תשובות הראם חלק ג· רבי אלכסנדר סנדר מרגליות
סימן נו
ראיתי לכתוב לי הדברים בביאור יותר בעניני אמתלא כבר כתבתי דהח"מ והב"ש הקשו מטוען וחוזר וטוען דלא מהני כשיצא מב"ד דחיישינן דאלפוה שקרא וכבר כתבתי דהיכא דמודה מעצמו ודאי מהני אמתלא אפי' כשהודה בב"ד כמבואר בש"ך סימן פ"א ס"ק נ"ז שהאריך שם. גם מ"ש הב"ח בתשו' סי' נ"ח דבב"ד הודית לא מהני אמתלא. כתבתי שמבואר בתשו' מהר"י בן לב בשם בעל העיטור להיפך וז"ל אם אמר בב"ד קדשתי' וחזר ואמר לא אמרתי בפניהם הרי היא בחוקת מקודשת. אבל לא כפר באמירתו אלא אמר לא קדשתי' אם נתן אמתלא לדבריו נאמן ואם לאו אינו נאמן ובודאי מיירי לאחר כדי דיבור דאי בתכ"ד אף בלא אמתלא נאמן כחו אשה שאמרה אשת איש אני. ודוחק לחלק בענין זה בין בב"ד דלא מהני רק שניהם אמתלא ותכ"ד וכן נראה שהבין מהריב"ל, ועוד נ"ל להביא ראי' מיבמות דף קי"ח שהבאתי לעיל דע"כ האשה שאמרה מת בנה מיירי בב"ד חדא דאי שלא בב"ד נראה דיכולה לחזור בה. ועוד דודאי סתמא דמילתא מיירי שאמרה בב"ד שיתירוה לינשא, ואף דבש"ך שם ס"ק הנ"ל מבואר דלדעת בעל העיטור אינו יכול לטעון משטה בב"ד. דבריו תמוהין שם לענ"ד ובחנם השיג שם אבעל העיטור והטור והב"י. ונלע"ד דבריהם נכונים וברורים ודעת בעל העיטור הוא דבהודה מעצמו לפני עדים ולא אמר אתם עדי יכול לחזור בו ולומר איני חייב לך כלום ופטור אף דלא טען משטה אנן טענינן לי' דהשטה או שלא להשביע, אבל בתבעו והודה אף דלא אמר אתם עדי אינו יכול לחזור בו ולומר איני חייב לך כיון דהודה לתביעתו אא"כ טוען בפי' משטה וזה ברור כשמש:
אבל בפני ב"ד אף דהודה מעצמו אינו יכול לחזור רק תכ"ד יכול לומר איני חייב אבל אם טען בפירוש משטה או שלא להשביע אף בב"ד בלא תבעו והודה פטור וזה ברור. ומשמע לי' לבעל העיטור דמיירי באינו טוען משטה דלישנא דיכול לחזור בו משמע דחוזר בו ואינו טוען כלום ונותן אמתלא לדבריו, דהרי לא הוזכר בתוספת' לא אמתלא ולא משטה ולא שלא להשביע וגם לישנא דהפה שאסר משמע בלא אמתלא כמבואר גבי האשה שאמרה אשת איש אני. ומעתה דברי בעל העיטור אינם סותרים לדברים שכתבתי למעלה בשמו שהביאם מהרי"ן לב. ובמה שהעתיק הש"ך דברי בעל העיטור יש שם חיסרון הניכר שהוא ט"ס. ולפמ"ש לדינא לא פליג אמ"ש רב האי במשפטי שבועות רק בפי' התוספתא וזה נראה כונת הראב"ד בבירור מה שהשיג על בעל המאור שהביאו בעה"ת דנראה דבעל המאור ס"ל דאעפ"י שלא חזר כלל רק שתק טענינן לי' שלא להשביע היכא דהודה מעצמו וכן מבואר בחידושי הר"ן בסנהדרין ונראה דעתו דזה כונת התוס' וס"ל דבתבעו והודה קאמר דאינו יכול לחזור ע"כ בשתק מיירי ולא טען כלום. ובהודה מעצמו יכול לחזור אף שאין טוען עכשיו כלום וכן נראה בטור שהוא דעת בעל המאור. אמנם הראב"ד השיג עליו וס"ל דחזרה עכ"פ בעינן שיאמר איני חייב לך. אמנם הא תילתא לא ברירא לי' שפיר אי בעינן שיאמר בפירוש שלא להשביע נתכוונתי או לא רק שיאמר איני חייב לך. וזה הפירוש מבואר למי שמעיין בבעה"ת וכתב דעכ"פ חזרה בעינן נמצא מבואר דבעל התרומות פי' בפי' דחזרה היינו בלא אמתלא וכן הראב"ד נראה כמסתפק בזה. ומשמע שם שיותר נח לפרש דהתוספתא מיירי בחזרה בלא אמתלא כלל וכן נראה מהטור שהראב"ד הסכים שאם אמר איני חייב לו כלום אנו טוענין. מבואר דס"ל דהראב"ד תפס דבהודה מעצמו בחזרה בעלמא שטוען אינו חייב סגי אף שלא טען שלא להשביע טענינן, וזה פי' התוספתא לדעת הראב"ד. נמצא שהראב"ד ובעה"ע שוין בפי' התוספתא במ"ש יכול לחזור או שבעל העיטור מפרש כבעל המאור. אמנם יש חילוק בין בעל העיטור שהוא תפרש בלא אמר אתם עידי והראב"ד מפרש באמר אתם עידי אגב גררא ראיתי מ"ש הש"ך לתרץ דברי הרמב"ם דנראה כסותרים זא"ז נלע"ד פשוט דס"ל להרמב"ם דהנך עובדא מיירי שלא אמר אתם עדי בפני עדים, וא"ל דמאי קמ"ל הא יש לו מיגו, ז"א דסד"א דהודאת בע"ד כמאה עדים וא"נ במיגו קמ"ל דטענינן לי' שלא להשביע, וזה הכריח הרמב"ם אחרי דס"ל דשלא להשביע לא טען לא טענינן לי' ואיך טען ר"נ אלא ודאי כאן שלא הודה רק לפני בני ביתו ולא בפני עדים או דס"ל לחלק בין הודה לפני התובע או לא ושם מיירי שהודה שלא בפני התובע, וחילוק הראשון נראה יותר נכון ומדוקדק. גם ת"ש הש"ך שם בלשון הראב"ד כבר נתבאר דז"א דגם הראב"ד ס"ל דטענינן לי' שלא להשביע רק דהדין עם הלח"מ ולא מטעמי' רק דהראב"ד סובר פי' דהש"ס מיירי שלא תבעו התובע שחייב לו רק שתבעו הרי הודית בפני עדים ובזה א"צ שבועה גבי שנא להשביע כמבואר לעיל בשם הרא"ש, וכן נראה מלשונו שהביא בעה"ת דאל"ה מוכרח שטען איני חייב לך ולא שתק ודוק היטב. ומ"ש על בעל המאור הוא דוחק. אמנם פשוט דגם לדידהו לא ק"מ דהראב"ד הרי ס"ל דאע"ג דלא טען רק איני חייה לך טענינן לי'. ועוד יש לפרש דגם הרמב"ם ס"ל שאם אינו טוען רק אתה הודית טענינן לי' כיון דאין התובע טוען ברי רק ע"פ הודאתו וזה מעשה דקב רשו לדעת הרמב"ם ולפ"ז הקשה הראב"ד ממ"נ או דלא טענינן לי' או דשבועה א"צ:
נחזור לענינינו דמ"ש דאף לבעל העיטור אם הודה בלא תביעה בב"ד הי' יכול לחזור באמתלא דהשבעה או בהשטאה למאן דס"ל דשייך אף בלא תביעה וזה דעת רב האי גאון שהביאו בסעיף שאח"ז שהודה בב"ד שהחפץ הוא של אחרים שאין בכך כלום וכן נראה שם בבעה"ת. ואף למאן דס"ל דבהודה מעצמו לא טענינן לי' השבעה י"ל דמפרשין יכול לחזור בלא אמתלא וס"ל דסתמא דמלתא בלא תבעוהו והודה גם עכשיו אינו תובעו רק ע"פ הודאתו ובזה מודה דטענינן לי' השבעה. נחזור לענין ראשון דס"ל לבעל העיטור דאף בב"ד אם נתן אמתלא לדבריו נאמן, ולפ"ז אין חילוק בין ממונא לאיסורא רק דבאיסור לא שייך בסתמא דתבעו והודה דהרי אינו מודה לגבי אחרים לכך מהני אמתלא אף בב"ד וכ"ש לפני עדים. ואף דבאתם עדי ס"ל לקצת פוסקים מלבד הראב"ד דלא מצי טפין להשביע י"ל דאמתלא אחרת מהני כגון עיני' נתנה באחר אי לאו טעמא דמחילה שכתבתי דהרבה יש לחלק בין אמתלא זו לשלא להשביע אם אמר אתם עידי ודוק בזה. ואף אם נימא דלא מהני עכ"פ בלא אתם עידי מהני אף במקום פטור כגון כאן, אף דס"ל דבמודה נתקבלתי על השטר לא שייך השטאה והשבעה כאן בודאי יש לחלק, עיין שם בש"ך דהשטאה והשבעה לא שייך בזה, ועוד דהי' לו להודות לאחרים שאינם תופסין ועומדין אבל באמתלא אחרת לא שייך זה ואף בתבעה והודית דרך הודאה גמורה בלא אתם עידי אף דליכא אמתלא דדרך שחוק אמרתי והשטתי בך. מ"מ נראה דאמתלא דעיניה נתנה באחר מהני ואין חילוק בין איסור' לממון, ואף דהרא"ה חילק היינו משום דאינה יכולה ליתן אמתלא דלמה הודית לפלוני ועכ"פ בעינן שיהי' ניכר איזה אמתלא שנוכל לטעון עבורה ודוק. אף לדעת בעל העיטור, ודעת הרא"ה ברור וגס הר"ן בכתובות הביאו, ובחנם חלק עליו מהר"י בן לב. ואין ראי' מהשבעה דהכא היתה יכולה, לומר סתם נתקדשתי. ומהתשובה מפריבונצי"א אין ראי' דשם מיירי שהי' מודה הבע"ד שלא קדשה ואפי' בתבעו בספק י"ל דהוי כלא תבעו ויכול לחזור, דהרי עיקר טעמי' דהוי כמשיב אבידה וכל שתבעו בספק הוי ג"כ כמשיב אבידה. ולכאורה יש להביא ראי' מבב"ב דף קכ"ח וש"ע סי' רמ"ט מהעובר על בית המכס, אמנם שם נראה הטעם דמוכחא מלתא טובא ולכן א"צ להוציא אמתלא מפיו:
(שלא להוציא הנייר חלק הדפסנו פה מה שהשיב הגאון המחבר לק"ק זאמושטץ)