תשובות מהרים· רבי יעקב מאיר פדואה
סימנים · סימן לב
להרב המאוה"ג החריף ובקי מהו' איסר יהודא מ"ץ דפה ק"ק יצ"ו.
בדבר אשה בתא בת נחמן מפה היושבת עגונא וגלמודה מכמה שנים. ועפ"י רוב השתדלות והתאמצות השגנו ת"ל שבעלה הוא בק"ק מעץ. והיה לו מכתבים מהרב דק"ק מעץ שבלתי באפשר לסדר שם גט מכתה טעמים זולת שיכתוב בכ"י לפה לסופר ולעדים שיכתבו פה גט ויחתמו ויתנו לאשתו. והנה כבוד הרב הגדול החריף מ' איסור יהודא מ"ץ דפה פתח בהצלה תחלה וראיתי לחוות דעתי הקלושה בזה.
הנה לא נעלם מאתנו שיטות הפוסקים המחמירין בזה שיכתוב בכ"י לסופר ועדים כאשר האריך בזה מרן הב"י בא"ע סי' ק"ב דדעת הרא"ש והרשב"א והר"ן והמרדכי ובעל התרומה וסמ"ג וסמ"ק והגהות בפ"ב מהל' גירושין וקצתם כתבו בשם ר"ת כולם פה אחד להחמיר רק דעת הרמב"ם ז"ל מביא ב"י שמה דמיקל בנשתתק בכ"י ונסתפק בדעתו בפקח אי מועיל כ"י ומסקנתו דלדעת הרמב"ם מועיל בפקח בכ"י ובש"ע כתב דעת האוסרים בסתם ודעת הרמב"ם בשם י"א וכללא הוא בידינו כל היכא דכתב דיעה אחת בסתם ודיעה שני' בשם י"א דעתו דעיקר כדיעה זו שכתב בסתם ולא עוד שלא גילה דעתו בהדיא בפקח אי מועיל כת"י רק הביא דינו ולשון הרמב"ם ז"ל בנשתתק ובפקח אי מועיל כת"י לא כתב דבר.
ולכאורה הענין חמור מאוד בזה אמנם הרד"ך ז"ל בתשובה צידד להקל במקום עיגון. היכא דנשאר עגונא כל ימי חיי' לסמוך על דעת המקילין בכ"י ואעפ"כ סיים שירא לעשות מעשה אם לא בהסכם רבנים אחרים. ואנחנו יתמי דיתמי פשיטא דפשיטא שיש לנו לירא להכניס עצמינו בזה הענין החמור. רק האחרון הגדול בעל גט פשוט ז"ל אשר נתפשטה הוראותיו בכל תפוצת ישראל. וגדולי האחרונים גרירין בתרי' טובא. הוא פתח בהצלה והסכמתו הלכה למעשה שבמקום עיגון ודוחק שלא יהי' לה ח"ו תקנה כל ימי' יש לסמוך על דעת המקילים. והביא הרבה מכת הראשונים ז"ל אשר לא הובאו ביתה יוסף שמקילין בזה ויבואר אי"ה.
הנה עיקר מחלוקת הראשונים תלי' בזה בסוגי' הש"ס דף ע"ב. דקאמר קולו לאפוקי מדר"כ אמר רב ודרך הפשוט משמע דקאי רק אחרש דבזה ממעטין שאינו מועיל כת"י. והיינו מטעם דמחזיקינן לי' כשוטה אף ע"י כת"י. ואינו מוציא בזה מכלל שטותו. רק הפוסקים המחמירין בזה סומכין על התוספתא תא דקתני בהך ברייתא דמייתי הש"ס הכא. ולא עוד אלא אפילו כתב בכתב ידו לסופר ולעדים חתמו אע"פ שכתבוהו וחתמוהו ונתנוהו לו ונתנה לה פסול. עד שיאמר לסופר וכו'. ומשמע בהדיא דאפילו בפקח אינו מועיל כת"י. ולכן פרשו ג"כ הש"ס דהכא קולו לאפוקי מדר"כ דממעט ג"כ בפקח דאינו מועיל כת"י. וכתב הרא"ש ז"ל דאע"פ דהרכנה מהני. אפשר דהרכנה עדיפא טפי משום דמראה בגופו. א"נ נשתתק דאי אפשר בע"א אקילו בי' משום תקנות עגונת והרשב"א בחדושיו כתב כן ג"כ. ומביא רק תירץ הראשון של הרא"ש ז"ל דהרכנה עדיפא טפי משום דהכי איתא בירושלמי היא שמיעות הקול היא הרכנת הראש. והנה דעת התוס' בשמעתין לא ברירא לי האיך דעתם נוטה בזה:
והנה הב"ש בא"ע סי' ק"ח סק"ח הביא בפשיטות שדעת התוס' והרא"ש והרשב"א ושאר פוסקים ס"ל הרכין בראשו עדיף מכתב משום מעשה בגוף הוא כמו קול מ"ה לא ממעט דינו דמתניתן אלא ממעט כת"י. ולפי"ז נשתתק ופקח לא מהני כת"י והגט בטל כמ"ש בברייתא הנ"ל. ובסי' קכ"א הוסף עוד בזה ומביא דברי הב"ח בשם התוס' דמהני כת"י. וכתב הב"ש עליו דלא דק. כי התוס' לא כתבו אלא בתחלת הסוגיא דס"ד כתב עדיף מרמיזא. אבל לה להמסקנא דקימ"ל רמיזא עדיפא לא מהני כת"י:
וראיתי לידידי הרב המ"ץ נ"י שתמה בקונטרסו דמנ"ל לומר דדעת התוס' דגם למסקנא רמיזא עדיף מכת"י ואם איתא דלמסקנא רמיזא עדיף מכת"י מאי האי דתמה התוס' כ"כ בדף ע"א ד"ה אמר ר' יוסף וכו תימה לר"י דתקשה לי' מתניתן כיון דאינו מחלק בין אלם לחרש. דלמה יכול לדבר מתוך הכתב בהרכנה סגי והאיך יעלה על הדעת דלמסקנא רמיזא עדיפא מכת"י ולס"ד הי' סבורים התוס' בפשיטות דכת"י עדיף מרמיזא עד שעשה מזה תמי' דתקשה לי' ממתניתן וכמו שהבאנו א"ו נראה דעת התוס' בשמעתין דרמיזא לא עדיף עכ"פ מכת"י ובמתניתן דמהני רמיזא היינו משום דנשתתק הוי כפקח לכל דבריו. וכן הביא המרדכי באמת בשם ר"י שהוא סתם בעל התוס' דבפקח מהני כתב והרכנה. רק אח"כ הביא המרדכי דעתו דאע"פ שהרכנה ורמז בגופו מועיל מ"מ כת"י אינו מועיל ואפילו בפקח ומביא ראי' מהתוספתא הנ"ל ויפה תמה ע"ז. וכן מצאתי בשו"ת בית אפרים חלק א"ע סי' פ' תמה בזה על הב"ש:
והנה באמת דעת ולשון התוס' בשמעתין צ"ע שמתחלת דבריהם נראה ממש כמו שהבין הב"ש דבריהם. דכתבו וז"ל בד"ה קולו לאפוקי מדר"כ. וא"ת ואמאי נקט מדר"כ ממתניתן נמי אתי לאפוקי דמכשרה בהרכנת הראש בלא קול ואם נימא דעת התוס' כמו שהביא המרדכי בשם ר"י בעל התוס' דפקח מהני כת"י רק אתי למעוטא חרש דאינו מועיל כת"י א"כ אין מקום לקושייתם דהש"ס לא ממעט אלא גבי חרש דלא מהני כת"י אבל בפקח או נשתתק דדינו כפקח מהני כת"י ורמיזא וגם לא להצריך ולחדש בתירוצים דמסתברא דהרכנה דמתניתין מהני כמו קול כיון דבמתניתין דמיירי באלם דהרי הוא כפקח לכל דבריו מהני באמת כת"י ואמאי דייקא בלשונם דהרכנה דמתניתין מועיל כיון דבמתניתין דמיירי באלם מועיל ג"כ כת"י. א"כ נראה מקושייתם ומתחלת לשון תירוצם כמו שהבין הב"ש דבריהם דבפקח אינו מועיל כת"י רק הרכנה מועיל. אמנם מסוף דבריהם שכתבו וברייתא דנקט עד שישמעו קולו לא שנה אלא למעוטי חרש דר"כ דמסתבר למעוטי משמע מלשונם כמו שהבין הב"ח. והרב המ"ץ שיחי' ובעל ב"א דלא ממטעינין אלא חרש דגרע טפי דאינו מועיל כת"י הא בפקח מועיל כת"י ורמיזא. לכן לא ידעתי לפרש לשון התוס' שלפנינו. שנראה מלשונם דארכבי אתרי רכשא:
אמנם לפענ"ד לפרש סוגיא הש"ס אליבא דרוב הפוסקים ז"ל דהסכימו דהרכנה עדיף ף מכת"י ובפקח אינו מועיל כת"י רק הרכנה מועיל וכתבו הרשב"א והרא"ש בשם הירושלמי דהרכנה עדיף דהיינו כמו שמיעות קול. דאינו מובן הסוגיא דלעיל דפריך ר' יוסף על ר"נ מאי קמ"ל תנינא דטובא קמ"ל דאפילו כת"י דגרע מהרכנה מועיל. וכבר הקשה הרשב"א בחידושיו כן וכתב לתרץ וז"ל וי"ל דהשתא לא ס"ל הכין למקשה. ומאן דמתרץ למאי דס"ל מתרץ לי' והוא דחוק בתכלית הדוחק ולענ"ד לפרש בטוב טעם בס"ד ואולי יש לכוון דברים אלו בלשון הרשב"א ז"ל. דהנה מצד הסברא נראה בפשיטות דהרכנה נגד כתיבות יד יש מעליותא וגריעותא. וכן כת"י נגד הרכנה יש מעליותא וג וגריעותא דהנה לענין שמברר לנו הכ"י או הרכנה להוציא שאינו בגדר שוטה רק בישוב ודעת עושה כן. בוודאי מסתבר לנו דבכ"י יותר מתברר לנו שעושה בישוב ודעת מהרכנה. דבהרכנה עדיין לא ידעינן כ"כ בבירור להוציא מלבינו ספק שטותו. וכן כתבו התוס' בהדיא דף ע"א ד"ה אמר ר' יוסף וכו' שע"י כתיבה מתברר יותר שהוא מבין בטוב יותר מהרכנה. אמנם הא דבעינן השמעת קול הוא כמו שכתבו הפוסקים בשם הרמב"ן ז"ל כל זמן דליכא השמעת קול לא חשבינן כתיבו' הסופ' וחתי' העדי' לשמ' כל זמן שלא שמעו מפי הבע' עצמו. ובזה יש מעליותא להרכנה דהרכנה היינו השמעת קול וכמו דאיתא בירושלמי שהביא היינו הרכנת הראש היינו השמעת קול. אמנם בכ"י ליכא השמעת קול ואינו מוציא מידי חשש שלא לשמה:
מעתה מתפרשת הסוגיא יפה יפה בס"ד. דהנה ר"כ שחידש חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו. נראה ברור דעיקר השמענו דכת"י מוציא לנו מידי ספק שטותו. דמכת"י ניכר שהוא מבין בטיב. דאם הי' משמיענו ר"כ דכת"י הוי כמו השמעת קול ומוציא לנו מידי חשש שלא לשמה. אמאי נקט דינו בחרש בפקח הו"ל להשמיענו זה דכת"י הוי כמו השמעת קול. ואין כאן שלא לשמה. אלא וודאי דעיקר חידושא דר"כ דכת"י מוציא לנו מידי ספק שטותו שניכר שהוא מבין בטיב ולענין השמעת קול לא נחית ר"כ כלל להשמיענו דזה פשיטא דכת"י הוי כמו השמעת קול. ומוציא לנו מידי חשש שלא לשמה וע"ז פריך שפיר ר"י מאי קמ"ל תנינא וכו' למאי דלא ידע שאני אלם. והי' סבור דאלם דינו כשוטה א"כ כיון דהרכנה מוציא לנו מידי חשש שוטה פשיטא דכת"י מוציא לנו מידי חשש שוטה וע"ז משני ר"י אלם קאמרת וכו' דאלם הוי כפקח לכל דבריו והתם הוא דמהני הרכנה. אבל בחרש דדינו כשוטה לכל דבריו לא שמעינן כלל ממשנתינו דאפילו כת"י מועיל מידי ספק שטותו. אמנם לבסוף הסוגיא דמסיק מלשון הברייתא עד שישמעו את קולו לאפוקי מדר"נ. והיינו דברייתא אשמיעינן דבעינן ממש השמעות קול הא כת"י לא מהני אפילו בפקח לשיטות הפוסקים הנ"ל. דכל זמן דליכא השמעת קול חשבינן כתיבות הסופר וחתימות העדים כמו שלא לשמה שפיר יש לנו לומר דהרכנה עדיפא טפי דהוי כמו השמעות קול. וכמו דאיתא בירושלמי. ולענין זה חשבינן כמו לשמה כמו בהשמעת קול. ויכול לה ות שהרשב"א רב בצחות לשונו כיון לזה. עם כי דבריו כתומים ביותר. והוא כפתור ופרח בעיני בע"ה י"ת בישוב דעת הפוסקים ם הללו. מעתה אין כאן תפיסה גם על רבינו בית שמואל שהבין דעת התוס' בשמעתין כדעת הפוסקים דבפקח לא מהני כת"י. ותמה הבית אפרים והרב המ"ץ נ"י דהאיך אפשר לומר כן דאם נימא כן מנ"ל להתוס' לעשות תמי' דאדרבא תקשה לי' מתניתין דהרכנת גריע טפי מהני הא אדרבא לפי המסקנא הרכנה עדיפא ומנ"ל להיא להקשו' להיפוך. והרשב"א הקשה באמת להיפוך לשיטתו דה דהרכנה עדיפא מאי פריך מאי קמ"ל דהא הרכנה עדיפא מכ"י ולפמ"ש דברי התוספת ברורין. דהא באמת לסברת ר"כ מה דליכא שמיעות קול אין גריעותא כלל לשיטתו. וכפי שבארנו רק דקמ"ל דע"י כתיבתו נתברר שהוא פקח ולזה הקשה התוס' שפיר דלמאי דס"ד דחרש שוה לאלם א"כ אדרבה תקשה לי' דאפילו הרכנה דגרוע מזה להוציא לנו מידי ספק שטותו מועיל מכש"כ כתיבה דמועיל ואדרבא תירץ התוס' דחוק קצת דלדבריהם צ"ל דגם בה"א הי' ידע חילוק בין אלם לחרש. אלא דמדמה כתיבה דחרש לרמיזא דאלם והש"ס משני' לי' דאלם עדיף טפי אפילו רמיזא דאלם עדיף טפי מכתיבה בה דפקח. כן צ"ל לדבריהם מה דפשטות הש"ס לא משמע הכי:
ונבוא לגוף הענין עם כי הרב ב"י מרבה המחמירים בזה. יש ג"כ בזה רבו מקילין מה דלא מנה מרן הב"י ז"ל הנה דעת הרמב"ם ז"ל נ דע בזה להקל וגם דעת רב אלפס משמע כן מדהשמי' התוספת' מהלכותיו שעלי' סמכו המחמירין בזה. וכ"כ הרד"ך והגט פשוט דמשמע כן דעת ר' אלפסי וגם דעת העיטור להקל וגם דעת התוס' כפי פשטות דבריהם וכמו שכתבנו לעיל נוטה לדעת המקילין. וכן דעת הריטב"א. וכמו שהביא הרב המ"ץ נ"י וכן מצאתי דעת הרמב"ן בחידושיו להקל בכ"י וצ"ל אף דדעת הרמב"ן דלא מהני מתנה שליח שלא בפניו לכתוב גט לאשתו כמו שהביא הר"ן ז"ל דעתו בסוף התקבל ומבואר גם בחידושיו מ"מ ע"י כתב עדיף טפי דטעמו כל זמן שאין הבעל עומד בפנינו אף שמצוה ע"י שליח לכתוב ולחתום גט לאשתו הוי כמו שלא לשמה. מ"מ כתבו עדיף טפי כיון דהסופר פר רואה בפניו כתב הבעל שציוהו לכתוב גט סמכה דעתו. דסופר ע"ז וכותב לשמה. וגם דעת הר"ן אף שהר"ן הב"י הביא דעתו בין המחמירין אמת שבהלכות דב אלפס כתב כן אבל בחידושיו על גיטין כתב להקל שמזה נראה שדעתו בהלכותיו ג"כ לחומרא בעלמא ולא מצד הדין בהחלט דאל"כ יסתר דבריו לגמרי שבחדושיו. וגם דעת הרא"ש לא ברירא להחמיר. כי לפי פי' השני שכתב לחלק דבנשתתק הקילו ה"ה די"ל דמהני כ"י בפקח היכא דאי אפשר בע"א דהקילו משום תקנות עגונות כמו שהקילו בנשתתק. וכ"כ בתשובת שבות יעקב גם הביא שם דעת המבי"ט דדעתו להקל לסמוך על המקילין גם דעת הריב"ש סי' ר"מ נראה דעתו להקל בזה:
מכל אלו יש לנו יסוד וסמיכה להקל במקום עיגון אך בעיגונא זה יש תקנה טפי והיינו כאשר כתבנו להרב דק"ק מעץ שטרם שיכתוב בכ"י יאמר בע"פ שממנה את הסופר פלוני ועדיו פו"פ לכתוב ולחתום עבורו. ובזה יש לנו תקנה גדולה. כי מלבד דעת המקילין יש לנו. יסוד לסמוך על דעת הרא"ה והר"ן בסוף פרק האומר היכא דממנה שליח שלא בפניו דמועיל. ואין זה אומר אמרו כמו שהאריך שם הרא"ה והר"ן בסברתם. ואף שהב"י כתב שלא אמרו רק להלכה ולא למעשה. הנה מצאנו גדול האחרונים אשר כמעט כל הגדולים סומכין עליו בהלכה למעשה הוא רבינו מהרש"ל והוא כתב ביש"ש בגיטין בפשיטות שיש לסמוך אשיטות הרא"ה והר"ן הלכה למעשה. גם בענין אומר אמרו גופא דעת הרש"ל שם דבמקום עיגון יש להקל. מכ"ש לשיטות הר"ן והרא"ה שכתבו דזה לא הוי כאומר אמרו. שיש לסמוך ע"ז להקל והאחרונים הסובבים את הש"ע לא הי' בימיהם עדיין אור הגנוז הרש"ל וע"כ החמירו בענין זה הרבה:
אמנם למד דעת האחרון הגדול הרש"ל ז"ל מצאנו ג"כ דעת גדול הראשונים להקל בזה בענין אומר אמרו שהרי הטור ברמזים אומר כן בשם הר"י וכ"כ רבינו ירוחם שיש פוסקים. דאומר אמרו כשר. וכ"כ הרב המגיד בפ"ד מה' זכי'. וכ"כ הריב"ש סי' ש"ד שהח"ס וקצת פוסקים ז"ל פסקו כשמואל דאומר אמרו כשר וכן נראה מדברי הרמב"ן שכתב שמצא דעת בעל התוס' שמכריע באומר דכשר וכו' וזה דעת שראוי לסמוך עליו. וכ"כ הר"ש בן הרשב"ץ בשם הרמב"ן וכן דעת הריטבא. וכתב שכן דעת רבו הרא"ה ז"ל. והגאון בעל בית אפרים בא"ע סי' ק"ו האריך בזה להביא דעת המקילין וכתב שיש ת"י תשובות הגאון מג"ש כתי"כ להקל בזה במקום עיגון. מכ"ש בנידון דידן כיון דממנה השליחות שלא בפניו. כי לדעת הרא"ה והר"ן לא הוי זה כאומר אמרו וסיים בעל בית אפרים שמ"מ לא מלאו לבו להקל כיין שדעת הש"ע וגדולי אחרונים להחמיר בזה ולדעת כמה הראשונים יש כאן פסול דאורייתא. אמנם בנ"ד שיש עוד צד להקל. דהיינו דעת המקילין היכא שמצוה בכת"י דאיש פלוני יהי' סופר שלו לכתוב ופו"פ יהי' עידי חתימה דהרבה מקילין בזה בצירוף שניהם נוכל לסמוך לעשות מעשה להקל במקום עיגון. כי זולת זה לא יהי' לה תקנה לעולם:
וכי תימא מאי נרוויח בזה במה שצדדנו שיש כאן קולא מצד אומר אמרו ובפרט לדעת הר"ן והרא"ה בממנה שליחות שלא בפניו לא הי כאומר אמרו דסוף סוף צריכין בזה לדעת המקילין בכת"י והא המקום מרחק רב ולא יהי' נודע לנו שעשה הבעל שליחות שלא בפניו אם לא ע"י מעשה בי תלתא שיכתוב לנו שהבעל מינה את הסופר והעדים לכתוב ולחתום גט עבורו א"כ סוף סוף צריכין אנו לדעת המקילין בכ"י זה אינו דא נתפוס בזה דעת המקילין באומר אמרו ובפרט שיטות הרא"ה והר"ן דשליחות שלא בפניו מועיל לכ"ע אף. אם נתפוס דעת המחמירין בכ"י יש בזה צד קולא. כי עיקר דעת המחמירין בכ"י היינו שע"י כתיבות ידו ממנה את הסופר ואת העדים. דבעינן שישמעו את קולו דווקא ולא ע"י כת"י. או כמ"ש המשנה למלך דבפקח שיכול לדבר אין הכתיבה חשיב כדיבור אלא דיבור ממש בעינן אבל בנ"ד שבאמת אמר בע"פ לפני הרב ומ"ץ דק"ק מעץ שממנה את הסופר והעדים רק אנן לא ידעינן זאת מחמת שאנחנו לא ידענו מזה רק הרב ומ"ץ דק"ק מעץ מודיעים לנו שכן הי' פשיטא דאין זה ענין למצוה מחמת כתב. ומצאת' בתשובת בית אפרים סי' ק"י לענין שכתב הרמ"א בסי' קמ"ב שאין נוהגים לעשות שליח בכתב. כתב שם דזה דווקא בממנה שלית בכתב דבזה אפשר דהחמירו כיון דבפקח אינו יכול לגרש ע"י שיכתוב להסופר והעדים שיתנו גט לאשתו. המחמירין בזה ה"ה דהחמיר הרמ"א שלא למנות שליח בכתב דהיינו דע"י כתבו נעשה שליח אבל היכא שאומר בע"פ שיהי' שליח רק הרב ומ"ץ מודיעים זאת בכתב בוודאי מועיל ואין זה ענין לשליח בכתב וה"נ בנידן דידן.
מיהו עדיין לבי מהסס בזה מה שתמכנו יסודותינו על הפוסקים דמכשירים באומר אמרו וביחוד שיטת הר"ן והרא"ה היכא דממנה שליח שלא בפניו לכ"ע מועיל דיש לגמגם בזה. נהי דהפוסקים מכשירין אומר אמרו היינו שסומכים על סוגיא דסוף התקבל דהלכ' כשמואל דפליג על ר"י באומר אמרו. מ"מ הא מסיק הש"ס דכשר ולא תעשה כן בישראל. אם כן אף אם נימא אומר אמרו כשר מ"מ הא לא תעשה כן בישראל. וגם על שיטת הר"ן והרא"ה ליכא למסמך בזה. ונהי דהם סברי היכא דממנה שליח שלא בפניו מועיל ואין זה ענין לאומר אמרו מ"מ לפי הטעם הש"ס דאסיק דחיישינן שמא תשכור עדים ה"ה בזה שייך הך חששא. א"כ לכאורה אין יסוד להיתר זה. ובאמת יש לתמוה ג"כ על הרש"ל שלא דיבר מזה נהי דנפסוק כדעת הפוסקים דאומר אמרו כשר או כדעת הר"ן והרא"ה. מ"מ שייך בזה עכ"פ הך חששא דמבואר בש"ס. ומצאתי בב"ש סי' ק"ל ס"ק ך"ט. כי לפי סוגית הש"ס הני תרי דינים תלי' זה בזה דאם אומר אמרו כשר חתם סופר ועד פסול. ואם אומר אמרו פסול. חתם סיפר ועד כשר. ואנן אזלינן בתרוויהו לחומרא. ולכן אם יש שני גיטין אחד ע"י אומר אמרו ואחד ע"י חתם סופר ועד כשר ממנ"פ אחד מהם. וכתב מיהו בש"ס מבואר אם אמר לשנים אמרו לסופר ויכתוב פלוני ופלוני ויחתמו איכא חשש אחר שמא תשכיר עדים ויאמר כן בשם הבעל. לפי"ז בכה"ג לא שייך הך ממנ"פ הנ"ל. ואם יתן גט אחד חתם סופר ועד ואחד ע"י אומר אמרו כהנ"ל יש לומר שמא שניהם פסולים. היינו אומר אמרו לסופר ולעדים ויחתמו פסול. משום שמא תשכור עדים וחתם סופר ועד פסול משום שמא אומר אמרו לסופר ויכתוב ואתם תחתמו. דאז לא שייך שתשכיר ולא שייך ממנ"פ אלא אם גירש ע"י חתם סופר ועד. ואחד ע"י אמר אמרו לסופר ויכתוב ואתם חתמו. א"כ יש לתמוה בזה על הרש"ל ז"ל האיך לא חשש מה דחשש הש"ס דאמר ולא תעשה כן בישראל. מיהו נ"ל דעת מהרש"ל ז"ל לפמ"ש התוס' בגיטין דף ס"ז ע"א בד"ה מתניתן מני ר"י וכו' בסוף דבריהם שכתבו א"נ דזמנין דתעשה כן אפילו לכתחלה. כגון בשעת הדחק. דאל"ה לא התיר הרש"ל ז"ל אלא בשעת הדחק וא"כ בשעת הדחק לא חיישינן להך חששא:
ועוד נ"ל בנידון דידן עדיף טפי. כי יש בזה קולא מצד אחר לפמ"ש התוס' שם. דלר"מ דאמר מילי ממסרן לשליח ולדידי' באומר לשלשה תנו יכולים לצוות לאחרים לכתוב ולחתום איכא חורב' אחריני דזמנין דאמר לשלשה תנו ונמלכו שלשתן לומר לסופר לכתוב ולפלוני לחתום ואזלי תרתי מנייהו מדעת שלשתן ואמרי לסופר וכתב. ומשום כסופא דסופר מתתמי לי' בלא ידיעת שלישי והא שכיחא. דכשאומר לשלשה תנו אומרים לאחרים שיכתבו ויתנו לכתחלה כדקתני במתניתן ולא חיישינן שמא תשכיר עדים כי אמר לג' תנו דכיון דאומר אמרו כשר ולא תעשה לא יחתום הסופר אם לא שידע בוודאי שעשאן הבעל ב"ת עכ"ל וכפי הנראה ממרוצת דבריהם דחלקו דבשלשה דהם ב"ת לא חיישינן שמא תשכיר עדים דב"ת לא חשיד. א"כ בנידון דידן דגם אומר אמרו נעשה ע"י ב"ת בוודאי אין חשש בזה שמא תשכיר עדים דב"ת לא חשידי. ועוד בנד"ד דהמקום מרחק רב מהאשה כי אי אפשר לבא שמה לא שייך בזה הן חששא דשמא תשכיר עדים. מיהו בזה אפשר לגמגם דלא חלקו רבנן בתקנתן. אמנם דברי התוס' הנ"ל לכאורה ב"ע דמנ"ל לחדש דבר דבשלשה לא חיישינן שמא תשכור דבכל מקום אין חילוק בין שנים לשלשה. ובכ"מ אמרינן תרי כמאה. ואם חששו חכמים בשנים שמא תשכור ולמה לא חששו בשלשה הלא בפשיטות הו"ל לפרש. דבשלמא אליבא דר"י דסובר באומר לשלשה תנו אין רשאים לצוות לאחרים לכתוב ולחתום. רק בהא הי' סובר דמודה ר"י באומר אמרו. וע"ז מקשה הש"ס. אי ס"ד מודה ר"י באומר אמרו יצא חורב' ואמאי חתם סופר ועד כשר,, וע"ז משני שפיר כיון דכשר ולא תעשה כן בישראל לא שכיחא והיינו כמו שכתבו בדבריהם דלא יחתום הסופר אם לא שידע בוודאי שעשאן הבעל כ"ת והיינו דהסופר לא יכתוב הגט כיון דלא תעשה כן בישראל עד שישאל את הבעל אם אמת הוא כדברי העדים שציוה אותו לחתום וכשיאמר הבע"ל שכן הוא שוב אין חשש בזה משא"כ לר"מ דסובר דבאומר לשלשה תנו יכולים באמת לצוות לאחרים. לכתוב ולחתום רק החורב' הוא כמו שכתבו התוס' דזמנין דאמר לשלשה תנו ונמלכו שלשתן לומר לסופר לכתוב ולפלוני לחתום ואזלי תרי מנייהו מדעת שלשתן ואמרי לסופר וכתב ומשים כסופא דסופר מחתמי לי' בלא ידיעות שלישי א"כ אף אם נימא דבשלשה שייך ג"כ שמא תשכיר ולא תעשה כן בישראל. מ"מ באמת הסופר לא יחתום עד שישאל את הבעל. וכשיאמר הבעל שאמר לשלשה תנו שפיר יחתום הסופר. דהא שלשה באמת יש להם כח לצוות לכתוב ולחתום. ומנא ידע הסופר שעיות נעשה בזה מה דמתחלה הסכימו שלשתן שאחרים יחתמו. ואח"כ תרי מנייהו מחתמי לסופר בלא ידיעות שלישי. א"כ הפסול נעשה ממילא בין שלשתן מה דלא יעלה כלל דעת הסופר בזה כיון שכבר שמעו מהבעל שאמר לשלשה תנו מה ה' עוד לחשוש בזה. כיון דאליבא דר"מ יכולים לצוות לאחרים לכתוב ולחתום. והרי ראה דלא השכיר אשה עדים. א"כ בפשיטו ניחא. ומנ"ל להתוס' לחלק בין שנים לשלשה. וצע"ג לכאורה:
ואף למ"ש הפ"י בתוס' שם דהאי לא יחתום הסופר ט"ס הוא בתוס' דמה טיבו של הסופר בכאן ואדרבא הסופר יחתום משום כסופא. אע"ג דכשר ולא תעשה כיון דכשר הוא חייש הסופר על כסופא דילי' אף שלא יעשה כן בישראל. והוא מוכרח בש"ס דמשני כשר ולא תעשה כן לא שכיח. ואפ"ה מקשה הש"ס וליחוש דילמא אמר לבי תרי אמרו לסופר שיכתוב ואתם חתמו. ואזלי הנך ומחתמי לכופר משום כיסופא והאיך יחתום הסופר הא אמרינן דכשר ולא תעשה לענין חתימה לא שכיח. ואין לחתום עד שישמע מפי הבע"ל אע"כ דאפ"ה חיישינן שיחתום הסופר משום כסופא. והא דאמרינן כשר ולא תעשה. היינו דלא שכיח שהבעל יאמר. וא"כ ע"כ מ"ש כאן לא יחתום הסופר לאו דווקא ולאו אסופר קאי אלא שלא יחתום שום עד בעולם עד שידע בוודאי שעשאן הבעל ב"ת ע"ש. ואם נימא כן הי' ניחא לכאורה דבאמת עיקר הדבר דאומר אמרו לא שכיחא. היינו שהבעל יצוה כן כיון דלא תעשה כן בישראל. ולכן כשר חתם סופר ועד דבמילתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן. א"כ הוכרחו לסברא זו. אמאי לר"מ איכא חורב' אחרת דהא כיון דלא תעשה כן בישראל לא שכיחא והוצרכו לחדש דאצל ב"ת לא חיישינן שמא תשכיר. ז"א, דהא חזינן עכ"פ דהתוס' הוצרכו לחדש דבר דהסופר לא יעשה אם לא שידע בוודאי שעשאן הבעל שלוחים. ונהי דלישנא לאו דוקא כמו שכתב הפ"י. מ"מ חזינין מדברי התוס' דבהך סברא לחודא כיון דאומר אמרו לא תעשה כן בישראל לא שכיחא ולא יעשה הבעל כן אינו מספיק להו דסברתם דאטו כ"ע דינא גמירי ושמא הבעל לא ידע מזה דאין לעשות כן בישראל. רק הוצרכו ג"כ לחדש דהסופר והעדים לא ירצו לכתוב גט זה כיון דלא תעשה כן בישראל ומחמת תרווייהו בהדדי לא שכיחא דבר זה. א"כ הדרא תמיהתנו לדוכתא דשוב א"צ לחדש התוס' דבשלשה לא שייך חשש שמא תשכיר. ונהי דשייך שמא תשכיר מ"מ למה להם לחוש להסופר והעדים כיון שלא יכתבו ויחתמו וישאלו את הבעל אם אמר להם תנו. ושוב מה לחשוש להם בזה והיכא יעלה על דעתם חששא זו מה דנעשה העיות בין שלשתן וצע"ג לכאורה והנה בעזה"י בספרי כתבתי בענין זה דברים ניאותן. והנה טרם חיתום גמר דין בא לידי ספר פר"ח על אה"ע וחשש הרבה בענין זה ושלא להקל אפילו במקום עיגון. מ"מ נלע"ד. כיון דדעת בעל גט פשוט אשר נתקבלו הוראותיו להקל בזה ובפרט דעת היש"ש אשר האחרונים עדיין לא ראו דבריו להקל. וגם בעל בית אפרים צידד בזה להקל:
נלע"ד לסמוך על המקילין בזה הלכה למעשה. וד' יאיר עינינו במאור תורתו שלא נכשול ח"ו בדבר הלכה כאשר כוונתינו לטוב להתיר מסגרת אשה אשר יושבת שכולה וגלמודה כמה שני'. באתי עה"ח יום א' י"ט מ"א תר"ז פק"ק בריסק נאו' יעקב מאיר פאדווא מבריסק: