות שאין לו חזקה לא לר' זירא ולא לר' אילא דהא אין מונעו לשמעון מלהשתמש בחצרו דלאע ליטרח ויעלה בשביל לראות בו ואין כאן היזק ראי' ולהכי לא מיחה וכ"ש חלון של ראובן שהוא למעלה מגגו של שמעון שאין עליו תשמיש ואין בו היזק ראי' שלא הי'פ שמעון למחות לא בשביל היזק של ראיה לא בשביל היזק תשמיש דאפי' לר' אילא אין לו חזקה לראובן דהא אם הי' בא שמעון למחות לא היה יכול דזה נהנה וזה לא חסר וכגון זה כופין על מדת סדום. ושלומכם ושלום תורתכם יסגא לעד:
וזו תשובת חכמי מינשבורק לאבא מרי נ"ע:
מה שאמרת שיש לראובן גם חלונות אחרים לאורה בביתו מה בכך מ"מ גם זה חלין מועיל לו שיש לו אורה יותר. ופי' חלון המצרי אין לו חזקה אפי' למטה מד' אמות דיש לו היזק ראי' ויכול למחות מיהו הואיל ולא קביעא תשמישו שהוא קטן ואינו עשוי לאורה אלא לתשמיש שהוא עראי אין לו חזקה דיכול לומר לא חשתי למחות שאמרתי הלא עראי הוא היום או למחר יסתלק ושל צורי שהוא גדול דגלי דעתי' שרוצה לקובעו זמן מרובה והוא למטה מד' שמזיק לו בראייתו ולא מיחה לפיכך יש לו ואין הטעם בשביל שאינו יכולצ (משום דאין היזק ראיי') להוציא ראשוק מ"מ כנגדו הוא רואה ותדע מדר' יהודה דאמר אם יש לו מלבן וכו' שיש בו היזק ראיי' אפי' קטן ואין הטעם אלא משום קביעות כמו שפרשב"ם שאם אין בו היזק ראיי' מאי טעמא דר' יהודה נהי דקבוע הוא על ידי מלבן והלא אפי' חלוןר המצרי אם הוא למעלה מד' אמות אין לו חזקה הואיל דאין היזק ראיי' ועוד (ב"ב ד' כב:) החלונות מלמעלן ומלמטן ושכנגדן ד' אמות ותני עלה מלמעלה כדי שלא יעמוד ויראה כו' והלא לשם אינו מכניס ראשו בחלון אלא עומד בביתו ורואה כנגד החלון וחשיב לי' ראייה של היזק ומה שאמר שמואל לאורה אפי' כל שהוא הוי חזקה היינו למטה מד' אמות דווקא שיש היזק ראייה והוא תשמיש קבוע שהוא לאורה אבל למעלה מד' אמות נהי דתשמיש קבוע הרי הוא כחלון צורי דאמר למעלה מד' אמות אין לו חזקה ומה שאמרת הכא שעל הגג פתוח חלונו לא היה מזיק לשמעון כלום הואיל דלית לי' תשמיש לשם ידענו שסברתו אע"פ שאנו רואים היזק בגגין כגון (שם ד' ה':) שני בתים משני צידי רשות הרבים זה עושה מעקה וכו' וזה וכו' ר"ל בשביל שגגותיהן הי' שוין והיו משתמשין על גבן אבל בזמן הזה אין בני העיר משתמשין בגגין הדבר נראה כן. אבל אין אנו יודעין אם יש לסמוך על סברתינו. יצחק בר' מרדכי. משה בר' יואל:
וזו תשובת רבינו משולם בר' נתן לרבי' זקיני:
אין דור יתום שאתה רבי' אב"ן שרוי בו ברוך טעמך וכל פירושך נר' בעיני ובעיני כל החבורה אך צריך לראות אם הבית לא עשוי להגביה כבר זכה בו ראובן ודמי לההיא דפ' לא יחפור (בבא בתרא ד' י"ז:) איכא דאמרי בשדה שאינה עשויהש לשדות ד"ה סומך וטעמא דמימלכינא לא אמרינן וכיון דבדין סומך כשיבא שוב חבירו צריך להרחיק וכן הכא כשיגביה חבירו צריך להרחיק שלא יאפיל ויזיק ואם הגג היה עשוי להגביה אז מתקיים פירושך לגמרי וגם דינך. ומ"מ נראה לנו שבית עשוי להגביה ואין לו חזקה לבעל החלון ואדונינו חכם כמלאך האלקים והנר' בעיניך עשה. משלם בר' נתן. יוסף בר' אליהו. נתן בר' משלם:
סימן פב
ת (פ"ז) (ב"ב ד' ק':)
תנו רבנן המוכר קברו ודרך קברו בית הספדו מקום מעמדו באין בני משפחתו וקוברין אותו בע"כ משום פגם משפחתו ובסוף יש בכור לנחלה (בכורות ד' נ"ב:) אמרינן דשקיל דמי ומהדרי. שבע מעמדות ושבע מושבות שעושים למת תלוי במקום שנהגו לעשות כדחזי' באחתיה דרמי בר פפא (ב"ב שם:) דעביד לה ז' מעמדות וז' מושבות אמר רבא טעה נמי בהא שאין עושין אלא במקום שנהגו והכא לא נהיג:
סימן פג
(פ"ח) (ב"ב ד' ק"ל: וע"ש ברשב"ם ד"ה עד)
אין למידין הלכה לא מפי משנה וכו' היכא ששנוי במשנה או בברייתא הלכהא כברייתא וה"נ אמרינן פ"ק דנידה לא מפי מעשה שכתב בברייתאב בההוא דפ"ק דנידה (נדה ד' ט':) מעשה ועשה ר' כדברי ר' אליעזר כל אשה שעברו עליה ג' עונות דייה שעתה וכו' וכן פ"ב דקדושין (ד' נ':) מעשה בה' נשים ובהם ב' אחיות וכו' והוצרכו האמוראים לדקדק עליו כי אינו מבורר אבל במעשה או פסק הלכה שדקדקו עליו האמוראים סמכינן עליה ואין למדין לעשות מעשה עד שיאמר לו רבו הלכה למעשה ויגלה לו טעמו של דבר ובטריפות לא מדמינן מלתא למלתא כדאמר אין אומרים בטריפות זו דומה לזו:
סימן פד
(פ"ט) שכיב מרע שהודה הממון שבידו או שיש ביד פלוניג הוא הודאתו הודאה כעובדא דאיסור גיורא (ב"ב ד' קמ"ט.) דאודי דהני זוזי שביד רבא דרב מרי נינהו וקנאם רב מרי גר ליתנה בירושה ליתי' נמי במתנת שכיב מרע ואחי' אינו יורשו וכן הורו רבותינו שבצרפת אך רבי' אלי' היה מורה כדברי האלפס שכתב בשם רב האי גאון דבמתנה יורשו של גר כגון רב מרי ברי' דאיסור גיורא על זה אמרו חכמים דאיתא בירושה איתא במתנה כדאמר (ב"ב ד' קמח:) יזכה יקנהד יחפוץ יירש כולן לשון מתנה הן ואי ליתי' בירושה כגון בן הגר ליתי' במתנת שכיב מרע של אביו אבל גר דיהיב למי שאינו ראוי ליורשו כגון לנכרי דברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי כמו של ישראל וכן אם נתן לגר מתנתו מתנה:
סימן פה
(פ"ט.) (ב"ב ד' קמח.) שכ"מ המצוה מחמת מיתה ואמר הלואתי לפלוני קונה באמירה אע"ג דליתי' בבריא אפי' בקנין אינו קונה אם לא אגב קרקע דמתנת שכ"מ שויא כירושה דאמר רב פפא הואיל ויורש יורשה והילכך ניקנית הלואתו אף באמירה:
סימן פו
ה וקיבלתי ממורי רבי' אליעזר דמיץ מ"כ דה"מ בהלואתו של ישראל אבל בהקפות של א"י אשר פיהם דבר שוא לא סמכי' דעתי' ולא קני אפי' במתנת שכיב מרע וקרוב בעיני הדבר שאפי' אם יש לגוי משכון ביד ישראל דהויא לי' כמו הקפה דישראל מגוי לא קני משכון כדאיתא בפ' כל שעה (פסחים ד' לא:) דלא קרינא ביה ולך תהיה צדקה:
סימן צט
ו פסק זקניז דאי ההוא דאית' פרעתי וישבע שבועות יורשין ושקיל דאהכי יורש הוא והיינו דאמר רב נחמן (ב"ב ד' קמז.) ומודה שמואל שאם נתן שכ"מ שטר חוב לחבירו שאין היורש יכול למחול דהוא נמי יורשח וגם בשבועות ולא בעי שבועת היורשים אבל היכיט דבעי שבועה היורש יכול למחול היורש (ב"ב שם) אי אמרת בשלמא מתנת שכ"מ וכו' עד אינה כשל תורה ועשאהו כש"ת ולא אתי יורשין דאוריי' ומבטלין דאוריי' וכן מודה שמואל במכנסתי (חסר כאן בהכ"י אשר לפני ב' דפים עד אמצע סי' ק')
סימן ק
(העתקתי לשון השאלה מהמפתחות):
אי הילכתא כמר בר רב אשי במיפך שבועה:כ ורב האי הביא ראיי' דהלכתא כוותי' דאמר לקמן (שבועות ד' מא:) במאן דמפיק שטרא על חברי' ואם א"ל האיך אישתבע לי שלא פרעתיך א"ל זיל אישתבע ליה ומה התם דאית לי'ל עליו ממון גמור בשטר מדאורייתא יכול להפוך עליו שבועה היכא דלית לי' עליו אלא שבועה דאוריית' לא כ"ש דמצי אמר לי' אישתבע לי ולפי דבריו מאן דפליג עליה דמר בר רב אשי כ"ש בההיא דלקמן א"כ תיקשי לי' הא דתנן (שם ד' מה.) הבא לפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה וטעמא משום דאי הוה אבוהן קיים הוה טעין ואמר אישתבע. אלמא מצי משבע לי' מיהו מצי למימר דלאו משום הכי הוא דאפי' לא הוי מצי טעין לי' אבוהן הוה טענינין ליתמי תדע דפ' הכותב (כתובות ד' פ"ז.) נקי נדר נקי שבועה לא תפרע אלא בשבועה אלמא עבוד רבנן תקנתא ליתמי במקום שאין יכול האב. ומ"מ נר' דאין ראיי' מלקמן דהתם הוא דמשתבע אפי' שטרא בידיה כדאמר פ"קמ דב"ק אישתמוטי הוא קמישתמיט מיני' למחר יהיבנא לך א"נ אפשיטי דספרי זייר לי' אבל גבי שבועה דאורייתא אין להפכה כלל.
סימן קא
נ (פ"י) (שבועו' ד' מא)
ההוא דא"ל לחברי' כי פרע' לי פרעין באפי' ראובןס ושמעון אזל פרעיה באפי סהדי אחריני ומסקנא דלהכי אמר ראובן ושמעון דלא לדחיה כת' רב אלפס יש אומ' דהני סהדי ליתנייהו גבן הילכך אמרינן לי'ע ולהו אתו סהדך ניחייבינן לאהדורי לך ולדידי סבירא לי דאפסילו לגמרו סהדי אחריני מכח תנאי ממון שביניהם תדע אי ליתנייהו קמן היכי מצי למידחיי' הרי אינו נאמן לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים אלא ש"מ דדינא אחרינא אתא לאשמעינן דאע"גפ קמן לא וזה אינו ראי' שהרי בכל הספר כתוב נאמן כמו שכתבתי לעיל ועוד דקדק מההוא (שם) דא"ל לחברי' כי פרעית לי פרעין באפי תרי דתנו הלכתא אזל פרעיה באפי סהדי איתניסו הני זוזי אתא לקמיה דרב נחמן א"ל אין קבולי קבילתנהו מיני' עד כיון דקא מודית דשקלתינהו מיניהצ פורע הוי וכו' טעמא דקמודי הא לאו הכי אע"ג דאיכא סהדי לא מהימן דהא פסלינהו גם זו אינ' ראיי' שבכל הס' אין כתוב באפי סהדי אלא אזל פרענהו בין דילי' לדילי' ורש"י פי' שאומר עדי שקר הם מדבריו שהעדים לפנינו ואין נ"ל מדקאמר פ"ק דמכו' (ד' ה':) אם היא הוחזק כל ישראל מי הוחזקוק ויותר היה נראה לומר דטוען סיטראי נינהו ורבי' שב"ט כתב שבקנין נעשה הדבר שאל"כ הוי דברים בעלמא ואינו מקויים כדאמר ר' יוחנן בפ' הזהב (ד נ"ח.) הלכה נושא שכר אינו משלם. ומורי אבי נ"ע פליג ואמר שזהו דבר יתר ובההיא הנאה דנפיק עלי' קלא דאינש מהימן הוא גמר ומשעבד נפשי' דהכי קאמר ר' יוחנן גופי' בס"פ השוכר את הפועלים (בבא מציעא ד' צד.) וההוא דפ' הזהב אינו כל כך דבר יתר וזה פי' דמיירי הכא בדטעין פרעתיך בפני פלו"פ והלכו למדינתר הים וליתנייהו קמן אבל אי איתנייהו קמן מהימנא וכן נ"ל עיקר ובירושלמי (שבועות פ"ו הל' ב'.) גרס מנה לי בידך א"ל הן אל תתנהו לי אלא בפני פלו"פ א"ל תנהו לי א"ל נתתיו לך בפני פלו"פ אתא עובדא קמי' דר' אמר יבאוש (ויעידו בפני) פלוני ופלוני:
סימן קב
ת (פ"ו) (שבועות ד' מ"ד):
כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין ואלו נשבעין ונוטלין השכיר והנגזל והנחבל ושכנגדו חשוד על השבועה וחנוני על פנקסו וכו' וכולן מפורשין במשנה ובגמרא מפ' מאי טעמאא תקינו להו רבנן לישבע וליטול. ובירושלמי (שבועות פ"ז הל' א') נמי אמרינן בעל הבית על ידי שעסקיו מרובים תקנו שבועה לשכיר ולבעל הבית תקנו שאם עבר זמנו אינו נשבע ונוטל. (שבועות ד' מ"ד:) אמר ר' יוסי אין לו אלא אותו היום בלבד והלכה כר' יוסי. (שם מה:) אמר רב לא שנו אלא ששכרו בעדים אבל שכרו בלא עדים מתוך שיכול לומר לא שכרתיך יכול לומר נמי שכרתיך ונתתי לך שכרך וכן הלכה ואם באו לדין על עיסקי הקציצה המוציא מחבירו עליו הראיי' דקיצותא מידכר דכירי אינשי ובדרבנן עביד נמי תקנתא לשכירב ויש מדקדקין מכאן דשבועת היסת בימי התנאים ניתקונה ותו גרסי' בסוף פירקין (ד' מח:)ג מדבעינן להו מהו לגלגל מדרבנן ת"ש לוה הימנו וכו' ויש מחלקין בין שכיר לתביעות אחרות כגון מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום ואומרים שבימי רב נחמן ניתקנה שבועת היסת:
סימן קג
ד (פ"ו שבועות ד' מו):
וליתני נמי שבועת ביטוי ומשני כי קתני שבועה דכי מישתבע בשיקרא קמישתבע אבל שבועת ביטוי דאיכא למימר בקושטא קמישתבע לא קתני ואכלתי ולא אכלתי הוי בכלל שבועת שוא דקתני במתני'. ונ"לה דעוברי חרם של מש אוכל דבר העתיד להיות דלא מיפסלי לעדות ולא לשבועה דדמי לשבועת ביטוי דבשעת הקבלה דעתם לקיים ובקושטא קמישתבע אע"פ שלאחר מיכן עברו על החרם לא מיפסלי בזה. וכן ראיתי כתוב בשם ריב"א אע"פ שיש בידי למחות ולפ' שעל שבועת ביטוי נמי נפסל אלא שהתנא לא בא לשנות מילי דבקושטא קמישתבע ודכוותא אנו מפרשין פ"ק דב"ק (ד' ד':) ליתני נמי דר' חייא ומשני כי קתני וכו' והתם על כולן חייב כהני ארבע אבות נזיקין דהא תנו להו ר' חייא ור' אושיעא וכן אנו מפרשין דרך זו פ"ב דע"ז (ד' ע"ד.) וליתני נמי חתיכה נבילה ומשני כי קתני איסורי הנאה וגם דבר חשוב ומ"מ אפי' בלא איסור הנאה אינו בטל דהא תנא לחתיכה נבילה בפ' גיד הנשה אלא שלא נזקק לשנותו וה"נ יש בידי לפרש כאן ואפ"ה ראוי לסמוך על דברינו וכן תשובתו רש"י ז"ל עבריין שעבר על גזירת ציבור ולא נידוהו הקהל נמנה למניין עשרה וחייב בכל המצות שכן נאמר בעכן חטא ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא (סנהררין מ"ד.)ז ובקדושין הוי ולא מפיק מכלל ישראל אלא שנחשד על השבועה אבל אם נידוהו שיבדל מקהל הגולה אם יצרפוהו עמהן היכן הוא קללתו ומה הועילו בתקנתם ואינו ראוי לצרף כיון שהבדילוהו מאגודתם:
סימן קד
ח ועל אותו ששמע ציבור משמשין ובאין לגזור גזירתם וקפץ ונשבע שלא לקיים ואח"כ גזרו עליו צריך לקבל גזירתם או לאו כך ראיתי שנשבע לעבור דרך הציבור נשבע לשוא הוא ואילו התרו בו חייב במלקות דאורייתא וצלל במים אדירים והעלה בידו חרס ולא נפטר מגזירת הקהל אע"פ שקדמה שבועתו לגזירתם שהרי נשבע לבטל את המצות ולסור מאחרי ישראל דתניא (שבועות כ"ט). (וצ"ל זו היא) איזה שבועת שוא שחייבין על זדונו מלקות וכו' שכיון שנשבע לבטל את המצוה לסור מחוקי המצות ומדבר זה מושבע ועומד הרי הוא בכלל (דברים כ"ו ו) ארור אשר לא יקום ואין לך כל מצוה שבתורה שלא נכרתו עניה מ"ח בריתות (סוטה ל"ז:) ושבועת הראשונים קדמו לשבועתו והילכך לוקה והתלמוד מוכיח כדברי דתניא (שבועות ד' כז.) נשבע לבטל את המצוה פטור וטועה בדבר משנה שהרי שנינו איזה שבועת שואט זדונה מלקות וטועה אף במקרא דכתב כי לא ינקה ה' ה הוא דלא ינקה הא ב"ד מלקים אותו ומנקים אותו (שם ד' כ"א.) ואם לא התרו בו לא ניתן למלקות ב"ד הרי הוא בכלל לא ינקה וראוי להלקותו על שהזיד לישבע לשוא. ואני המחבר כתבתי דעתי על מקצת דברים הללו בסי' אלף וכ"ה:
ענייני שבועות כאשר בינותי משערי רב אלפס ואני קצרתי:
שבועה דאורייתא דנשבעין ולא משלמיןי דנטילת חפץ בידו וכן בשבועה דרבנן שהיא כעין שבועה דאורייתא כגון הנשבעין ונוטלין יש תפיסת חפץ בשבועת היסת אין נטילת חפץ נשבע ואח"כ באו עדים חייב בפ' הגוזל קמא: (בבא קמא ד' קו.) (כאן כתוב בהכ"י אשר לפני. חסר כאן.)
סימן קה
כ פסק ר"ת דאין לברך על שום משקין בתוך הסעודה חוץ מן היין ומייתי ראיה מפ' כיצד מברכין (ברכות ד' מא:) דאמר אי הכי יין נמי ניפטרי' פת ומשמע דוקא יין אבל שאר משקין לא ומיהו נהגו העולם לברך על שאר משקין ונר' למוה"ר יחזקיהו הטעם דאי כפר"ת א"כ אמאי פריך אמילתי' דרב פפא אמתני' הוה לי' למיפרך דקמר (שם ד' מד) כל דבר שהוא עיקר ועמו טפל מברךל את הטפל ופוטר את העיקר ועוד אמר בפ' ערבי פספים (ד' קז.) ת"ר אין מברכין אלא על היין ופריך אטו אמיא ושיכרא מי לא מברכינן ואמאי לא שני ליה אין מברכין אלא על היין בלבדמ:
סימן קו
אדם שאמר לחבירו אני חייב לך מנה והלה משיב אינך חייב לי כלום למחר פגעו ותבעו מאחר שאמרת שאתה חייב לי תן לי. זה השיב מאחר שאמרת שאיני חייב ליתן לך לא אתן לך נר' דפטור דהא פירש"י (ב"ק נה:) טענו בחיטין והודה לו בשעורי' פטור ופירש"י פטור מכול' חיטין לא יתן לו דהא לא הודה לו ושעורים נמי לא יתן לו כיון דהתובע לא שאל לו מחל לו אע"ג דיש להקשות מפ' המפקיד (ב"מ ד' נז.) שנים שהפקידו אצל אחד שני כלים אחד גדול ואחד קטן וכו' ואמאי הוה לי' למיפטר הנפקד גדול לא יתן דהא לא הודה לו לכל אחד אומר איני יודע וקטן לא יתן כיון דלא שאל מחל לו. מיהו משם לא קשה דהתם אמר אינו יודע ואין להם טענה על הנפקד רק זה על זה אבל הכא ודאי מחל לו וה"ה בנדון זה ועוד דמצי למימר עיינתי בחושבנאי לא פש לך גבאי ולא מידי כהנהו גינאי דפ"ק דגיטין (ד י"ד.). ומיהו התם הוה מצי למימר דאיכא סהדי דקמייהו עבד חושבנא ואישתכח דטעותא היא. מיהו בפ' השולח (גיטין ד' מ:) תניא האומר כתבתי ונתתי שדה לפלוני והוא אומר לא כתבת ונתת לי הודאת בעל דין כק' עדים דמי ובפ' יש נוחלין (בבא בתרא ד' קכח:) שלח ליה רבא לרב יוסף בר חמא המוציא שטר חוב על חבירו מלוה אומר לא נפרעתי ולוה אמר פרעתי מחצה והעדים מעידים אותו שפרע הכל נשבע וגובה מחצה ועוד אמר התם (ד' קנה.) נפלו לו נכסים ירשו אחים עמו ופריך אמאי האי לאו אחינו הוא קאמרי והודאת בע"ד כק' עדים דמי ובפ' שבועת הדיינין (שבועות ד' מא:) ההוא דא"ל לחבריה הב לי ק' זוזי דאוזיפתך א"ל להד"מ אזל אייתי סהדי דאוזפי' ופרעיה וכו' עד כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ופ' שנים אוחזין (בבא מציעא ד' ג':) אמר מה לפיו שכן אינו בהכחשה ופירש"י אם הודה לו במנה ובאו עדים והכחשוהו לאמר אינו חייב לו אינו נפטר בכך דהודאת בע"ד כק' עדים דמי ובתוספתא (ב"מ פ"א.) גרסי' הודאת בעל דין אימתי בזמן שתבע והודה לו אבל אם הודה בעצמו יכול לחזור בו שהפה שאסר הוא הפה שהתיר:
סימן קז
שאלתי את ר' על דבר אשה שאיבדה כתובתה לאחר מיתת בעלהנ וטוענין שנזדהרה בו לשמור עדס שנים ולאחר מיכן לא מיזדהרי ביה כדין שטרא בעלמא אי מהניא לה חזקת ג' שנים אם לאו כמו לגבי שטר והשיבני ר' ריב"א הלוי לא שייך הכא כלל דין דשטר דעלמא לענין חזקה ג' שנים דאפי' לא נזדהר'ע על כתובתה עד ג' שנים ואיבדה אותה עד ג' שנים אעפ"כ יכולה לגבות כתובתה ונאמנת לטעון על הכתובה בעלי לא נתן לי כתובתי אע"ג דמילי דכתובה (*) בעין מיהו בהא לא הרע כחה דההיא אשה ומשום דחזקה אין אדם פורע כתובה בחייו אלא מן היורשיןפ נפרע לאחר מיתת בעלה ולא אמרינן השתא אחוי כתובתיך וטלי כי היכי דאמרינן גבי שטר דעלמא היכא דנאבד וטוען אח"כ אומר לו אחוי שטרך וטול וכל ההוא יפוי כח של אשה דא' גובה כתובתה אע"ג דליתא בעין הביא לי סמך לדבריו מפ"ק דב"מ (ד' י"ז:) דאמר התם הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר לא כלום א"ל ר' חייא בר אבא לר' יוחנן לאו משנתינו היא זו הוציאה גט ואין עליה כתובה א"ל אי לאו דדלאי חספא מי משכחת מרגינתא תותה א"ל מאי מרגניתא דלמא במקום שאין כותבין כתובה עסקינן דגט היינו כתובה אבל במקום שכותבין אי נקיט כתובה גביאצ:
סימן קח
שאילת בני שטינדל
ראובן הדר תחת השר של מדינה אחרת ועתה חשקה נפש ראובן לצאת ולדור עם שמעון וחביריו תחת שרם בעירם וטרם שבא נתפשר עם שר של שמעון בכך וכך לשנה ופי'ק מן הציבור ואינו חפץ ליתן עמהם מס ואומר נתפשרתי כבר עם השר שלכם ואין לי עמכם כלום ושמעון וחביריו תופשין עליו חרם בתקנות הקהילות בעבור שלא נתן עמהם מפ ותודיעינו דעתכם עם מי הדין ועוד לוי היה דר עם יהודה וחביריו כמה שנים ונתן עמהם מס ועם כל סביבותיו ועתה עבר עליו רוח קנאה ופי' מהם ונתפשר עם השר בכך וכך לשנה והיו עוררין עליו יהודה וכל נותני המס ונתפשר עם יהודה ומקצת חביריו של יהודה הדרים בעירו עמו ואחרים מעוררין עניו עדיין וכשנותנים חרם עבור המס נותנים סתם ואין מוציאין אותו גם בזה תודיענו הדין ועוד שר שלנו נתן חירות לכל יהודי הבא לדור תחתיו ממקום אחר לישב בלא מס שנה ראשונה בלא רצון היהודים היושבים תחתיו וכל מי שהוא באר ולא רצה ליתן שום מס בעבור חירות שנתן לו השר ושנה אחרת נתנו מס לשר ונתקבצו כל בעלי המס אלו ואלוש ואמר להם פלונים אישתקד לא נתתם עמנו מס והשיבו בשביל חירות השר וענו ואמרו כל בעלי המס אין אנו יודעין מאותו חירות ועיכבו אותם עד שנתנו להם מס ראשון ושני בעל כרחם שלא בטובתם ולא חשו על חירות השר ואפי' בימיו ואח"כ מת השר ועמד בנו תחתיו והיו נותנים מס אילו עם אילו כמה שנים שלא הזכירו שום חירות ועתה אנשי מדון באו ומעוררים על אותו חירותת ואינו רוצה ליתן שום מס בשנה ראשונה ויושבים באלמות. אם יש טעם בריר חלמות כל זה הודיענו. ושלום קהל שטינדל:
הנני משיב בקצרה למרבה המשרה על אודות ראובן הבא להתיישב בעיר אחרת ופירש מן הציבור ופישר עם השר לתת מס בפני עצמו לא כל כמיני' לעשות זה כי כל בני העיר שותפין הן לשורא ולפרשא ולטורזיינא ולפסי העיר ולאגלי גפא ולתמחוי ולקופה וכל כיוצא בהן כגון מסים להעלות לשר העיר שכל שמירת העיר מוטלת עליו להצילם מן הגייסות דדמי לפרשא ולטורזינא וכיון דשותפין נינהו הא קיי"ל דאין שותף חולק שלא לדעת חבירו ואף אם לא דין תורה אחרי שנהגו בכל המלכות להיות שותפין אין רשאין לחלק שאם היו נחלקין איש איש לעצמו היה בא לידי דברים רעים שכל אחד היה פורק עול ממנו ומטילו על חבירו ולידי קטטות גדולות היה בא שאין להם סוף כי מי יתן שנהיה לעם אחד ולאגודה אחת ולואי ונוכל להתקיים בין שונאינו ע"כ יש למחות בראובן הבא ליחלק ואפי' אחד מבניא יכול לעכב עליו ואי ציית ציית ואי לא ציית הרשות בידכם להכריחו במילי ובשוטי ובחרמות ובנדויים עד שיחזור בו ולזה אנו מסכימים עמכם וכן הדין במעוררים שכולם צריכין ליתן עמכם כל המסים ובכל מילי כמוהם כמותכם וכיס אחד יהיה לכולכם ואין רשאים ליחלק אלא א"כ ברצון כולכם ושלומכם יגדל נצח כנפש נאמן בריתכם. מאיר בר ברוך זללה"ה:
כאשר כתב מורי קרובי ה"ר מאיר שיח' כן גם דעתי נוטה שאין יכולים לפרד מקהלם בלא רשותם כי בר מתא אבר מתא מיעבט ועוד פרדכתב מתא (ב"ב נ"ה.) ועוד יש ראיי' (שם כ"ב.) מהנהו עמראי שלא היו רשאין לישא וליתן בעיר כי אם כשיעור חיותם עד דעקרו אשראי דידהו ואין לפקפק שהם חייבין לשאת בעול עמכם. ועליכם החיים והשלום כחש"ק מנחם בר נטרונאי ישיע"מ. מנחם בר דוד זלה"ה. הנני מסכים לדברי רבותי וקיימתי למטה מה שכתבו למעלה. אפרים בר' נתן זלה"ה. יצחק בר' יהודה הלוי:
גם אני הצעיר מסכים עם רבותי שיח' אשר בן ה"ר יחיאלג הלוי. כאשר כתבו רבותי עוקרי הרים גם אנחנו הצעירים הסכמנו לנדותו ולהחרים כל הבאים ביישוב חבריהם ושמה דרים עד שישאו עמהם בעול משא מלך ושרים. קהל ארפורט: ופשרתו ופשרת הקהל יש לכללו יחד ויתנו כל א' לפי עושרו ויכולתו. דוד בר אברהם זצ"ל ברוך בר יחיאל זצ"ל:
סימן קט
פגעתי בבחור הממלא מקום אבותיו ואראה והנה מור ואהלות נוטפות שפתותיו כי רבו חיים אותותיו וניכרים מעשיו מתוך מחשובותיו מתקו לי מדבש שאלותיו כי מיישר אורחותיו בדרך טובים ואהובים בחור נחמד ה"ר יחיזקיהו בר' יעקב ז"ל אמת ואמת כי מורי' רבי' שמחה ז"ל הורה הלכה למעשה שיחיד יכול לעכב החזנות שלא יעשה ש"ץ כי אם מאגודה אחת וגם פשט בכל רינוס שהמיעוט מעכב על הרוב אמנם לא שאלתי אי מנהג אי דינא ורואה אני כי דינא דאורייתא הוא. ואומר אני כל המתרצה להיות ש"ץ שלא מתוך האגוד' אין רוחד חכמה נוחה הימנו דתנן (ר"ה ד' ל"ד:) ר"ג אומ' ש"צ מוציא רבים י"ח ותניא א"ל ר"ג לדבריכ' למה ש"ץ יורד לפני התיבה אמרו לו כדי להוציא את שאינו בקי אמר להם כשם שמוציא את שאינו בקי כך מוציא את הבקי והואיל ועומד ומתפלל שלא מתוך האגודה אחת והשאר לא עשאוהו ש"ץ והיאך יוציא ידי חובתם והם אינם מסכימים לתפלתו. ות"ר (תענית ט"ז.) עמדו בתפלה אע"פ שיש שם זקן וחכם אין מורידין לפני התיבה אלא אדם הרגיל. ר' יהודה אומר מטופל ואין לו ויש לו יגיעה בשדה וביתו ריקן וזקן ופרקו נאה ושפל ברך ומרוצה לעם ופרש"י ז"ל ומרוצה לעם שמסכימים לתפלתו אלמא בעינן ש"ץ שיהו מסכימים לתפילתו ואםה תרי רובי מסכימים והמיעוט אינם מסכימים היאך תתקבל תפלתו בעבורם ואפי' הוא מתכוון עליהם והואיל ואינם מתכוונים לתפלתו אע"פ שיש בו כל המידות טובות שהוזכרו בברייתא אפ"ה אכתי בעינן שיהו העם מסכימים ומורידין לפני התיבה דקתני היינו כל השנה ואפי' את"ל בשעת עצירות גשמים קמיירי ר"ה ויו"כ יומי דרחמי לא גרעי מעצירת גשמים ועוד סברא הוא דמרוצה לעם דקתני היינו כל השנה דהיאך יצאו בתפלתם אם אינם מסכימים לתפלתו תדע דהא ישראל שהפריש קרבן חובתו ובא הכהן והקריב ובעל הקרבן אינו חפץ בו שהקריב קרבנו וכי ס"ד שנתכפר לו קרבנו והא אסקינן דה"ק (שם ד' כ"ז.) מאי טעמא תקינו מעמדות לפי שנא' צו את בני ישראל את קרבני וגו' והיאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו על גביו התקינו נביאים הראשונים כ"ר משמורות הא למדת אפי' חפיצים אפ"ה ידי חובתם לא נפקי אלא א"כ עומדין על גבן כ"ש שאינו חפץ בהקרבתו דלא נפיק ידי חובתו וההיא דירושלמי (קידושין פ"ב הל"א) דשוחט אדם פסחו של חבירוו שאינו יודע בשעת הקרבה אבל אם היה יודע היה חפץ בהקרבתו ובעבודתו הא למדת שאין לכהן להקריב אלא בהסכמת הבעלים ה"נ אין לש"ץ להתפלל אלא בהסכמת בעלים כולם דכשהוא מתפלל אז מקריב קרבן ציבור דתפלה היינו עבודה דכתיב דאנת פלח ליה בתדירא וכי עבודה יש בבבל אלא היינו תפלה וכבר איפליגו בה ר' יוסי בר חנינא ור"י בן לוי דאיתמר (ברכות כו:) ר' יוסי בר חנינא אמר תפילות אבות תיקנו וריב"ל אמר כנגד תמידים תיקנום וכוותי' דריב"ל קיי"ל ותו דמסקינן דלר"י בר חנינא נמי אסמכינהו רבנן אתמידין הא למדת כשש"ץ מתפלל אז הוא מקריב קרבן של ציבור אם המיעוט אינם חפצים בעבודתו היאך יוצאים הא אינו יוצא אפי' חפץ בעבודתו עד שיעמוד על גביו הא למדת שאין הכהן רשאי להקריב קרבן אלא א"כ יודע שמסכימים לעבודתו והיינו דתניא בברייתא דבעיא שיהא מרוצה לעם כפירש"י זצ"ל שיהו מסכימים לתפלתו וא"ת ויעשו להם אותם שאינם מסכימים ש"ץ אחר היאך יתפללו שנים כאחד זה בצפון וזה בדרום. היתכן הדרך הזה או מאיזה כח יגרשום מבה"כנ לעשות בית הכנסת אחר והכתוב צועק חלק לבם עתה יאשמו הא למדת ש"ץ שעומד שלא מתוך האגודה אחת שאין רוח חכמים נוחה הימנו אלא אל יתמנו עד שימצאו אדם שהוא מרוצה לכולם והחסיד הגדולז אלי מוהר"ר יהודה חסיד ז"לח שצריך להיות ש"ץ אהוב לצבור שאם לא כן כשקורא תוכחה סכנה הוא למי שאינו אוהבו ואמר לי שאם אדם יודע שהחזן אינו אוהבו שאם יקרא אותו בתוכחה יזהר ואל יעמוד פן יכשל הילכך אין נכון להתמנות ש"ץ להיות ש"ץ אלא בהסכמת כל הציבור וכשיתמנה ש"ץ ויכנס לתפלה אם לאח"כ אומר א או ב' או ג' אין אנו חפצים בך ובלא פשיעתו שלא פשע בשים דבר הקרוי פשיעה שלא כהוגן לאו כל הימנו להעבירו הואיל וקיבלוהו עלייהו לאו כל כמינייהו לבטל המעמדות הואיל דשכבר נתמנו וקיבלוהו עליהם ומ"מ צריך ש"ץ לעסוק שיאהבוהו ולהחניף לציבור להעביר על מידותיו כדתניא דבעיא שיהא עניו ושפל ברך אבל במילי דשמיא אסור לו להחניף להם אלא צריך להוכיחם וישר כחך וחלקך בתורה ובמעשים טובים כחשק אוהבך יצחק בר' משה נב"ה:
סימן קי
גדול השלום (עוקצין פ"ג מ' יב.) שהואכלי המחזיק כל הברכותט ומסלק השכינה מישראל ואם אין שכינה אין עליהם שומר רבותינו אחנו שבמיידבורק חשבוני ראש להשיב על דברי ריבות שבניהם ואני לא כשאני נכתב אני נקרא גם לזנב לא הגעתי ואיני כדי להורות להם כדי הוא להתאונן על סילוק הצדיק ה"ר יעקב ז"ל וסילוקו בעו הדור ונתכפרו בו בכמה צדיקים המסתלקים אחרי שנמצא בו טובה בחייו ובמותו והניח זרע תחתיו שלימדו תורה וראוי גם הוא לרצות בין ישראל לאביה' שבשמים ואע"פ שלא הגיע למעלות של אביו וחכמתו טוב הוא שיהו מתרצים רבותי לעשות חסד לבנו כאשר עשו עם אביו מאחר שאין להם גדול בחכמה מזומן וראוי לעמוד על מקומו אך כמו שהוא מזומן לרצות בין ישראל לאביהם שבשמים כך שורת הדין ומשפט שירצה בו הצבור וצריך הבחור בן הרב לבקש על פתחי הנדיבים ועל דלתי כל אחד ואחד ולפייסו ולרצותו ולהשות א"ע לאוהב לו ולמשרת ולהיות ניאות בעבודתו ויותר לקטן מן הגדול ולרחוק מן הקרוב וכן רבותי שעמו לפי גדולתן תהא ענוותן גם הם יכניעו את עצמם לבקש מאחינו הממונים שיכופו דעתם ויתרצו להיות באגודתם גם כי הם הרבים עם הקרובים לכן הריב לא נכון להם ולגבר המחלוקת:
סימן קיא
וכבר שלח לי רבי' שמחה ז"ל כי היישוב והחזנות יכול יחיד למחות ולעכב ושרא לי' מריה כי איך וכיצד נתקיים בהם המנהג הרע הזה כי איני חולק עליו כשיש רבים הממאנים אפי' אם הם מועטים שלשה או ארבע בני אדם אך יחיד כל דהוא איך יכול למחות וריב"ם ז"ל נמצאת תשובתו בשפירא וכתוב בה כי רוב הציבור אם התירו לאחד היישוב רובן ככולן והביא ראיי' מהוריות (ד' ג':) ורבותינו כתבו בתוס' ב"ב כי ר"ת ז"ל לא היה מודה בחרם היישובים כי אמר קדמונינו לא הנהיגו חרם היישוב אלא בשביל אלמים ומוסרים ושאינם רוצים לפנות לתקנת הקהל ושאינם רוצים לפרוע מס עמהם אבל על אחר אין חרם. ויש לי תשובה מה"ר אליעזר מאורליש ז"ל שכתב ששמע כן עדות מפי ר"ת כשיצא מבית הכנסת של טריוש ויש תמהון במנהגים שיש אנשים חטאים שמוחים יישוב לאדם שיש בו צורכי ציבור ואינו יורד לחייהם ומי שעושה זה יש בידו מידת סדום ולא יזכה להיות במחיצת הצדיקים והעכו"ם נקראו מתקוממי ה' הקמים על ישראל וזהא שיכונה לעובדי ה' כ"ש יקעקע ביצתן וכבר אמרו רבותינו שבירושלמי (מ"ק פ"ג הל' א'.) המעכב את הרביםב צריך נידוי. ושלום משה בר' חסדאי נ"ע: נ"ל אם רצוי לרוב אחיו אין לעכבו מלהתפלל באקראי בשביל אחד מן הקהל שהוא שונאו זולתי בראש השנה וביוה"כ נהגו שלא להעמיד חזן אלא המקובל לכל הקהל. וה"ה בתעניות וראייתי מהא דאמר פ"ב דתעניו' (ד' ט"ז) דבתעניו' ובמעמדו' לא מוקמינן אלא זקן ורגיל ופירקו נאה ומרוצה לעם וכו'. מאיר בר' ברוך שיחי':
סימן קיב
תשובה שהשיב ה"ר אליעזר מכהם לה"ר יהודה חסיד:
לשועה אל עושהו ועיניו אל קדו' ישראל לעשו' מעשהו זך מעשיהו וכי תשעינה עיני רואים לחשוב עבודתו נכריה אל ישים אשם נפשם כי חלילה להרהר אחר מידתו כי ידעתי מחשבותיו כולם לכבוד יוצרו וכל כוונתו לשם שמים אך פליאה דעת ממני נשגבה לא אוכל לה ולא לסתור דבריך באתי לבטל רצונך מפני רצוני אכן משפטים אדבר אותך ונדע בינינו מה טוב הנה מצינו שקבע יוצרינו שכר למשרתי מקדש ואף כי עבודת ה' חמוד' בעיני כל וכל א' מתאו' להקריבג לחבירו עד שבאו לידי שפיכ' דמים ובכ"ז לא צוה לעבוד חנם לבלתי ימשכו ידיה' ונמצא' העבוד' בטילה וקבע שכר לכהניו חלף עבודתם וכתב בתורתו כי שכר הוא לכם וכאשר נתרשלו בימי עזרא ביטל יוצרינו מצותו שכתב לא תנסו וציוה ע"י מלאכי לבחנו בזאת להיות טרף בביתו מצוי למשמרת מקדשו ומעת הוסר התמיד אין לו ליוצרינו אלא ד' אמות של תפלה ותפלות כנגד תמידים תיקנום ואם אין ש"ץ אין קדושה בי' החמודה בעיני יוצרינו ועליה מנשק דיוקנו של זקן כדמפורש לנו ע"י ר' עקיבא וחביריו בברייתא דר' ישמעאל ובסדר קדושה שצריכה י' וצריכה ש"ץ ואנו מובטחים להיות נושעים בה מדינה של גיהנם ואיך קראת לכוס הישועות כוס התרעילה ולצדקה הנה צעקה עובר על פשע יעבור חטאתךד (יעביר חטאתך) לאורך ימים וחיית ורבית וטובה ציפרנם של ראשונים אך כי לא ממך ולא כיוצא בך ומ"מ נתנו לב לדוחק הציבור שאין סיפוק ביד כל ציבור וציבור ליתן שכר לש"ץ מכיסם ותיקנו להם לגבות מאוכלי שולחן חתנים שלא ירע לבבם בתתם מפני הנאת שמחה ואכילה ושתייה ונמצאת מצוה גוררת מצוה ואתה קראת לזאת חמס ותיקנו להם שמחת פורים ומגבת פורים לעבודת מקדש מעט כנגד מחצית השקל ועבודת בית יוצרינו כדי שלא להכביד על הציבור שאין ידם משגת ליתן שכר החזן בבת אחת כי לולי החוקים האלה לא היה משעבד נפשו לכל צורכי הציבור אם לא בשכר מרובה למדו מדרכי יוצרם שתיקן לעובדי ביתו כ"ד מתנות כהונה ולא הכביד לעשות לתת הכל בבת אחת מן הגורן ומן היקב וקדמונינו היו חכמים לראות את הנולד ואם אתה תבטל להם מגבת הפורים ונדבת שמחת תורה ונדבת חתנים הנה ברוב מקומות שבפולין ורוסיא ואינגריא שאין שם לומדי תורה מתוך דוחקם ושוכרים להם אדם מבין מאשר ימצאו והוא להם ש"ץ ומורה צדק ומלמד וירדו מחזנותם וישארו בלא תורה ובלא תפלה ובלא מורה צדק ואף אם תשוב דואג אני פן נשמעו דבריך שם ויבא לידי קלקול גדול. ושלום אליעזר בר' יצחק נ"ע: