תשובות מהרים· רבי יעקב מאיר פדואה
סימנים · סימן כג
לידידי הרב המאה"ג החריף ובקי המפורסם חו"נ י"א מ' משה צבי נ"י רב ור"מ דק"ק אנטיפאלי
אחד"ש הטוב עתה באתי על ד"ת אשר הבטחתי לכבודו הרמה לעיין בשריותא דהאי איתתא אשת בעריל משוגענער מאנטיפאלי אשר הוגבה ובמורי הוראו' של מעכ"ת ע"פ ג' עדי' שאמרו ששמעו מאנשי' שאמרו בזה"ל אז זיי' האבין גיהערט פון מענטצין אז זיי' האבין גיזאגט אז בעריל משוגענר מאנטיפאלי' איז גישטארבין. האם יש כח בעדות זו להתיר האשה לעלמא. הן אמת בעוה"ר אין דעתי צלולה כעת מכמה טירדות ושמעתא כזו להתיר אשה מכבלי העיגון בעי צילותא אך שמתי בטחוני בה' יתברך למען דבר מצוה רבה כזו ועיינתי קצת בלשונות הפוסקים בזה:
הנה הרמ"א ז"ל בא"ע סי' י"ז סעיף פ' בהג"ה. כתב בדין עד מפי עד דכשר. ואפילו לא אמר ממי ששמע אלא אמר סתם ששמע כשר ולא חיישינן שמא עד הראשון פסול הי' והא דבסעיף ג' מבואר דע"י קול הברה אין משיאין את האשה. היינו שלא בא עד כלל לפנינו להעיד ששמע שמת. רק קול הי' בעיר. ואין אחד בא להעיד על דברים אלו. וכן מבואר בלשון הרמ"א ז"ל לא בא עד בדרכים אלו להעיד רק יצא קול הברה וכן משמע להדי' בתשובת הרמב"ן סי' פ' שממנו יצא מקור הדין זה דהיינו שלא בא לפנינו שום עד להעיד ע"ז אבל בא ע"א לפנינו להעיד ששמע שמת מועיל. עוד אפשר לפרש ולחלק בזה דשמע קול הברה דאין משיאין את אשתו היינו אפילו בא ע"א לפנינו ואמר ששמע מע"א שאמר ששמע שמת פלוני אין משיאין את אשתו זה מקרי ג"כ קול הברה. דהיינו שכ"א אינו מעיד על דבר ברור שהעד שהוא לפנינו מעיד ששמע מע"א שאמר ששמע שמת, אבל כשעד אחד בא לפנינו ואמר ששמע מע"א שאמר שמת ולא אמר ששמע שמת רק אמר סתם ששמע מע"א שאמר שמת זה לא מקרי קול הברה כיון שמעיד בשם ע"א שאמר שמת הרי העיד על דבר ברור ולא על קול הברה. אך לכאורה מדברי הרמב"ם פ"ג מהלכות גירושין ה' ט"ו והובא ג"כ זה"ל בש"ע סעיף ה' וז"ל. כבר אמרנו שהעד שאמר שמעתי שמת פלוני אפילו שמע מאשה ששמעה מעבד הרי זה כשר לעדות אשה ומשיאין על פיו עכ"ל א"כ משמע בהדיא דאפילו העד שבא לפנינו להעיד ששמע שמת אינו מעיד על דבר ברור רק ע"י קול ששמע דהיינו שהעד שבא לפנינו מעיד ששמע מאשה שאמרה האשה ששמעה מעבד שמת פלוני הרי זה משיאין את אשתו. א"כ משמע בהדיא דאפילו בכה"ג לא מיקרי קול הברה אף שהעד שבא לפנינו אינו מעיד בשם העד שאמר שמת רק העד אומר ששמע שמת משיאין ג"כ את אשתו. ולא מקרי קול הברה. רק היכא שאין בא שום אחד להעיד בפני הרב ומורי הוראות ששמע שמת. רק שנשמע בשוקי בראי קול הברה. זה מקרי קול הברה דאין משיאין את אשתו. הגם שיש לדחוק ולפרש כוונת הרמב"ם והש"ע. דה"פ דהבא לפנינו מעיד ששמע מאשה והאשה שמעה מהעבד שאמר שמת דהיינו מעיד לפנינו כך ששמע מאשה שהאשה אמרה ששמעה מהעבד שאמר שמת. א"כ הוא דלא מקרי קול הברה. כיון דסוף סוף העד שבא לפנינו אמר ששמע מאשה ששמעה מעבד דהעבד אמר שמת. א"כ סוף עדותו הוא בדבר ברור. ולא ע"י קול. אבל היכא דאמר סתם ששמע מאשה והאשה שמע מעבד שמת מקרי קול הברה דאולי האשה ג"כ לא שמעה מהעבד שאמר שמת. רק האשה שמעה מהעבד והעבד ג"כ שמע מאחרים. א"כ אין בכלל עדות זו דבר ברור רק ע"י קול. אבל פשטות דברי הרמב"ם והשו"ע לא משמע כן. ומשמע דאף דהעד שהוא לפנינו אינו מעיד רק סתם ששמע מאשה ששמע' מעבד שמת סגי ולא מחזיקינן זה לקול הברה:
והנה מצאתי בק"ע סי' קל"ט שם הועתק תשובת גדול אחד כתב וז"ל יש להסתפק מאוד בעד שאומר שמעתי שמת פלוני ולא פירש ממי שמע אי גרע מעד מפי עד מאחר שלא פירש דבריו ממי שמע אע"ג דלא חיישינן לצרה. מ"מ יש לחוש שמא שמע קול הברה דלא פסיק וזה לא מהני דאם איתא דשמעתי מהני הו"ל למשנה לומר רבותא דאפילו עד אמר שמעתי סתם נאמן מכ"ש עד מפי עד. ודבר שאינו מפורש בתלמוד אין ראוי להקל בו. וכ"כ מוהר"י ווייל בתשובה וידוע שמהר"י כתב עליו שהי' מופת הדור ושהי' מבטל דעתו מפני דעתו עכ"ל. נראה דדין זה לא פליג על הרמ"א שכתב דמועיל אפילו לא אמר ממי שמע. דכוונת הרמ"א ז"ל שאמר ששמע מאדם אחד רק לא פירש האדם. ואינו זוכר ממי שמע אבל היכא דאומר סתם שמעתי ולא פירש כלל ששמע מאדם פרטי יכול להיות דהרמ"א מודה לדין זה דאינו מועיל. אמנם פשטות לשון הרמ"א ז"ל לא משמע כך דכתב בהג"ה ואפילו לא אמר ממי שמע אלא אמר סתם ששמע כשר. משמע פשטות לשונו דאף אמר סתם שמעתי שמת פלוני מועיל.
ובאמת מצאתי בק"ע סי' קמ"ח הועתק בתשובת ב"י שם וז"ל. מה שנסתפק לעיל סי' קל"ט בעד שאומר שמעתי ולא אמר ממי שמע דאולי לא שמע מע"א רק מכח קול הברה הנשמע בעיר. הנה דברי הרמב"ם מבוארים כשאומר העד שמעתי שמת פלוני משיאין את אשתו על פיו. ואם איתא שיש חילוק בין שמעתי סתם לשמעתי מפי אחר לא הי' הרמב"ם שותק מלומר שמעתי מפי אחר. א"ו בשמעתי סתם משיאין על פיו עכ"ל. הנה הוא ז"ל חולק בהדיא ע"ז ודיקדק מדברי הרמב"ם ז"ל דבכל ענין מועיל היכא דאומר שמעתי שמת פלוני מועיל. ובאמת הדיקדוק שדקדק הגדול הנ"ל בק"ע סי' קל"ט דלמה לא קתני במשנה רבותא יותר דאפילו עד אמר שמעתי סתם מועיל מכ"ש עד מפי עד לענ"ד אין זה דיקדוק. והרמב"ם בצחות לשונו הרגיש בזה ליישב לשון המשנה דהרמב"ם בה' ט"ו כתב וז"ל כבר הודענו שהעד שאומר שמעתי שמת פלוני אפילו שמע מאשה ששמעה מעבד ה"ז כשר לעדות אשה ונראה בעליל דהרמב"ם מפרש לשון המשנה הכי והוחזקו להיות משיאין עד מפי עד מפי עבד מפי אשה מפי שפחה דלכאורה פשט לשון המשנה משמע דתרי ענינים הם והיינו דהוחזקו להיות משיאין עד מפי עד. והך דינא מפי עבד מפי אשה מפי שפחה הוא דינא אחרינא ולא מיירי מדין עד מפי עד. רק קמ"ל דאפילו עבד ואשה ושפחה נאמנים להעיד בעדות אשה. אמנם הרמב"ם ז"ל מפרש המשנה דה"פ דהוחזקו להיות משיאין עד מפי עד והיינו אפי' כה"ג מועיל עד מפי עד דהיינו דהעד שמע מפי אשה או עבד או שפחה. ונכלל ג"כ בלשון המשנה דהעבד אומר בשם האשה והאשה אומרת ששמעה משפחה אפילו כה"ג מועיל עד מפי עד. דאין דרכו של הרמב"ם לכתוב דבר חדש מדעתו אפילו דבר פשוט אם לא במה שמפורש בהדיא בבבלי וירושלמי או תוספתא וכשכותב דבר חדש מדעתו כותב בלשון יראה לי כנודע דרכו בקודש. א"ו הרמב"ם מפרש פי' המשנה כן. וכן משמע להדיא בפי' המשניות להרמב"ם ז"ל שהבין כך המשנה. דכתב שם וז"ל ואין הלכה לא כר"א ולא כר"י ולא כר"ע. אלא הדין אצלינו משיאין עפ"י אשה עפ"י קרובים. חוץ מן הנשים המנויות ועד מפי עד מפי אשה מפי עבד מפי שפחה כשר לעדות אשה עכ"ל א"כ מוכח להדיא דהבין דהפי' כך דעיקר רבותא דמשנתינו דאפילו בכה"ג מועיל עד מפי עד דהיינו אפילו מפי אשה מפי עבד. דהייתי אומר דאינו מועיל בכה"ג דהוי תרתי לגריעותא. חדא דהוי עד מפי עד. וחדא דאפי' העד עצמו אינו אומר ששמע מעד כשר רק מפי אשה דאעפ"כ מועיל. דאם תפרש כפשוטו דהפי' בלשון הרמב"ם מפי אשה מפי עבד מפי שפחה דהמה מעידין שמת. א"כ כפל לשון יש בדברי הרמב"ם בפי' המשניות. דהא כבר אמר אלא הדין אצלינו משיאין עפ"י אשה ועפ"י קרובים ולמה חזר וכתב עוד מפי אשה מפי עבד וכו' אלא ע"כ דהפי' במשנה דהמשנה קמ"ל דאפילו כה"ג מועיל עד מפי עד והיינו אף דמהעד ששמע היא אשה או עבד דאף דהוי תרתי לריעותא חדא דהוי עד מפי עד וחדא דגם העד בעצמו שמעיד בשמו היא אשה אעפ"כ מועיל. ולכן כפל הלשון בפי' המשנה הך דינא דמתחלה אשמעינון דאשה וקרובים נאמנים בעדות אשה. והדר קמ"ל רבותא אחריתא דאפי' עד מפי עד מפי אשה דהיינו דהעד אומר בשם האשה דהוי תרתי לגריעותא אעפ"כ מועיל וזה ברור ופשוט בלשון הרמב"ם בפי' המשניות ובחיבורו:
ולענ"ד פי' זה מוכרח בדברי המשנה מאוד דזה עיקר חידושא דמשנתינו דאשמועינן דעד מפי עד מועיל אפי' מפי אשה או עבד דהוי תרתי לגריעותא דהוי עד מפי עד וגם מפי אשה אעפ"כ מועיל דאל"ה תקשה טובא לשון משנתינו דקתני והוחזקו להיות משיאין עד מפי עד דמשמע מלשון המשנה דזה דין חדש מה דלא שמענו מקודם. והלא כבר שמענו דין זה דמשיאין עד מפי עד מן המשנה הקודמת ומשיאין עפ"י בת קול מעשה בא שעמד על ראש ההר ואמר איש פלוני בן פלוני ממקום פלוני מת הלכו ולא מצאו שום אדם והשיאו את אשתו א"כ מדין זה שמעינן דכ"ש דמשיאין עד מפי עד. דהא שם לא מצאו שום אדם ויש לחוש דשמא צרה הוא. אלא דסמכינן דבשעת הסכנה כותבין ונותנין. אע"פ שאין מכירין. ותלינין דאדם כשר אמר כן. מכ"ש היכא דהעד מעיד ששמע מאדם אחר שמת דמשיאין את אשתו. א"ו דזה עיקר חידוש משנתינו דמשיאין עד מפי עד אפילו מפי שפחה. והיינו דהעד אומר ששמע משפחה או אשה. דאיכא תרתי לריעותא אעפ"כ משיאין את אשתו. וכדהבין הרמב"ם בפי' המשנה ובחבורו לשון משנתינו ונמצא לפ"ז מה שדקדק הגדול הנ"ל דאם איתא דאומר העד שמעתי שמת מהני ליתני רבותא יותר דאפילו אומר שמעתי שמת מועיל מכ"ש עד מפי עד. דזה אינו דאדרבא דינא דמשנתינו רבותא יותר דאפילו דהעד אומר ששמע מאשה דמועיל דהוי תרתי לריעותא:
ודין זה לא נשמע מהיכא דאומר סתם שמעתי שמת. דשם הייתי אומר דמועיל טפי כיון דאמר כתם שמעתי שמת יכול להיות דשמע מעד כשר. אבל היכא דאמר בפירוש שמעתי מפי אשה ה"א דהוי תרתי לריעותא ואינו מועיל קמ"ל דמועיל וזה עיקר חידוש דין משנתינו כדבארנו. ונמצא דקדוק הגדול אינו כלום כנ"לע"ד ברור ופשוט:
ועפי"ז זכיתי לעמוד על טעמו של הרמב"ם ז"ל שהשמים דינא דמשנתינו מעשה בא' שעמד על ראש ההר ואמר איש פלוני בן פלוני ממקום פלוני מת והלכו ולא מצאו שם אדם והשיאו את אשתו. והיינו משיאין ע"פ בת קול. ופי' בת קול כמ"ש התוי"ט דקול של אדם נקרא בת קול ואין הפי' בת קול מן השמים. והרמב"ם ז"ל השמיט הך דינא ועמד ה"ה בפ' י"ג מה' גירושין והכ"מ כתב ליישב. דרבינו מפרש כיון דפריך שם הגמ' ודילמא צרה הוא ומשני בשעת הסכנה כותבין ונותנין אע"פ שאין מכירין ורבינו ס"ל דזה ג"כ התירץ עולה על פירכא הראשונה. ולפי"ז סמך רבינו עמ"ש בפ"ב גבי מי שהי' מושלך בבור. דלא כתב והוא דחזי' בבואה דבבואה. רק בשעת הסכנה כותבין ונותנין אע"פ שאין מכירין וה"ה כאן. ולכן השמיט רבינו לגמרי לפי שסמך עמ"ש גבי מי שהי' מושלך בבור. ועדיין לא נתיישב. דעתי בזה. דידוע דאין דרכו של רבינו להשמיט משנה שלימה אף שדין זה נשמע ממקום אחר. ובפרט שהדין מיירי מע"א. ונראה ברור דטעמו של רבינו שהשמיט הך דינא. דרבינו מפרש משנתינו דעיקר חידושא דמשיאין ע"פ בת קול היינו דעד מפי עד מועיל ופי' בת קול היינו קול מאדם כמש"כ התוי"ט והבאתי לעיל. ושוב במשנה אחרת הוסיף המשנה דהוחזקו להיות משיאין עד מפי עד מפי אשה וכו'. והיינו אף דאיכא תרתי לריעותא דעד אומר דשמע מפי אשה מועיל. א"כ ממילא כיון דרבינו הביא דין דמשנה אחרונה דמשיאין עד מפי עד אפילו מפי אשה נשמע הך דינא במכ"ש דעד מפי עד ולא ידע מי דכשר. דהא יכול להיות דעד כשר הוא ולענין הך חששא דצרה שפיר סמך רבינו על הא דכתב בפ"ב מי שהי' מושלך בבור. ועיקר חידושא דמשנה דעד מפי עד:
מועיל ולא נחית המשנה לאשמועינן דלא חיישינן להך דצרה מפני שדין זה נשמע בדין מי שהי' מושלך בבור יזה לא צריך הרמב"ם להביא כיון דמביא. בהדיא דמועיל עד מפי עד אפילו מפי אשה:
ועתה נבוא בעיקר היתרא דהך איתתא אשר אמרו אנשים ששמעו מאנשים אז בעריל משוגנער איז גישטארבין. דלכאורה הוא פשוט הך דינא דמשנתינו דמשיאין עד מפי עד ואפילו לא ידעי ממי מועיל כמש"כ הרמ"א והבאתיו לעיל ואפילו הגדול בק"ע סי' קל"ט דחוכך להחמיר היכא דאומר שמעתי סתם דאינו מועיל היינו היכא דאומר שמעתי שמת ולא פי' כלל אם מאדם בזה החמיר הגדול הנ"ל. אבל היכא דאומר בפי' ששמע מאדם רק איני זוכר מי הוא האדם גם הגדול הנ"ל מודה לזה וכמש"כ לעיל. וגם ע"ז פליג הב"י בתשובה כמ"ש לעיל דאפילו אמר שמת סתם מועיל:
אמנם המ"ב בתשובה סי' ק"ה המציא בזה חומרא יתירה וז"ל ונראה דלכ"ע צריך שיאמר עד השני שמעתי מפלוני אינו ישראל ועבד שא"ל שהוא יודע בוודאי בלי ספק שפלוני מת או נהרג. ואע"פ שלא פירש עד הראשון כיצד הוא יודע משיאין את האשה על פיו אבל אם לא אמר העד השני רק שמעתי מפלוני שמת לאו כלום הוא. דאלת"ה אין לך אשה שאינה ניתרת אפילו אינו רק קול הברה בעלמא דמיד כשהקול יוצא שמת פלוני רבים הם אפילו ישראלים וכ"ש א"י שמספרי' בפני אחרים שפלוני מת ואפילו בלא קול כשנאבד א' ואין יודעים היכן הוא מסתמא כל אדם גומר בלבו שמת או נהרג ומספר דרך שמיעה שפלוני זה מת או נהרג וזה לא יתכן שתנשא האשה בלא עדות כלל. הלכך לא נראה לי להתיר שום אשה בעד מפי עד עד שיעיד עד השני שהראשון פי' לו בהדיא שהוא יודע בבירור שמת. אע"פ שלא פירש האיך הוא יודע אין בכך כלום עכ"ל:
אמנם באמת לפענ"ד משמעות כל הפוסקים אינו כן אלא כיון דהעד אומר ששמע מע"א שמת אפילו שמע סתם שמת מועיל. וכדמשמע פשט לשון הרמב"ם וה"ה והגדולים שהבאתי לעיל. וביחוד מתשו' ב"י שהבאתי דאפילו אומר סתם שמעתי שמת מועיל. וכבר השיג עליו בט"ז א"ע סי' י"ז ס"ק ח' וכתב עליו וז"ל ונראה דאין להשגיח בסברתו זאת דא"כ בכל מסיח לפ"ת ניחוש שאומר כן לפי ששמע קול הברה. אלא דלא חיישינן לזה כמוזכר בס"ק ח' ובהדיא מביא ב"י פי' זה בשם הגהות מרדכי דכל מסל"ת אין לנו שום חשש כלל היכא דלא מוכח מדבריו לפסול. ולא נמצא בפוסקים שי"ל דווקא שא"ל בוודאי וכו' ולית דליחש לזה בדיעבד כנ"ל ברור עכ"ל.
ולענ"ד יש להביא ראי' ברורה דלא כמ"ב. ממשנה ערוכה שהבאתי משיאין ע"פ בת קול מעשה באחד שעמד על ראש ההר ואמר איש פב"פ מת הלכו ולא מצאו שם אדם והשיאו את אשתו והיינו בת קול הנשמע מאדם כמ"ש התוי"ט והבאתי לעיל והא שם לא אמר אלא איש פב"פ מת והתירו אשתו עי"ז אף שלא פי' בהדיא העד הראשון שיודע בבירור שמת רק אמר סתם שמת. ודוחק גדול לפרש דבאמת המשנה מקצר בלשון ומיירי שאמר בהדיא עד הראשון שיודע בבירור בלי ספק שמת רק המשנה מקצר ונקט הלשון סתם מת. זה דוחק גדול לפרש כן ועוד ראי' דא"א לפרש דהמשנה קצרה בלשון. דהא הריב"ש בתשובה סי' ש"פ בדין מל"ת הוכיח דכל שידענו שהא"י אינו מתכוין להעיד נאמן אע"פ שהרב ז"ל. ר"ל הרמב"ם הביא בדבריו שיאמר הא"י אוי לפלוני שמת כמה הי' נאה וכו' לא כתב זה לעיכובא מדמקשה בגמרא ודילמא צרה הוא ולא מקשה ודילמא א"י הוא א"ו דמסל"ת מועיל בכל ענין. ולא בעי קישור דברים. ואם איתא דתוכל לומר דהמשנה מקצר בלשון. מאי ראי' מייתי הריב"ש דילמא באמת המשנה מיירי שאמר דרך קישור דברים והמשנה מקצר בלשון א"ו דאין זה עולה על דעתם דהמשנה מקצר בלשון ומסתמא המשנה נשנית כמו שהוא א"כ יש ראי' ברורה דלא כדעת המ"ב ולע"ד היא ראי' ברורה שאין עלי' תשובה.
ועוד יש להביא ראי' דלא כדעת מ"ב ממ"ש מהר"י בן לב בתשובה והובא בק"ע והסכימו לזה כמה האחרונים. אף היכא דבעינן דעד יאמר קברתיו כגון במלחמה ובמים מ"מ עד השומע מפי עד הראשון א"צ לומר בפי' דשמע מפי עד הראשון שאמר קברתיו דתלינין אם הי' העד לפנינו הי' אומר קברתיו או איזה דבר דהיינו שטלטלו ממקום למקום דהוי כעין קברתיו וסמכו על לשון הרמב"ם דעד מפי עד הקילו טפי כמש"ל. דא"צ לברר דבריו ונלע"ד דיש להביא ראי' לזה מסוגי' שהבאתי לעיל דפריך ודילמא צרה. ואמאי לא פריך דילמא א"י הוא והוכיח הריב"ש מזה דהוי מסל"ת ולא בעינן קישור דברים. ואכתי תקשה דילמא א"י הוא ונהי דהוי מסל"ת. מ"מ לדעת הרמב"ם בכל מסל"ת בעינן שיאמר קברתיו והא לא קתני במשנה דהעד הראשון אמר קברתיו הן אמת דדעת הריב"ש בדעת הרמב"ם דהא דמצריך שיאמר קברתיו היינו היכא דלא הזכיר שמו. וכן דעת ה"ה בדעת הרמב"ם ולפ"ז לא קשה דהא שם הזכיר שמו אבל לדעת שאר אחרונים דלא מחלקי בכך. ואף היכא דהזכיר שמו בעינין שיאמר קברתיו קשה. א"ו מוכרח כדעת מהר"י בן לב כיון דכאן העד השני אומר ששמע מעד הראשון אף דלא אמר קברתיו תלינן אם הי' בפנינו הי' מברר דבריו ואמר קברתיו. וה"ה בנ"ד דעד מפי עד אומר בשם עד הראשון שמת אצ"ל דשמע בבירור שמת אלא כיון דאמר סתם ששמע מהעד שמת מועיל ואמרינן דאילו הי' עד הראשון בפנינו הי' אומר בבירור שמת וכיצד יודע בבירור שמת וגם ראי' דהא הת"ה הקיל היכא דא"י מסל"ת שמע מא"י אחר אף דלא ידעינן בבירור דהא"י הראשון הסל"ת תלינן דמסתמא הראשון הסל"ת ג"כ. ועיין ב"ש שכתב בטעם הדבר דלעולם לא חיישינן שום חששא לבטל העדות אם לא היכא דאיכא רגלים לדבר:
גם מש"כ המ"ב בשם הרמב"ן וז"ל מתוך התשובה להרמב"ן שהביא הרב ב"י בסי' י"ז נראה דעד מפי עד לא מהני אם לא שהראשון פי' והעיד על דבר ברור כגון שראה המיתה או שהכירו בטב"ע או בסימן. אבל העד האומר שמעתי מפי העד שמעיד סתם אינו אלא קול הברה ולא תנשא את אשתו עכ"ל. דבר זה אינו מבואר כלל בתשו' להרמב"ן ולא בב"י שהביא בשמו. דבדברי הרמב"ן מוזכר שם בהדיא דלא בא כלל עד לפנינו אלא נשמע קול הברה בעלמא. וכן הרמ"א ז"ל שהביאו בהגהותיו דין זה בסעיף ג' מביא ג"כ בזה"ל לא בא עד בדרכים הנזכרים רק יצא קול הברה בעיר שמת אין משיאין את אשתו הרי מיירי דלא בא כלל עד לפנינו להעיד ששמע שמת וכן מוכח בהדיא בביאורי רבינו אליהו ז"ל מווילנא שהבין כך וגם הך דינא דאין משיאין ע"י קול הברה אף שהוא מוסכם בש"ע להלכה. מצאתי בק"ע בתשובת המבי"ט בסי' רכ"ג כתב דיש תשובה א' מיוחסת להרא"ש בשם הגאונים שמשיאין ע"פ קול הברה ואין בידי גוף התשובה לעיין בה. עכ"פ חזינין דהראש בשם הגאונים מקול שמשיאין ע"פ קול הברה. ולענ"ד להביא ראי' ברורה לזה אף שאיני סומך ח"ו ע"ז להלכה רק לסניף בעלמא לחזק קבלת הראש בשם הגאונים. ממשנה ערוכה דסוטה פ"ו. מי שקינא לאשתו ונסתרה אפי' שמע מעוף הפורח יוציא ויתן כתובה דר"א רי"א עד שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה. ופי' רש"י וכל הראשונים דר"א לטעמיה דאמר סתירה לא בעי עדות ואפילו עבד ואפילו שפחה נאמנים דהיינו נמי כעוף הפורח דאיתקש לטומאה דכולהו מהימני. ור"י דאומר עד שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה דס"ל דמשום סתירה שאין בה שני עדים אינה נאסרת עליו ור"י לטעמיה דאמר משקה לה ע"פ שנים. הרי היכא דאשה ועבד ושפחה נאמנים דלא בעי עידות גמורה מהני אפילו ציפצוף קול עוף וכדפי' הרמב"ם שיש לו הוכחה קלה כמו ציפצוף קול. ואפילו ר"י דפליג היינו משום דס"ל דעדי סתירה בעי עדות גמורה ולכן לא מהני עוף הפורח. א"כ ממילא דבעדות מיתה דמהני עבד או שפחה מהני עוף הפורח ובודאי לא גרע קלא דלא פסיק מקול עוף הפורח דהיכא דמהני עדות עבד או שפחה מהני קלא דלא פסיק כמו עוף הפורח. ובאמת לענ"ד הוא ראי' ברורה עד דצ"ל דהני דס"ל דאין משיאין ע"י קול הברה לא ס"ל כפי רש"י אלא כפי' התוס' או פי' הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות דנראה דאינו מפרש ג"כ כפי' רש"י. ולדידהו אין דין זה מוכרע משא"כ לפי' רש"י והרב ברטנורה דנחית בשיטתו נראה דהדין זה מוכרח. העולה לנו מכל זה דלענ"ד יש לסמוך על דעת הט"ז שחולק בזה על המ"ב ומשמעות כל הפוסקים כדבריו ות"ל עשינו סמוכים בראיות נכונות לדבריו דעד השני א"צ שיאחר בפי' ששמע מהעד הראשון שאמר בבירור שמת אלא כיון דאמר כתם שמעתי מע"א שמת דמועיל א"כ יש די להתירא דאיתתא דא:
ועתה נבאר מה שיש עוד לעיין בגוף העדות כי העדים לא העידו בפירוש שבעריל משוגענר שמת שיודעים שהוא בעלה של האשה הזאת אשר אנו עסוקים בה בהיתרא. רק אמרו סתם ששמעו שבעריל משוגענר מפה דהיינו מאנטיפאלי' איז גישטארבין. ויש לעיין בזה אי מועיל. והנה להאריך בגוף הסוגיא מעובדא דריש גלותא ביבמות דף קט"ו אין אנו מספיקים ובפרט שכבר האריכו בזה הראשונים והאחרונים. רק ללקט אורת מדברי הפוסקים אשר בית ישראל נשענים עליהם להלכה הנה דעת האחרונים בא"ע סי' י"ז סעיף י"ח דבעינין שמו ושם אביו ושם עירו ואז לא חיישינן לכולי האי שמא יש עיר אחרת שוות וגם שמו ושם אביו כן לכולי האי לא חיישינן אף בשיירות מצויות ואף דבגיטין מחמירינן כה"ג לדעת הרי"ף בשיירות מצויות אף בשמו ושם אביו ושם עירו כמו דאמר הש"ס דחיישינן לתרי שווירי מחלק הראש ושאר הראשונים דבגיטין שאני דאפשר לכתוב גט אחר אבל בעיגונא מקילין כרבא דלא חייש לתרי יצחק שלא תשב בעיגונא כל ימי'. וכבר האריך הח"מ לתמוה על הגהות הרמ"א ז"ל דמשמע מדבריו שמקיל לסמוך על שמו ושם אביו וכתב. דאיך אפשר להתיר אפילו בשמו ושם אביו והאיך לא אפשר דבכל העולם אית הרבה כמו שמו ושם אביו. ולא היתר הרא"ש ז"ל אשת מכלוף בן מליל אלא שאשתו ידעה שיצאה בעלה ע"ד לילך לפאס והעיד העד שנהרג סמוך לפאס. ובזה לא חיישינן דילמא בעלה אזיל לעלמא ואחר אתא לפאס ונהרג. וכן הא דהתיר הרא"ש ז"ל הביא הטור בסי' קי"ח אשת ר' אשר בר' סיני שבעלה הלך לטולטולי לישיבת הרא"ש מיירי ג"כ באופן זה שאנו יודעים שבעלה זו הלך ללמוד תורה אצל הרא"ש. וע"כ התיר הראש בשמו ושם אביו. ועוד שם הי' כמה הוכחות וכמבואר בארוכה בתשובה שהעתיק הטור בסי' קי"ח. וכבר האריך ג"כ בקונטרס מהרח"ש ז"ל בעיגונא דאיתתא. וצווח ככרוכיא אמאן דמיקיל לסמוך על שמו ושם אביו בלחוד. ואעתיק קצת דבריו הנצרכים לענינינו וז"ל וכיון שכן דלכל הני רבוותא בעינן שמו ושם אביו ושם עירו מי הוא אשר יקל ראשו להתיר בשמו ושם אביו בלחוד או בשמו ושם עירו לחוד. וכן הגאון מהרא"ם לא רצה להתיר בשמו ושם אביו בלחוד או בשמו ושם עירו לחוד וכן הרב הגדול מהריב"ל ח"א סי' ד' ובשאר מקומות רבות. ואע"ג דכתב בחלק הנזכר ריש סי' ג' וז"ל בוודאי כשמכירין שמו ושם עירו אשתו מותרת ואין צריך להזכיר שם אביו דמה לנו בשם אביו כיון שמכיר שם עירו. מ"מ הרי הביא אח"כ דברי הרב ר' ישעי' וכתב שבאותו נידן שהזכיר שמו ושם עירו בלא שם אביו צריך חיפוש באותו עיר וכ"כ בח"ג סי' צ' שדברי רבינו ישעי' הם יתד שלא תמוט. וכן הסכים הרב מופת הדור מהר"י קארו בתשובותיו בדיני נשים וכן בדברי הר"מ אלשקר סי' ס"ז וכתב עוד שם שכ"כ רבינו עמיאל ושדקדק כן מדברי הרמב"ם והגם שהרב מהרשד"ם א"ע סי' מ"ג כתב וז"ל האמת שכבר נהגו בבתי דינים שבשאלינוקי לסמוך על שמו ושם אביו או שמו ושם עירו וכמו שקבלתי ממורי הגדול מוהר"י טייטצאק וכן ראיתי בתשובת הרב הגדול מוהר"י טייטצאק הובא בתשובת הזאב הן אמת קשה מאוד להקל ולעשות מעשה נגד כל אילו ארייוותא קמאי ובתראי רוב בנין ורוב מנין דכתיבנא לעיל. וכן הרב מהרשד"ם גופא כ' בסי' מ"ז אחר שכתב מה שכתב הרב הגדול מוהר"י טייטצאק ז"ל להתיר בשמו ושם אביו לחוד. כתב וז"ל ועם כל זה לבי הומה לי ורואה אני שארי שאג מי לא יראה לעשות מעשה נגד מהרי"ק ז"ל בדבר ערוה עס ראיות מהרב רבי ישעי'. ולכן לא התיר באותו נידן שהוזכר שמו ושם אביו לחוד אלא בצירוף עדות אחר וכמו שיראה המעיין שם עכ"ל. א"כ לכאורה בשמו ושם עירו לחוד אין תקנה רק ע"י חיפוש אם ישנו באותו פעם עוד אחד דשמו כשמו. הגם ששמעתי ממעכת"ה שבדקו ולא נמצא עוד א' בעיר דשמו כשמו לדעתי קשה היא הבדיקה מה דנתהווה זה כמו ערך עשרים שנה שכתב לי מע"ל והבדיקה והחיפוש צריך לידע בעת ההיא שיצא בעריל משוגענר מאנטיפאלי' ובוודאי קשה הבדיקה אמנם נראה דע"ז בוודאי יכולים לסמוך דהכינוי של בעריל משוגענר הוי כמו דהזכיר שמו ושם אביו. וכן מצאתי בק"ע למהרח"ש ז"ל הביא בשם תשובת מהרא"ם ז"ל דשמו וכינויו דהוי כשמו ושם אביו וכן הביא בשם מהריב"ל ח"א סי' ד' ובמקומות אחרים וכתב בסי' ט' הנזכר דיותר קרוב הי' להתיר בשמו ושם משפחתו כן ראיתי בפסק מוהר"י טיטצאק ז"ל ובא בתשובת הזאב שכתב דכינויו מהני יותר משם אביו כי הוא מפורסם ביותר עכ"ל ופשיטא כינוי זה משוגענר דהוא שם גנאי רק לאדם יחידי קוראין אותו ולא לשם משפחה בוודאי הוא יותר עדיף:
ומכל הני טעמי דעתי להקל בזה אם יסכים לזה כת"ר ויצרף עוד אחד אתנו רב מובהק בהוראה בכדי שיבוא שיבא מכשורא ואם יסכים בזה להקל אזי גם דעתי מסכמת לזה ובא"ל בטלה דעתי. ובאם יצא הדבר בהיתר אזי ישב כבודו הרמה ב"ת ולפסוק לה הדין דמותרת להנשא לעלמא וכמו שפסק בש"ע סי' י"ז סעיף ל"ט. אף שבנידן דידן הי' שלשה עדים. אמנם כיון דכל היתרא הוא עפ"י עד מפי עד הוי דינו כמו נשאת ע"פ ע"א וצריכין להתירה ע"פ בי תלתא וזה כשוט (וכל ההיתר הזה הוא אחרי שהשיג היתר ורשיון להנשא ע"פ חוקי המדינה) ידידו יעקב מאיר פאדווא:
בשולי היריעה
בבכורות דף מ"ה ברש"י ד"ה אם יש בה עצם פסול הואיל וחתכה שהרי הוא מחוסר אבר וכו' וכן הוא לשון הרע"ב ותמה ע"ז התוי"ט דאדרבה בלא חתכה יותר פסול. והביא ל' הרמב"ם בחיבורו שכתב אפילו חתכה. ותמה אני על רבינו שנתקשה בדבר פשוט כזה דהלא דברי הרע"ב ורש"י נכונים ופשוטים דהוצרכו לכתוב הואיל וחתכה משום דבמשנה איתא יתר בידיו וברגליו שש ושש כ"ד ר"י מכשיר וחכמים פוסלים א"כ הוצרך הרע"ב ורש"י לכתוב הואיל וחתכה כיון דר"י לא פליג על זאת הבבא אף דס"ל דיתר בידיו וברגליו כשר ואמאי פסול יתרת וחתכה. וע"ז הוצרך לפרש משום דחתכה הוא גנאי ביותר. ובאמת אליבא דר"י כיון דס"ל דיתרת אין זה מום א"כ חתכה יותר פסול. דהוי כמו חתך אבר אחד מאבריו דבוודאי הוי מום וכיון דיתרת הוי בכלל אבריו דהא לא חשיב מום א"כ חתכה גריעותא הוא משא"כ לשון הרמב"ם בחיבורו שכתב אפילו חתכה הוא אליבא דהלכתא דקימ"ל כחכמים דיתרת הוי מום א"כ הייתי אומר דחתכה אין זה מום דהוי כמו חתך המום ולזה כתב הרמב"ם אפילו חתכה הוי מום וזה פשוט ותמי' על התוי"ט בזה: