אור ברסלב

תשובות הראם חלק ג· רבי אלכסנדר סנדר מרגליות

סימן לה

סימן לד

תשובה להרב דק"ק בראד

ראיתי לישא וליתן בנידון זה בשני ענינים אתת בהעדאת העדים ושנית מבד הודאתה ואם הודאתה הודאה אם נאמנת באמתלא ואם נימא דאמתלא מהני אולי יש רגלים לדבר ואפשר דברגלים לדבר לא מהני אמתלא ואי נימא דמהני אמתלא אם האמתלא היא טובה או רעה בעיני אדוני', והנה ראיתי שהגאון הנ"ל האריך להוכיח דאמתלא מהני אף ברגלים לדבר ודבריו א"צ חיזוק אבל כי היכא דלא אימא מילתא בלא טעמא אבאר קצת וזה לי כמה שנים שהארכתי בתשובה לבאר זה אבל היות אין הזמן מספיק אבא בקצרה וגם אין ביהמ"ד בלא חידוש, והנה מדברי התוס' פרק אעפ"י ד' ס"ג נראה לכאורה:

דאמתלא לא מהני ברגלים לדבר שהרי תירצו דמיירי בשותקה ואח"כ נתנה טעם לדברי' משמע אבל באמרה טמאה לא מהני אמתלא וכן הוכיח פ"י בתשובתו חלק אה"ע סי' א' ואין לדחות דמש"ה לא מהני הכא אמתלא לשיטת תוס' דהוי כאשה אומרת לא מת דלא מהני אמתלא כמבואר בתוס' יבמות דף ק"י וה"נ דכותי' דהרי אסורה מחמת סתירה דז"א דהרי בארכס אינה אסורה משום סתירה ואף דבשותקת אסורה היינו מטעם דהוי כהודאה כמבואר ברא"ש ביבמות וממקומו הוא מוכרח דהרי לא הוי קשיא להו להתוס' באירכס ואומרת טמאה דלתסר רק מטעם דשויא חד"א הא לא"ה לא הוי קשיא להו ולא מידי מטעם סתירה לחוד לתסר וגם א"ל דמטעם זה דמי לאומרת לא מת משום דמהימנא מטעם מיגו דהרי גם באשה שאמרה וא"א אני מהני אמתלא אע"כ דוקא היכא דבלא דיבורה אסורה לא מהני אמתלא אבל מה שנלענ"ד ליישב ולהביא דאי' מדברי תוס' עצמן להיפך דנראה דתוס' ס"ל דבנותנת אמתלא אף בלא ארכס שריא משום דודאי אין אוסרין על היחוד רק מטעם דאמרה טמאה אני לך ורגלים לדבר שוי' חד"א ולזה מהני אמתלא, וראי' לדברינו אחר שנדקדק בלשון התוס' שכתבו דמיירי בשותקת ואח"כ נתנה לשתיקתה טעם ובדברי הרא"ש ביבמות בחוזרת ונותנת אמתלא לדברי' אף דיש לדחות ולומר דלשון טעם נופלת על שתיקה ואמתלא נופל על דיבור מ"מ נלענ"ד ברור דאמתלא היינו שגלוי וניכר לב"ד שיש ממש בדברי' וכן מבואר פירושו ברמב"ם פ"ט מה' אישות וכן מבואר באה"ע סי' מ"ז וכן פירש הה"מ וכן פי' הערוך וכן מבואר בהרבה מקומות והבאתי הרבה ראיות ע"ז אבל לשון טעם אף על דבר שאינו ניכר בבירור לב"ד שיש ממש בדברי' וס"ל לתוס' כיון דשתקה ואנו באין לדון על שתיקתה דהוי כהודאה וכל דנותנת טעם לדברי' למה שתקה אף דאינו ניכר לב"ד שיש ממש בדברי' מ"מ כל שנותנת טעם לשתיקתה אינו מוכרח דשתיקתה הוי הודאה אבל אי לא ארכס דאיכא רגלים לדבר טובא אין מקבלין ממנה הטעם על השתיקה אבל אם נתנה אמתלא מבוררת ודאי אף בלא ארכס מהני כיון דעיקר האיסור משום דשויא חד"א מקבלין אמתלא מבוררת ועוד נלענ"ד דאף אם נימא דבלא ארכס לא מהני אמתלא משום דאסורה מטעם סתירה אכתי לא קשה מידי אמאי לא מתרצי התוס' באומרת טמאה ונותנת אמתלא דכבר כתבתי דאמתלא צריכה להיות ניכר שיש ממש בדברי' וא"כ היאך הוי מצי לשנויי' דמיירי אמתלא (כה"ג) דאכתי אמאי לא אמרה מאיס עלי ואין לומר דנותנת אמתלא שלא הי' יכולה לומר כך דודאי תוס' לא נחתי להכי דאל"ה לא הוי מקשה התוס' מידי דלהימנו' במיגו דאמרה מאיס עלי דלמא מיירי בכה"ג דאיכא טעם שאינה יכולה לומר מאיס עלי אלא ודאי דהתוס' ס"ל דכל כה"ג הו"ל להגמרא לפרושי וא"כ לא הי' יכולין לתרוצי באומרת טמאה ונתנה אמתלא ודוק היטב:

איברא כל מה שכתבתי הוא לפי מה שהבין הת"ה וזקיני רמ"א וזקיני שארית יוסף בתשובתם מאי"ב ובסוף תשובה שארית יוסף בדעת התוס' דאף דארכס הוי רגלים לדבר אבל לענ"ד הדברים תמוהים חדא דקשה לומר דבארכס וערק נואף מקרי רגלים לדבר ועוד דא"כ מאי מיירי הרא"ש ז"ל ביבמות ראי' מתרומה דהתם ליכא רגלים לדבר (ועוד לשיטת הת"ה צריך לומר דרוב נשים משקרות כמבואר בהדיא בת"ה שם ומ"ש הרב מבראד הטעם דאלמוהו לשעבודא אינו נכון דדוקא לענין קונם דמפקע מידי שעבוד צ"ל דאלמוהו לשעבודא דבעל הא לא"ה א"צ לאלומי שעבודא ולענ"ד דמאן דס"ל דאינה נאמנת להפקיע אפילו רגלים לדבר לא מהני) ועוד דא"כ אין דברי הרא"ש הנ"ל מכונים דהרי גם מתחלה ידע הרא"ש דרוב נשים משקרות רק דהוה קשיא לי' היכא דאיכא רגלים לדבר לא שייך זה וע"ז הדר מתרץ דרוב נשים משקרות ואם כונתו אף ברגלים לדבר א"כ עיקר החידוש והדיוק חסר מן הספר, ועוד דא"כ צ"ל לשיטות התוס' והרא"ש דתרי גונא רגלים לדבר איכא חדא בארכס דאפי' בשתיקה ונותנת טעם אסורה וחדא בלא ארכס מקרי ג"כ רגלים לדבר (אבל זה י"ל דלא ארכס אסורה מטעם סתירה וכן נראה עיקר וכן נראה מפשטי' דלשנא דהרא"ש דכתב דהא דאין אוסרין על היחוד דוקא במכחשת ודוק וכן נראה מלשון ר' ירוחם אמנם יש לעיין בסוגיא דכתובות. שוב נלענ"ד דהדבר תלוי בפלוגתא המבואר ביבמות ברא"ש ס"פ כיצד באריכות) ועוד קשיא לי טובא איך אפשר דאף בארכס איכא רגלים לדבר א"כ למה להו לתוספות לאקשוי' דלהימנ' במיגו דמאיס עלי ת"ל הרי תוספות אזלי בההיא שיטה דהיכא דמפסדת הכתובה לא משקרת בשביל שנתנה עיני' באחר וא"כ תקשה בפשיטות דתאסור דודאי לא נתנה עיני' באחר וכופין אותו להוציא כמו במאיס עלי אע"כ דתוס' ס"ל כיון דלא מרכס איכא רגלים לדבר שמשקרת ועדיף מטמאה אני לך בלא סתירה באשת ישראל שמפסדת הכתובה דהרי השתא ס"ל לתוס' דבאשת ישראל נאמנת ובלא אירכס אינה נאמנת וגם מלשון שכתבו התוס' וכן נראה וכו' דבאומרת טמאה אין להתירה נראה דבאו לשלול דלא ארכס לא עדיף מטמאה אני לך לחוד בלא סתירה אבל אין סברא לומר להיפך דלא ארכס הוי רגלים לדבר שאומרת אמת יותר מטמאה אני לך בלא סתירה. עוד ראיתי בתשו' מ"ז רמ"א ובתשוב' מו"ז שארית יוסף שהכריחו ג"כ מהתוס' דיש לחלק בין היכא דאיכא רגלים לדבר מהא דלא מקשה התוס' מה משנה, ולענין שויא חד"א אין לחלק בין מפסדת הכתובה או לא (וכן הקשה זקיני מהרש"א) ותדע דאמאי לא כתבו תוס' בריש הדיבור דמוקי למתניתין דנדרים בתובעת כתובה אמאי לא כתבו וכן נראה, א"ו דס"ל לתוס' דדוקא דהיכא דאיכא רגלים לדבר שויא חד"א דומיא דארכס וערק עכ"ל, ודבריהם תמוהין לענ"ד דהרי התוס' ביבמות והרא"ש הקשו אמאי לא אמרינן שויא חד"א וע"ו תירצו דרוב נשים משקרות וכבר כתבו היכא דמפסדת כתובה אינה משקרות וא"כ שפיר יש לחלק בענין שויא חד"א בין מפסדת הכתובה או לא ומאי שהקשו אמאי לא כתבו התוס' בריש הדיבור תדע, לענ"ד הוי תדע מכח קושיא דכל כמה דלא הוי קים לן לחלק בין תובעת כתובה או לא הוי אמרינן דלעולם משקרות ולא שויא חד"א אבל הי' נראה לענ"ד לקיים דבריהם דהוי קשיא להו דהוי להו להוכיח לתוס' דיש חילוק בין תובעת ולכך במאיס כופין אותו דאל"ה תקשה לו יהא דאין כופין אותו במאיס עכ"פ גם אותה אין כופין ואכתי תקשה מ"ש בטמאה דשריא לבעלה וא"ל דרוב נשים נותנת עיני' באחר א"כ במאיס אמאי אין כופין אותה אלא ודאי דיש חילוק בין תובעת כתובתה או לא אבל אכתי קשיא דא"כ תקשה לדידהו דס"ל דאין חילוק לענין חד"א בין תובעת כתובה או לא אכתי תקשה אמאי במאיס אין כופין אותה ובטמאה כופין ואי נימא דבלא רגלים לדבר רוב נשים משקרות ולא שויא חד"א כמ"ש הת"ה בעצמו אבל במאיס כיון דנותנת טעם הוי רגלים לדבר כמ"ש התוס' בהדיא א"כ בכה"ג איכא לפלוגי בין מאיס עלי לשלש נשים נוטלות כתובה ואין צורך לחלק בין תובעת כתובה וזה באמת קושיא עצומה על דבריהם דמה מקשה תוס' ממאיס עלי על שלש נשים דלמא במאיס עלי איכא רגלים לדבר ואמרינן דלא משקרת אבל שלש נשים דליכא רגלים לדבר אמרינן שמשקרות אלא ודאי דס"ל דמתני' בכל גוונא איירי ולפי מ"ש אין ראי' מהא דכתבו התוס' וכן נראה דמחלקין בין איכא רגלים לדבר או לא רק בין מפסדת הכתובה או לא ואף אם נימא דלשון התוס' וכן נראה משמע אף אם נימא במאיס עלי לא כפינן וא"כ אין חילוק בין תובעת כתובתה או לא מ"מ ס"ל לתוס' עכ"פ לענין אם שויא חד"א שלא לכוף אותה ודאי יש לחלק כמו במאיס דעכ"פ אין כופין אותה משום דשמא אומרת אמת וא"כ ה"ה הכא שויא חד"א. אמנם מלבד זאת נלע"ד דדברי התוס' כפשטן דממתני' לא הוי מצי לאקשויי דה"א דבאמת אסורה מטעם חד"א רק דאין כופין אותו להוציא כמו במאיס עלי ושוב לא תתן עיני' באחר לכך מקשה מהנך עובדא דקאמר בהדיא אתתא שריא והא דלא הקשו מאוכלת בתרומה משום די"ל דמיירי בחוזרת ונותנת אמתלא כמ"ש הרא"ש והכא לא הוי להו לאוקמא באמתלא דא"כ אף במרכס שריא וא"כ מוכרח מדברי התוס' להיפך דאמתלא מהני אף ברגלים לדבר. ובמה שכתבתי יתיישב יותר על נכון. דברי הרא"ש ביבמות ודוק:

ובזה יש ליישב מה שיש להקשות דאי הא דאוכלת בתרומה מיירי בנותנת אמתלא אמאי ס"ל לרבא דאינה אוכלת ואי משום דאפשר בחולין הא בנדה לא אמרינן זילי טבילי כמ"ש הר"ן שם והריב"ש סימן תכ"ח אבל לפי מ"ש אתי על נכון דודאי כוונת הרא"ש דנותנת אמתלא השוה בכל הנשים דעיני' נותנת באחר כמ"ש ה"ה והב"ש סי"ו וכבר הארכתי בזה בתשובתי שם דסתמא דמילתא הכי איירי וא"כ האמתלא גריעא לא מבעיא לדעת הרמב"ם אלא אף לדעת הראב"ד דהרי עיקר טעם הראב"ד שהרי נתן טעם משום דלא נתקבלו דבריו ולא הודית הודאה לאיסור אבל השתא ס"ל דבאמת שויא ח"ד להאי תירוצא לענין דאסורה לבעלה רק דאין כופין אותו להוציא א"כ הרי נתקבלו דבריה לענין איסור לבעלה והודית הודאה לאיסור א"כ הוי אמתלא גריעא ולכך מחמירין בתרומה הואיל ואפשר בחולין ולבעלה דאי אפשר בענין אחר באמת מותרת אף באמתלא גריעא. העולה מדברינו דאין לחלק בין רגלים לדבר או לא ולעולם מהני אמתלא, וגם נתבאר מתוך דברינו שיפה כיון הח"מ בסי' קט"ו דלא קי"ל כתוס' בזה דמרכס שויא חד"א דהרי כבר הוכחתי דתוס' דאע"פ בעצמם מודו דטמאה אני בלא סתירה גרוע מסתירה ולא אירכס רק דתוס' ס"ל דגם בטמאה לחוד שייך ג"כ ח"ד וכיון דלא קי"ל כתוס' בזה כ"ש דבסתירה ולא ארכס ואומרת טמאה דשריא:

אמנם בנידון דידן א"צ לכל זה דלפי הנראה מהג"ע אין כאן שום רגלים לדבר ואדרבא העד מכחישה לגמרי שהרי לפ"ד העד לא שהה שיעור העראה כדי צליית ביצה ולגומעה ואף שדרך הליכה הגביה הבגד הרי מבואר בתוס' ריש סוטה בשם הירושלמי דשיעור זה הוא אחר התרת הסינר, ומצד העדים ודאי אין כאן שום חשש דודאי עד המעיד על עצמו אינו כלום שהרי העיד שבודאי לא הי' אפי' העראה ואפי' על נשיקה מסופק ואח"כ שבא ואמר שהוא מסופק כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, ומה שהקשה הרב מבראד כיון שהודה על דרך המנאפים שוב אינו נאמן לומר שלא הי' מעשה דהוי חזקה אלימתא דז"א כלום דע"כ צ"ל דפלגינן דיבורא דאל"ה אין אדם משים עצמו רשע דאף על יחוד לבד שייך א"א משים עצמו רשע כ"ש על קריבה של גילוי עריות כמבואר בתשו' משאת בנימין, וא"כ אלו היו ב' עדים מעידין על דרך המנאפים וראו בפירוש שלא הי' מעשה ודאי נאמנין וה"ה הכא שהרי הוא עד המעיד על אחר ולפי מה שביארתי אף עידי כיעור אין כאן שהרי ע"א מעיד שלא שהה שיעור העראה ועד שני מעיד שלא הי' העראה א"כ אפי' עידי כיעור לא מיקרי כמבואר בח"מ וב"ש סי' י"א ס"ק ד' וא"כ לא נשאר רק ע"א בכיעור ולאו כלום הוא, אמנם אני חוכך מאד בגוף האמתלא דכבר כתבתי דאמתלא צריכה להיות גלוי וניכר לב"ד שיש ממש בדבריה, והנה שני האמתלאות אינם ניכרים לב"ד דהאמתלא ראשונה ודאי אינה ניכרת וגם האמתלא השני' שנתנה שהיתה סבורה אם לא תודה תהי' אסורה לבעלה איני רואה שום משמעות בג"ע שיהא ראוי לטעות בזה ואדרבא מבואר בג"ע שאמרו לה כמה פעמים שבשביל שני פעמים אינה נאסרת לבעלה ולא חלקו בין אם תודה מעצמה אם לאו וגם אין להקל מחמת דלא שייך ודאי קושטא קאמרה מדקא מבזיא נפשה די"ל דהיא יריאה מבזיון יותר גדול דאני רואה בג"ע דלא אמרו שיהי' לה בזיון דק אם לא תודה מה שיודע העד ורוצה להעיד ולכן יצטרך להעיד בפניה ויהי' לה בזיון יותר גדול אבל אחרי שהודית מה שהי' יודע העד להעיד לא הי' צורך עוד להעיד בפני' ולבזות אותה ולא היתה יריאה עוד מבזיון כלל ואפ"ה הודית שהי' מעשה א"כ הדר שייך לומר אי לאו דקושטא קאמרה לא הוי' מבזה נפשה דהרי לא הי' יריאה עוד מבזיון כלל אחרי שהודית מה שהי' רוצה להעיד והם אמרו לה בפירוש שאין העד יודע אם הי' מעשה כלל, לזאת אני חוכך מאד בהיתר אשה זו. אבל מה שאני רואה לצדד בהיתר האשה הנ"ל אם יסכים עמי היות לענ"ד איני רואה בהג"ע הודאה מאשה זו לאיסורא אחר שנדקדק בלשון הג"ע שאמרו לה בפירוש שיודעין בעצמן שלא הגביה הכתונת ושאלו אותה אם אמת הדבר וע"ו השיבה אמת הדבר הוא שכב אלי אבל לא הי' מעשה, אח"ז חקרו אותה איך אפשר שלא הי' מעשה וכי הוא יוסף הצדיק וגם שמענו שרוצה ליקח תשובה, והשיבה הי' מעשה, ושאלה את פיה כמה הנאה יש לה והשיבה לא הי' לי הנאה של כלום. והנה כל דברי' אינם אלא דברי תימה וסותרים זא"ז וגם בתחלה אמרו לה שיודעין בעצמם שלא הגביה הכתונת וא"כ פשיט' שלא הי' מעשה ומה לה לומר שלא הי' מעשה ואח"כ אמרה שהי' מעשה ואח"כ סתרה דבריה ואמרה שלא הי' לה הנאה וא"כ ודאי לא הי' מעשה שאם הי' מעשה ודאי הי' לה הנאה כמבואר בב"ק דף ל"ב הנאה לתרווייהו אית להו ולכך קראו הכתוב מעשה כמבואר, שם בתוס', וגם אח"כ אמרה שנית שלא הגביה הכתונת:

אבל לדעתי כל דבריה אחדים דבאמת איני רואה שהודית שזינתה שהרי לא אמרה זניתי או נטמאתי, ולכך י"ל שבתחלה אמרה שלא הגביה הכתונת ולא הי' מעשה כלל ואח"כ שאלו את פיה איך אפשר הדבר וכי הוא יוסף הצדיק וגם שמענו שרוצה ליקח תשובה והשיבה שהי' מעשה אבל דיבור זה יש לו שני פירושים או שהי' מעשה ממש ומעשה זנות או שאמת שלא הגביה הכתונת והי' רק מעשה חידודים אבל היא לא הי' לה הנאה כלל כמבואר בסנהדרין דף ס"ו ע"ב ואח"כ פירשה דבריה שכן הוא האמת שהי' רק מעשה חידודים ולא הגבי' הכתונת ולא הי' לה הנאה וא"כ כל דבריה שפה אחת ודברים אחדים ואין בהם סתירה ובודאי יכולה לתרץ דבריה כדאיתא בגמ' כריתות דיכול לתרץ לא נטמאתי לא עמדתי בטומאתי רק טבלתי או לא בעלתי לא גמרתי ביאתי מכ"ש כאן שלא יצאה לחוץ בעוד שפירשה דברי' שהיא יכולה לתרץ דיבורה, ואין ראי' מתשו' מהרי"ו סי' ך"ח שהביא הסמ"ע סי' פ' ועי"ש בגוף התשובה, ואל תתמה על שקראה למעשה חידודים מעשה שהרי גם העד השלישי העיד שהי' מעשה ואעפ"כ אמר בעצמו שלא הי' העראה ואפי' על נשיקה הוא מסופק ואעפ"כ העיד שעשה מעשה, וגם בגמרא קרא למעשה חידודין מעשה וא"כ בודאי יש לתרץ דיבורה. ומה שהקשה עוד על דעת הר"ן דשייך שוי' חד"א א"כ מאי בעי למיפשט ממשנה ראשונה כרב המנונא הא לא דמי דהכא שוי' חד"א משא"כ גרשתני. לענ"ד לק"מ דאי משום שוי' חד"א אמאי אין כופין אותו להוציא וליתן כתובה וכמש"ל:

תוכן העניינים

תשובות הראם חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה