תשובות מהרים· רבי יעקב מאיר פדואה
סימנים · סימן כ
להרב מוה' אלחנן רב דק"ק באריסוב
השאלה הראשונה אשר שאל כבודו בעובדא שבא לפניו בוקא דאטמא שהי' האסיתא שבורה. וכמעט שהיתה שבורה לשנים והבוכנא אעפ"כ היתה תקיעה יפה באסיתא וב' מיני הניבים הי' שלמים ובריאים ויפים וחתך הניבים החיצונים עד שנפלה הבוקא מהאסיתא והניב הפנימי הי' אוחז היטב האסיתא כדבעי וגם הבוכנא חלקה ויפה היא הכל כדבעי אין בה שום שריטה כלל. וכן האסיתא תוכה הוא חלקה בלי שום שריטה כלל והאריך כבוד מע"ל בכחא דהתירא. והנה לפענ"ד גם כן יש בזה לצדד ולהקל. הגם אם באנו לחוש לדברי תשובת בית יעקב סי' צ"ד שכתב בעובדא כזו דיש לו דין דשף מדוכתי' כיון דהאסיתא נשברה שוב אין כאן דבר המונע שלא לשוף וקרוב לוודאי דשף מדוכתי' מ"מ בשף מדוכתי הסכמת האחרונים ז"ל הרש"ל והפר"ח והפלתי כל שאנו רואין שהניבים שלמים אין כאן איסור ובזה אנו בקיאים וחולקים על משמעות הרמ"א ז"ל בסי' נ"ה בהג"ה דסעיף ב' דאין אנו בקיאים בעיכול ניבין. והאחרונים ז"ל סברי דכל שלא נפסקה בוודאי כשרה הגם שהש"ך ז"ל כתב דדעת הרב לא נראה כן. לענ"ד אפשר דגם הרמ"א הל מודה דחזינין בהג"ה דשינה לשונו ממה שהביא בד"מ סי' נ"ה בשם איו הארוך. כי שם כתב. וכתב בא"ו הארוך ומטעם זה אנו נוהגים להטריף אם שף מדוכתי' אין אנו בקיאים אם נפסק או נתעכל. הרי דקדק וכתב דאין אנו בקיאים אם נפסק או נתעכל. והרמ"א בהג"ה שינה הלשון ולא כתב רק דאין אנו בקיאים בעיכול ניבי'. ומזה משמע דבנפסק בוודאי בקיאין כי רואין דלא נפסקה כשירה רק היכא דנפסקה דבעינן דווקא נפסק ע"י עיכול. ובזה אין אנו בקיאים. א"כ משמע לשון הרמ"א ז"ל כשיטות רש"ל. והסכמות האחרונים דכל שאנו רואין שהניבים שלמים כשרה. ולדעתי יש ראי' לזה דמה נשתנה דין זה מצומת הגידין. וכן בד"מ שם בסי' נ"ה משווה להדדי והרי פסקינין בסי' נ"ו סעיף יו"ד ע"ש בהג"ה ובש"ך ס"ק י"ג דבבהמה בקיאין בצומת הגידין אם נפסקה אם לאו ואמאי לא סמכינין אבקיאתינו בדין הניבין אלא פשוט דשם בצומת הגידין תלי' בנפסקה לבד הוי טריפה ובזה סומכין על בקיאתינו בבהמה. משא"כ בניבים בנפסקה לבד לא מטרפה עד דנתעכל ובזה אין אנו בקיאים הטיב להיות ניכר אם נפסקה מחמת עיכול או לא אמנם כל שאנו רואים שלא נפסקה בוודאי ראוי לסמוך על בקיאתינו כמו בצו"ה. ולפי זה הי' נראה לדינא בעוף שנשמט הבוקא דאטמא יש להטריף בכל ענין אף אם רואין שלא נפסקו דבעו' הניבי' דקי' ואין סומכין על בקיאתינו אפי' אם אנו רואי' שלא נפסק' דהניבי' דקים בעוף ואין אנו בקיאי' בהם כמו בצ"ה דאין אנו בקיאים בעוף. אמנם נ"ל דיש לדחות קצת ראי' שהבאתי דבשלמא בבקיאות צ"ה סומכין על בקיאתינו אם שלמים הן הגידין או לאו הוא מטעם כיון דהפוסקים סוברים דהיכא דנשבר העצם במקום צ"ה לא צריך בדיקה כלל. ונהי דאנן קימ"ל דאסורה עד שיבדוק מ"מ כיון דיש פוסקים להתיר בלא בדיקה ולהכי מועיל בקיאתינו. וכן משמע בש"ך בסי' נ"ו י"ג דזה טעמו של הרמ"א דלהכי סומכין על בקיאתינו בבהמה בצ"ה ומטעם זה סיים הש"ך שם דהיינו דווקא כשחזר ונקשר אבל אם עדיין שבור כיון דיש ריעותא גדולה וגם צריך בדיקה לרוב הפוסקים יש לאסור גם בבהמה. אמנם נ"ל דאעפ"כ ראיותי חזקה דגם בדין בוקא דאטמא דשף מדוכתי דאינו טריפה עד דנחתכו מחמת עיכול לא מצאתי הדבר מפורש בש"ס ודברי הראשוני' מהו הדין היכא דשף מדוכתי ולא נבדקה אי איעכול ניבי' או לא כגון שאח"כ חתך אחד בירך ואזל לעלמא ואין אנו יכולים לבדוק אם נתעכלו הניבין אם לא מהו הדין. ואפשר דבדיעבד אם לא נבדקה הניבין אם קיימים אם לאו מותר לדינא דש"ס ומסתברא לדעת הסוברים דבנשבר במקום צ"ה דאין צריכין בדיקה בצ"ה כי מסתמא לא נחתכו הגידין כיון דהגידין רך ואינו נוחים להשבר. ולפ"ז נראה לדעת אלו גם בנשמט הקולית ממקומה אין צריכין בדיקה אם נפסקו הניבין אם לאו דמסתמא כיון דהניבים רבים המה אינ' נוחים להפסיק. ולפ"ז ראיותי הנ"ל קמה וגם נצבה, אמנם יהי' איך שיהי' בדעת הרמ"א עכ"פ רוב האחרוני' הסכימו היכא דלא נפסקו ניבין סומכין על בקיאתינו. ובפרט בה"מ גם הרמ"א ז"ל מודה דסומכין על בקיאתינו. וראיתי מה שחשש עוד כת"ר לדעת הלבושי שרד שכתב בדעת הר"ן שהביא הב"י בסי' נ"ה. וכתב הר"ן ומסתברא שאם ניטל הירך טריפה ואע"ג דלא איעכל ניבי' דכי מכשירין בלא איעכל אע"ג דאיפסק. היינו משום דהדרא בריא. והכא לא אפשר כיון דניטל. ועמד בעל לבושי שרד דמאי קמ"ל הר"ן בזה וגם למאי כתב בלשון מסתברא דמשנה שלימה הוא בהמה שנחתכו רגלי' מן הארכובה ולמעלה טריפה וכ"כ רש"י והר"ן בספ"ק דחולין. אהא דאמר ר"א ניטל הירך וחלל שלה ניכר נבלה דהיכא דאין החלל ניכר לא הוי רק טריפה מההיא דהמקשה הנ"ל. וא"כ למה תלה הר"ן דין זה במסתברא ומשום זה חידש בעל לבוש דין חדש דהא דמכשירין בוקד"א דשף מדוכתי' היינו רק שניתק מחיבורו אבל עדיין לא יצא מהאסיתא ולחוץ. אבל אם יצא לגמרי חוץ להאסיתא אז טריפה אפילו לא איעכול ניבי' משום דמסתברא לי' להר"ז דבכה"ג תו לא הדרי בריא. וקבע בעל לבו"ש מסמורות דין זה להלכה. גם בספרו בפנים עשה מזה סעיף חדש. ובאמת משמעות כל האחרונים אינו כן דבכל ענין יש לו דין בו"דא דשף מדוכתי'. וכן משמע מלשון הדמשק אליעזר שהביא הבאר הטיב בסי' נ"ה. ולענין קושיתו על הר"ן הגם דקו"ע היא אין להוליד מזה חדשות מה שלא שיערו האחרוני' ובפרט שכבר הרגישו בקושיא זו גדולי האחרונים כאשר הביא מע"ל. כי בס' פ"ת על יו"ד עמד ג"כ בדברי הר"ן דלא הוי צריך לאומרה מסתברא. דהיינו מתניתן נחתכו רגלי' למעלה מן הארכובה הגם כי לדעתי יש ליישב קצת דברי הר"ן. דקמ"ל הר"ן אפילו לרשב"א דס"ל דאפילו נחתכו רגלי' למעלה מן הארכובה כשירה כאשר הביא הש"ס בר"פ אלו טריפות. קמ"ל דניטל הירך טריפה דהוא טריפה:
אחריתא מחמת דהניבים לא יהי' קיימים. וכן משמע בש"ס בהדיא בר"פ אלו טריפות דהך דינא דר"מ דבו"דא דשף מדוכתי' גם רשב"א דס"ל אף אם נחתכו רגלי' מן הארכובה ולמעלה כשירה מודה בהך דינא דר"מ. דפריך והא איכא בהמה שנחתכו רגלי' מן הארכובה. ומשני הש"ס סבר לי' כרשב"א דאמר כשירה היא ופריך תו והא איכא שב שמעתתא ומביא הש"ס הך דינא דבוקא דאטמא דשף מדוכתי'. אלמא דבהך דינא גם רשב"א מודה. א"כ נ"מ מהך דינא אליבא דרשב"א הגם שידעתי דדוחק הוא לומר בדברי הר"ן דקמ"ל אליבא דרשב"א מה דלא נ"מ לדידן דקי"ל דלא כרשב"א. אעפ"כ יש לומר בכוונת הר"ן דיש נ"מ גם לדידן והוא לפי הסוגיא דיבמות דף ק"ך ע"ב למימרא דמגוייד חיי וכו' ע"ש הסוגיא היטב. ומסיק רבא בסכין מלובנת וד"ה. ועיין הטיב בדברי הנמק"י ובחדושי הרשב"א דחקרו אי סכין מלובנת מועיל אפילו במקום טריפה. א"כ אם נימא כדעת הני דסוברים דגם במקום שעושה טריפה דהיינו נחתכו רגלי' מן הארכובה ולמעלה מועיל אי נחתכו ע"י סכין מלובנת שמתוך המכוה מתרפא. י"ל דקמ"ל הר"ן דניטל הירך אפילו ע"י סכין מלובנת אינו מועיל וטריפה דמצד טריפו' דנחתכו רגלי' למעלה מן הארכובה הי' מועיל. כיון שנחתך ע"י סכין מלובן. אמנם טריפות מצד אחר דבודאי יתעכלו הניבים טריפה אפילו ע"י סכין מלובנת. וידעתי כי כ"ז רחוק להעמיד בדברי הר"ן. אמנם יהי' איך שיהי' בדברי הר"ן עכ"פ דין חדש שהוציא הלבו"ש בוודאי לא מסתברא להחמיר בזה. והוא נגד משמעות כל האחרונים בזה. ועוד אפילו אם נימא כדעת הלבו"ש. אין להחמיר בנידן זה דאין לחוש כלל שמא יצא לגמרי מהאסיתא ודין שבור יש לו דהא לא נשבר רק האסיתא ומהי תיתי לן לחוש ולהחמיר דהבוכנא יצא לגמרי מהאסיתא. ודבר זה יש לי ללמוד ג"כ מתשובת הרשב"א שהביא הד"מ בסי' נ"ה כתב ובתשובת הרשב"א סי' קט"ו. אי לא ניתק ממקומו אלא שנשבר וניטל מעט מן העצם וגם קצת מן הניבין נתעכלו א"ה כשר בעור ובשר חופין את רובו. והובא זה בש"ע סעיף וי"ו. ומזה יש ללמוד מה דנסתפקנו. או דיש להוכיח מזה דלא כדעת הלבו"ש או אף אם נימא כדעת הלב"ש מ"מ לא חיישינן בזה שמא יצא לגמרי מהאסיתא דאמאי הכשיר הרשב"א כיון שנתעכלו רק מיעוט הניבין ולמה לא ניחוש כיון שנשבר וניטל מעט מן העצם שמא יצא לגמרי מן האסיתא וטריפה אפילו היכא דלא נתעכלו הניבים. ומזה יש להוכיח. או דהרשב"א לא ס"ל כדעת הלבו"ש או אף דסובר כדעת הלב"ש מ"מ לא חיישינן שמא יצא מן האסיתא לגמרי. ולכן מכל אלו טעמים דעתי מסכמת לדעתו להקל בזה ובפרט במקום הפסד כן נ"ל: