תשובות הראם חלק ג· רבי אלכסנדר סנדר מרגליות
סימן נז
תשובה לק"ק זאמישטץ
הנה במה דסיים אפתח, הקשה אדם כברזל על דברי רבינו הכסף משנה במה שהביא והוציא מקום דינו של רבינו הגדול הרמב"ם מגמרא דפרק מי שהי' טמא דקאמר בטמאים הלך אחר הרוב העומדים בעזרה, ובאמת היא ראי' לסתור דהרי אמרו שם דאתיא כר' יוסי ב"ר יהודא אליבא דר"א דסבירא לי' דדרך רחוקה הוא מאסקופת העזרה ולחוץ, ובאמת היא קושיא עצומה ויותר קשה דהכ"מ סותר דברי עצמו שהרי תוכ"ד הביא דברי הירושלמי דמשערינן כשהם עומדים בחוץ ואיך לא הרגיש דהם שני הפכים דבגמרא משמע דדווקא כשעומדין משערין, ודוחק לומר דזה באמת כוונת דהירושלמי חולץ על הגמ' ופסק כירושלמי דהגמרא אזלא אליבא דר"א דכל כה"ג הוי לי' לפרושי, אמנם להליץ בעד רבינו אשר כל בית ישראל ניזונים משלחנו הטהור בריך אני לבאר כוונת רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל בענין שנטה מפירש"י ותוס'. והנה באמת במה שפירש"י ותוס' בדברי רבא דקאמר תנאי היא נדחקו הרבה רש"י ותוס' ופירשו דברייתא דערל שלא מל ס"ל אליבא דר"א דדרך רחוקה הוא חן המודיעים ולחוץ, וצ"ל דמעולם לא נחלקו ר"פ ור"א בדבר זה לזה תימא דהרי בברייתא שהביא רבא לא תני רק תרי תנאי ואליבא דר"א ח"א מאסקופת העזרה ולחוץ וח"א מפתח ירושלים ולחוץ, אבל מן המודיעים ולחוץ לא שמענו, עוד נדחקו התוס' הרבה בדברי אביי דשני דרך רחוקה לטהור ואין דרך רחוקה לטמא דאיך יתכן דערל שלא מל חייב כרת משום דחל עליו חובת פסח וכשימול יפטור וזה תימא. גם בל' הגמ' נדחק רש"י מאוד במה שאמר דרך רחוקה וכו' דדוקא בדרך רחוקה פטר הכתוב אבל לא בערל וא"כ מה ענין דרך רחוקה לערל ובקצרה הול"ל שאני דרך רחוקה דפטרו רחמנא, ולא דמי להא דמשני עולא דרך רחוקה לטהור ואין דרך רחוקה לטמא משום דהתם הוי סק"ד דרבה ליפטר טמא שרץ מטעם דהוה דרך רחוקה, ומשני שפיר דטמא שרץ אינו בכלל דרך רחוקה אבל הכא דלא כוי סק"ד דמקשה ליפטר הערל מטעם דרך רחוקה זולת משום ערילות וא"כ מאי משני ואין דרך רחוקה לטמא ומאי שיאטיי' דדרך רחוקה לטמא לכאן כל זה ראתה עינו של רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל, לזאת תפס לו דרך אחרת בכוונת הגמרא והנה רש"י פי' דפלוגתא דר"א ור"ע דר"ע ס"ל דדרך רחוקה. הוא אם הוא מן המודיעים ולחוץ בתחילת שחיטת הפסח שאינו יכול ליכנס עד שיעבור הזמן שחיטת הפסח, והרמב"ם ס"ל כשהוא ביום י"ד שחרית מן המודיעים ולחוץ שאינו יכול ליכנס לירושלים בתחילת שחיטה, ולר"א ס"ל לרש"י כל שעומד מאסקופת העזרה ולחוץ אעפ"י שאין לו שום סיבה כלל המונעת אותו מלכנוס לעזרה אפ"ה מיקרי דרך רחוקה ופטור מליכנוס בעזרה לעשות הפסח והרמב"ם מיאן בזה היותו זר לדעתו שאין חיוב כלל לשום איש מאנשי ישראל לעשות הפסח זולת אם כבר נכנס לעזרה אבח כ"ז שלא נכנס לעזרה לא חל עליהם חובת פסח ופטורים מלעשות ואילו כן אילו לא נכנסו ישראל לעזרה לא הביאו פסח לעולם וזהו זר לדעתו, לזה פי' בפירוש המשניות דברי ר"א בענין אחר' דוודאי אם אין לו שום סיבה אשר בגללה א"א לו ליכנס לעזרה ואי בעי עייל מצי עייל לא מיקרי דרך רחוקה שהרי הוא במקום קרוב ויכול ליכנס בלי מונע ומעכב לעזרה, אמנם ס"ל דמם שאמרה תורה דרך רחוקה אין הכוונה שהקפידה התורה דווקא על ריחוק מקום זולת הכוונה כל שיש לו איזה סיבה המונעות אותו מלכנס לעזרה אף אם הוא עומד באסקופת העזרה כיון שאינו יכול ליכנס הקרובים נעשו רחוקים (זולת טמא כאשר אבאר) ולכך פי' הרמב"ם בדעת ר"א דמיירי בחלה או נשתבש הילוכו ולא הגיע לפתח עד שעבר זמן שחיטת הפסח וזה מיקרי דרך רחוקה כיון דלדידי' נתרחק הדרך ומה לי אם אינו יכול לבא מצד רוחק הדרך או מסיבה אחרת המקום רחוק ממנו וכן פי' הרב ברטנורא ור"ע ס"ל דדווקא על ריחוק מקום הקפידה התורה, אמנם אם המקום קרוב לו זולת מצד שחלה או נשתבש הילוכו לא הגיע לעזרה אינו בכלל דרך רחוקה זולת שוגג או נאנס יקרא לו:
אמנם אוסיפת מיא ואוסיף קימחא דלפ"ז תגדל התימא על פירושו דא"כ מאי מקשה הגמ' על ר"א ואע"ג דאי בעי עייל מצי עייל והתניא יהודי ערל שלא חל וכו' דהרי לפי' הרמב"ם מודה ר"א דאי בעי עייל מצי עייל ואין לו שום סיבה דלא מקרי דרך רחוקה וא"כ י"ל דמודה אע"ג דהוא ערל כיון דסמיא בידו ויכול למול עצמו דענוש כרת דהוו מזיד וכבר עלה בנדוניא תוך שנתים אף אם האשה מתרצית והנה אם באנו להשיב על דבריו קשה לבלות הזמן להשיב על דברי הבל ולהשחית נייר ודיו. אמנם לא ידעתי מה אידן בי' אם ממיעוט ידיעתו יצא ממנו משפט מעוקל כזה או מאיזה טעם אחר. היות אף לפי טעותו בהבנת לשון הרמ"א לא ידעתי מה עשה לו העני הזה הסרסור ומה שלא הי' יכול לשפוך חמתו על המלוה מטעם כי הוא בע"ד של הסרסור לזה התמרמר על העני הזה ושפך חמתו עליו ולא ידעתי מה חטאו ומה פשעו שהי' שליח ועשה שליחתו ולא נתכוין להזיק או לסייע בגניבה. העבודה מעולם לא שמעתי ולא ראיתי פסק כזה מיושבי קרנות וערכאות שבסוריא. ואף לפי טעותו ודעתו השפלה עכ"פ הי' לו לפסוק להמתין חודש או חדשים ואם תחי' ולא תמות עכ"פ מחויבים הזוג לשלם מה שלוו וגם כל נכסי מלוג שלה משועבדים לחוב זה לגבות הימנו אחרי שהי' בהסכמת שניהם. אמנם טעה בדבר משנה בהבנת לשון הרב דע"כ ל"ק הרב דיכולין למחות זולת לכתחלה אבל בדיעבד בלי ספק דאין היורש מוציא מהלקוחות ולא מבעי' מחיים בתוך שנתיים אלא אפי' מתה בתוך שנתיים אין היורשים מוציאין מיד הלקוחות או מיד הממשכן דהתקנה לא הי' רק על הבעל שיחזיר מה שנשאר בעין ת"י משום עגמת נפש אבל מה שכבר נמכר או נתמשכן בחיי האשה אף הבעל אינו מחויב לשלם כ"ש הלוקח והממשכן דמה להיורשים עליהם והבעל פטור כיון שאינו יורש וליכא עגמת נפש ומטעם זה בעצמו יכולין למחות דאם ימכרו שוב לא יוכלו להוציא מיד הלקוחות לכך יכולין למחות לכתחילה וזה כונת הרמ"א במה שסיים יכולין למחות מהאי טעמא דנראה דקאי אדסמיך לי' שכתב דמה שאינו בעין אינו צריך להחזיר ע"ו כתב דמהאי טעמא יכולין למחות אבל אי הוי קאי אשל מעלה שהביא תקנות שו"ם לא הוי שייך שפיר לשון מהאי טעמא, וכן מבואר בהדיא בתשובות רבינו ב"י בסימן ט' בסופו, וז"ל מי שמתה אשתו בלא זרע קיימא ובא לחלוק עם היורשים במנהג דמשק (והוא מנהג טלטולא) כי כן כתב בתנאי כתובה ולא נמצא מהנדוניא כי אם חלק מיעוט והשאר נמכר או נמכר או נתמשכן ברשותה, ויש מי שהורה שחייב הבעל לפדות אם השכינה ולפרעם אם מכרם ולחלוק בהם עם היורשים אפי' אם מכרם ברשות האשה. תמה אני אם יש מי שיורה כן ומעולם לא נשמע שיחלקו כ"א במה שנמצא מנדוניתא בעין כו' ולענין חפצים הממושכנים מה שהן שווין יותר יחלוקו וכנגד החוב יש מקום לומר דהוי בעין ומחויב הבעל לפדותם וי"ל כיון דחייב עליהם הוי כנאבד וזה נראה יותר ואפי' הוי שקיל יד בעל התקנה על התחתונה הרי מבואר בהדי' דע"כ לא הי' השאלה רק על הבעל אם מחוייב לפדותן אבל להוציא מיד הלוקח או מיד הממושכן מעולם לא עלה על דעת מי שיש לו מוח בקדקדו ואף הבעל פסק רבינו דפטור לפדותן אפי' אחר מיתת אשתו ק"ו בחייו דאין היורשין מוציאים מיד הלוקח או מהממשכן וידוע דאין חילוק בין תקנת טלטולא ובין תקנת שו"ם לענין זה דאין הבעל מחויב להחזיר, רק מה שנשאר בעין ת"י וכמבואר בהגהת רמ"א שם, ואין לחלק כפי מ"ש הב"ש בסי' צ' ס"ק כ"ח ובסי' קי"ח ס"ק ח' דאף דלתקנות טלטולא יכולה האשה למחול לבעלה מעכשיו למנהגינו אין האשה יכולה למחול לבעלה דאדרבא משם ראי' לדברינו דהרי הב"ש בסי' קי"ח לא החליט הדבר וכתב לכאורה נראה למנהג שלנו כו' ואם לפי הבנת הדיין בהגהת רמ"א הנ"ל מה נסתפק הב"ש ומדוע לא למדו בק"ו ממ"ש הרב דהיורשים יכולין למחות שלא ימכרו והדברים ק"ו אם היורשין יכולין להוציא מיד הלקוחות אף בחיי' ק"ו דאינה יכולה למכור ולמחול לבעלה והיורשין מוציאין מהבעל לאחר מיתה דהדבר ברור ומבואר בכל הפוסקים דמחילה להבעל גרע ממכירה לאחרים דמיעקרה התקנה לגמרי דכל בעל יפציר באשתו ועוד דעיקר התקנה משום ותם לריק כחכם וזה לא שייך במכירה לאחרים. אמנם האמת יורה דרכו דודאי במוכרת ומוחלת לבעלה נוטה דעת הב"ש דלא מהני למנהגינו כיון דהנותן מתנה עם הבעל עצמו שיקיים תקנות שו"ם שיחזור חצי נדוניא שישאר ת"י בעין ועל תנאי זה נותן הנדוניא ממילא מחויב הבעל להחזיר ולא. מהני מחילת אשתו אף במעכשיו כיון שהחיוב הוא מהבעל להנותן וע"ת זה נתן להאשה. אמנם אם נתנו או מכרו שניהם לאחרים ולא נשאר ביד הבעל כלום שוב אין הבעל מחויב להחזיר כלום שהרי התנאי לא הי' רק שהבעל יקיים תקנת שו"ם והתקנה עצמה לא נתקנה רק שמה שישאר בעין ת"י יתחייב להחזיר משום עגמת נפש וכיון שלא נשאר ת"י אין להיורשים על הבעל כלום והלוקח כ"ש שאין מחויב להחזיר שעל הלוקח לא הי' שום תקנה וגם לא הי' להלוקח שום תנאי ובמה יתחייב הלוקח להחזיר וגם עם האשה לא הי' שום תנאי זולת עם הבעל שיקיים תקנת שו"ם ואילו אם הי' מתנה עם האשה בפירוש שאינו נותן לה רק ע"ת שיוחזרו הנכסים לידו הי' מקום לפלפל אבל אחרי שלא הי' תנאי עם האשה זולת עם הבעל שיקיים תקנות שוים איך יעלה על הדעת שהיורשים יכולין להוציא מטלטלין מיד הלקוחות שהרי בחיי' כל הנכסים שלה לכלותן ולבלותן ולא הי' התנאי רק שהבעל לא ירש מחצית הנשאר בעין ולא נגד אחרים וכיון שהבעל מקיים התקנה נתקיימה נתינת הנותן למפרע שהרי לא הי' שינוי בהתנאי והתנאי נתקיים, וגדולה מזו נתבאר בשו"ת ב"ח סי' ב' דאף לכתחילה יכולין היורשים למחות בבעל שלא יבזבז אעפ"כ אם בזבז הבעל בחיי' פטור כיון שלא נשאר ת"י ליכא עגמת נפש. וגדולה מזו אפי'. הי' לו מעות משלו והוא הלך ופרע בנדוניא שלה חובות שלו שהי' חייב מקודם הנשואין אפ"ה פטור דהתקנה לא הי' רק על מה שנשאר ת"י הבעל בעין. ועוד גדולה מזו כתב הכנסת יחזקאל בתשובה סי' ע"ט אחרי שהי' קשה בעיניו לומר דאף שהי' לו ממון משלו ובזבז מנדוניתה וכ"ש שפרע חובותיו לפטרו לוה הסיע דעת הב"ח שכונתו שפרע חובותיו בבגדי' ותכשיטין לכך הבעל פטור כיון שלא נשאר ת"י בעין וכתב שכן כונת הרמ"א והנ"ש שכתבו דוקא בעין קאי על הבגדים ותכשיטין יע"ש, הרי מבואר בהדיא דעכ"פ אין מי שיעלה על דעתו להוציא מן הלוקח או הממשכן דאפי' אם נתן לבע"ח שהי' חייב מקודם הנשואין בלי רשות אשתו לא פלפלו רק אם הבעל חייב לשלם וגם בזה הסכימו דהבעל פטור ק"ו אם משכנו שניהם אחר הנשואין והי' ברשותה והסכמתה דאין היורשים יכולים להוציא. ועוד מבואר שם בכנסת יחזקאל דאף לפי דעתו דבזבז והי' לו משלו דחייב ואפ"ה דאם הי' הפסד בהמו"מ דמנכין לפי ערך וכתב הטעם דמתחלה ניתן שיתפרנסו ולישא וליתן בהם. וא"כ בטעם זה בעצמו לבד די לומר שרשות בידם למשכן כדי לישא וליתן במעות להתפרנס מהם (ק"ו דהאחרונים הסכימו דלא ככנ"י אלא אפי' היו לו מעות משלו ופרע מהנדוניא דפטור כפשטא דלישנא דהב"ח). עוד יש מקום אתי להאריך בעיקר הדין במכר הבעל בנכסי צ"ב ובמכרה האשה בנכסי מלוג ובדברי הב"ש סי' קי"ח והשמטתיו מטעם פן יראה בעיני הדיין שהנידון צריך שאלה ותשובה ופלפול אמנם בהגהת אלפס"י פרק מציאות האשה שנראה מהמרשי"ם שהוציא הרב בהג"ה דין זה נראה לענ"ד כונה אחרת שהוא מדבר לפי מנהג מדינתינו שהוא הי' סמוך למדינת ויניצאה, ומבואר בתשובת בלבי ליישב זה ולא נתחוורו הדברים ויותר קשה הא דמקשה רבה אדעולא דס"ל כל שאינו יכול לכנוס בשעת שחיטה דהרי ס"ל שוחטין וזורקין על טמא שרץ אע"ג דאינו יכול לכנוס בשעת שחיטה ולשיטת הרמב"ם מאי קושיא הרי דברים ק"ו ומה לר"א דס"ל מאסקופת העזרה וכל שחלה או נשתבש הילוכו מיקרי דרך רחוקה אפ"ה מודה בטמא שרץ או טמא מת בשביעי שלו דשוחטין וזורקין עליו ולא קשיא לרבה על ר"א ק"ו לר"ע דס"ל אף בחלה ונשתבש הילוכו דאינו בכלל דרך רחוקה כיון שהוא בקירוב מקום כ"ש דטמא שרץ אינו בכלל דרך רחוקה, אמנם מה דלא קשיא לרבה על ר"א יש ליישב דאזיל לשיטתי' דס"ל בדף ס"ט אליבא דר"א דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ (כמו שנראה שם בפרש"י דרבה גרסינן ואולי מהאי טעמא גרס רש"י שם כן) אמנם אכתי הא גופא קשיא מאי מקשה לעולא אליבא דר"ע הא לשיטת הרמב"ם אליבא דר"ע הקפידה התורה דווקא על ריחוק מקום, ומה שנלפענ"ד בביאור דעת רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל דס"ל דוודאי ס"ד דרבה אליבא דר"ע דלא הקפידה התורה על ריחוק מקום זולת כל שיש לו איזה סיבה שאינו יכול ליכנוס בגללה לעזרה מקרי דרך רחוקה ובאמת היינו צריכים לדחוק בדעת ר"א דס"ל אפי' בלא סיבה מקרי דרך רחוקה אבל למאי דמשני עולא דרך רחוקה לטהור ואין דרך רחוקה לטמא וס"ל לרמב"ם דלאו דווקא טמא דה"ה לכל הסיבות שבעולם כל שאינו מחמת ריחוק מקום ודלא כפירש"י ותוס' דכתבו דווקא טמא משום דתלי רחמנא באכילה מדכתב רחמנא טמא נפש ולא כ' טמא שרץ דהרי הרמב"ם אע"ג דפסק דשוחטין וזורקין על טמא שרץ אפ"ה אין שוחטין וזורקין על טמא מח בשביעי שלו, וא"כ בטמא חת לא הקפידה התורה על אכילה, ואף אם נדחק ליישב ולדחות זה מ"מ הכריח רבינו שיטתו מהא דתניא לקחן הי' לפנים מן המודיעים וגחלים וקרונות מעכבים אותו יכול יהא חייב ח"ל ובדרך לא הי' והרי לא הי' ורש"י ז"ל הוצרך לדחוק לשיטתו דהכוונה והטעם משום דהא דעכבוהו גמלים וקרונות משום שהלך עם ב"ב ולכך חייב דהי' יכול לילך יחידי וזה דוחק גדול אבל לפירוש הרמב"ם ז"ל יבא על נכון בפשיטות דאע"ג דעכבוהו גמלים וקרונות לא מיקרי דרך רחוקה כיון שאינו מצד ריחוק מקום ושוגג או אנוס יקרא, ולפ"ז א"צ לדחוק ג"כ בדעת ר"א ונוכל לומר דבדבעי לעייל מצי עייל לא מקרי דרך רחוקה זולת דווקא בחלה שעיכב הילוכו או נשתבש הילוכו ומעתה נבא לבאר גם הסוגיא השנית דגם המקשן הזה הוי סק"ד דלר"א אע"ג דאי בעי לעייל מצי לעייל הוי דרך רחוקה מקמי דשני אביי דרך רחוקה לטהור, וכו' כאשר אבאר, אמנם לשיטת הרמב"ם מעולם לא היתה כוונת המקשן ליפטר הערל מפסח מטעם ערלות דוודאי ידע דיש לחלק בין דרך רחוקה דפטרו רחמנא לערלות דלא פטרו רחמנא וכמ"ש רש"י בשינויא דאביי, אמנם קושית המקשן לשיטת הרמב"ם היינו דהרמב"ם אזיל לשיטתי' שפסק בפ"ב מה' חגיגה סוף הלכה א' דערל אסור בביאת מקדש אליבא דכ"ע משום דמאיס ועיין שם בלח"מ ולכך מקשה שפיר באותו סיגנון שהקשה רבה לעולא דהרי ערילות מונעתו מליכנוס למקדש והוי דרך רחוקה ועומד מאסקופת העזרה ולחוץ ואף דיכול לתקוני הרי אע"ג דמצי עייל פטור ועל זה שני אביי שפיר ומדוקדק דרך רחוקה לטהור ואין דרך רחוקה לטמא באותו סיגנון דשני. לי' עולא לרבה דסיבת הערילות אע"ג דמונעתו מליכנוס לעזרה אינו מכניסו לכלל דרך רחוקה:
אמנם ע"ז קשה קושית התוס' דאיך יתכן כשהוא ערל יתחייב וכשימול יפטר לכך צ"ל דכוונתו דוודאי אין דרך רחוקה לטמא ולערל אף כשהוא אנוס ואין יכיל לתקן עצמו כיון דאין הסיבה גורמת לו ריחוק מקום זולת כי ביאתו לעזרה מנועה מצד האיסור ובאמת ס"ל לר"א דאי בעי עייל מצי עייל חיוב ודווקא ביש לו סיבה המונעת הילוכו העצמיות כגון שחלה או נשתבש הילוכו דאע"ג דלאחרים הוא מקום קרוב מ"מ לדידי' הוא רחוק כיון שהמניעה הוא לפי ערך הריחוק. משא"כ בטומאה וערילות שאין המניעה בריחוק מקום לקורבתו זולת מחמת איסור וה"ק אביי דרך רחוקה לטהור דלא פטרה התורה אלא כשהוא טהור ואפ"ה הוא בדרך רחוק שאינו יכיל ליכנוס כגון שחלה או נשתבש הילוכו ואין דרך רחוקה לטמא וערל כיון שהוא במקום קרוב ויכול ליכנס אין סיבת הטומאה והערילות פוטרתו, ואע"ג דהוי מני לשנויי בפשיטות דבעינן סיבה דלא מצי לתקוני נפשי' משא"כ ערילות דמצי לתקוני זה אינו קושיא כלל דאביי קושטא קא משני דאפילו אם נאנס ולא חל איקרי אנוס ולא דרך רחוקה דאין דרך רחוקה לטמא (ובזה מדוקדק היטב מאי דקאמר אביי ואין דרך רחוקה לטמא דמאי שיאט' דטמא הכא והל"ל דאין דרך רחוקה לערל ולפמ"ש אתי שפיר דה"ק דאפילו לטמא דאין סמיא בידו ולא מצי לתקוני נפשי' ואינו יכול ליכנס לעזרה אפ"ה לא מיקרי דרך רחוקה דהרי אליבא דאחת ס"ל לר"א דשוחטין וזורקין על טמא שרץ מכ"ש ערל דמצי לתקוני' נפשי' הלא חקרי דרך רחוקה) ובזה יבא כמין חומר הא דקאמר תנאי היא ואיכא מאן דס"ל דדרך רחוקה היינו חוץ לירושלים וא"כ בלא"ה לא קשיא מערל דערל לא חקרי דרך רחוקה כיין דיכול ליכנס לירושלים ומשום ערילות כבר כתבנו דלק"מ דערילות לא פטרה תורה ודרך רחוקה פטרה תורה, ואין צריך לדחוק דתנאי דערילות ס"ל אליבא דר"א מן המודיעים ולחוץ כמו שנדחק רש"י ותוספת והשתא בין אם נימא דרבא לא פליג על אביו רק דס"ל דבלא"ה לק"מ מברייתא דערל דתנאי היא ובין אם נימא דפליג ח"מ הא חזינא דהרמב"ם תפס לו בפירוש פלוגתא דר"א שיניות אביי ואין קושיא דהא הלכתא כרבא לגבו אביו דכבר כתבו מפרשי הרמב"ם כהרבה מקומות דכל הכללות לא אתאמרו זולת היכא דנחלקו בהלכה למעשה משא"כ היכא דנחלק בפירושא דתנאי דאינו להלכתא ואפילו בהלכתא למשיחא ליתא להנך זולת היכא דמסתבר טעמי' והכא ודאי מסתבר טעמי' כמש"ל דרחוק מאוד לומר דכל ישראל פטורין לעשות הפסח אם לא ירצו לכניס לעזרה וגם עליהם לא יחול חיוב הפסח כלל לכך יותר מסתבר אוקמתי' ומה גם אחרי דשני עולא לרבה אליבא דרך דרע"ק דמחלק ג"כ דדרך רחוקה לטהור אפושי פלוגתא לא מפשינן ודוחק לומר דפליגי היכא דאיכא אונס והשתא הא דאמרינן כמאן אזלא הא דאמר ר' יצחק בר ר' יוסף בטמאין הלך אחר הרוב העומדים בעזרה לרבא אתי' כפשטא:
אמנם לאביי גם לרבא אם ניחא דלא פליג על אביו כמש"ל ולשיטת הרמב"ם דגם ר"א מודה דאי בעי עייל מצי עייל חייב וא"כ כל העומדים אפי' חוץ לירושלים חל עליהם חובת פסח וא"כ אמאי משערין דווקא בעומדים בעזרה וצ"ל הטעם דלא נוכל לשער בעומדים חוץ לעזרה אולי יהי' לו איזו סיבה שלא יוכל לכנוס לעזרה ולכך משערים דווקא בשכבר עומדים בעזרה, ומעתה זכינו לדון דיפה הביא רבינו הב"י בכ"ח ראי' מהגמרא דהרי לשיטת הרמב"ם כל שאין לו שום סיבה ויכול ליכנס בעזרה חל עליו חובת פסח ולא מקרי דרך רחוקה ואמאי לא משערין בכל המנוין על הפסח עכ"פ העומדים בירושלים שכבר נמנו ואין להם שום סיבה וא"א לחוש שכל המנויים יהי' להם סיבה שלא יוכלו לכנוס לעזרה אע"כ דלא משערינין באוכלין אלא בנכנסין לעזרה ולכך, אליבא דר"א משערינן בעומדים בעזרה דממ"נ אם נכנסו כולן הרי יפה שיערנו ואם אח"כ אירע סיבה שנשאר א' בחוץ ולא יכול לכנוס כ"ש דיפה שיערנו דהרי נפטר מחמת הסיבה ומדר"א נשמע לדידן דס"ל כר"פ דאף דאירע איזה סיבה לא, מקרי דרך רחוקה בשביל זה משערינן כשהם עומדין בחוץ ולא משערינן באוכלין כ"ו טרחנו עד כה ליישב דברי רבינו הב"י, אמנם קשיא לי על שיטת הרמב"ם דפסק דמשערים בנכנסין לעזרה דווקא ולא במנוים לאכול מסוגיא ד' פ' דקאמר עולא במחצה טמאים ומחצה טהורים דצשלחין א' דרך רחוקה וקאמר שם דמדחהו מפסחו ולשיט' הרמב"ם א"צ לדחותו מפסקו וגם מאי דקאמר ר"נ מאן ציית לעולא דעקר סיכי' ומשכוני' וכו' דהרי לשיטת הרמב"ם די במה שלא יכנס לעזרה ויעשה שליח לפסחו וגם לשיטתו נראה דצריכין אנו לשלחו קודם הנץ החמה שיהי' בדרך רחוקה כיום י"ד בהנץ החמה וצ"ע. גם התוי"ט במשנה דתן המודיעים ולחוץ צ"ע קצת שהעתיק כל לשון רש"י שפי' שהי' מן המודיעים ולחוץ בתחלת זמן השחיטה על לשון הרב שפי' כדעת הרמב"ם וכמש"ל גם לכאורה הוי קשיא לי על שיטת הרמב"ם לפ"מ שפי' הכ"מ ברפ"ו דהרמב"ם גרים בכריתות דר"ע ס"ל מגדף לאו היינו מברך השם וא"כ לא סבירא לי' כרבי ולפ"ז אף שגג בראשון והזיד בשני פטור וא"כ אין חילוק כין דרך רחוקה לשוגג ואנוס. אמנם י"ל דלרע"ק יש חילוק לענין אם זרק לא הורצה ולר"א דס"ל שוחטין וזורקין אף אי ס"ל דזרק הורצה י"ל דס"ל כרבי ואף דלחד שינויא בתוס' דף ס"ט צ"ל דמאן דס"ל שוחטין וזורקין על טמא מת בשביעי שלו ע"כ ס"ל דשני תשלומין דראשון כר' נתן י"ל דהרמב"ם ס"ל עיקר כאידך שינויא בתוס' דאצטריך לאיש נדחה ואין ציבור נידחין:
ובענין ברכת הטוב והמטיב מה שכ' רומכ"ת דלשיטת ר ק מיושב קושית התוספות והרא"ש שפתים יושק מד"ן, אמנם עדיין צריך תיקון דוודאי גם ר"ק מודה דלא נתקן ביין דווקא לאחריו זולת בדיעבד אם לא בירך תחלה יכול לברך אח"כ אבל לכתחלה צריך לברך בראשונה תדע דהרי צריך לברך על כל יין ויין אפי' ג' או ד' פעמים כמבואר בירושלמי דרבי בירך על כל חביות וחביות ואילו בפת בתחלה לא תיקנוהו זולת לאחר ברכת המזון אמנם זה יש ליישב קצת אבל מה שתלה מעכ"ת דלדעת ר"ק בעינן שיעור כזית לא ידעתי על מה דדוקא בברכה מעין שלש דאסמוכהו אקרא דכתוב ואכלת משא"כ בברכת הטוב והמטיב שהוא מדרבנן. תדע דאפילו בורא נפשות סברוהו דלא בעינן שיעורא זולת דהר"י דחה כיון שתקנוהו במקום מעין שלש דאסמוכהו אקרא דואכלת משא"כ הטוב והמטיב שהוא דרבנן ואף אינו במקום הטוב והמטיב דברכת המזון דלעצמו תקנוהו על היין מטעם התוס' והרא"ש ואף לשיטת ר"ק כבר כתבתי שעיקרו הוא לפניו ועכ"פ לא תקנוהו במקום ברכת המזון שאילו כן הי' מתקנים אוחו דווקא לאחריו:
תם ונשלם חלק אבן העזר
סוף הספר