תשובות הראם חלק ג· רבי אלכסנדר סנדר מרגליות
סימן לו
ב"ה
תשובת הגאון מ' יחזקאל בקצרה
שייך לעיל אחר סי' ל"ג בדף מ"ז עמוד ב'
א)
על מה שכתב הרב המשיג הרי מור"ם אי, במרדכי ריש ב"מ וכו' ואני אומר שאין כאן השגה שהרי עיקר טעם בתשובתי הראשונה שבודאי מגיע באיזה זמן לכלל גדלות ועכ"פ כשיהי' כן ל"ה שנים יהי' גדול והנה מור"ם שם קאי בתחלה דאפי' תנאי שמתנה על דבר שלב"ל לא מהני וה"ה על דבר שאינו ברשותו וממילא אינו יכול להתנות על בתו רק עד שתבגר ולפ"ז שפיר הוי כדבר שלא בא לעולם דאולי לא יביא שערות וכאן לא שייך סברא דידי דודאי יביא סימנין באיזה זמן או שהרי יגיע לכלל רוב שנים דכאן צריך שיחולו קודם שתבגור ואולי הוא תבגר קודם שיביא הקטן סימני גדלות ודומה ממש לדברי רשב"א בדף ל"ד שהגביל זמן אימת יחולו הקידושין ומאי שנזכר שם במרדכי שכבר גדלה היינו שהיתה נערה ולא בגרה עדיין ולכן אלו הי' אבי' חי עדיין היתה ברשותו ולכן אי הי' כתוב בשטר שלא תהא רשאי לקדש עצמה לא הי' מזיק מצד הדבר שאינה ברשותה אבל מצד הקטן הוא דבר שלא בא לעולם:
ב)
כתב הרב הנ"ל להקשות על דברי מדברי התוס' בנדרים דף ל"ד ע"ב בד"ה ואמר ככר זה הקדש וכו' יע"ש ואני אומר שאין כאן השגה ואדרבא סייעתא לדברי ואומר אני אם הי' הדין שלא תחול קדושה על קרבן פסח עד שיגיע זמן הקרבתו והיינו בערב פסח אחר חצות או באמת אם הי' אומר בי"ד באדר זה יהא מקודש לפסח לאחר שלשים יום הוי מחשב דבר שלב"ל דאז לא הוי מחוסר זמן לחוד רק מחוסר מעשה שהרי נשאר מאדר ט"ז יום וכבר עברו י"ג יום נשאר עוד ט"ז יום וי"ד בניסן שהוא ערב פסח שלמו הל' יום והיינו אם הניחו הב"ד את אדר חסר וקידשו את ניסן ביום שלשים אבל אם לא באו עדים ביום שלשים ולא קדשו הב"ד את ניסן ביום שלשים ממילא נשאר אדר מעובר ושלמו השלשים יום בי"ג בניסן ואז לא הי' אפשר שתחול עליו הקדושה לפי ההוה אמינא שאין קדושה חלה עליו קודם שהגיע זמן הקרבתו וא"כ הרי קדושתו מחוסר מעשה קידוש החודש ביום שלשים והוי דבר שלב"ל לכך הוצרכו התוס' לחדש דשם לא הוי דבר שלב"ל דיכול להקדישה מעתה קודם זמן הקרבתו והרי ביארתי שנסתלק' ההשגה ועכשיו אני אומר אדרבא משם ראי' לדברי דהרי לכאורה דברי התוס' תמוהין דלמה הוצרכו לאחוז מספר ימים בלשונם ולא כתבו סתם דלא דמי לאומר באמצע השנה טלה זה יהי' קדוש לפסח בערב פסח אלא ודאי שאם לא קבע מספר הימים אפי' הי' הדין שאינו יכול להקדישו קודם זמנו ואין קדושה חלה עליו עד ערב פסח אפ"ה לא הי' מחשב קודם לזה דבר שלא ב"ל שהרי אינו מחוסר מעשה שבודאי יגיע ערב פסח ואינו אלא מחוסר זמן וזמן ודאי אתי לכן הוצרכו לומר שאינו דומה לאומר הרי זה לפסח לאחר שלשים יום וזה דומה ממש להחילוק שחלקתי בדברי הרשב"א שהרשב"א בדף ל"ד לא השיג על רש"י אלא בקובע זמן לגדלותו:
ג) ד)
מה שכתב הרב הנ"ל מה בין איילונית לפירות דקל או לגוססת כו' ואומר אני באמת אין הכרח עלי להשיב על שתי השגות הללו כלל והוא מה שכתבתי דאיילונית לא שכיחא כתבתי כן לרווחא דמילתא כי להרמב"ן והרשב"א קאמינא והלא מבואר בדבריהם בחידושים ליבמות וריש יבמות דלרבא איילונית לאו קדושי טעות הם וכתבו בפירוש דקיימ"ל כרבא וכן דעת הרמב"ם פ"ד מהלכות אישות והלח"מ שתמה שם על הרמב"ם אפי' בלא הכיר בה סובר דהוי קדושין א"כ איך שנינו בריש יבמות שצרותיהן מותרות ולא ידעתי מאי קשיא לי' דלרבא צרת איילונית מותרת אפי' הכיר בה ורבא ס"ל דאיילונית לא הוי קדושי טעות אפי' לא הכיר בה וקי"ל כרבא, ואמנם גוף השגות הללו מה שהשיב מפירות דקל אני אומר שכשם שכתבו התוס' בכתובות לר"מ לחלק בין אינו בעולם כלל ובין ישנו להגוף בעולם אלא דמחוסר מעשה דבאינו בעולם כלל אף לר"מ לא מהני כי אם במה דעביד דאתי אבל מה שהגוף בעולם אלא דמחוסר מעשה לא בעינן עביד דאתא ה"נ איכא למימר לחכמים דבפירות דקל שאינן בעולם כלל לא מהני רובא ובקטנה שהגוף בעולם אלא שמחוסר סימנין ורובא דמביאים סימנין ואיילונית מיעוטא הוא, ומגוססת הרי התוס' לא כתבו כן רק לחד תירוצא והרי שם בכתובות דחה התוס' תירץ זה רק בב"ב קיימוהו בזקינה ומחצי' שפחה בלא"ה לק"מ דלרבנן לא חשיב האי עביד דאתא דלכשתשתחרר גופא אחרינא הוא דמעיקרא בהמה והשתא דעת אחרת כדאמרינן בקדושין דף ס"ב ע"ב:
ואמנם מה שדחה הרב דברי המשל"מ שהביא ראי' לדבריו דבמחוסר זמן לא הוי דבר שלב"ל מסוגי' דבכורות יפה דחה הרב וגם אני תמה על המש"ל דבשלמא אם הי' הבן קודם הפדיון קנוי לכהן וכשפדהו קונה האב הי' שייך לתלות בדבר שלב"ל אבל האב אינו קונה שום דבר מהכהן אבל הוא נותן המעות להכהן והדבר הזה יכול לעשות עכשיו דאטו אין בידו להקנות מעותיו להכהן עכשיו נמצא שקנין המעות הוא דבר שאינו מחוסר אפי' ומן רק הפדיון מחוסר זמן והפדיון אינו דבר קנין רק מצוה דרמיא עלי' דאב, אבל הראי' שהביא משדה זו שמשכנתי לך לעשר שנים לכשאפדנה כו' הוא ראי' דהרי בכתובות דף נ"ט ובנדרים דף פ"ו כשחלקו בין זה לאשה אמרו רק החילוק שבאשה שמא לא תתגרש לעולם אבל בקטן ודאי יגדל ואף שגוף הדין של קטן אינו יכול ללמוד משם דשם בהגיע הזמן בידו לפדותו ולהקדישו אבל הכא אין בידה לקדשה שאולי לא תתרצה אז אבל הלימוד שלומד המש"ל משם הוא שמחוסר זמן לאו כמחוסר מעשה דמי וכיון שזכינו לדבר וה שוב יש מקום לדינו של רש"י בקדושי קטן:
ה)
ועל מ"ש הרב שמשמע מלשון הרשב"א והריב"ש שמתוך קושיא זו נאדו מגירסת רש"י וכו' אני תמה מהיכן ראו בדבריהם כן וכי נזכר בדבריהם שלכן נראה כגירסת ר"ח אבל באמת לא בשביל קושי' זו נאדו אלא כיון שראו גירסת ר"ח שהי' לו גירסא זו והיא נכונה ומרווחת הסכימו לגירסתו, ומ"ש על הרמב"ן הרי הרמב"ן בלא"ה הקשה על רש"י מטעם א"א לצמצם ואף שהרשב"א דחה קושייתו מ"מ הוצרך להכניס עצמו בפלוגתא דרב ושמואל דהשתא בוגרת וכ"ז לתרץ דברי רש"י אבל כיון שהי' לפניו גירסת ר"ח שהוא מרווחת אליבא דכ"ע בחרו בה וגם על המש"ל אני תמה שכתב שם בסוף דבריו וז"ל והרז"ה ז"ל קאי בשיטת התוס' ואף שלא סתר דברי רש"י מ"מ במאי שפירש כפי' התוס' משמע דלא נחה דעתו בדברי רש"י דאין מעשה קטן כלום עכ"ל המש"ל ולפי מ"ש אין ראי' כלל מדברי הרז"ה ועוד שאולי מחמת קושיית הרמב"ן שא"א לצמצם גם זה הי' קשה להרז"ה ולא עוד אלא שאני אומר אדרבא מדברי רז"ה שם מוכח דבגוף הדין בקדושי קטן מודה לרש"י שהרי זה לשון רז"ה הכי גרסינן בשופעות מתוך ג' לאחר ג' וכו' ואפי' נולדו בזו אחר זו ונתקדשו בזו אחר זו יע"ש הרי נראה מדבריו שהרווחנו בגירסא זו דאלו לגירסת רש"י צריך שנולדו כל שמונה הללו הארבעה זכרים וארבעה נקיבות כיום אחד וגם קידושיהן חלו ביום א' ולגירסת ר"ח לא הוצרכנו לזה וא"כ נראה מכוונת רז"ה שאלמלא דוחק זה לגירסת רש"י הי' מסכים לגירסת רש"י:
ו)
כתב עוד הרב הנ"ל איך אפשר דעיקר קושייתם על רש"י הוא רק ממה שפירש שיחולו ביום המחרת א"כ מאי האי שכתבו שיש שנדחקו ליישב דאתיא כר"מ כו' אני תמה על השגה זו מתרי טעמי חדא שאין זה השגה כלל דהרי הקושיא שהקשו הם על פירש"י הוא סתירה על פירושו אבל אם לא הי' על פירושו סתירה אף שהי' קשה עליו קיצור אין השגת קיצור כהשגת סתירה ולכן כתבו שיש ש דחקו ליישב דבריו מהשגת הסתירה ואף שקשה קיצור אין בזה קפידא כ"כ, ועוד קאמינא כי לא ידעתי בזה השגה ואטו מפורש בדברי רש"י בשום מקום דקטן יכול לקדש שיחול לאחר שיגדיל בכל הש"ס רק במקום הזה פירש רש"י כן ואם היינו מפרשים דרש"י קאי כאן אליבא דר"מ שוב אין לנו מקום אחר מפורש ברש"י דין זה כלל מה דינו לחכמים דפליגי על ר"מ אלא בדברי רמב"ן ורשב"א בחידושיהם בדף ק"ט מפורש שקדושין חלין לאחר הגדלות ולדידהו חילקתי בין מגביל ומן או לא כדי להבין איך השיגו כאן על רש"י, ואותן שנדחקו לפרש דרש"י קאי אליבא דר"מ ס"ל דרשי סובר דמחוסר זמן הוי מחוסר מעשה ולא מהני לרבנן בשום אופן ולר"מ אפי' מחוסר מעשה אינו חזיק, ואף שאני פירשתי דברי רש"י ביבמות דף ק"ט ד"ה איהו עדיף מנאי כו' ג"כ על דרך זה מ"מ אינו מפורש בדברי רש"י כן ולכן הני שנדחקו בדברי רש"י דאתיא כר"מ עלה בדעתם דלרש"י מחוסר זמן כמחוסר מעשה ג"כ מקרי לענין קדושי קטן דבר שלב"ל. גם בלא"ה איך נשים לב לדברי אלו שנדחקו אשר בלא"ה נדחו דבריהם כמבואר בחדושי הרמב"ן והרשב"א:
ז)
כתב עוד הרב הנ"ל דברי הרמב"ן דאם קושייתו על רש"י איך כתב בשלמא על הקטנות לק"מ וכו'. אומר אני מלבד התשובה שהשבתי לעיל באות הקדום הוי ג"כ תשובה להשגה זו אבל אני אומר איני יודע מה המשיג שח בהשגה זו ואטו בלא הגביל זמן לא הוכרח לפרש שגדלו בב"א אתמהה שאם לא גדלו בבת אחת א"כ זו שגדלה תחלה תיכף חל עלי' איסור אשת איש ואיסור אשת אח אבל איסור אחות אשה אינו חל עד שתגדיל אחותה ועל זו שגדלה אח"כ הוא להיפך שתיכף שגדלה אחותה חל עליה איסור אחות אשה ועדיין לא חל עליה איסור א"א ואשת את עד שגדלה היא ואיך יש כאן י"ו חטאות ובאמת גם רש"י כוונתו שנתקדשו ע"י אביהם ואפ"ה בעינן שגדלו בב"א מטעם הנ"ל:
ח)
כתב הרב וגם כיוונו להשגה זו וכו' ושורש דבריהם לקרב סברא המרוחקת מהרמב"ן ומהרשב"א ולומר שרש"י אזיל כאן בשיטת ר"ת ומה שהקשה הרמב"ן והרשב"א דהא אפקי' מר"מ ואוקמה כר"ש אין זה קושיא דסוגיא דכאן מרייהו דהך סוגיא הוא ר' חייא ורב והני ס"ל כר"מ וכו'. ואני אומר כמה רב גוברייהו לדחות דברי שני אריות הרמב"ן והרשב"א בגילי דחטתא ובמחילה מכבודם כי אין זה השגה כלל ואטו מי פליגי ר' חייא ורב וכל אינך תנאי ואמוראי באיסור כולל ומוסיף הלא ר' שמעון ממש יחיד הוא בדבר זה דלית לי' איסור כולל ומוסיף ובפרט איסור כולל דהוא שם אחד כמו שפירש"י דף ל"ד ע"א בד"ה ומאן תנא כו' מיגו דאסרה לה הנך קדושין בשאר אחוותא ולא כתב סתם בשאר קרובותי' דהרי איכא אמה ובתה משום דזה לאו שם אחד ועיין בתוס' דף ל"ב בד"ה איסור כולל ועכ"פ רוב תנאי ואמוראי כלהו סברי איסור כולל ומוסיף וכמה סתם משניות שסתם רבי באיסור כולל ומוסיף ואפ"ה לא ניחא להו לאוקמי משנתינו כן משום דרבה לאוקמי אליבא דכ"ע דכיון דקפיד שלא לאוקמא דלא כר"ש שהוא ממש דיעה נדחית מרוב תנאים ואמוראים וא"כ איך נוקמא לה בדבר שלא ב"ל כר"מ ואף דרב ורב חייא ס"ל כוותי' מ"מ עכ"פ רבו החולקים וגם אוקימתא זו לאו אברייתא דר' חייא הדרא אלא אמשנתינו קאי אוקימתא זו ואיך נוקי לה כר"מ ותהי' סתם משנה זו סתרי סתם במס' קדושין דף כ"ב ואף שרבינו הקדוש גופא סבר כר' מאיר מ"מ לא יסתום תרי סתמי דסתרי אהדדי וא"כ מי דחקו לרב עמרם אמר רב לאוקמא כר"מ בדבר שלב"ל ומאי חסר לי' באוקימתא קמייתא כר"מ באיסור כולל ומוסיף דודאי גם בזה סובר רב כוותי' ועוד מאי חסר ליה באוקימתא בשופעת מתוך ג' לאחר ג' ומתוך י"ב לאחר י"ב ויהי' ככ"ע וכגירסת ר"ח באמת אלא ודאי דלרש"י גם ההוא אוקימתא ככ"ע אתיא ודע שמ"ש התוס' בד"ה באיסור ב"א ואתיא שפיר כר' יהושע אינו מועיל לדחות את דברינו דהא גם לאוקימתא קמייתא מוקים לה כר' יהושע כדמסיק הא איתמר עלה בערב פסח ועוד מדברי רש"י משמע דבשביל כך מוקים כר"ש דהרי רש"י כתב בד"ה איבע"א כתב רש"י אלא אפי' לר"ש וגם לא הזכיר כלל בדברי רש"י מדברי ר יהושע וגם גוף דבר זה שכתבו התוס' דר"ש אית לי' בפרק אלו דברים דלר' יהושע טעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה חייב הנה בפרק אלו דברים לא נזכר דבר זה רק התוס' בפ' אלו דברים ד"ה לר"מ דשני לי' דף ע"ב כתבו דר"ש אית לי' כן בפרק ר' אליעזר דמילה ע"ש בתוס' ובכל נוסחא דילן שם בפרק ר' אליעזר דמילה הגירסא אמר ר' שמעון בן אלעזר וא"כ אין זה סתם ר"ש שהוא ר"ש בן יוחאי ואין כאן מקום להאריך בזה:
ט) י)
כתב הרב המשיג דא"צ לאוקימתא בשליחות וכוונת התוס' הוא דס"ד דאלים ע"י שליח שהיא גדול למקני לאיתתא וע"ז איני משיב שאין צריך תשובה שיהי' השליח עדיף מהמשלח זו לא שמענו ואם נרצה לפרש כוונה זו על דעת הר"י ברזילא מטעם זכי' על זה לא תירצו התוס' כלום ומלבד שאין דברי התוס' סובלים זה כלל, ואמנם השגה ט' א שלדעתי די בדברי הראשונים הואיל וחזינן שנראה ק להרב דוחק מרווחנא לי' טפי להוכיח עוד שהתוס' סוברים כרש"י ועיקר קושייתם על השליחות ואדקדק עוד בדברי התוס' דלכאורה יפלא כיון דבכל ספרים הקדמונים הגירסא כן א"כ אמאי תלו התוס' הקושיא על הקונטרס שהרי הקונטרס לא חידש גירסא זו מעצמו רק בכל ספרים קדמונים כן הוא וגם היה להם לסיים לכן נראה כגירסא דגריס בספר בעגג"ח, ליישב כל זה נלע"ד ומתחלה אבאר מה שנשארו התוס' באוקימת' דשליחות, ורציתי לומר הואיל ולא נזכר אלא, מהדרנא בי כיון שלא נזכר שה אמורא אין הכרח לומר אלא, ולא עוד אלא שהתוס' לעצמם ודאי סבירא להו דלאוקימתא דרב עמרם אין צריך עוד לאוקמא בשליחות והדבר מפורש בדבריהם בב"מ דף ע"א ע"ב בד"ה כגון שנשא ונתן ביד ואומר אני משם הוא ראיה לכל מ"ש בכוונת התוס' וכו' בד"ה אדעתא דידי' שסיים רש"י כדמחמרינן בסיפא וכן כתבו התוס' שם דמתוך פי' הקונטרס משמע דלעולם סיפא לחומרא, והוא גופא קשה מי הכריחו שם לרש"י לזה ואדרבא לשון אלא משמע דלא מוקי סיפא לחומרא אלא ודאי דסובר דלשון בשלמא ודאי משמע לחלוטין וא"כ גם כאן דאמר בשלמא נשאר במסקנא ולכך כתבו התוס' כן גירסת הקונטרס וקשה על רש"י אבל על גוף הגירסא לא קשה ולא מידי וא"כ שפיר יש לקיים גירסת הקדמונים אלא שהתוס' מביאים שבספר בשר על גבי גחלים גריס בשופעות מתוך ג' וכו' והתוס' לא הכריעו בין הגירסות כלום לפי שאם לא מוקמינן ע"י שליח שפיר יכול הקטן לקדש שיחולו כשיגדיל והוא הדבר שדברתי:
ומ"ש הרב דאם כוונת התוס' משום שליחות מאי האי שסיימו בקושייתם דאין מעשה קטן כלום ואהיי קאי הנה אם רוצה אני אומר שוה פירוש דבריהם שאין מעשה הקטן בעשיית שליח כלום. ואמנם אומר יותר מרווח דהרי הא דקטן אינו עושה שליח משום דילפינן מתרומה כמבואר בב"מ דף ע"א דכי כתיב שליחות בגדול כתיב שיהא ראוי לתרום וגבי הקדש ונדרים ותרומה איש כתיב עכ"ל רש"י בב"מ. הן אמת דמדברי רש"י בקידושין דף מ"ב כתב רש"י דגבי שליחות איש כתיב ושילח האיש וגם צ"ע לפי טעם שכתב רש"י בב"מ א"כ קטן שהגיע לעונת נדרים יכול לעשות שליח ואין כאן מקום להאריך וא"כ הן הנה דברי תוס' שאין מעשה קטן כלום ותרומתו אינו תרומה לכך לא מצי משוי שליח ומ"ש מפסקי התוס' ג"כ פירושו כך אינו יכול לקדש פירושו שיכול תיכף ולא לעשות שליח בקטנות שיחול כשיגדיל או פרושו דלא מצי משוי כלל שליח לזה משום מילתא דלא מצי עביד השתא דזה מקרי לא מצי עביד השתא או פירושו שיחול תיכף משיגדיל כחו שכתבתי במכתב הראשון ומלבד וה אין כל כך ראי' מוחלטת מפסקי התוס' על כונת התוס':
יא)
כתב הרב המשיג לחלק בין קטנה לקטן דבקטנה איכא עכ"פ קידושי דרבנן והביא ראי' מהרמב"ם ואני אומר הלא דברי הכ"מ נדחה מרוב המפרשים ועיין במש"ל שם ואפי' לפי פירוש הכ"מ עכ"פ טעם הדבר תמוה מאוד ואין ללמוד ממנו דבר אחר, ופשיטא שדברי המשיגים תמוהים דאיך ע"י שמקודשת מדרבין לא יהי' נחשב דבר שלב"ל לקידושי תורה אחר שמן התורה הוא דבר שלב"ל שהרי מן התורה אין בה תפיסת קידושין עתה ואמנם שלא להניח דברי רבינו הגדול הרמב"ם בלי טעם אמינא קצת טעם והוא עפ"י מ"ש כבר בתחלת דברים הללו טעם למה אנו אומרים שקטן יכול לקדש שיחולו לכשיגדיל אף שהוא מילתא דלא מצי עביד השתא משום דגוף הדבר זה שקטן אינו יכול לקדש אין לו טעם כיון שהוא זוכה מן התורה כשדעת אחרת מקנה לו וא"כ הרי האשה מקנה עצמה לו וכתבתי שהוא גזירת הכתו' כי יקח איש אשה וכיון שהוא חדוש אין לך בו אלא חידושו למעוטי אם קידשה שיחולו הקדושין קודם שיגדיל אבל במתנה שיחולו כשיהי' איש שפיר אפשר לקידושין לחול כשיהי' איש א"כ אני אומר ביבמה אף לרב דסובר בר דאין קידושין תופסין ביבמה מ"מ כיון דאנן קי"ל כרבנן דקידושין תופסין בחייבי לאוין רק ביבמה חידשה התורה אין לך בו אלא חדושו במקדשה מעכשיו בעודה זקוקה ליבם אבל במקדשה ומתנה שיחולו לאחר שיחלוץ לה יבמה חלים הקידושין וא"כ אפי' לרב אכתי משנתינו לאחר שיחלוץ יבמתך ר"ע הוא דסובר אין קידושין תופשין בחייבי לאוין ור"י דאמר לאו משנתינו היא זו היינו משום דאיהו סובר דר"ע סובר אדם מקנה דבר שלב"ל וא"כ לאו ר"ע הוא אבל שמואל ור"ש בן לקיש התם דמוקי מתני' כר"ע וע"כ כרב הונא ברי' דרב יהושע ס"ל דמוקי להך דאמר יפר באומרת יקדשו ידי לעושיהם ומעתה לרב הונא ברי' דרב יהושע איכא למימר אפי' לרב משנתינו דוקא ר"ע אבל לרבנן אף דלא תפסי קידושין בעודה יבמה אבל באומר לאחר שיחלוץ לך שפיר חלים ומקודשת וא"כ איכא ס"ס המחזק הקידושין ספק שמא קידושין תופסין ביבמה גם עתה תיכף ואת"ל כרב דלא תפסי קידושין עכשיו שמא גם לרב משנתינו לאחר שיחלוץ לך יבמיך ר"ע הוא אבל לרבנן אין לך בו אלא חידושו באומר שיחול תיכף וזה שכתב הרמב"ם מקודשת הואיל ואילו קידשה עתה הי' תופסין מספק ולכן איכא ס"ס:
יב)
עוד כתב הרב לחלק בין קטן לקטנה דהכא סמכא דעתא ואני אומר דלא זה הדרך ולא זו העיד ושם לא איכא דבר שלב"ל שבשעה שחזר וקנאה מהנגזל באותה שעה זוכה בה הלוקח שעל דעת כן קנה הגזלן מהנגזל להיות שלוחו להלוקח לקנותה ועתה היא נקנית להלוקח וכבר הוא דבר שב"ל ומה שאמרו שם בסוגיא חילוק בין סמכא דעתא או לא הוא משום דקשה דגם במה שאירש מאבא או במה שתעלה מצודתי מכור לך ג"כ נימא בשעה שצד זוכה בה לצורך הקונה וכן בשעה שיורש זוכה בשדה לצורך הלוקח לכן משני התם סמכא דעתא ומתחלה ע"ז סמך שיקיים אמונתו ולכך שייך לומר דניחא דליקום בהימנותא ומסתמא ע"ד כן קונה אותו אבל במה שאירש מאבא וכן מה שתעלה מצודתי מתחלה לא סמכה דעתא ולא שייך כל כך שהאמין בו שהרי חזינן שקנה על הספק ולכך גם אח"כ בשעה שצד וכן בשעה שיורש אינו מתכוין לקנות לצורך הקונה, ובאמת דברי רש"י שמשמעותו שהקשה גם ממה שיורש מאבא תמוהים הם בעיני שהרי ירושה ממילא אתי ואולי מה שאמרו ירושה ממילא הוא למסקנא דמחלק בין סמכא אדעתא אבל לשון רש"י שם לא משמע כן ואין כאן מקום להאריך בזה אבל שיועיל סמיכת דעת לקנות דבר שלב"ל ליתא:.
יג)
כתב הרב לחלק בין קטן לקטנה דבקטנה לא שייך עדים וכל דברים הללו נאמרו בדברי בני הרב נ"י וז"ל שם נלענ"ד דבר ברור דוקא בדבר שהוא חוב לקטן אין מעידין עליו אבל בדבר שא נו חוב שפיר מעידין עליו ולא קשיא מקידושי יתומה דאין כאן שום חוב עלי' כ"ז שהיא בקטנותה שהרי יכולה למאן וכשתגדיל נעשו קידושי תורה שכיון שנתרצית הוי למפרע קידושין אבל שליח לקבל גיטה הוא חוב לה ואף שהיא מתרצית אין בה דעת ולכן אין מעידין על מעשיה וקטן שקידש ופירש שיגדלו ג"כ אין כאן שום חוב אף שנאסר בקרובותי' מ"מ הרי כ"ז שהוא קטן יכול לחזור ולבטל הקדושין:
ומה שהקשה אמאי לא בעי בגיטין בלא הגיע לעונת הפעוטות לדידי לק"מ דאם קטן מקרי בר הוי' אף פחות מעונת כן הוא ואף דאין בו דעת מ"מ מקרי בר הוי' כמו שוטה וחרשת:
יד)
א"צ תשובה יהי לו אשר לו:
טו)
מה שכתב לחלק בין דידי' לדידה אינו מתקבל אצלי כלל וכיון שאין מעשה קטנה כלום מה בכך ששתקה כשהיא גדולה ואצלי גרע משתיקה דלאחר מתן מעות וא"כ ע"כ גם בקטנה צריכין אנו לותר שמתחילה נעשה הדבר כן ומועיל מעשי' בקטנותה שיחול בגדלותה וכמו כן אני אומר שגם מעשה קטן שעושה כשכבר הוא בן דעת שלימה שיחול לאחר גדלות ומה שהקשה איך יחול סתם קדושין שקידש בקטנותו נימא שיחול בגדלותו והוי לר"מ דס"ל אדם מקנה דבר שלב"ל מ"מ בעינן שיאמר בפירוש לאחר שאתגייר, הנה שתי תשובות בדבר חדא כיון שהוא מופלא כבר סמוך לאיש ויודע שהוא מכניס אותה לאשה לחלוטין ומתנה כמה תנאים כנהוג בשעת נשואין שעושין ענינים חדשים על תנאים אחרונים וכתובה ושטר חליצה מסתמא כוונתו שתהי' אשתו לחלוטין גם אחר גדלותו ואדעתא דהכי מקדש שיחולו בגדלות כי לולי כן לא הי' מניח לברך ברכות לבטלה ואין זה דומה לקידש ולא פירש בפירוש שיחולו לאח שיתגייר אפי' נימא שיודע שאין קידושיו כלום אפ"ה לא אמדינן שדעתו שיחולו לאחר שיתגייר אלא אמרינן שנותן לשם מתנה או שאר אמתלא אבל זה מופלא הסמוך לאיש לא הי' מניח לברך כמה ברכות לבטלה הא חדא, ועוד באמת החלטתי דאם לא בעיל היא בחזקת פנוי' ואמרינן שלא הי' דעתו לכך אבל ע"י הבעילה הוא ראי' על כוונתם הראשונה דאל"כ לא הי' עושין בעילת זנות:
טז)
כתב הרב צריך לאוקמי מתני' בקדושי שטר וביאה ומדרבנן לא מהני חזקת פנוי'. הנה ראיתיו חוזר על זה כמה פעמים כאילו הי' הלכה למ"מ, ואני איני אומר כן דהן אמת דבספק קדושין אשכחן דאחמרי רבנן ולא מהני חזקת פנוי' ואסורה עכ"פ מדרבנן הטעם הוא משום דאתרע חזקת פנוי' שהי' לה עד עכשיו שהרי נעשה מעשה המוליד ספק זה ואחמרי רבנן שלא יועיל חזקה שקודם המעשה על אחר המעשה כמו זרק קדושין ספק קרוב לו וכו' דעכ"פ זרק לה הקדושין ואנו מסופקים שע"י מעשה זה כבר יצאה מחזקתה וכדומה לזה ועיין בכתובות דף ד"ו וכ"ז שתיכף אחר המעשה הזה שוב ודאי אינה פנויה אבל כאן המעשה הוא נתינת הקדושין של הקטן וגם אחר המעשה אכתי הוי ודאי פנוי' שהרי עכשיו א"א שיחולו ואפילו הי' אומר בפירוש שיחולו לכשיגדיל עכ"פ לעת עתה עדיין פנוי' היא אלא שבזה שפירש בפירוש שוב כשהגדיל ליכא ספיקא ובודאי חלים לכשיגדיל לפי מה שבארתי אלא בקידש סתם ואנו מסופקים על הכוונה והרי עכ"פ גם אחר מעשה הקדושין עדיין ודאי פנוי' היא וכשיגדיל אנו דנין לברר כוונתו אנו אומרים הרי היא בחזקת פנוי' כמו שהיתה אתמול והרי לא אירע לה שוב מעשה חדש לסתור חזקת פנוי', זה הנלע"ד חילוק נכון וברור אף שלא קדמני אדם בזה מה בכך כיון שהסברא ישרה מצד השכל וגם בלא"ה לא ידעתי למה לא משכחת לה בקדושי כסף וקדושי קטנה שיש לה אב ואבי' קיבל קדושי' וקודם שיגדל הקטן כבר בגרה וא"א שיחולו משיגדיל דהרי הכסף הוא ביד האב והיא לא נשתעבדה לכסף הזה כלל וגם משכחת לה שקידשה תחלה אחד לאחר שלשים יום ובתוך שלשים קדשה הקטן ושוב מת הראשון תוך אותן שלשים ימים ושלח אח"כ סבלונות משהגדיל אין חוששין לקדושין שע"ד קדושין הראשונים שלח והוא לא ידע שימות תוך שלשים יום:
יז)
כתב ליישב שנית דברי הריב"ש דמיירי שהאם אמרה להמקדש תן לבתי ותתקדש לך וזה ודאי מהני ולא שייך כאן אין שליח קבלה עושה שליח שזה הוא משום מילי לא ממסרן לשליח ובזה לא שייך מילי דאף לדעת הרא"ש בקדושין דף י"ט באומר לבתו צאי וקבלי קדושיך הוא מטעם שליחות שם הוא שלהבת אמר האב שתקבל אבל באומר להמקדש ודאי א"צ לטעם שליחות דלא גרע מתן מנה לפלוני ועיין בדף י"ט ע"א בתוס' ד"ה אומר אדם לבתו וגם בהרא"ש שם:
יח)
מ"ש על פירושי ביבמות התשובה שהשיב רבינו הקדוש היא תשובתי, ומה שכתב דהוי מקדש בלא עדים מבואר למעלה,.
יט)
מ"ש הרב המשיג דהרי רש"י ותוס' וכו'. אני אומר ברש"י כאן בסוגיא זו ביבמות לא נזכר כלל שצריכה גט מדרבנן רק בכתובות מבואר כן והיינו לדידן דקיי"ל בנדה דף נ"ב ע"א דמודה ר"י בבעיל וא"כ רבנן דפליגי היינו אפי' בלא בעיל כמבואר כאן בתוס' ד"ה הוא עדיף אבל חברוהי דרב כהנא ורב יצחק ותלמידי רב חייא דסברי אפי' בבעיל פליג ר"י איכא למימר דבלא בעיל אפי' לרבנן א"צ גט ודוקא בבעיל סברי שאינה יכולה למאן משהביאה שתי שערות וא"כ לא ידעתי מאי קשיא לי' מצינו למימר דרבין סבר לי' ככל הני אמוראי חברוהי דרב כהנא וכו' ואף להתוס' שהזכירו גם בשמעתין ביבמות דצריכא גט מדרבנן גם בידנו לומר דלהלכה כ' כן אבל לא לומר דרבין גופא סובר כן. וכ"ז אמינא להשיב ש לדבריו אבל באמת אין אנו צריכים לזה ואטו בלא זה ליכא נ"מ במה שאינה מתרצית והרי נ"מ דאין כותבין עלי' אגרת מרד אף דצריכה גט מדרבנן מועיל המיאון שאינה נחשבת מורדת. מ"ש שהגירסא סמכא באל"ף וגם הגירסא אמר דקדוקי עניות הוא אטו מי לא נראה בעליל שרש"י ותוספות מפרשים עלי' שהיא אומרת כן:
כא)
כתב הרב המשיג אכתי תקשה מ"ט דר"מ ואני אומר ולטעמך מ"ט דר"י ומה טעם נכון הוא יאמר בדבר מה אחר שהגדילה בין אם רבה שחור על הלבן או לא וכמה נדחקו הרמב"ן והר"ן בחידושים לנדה וסוף דבריהם שנתנו להם חכמים שיעור כדי מחאה. ואני אומר דאכתי מה הוי ואם עברה הזמן ולא מחתה במה נקנית עתה מחדש שלא תוכל למאן, ודברי הרמב"ן שחכמים תקנו לה נשואין הוא דוחק גדול. לכן נלענ"ד דגם ר"י סובר מדלא מחתה איגלאי מילתא דמתחלה כיוונו שיחולו משיגדיל לכן קבע לה ומן שאם עברה זמן זה איגלאי מילתא למפרע ומלבד שאפשר אפי' להסביר יותר שכ"ז שלא רבה השחור על הלבן אף שהיא גדולה מ"מ אפשר שהיא בעצמה לא הרגישה בשערות הללו ולכן סברה שעדיין:
יש לה זמן למחות ולכן אכתי אינו מוכח דאיגלאי מילתא למפרע שכיוונה שיחולו משיגדיל משא"כ כשרבה השחור בודאי כבר הרגישה קודם לזה משערות ושתקה שפיר איגלאי מילתא למפרע
כב)
גם מ"ש דלפי מה שפירש כו' עכ"ד הרב. ווה תשובתי תלה בי מה שלא חשבתי ולא עלתה על לבי שאני לא כתבתי טעם המיאון רק לפרש דברי רבינו הגדול הרמב"ם שדבריו נכונים מאד וגם דברי הרי"ף אבל לא לשאר מפרשים ואמנם עכ"פ אין בזה סתירה על גוף הדבר שודאי תיכף יש ספק שיחולו משתגדיל אלא דבעינן דמוקמינן לה אחזקה קמייתא בזה נאדו הראשונים מסברתי דהם ס"ל דמוקמינן אחזקה קמייתא בזה האופן כשם שהיתה עד עתה יכולה למאן גם עתה יכולה למאן לכך נדחקו לתת טעם למה אינה יכולה למאן, ודעת הרי"ף והרמב"ם לפי מ"ש דמוקמינן לה אחזקה קמייתא בזה הפנים כשם שהיתה עד עתה א"א דרבנן כן היא נשארת א"א דרבנן ולפי דבריהם ע"פ הדין אינה יכולה למאן שאע"פ שמיאנה נשארת א"א כמו קודם המיאון, וכ"ז בלא בעיל אבל בבעיל איגלאי מילתא למפרע שודאי כוונו כן בשעת קדושין והיא א"א מן התורה בזה ליכא שום חולק:
ומה שכתב קרב המשיג למה לי' לרש"י לדחוקי כו'. כמדומה שלא עיין יפה בדברי שהוצרך לזה לפרש המקדש אחות יבמה וכבר הארכתי כל הצורך שם:
כג)
כתב הרב המשיג א"כ מאי מקשה הגמרא דלמא שמואל לטעמי' בבכורות ואני אומר אפי' לשמואל אין הדבר דומה לפדיון דשם לא נתן המעות להוציאם, ועיין בב"ק דף ע"א בתוס' סוף ד"ה אמטלטל אבל בקדושי קטנה ודאי נתן להוציאם שהרי מקודשת עכ"פ תיכף קדושי דרבנן ממילא יש לה רשות להוציאם ושייך בזה דברי רב ושמואל בקדושין הני זוזי לא למלוה דמי כו' ושם באמת לא קדשה רק לאחר שלשים יום ולא הי' לשמואל להועיל בנתאכלו המעות והוכרח שם בבכורות למיהב טעמא משום דבידו לקדשה מעכשיו ובאמת טעם זה הוא קשה קצת להבינו אלא שחייבים אנחנו לשמוע דברי חכמים בעלי התלמוד אבל בקטנה דודאי יש לה רשות להוציא אף לשמואל מקודשת ואמנם בקדושי קטן ונתאכלו המעות דומה ממש לפדיון הבן ובזה ודאי דשייך פלוגתא דרב ושמואל ומיפלגי באשלי רברבי מחלוקת הפוסקים שם בפדיון הבן ביו"ד סימן ש"ה סעיף י"ג דקטן דומה ממש לפדיון שהרי אין בידו לקדשה מעכשיו, וכ"ו בנתאכלו המעות אבל במקדש בטבעת שודאי הוא בין לרב ובין לשמואל מקודשת דהרי גם בפדיון היכא דלא נתאכלו המעות מודה שמואל כמבואר שם בבכורות:
כד)
חוזר לדבריו שהזכיר כמה פעמים דאף דאיכא חזקת פנוי' אסורה בספק עכ"פ מדרבנן וכבר גליתי דעתי בזה לעיל באות ט"ז ועכשיו באות הזה ראיתי שגם הרב הזה הרגיש קצת בזה דהכא לא אתרע חזקת פנוי' רק שכ' שאעפ"כ צריכה מדרבנן כמו קדשה אבי' בבוקר בש"ע סי' ל"ז ע"כ דבריו, ואם כוונתו כמבואר שם סעיף ה' קידשה אבי' בבוקר וקידשה עצמה בערב הנה זה שגיאה דשם ליכא חזקת פנוי' כלל וכמ"ש התוס' בקדושין דף ע"ט ע"א בד"ה קדשה אבי' לבד ובאינו מכחישתו שהזכיר שם הח"מ בסק"ה דאסורה מספק ג"כ לא ידעתי מה קשי' לי' דשם נגד חזקת פנוי' איכא נמי חזקת נערה ואם כונתו כיון שנמצא לפנינו בוגרת איתרע חזקת נערה ונשארה בחזקת פנוי' ואסורה מספק ג"כ לק"מ לפי שהוכחתי לעיל באות ט"ז דהכא תיכף כשקדשה אבי' אתרע חזקת פנוי' ואז עדיין לא ראינו שהיא בוגרת לפנינו ולכן אסורה מספק ואף שאח"כ אנחנו מוצאים בוגרת לפנינו כבר החזקנו אותה בחזקת ספק מקודשת ועוד בלא"ה לא ידעתי לחה לא אתרע שם חזקת פנוי' והרי אנו אומרים אוקי חזקת נערה אחזקת בוגרת דהשתא וליכא חזקה לא לכאן ולא לכאן רק חזקת פנוי' וע"י קבלת קדושין של האב אתרע חזקת פנוי' כמו זרק לה קדושין ספק קרוב לו או לה שע"י הוריקה אתרע חזקתה אבל בנ"ד אף אחר קבלת הקדושין עדיין בחזקת פנוי' קודם הגדלות וכמ"ש באות ט"ז וא"צ להכפיל הדברים:
כה)
על מ"ש הרב המשיג דא"כ מצינו חמותו ממאנת. ואני אומר דאי על דרך זה לא משכחת בחמותו שמת בעלה ונשאת לאחיו שהוא הדרך שפירש"י ביבמות במשנה דא"כ כבר ילדה קודם שנשאת לאחיו אבל משכחת לה שנשא הוא בת אחיו וא"כ צ"ל שמתה אשתו דאל"כ הרי יש זרע ואין כאן יבום וכיון שמתה אשתו א"כ היינו פלוגתא דר"ש ור"ע בחמותו לאחר מיתה וכמבואר בתשובת הריב"ש סי' שע"ד, ומעתה לדברי הרמב"ן והרשב"א דחמותו לאחר מיתה אפילו לאו וכרת אין בה רק איסור בעלמא ארור שוכב עם חותנתו עיין בה"מ פ"ב מא"ב אין מקום לקושיא דהרי זו אינה בין העריות ואינה פוטרת צרתה וא"כ חשיב קושי' זו רק לדעת הרמב"ם דלא אמעטא לאחר מיתה אלא משריפה ולא מלאו וכרת אומר אני דגם להרמב"ם לא קשיא דהרי לאחר שגדלה חשוב הבעילה שלא לשם קדושין ב"ז דהרי להכי כ' שאם בעיל בלא עידי יחוד ודאי איגלאי מלתא דמעיקרא כיוונו שיחולו בגדלות אבל זו שחזרה שוב אינם חלים וכשבועל שלא לשם קדושין לרמב"ם עובר איסור לאו של תורה כמבואר בריש אישות וא"כ בהיתרא קא מיירי תנא דמתניתין באיסורא לא קא מיירי וע"ד שאמרו ביבמות דף י' ע"א באחוותא דהיתרא קא מיירי באיסורא לא קמיירי ולא תשאר קושיא זו רק להתוס' שהם כ' דמשכחת דפירש שאינו בועל לשם קדושין ובחמותו לאחר מיתה סבר דלא אימעטא רק משרפה אבל לא מלאו וכרת כמפורש בדבריהם ביבמות דף צ"ד ע"ב בד"ה מאיסורא, והרי כבר מילתא דמני אזדא דדבר זה שכתבתי דהא דאין גדולה ממאנת הוא מטעם שמא גדלה בהדה אני הוא שחדשתי בדבר זה לתרץ דברי הרמב"ם וכבר כ' בעצמי שדעת התוס' ורש"י אינו כן ולדידהו גדולה ממאנת מטעמים אחרים ולא מהני מה שחזרה בה וממילא לא משכחת לדידהו חמותו ממאנת:
כו)
מה שהקשה הרב המשיג מכתובות דף ל"ו נ"ל דאף הא לא תברא שהרי כ' במכתבי הראשון דלהכי מהני חזרה כיון שהקדושין אין חלים עד הגדלות ה"ז דומה לאומר הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום שאם חזרה בה בתוך שלשים מהני וה"ז פלוגתא דר"י ורשב"ל דף נ"ט ע"א ורשב"ל ס"ל לא אתי דיבור ומבטל דיבור וא"כ אם הי' מקרי ממאנת כר"מ וע"ד הנ"ל הי' קשה הניחא לר"מ אלא לרשב"ל מאא"ל:
כז)
א"צ תשובה במה הוא מביא מהרשב"א והרמב"ן והרי כבר כ' שהמה לא ס"ל סברא זו, ועל מה שכ' דמיאון צריך שתעקור קדושין הראשונים צ"ע מי ימחה בידו, ומ"ש דבתוס' מבואר דמיאון בחד סגי אכתי י"ל דצריך שתעקור הקדושין למפרע:
כח) כט)
באלו האותיות שתים אני רואה שהוא סובר דשמואל ל"ל אין אדם עושה בב"ז, ואין הדבר כן דשמואל לא פליג אלא במקדש ע"ת או בקטנה שהגדילה ובתנאי היינו טעמא דשמואל דסומך עצמו על תנאי ובועל ע"ד שסובר שיקיים התנאי ורב סבר דגם על ספק ב"ז אינו מכניס עצמו וכן בקטנה סובר שמואל שגם בגדלותה בועל וסומך על קדושי קטנה ולכן אין בעילתו ראי' שכיון מתחלה שיחולו אחר שתגדיל קדושי תורה ורב סובר שאחר שגדלה ואפשר לקדשה בקדושי תורה שוב אינו בועל על סמך קדושין הראשונים ומדחזינן דבעל בלא עדים איגלאי מילתא שכיון מתחלה שיחולו עתה קדושי תורה ולכן אפי' בבעיל בלא עדים אכתי הוצרך ליתן טעם אליבא דשמואל ע"ד קדושין הראשונים הוא בועל:
ל)
השיב הרב המשיג דהרי בחצי שפחה כו' כ' הרמב"ם דתפסי קדושין וא"צ קדושין אחרים. ואני אומר כבר כתבתי דאין להקשות מדבר שאין אנו משיגים הטעם ודברי הרמב"ם תמוהין מצד עצמן. ואתנם אעפ"כ אשיבנו שלכל אחד משני הפירושי' של הה"מ לק"מ דלפירוש הראשון שמקדשה ע"י הבעילה א"כ שפיר כתב דא"צ לקדשה קדושין אחרים דהרי אדלעיל קאי כיון שנשתחררה גמרו הקדושין והיינו שבעלה לאתר שנשתחררה ואחר הגמר הזה שוב באמת לא תפסי הקדושין מאחר ומה שמסיים שאם בא אחר וקדשה היינו קודם כמבואר בהה"מ וא"כ לשונו של הרמב"ם עולה כאן כהוגן אבל לעיל כתב וא"צ לחזור ולקדשה אחר שגדלה שם שפיר הוכחתי דמיירי בלא בעיל אסר שגדלה דאם בעיל הרי קדשה בביאה זו אחר שגדלה ואיך כתב שאין צריך לקדשה אחר שגדלה ולנוסחא השני שהביא הה"מ שם בא אחר וקדשה ואח"כ נשתחררה פשיטא שאין מקום לקושייתו:
לא)
חזר וכתב דלא מהני חזקת פנוי' וכבר תשובתי אתורה:
לב)
אני מקבל סברת הרב המשיג יותר מסברתי, ובנידון דידן אין נ"מ דכבר החלטתי שכל שדרין יחד ודאי בעיל: