תשובות מהר"ם· מהר"ם מרוטנבורג
דפוס ברלין
שער א
סימן א
וששאלת עם כרס הכבש שלא נקרהו מן החלב ונמלח עם בשר אחר אי איכא בכרס גופי' ס' כנגד החלב שנדבק בו הכרס מותר מיהו החלב שעליו ינקר עדיין ויסירנו מעליו והשאר מותר וגם שאר חתיכות בשר שאצלו שנגעו בחלב שאין בהן ס' לכל א' לבטל החלב בפ"ע אסורות ואין מצטרפי' יחד לבטל החלב כיון דאין החלב מפעפע מחתיכה לחתיכה בלא רוטב כמו שהוכיח ר"י משמעתתא דטיפת חלב ואפי' אם ספק באיזו נגע ובאיזו לא נגע ויש שם חתיכות הרבה להסתפוקי אי בהאי נגע אי בהאי נגע כל כה"ג מותרות כולן דחדא בתרי בטלה ואפי' אם הם חתיכות הראוי' להתכבד בהן בפני האורחי' משום הא דאמרי' חה"ל לא בטלה ה"מ כגון חתיכת נבלה וכיו"ב אבל כה"ג שאיסור מחמת הבלוע אפי' נכרה תחלה באיזו נגע בו ואוסרה ושוב נתערבה בשתים ולא מנכרא בטלה ברוב כ"ש היכא דלע ידע מעולם איזו נגע' בחלב ואיזו לא נגע' דשרו כלהו מספק דבכל חד איכא לספוקי ולמתלי דלמא בהאי לא נגע. מב"ב שי'.
סימן ב
אלו מציעות (כ"ד ע"ב) רוב גוים וטבחי ישראל. דוקא בימיהם אבל אנו אוסרי' בשר אפי' נמצא ברחוב היהודים דקיי"ל רוב וקרוב הלך אחר הרוב (ב"ב כ"ג ע"ב) ואין לשגר ביד גויה שחוטה בלא חותם דמקום שחיטה לא הוי סימן. ומיהו אם יש לו טביעת עין עדיף מסימן. ותרנגולת חיה אפי' יש לו טביעת עין אינו יכול לשלחה ע"י גוי לשחוט שלא ישחטנה. מיהו נראה להתיר דהא גוי לא מרשיע היכא דלא מרויח ברשעו וראי' מפ' אין מעמידין (עבודה זרה ל"ד ע"ב) ההוא ארבא דמורייסא דאתו לנמלא דעכו אותיב רבי אבא דמן עכו נטורי בהדה א"ל רבא עד האידנא מאן נטרה א"ל עד האידנא למאי ניחוש לה אי משום דמערבי ביה חמרא קיסתא דמורייס בלומא קיסתא דחמרא בד' לומי אלמא לא מרשיע ולא חיישי'. יהודה בן ר' משה הכהן ז"ל. מספר אביאסף.
סימן ג
ספרא דאגדתא (ב"מ קט"ז ע"א) כתב ראבי"ה י"מ דוקא ספרא דאגדתא וי"א דה"ה ספרים אחרים כדפי'. ויש מקומות בארצינו שנהגו שלא לעכב ולעקל ספרים שמשאילים להם אפי' אם חייבי' להם ממון ויש מקומות שנהגו דבר זה דוקא במלמדי תינוקות שלא יעקל המלמד את הספר אם לא בשכר טורחו ונהר' נהר' ופשטי' כפי שמסרו להם אבותיהם חרם הקדמונים ומעתה הו"ל כההוא סכינה דאשכבתא (ב"מ שם) וכו' וראיי שהשיב ר"ת דוגמת זה הדבר לרבני צרפת וז"ל. על אשר טען ראובן לשמעון להשיב לו מעות שהפקידו בידו למחצית שכר וחייבתם לשמעון להשיב הכל מפני תקנת הקדמונים שלא יעקל אדם פקדון או הלואה מפני תביעתו יפה דנתם ויפה חייבתם לשמעון מפני תקנת העיקול אבל לא יפסיד שמעון בכך מגו שלו אם ישנו שאע"פ שהחזיר מפני תקנת הקדמונים לא יפסיד מגו שלו שהרי עשאהו קדמונים כי ההוא דחבל סכינא דאשכבתא מחבירו שחייב להחזיר לו משום דברים שעושי' בהם אוכל נפש דכל שעתא עובר עליה כנזיר בבית הקברות דימים הראשונים נופלים ועבר כל שעתא ושעתא. דכי פליג רבא עליה דאביי במאי דאמר אהדריה וקום עליה בדינא בקו עליו בדינא פליג אבל באהדריה לא פליג שהרי יכול לטעון עד כדי דמיהן במגו שהיה יכול לומר אתה מכרתו לי ובשביל שלא רצה לשקר יגרע כחו אבל איסורא דעבד עבד וע"פ ב"ד אהדרי' משום דברי' שעושי' בהם אוכל נפש ומ"מ מגו שלו לא הפסיד ומיניה נמי שמעי' בתקנת העיקול ואיכא למימר ולמתלי שתקנו הקדמוני' הכי כדאמרי' ברב עיליש דאיסורא לא הוי ספי. ועל מה שכתבתם אין כאן מגו אין בידי לדון אך מה שכתבתם אפי' יש כאן מגו לא היה מועיל מפני תקנת העיקול הא ליתא כדפרי' וגם ראב"ן זקני פי' דבין לאביי ובין לרבא צריך לאהדוריה אבל בקום עליה בדינא פליגי דלאביי הוי דברים העשויי' להשאיל ולהשכיר הלכך ישבע הנחבל ופטור ולרבא כיון דמיפגים לא מושלי הלכך יחזירנו מפני אוכל נפש ויפרענו או ימשכנו משכון אחר ויתנו לזה וישבע החובל ויטול וכן עיקר.
סימן ד
אדם שנדר לחבירו להיות בעל ברית או נדר להניח למול את בנו נראה שיש לו לקיים לו אע"ג דאמרי' אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הואיל שהוא מנהג שכל אדם נודרי' לאחר למול או להיות בעל ברית ומקיימי' גם בכאן יש לו לקיים כדאי' ב"מ פ' איזהו נשך (בבא מציעא ע"ד ע"א) האי סיטמותא פי' רושם של חבית ובאתרא דנהיגין למקני ממש קני סיטמותא מפני שהוא מנהג אף בכאן הואיל והוא מנהג מפורסי' יש לקיים. מוהר"ם שי'.
סימן ה
רב אלפס כתב שיש לו לשלוח מעות או חפץ ע"י כתב ידו של אדם משום דהכי נהיגי לשגר ודוקא כתב ידו עצמו אבל אם כתבו לו אחר הכתב אין לשלוח על ידו ובהגוזל קמא (ק"ד ע"ב) אמרי' דאין שולחי' המעות בדיוקני היינו כתב.
סימן ו
מי שיש לו פסק דין על חבירו וחבירו אומר פרעתי נאמן הוא וכן משמע בהגוזל בתרא (קי"ב ע"ב) דאמר התם וכי כתבי' אדרכתא מודיעי' ליה ללוה כלומר שישמע כשרוצה לפרעו ולכך אם אמר פרעתי אינו נאמן אבל פסק דין כותבי' כל היום שלא מדעתו של לוה ולכך אם אמר פרעתי נאמן. מורי שיחיה.
סימן ז
אשה שנדרה שלא תלך למחול או שלא לשורר או לשמוע קול שיר נראה שבעלה מפיר לה ביום שמעו לפי שהבעל מפיר נדרי עינוי נפש וזה קרוי עינוי נפש כדאי' פ"ק דמועד קטן (ט' ע"ב) עושה אשה תכשיטיה במועד א"ל כגון מאן כגון אמך אפי' כגון אמא דאמך והיינו דאמרי אינשי אתתא בת שיתין כבת שיתא לקל טבלא ריהטא. וכ"ש שאם נדרה שלא להתקשט בבגדי צבעונים שהבעל מפר לה כדאי' בנדרים (ע"ט ע"א) ואלו הן נדרי עינוי נפש שלא להתקשט בבגדי צבעוני'.
סימן ח
יהודי שהביא בשר מבית הגוים בלא סימן אע"ג דלית הלכתא כרב דאמר (חולין צ"ה ע"א) בשר שנתעלם מן העין אסור ה"מ היכא דליכא ריעותא כגון ההוא דפ' גיד הנשה (שם ע"ב) מברא אתי לאפיה יומא טבא כו' אזיל קם אבבא אודיק בבזעא דדשא חזיא חיותא דתליא טרף אבבא נפיק אתו כ"ע לאפיה אתי טבחי נמי לא עלים רב עיניה מיניה אעפ"כ לא אכל רב מההוא בשרא אבל היכא דאיכא ריעותא כגון דפ' אלו מציאות (בבא מציעא כ"ד ע"ב) בההוא דיו דשקיל בשרא פסק רבי' שמואל מוורדון שאסור ואפי' למאן דפליג ארב מדפריך הש"ס והאמר רב בשר שנתעלם מן העין אסור אלמא דכ"ע מודו דאסור במקום דאיכא ריעותא. ואם יש ליהודי טביעת עין בגוה אינו מועיל לפי שאין אדם נאמן בט"ע כי אם צורבא מרבנן ואיזהו צורבא מרבנן דלא משני בדבורי אלא בתלתא מילי מסכת' פוריא ואושפיזא (ב"מ כ"ג ע"ג) מורי רבי שיחיה.
סימן ט
כתובה הכתובה בטעות בפרט אם נתאחר הפרט כשרה ואם מוקדם פסולה אבל החופה כשרה דלא מקרי בטעות לפי שהבעל הקנה לה תנאי הכתובה. מורי רבי שיחיה.
סימן י
על היבם הדוחה את יבמתו מליבם ולחלוץ ואומר שאינו יכול מחמת עגמת נפש שעדיין לא עברה שנה ממיתת אחיו אומר אני אמרי נואש הם דברי היבם אין להם על מה שיסמכו שהרי לא תלו חכמי' לא בשנה ולא בשנתים אלא בג' חדשים דתנן (יבמות מ"א ע"א) היבמה לא תחלוץ ולא תתייבם עד שיהיה לה ג' חדשים מכאן ואילך אם לא רצה היבם לחלוץ או ליבם כופין אותו במילי ובשוטי כדתנן (שם ל"ט ע"א) מצוה בגדול ליבם כו' עד לא רצו חוזרי' אצל גדול ואומרי' לו עליך מצוה חלוץ או תייבם ומפרש בגמרא חוזרי' אצל גדול למכפייה וכל היכא דאיכא לשון כפיי' פסק ר"י אפילו בשוט דאי במילי לחוד הא קיימי' דבדברים לא יוסר עבד (כתובות ע"ז ע"א) ועוד אי במילי מאי פריך בגמ' דפ' אע"פ בשמעתי' דמורדות (ס"ג ע"א) והאמר רב איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה וכו' לישני הא דקתני מתני' מוסיפי' הייאו היכא דכייפי' במילי ולא חשש אז ודאי מוסיפי' על כתובתה אלא ש"מ כל היכא דאיכא כפי' בשוטי הוא ועוד דמצות עשה הוא על היבם בדקתני בהחולץ עליך מצוה או חלוץ או יבם מ"ש ממצות סוכה ולולב דאם אומרי' לו עשה סוכה ולולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו (חולין קל"ב ע"ב) כ"ש הכא דעבר על מ"ע דרע לשמים ורע לבריות דכופי' בשוטי ומילי ובגוים חובטי' אותו ואומרי' לו עשה מה שישראל אומר לך וטוב בעיני שיטעוהו בכל מה שיוכל להטעותו פן יבא לידי מכשול אפ יכפהו בשוטי או יברח ע"כ ינסו אם יכולים להטעותו שתמחול לו כל הממון שבידו משל אחיו ואפי' בקנין ותמסור מודעא מקודם לכן ואחר שיחלוץ תגבו ממנו הממון כיון דנתן רשות להכות כ"ש שיש לנו רשות להפקיע הממון ממנו כדי שיקיים המצוה דהפקר ב"ד הפקר במגדר מלתא כדי לעשות סייג כ"ש היכא דעובר על דברי תורה דמטעי' ליה בכל מילי דמצינו למטעי' והדר מגבי' מיניה.
סימן יא
על האב שפרנס את בתו על סמך הבעל נראה שהניח מעותיו על קרן הצבי דהוי מבריח ארי מנכסי חבירו בעלמא כדתנן פ' בתרא דכתובות (ק"ז ע"ב) מי שהלך למדה"י ועמד אחד ופרנס את אשתו חנן אומר הניח מעותיו על קרן הצבי וקיי"ל כחנן דשני דברים שאמר חנן הלכה כמותו (שם ק"ט ע"א) ואין לחלק בין אב לבין אחר אע"ג דבירושלמי איכא למאן דפליג לבין אחר דגרסי' עלה א"ר חגיי לא אמרי' אלא אחר אבל אבל גובה הא פליג התם ר' יוסי דבין אב ובין אחר אינו גובה וכיון דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר אנן לא מפקי' מספיקא ממונא מבעל. מיהו היכא דלותה מאחר או מאביה ואכלה כגון שאמרה הלויני ואני אפרע פסק רש"י דהמלוה תובעה והיא תובעת את הבעל ואז הבעל חייב לפרוע מדאמרי' (כתו' ק"ז ע"ב) גבי ממאנת דל"ל מזוני היכא דלותה ואכלה משמע הא אשה בעלמא אית לה כה"ג דלותה ואכלה וא"כ ה"נ הבעל חייב לפרוע ודוקא דאיכא סהדי דלא הוי' מתדר לה בהדי' שהי' לה כעס וקטטה עמו או מאביו או מבני ביתו דארגילו אינהו קטטה בהדה וכיון דקיי"ל עולה עמו ואינה יורדת עמו לחיים נתנה ולא לצער חייב להעלות לה מזונות באשר היא שם ומשכחת כה"ג בפ' הנושא (כתובות ק"ג ע"א) אלמנה שאמרה א"א לזוז מבית אבא יכולי' היורשי' לומר לה אם את אצלינו יש לך מזונות וכו' ואם היתה טוענת מפני שהיא ילדה והם ילדים זנין אותה והיא בבית אביה וה"נ כיון דאית לה טענה מעלייתא שאינה יכולה לסבול אצלו צער ובזיון חייב לפרנסה בבית אביה ולא טענינן אימור צררי אתפסה דהא איהו לא טעני' לי' ואנן טעני' לי בתמיה אם איתא דאתפס צררי הוי טעין הכי. והא דאמרי' פ"ב דכתו' (ק"ז ע"א) דאמר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך רשאי ולא יפרע מה שלותה ואכלה קודם שפסקו לה ב"ד פי' מי שבא ואמר אלו לא הלוה לה היתה מצמצמת ואוכלת ממעשה ידיה בדוחק ואע"ג דלא ספקה כמו שפר"י ה"מ היכא דטעין הכי אבל אי לא טעין לא טעני' ליה וכן משמע לשנא דאמר צאי מעשה ידיך במזונותיך וסברה גדולה היא זו דלא טעני' ליה דרוב בני אדם אינם רוצים שתזבזה אשתו בחיצי רעב. ומה שפי' דלותה ואכלה דפורע בעלה ה"מ דארגילו קטטה איהו ובית אביו אבל הרגילה איהי טקטטה הוי' מורדת ולא יהבי לה מזונות אפי' לפי ברכת הבית וכן מצאתי בתשו' רב פלטוי גאון ז"ל היכא דארגילו קטטה אם היא מרגילה כמורדת דמי' ואין לה כלום. ואם הוא מרגיל יש לה כתובתה כולה ואם מרגיי' בני הבית כגון חמותה ובת חמותה עליו מן הדין להוציאה למקום אחר דאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת ואם אינו מוציאה מגרש לה ויתן לה כתובה.
סימן יב
היא בד"פ סי' תצ"ו כמו שהיא בכ"י.
סימן יג
ועל ראובן שיש לו חצי מעשר ואותו חצי אין מנהג בעירו לתת לכיס של צדקה ויש לו רשות לתת לכל העניים שרוצה אם יכול לתתו לבניו ולבנותיו של שמעון קרובו הסמוכי' על שלחנו של שמעון אע"פ ששמעון יש לו ואינו נוטל צדקה. נ"ל דכל זמן שהם סמוכים על שלחנו אינו יכול לתן להם ואפי' הם גדולים דקיי"ל כרבי יוחנן לגבי שמואל דאמר פ"ק דב"מ (י"ב ע"ב) גבי מציאת בנו ובתו כו' לא קטן קטן ממש אלא אפי' גדול וסמוך על שולחן אביו זהו קטן ופר"ת ה"ה בעלמא בלא מציאה וכ"פ ר"ת בעירובין פ' חון (ע"ט ע"ב) דתנן אינו מזכה ע"י בנו ובתו הקטנים שיש ליזהר שלא לזכות בעירוב ע"י בנו ובתו הגדולי' הסמוכים על שולחנו לפי שידם כידו וכיון דידם כידו אסור לתת להם את חצי המעשר עני של כספים כיון דאבוהון עשיר הוא ואע"פ שרבינו שמשון משפיירא חולק על ר"ת ומחלק בין מציאה דליכא דעת אחרת מקנה להיכא דאיכא דעת אחרת מקנה אנו עעבדי' כר"ת לחומרא. מאיר בר' ברוך ז"ל.
סימן יד
וששאלתם עיקר המצוה ההולך לארץ ישראל איני יודע אלא כמו שמפורש בסוף כתובות (ק"י ע"ב) ואם מוחלין לו כל עונותיו הכי מפורש התם (קי"א ע"א) ובלבד שיהא פרוש מכאן ואילך ויזהר מכל מיני עון ויקיים כל מצות התלויות בארץ שאם יחטא שם בא"י יענש יותר מכל עבירות שיחטא בחוצה לארץ כי השם דורש אותה תמיד ועיני השם בה והשגחתו תדיר ואינו דומה מורד במלכות בפלטין למורד מרחוק חוץ לפלטין והיינו ארץ אוכלת יושביה היא וכתיב נמי ולא תקיא הארץ אתכם כאשר קאה את הגוי וגו' לפי שמקיאה עוברי עבירות וע"כ ארץ ישראל עכשיו שממה היא ואין בה עיר מוקפת חומה כשאר מדינות ואותם שהולכים לשם ורוצי' לנהוג בה קלות ראש בפחזותם ולהתקוטט שמה קורא אני עליהם ותבואו ותטמאו את ארצי אבל מי שהולך לשם שמים ומתנהג בה בקדושה ובטהרה אין קץ לשכרו ובלבד שיוכל להתפרנס שם דכל דסליק אדעתי' למידר כו' כדאי' פ' האיש מקדש (קידושין נ' ע"א).
סימן טו
וששאלתם אם אדם פטור מחיבוט הקבר שם לא ידעתי וששאלתם למה לא הלכו אמוראי' שם אשיבך דלא הוי מוותר להו והיו צריכים להתבטל מלמודם ולשוט אחר מזונות דאמר בפ' מי שהוציאהו (מ"ז ע"א) דמותר לצאת לחו"ל לרבו ללמוד תורה כ"ש שאין לילך מרבו מחו"ל לא"י וכ"ש להתבטל מלמודו ולשוט אחר מזונות. וששאלתם לפרש הדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלוה (כתו' ק"י ע"ב) היינו משום דעיקר שכינת כבודו בא"י כסא מול כסא וכתי' והתפללו דרך ארצם תלפיות תל שכל פיות פונות שם ושלום מאיר בר' ברוך ז"ל.
סימן טז
היא בד"פ סי' תתקע"א.
סימן יז
מלמד או משרת שחלה יש שרצים לומר דבעל הבית צריך לתן לו שכרו ומייתו ראי' מפ' הזהב (בבא מציעא נ"ו ע"ב) שכירות דיומי' מכירה היא ועוד דפסק ר"ח דאין מחוייב אדם להשכיר עצמו לזון אשו ובניו מדדרשי' (קידושין י"ח ע"א) בגנבתו ולא בכפילו ולא בזממו ה"נ דרשי' לא במזון אשתו ובניו והר' יחזקאל ז"ל הי' אומר דא"צ לתן שכר החולי ומייתי ראי' מפ' האומנין (בבא מציעא ע"ז ע"א) השוכר את הפועל ולחצי היום שמע שמת לו מת או אחזתו חמה אם שכיר הוא נותן לו שכרו ואם קבלן נותן לו קבלנותו ופרש"י חצי שכרו משמע הא משם ואילך לא יחייב.
סימן יח
מעיל שלובשים הגלחים שהולכים לתרפותם מוהר"ם אוסר לעשות מהם דבר מצוה כדאי' בפ' כל הצלמים (עבודה זרה מ"ז ע"א) המשתחוה לבהמה קרנה מהו לחצוצרות ומסיק דאסור ומשמע דלדבר הרשות מותר.
סימן יט
נראה כשאדם מעיין הלכה בשבת ובא אל לבו דבר חידוש שצריך לשאול אסור לרשום על הגליון בצפורן לזכר שלא ישכח מידי דהוי אמסרט על בשרו דאסור לכ"ע (שבת ק"ד ע"ב) ורבי יוסי נמי דנימוקו עמו אוסר.
סימן כ
והלכתא דאסור למלוה צנון בשבת אבל טובל במלח וכן מותר לתחוב הצנון במלח ולהניחו שעה קטנה דיש בירושלמי בפ' כלל גדול ר' זעירא בשם רב הונא צנון טומנו במלח ובלבד שלא ישהא. אור זרוע.
סימן כא
תנן בפ' הבונה (שבת ק"ד ע"ב) כתב במי משקין ובמי פירות ובאבק דרכים וכו' פרש"י באבק דרכים באצבע סרט כמו אותיות בעפר נגוב. הלכך צריך לזהר שלא יכתוב בשבת במשקי' על השולחן וגם שלא יסרוט באצבעו סרט כמו אותיות בעפר נגוב. (אור זרוע).
סימן כב
בפ' כל הכלים (שבת קכ"ה ע"ב) פקק החלון רבי אליעזר אומר כו' וחכ"א בין כך ובין כך פוקקי' בו ואמרי' בגמרא מאי בין כך ובין כך ואמר ר' אבא בר כהנא בין קשור בין שאינו קשור והוא שמתוקן ואוקימנא כי ההוא תנא דתני' קנה שהתקינו בעה"ב להיות פותח ונועל בו בזמן שהוא קשור כו' ורשב"ג אומר מתוקן אע"פ שאינו קשור א"ר אסי הלכה כרשב"ג הלכך הלכה למעשה פקק החלון דהיינו דף שפוקקין בו שכמו כן מתוקן ומוכן ומזומן לכ לפקוק בו אע"פ שאינו קשור אלא שומטו ומניחו בקרן זוית אפ"ה פוקקי' בו בשבת וי"ט דמאחר שהוא מוכן לכך הרי יש עליו תורת כלי וכן נמי נגר היינו יתד שתוקעין בחור המפתן ונועל דלת בו וכן בריח שסוגרי' בו הדלת כל כה"ג רק שהם מוכנים ומזומנים לכך נועלי' וסוגרי' בהם בשבת אע"פ שאינם קשורי' אלא שמוטי' ומונחי' בקרן זוית וכ"כ רמב"ם (פכ"ב מה' שבת הלכה ל') פקק החלון בזמן שהוא מתוקן לכך אע"פ שאינו קשור ואינו תלוי מותר לפקפק בו החלון עכ"ל.
סימן כג
ומותר להוסיף על אהל עראי אפי' בשבת וכ"ש ביו"ט פי' להוסיף כגון מחצלת פרוסה על העמודים או על הכתלים קודם השבת אם נשאר ממנו טפח מתוח ה"ז מותח את כולה בשבת עד שיעשה אהל גדול עכ"ל מ' רבינו משה ע"ה. והיכא שבא לעשות מן הצד כעין מחיצות אם נתכוין לבנין או להתיר בית בטלטל אם המחיצה נעשית מאתמול ונשאר בה אויר ה"ז מוסיף עליה אהל עראי בשבת וי"ט אבל כל המחיצה נעשית מאתמול ונשאר בה אויר ה"ז מוסיף עליה אהל עראי בשבת וי"ט אבל כל המחיצה לא יעשה לכך בי"ט וכ"ש בשבת אבל אם בא לעשות מחיצה לצניעות בעלמא או מפני החמה או מני הגשמים הרי עושה כל המחיצה בשבת וכ"ש בי"ט ובלבד מחיצת עראי.
סימן כד
הפורס מפה על השולחן צריך ליזהר שלא תהא המפה יוצא למטה מן השולחן טפח משום דטפח הוי קיר לאהל והשולחן נעשה לו גג ולפרש"י דפי' גבי כילת חתנים בפ' תולין (שבת קל"ח ע"ב) לא דמי כו' הוא משמע דשרי לפרוס מפה חוץ לשולחן טפח כי אינו דומה לכילת חתנים דהתם ע"כ מתכוין הוא ואפי' אינו מתכוין פסיק רישא הוא אבל גבי שולחן אינו מתכוין הוא ושרי.
סימן כה
ואותם הכובעים העמוקי' הן וראשו נכנס לתוכו ואין רוח יכול להפריחו מותר בשבת אפי' בלא רצועה ואפי' בולט בחוץ טפחיים ומאהיל על גבי פניו וע"ג בגדיו מפני החמה ומפני הגשמים אפ"ה שרי דאין בו משום אהל כה"ג אבל אותם הכובעים דלא מהדקי שפיר בראש אסור להוליכו בשבת בלא רצועה דלמא יגביהנו הרוח מראשו ואתי לאתויי ד' אמות. בפ' תולין (קל"ט עב) אמר רבא האי פרונקא אפלגא רכובא שרי אכולה כובא אסור פרש"י בגד ששוטחין ע"ג גיגית יין לכסותה אפלגא דכובא שרי דלאו אהל הוא עכ"ל הלכך צריך אדם ליזהר כשמכסין הגיגית עם היין או עם שום משקה אחר שלא יכסה כל הכלי משום שעושה אהל עד חציו שרי או יותר מחציו ובלבד שלא יכסה את כולה.
סימן כו
כל איש מישראל מצווה על שביתת בהמתו דכתי' למען ינוח שורך וגו' הלכך צריך ליזהר שלא תצא בהמתו בשבת אפי' בחצר בכל דבר משאוי אבל בכל דבר שהוא תכשיט לה תצא אפי' ברה"ר והכל כמו שפי' חכמים איזהו משאוי ואיזהו תכשיט.
סימן כז
והא דאמר (שבת נ"א ע"ב) כל בעלי השיר יוצאי' בשיר ופרש"י כמו כלבים של ציידים משמע דמותר לצוד בכלבים דאי לא"ה הוי השיר משוי מיהו אומר אני המחבר שכל מי שצד חיות בכלבים כעין הגוים לא יראה בשמחת לויתן דאמרי' בפ"ק דע"ז (י"ח ע"ב) ובדרך חטאים לא עמד בקנגיון שלהם ופרש"י קנגיון צידת חיות ע"י כלבים שכל מעשיהם לשם שמחה ושחוק ודגמתו בשחיטת חולין (ס' ע"ב) וכי משה קניני הי' ובויקרא רבה בפ' ויהיה ביום השמיני יש בהמות ולויתן הם קניני' של צדיקים לעתיד לבא.
סימן כח
וכשהייתי אני המחבר בצרפת היינו מוליכים אופנים על הבגדים כי כן גזרו על היהודים בעת ההיא וזהו כמו חותם שעה לו רבו דלא שקיל ליה ואי מפסיק לא מייתי ליה והיינו יוצאין בהם לרה"ר ויש שהיו תפורי' בבגד לגמרי והנהו שרי כדמוכח (שבת נ"ח ע"א) גבי זוג שבכסותו הכא במאי עסקי' דמיחא בי' מומחא וכו'. ויש שהי' עושים אופן מן הקלף ותופרי' אותו במחט לבגד ויוצאי' בו בשבת וזהו כמו חותם העבד שעשה לו רבו דשרי הואיל ויוצא בו כל השבוע. ומורי רבי' שמשון מקוצי היה מתיר מפני שהאופנים מחוברי' לכסות והביא ראי' מירושלמי דפ' במה אשה יוצאה (הלכה ב').
סימן כט
ובארץ רינוס נוהגים הנשים לצאת במפתחות של כסף לרה"ר בשבת ותולות אותן על צואריהן בחוט וסוגרת בהן התיבה ובעבור כן נהגות בו היתר וגם נשי רבותי ברינוס נוהגות כן ואין מוחין אלא שמורי' להתיר ובעיני נראה לאיסור כדאמר בירושלמי פ' במה אשה (סוף ה"א) ר"ג ברבי ירד לטייל בתוך חצירו בשבת ומפתח של זהב היה לו בידו וגערו בו חבריו משום כשיט הדא אמרי' כו'. ויש שנוהגין שעושות במפתח כמין בת נפש וסוגרת בו מפתחי חלוקה מיהו גם זה אסור כדפי'.
סימן ל
ולא במחט שאינה נקובה (שבת ס' ע"א) ואוקימנא משום דאשה חולקות בו שערה פי' שקורין בלשון כנען פוטי"ץ פוצ"ן והו"ל תכשיט ומקשה בשבת למאי חזיא פי' והרי בשבת אינה מחלקת ראשה למדנו מכאן דאסור לנשים לחלק שערותיהם בשבת לעשות פוצן וכן מחט של בנות רינוס שתוחבות בראש פדחתן אסור.
סימן לא
לא יצא האיש בסנדל המסומר (שבת ס' ע"א) משום גזירה וגזירת סנדל לעולם נוהגת כדאמ' בירושלמי (שם ה"ב) ולא בשעת השמד גזרו מכיון שעבר השמד יהא מותר לא עמד ב"ד ובטלו מכאן יש ללמוד כל דבר שגזרו עליו חכמים משום דבר אחר אע"פ שבטל אותו דבר דאגבי' גזרו אפ"ה הגזירה עומדת על מקומה עד שיעמוד ב"ד ויבטל. אמר רב הונא (שבת ס"א ע"א) באותה שיש בה מכה אלמא קסבר מנעל לשום צער עביד וקיי"ל כר"ה דרבי יוחנן קאי כותי' הלכך אסור לאדם ללכת בשבת כשרגלו אחת נעולה ורגלו אחת יחיפה אי משום חשדא אי משום דלמא מחייכי עליו ואתי לאתויי ואם יש לו מכה ברגלו נועל אותה שיש בה מכה ושרי אע"פ שאחרת יחיפה. מיהו ללכת יחף בב' רגליו הא ודאי שרי דמנעל לשם צער עביד פי' להגן מפני יתידות. ובצרפת ראיתי גבורים בתורה הולכ' בשבת יחף.
סימן לב
מיהו אין נכון לעשות כן אפי' בחול לילך יחף כדאמ' בערבי פסחים (קי"ג ע"ב) שבעה מנודים לשמים וחדא מינייהו המונע מנעלים מרגליו.
סימן לג
לא יצא האיש בסייף וחכ"א אינה אלא לגנאי שנאמר וכו' (שבת ס"ג ע"א) והלכה כחכמים הלכך אחינו שבביהם לא טוב הם עושי' דמוליכי' חרבות ותריסין בע"ש. מיהו כשפעמים יראים ושומרים את העיר שמא אז מותר דאמר בפ' מי שהוציאוהו (עירובין מ"ה ע"א) על ההוא שצרו גוים על עיירות ישראל אין יוצאי' עליהם בכלי זיין בד"א שבאו על עסקי ממון אבל כשבאו על עסקי נפשות יוצאי' עליהם בכלי זיין ומחללין עליהם את שבת ובעיר הסמוכה לספר אפי' לא באו אלא על עסקי תבן וקש יוצאים עליהם בכלי זיין ומחללי' עליהם את השבת וטעמא דמלתא שמא ילכדוה ומשם תהא נוחה כל הארץ לכבוש לפניהם כ"ש עת שאנו דרים ביניהם שאפי' באו לשלול בעלמא שיוצאי' עליהם בכלי זיין בשבת שכששוללים אז הם כמו כן הורגים ואין לחלק בין היכא שבאו כבר לאומרי' שרוצים לבא אלא כשהקול יוצא שרוצים לבא לשלול אע"פ שלא באו עדיין מותר ללבוש בכלי זיין ולשמור ולעשות קול בעיר כדי שלא יבאו דין מדקדקי' בפקוח נפש כדאמר (שבת ס"א ע"א) גבי קמיעא שמותר לצאת בקמיע ולא שנכפה אלא שלא יכפה וקושר ומתיר אפי' ברה"ר.
סימן לד
בירית טהורה ויוצאי' בה בשבת כבלים טמאי' ואין יוצאי' בהם בשבת (שבת ס"ג ע"א) אבל בני אדם הנחבשים ויש להם כבלי ברזל ברגליהם מתיר להם ריב"ם לצאת בהם ברה"ר דכיון שאין עליהם אלא בשביל שלא יברחו הרי תקועין היטב וליכא למגזר דלמא מתפרקי ואתי לאתויי כמו בני מלכים היוצאים בזגים שבצואריהם (שבת ס"ו ע"ב) שתוקעי' היטב והוי כמו מלבוש.
סימן לה
בפ' כל כתבי הקדש (קכ"א ע"א) נכרי שבא לכבות אין אומרי' לו וכו' פרש"י גזירה על אמירה לגוי משום שבות. מכאן ילפי' דאמירה לגוי שבות אפי' בדבר שהוא אסור מדרבנן דהא כבוי לא אסור אלא מדרבנן שאינו מכבה לעשות פחם ואלו לא נדלק מעולם הוי ניחא ליה כל כה"ג לאו מלאכה דאורייתא היא. וכשם שאמירה לגוי שבות כך רמיזה לגוי לעשות בשבת נמי שבות וקיי"ל דאמירה לגוי שבות אפי' במקום מצוה ומותר לומר לגוי לעשות מלאכה דלא אסירה כי אם מדרבנן לצורך מצוה.
סימן לו
וכבר היה מעשה בישוב אחד ברינוס רחוק מבונא ה' פרסאות ושלחו לבונא לשלוח להם אתרוג והיה כתוב בכתב שהביאו מקלוניא בע"ש אתרוג וע"י אונס נשבר לחתיכות ושלחו שליח מבע"י גדול לבונא אחר אתרוג ובא בחצי הלילה ונשא ונתן בדבר רבי' יואל הלוי ותלמידי' שבעיר והסכימו ואמרו הואיל שלא פשעו וע"י אונס אירע שרי לומר לגוי שיטול מעצמו להם האתרוג כי ההוא ינוקא דאשתפיך חמימי וכו' עד אי הכי אימא לי' לגוי זיל אחים ליה (עירובין מ"ז ע"ב) אלמא במקום מצוה דאשתפיך חמימי דהיינו שבות דאמירה שרי ה"נ מצוה ואיכא אונס.
סימן לז
יש רוצים להתיר לומר לגוי להביא ספר בשבת דרך רה"ר כדי ללמוד בו כי היכא דשרי בה"ג דמשום מצוה שרי לומר לגוי ואומר רבי' יצחק בר' שמואל ז"ל דאפי' לדברי ה"ג אסור ולא דמי דדוקא משום מילה דהיא עצמה דוחה שבת התירו לומר לגוי וכו' אבל משום מצוה אחרת אפי' בכרמלית דרבנן אין אומרי' לגוי.
סימן לח
יש שהיו מתירי' לחלוב בשבת את הבהמה לתוך הקדירה שיש בה פרורין של פת כיון שחולבי' אותה לצורך אוכל והוי משקה הבא לאוכל והוי כמפריד אוכל מאוכל דאפי' בשבת שרי ור"ת אוסר לחלוב בשבת דכיון דבהמה לא חזיא לאכילה בשבת הו"ל פסולת והוי כמסיר אוכל מתוך הפסולת והוי כמו דש שמפרק האוכל מתוך הקש אבל ביו"ט חולב אדם לתוך הקדירה הואיל וחזיא הבהמה לאכילה הוי אוכל דאפרת וכן מוכיח בה"ג שכ"כ דהחולב אדם עז לתוך הקדירה (שבת קמ"ב ע"ב) היינו ביו"ט.
סימן לט
ומותר לסחוט אשכול של ענבים ביו"ט לתוך הקדירה ואפי' בשבת כיון דחזי' האשכול לאכילה אוכל דאיפרת הוא ודוקא לתוך הקדירה דאית בה בישולא שרי שהמשקה הבא לאוכל אוכל הוא.
סימן מ
וכתב רבי' משה (פ"ח מה' שבת ה"י) מותר לסחוט הענבים לתוך האוכל שהמשקה הבא לאוכל אוכל הוא ואם סחט לכלי שאין בו אוכל ה"ז דורך וחייב והחולב לתוך האוכל או היונק בפיו פטור ואינו חייב עד שיחלוב לתוך הכלי.
סימן מא
אשה מינקת שמתקשה לה חלב בדדיה ומצטער' ה"ז מקילה ע"ג קרקע ושרי ואמרי' פ"ק דכתובות (ה' ע"ב) גבי דם חבורי מחבר לדם הוא צריך ואסור או דלמא להנאת עצמו הוא צריך ושרי והכא להנאת עצמה הוא הלכך נראה בעיני דמותר.
סימן מב
פסק רבי' אליעזר דמיץ בשר שנבלע בו מרק יזהר אדם שלא יסחטנו לצורך משקה היוצא ממנו והנותן בשר במרק או שורה פת ביין ומחזיר לפיו ומוצץ המשקי' חוששני לו מחטאת כ"ש שלא ימצץ בפיו משקה מענבים וכיו"ב וכן ברזא שיש לו נעורת והנערות בלוע מיין יזהר שלא יסחוט מן הנעורת יין שבו אבל אם אין צריך למשקה כלל מותר.
סימן מג
שאר פירות כגון הנך דתני בברייתא (שבת קמ"ד ע"ב) פגעין כרישין פי' קרובי בלשון כנען ועוזרדין סוחטי' אותן לכתחלה בשבת אבל תותים ורמונים אם הכניסן למשקין היוצא מהן אסור לכ"ע ואם הכניסן לאוכלין לרבנן אסור ולרבי יהודא שרי והלכה כר"י. ותפוחים איני יודע מה אידון בהם במלכותינו שהרי באנגלטיר ובנרמונדיא עושים יין אגסים ותפוחים ודעתי נוטה דמותר לסוחטם לכתחלה.
סימן מד
יש לאדם לזהר בשבת ויו"ט שלא ישפה מכלי אל כי כדי להשאיר פסולת בשולי הכלי משום דנראה כבורר אלא או ישאיר מן המשקה עם הפסולת שלא יהא הפסולת ניכר או ישפה הפסולת עם המשקה לחוץ.
סימן מה
תנן (שבת קל"ז ע"ב) נותנין לתלויה בשבת וחכ"א כו' נראה בעיני היתר גמור לתן מע"ש שמרים לתוך השק כדי שיזוב היין לחוץ ולשתות היין בשבת דע"כ לא פליגי ר"א וחכמי' אלא לכתחלה אבל היכא שתלה מע"ש ונתן עליו שמרים מע"ש שרי לכ"ע אע"ג שזב היין לחוץ בשבת.
סימן מו
וצריך אדם ליזהר שלא ישרה בגדיו במים בשבת ויו"ט כדי שלא יבא לידי סחיטה ויתחייב משום מלבן ובמקום מצוה כגון שהולך להקביל פני רבו וכיו"ב לא גזור דלמא אתי למסחט. ושריית הבגד זהו כבוסו היכא דהבגד מטונף או מלוכלך אבל היכא דאין הבגד מלוכלך אין שרייתו כבוסו אפי' אם היה שחור ולכך הרי לטול ידים בשבת במפה וכן כל בגד צח אין שרייתו אלא לכלוכו כי יותר שהקנה בו מלכלך הבגד. וביין ובשכר ושמן שמא אין שייך לבון וכך מסנני' בשבת אותו בסודרי' ולא המים. ואם היה עשוי ומיוחד לכך מסנני' בו אפי' מים כדמוכח פי' רש"י פ' במה טומנין (שבת מ"ח ע"א) אבל לפר"ת אין בידי להתיר אפי' מיוחד לכך לסנן בו מים הואיל ושייך לבון במים.
סימן מז
ובגד שבלוע מן היין ומן השמן או מן השכר אסור לסחטו לתוך המשקין הלכך אסור לסתום פי חבית בבגדים וסמרטוטים מפני שנסחט הבגד והסמרטוט ונופל לתוך היין. והברזא הפרוסה סביבותיה סמרטוט מותר לתוחבה תוך החבית בשבת ויו"ט היכא שהברזא מן הצד משום שהיין הנסחט נופל ע"ג קרקע והולך לאיבוד אבל למעלה אסור לפי שהיין הולך לתוך חבית וניחא ליה.
סימן מח
אשר שאלת על ראובן ושמעון ולוי ויהודה השותפי' בתוך אחד ופרעו להם כסף וחלקוהו בגורל ואחר זמן קנה ראובן חלק שמעון שותפו בכסף וחזר ומכרו לסוחרים וחתכוהו הסוחרים ונמצא מזוייף מתוכו מלא סיגים וכמעט בא לידי סכנה והוצרך לפייס הסוחרי' ע"י כסף שלא יעלילו עליו כו' יפה כתבת דמקח טעות וחוזר אף אם שהה בכדי שיראה לתגר או לקרוביו או ביותר דלא נתנו בו חכמי' שיעור זה אלא בחפץ הנראה שמה שהתנה עמו נתן לו בכך וכך אלא שמכרו ביותר משויו אבל אם מכר לו כסף ונמצא עופרת מקח טעות הוא וחוזר לעולם ואפי' גבי קידושין אמרי' בפ"ב דקידושין (מ"ח ע"ב) התקדשי לי במנה של זהב ונמצא של כסף ומפרש בגמרא מאי נמצא סצייר בבליתא אינה מקודשת לעולם דכל כמה דלא ידעה בי' ליכא למימר דסברה וקבלה. ועוד שמעון אלו הוי ידע בשעה שמכר לו שכספו הי' סיגים וכי הי' מוכר לו כסף בחזקת טוב והא קעבר בבל תונו ובשארית ישראל לא יעשו עולה וכי היכי דהוא לא ידע ראובן נמי לא ידע דמחל כה"ג אמרי' פ' חזקת הבתים (בבא בתרא מ"א ע"א) גבי רב ענן שקיל בידקא בארעי' אזל אהדר גודא בארעי' דחברי' אתא לקמי' דר"נ א"ל זיל הדר כו' וא"ל והא אחיל א"ל מחילה בטעות היא את גופא אי הוי ידעת מי הוי עבדת כי היכי דאת לא ידעת איהו נמי לא הוי ידע ובספ"ק דגיטין (י"ד ע"א) גבי הנהו גינאי מסקי' דאפי' קנין בטעות חוזר ואין זמן לדבר עד דאיכא סהדי דסבר וקבל וידע וכ"כ רב אלפס בשם רב האי גאון ז"ל כמו שהבאת בעצמך דכל כה"ג חוזר לעולם ודמי נמי להא דאמ' פ' המוכר פירות (בבא בתרא צ"ב ע"ב) המוכר פירות לחבירו ה"ז מקבל עליו רובע טנופת לסאה ומפרש בגמ' רובע קטניות לסאה חטי' ורובע קטניות לסאה שעורי' ורובע עפרורית לסאה עדשים וטפי לא מקבל דלא שכיח דמערב וסתמא דמלתא מאן דיהיב זוזי אפירי שפיר יהיב וה"נ המוכר אומר לקנות כסף ואיהו נמי אדעתא דכספא קנה וכי אשתכח לי' ביה בדיל או עופרת טפי ממאי דרגילי אינשי לאיערובי ביה מקח טעות הוא וחוזר לעולם. ועוד אמרי' בפ' הגוזל בתרא (בבא קמא קי"ג ע"ב) דטעות של גוי מותר כי הא דשמואל זבין מגוי לקנא דדהבא במר דפרזלא בד' זוזי וכו' אלמא אפי' בדבר הנראה למי שנראה לו לדקדק מ"מ כיון דמוכחא מלתא דהאי גברא מוטעה טפי מקח טעות קרי בי' וגבי גוי הוא דשרי אבל בישראל דומי' דגוי אסור המטעה את חבירו לעכב את ריוח הטעות לעצמו אפי' היכא דלא ידע המוטעה שהטעוהו כי ההוא מלתא דשמואל דלא ידע הגוי שהטעוהו ולא הדר וקתבע משמואל מידי ואפ"ה יליף מינה דטעות גוי מותר הא בישראל כה"ג אסור ולגבי חלוקת השותפי' נמי בטלה מחלוקת וצריכי' כולם לחזור ולחלוק פעם שנית כדאמ' פ' בית כור (בבא בתרא ק"ו ע"ב) גבי האחי' שחלקו ובא להם אח ממדה"י רב אמר בטלה מחלוקת ושמואל אמר מקמצין ומסקי' והלכתא בטלה מחלוקת ופרשב"ם ז"ל א"נ אי טעו לחלוק ביניהם שדה שגזל אביהם ונמצאת יוצאת מתחת אחד מהם דחוזרי' וחולקי' בשוה עכ"ל וע"כ מיירי אפי' בחלקו בגורל דאי בלא גורל או שהלך זה בתוך זה במאי לקני ובמה תתקיים שלא יוכלו לחזור בהם והאמרי' לעיל (שם) האחי' שחלקו שנפל הגורל לאחד מהם קנו כולם והא דמסיק רב אשי בההוא הנאה דקא צייתי אהדדי גמרי ומקני להדדי לא אתא לאפלוגי אר' אלעזר דאמר דוקא בגורל קנו כמו שפרשב"ם מדלא גרסי' אלא בספרים אלמא דלעולם לא קאמר בדברים אלא בגורל כר' אלעזר כיון דליכא אורים ותומים כהנחלה בא"י ולא דמי לההוא יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם דב"ד מעמידים להם אפטרופוס ובוררי' להם חלק יפה ופר"י אפי' בלא גורל דהתם ע"פ ב"ד אביהם של יתומי' אינן לתקנת היתומי' יפה כח בד אפי' בלא גורל.
סימן מט
וששאלת אם ראובן יכול לגלגל על שמעון גם ההפסד שהפסיד על ידו שהוצרך לפייס הסוחרים ולהשחירם שלא יצעקו על דבר זה פשוט הוא ששמעון פטור מזה היכא דלא ידע שמעון שהיה סיגים ולא היה עליו הזהירו ועוד א"נ היה יודע שמעון שהיה בו סיגים ולא הוי ידע בו ראובן פטור ודאי מדיני אדם וחייב בדיני שמים דגרמא בנזקין פטור ולא דמי כלל לדינא דגרמי דמחייבים דכל היכא שאין ההיזק נעשה לאלתר ולא ברי הזיקא לא מחייב ומילי טובא איכא בפ' הכונס הלוקחים מיד ראובן שיש בו סיגים כמו שכל השותפי' לא הרגישו.
סימן נ
וששאלת בפלוגתא דרב ושמואל (מכות ג' ע"ב) דע"מ שאין לך עלי אונאה הלכתא כמאן לא ידענא מה תבעי לך דבהא כל אפי שוי' דהלכתא כרב דאמר יש לו אונאה דתניא כותי' וכן פסק השאלתות בפרשת בהר סיני וכ"פ ר"ח ורבי' משה וכ"פ רב אלפס בפ' הזהב ולא כמו שכתבת שהלכה כשמואל וכ"פ ר"י ולא שמענו אדם שערער ע"ז מעולם ושלום מאיר בר' ברוך שיחי'.
סימן נא
נשאל אדם שנדר בעת צרה להתענות חצי שנה ולא נזכר ר"ח וספורים אם חל הנדר או לא. תשו'. נ"ל ודאי דאין הנדד חל על ר"ח ופורים וחנוכה דהא ר"ח אסור בתענית דהא דאמר (ברכות מ"ט ע"ב) טעה ולא הזכיר של ר"ח אין מחזירי' אותו דאי בעי אכיל איבעי לא אכיל פר"י אי בעי לא אכיל דבר שנתחייב בבהמ"ז מיהו להתענות אסור וחנוכה ופורים הם מימים הכתובי' במגלת תענית אע"ג דבטלה מגלת תענית חנוכה ופורים לא בטלו כדמסיק תלמודא (ר"ה י"ח ע"ב) וניהו דמסיק תלמודא לא בטלו פי' אינהו גופייהו מיהו בטלו לענין לפניה' ואחריה' והא קמן דמתענין בהם תעניות גם ביום ו' נופלים בתחנון והטעם דלא עדיי לניהם ואחריהם דחנוכה ופורים מגוף ימים הכתובי' במגלת תענית דבטלו. מ"מ כיון דגופייהו לא בטלו אין חל עליהם נדר כדתני' (ר"ה י"ח ע"ב) מעשה וגזרו תענית בחנוכה בלוד וירד ר' אליעזר ורחץ ור' יהושע וסיפר ותני' (תענית י"ב ע"א) נדר להתענות שני וחמשי ושני ופגעו בו ימים הכתובי' במגלת תענית אם גזירתינו קודמת לנדרו ידחה נדרו מפני גזירתנו. וראיתי תשו' הגאונים דאחד נדר להתענות ב' וה' וב' והגיע ניסן ואמר שלא להתענות דאמר במס' סופרים (פכ"א ה"ג) דנהי דבטלו מגלת תענית יומי ניסן לא בטלו לענין תענית והא קמן דאין נופלין בתחנון ונ"ל הא דלא משני תלמודא לפי דבריהם כאן בחנוכה ופורים ויומי ניסן משום דביומי ניסן יחידי' מתעני' מפני התורה שנשרפה והבכורות והצנועים מתעני' בערב פסח. ומעתה לפי דבריהם ק"ו מזה יומי ניסן דיחידי' מתעני' ובכורות וצנועי' ואפ"ה אין חל עליהם הנדר ר"ח וחנוכה ופורים לא כ"ש. ומיהו נ"ל דיש חילוק בין שבת ויו"ט דאו' לר"ח וחנוכה ופורים דאדם שנדר תענית שנה סתם והיו בהם שבתות ויו"ט קיי"ל כר"ע (בנדרים ס"ו ע"א) דנדר שהותר מקצתו הותר כלו ואפי' ימי החול מותר ואדם שנדר סתם שנה והי' בהם חנוכה ופורים ור"ח עד אותן הימים צריך להתענות אבל באותו יום לא יתענה והטעם דנדר דאו' ואיסור תענית באלו הימים צריך להתענות אבל באותו יום לא יתענה והטעם דנדר דאו' ואיסור תענית באלו הימים אינה רק מדרבנן וניהו דמהני לענין אינהו גופייהו אבל לבטל כל הנדר לא מהני והכי משמע בפלוגתא דר"ע ורבנן נדר להתענות ופגעו בו שבתות ויו"ט משמע התם קאמר ר"ע נדר שהותר מקצתו מדאו' הותר כלו הא ימי האסורי' מדרבנן מודה ר"ע לרבנן דעד אותן הימים מתענה ובהם אין מתענה. ועוד יש חילוק אחר דאפי' גזרו צבור תענית סתם והתחילו מפסיקי' לשבתות וימים טובי' ואלו בימים האסורי' מדרבנן תניא (תענית ט"ו ע"ב) אין גוזרי' תענית על הצבור בר"ח בחנוכה ובפורים ואם התחילו אין מפסיקים ופסק ר' יוסי דאפי' משלים. מיהו ליחיד ודאי אם נדר בפירוש חנוכה ופורים ור"ח התענות אין הנדר חל כדאי' בעובדא דר"א ור"י אפי' בגזירת רבים אין חל דכל דתקון רבנן כעין דאו' תקון ובדאו' לא חל הנדר דהוי כנשבע לבטל את המצוה אך בכעין דאו' אם נדר סתם ניהו דעל אותן הימים אין חל הנדר כדפי' מ"מ ע"י ימי היתר חל נמי על ימים הללו דאפי' בדאו' ראוי לחול ע"י כולל וניהו דבדאו' היתר מקצתו הותר כלו ולא חייל ע"י כולל היינו משום דפותח בחרטה כדאמר תלמודא (נדרי' שם) גבי אלו הייתי יודע שיש שבת ויו"ט בינתיים לא הייתי נודר. אך אם אותו שנודר היה מפרש בהדי' ימי החול וימי השבת ויו"ט הי' חל שנדרי' חלי' על דבר מצוה כדבר הרשות אבל בדרבנן כיון דמן הדין אם מפרש אותו יום בהדי' הי' חל שנדרי' דאו' ואלו ימים דרבנן ולא אתי דרבנן ומבטלי דאו' א"כ ע"י כולל חל לכל הפחות. וצ"ע. ענין אדם שקבל תעניות סתם ומתחיל להתענות בר"ח אם צריך להפסיק מי אמרי' דהא דאמ' ידחה נדרו מפני גזירתינו היינו בלא התחיל הא אם התחיל אינו מפסיק או שמא הא דאמ' אם התחילו אין מפסיקי' היינו דוקא בתענית צבור כדמשמע לשנא דברייתא אין גוזרי' תענית אבל ליחיד שמא אפי' מפסיק מ"מ נראה הפי' אם התחילו פי' ודאי הנדר בטל כדאמ' בנדרי' אלו הייתי יודע ששבת ויו"ט ביניהם לא הייתי נודר וכיון דמתחרט א"כ עוקר הנדר מעיקרו אך היכא דהתחיל להתענות אף לאחר שנודע ששבת ויו"ט ביניהם א"כ הו"ל כפי' ימי החול והשבת והוי כולל א"כ בשבת ויו"ט דאו' וימי החול מתענה ועל שבת ויו"ט אינו חל אבל ימים דבמגלת תענית הואיל והתחיל בפי' א"כ אתא נדר דאו' וחייל אימים דרבנן. חיים פלטיאל תולעת.
סימן נב
תשו' אבא מורי לפי שראיתי יהודים המחזירי' לקנות מיהודים אחרים טריפה שבא לידם ואח"כ מוכרי' לגוי' ומרויחין ואזלי' וקונין טרפות אחרות מן היהודי' ומוכרי' לגוי' נתתי אל לבי ומצאתי פ"ז דשביעית במשנה ומייתי לה פ' כל שעה (פסחים כ"ג ע"א) וציידי עופות ודגים שנתמנה להם מיני טמאים מותר למוכרן רבי יהודה אומר אף מי שנתמנה לו לפי דרכו לוקח ומוכר ובלבד שלא יהא אמונתו בכך וחכמי' אוסרי' ותו גרסי' לעיל מהאי משנה קליפי רמונים והנץ שלו וקליפי אגוזים וגרעינין יש להן ולדמיהן שביעית הצבע צובע לעצמו ולא יצבע בשכר לפי שאין עושי' סחורה בפירות שביעית ולא בבכורות ולא בתרומות ולא בנבלות וטרפות ושקצים ורמשים וגרסי' בגמרא ירושלמי (שם) מהו לצבוע בטובת הנאה טמאים הם לכם וטמאים יהי' אלא אחד איסור הנאה ואחד איסור אכילה ומסיק כל דבר שאיסורו מן התורה אסור לעשות בו סחורה וכל שאיסורו מד"ס מותר לעשות בו סחורה ופריך והרי חמור פי' דאסור מה"ת ומותר לעשות בו סחורה ומשני חמור למלאכתו עומד והרי גמל למלאכתו הוא גדל פי' אינו עומד לאכילה כי אם למלאכה ולהכי שרי הרי לך דאין עושין סחורה בטרפות וכיו"ב כדתנן במתני' ומדתני בסיפא ציידי עופות וחיה ודגים שנתמנו להם מינים טמאים דמותר למוכרם משמע דוקא דנתמנו אבל לחזור ולקנות ולמכור אסור אבל אם יכול הסרסור לסייע לבעל הטרפות למכור לגוי מותר לטול שכרו. יואל הלוי.
ואני בנו נ"ל דמותר דפסקי' בגמרא דירושלמי הלכה כרבי יהודה דשרי אם אין אומנתו תדיר בכך והתם מפורש שפיר מה שנחשב אומנתו בכך ונתמנה דרבי יהודה פי' נתמנה לו לפי דרכו לקנות למכור ואין אומנתו בכך כדקתני לוקה ומוכר רז"ל הירושלמי פ"ז דשביעית תמן תנינ' רי"א אימתי בזמן שאין לו אומנות אלא הוא אבל יש לו אומנות בלא הוא ה"ז מותר היאך עבידא היה יושב ובטל ממלאכתו כל ימי השבוע וכיון שבאת שביעית פשט ידיו ונושא ונותן בפירות שביעית אם יש עמו מלאכה אחרת כשר ואם לאו פסול אבל אם הי' יושב ועוסק במלאכתו כל שני השבוע וכאן שבאת שביעית התחיל לשא ולתן בפירות שביעית אע"פ שאין לו אומנות אלא הוא מותר ר' אבא בר' זבדא ר' אבוה בשם ר' לעזר הלכה כרבי יהודה דמתני' אקלס ר' אבא דאמר שמועה בשם דזעיר מיניה תני ר' חייא רבי יהודה לחומרא היאך עבידא היה יושב ועוסק במלאכתו כל שני השבוע כיון שהתחיל שביעית התחיל לשא ולתן בפירות עבירה אם יש עמו מלאכה אחרת מותר ואם לאו אסור אבל אם בטל ממלאכתו כל שני השבוע ובשביעית התחיל לשא ולתן בפירות עבירה אפי' שיש עמו מלאכה אחרת אסור לא בד"א ר' אבא בר זבדא ר' אבוה בשם ר' לעזר הלכה כר"י דמתני' אף הכא כן א"ר יוסי בר בון תמן אין מלכות אונסת ברם הכא מלכות אונסת. ונ"ל דהירושלמי מדמה הך דר' יהודה להך דתנינא בפ' זה בורר (סנהדרין כ"ד ע"ב) יש לו אומנות שלא הוא מותר ופסק ר' בא הלכתא כר"י דמתני' דשביעית דעלה קיימא מיהו נראה דהלכה כר"י דפ' זה בורר דאימתי לפרש. אקלס ר' אבא פי' שבחוהו חכמים שאמר דבר בשם אומרו אע"פ שקטן ממנו ואפי' לפי חומרא דר' חייא שרי דאין לך אדם שאין עמו מלאכה אחרת שיהי' בטל ממלאכה ומיוחד לעשות סחורה בנבלות וטרפות וגרסי' לעיל מזה בירושלמי (שביעית שם) דר' יהושעי' נסיב ויהיב בהדין מורייס רב הונא נסיב ויהיב בהדין חלתותא. נ"ל דכל הני איסורי דרבנן הלכך מותר לסחור בהם ואפי' אומנתו בכך. תני (ירושלמי שם) לא יהי' חמשה מלקטי' ירק ועשב וא' מוכר על ידו אבל הוא מוכר שלו ושל חבירו ה' אחי' מלקטי' וא' מוכר על ידיהן א"ר יוסי ובלבד שלא יעשה פלטר דלא יהא מזבן בחדא אתרא בכל שעתא ואית דבעי למימר דלא יהא מזבן כל שעתא. תני החנוני שהיה מבשל ירקות שביעית לא יהא מחשב שכרו של דמי שביעית אבל מחשב הוא על היין ועל השכר ועל השמן ועל האבטלה ר' אילא מפקיד לאילן חלטוריא לא תהא חושבי' אגריכין על משחא אלא על חטיא משמע נמי מהכא אגר דבטילה שרי למשקל וכ"ש אדם שיש לו אומנות אחר ומתבטל מאותו האומונת כשהוא מתעסק במכירת האיסור ודכותי' אמרי' בכתובות (ק"ה ע"א) דקרנא בתורת אגר בטילה הוי שקל והיכא דמוכח שרי ואע"פ שאמר שהוא אסור לקבל שכר כדי לדון דכותי' נמי אמרי' בב"מ (נ"ח ע"א) ובפ' אין בין המודר הנאה בנדרים (ל"ז ע"א) אעג דשכר שמור שבת אסור ע"י הבלעה אם משכירו לו לחדש או לשבוע מותר כדאי' התם ותני' בתוספתא דשביעית (פ"ה) הצבעים והפטמין לוקחין מורסן מ"מ ואינן נמנעין ואין מוכרי' נבלה אי מוכרי' אותה מחרוזות מחרוזות אבל מוכרין אותה איברים ע"ג מוטות לא יהא מביא כלבים כופרין וקופים וחולדות הסנאים וחתולים למוכרן לגוי ולשכור עליהם אבל מורייס וגבינות בית הוניקי והפת והשמן שלהם מותר למוכרן לכושי ולשכור עליהם. ונ"ל דה"ט משום דאסור לגדל כלבים כופרים וחולדות הסנאים כדאי' במרובה (פ' ע"א) ומדרבנן אסור לעשות בהם סחורה דלאו למלאכתו עומד דחשו רבנן לתקלה שמא ישהא אותם מפני ריוח שלו כדאמר בעלמא שמא יגדל מהם עדרים עדרים (בכורות ל"ג ע"ב) וכן חשו חכמים לתקלה בפ' מעשר בהמה (בכורות נ"ג ע"א) ובספ"ק דפסחים (כ' ע"ב) וביומא (ס"ו ע"א) ובב"ק (קט"ו ע"ב) אבל מורייס איסורו מדרבנן והלכך שרי וה"ט דאסור לעשות סחורה נמי בבכורות ובנבלות וטרפות דליכא קרא התם דטמאים יהי' לכם כמו גבי שקצים ורמשים כדפי' לעיל. ובפי' המשניות ראיתי שפי' רבינו יצחק מסימפונט לא בבכורות משום דלמא אתי לידי תקלה וע"ז אמרו חכמי' כל דבר שאיסורו מן התורה אסור לעשות בו סחורה פי' בקביעות עכ"ל משמע מדבריו שאין איסור אא"כ אומנתו בכך ופי' לה אליבא דהלכתא אע"פ שלא פי' המשנה על זה דרבי יהודה מ"מ לפי דרכו פי' ארישא דרישא ולאו אפלוגתא דר"י ורבנן. ועוד ראיתי שפי' ר"י אומר שלא היה צייד וכו' וחכ"א מ"ט דרבנן דבצייד שרקי ובהדיוט אסור משום דאמר ר' יוסי בר בון בגמרא דירושלמי תמן אין המלכות אונסות והכא מלכות אונסות פי' לוקחת מס מן הציידין עכ"ל ור"ל שהתירו לציידים למכור מפני שנותנים למלך מס מן הציד ואין להם לפרוע אלא ממה שנתמנה משא"כ באדם אחר. ונראה בעיני שיש ראי' לענין זה שהתירו דבר שאין בו איסור מן התורה מפני דוחק ממו דתנן הנחתומים לא חייבו להפריש מעשר שני אלא תרומת מעשר וחלה ומייתי לה בפ"ק דיומא (ח' ע"ב) בהלכה דלשכת פרהדרין ופריך עלי' תלמודא כו' אלא מע"ש נסקיה וניכליה בירושלם ומשני אמר עולא מתוך שפרהדרי' חובטין אותן כל י"ב חדש ואמרי' להם מכרו בזול לא אטרחוה רבנן פי' כל שנה הנחתומי' מוכרין במכר שער העיר ואלו היו מוצאי' יציאות הדרך הי' מפסידי' שאעפ"כ היה להם למכור בזול לכך סמכו לומר רוב ע"ה מעשרי' הם ולא יעלו לירושלם. ועוד נ"ל דאין איסור למכור נבלות לקונה אותן אלא באיטליז בפרוטרוט מחרוזות דהתם איכא למיחש לתקלה כדתני' אין מוכרי' אותו מחרוזות מחרוזות אבל בחציה או שלימה או נתח או ירך או כתף שרי כדמסיים בברייתא ותני' נמי לא יהא לוקח ירקות שדה שביעית ומוכרו בשוק וסתם שוק היינו מעט מדלא תקני מוכר סתם. וקרובי ר' אלעזר בר' יוסף הביא ראי' להתיר מפ' כל הבשר (חולין ק"ו ע"א) דאמר התם כי אתא רב דימי אמר מים הראשוני האכילו בשר חזיר ורבין קאמר בשר נבלה האכילו ומפרש במדרש תנחומא שהיה מוכר נבלות לגוי ובשר שחוטה לישראל והוה סבור ישראל המוכר שהאורח גוי שלא נטל ידיו והאכילו בשר נבלות או בשר חזיר ולא מסתבר לאוקמי בנתמנה כגון גוי וגר שירשו מאביהם גוי או נתמנה לו ע"י צדה כשהי' צד צבי ובאיסור אנמי לא מוקמי' ודחקי' לה כיון דמייתי תלמודא מההוא עובדא וכ"ש מראיות שהבאתי לעיל להיתר ומכירה זו היתה בהיתר שהיה להם גם אומנות אחרת. ולא להכריע על דברי אבא מארי באתי אך הלכה אני דורש. אבי העזרי ותשובה רבי' שמחה.
שאל מורי הרב ר' יהודה בר' שבתי איך אנו נוהגים היתר בדגים טמאים וארנבים לכבד השרים והלא לכתחלה אסורים בהנאה כדמפ' פ' כל שעה (פסחים כ"ג ע"א) והרי שרצים וכו' עד אי הכי לכתחלה נמי אמר קרא יהיו בהוייתן יהי'. נ"ל דקיי"ל כריב"ל דס"ל לקמן דלא יאכל נמי איסור אכילה משמע ולא איסור הנאה כדפסק ר"ת ז"ל הלכתא כותי' לגבי ר' יוחנן מההוא דפ' בני העיר (מגילה כ"ז ע"א) וכ"ש לגבי רב ושמואל דאפי' במקום ר' יוחנן ליתנהו. ואע"ג דחזקיה רבי' דר' יוחנן הוי מ"מ כיון דשקלי וטרי אליבי' אמוראי אביי ור"פ ורב אשי משמע דכותי' ס"ל והכי קיי"ל ומעתה הוי לא יאכל לדידן דס"ל כותי' כמו לא יאכל לחזקי' וכי פריך תלמודא לעיל לחזקי' למה לי דכתב רחמנא לא יאכל ואתי לכם למשרי' נכתוב רחמנא לא יאכל ולא בעי לכם קשה א"כ הייתי מתיר אפי' לכתחלה אע"כ הכי פי' נכתוב רחמנא לא יאכל ויהיו ומשמע דאי כתב רחמנא לא יאכל ויהי' הייתי אסרו לכתחלה ומתיר' בדיעבד דאי לא למאי קאתי יהיו לשתוק מיניה קרא ונילף איסור הנאה בשרצים מבאש תשרף כדנפקא לן מיניה חמץ בפסח ושור הנסקל ומעתה לכם ל"ל אלא להתיר מקצת הנאה אף לכתחלה וא"כ לא מפריך הכתו' אלא לחכמים והם פי' כי סחורה קבועה אסורה לכתחלה אבל שאר הנאות כאשר אנו נהנים מותרי' אף לכתחלה דהא פרישית לעיל דלריב"ל דאי כתב רחמנא לא יאכל ויהיו הייתי אוסרו לכתחלה ומתירו בדיעבד כמו לחזקי' אי הוי כתב רחמנא לא יאכל ויהי'. חיים בן הרב ר' יצחק נב"ה.
סימן נג
לא ידעתי אך מצות רבותי קהל מיידבורק לא אעבור דעו כי בענין מורדת יש הרבה דינין כפלוגתא דתנאי ואמוראי ופסק דמשהי לה תריסר ירחי שתא ובמאיס עלי נחלקו רש"י ור"ת ר"ת כתב דלא כפי' ליה רק אם רוצה מרצון נפשו להוציאה ורש"י כתב דכייפי' ליה להוציא הואיל ולא בעיא כתובה וזה אין שייך בדין זה דלא איירי בתפיסה מידי אך במשהי לה תריסר ירחי שתא דבהא איתא תפסה לא מפקי' מינה נחלקו רש"י ור"ת רש"י מפרש לה במורדת דמתני' ונ"ל כפרש"י דפסקו הגאונים אידנא לא דייני' דינא דמורדת דתלמודא כי בישיבת סורא ונהרדעא תקנו כדאמר' אתתא לא בעינא גברא כייפי' לי' לאלתר לאפוקי כדי שלא תצאנה נשים לתרבות רעה וכל מה דמייתי מבי נשא אפי' איתא ביד הבעל מחזיר לה אי איתא בעין ואי ליתא בעין לא משלם ודוקא בנכסי מלוג דאם פחתו פחתו לה אבל בנכסי צאן ברזל אי איתא בעין ולא כלו לגמרי שקלה ואי כלו לגמרי משלם לה. א"כ משמע דאין תלוי בתפיסה לדבריהם. וקצת משמע דרבי' גרשם ז"ל חלק דכתב האידנא תקון רבנן סבוראי דשקלה מיני' מה דתפסה ומפיק לה בגיטא לאלתר בדאמרה לא בעינא ליה משמע אי לא תפסה לא שקלה ואולי ר"ל דתפסה מדידיה שיעור דכולה נכסי מלוג שלה או חיסר נצ"ב והן בעין ואינם שוי' כמו בתחלה ונגד זה תפסה מדיליה א"כ לדברי שניהם משמע כפירש"י דקאי אמשהי תריסר ירחי שתא דאמ' האידנא דאמרה לא בעינא ליה כייפי' לי' לאלתר לא משהי' לה תריסר ירחי שתא והיינו לא בעינא ליה דמאיס עלי אע"ג דקצת הי' משמע דלא כפרש"י דכתב מאיס עלי כפי' לי' להוציא ואלו מדברי הגאונים משמע דהוא מתקנת רבנן סבוראי מ"מ אין זה קה דלפרש"י כפי' ליה להוציאה מעיקרא אך לא שקלה מידי דתפסה אם לא כפי' לי' להוציא רק בתר תריסר ירחי שתא ודורות אחרוני' תקנו דכפי' לי' להוציאה כאשר הי' דין מעיקרא ושקלה מיני' מה דתפסה כאשר פסק התלמוד בתריסר ירחי שתא כן מיד תקנו מ"מ מדברי הגאונים ומדברי רבי' גרשם נלמוד דכפי' ליה להוציא מיד ושקל מה דתפסה לכל הפחות מדידה דאתי' ליה. אך על הכפי' לא מלאני לבי לעשות דבר מה שלא ראיתי מרבותי כי גם ראב"ן מהסס לכפיי' לגט שכתב והיכא דאמרה לא בעינא ליה שרי' ליה לשא אחרת והיא תשב ותתעגן. אך על מאי דתפס' דילה דלא מצי' למשקל לא מצינן אדם חולק בדבר ודומה הדבר היכא דאמרה לא בעינא ליה אי תפס לא מפקי' מיניה ואכפיי' לתת גט נהרא נהרא ופשטי' ולא נתיר לו לשא אחרת כיון שרוצה לקבל עליו גט. אך אם אשה אינה רוצה להיות עם בעלה גם אינה רוצה לקבל גט מוטב שנתיר לו לזרוק לה גט קרוב לה שלא מדעתה ממה שנתיר לו לשא אחרת וגם אם כלה משלה והיא תפסה משלו נגד זה קצת היה דומה דמעכבת נגד זה דהא כל מה שהוציא על המזונות היה חייב בהם וא"כ נכסיו עמדו באחריות ואין זו רק סברא מ"מ מדי"ל כן אי תפסה שיעור דילה לא ידענא מאי אידון בה. ועל ולד היונק נראה לפי דברי הגאונים דאינה חייבת השתא מאי דתפסה לא מהדרה וכ"ש דתפסה גופה ומעשה ידיה לעצמה והנקה היא ממלאכות שאשה עושה לבעלה והוא מחוייב בטפול הולד כדפסק תלמודא (כתו' ס"ה ע"ב) אבל זן בניו ובנותיו קטני קטנים וע"כ היינו בכפיי', בשוטי' דאי במילי מאי אריא קטני קטנים אפי' קטנים כדאמר תלמודא (כתו' מ"ט ע"ב) גבי אסיתא בצבורא. וקטני קטנים מפרש תלמדא עד שש ומיהו אם מכירה צריכה להניק בשכר כדאמר תלמודא (כתו' נ"ט ע"ב) על הא דנתגרשה אינה כופה ואם הי' מכיר אותה מניקתו בשכר וזאת לא עדיפ' מנתגרשה וזאת אשר תעשו עשו ואני אחריכם אני חיים פלטיאל תולעת.
אביאסף. המורדת על בעלה פוחתי' לה מכתובתה ז' דינרי' בשבת וכו' ועד מתי הוא פוחת עד כדי כתובתה כו' כתו' ס"ג ע"א) המורד על אשתו מוסיפים על כתו' ג' דינר בשבת מורדת ממאי רב הונא אמר מתשמיש המטה אבל ממלאכה לא הוי' מורדת ר' יוסי בר חנינא אמר אף ממלאכה (שם). פסק רב אלפס והלכתא כר"ה כדאמר לקמן ה"ד מורדת אמר אמימר דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה ש"מ דתשמיש הוא דהוי' מורדת ואינה ראי' דהא מסקי' דמתשמיש כ"ע לא פליגי דהוי מורדת כי פליגי ממלאכה נ"ל דהלכה כר"י בר' חנינא דדיינא הוא ונחית לעומקא דדינא. ירושלמי (כתו' שם) הכא את אמרת ז' וכאן אמרת תלתא א"ר יוסי בר' חנינא היא חייבת לו ז' מלאכות פוחת לה ז' הוא חייב לה ג' לפיכך מוסיף לה ג' ור"י בר"ח לטעמי' דאמר בגמרא דידן אף ממלאכה ומיהו בגמ' דידן מפרש טעמא אחרינא (ס"ד ע"א). ונימא נמי הוי' מורדת אי אומרת לא אתאחדנ' בהדי' וכשיגיע זמן טבילה ושמוש לא הוינא בהדי' דאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו. דרש רב נחמן בר חסדא הלכה כרבותינו ורב ששת אמר הלכה נמלכין בה היכי דמי מורדת אמר אמימר דאמרה בעינא לי' ומצערנא לי' אב אמרה מאיס עלי לא כפי' לה מר זוטרא אמר כייפי' לה הוי עובדא וכפו לה ונפק מינה רב חנינא מסורא ולא היא סייעתא דשמי' הוא (כתו' שם) ור"ח גורס לא כייפי' ליה וכן פר"ת שהרי צועק הוא עליה שהיא מורדת ופי' לא כייפי' ליה להשהותה עד שתפחות כתובתה וכמה דאגידא ביה לא יהבי' לי' אחריתי אבל אם שניהם רוצי' בגירושין בלא כתו' אפי' מר זוטרא מודה אבל היא לא תשתכר באומרת מאיס עלי שנכיפנו לגרשה מיד שא"כ כל אשה תולה עיניה באחר ותפקיע עצמה מיד בעלה ע"י שתאמר מאיס עלי ותנן בפ' בתרא דנדרים (צ' ע"ב) השמים ביני לבינך יעשו דרך בקשה ומפ' טעמא שלא תהא תולה עיניה באחר ומה הועילו חכמי בתקנתן הלא תאמר מאיס עלי ותפקיע עצמה וכי ה"ד מורדת דאמרה בעינא ליה ומצערנא לי' שדעתה שתתעגנו עד שיתרצה לתן לה גט וכתו' וכמה דאגידה בי' לא יהבי' לי' אחריתי אבל אמרה מאיס עלי לא הוא ולא כתובתי לא בייפי' ליה אם רוצה לגרשה ולא אמרי' נכיפנו אולי תחזור בה. מר זוטרא אמר כייפי' לי' להשהותה בפחיתות טרפעיקין אבל אם היא מוחלת כתו' יגרשנה מיד אם ירצה לכ"ע. ומשהי' לי' תריסר ירחי שתא לאו אמורדת קאי. וי"א דאמאיס עלי קאי וכן פרש"י ובתשו' של ראשי ישיבות דבבל פי' מחלוקת יש בין המשנה ורבותינו האמוראים. ומשהי' לי' תריסר ירחי שתא הוא ופליג אכלהו. ובמאיס עלי גרסי' כייפי' לה. ובספר גר' פסק הלכה כדדרש ר"נ הלכה כרבותינו והביא ראי' מדבעי' לן במס' סוטה פרק ארוסה (סוטה כ"ה ע"א) עוברת על דת צריכה התראה ואיכא דאמרי צריכה היינו ד' שבתות ואומר אני דלאו ראי' היא דהתם בעוברת על דת משה מיירי כדאי' בפרק המדיר (כתובות ע"ב ע"א) והא דגרסי' בירושלמי אתתא דפרעא רישא לאכעוסי בעלה מורדת הויא היינו עוברת על דת יהודית כדאי' בפ' המדיר (שם) ועוד שיש לפרש שבת אחת או ב' שבתות ולא ד' שבתות ובתשו' הגאוני' כתבו דלא דייני' בזה"ז דינא דמורדת אלא הכי נהיג' בב"ד הגדול ובשתי ישיבות כדאמרה לא בעינא ליה יהיב לה גטא לאלתר ולא שקלה מאי דתפסה מכתובתה מדילי' אלא מפקי' מינ ומהדרי' לבעל אבל מאי דאייתי מבי נשא אפי' אי לא תפסה יהיב לה בעל אי איתא בעיני' וא ליתא בעיני' לא מפקי' מבעל וה"מ בנ"מ אבל בנצ"ב כל כמה דלא כלה לגמרי יהיב לה אבל כלה דלא חזי' לתשמיש דמעיקרא משלם לה בעל א"נ מגנב דבאחריותי' קאי. ויש גאונים שאמרו יהיב לה עיקר כתו' מנה ומאתים לא תוספת כי היכי דלא להוי בנות ישראל הפקר אע"ג דאמ' תנאי כתו' ככתו' דמי למורדת כדאמ' בר"פ אע"פ (כתובות נ"ד ע"ב) הכי דייני במתיבתא אי בעי' למיפק מיני' משום. לה בעל לא דיינא בה דינא דמורדת וכן בכל הני דכופי' אותו להוציא. אי מתה אתתא מקמי גיטא ירית לה בעל וכן מצאתי בה"ג ובפר"ח ובדברי רב אלפס ובס' חפץ אבל רב עמרם פוסק דנוטלת. והמורדת יבמה ג"כ נוטלת כל כמה שהביאה בין מקרקעי בין מטלטלי ועיקר כתובתה מנה או מאתים והמותר מחלה ויוצאת בגט.
ורבינו גרשם מאור הגולה השיב איברא אי תפסה לא מפקי' מינה ומשהי' לה תריסי ירחי שתא מיהו רבנן סבוראי דבתר הוראה תקון דיהב לה גיטא לאלתר ושקל מאי דתפסה כדי שלא תצאנו בנות ישראל לתרבות רעה וראב"ן זקיני כתב אע"ג דהלכה כרבותינו בדורות הללו שאין אדם נושא שתי נשים ביחד לא משהי' לה אם בשביל אחרות שיתייסרו קנסי' להתיר לבעל לשא אחרת והיא תשב ותתעגן ואומר אני אחרי שראינו בה פלוגתא דרבוותא חכמי הדור יתנו לב לפי הענין להעמיד דבר על אופניו לפי שלא תצאנה לתרבות רעה ובתלמוד ירושלמי בפרקין דאי' א"ר סימון בשם ריב"ל המורדת והיוצאת משום שם רע אין לה לא מזונות ולא בלאות א"ר יוסי אילין דכתבין אין שנא אין שנאת תנאי ממון ותנאו קיים. אביאסף.
סימן נד
(ב"מ ע"א ע"א) ת"ר אל תקח מאתו נשך ותרבית אבל אתה נעשה לו ערב למאן אי לימא לישראל והתנן אלו עוברי' בלא תעשה המלוה והלוה והערב והעדים אלא ערב לגוי כיון דגוי בתר ערבא אזיל הוא ניהו דשקל מיני' רבית אמר רב ששת כגון שקבל עליו לדון בדיני ישראל א"ה רבית נמי לא לשקול כשקבל עליו לזה ולא קבל עליו לזה.
סימן נה
ונ"ל דמינה שמעי' שאם בא ראובן עם מערופי אשו אצל שמעון להלות לו ממנו מעות על המשכון שאינו שוה הקרן והרבית ונתערב ראובן לפדותו בקרן ורבי שקצב עמו א"נ בלא משכון כלל נתערב ולר פרע הגוי לשמעון על ראובן לשלם הראן דערב בשעת מתן מעות לא בעי קנין (ב"ב קע"ו ע"ב) אבל הרבית לא יפרע ראובן מכיסו כיון דדינא דגוי בתר ערבא אזל א"כ הגוי אומר לשמעון תתבע מן העאב שלך וא"כ הו"ל כאלו הלוה ראובן משמעון ואסור ליטול הרבית עד שיתן הגוי. וראיתי שפסק זקני דפטור ולא מטעם שכתבתי אלא משום דלגבי קרן מקרי ערב בשעת מתן מעות אבל הרבית שלא הלוה לו הוי כערב שלא בשעת מתן מעות ולדבריו אם הקנה לו לתת הרבית היה חייב לשלם לו הריבית ול"נ דאסור לתת לו אפי' הקנה לו ומעשה בא לידי ודנתי לפני אבא מרי והורה לדברי דודאי אם הניח לו הגוי המשכון או ערב גוי על הקרן והריוח ובא ישראל והקיף המשכו ממנו או פטר לערב גוי ונתערב הוא חייב לתן גם הרבית שעלה כבר אבל לא הרבית שמכאן ולהבא שהרי היה לו המשכון על הרבית מן הגוי ומ"מ על ערב גוי שכתבתי קצת יש לפקפק אבל על המשכון פשוט הוא כמו שכתבתי. וזקני כתב שאפי' נעשה ערב לגוי וקבל עליו הגוי שלא יתבע מן הערב תחלה מותר ודעת רבי' נ"ל בזה משום דקתני שקבל עליו לדון בדיני ישראל ודיני ישראל לא יתבע מן הערב תחלה.
סימן נו
(ב"מ ע"א ע"ב) ת"ר מלוה ישראל מעותיו של נכרי מדעת של נכרי ולא מדעת ישראל כיצד ישראל שלקח מעות מן הגוי ברבית ובקש להחזירם לו ומצאו ישראל אחר א"ל תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לגוי אסור ואם העמידו אצל גוי מותר ואוקימנא דוקא כשא"ל הניחם ע"ג קרקע והפטר א"נ אם נשא ונתן הגוי בידו מותר אבל בדבורו לא דאין שליחות לגוי דגמרי' כל התורה מתרומה וליש אינהו לדידן ול"ש אנן לדידהו. וכן גוי שלוה מישראל ברבית ובקש להחזירם לו ומצאו ישראל וא"ל תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו מותר ואם העמידו אצל ישראל אסור ומדפרכי' בשלמא סיפא לחומרא וכו' ש"מ דאפי' בדבור אסור אפי' לא נשא ונתן ביד ואע"פ שיש לדחות דלבסוף ארישא ואסיפא משני כגון שנשא ונתן ביד מיהו נראה דאולי' לחומרא גם בפסקי זקני כדברי. ואע"פ שאין שליחות לגוי אם אמר ראובן לשמעון היה שלוחי ולוה לי מגוי מעות ברבית ועשה שמעון כן מותר שמעון לקח הרבית מראובן ולתת לגוי שהרי יש שליחות לישראל ונעשה שמעון שליח של ראובן ולא של גוי והוא אינו לוה ולא מלוה ולא ערב. וגוי שאמר לראובן תלוה לי מעות על משכוני והלך ראובן ולוה אותו משמעון לצורך הגוי על משכנו של גוי או אומר אני נותן ומזכה לך משכוני תחתיו דגוי ונתרצה שמעון מותר שמעון לקח הרבית מראובן דהוי שליח של שמעון להלות לגוי וכן כשזיכה לו משכונו ואם כופר ראובן ישבע שהוא כדבריו ויפטר. ואפי' אם הגוי אלם ולא יפרע לראובן יטול שמעון הרבית אבל אם הזכיר לו שם הגוי האלם הרי ידע שאין דרכו לתת רבית כולי האי לא יתן ראובן משלו דידע ומחל. ואם פודה ראובן במעות של עצמו המשכון הוי רמאות ומ"מ הרבית מותר לקבל דהוי כמוכר לו המשכון ומזכה לו כל הריוח הראוי לתן לו כדאמ' בריש המפקיד (בבא מציעא ל"ד ע"א) נעשה כאומר לו לכשתגנוב ותרצה ותשלמני הרי פרתי קנויה לך מעכשיו וזכה בכפל וכ"ש דהכא מזכה לו הריוח שעתיד לבא מהיום ואפי' מריוח במה שפדה המשכון זכה בו וקנאו. וגוי שמשכן משכון לישראל ברבית ואח"כ מכרו הגוי לשמעון ושהה שמעון לפדותו מותר לראובן לקח הרבית שהרי לא לוה הישראל לשמעון כלום וזקני מדמהו להא דאמר (ב"מ ע"ג ע"ב) רב מרי בר רחל משכן ליה ההוא גוי ביתא והדר זבני' לרבא כו' עד אי הוי ידענא דהי' מושכן למר לא הוי זבנינא לי' השתא בדינייהו עבדי' לך דכל כמה דלא מסלקי בדמי לא שקלי אגר בית אנא נמי לא שקלי' מינך אגר ביתא ומסלקי' לך בדמי ולא הוי' כהלוהו ודר בחצירו דאסור שהרי לא הלוה לו. אביאסף.
סימן נז
(ב"ק פ"ט ע"א) אמר רבא הלכתא טובת הנאה לאשה ואי קשי' הואיל וטובת הנאה לאשה אמאי קתני פגיעתן רעה תזבין כתובתה בטו"ה ותשלם התם משום דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וכו' ואי מחייבי' לזבוני כתובתה בטו"ה ותיתב ליה ודאי הדרה ומחלה לכתו' לגבי בעלה ואפסודי ללוקח בידים לא מפסדי' ואי אמרת תזבן כתו' לההוא גברא דאזקתיה ואי מחלה לכתו' לגבי בעלה ליכא פסידא כל לגבי בעלה ודאי מחלה ואטרוחי ב"ד בכדי לא מטרחי'. וזקני פסק בזה"ז כיון שרגילות הנשים לשא ולתן הרי הן כאלו מינם בעליהם להיות שלוחי' ואם יש עדים חייב הבעל לשלם מפני תקנת השוק שישאו ויתנו עמהן ואם אין עדים נשבעות והא דאמ' בפ' השולח (גיטין מ"ו ע"א) אין אדם רוצה שתתבזה אשתו ב"ד ה"מ גבי נדר שהיא צריכה בעצמה לפרט בפני ב"ד אבל הכא אפשר ע"י אפטרופוס. ובחבור שני הארכתי. ועוד תתבזה ותבזה ולא יגזול לחבירו משא"כ בהחובל שאינו נהנה מזה הבעל. אביאסף.
סימן נח
מפ' הגוזל בתרא (בבא קמא קי"ג ע"ב) מכריז רבא בר ישראל דידע סהדותא לגוי ואזל ואסהיד בדינא דגוי על ישראל משמתי' ליה וכו' ולא אמר' אלא חד כו' ונ"ל אם בתחלת הדבר לקחוהו לעדות חלול השם הוא ויכול להעיד לו ואם אינו בסכנת נפשות. אביאסף פ"ק דב"מ.
סימן נט
ולית הלכתא כבן ננס דאמר (שבועות מ"ה ע"א) כיצד אלו ואלו באי' לידי שבועת שוא אלא שניהם נשבעי' ונוטלי' מבעל הבית וכן מוכח פ"ב דקידושי' (מ"ג ע"א) דגרסי' אמר רבא א"ר נחמן אמר לשנים צאו וקדשו לי אשה הן הן שלוחיו הן הן עדיו וכן בדיני ממונות כו' עד משתבעי עדי' דיהבי ליה ומשתבע מלוה דלא שקל וכו'. ולית הלכתא כסומכוס דאמר (ב"ק ל"ה ע"ב) ממון המוטל בספק חולקין אלא כדרבנן דאמרי המע"ה.
סימן ס
אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות (ב"מ ד' ע"ב) שאילת ה"ר ברוך לתאוה אבקש מורי הר"ר אליעזר הלוי אשאלך והודיעני איך יצאה הוראה מלפניך עתה בשבועת הקרקעות אם נשבעי' עליה' שבועת היסת מדרבנן דבחזקת הבתים משמע דאין נשבעי' עליה' בעובד אדרבה בר שרשום (ל"ב ע"ב) דמסיק התם (ל"ג ע"א) מגו דאי בעי אמר לקוחה היא בידי מהימנא ופרשב"ם אין נשבעי' על הקרקעות ועוד חזקה במקום שטר קיימא ואי איכא שבועה דרבנן מה מועיל סוף סוף שבועה בעי ואע"ג דההוא יש לדחות שאני התם דחזקה במקום שטר קיימא ולא תקנו רבנן שבועה במקם שטר אלא כגון שטרי הלואות וכתובות דקיימי לגובינא וזימנין דשייר שטר אפשיטי דספרא אבל מכירה אינה עומדת לחזור בו אך בשערים דרב האי פסק דשבועת היסת דרבנן נשבעי' על הקרקעות וראייתו מדאמר בכתו' פ' הכותב (כתובות פ"ז ע"ב) גבי ע"א מעיד שהוא פרוע ועוד אין נשבעי' על כפירת שעבוד קרקעות אלא אמר רבא מדרבנן כדי להפיס דעתו של בעל הבית. וסברא היא כי היכי דתקון רבנן שבועת היסת גבי כופר הכל אע"ג דמדאו' פטור ה"נ תקון. הכא. מיהו כשכופר בכל הקרקע אין נשבעי' דתקנתא לתקנתא לא עבדי' כדאמר בפ' שבועת הדיינים (שבועות מ"א ע"א) ואע"ג דבפ' הכותב תקנתא לתקנתא הוא דהא נשבעת ונוטלת שאני התם דבלא שבועה הי' לה להאמינה מטעם מגו. אך בשבועת הדיינים (שם) אמר גבי שטר אי טען ואמר אשתבע לי דלא פריע הוא משביעי' ליה אע"ג דכופר הכל הוי בכפירת שעבוד קרקעות. וריב"א הי' דוחה ההוא דהכותב דהתם טעמא רבה הוא דפרע דייק דמפרע לא דייק וכן גבי ע"א מעיד שהוא פרוע משום דמסייע לי' ע"א ותקון שבועה להפיס דעתו של בעל הבית. ורבי' שמחה השיב לי על כפירת גוף הקרקעות כגון קרקע פלוני' מכרתי לך או נתתי לך או עשר גפנים מסרתי לך והלה אומר להד"ם לא תקנו שבועה דלא מתקני רבנן שבועה דלית דכותי' באורייתא וראי' מפ' הזהב (בבא מציעא נ"ח ע"א) גבי הקדשות שבועה זו תקנת חכמי' היא שלא יזלזלו בהקדשות מכלל דקרקעות וכל הנך אין נשבעי' עליה' אפי' תקנת חכמים ליכא דליכא דכותי'. ומה שפסקו הגאוני' דנשבעי' מדבריהם דוקא על כפירת שעבוד קרקעות דשבועה לאו אגוף קרקע אלא על כפירת מטלטלי' ואין ראי' גדולה מאשתבע לי דלא פרעתיך ומהבא לפרע מנכסי יתומים אפי' בשטר נשבע (שבועות מ"ה ע"א) והיא גופה לא ידענא מנ"ל דכפירת שעבוד קרקעות חשיבה שבועת קרקעות והלא הכפירה אינה כי אם על המטלטלי' ותלינא קצת בפלוגתא דאביי ורבא (פסחי' ל' ע"ב) אם למפרע הוא גובה אם מכאן ולהבא הוא גובה ואמאי אין נשבעי' ותו למ"ד שעבודא דאו' דין שעבוד שלא בשטר כמו בשטר א"כ לא משכחת שבועה בהלואה ועקירת המקרא הוא זה.
תשובה. דע כי מעשה בא לידי בימי מורי אבי בשכירות קרקע והייתי רוצה לפטרו משבועה דשכירות קרקע חשוב כמכירת קרקע פי' הזהב (בבא מציעא נ"ו ע"ב) גבי אונאה מי כתיב ממכר לעולם וכו' ונראה דאין לשבע כלל אקרקעות אפי' שבועת היסת ומה שחילק רבי' שמחה בין שעבוד קרקע לגוף קרקע לפי שעל המטלטלים באים לדון תשובה לדבריו מפ"ק דב"מ (ד' ע"ב) גבי סלעין דינרי' ומסיק דאין נשבעי' על כפירת שעבוד קרקעות ובפ' שבועת הפקדון (שבועות ל"ז ע"ב) אמר רבי יוחנן הכופר בפקדון שיש עליו עדי' חייב בשטר פטור וטעמא דהוי כפירת שעבוד קרקעות וכיון דמדאו' דין אחד להם לגוף קרקע ושעבוד תקשי לדבריו תקון רבנן שבועה דליתא וכו' אך אם תקנו שבועה להפיס דעת התובע בשבועת היסת כדאמר בהכותב (פ"ז ע"א) גבי ע"א מעיד שהוא פרוע ומהבא לפרע מנכסי יתומי' שהבאתם שניכם דאין נשבעי' על כפירת שעבוד קרקעות לא צהריתו בה דמה ענין היכא שטוען לדברי השטר להיכא שמודה בשטר אך טוען שפרע דהתם ודאי נשבע לאמת דבריו כדאמר בהכותב דפרע דייק דמפרע לא דייק ורמו רבנן שבועה עליהו כי היכא דתידוק ומדפריך בשבועות (מ"א ע"א) מה בין זה לפוגם שטרו משמע דטעם אחד לכל אלו השבועות ואע"ג דגבי ע"א מסיק כדי להפיס נראה שהכל טעם אחד ותלוי זה בזה והא דקשי' למ"ד שעבודא דאו' כו' איכא למימר באומר בשעת הלואה כל נכסי ואלו הן כדאמר פ' מי שמת (בבא בתרא קמ"ח ע"ב) אמלתא אחריתי א"נ דאמרי סהדי ידענא ביה דלא הוי ליה ארעא מעולם א"נ כגון שהלוה התנה שלא לשעבד קרקעות כלל שרוצה למוכרם מפני דוחקו.
סימן סא
(ב"מ ה' ע"א)ההוא רעיא דהוי מסרו חיותא כו' ומסקי' משלם תרתי ונשבע על השאר ופרכי' ונחייבו מדר"נ וכו' ומשביעין אותו שבועת היסת ומשני דר"נ תקנתא היא. משמע מזה דהלכה כמאן דמתני (שבועות מ' ע"ב) לדר"נ ארישא וכ"ש אסיפא ולא דמי לתקנתא לתקנתא. מפלוגתא דר' יהושע ורבנן בפ"ק בשבועות ובפ"ק דבבא מצי'.
סימן סב
(ב"מ ד' ע"א) כופר בפקדון פסול לעדות. ראובן טען את שמעון לדין וטען הפקדתי בידך חפץ תנהו לי ושמעון השיב החזרתיו לך וחייבוהו ב"ד לשבע שהחזירו וחזר שמעון ואמר איני חפץ לפטור בטענת שקר ולשבע אמת אגיד ואשבע שאותו חפץ שמסר לידי שמרתי כדרך השומרי' ולא פשעתי ואבד עם שלי איך נשבע אם כדברי' הראשונים או האחרונים.
תשובתי דעתי נוטה שישבע כדברי' האחרונים אם ירצה לפטור. לא מבעי' אם מתקן דבריו הראשונים שחוזר וטוען כדאמר בחזקת הבתים (ל"א ע"א) זה אומר של אבותי וכו' האי אייתי סהדי דאבהתי' היא והאי אייתי סהדי דאכל שני חזקה וכו' עד אין דאבהתי' היא ומיני' זבינתי והא דקאמר' דאבהתי' דסמך לי עלה כדאבהתי' ואסקי' דחוזר וטוען כיון דמתרץ דבורי' אלא אפי' מכחיש דברי' הראשונים חוזר וטוען אע"ג דמסקי' התם ואי טען ואמר של אבותי היא ולא של אבותיך אינו חוזר וטוען אימור טענתי' אגמרי' לטיעון שקר ה"מ אם חוזר מדבריו הראשונים מכה עדי' כי התם דמייתי סהדי דאבהתי' היא וחוזר בו בע"כ מדבריו הראשונים וליכא מגו אבל חוזר וטוען מעצמו מגו שהיה יכול לעמוד בדבריו הראשונים ולשבע ופטור ישבע נמי כדבריו האחרונים האמת ויפטור ואפילו מכחיש לדבורו ואפי' נפק מב"ד ואפי' פסקו ב"ד כבר לשבע כדבריו הראשונים נשבע כפי האמת ויפטור. ודאי אם הי' טוען בתחלה דבר שהי' חייב בו פרעון או שבועה אינו יכול לטעון ולחזור ולפטור מפרעון או משבועה דהוי הודאת בע"ד כק' עדים דמי (ב"מ ג' ע"ב) א"נ אם בטענה ראשונה נפטר ובשני' מתחייב הודאת בע"ד כק' עדים וחייב אבל אם שני הטענות באים לפטור חוזר וטוען ע"י מגו.
ואבא מרי הי' מביא ראי' מפ' חזקת הבתים (בבא בתרא ל"ט ע"ב) תני בר קפרא ערער וחזר וערער אם מחמת טענה הראשונה ערער אין לו חזקה ואם לאו יש לו חזקה והתם סותר דבריו שהערעור הראשון הוא גזלה ממנו והשניי' שמכרה לו ולא נתן לו דמים והשלישית בערער אחר ומש"ה אינו חוזר וטוען אע"ג דמנפשי' הדר בו. ונ"ל דמשם אין ראי' דהתם ליכא מגו שהי' יכול לעמוד בערעור הראשון שהרי מאותו ערעור כבר עברו יותר מג' שנה אפי' אם ערעורו אמת קיי"ל דצריך למחות בסוף כל ג' שנים וכיון דליכא מגו אין נאמן אף על האחרונים ונהמני' על ערעור שני ע"י שיכול לעמוד בראשון ואשלישי ע"י מגו שני שאין בין ראשון לשני ג' שנים וכן בין שני לשלישי שיש לומר חד מגו אמרי' תרי מגו לא אמרי' ותו לא אמרי' מגו אלא להעמיד הממון ביד המוחזק דקאמר' היכא דקיימא ארעא תיקום אבל למערער להוציא מיד המוחזק בה לא מהני מגו ונ"ל ראי' דגרסי' בפ"ק דב"מ (י"ז ע"א) ארבח"ח אר"י מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדי' מעידי' אותו שיש לו בידו וחזר ואמר פרעתי הוחזק כפרן לאותו ממון וכו' א"ר אבין א"ר אלעא אר"י הי' חייב לחבירו שבועה ואמר נשבעתי והעדי' מעידי' אותו שלא נשבע הוחזק כפרן לאותה שבועה.
וראיתי תשו' ר"ת שאם אמר נשבעתי ולא הוחזק כפרן נאמן בלא אותה שבועה דלא מצינן חזקה אין אדם תובע אא"כ יש לו עליו אלא גבי ממון אבל גבי שבועה לא שבימי רב נחמן נתקנה שבועת היסת אבל לא בימי רבי יוחנן ור' אלעאי לא נתקנה עדיין הלכך לר' אלעא לא ישבע וזה אינו נ"ל מ"מ כיון דבימי ר"נ נתקנה הרי יש בה דררא דממונא וישבע. אח"כ מצאתי בתשו' ר"ת המתחלת עיניכם הרואות במראות ציר צבאות שצריך לשבע ע"ז שכבר נשבע דהוי כמנה לי בידך והלה כופר. ובהוחזק כפרן נראי' דברי רבינו מדברי רב האי גאון שפי' שכנגדו נשבע ונוטל דכי היכא (דכפרן דפרעתי צריך לפרוע בעדים כפרן דנשבעתי נמי צריך לשבע בעדי דאין זה דומה לההוא (דב"מ ה' ע"א) דאכל תרתי מינייהו דההוא רועה גזלן הוא כו' וכ"ז בטוען נשבעתי בפני ב"ד פלוני והלכו להם למדה"י שאין יכולין לברר עכ"ל. וכל אלה דאינו חוזר וטוען היכא שמכחיש לדבורו משום דהוחזק כפרן בעדים ובנדון זה מרוב חסידתו לא רצה לפטור בטענת שקר ותדע דתלינן בזכותי' ולא משוי לי' כפרן אפי' בעדי' דאמר לקמן לעיל ממה שהבאתי (ב"מ י"ו ע"א) חייב אתה לתן לו ואמר פרעתי ועדי' מעידי אותו שלא פרע והדר אמר פרעתי לא הוחזק כפרן מ"ט אשתמוטי קא משתמיט מיני' עד דמעייני' רבנן בדיני' ותו האמר (שם) הכופר בפקדון פסול לעדות ופריך נימא אשתמוטי קא משתמיט ומוקמי' ההיא שעתא הי' הפקדון בידו נקיט א"נ הוי בביתו דאז הוי גזלן גמור וק"ו ומה הוחזק כפרן בעדי' תלוי' להכשירו כ"ש היכא דחוזר מנפשי' מטענת שקר דלא הוי כפרן. ואין לפרש אין לך בידי מפני שפרעתי א"כ לא הוחזק כפרן דחוזר וטוען ותו אמר בהשותפי' (ו' ע"א) גבי תבעו לאחר זמנו ומייתי עלה האומר לחבירו מנה לי בידך וכו' עד אין לך בידי דאמר להד"ם ונעשה כאומר לא לויתי וכאומר לא פרעתי ואע"פ שיש לדחות דאמר בפי' להד"ם אבל אין לך בידי משמע הכי ומשמע הכי הדעת מכרעת מדמייתי ההוא דשבתאי (ב"מ י"ז ע"א) ומדמי להו אהדדי ואפ"ה טעמא דאיכא עדים. ומיהו דפ' השותפי' מיירי אפי' הדר בי' מנפשי' מפני שבטענה האחרונה מתחייב ומודה עתה שלא פרע אבל אי טען ברישא לא לויתי והדר טען שנתתי לך קודם שטענתי לא לויתי נשבע וטור מגו שהי' יכול לומר כטענתו הראשונה ולשבע. קצרו של דבר כופר במלוה דאיכא השמטה מעליא כשר לעדות ולשבועה ואפי' לאותו ממון כשר לשבועה ואפי' הוכחש בעדי' בפקדון ואי סהדי דההוא שעתא הוי בביתו או בידי' פסול לכל עדות ולשבועה דהוי גזלן גמור ואי אתו סהדי שיש לו אבל לא ידעו דההוא שעתא הוי בידי' הוחזק כפרן לאותו ממון רק שכנגדו נשבע ונוטל ולא מצי בעל דינו להאמינו ולשבע וה"מ דהוחזק כפרן כגון שחזר וטען מכח שהכחישו' עדי' אבל לא אתי סהדי לא הוחזק כפרן וחוזר וטוען ואם חפץ יחזור לטעון ג' ד' וה' או ישוב לדברי' הראשונים אם ירצה ובלבד שיהי' דבריו הראשונם והאחרונים שוי' לפטור שבועה או לפטור ממון וחייב שבועה ונשבע שבועה האחרונה אם ירצה ואם אמר שדבריו הראשונים שקר אינו נשבע אלא כדבריו האחרונים ואם דבריו הראשונים חיוב ממון או שבועה והאחרונים לפטור ממון או שבועה או אפכא שהראשונים לפטור ממון או שבועה והאחרונים לחיוב הלך אחר לשון חיוב דהודאת בע"ד כמאה עדי' כדמשמע פ' השותפי' גבי האומר לא לויתי.
סימן סג
(ב"מ ו' ע"א) אביי אמ' חיישי' שמא מלוה ישנה כו' ושמעי' מיני' אע"פ שטען אני מצאתי' או קניתי' מפני מלוה הישנה שיש לו עליו לא משביעי' לו שמצאה או שקנאה אע"פ שטוען טענת ברי כדאמר לעיל אלא נשבע כפי מה שנראה להשביעו על דבר אמת כיון דאין חשוד כפרן א"א לפרש שנשבע בברי שאין לו בה פחות מחציה ע"י מציאה או ע"י קנייה דא"כ אם הי' לו ודאי מלוה ישנה הי' נשבע לשקר אדפריך נשקול בלא שבועה לפרוק מרגנייתא היכי משכח' לכאן לפי סברת אבי יחשיד לשבע על שמצאה ותו מאי דמסיק פרשי אינשי מספק שבועה אדרבא בברור נשבע על שקר שמצאה או שקנאה אלא ש"מ משתבע בסתם ומעתה ראובן שתקף שמעון לדין תן לי מנה הלואה או פקדון שיש לי בידך והשיב שמעון איני חייב לך ואמר ראובן לדיינים חקרו ודרשו כיצד אומר איני חייב לי אם להד"מ אומר או פרעתי קאמר אע"פ שנכון לצדק הדין שלא יהא מרומה אין מוטל עליו לפרש דבריו ונשבע סתם כאשר הוכחנו לעיל אפי' כשטוען טענת ברי אין נשבעי' עליהם כ"ש כשאין טוען כלום ותו מהימן במגו דיכול לומר איני יודע שאני חייב כלום ונשבע ופטור דקיי"ל כר' יוחנן ור"נ (ב"ק קי"ח ע"א) מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור אך דמשתבע שבועת היסת דאינו יודע כדאמר נמי ברי שאיני חייב לך נשבע ופטור. וריב"ן כ' אם התנה בשעה שהפקידו או בשעה שהלוהו שלאיעכב בשם חוב שחייב ובשום ערעור שביניהם אז ודאי צריך לשבע בפירוש שפרעו או החזיר לו פקדונו דלהכי אתני עמו כי היכי דלא לדחייה כדאמ' בפ' שבועת העדות (מ"א ע"ב) להכי א"ל באפי ראובן ושמעון כי היכי דלא לדחיי' ותו מלתא דלא רמי' עליה דאיניש למידע כיצד נסתלק מחבירו רק שידע שאין חייב לו כדאמ' בפ' שבועת העדות (שם) ההוא דא"ל לחברי' הב לי שית מאה דמסיקנא בך א"ל פרעי בפני פלוני ופלוני ואמרו להד"ם ואמר רבא כל מלתא דלא רמי' עלי' דאינש לאו אדעתי' פי' ולא נתכוין לשקר ואפי' לרב ששת דאמר הוחזק כפרן דוקא בקיצותא דתרעא דזכירי אבל בעלמא לא והך דרבא לא דמי' לדר' יוחנן דאמר (בפ"ק דב"מ י"ו ע"א) מנה לי בידך והלה אומר להד"ם והעדי' מעידין שיש לו הוחזק כפרן התם משום דקאמר להד"ם אבל הך דרבא סהדי לא קאמרי דלא פרע אך שלא נעשה הפרעון בפניהם. וכך מצאתי בס' הדינין של רבי' יהוד' דא"צ לפרש משום דד"מ לא בעו דרישה וחקירה ותו מדחשו רבנן (שבועות לט ע"ב) לקניא דרבא ואצריכו לאשבועי ע"ד המקום וע"ד ב"ד דלמא אתא למעבד כי קניא דרבא ובא לא אשכחנ' דאצריכו לפרושי ש"מ לא צריך לפרש. ושוב ראיתי תשו' ר"ת לבני אשתינפש על ראובן שטוען לשמעון שחייב לו ושמעון משיבו שפרעו על ב"ד לצוות לשמעון לפרש על דבריו כיצד פרעו שיש דברי' הרבה ששמעון חושבו פרעון כי קניא דרבא וכגון מרגליות לקנים (עירכין כ"ד ע"א) וכיו"ב ויש לשמוע לב"ד אם פרעונו פרעון לפי דבריו לשבע ע"ד ב"ד ויזהרו שמא מתוכם ילמדו לשקר ולא יניחו לחזור ולטעון אם ישמעו פרעון שאינו וישבע ויפטר דקיי"ל (שבועות מ"א ע"ב) המלוה את חבירו בעדי' א"צ לפרעו בעדי'.