אור ברסלב

תשובות הראם חלק ג· רבי אלכסנדר סנדר מרגליות

סימן לג

סימן לב

תשובה להגאון מ' יחזקאל רב דק"ק פראג

הנה מפתח שפתיו משרים, וראשון נאמר תחלה בדברי קדשו ליישב דברי הרשב"א דלכאורה סתרי אהדדי דבדף ל"ד בחידושיו משמע דקטן שמקדש שיחולו הקדושין לכשיגדיל הוי דבר שלא בא לעולם ובדף ק"ט כתב דקטנה שהגדילה שייכי בה קידושי דאורייתא דעשאום כאלו התנה בפירוש שיחולו לאחר שתגדיל ולזה תירץ דודאי אין לחלק בין קטן לקטנה רק דהחילוק הוא דבדף ל"ד מיירי שהתנה שיחולו ליום המחרת דהוי מחוסר מעשה דשמא לא יביאו למחר שערות אבל בדף ק"ט מיירי דלא הגביל ומן א"כ הגדלות ודאי אתי ואינו דשלב"ל דאינו מחוסר מעשה ואיילונית לא שכיחא ובודאי תביא שערות באיזה ומן ומזה שפט ברוח קדשו להוסיף קמחא דהשתא דאתית להכא שוב אין חילוק בין קטן לקטנה בשום ענין וכי היכי דבקטנה אף שקידש כתם למאן דס"ל דגדלו בהדה חלו קדושי דאורייתא ה"נ הכא בקטן שקידש סתם ונתגדל הוי קדושי דאורייתא זהו תורף דבריו הקדושים:

א)

ולדידי צ"ע הלא תלמוד ערוך בידינו מתורתו של ר"מ למדנו הביאו המרדכי פ"ק דב"מ דהמתנה על הקטן שיקדש כשיגדיל הוי מתנה על דבר שלא בא לעולם כמו האומר לאשה הרי את מקודשת לאחר שאתגייר כו', ואף שחזר בו שם היינו דס"ל דמתנה על דבר שלב"ל תנאו קיים אבל עכ"פ ברור הוא בידו דזה מקרי דבר שלא ב"ל הואיל ואינו יכול לקדשה עתה:

ב)

עוד צ"ע ממ"ש התו' בנדרים דף ל"ד לחלק בין אי אמר על ככר הפקר ככר זה הקדש ובין אם אמר פסח וה הקדש לאחר ל' יום משום דהתם בידו להקדישו מעכשיו הרי מבואר דאף מחוסר זמן מקרי דשלב"ל:

ג)

וכן יש להוכיח מלשון הריטב"א פרק קמא דב"מ דף ט"ז. ד)

עוד ב"ע החילוק שחילק מר כיון דאיילונית לא שכיחא לא חקרי מחוסר מעשה דהרי הדבר ברור דאיילונית היא מיעוט גמור דהרי ר"מ לא חייש למיעוטא דמיעוטא ולאיילונית חייש וע"כ צ"ל כיון דרובא לא מחוסר מעשה לא מקרי דבר שלא ב"ל וצ"ע מה בין זו לפירות דקל דעבידי דאתי ואין חילוק אף אם מכר לשנים מרובים דעבידא דאתי בשנה אחת עכ"פ:

ה)

ועוד צ"ע מה בין זו לגוססת דרובא למיתה ואפ"ה המקדש לאחר שתמות אחותך אפי' גוססת לא הוי קדושין כמבואר בתוס' דכתובות דף נ"ח ע"ב וכן משמע מלשון הרמב"ם והש"ע שכתבו סתמא הואיל ואינו יכול לקדשה עכשיו ומי לא עסקינן בגוססת ומכ"ש לפי מ"ש התוס' בב"ב דף ע"ט ע"ב דמתני' מיירי אף בחצי עבד כו' שכופין את רבו לשחררו (ובאמת בדברי התו' יש לעיין למאן דס"ל בגיטין בשפחה דגמרו הקדושין ובחצי שפחה וחצי בת חורין כתבו התוס' שם לפי המסקנא דהוי קדושין וא"כ לא מקרי דשב"ל דהרי דיכול לקדשה מעכשיו) ולאחר שיחלוץ לך יבמך בחולצין ולא מייבמין וא"כ עדיפא לדעתי מרובא דאיילונית דודאי אתי:

ו)

ומה שכ' דלא מחלקינן בפדיון בכור אף שאינו יכול לפדותו עכשיו היינו משום דהתם אינו ענין לקנין כלל רק חוב שחייבתו התורה כו' ומ"ש המשל"מ ראי' משדה זו שמשכנתי לעשר שנים אין ראי' דיש לדחות דהתם הגוף שלו כמבואר שם בר"ן בנדרים דף פ"ו:

והנה אחרי שבררנו שדעת התוס' ומוהר"י והמרדכי והריטב"א ס"ל דזה מקרי דשלב"ל, הנה לולי דברי קדשו דמר הייתי אומר שאין לנו לדחוק את השמועות ממה שנראה מפשטן של הרמב"ן והרשב"א שהסכימה דעתם דקטן המקדש לאחר שיגדיל הוי דשלב"ל ושלא לחלוק עלינו את השוין ומכ"ש שנראה להיפך:

ז)

ומה שדחה מר דעיקר קושייתם על רש"י שפי' שיחולו ליום המחרת צל"ע דהרי משמע מלשונם שמתוך קושיא זו נאדו מפי' רש"י וגירסתו והסכימו לגירסת ר"ת, ולדברי קדשו היו יכולין לקיים גירסת רש"י ולפרשו שקדשו סתם שיחולו הקדושין ס לאחר שיגדלו:

ואי איכא למידק מהתם אדרבא איפכא איכא למידק לשיטת התוס' בב"ק פרק מרובה דפסקו כשמואל דפודה תוך ל' יום ונתאכלו המעות אין בנו פדוי משום דאין בידו לפדותו עכשיו וא"כ הדברים צ"ע:

ח)

ועוד צל"ע היאך אפשר דעיקר קושייתם הוא שורק רק על פירש"י שפי' ליום המחרת מאי האי שכתבו ויש מי שרצה לדחוק וליישב דאתיא כר"מ דס"ל אדם מקנה דמה הועילו בתקנתן דאכתי קשי' על רש"י מי דחקו לאוקמא כר"מ לוקמא בקידשה סתם לאחר שיגדילו ותיתי ככ"ע:

ט)

ועוד צל"ע בדברי הרמב"ן דאם קושייתו על לשון רש"י איך כתב בשלמא על הקטנו' לק"מ דאיכא לאוקמא במסרן ליד האב ואי קושייתו על רש"י לא תירץ כלום דהרי רש"י נדחק לומר שגדלו בשעה אחת ולא מוקי לה כשמסרו ליד האב והדרא קושיא לדוכתא למה לא אוקמה בקידשה סתם ולא הגביל זמן אלא ודאי דגם הרמב"ן והרשב"א ס"ל דעולם הוי דבר שלא ב"ל אף בקידש סתם שיחולו לאחר שיגדיל וגם דעת הרז"ה הסכימו המשל"מ לדיעה זו דמקרי דבר שלא בא לעולם, ונמצא כל הפוסקים מסכימין לדיעה אחת והכל שוין בזה דמקרי דשלב"ל:

י)

ומלשון רש"י נלע"ד פשוט דאין ראי' כלל שחולק ע"ז דודאי לא נעלם מרבותינו שהבאתי למעלה דברי רש"י אבל בלתי ספק שישבו דברי רש"י כמו שישבו הרמב"ן והרשב"א דאתיא כמאן דס"ל דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם, ומה שהקשו הרמב"ן והרשב"א דהא אפקי' מדר"מ ואוקמי' כר"ש אין זה קושיא כ"כ דאמרי בי רב היינו רב הונא ואיהו ס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כמבואר ביבמות ובב"מ ומוקי לי' לר"ש כשמעתי' ואין זה דוחק דבלא"ה כתבו התוס' ר"פ נערה שנתפתתה דר"ש ס"ל אדם מקנה רק שדחו דא"כ הוי לי' לאביי לאוקמא גם לר"ש בשיטה ולכך כתבו דלדבריהם דרבנן קאמר אבל לפי האמת י"ל דודאי ר"ש ס"ל אדם מקנה ולא מיבעי' לרב הוצא אלא אפי' לאביי רק דלא בעי לאוקמא לר"ש בשיטה משום דאיכא למידחי דלדבריהם דרבנן קאמר וגם מהכא לא בעי לממני לר"ש משום דלא תני ר"ש בהדיא כמ"ש התו' ר"פ נערה שנתפתתה לתרץ אמאי לא אוקמא לרבנן דר"ש בשיטה ועוד דגם הכא איכא איבעית אימא:

יא)

גם דעת התוס' נלע"ד בבירור דס"ל דקדושי קטן אינו כלום ואף שפי' שיחולו לכשיגדילו ועדיפא מדעת הרמב"ן והרשב"א דס"ל לתוס' אף לדעת ר"מ אדם מקנה דשב"ל, או דנימא דר"ת אזיל לשיטתי' דס"ל בכתובות דף צ"ב דבשדה זו שאירש מאבא קנה כיון דבירר מקחו וירושה ממילא קאתי. מ"מ מלבד כי לענ"ד צריך לחלק דהתם הטעם כל שבירר מקחו יותר סמכא דעתו כי היכי דליקו בהימנותא וכן מבואר בב"ח סי' רי"א משא"כ באשה. ובזה מיושב מה שהניח הפ"י בצ"ע שם, ואולי לזה כיון בק"א. ובזה יתיישב יותר על נכון מ"ש לקמן בפירש"י סמכה דעתה בכך, וראי' לזה עוד דהרי באמת בב"מ מבואר דשדה זו גריעא משדה סתם, ולדעת ר"ת הוא להיפך וצ"ל דבשדה שאינו שלו עדיף סתם ויותר סמכא דעתא משדה זו אבל בירושה אם יפול לפניו הרי כל השדות יפלו לפניו וא"כ עדיף זו מסתם וא"כ כיון דמדמי הגמרא אשה לשדה זו בשדה שאינה שלו הרי מכ"ש דגריעא משדה זו בירושה דאפי' משדה סתם גריעא, ואין לחלק ולומר דלכך עדיף שדה זו בירושה משום דהיא ממילא דמאי ענין יש זו לממילא דתרי טעמי נינהו וכ"א סברא באנפי נפשה אלא ודאי דעדיפות דזו הוא משום דבזו בירושה סמכה דעתא טפי כיון דבירר מקחו יקום בהימנותי' וא"כ לא דמי לנידון דידן כלל דודאי באשה לא שייך סמכה דעתה דליקום בהימנותי', ובאמת לענ"ד דוה כוונת הרא"ש שכתב ז"ל כיון דירושה ממילא עתידה לפול לפניו אין הכוונה דהוי ממילא בלא מעשה דז"א דהרי ע"מ שימות בעלך לא מקרי ממילא רק הכוונה שא"צ לקנותה דנימא דלא סמכה דעתה בשדה זו כמו בסתם ודוק. ואם אמנם דיש עדיין לבע"ד לחלוק דבנידון דידן אין כאן גריעות דזו כמו בע"מ שימות בעלך דהתם הדבר תלוי במיתת בעלה ואין הדבר בידה כמו שפירש"י בב"מ אבל הכא הוא ממילא מ"מ לא עדיף מסתם וכבר כתבתי דבירר מקחו לא מהני רק לענין סמכא דעתא דליקום בהימנותי' אמנם אף אם נימא דאין חילוק והוי דבר שב"ל לשיטתי' מ"מ הרי אפ"ה ס"ל דאינו יכול לקדש משום דאין מעשה קטן כלום ולא אלימי למקנא לאתתא ומה שרצה מר לפרש דבריהם דעיקר הקושיא הוא על השליחות צלע"ג דמי הכריחם לזה לומר דאיירי בשליחות וכמו שהרגיש מר בעצמו:

יב)

וגם לשון התוס' לא משמע כן דא"כ מאי האי שסיימו בקושייתם דאין מעשה קטן כלום ואהייא קאי:

יג)

גם בפסקי תוס' מבואר באר היטב אין קטן יכול לקדש שיחול לכשיגדיל:

יד)

ולענ"ד כוונת התוס' בפשיטות דכתבו תחלה דאין קטן יכול לקדש דאיש כתיב ולא קטן וע"ז כתבו דאין לומר דע"י שליח יכול לקדש דאלים מעשה השליח למקניא לאתתא הואיל והשליח גדול, לזה כתבו דאין מעשה קטן כלום אף למעבד שליח ובאמת שהיו יכולין לדחות דאינו יכול לעשות שליח הואיל וליתי' בדנפשי' אבל כתבו טעם יותר דאפי' היכא דאיתא בדנפשי' אינו יכול לעשות שליח דאין מעשיו כלום כחו בקטנה שאינה יכולה לעשות שליח לקבלה:

טו)

ובעיקר הקושיא על הרשב"א ונ"י שכתבו בדף ק"ט דעשאום כמתנה לאחר שיגדיל מטיבותא דמר נראה דיש לחלק בין קטן לקטנה דקטנה מקרי בידו לקדשה עכשיו דהרי חלו עליו מעכשיו קדושי דרבנן ואגידא בי' דודאי אף רב מודה אף אם נימא דגמרו קדושין אפ"ה בשטר ונאבד וביאה מודה דבלא"ה הוי קידושי דרבנן ואינה יוצאת במיאון דמתני' סתמא קתני עד מתי הבת ממאנת. ומ"ש מר משום לא פלוג אינו מוכרח וגם יתבאר עוד לקמן, ועוד ראי' דר' יהודה דס"ל עד שירבה השחור על הלבן וע"כ צ"ל שם דהם קדושין דרבנן ודוק. וכיון דאגידא בי' הרי יכול לקדשה מעכשיו קדושי דרבנן ואע"ג דאינו אלא דרבנן דאם לא היו קדושי דאורייתא עכ"פ היו קדושי דרבנן דהרי מה בכך אכתי יכול לקדשה ומה בכך אם הוא מדאורייתא או מדרבנן עכ"פ הקדושין חלין מעכשיו והיא קנוי' לו. וראי' לדברינו ממ"ש הרמב"ם האומר הרי את מקודשת לאחר שיחלוץ לך יבמך מקודשת כיון דיכול לקדשה עתה קדושי ספק ופירש הכ"מ דהוי קדושי ודאי כיון דיכול לקדשה עתה מספק, והנה הרמב"ם ס"ל ספק דאורייתא מדרבנן לחומרא ואני רואה הדברים ק"ו דאפי' מאן דפליג התם וס"ל דספיקא הואי היינו משום דעיקר הקדושין הם מספק אבל הכא הם קדושי ודאי דרבנן (ולע"ד יש ליישב בזה דברי הרמב"ם גבי שפחה חרופה דיש לחלק בענין זה בין אם אנו דנין אם צריכה קדושין מחדש ובין אנו באים לדון אם קדש' אחר אי תפסי בה קידושין וגם בזה יהיו דברי הרמב"ם שם בתיבות כמו קדושי קטנה מדוקדקים היטב והוא כדמות ראי' לדברינו ואכמ"ל), וכן נראה מלשון מוהר"ם במרדכי הנ"ל שכתב דקטן אין לו קדושין לא מדאורייתא ולא מדרבנן לכך הוי דשלב"ל:

טז)

ועוד נלע"ד דכ"ש לשיטת הרמב"ם דכתב דלהכי קטנה אינה עושה שליח לקבלה משום דאין עדות לקטן וא"כ בפשיטות יש לחלק בין קטן לקטנה דכיון דקדושין בעי עדים וא"כ בשלמא בקטנה שנתקדשה שיחולו לכשתגדיל אף דאין עדות על הקטנה מ"מ כיון דלא בעינן רק הסכמתה ורצונה וכיון שהיא עכשיו מרוצית וגם אחר שהגדילה אינה מתחרטת ומרוצית והרי יש עדים שאמר לה הרי את מקודשת לאחר שתגדיל ואיכא עדים שנתרצית לאחר שהגדילה אבל בקטן שקידש ודאי לא מהני אחר שיגדיל דכיון דאין עדות לקטן ומה בכך שהוא מרוצה לאחר שהגדיל מ"מ כי יקח בעינן שיקנה אותה ובמה קני לה אם לא במה שקדשה בקטנתו ובקטנותו לא היו עדים דאין עדות לקטן. וזה החילוק נכון לדעתי אף לפ"ד מעלת כ"ת דלא מקרי דשלב"ל. ומה שהקשה מגיטין לענ"ד אינה קושיא כ"כ חדא דאכתי בקטנות לא חלו הקדושין ולאו בר הוי' הוא. ועוד לפי חילוק מר הוי קשי' לי' דא"כ תיתי מתני' דלא כר"מ דהרי קתני חוץ מעובד כוכבים ועבד אלא ודאי כדפרישית דאכתי השתא לאו בר הוי':

יז)

גם כבר הי' מקום ליישב דברי הרשב"א והנ"י דכתבו כן בדף ק"ט אליבא דרב דס"ל אדם מקנה דשלב"ל ורב ששת מקשה מהברייתא בדרך את"ל דאתיא כר"מ אכתי קשיא על רב דס"ל ג"כ כר"מ ועוד יתבאר לקמן מה שיש עוד לחלק בין קטן לקטנה בענין דשלב"ל דדוקא בקטן מקרי דבר שלא ב"ל אבל לא בקטנה:

יח)

והנה מלבד מ"ש דנראה דעת כל הפוסקים שוין בזה דקטן שקידש בפירוש לאחר שיגדיל אין הקדושין כלום שלע"ד אף לפי דעתו הרחבה דבפירש בהדיא אין לחלק בין קטן לקטנה מ"מ בקידש סתם לענ"ד ברור דודאי יש לחלק מלבד החילוק שחילק מעכ"ת כי נכון הוא ולא ידעתי הדוחק שמצא בו ולדעתי הוא רחב כפתחו של אולם אבל אחר שלא נחה דעתו בזה אמינא להוסיף נופך משלי אולי יישר בעיניו, והנה בהשקפה ראשונה יש לחלק בפשיטות דודאי לא שייך לומר אם מקדש סתם שיחולו אח"כ כאשר יתבאר לקמן אבל צ"ל הטעם משום דאדם יודע שאין קדושי קטנה מדאורייתא ולכך מקדשה שיחולו לאחר שתגדיל אבל בקטן ודאי לא שייך אדם יודע, ואין להקשות דגם בקטנה נימא שהיא אינה יודעת ומכוונת שיחולו לכשתגדיל ז"א דאנן לא בעינן רק הסכמתה ורצונה כמש"ל ומה בכך שאינה יודעת אם יש לה קדושין דאורייתא מ"מ היא מסכמת שתהי' אשתו לעולם ומה איכפת לה אם הם קדושי דאורייתא או דרבנן דעכ"פ כשתגדיל צריכה גט מדרבנן כמש"ל וכיון שהיא מרוצית בקטנותה וגם אחר שהגדילה ממילא מקודשת קדושין גמורין גם אתתא בכל דהו ניחא לה ובודאי מתרצות שיחולו אף לאחר שתגדיל אבל בדידי' דבעינן דעתו שיקנה אותה וכיון שאינו יודע אינו מכוין כלל לקדש לכשיגדיל רק עכשיו והרי אפי' בשלח סבלונות משיגדיל אמרינן דיודע ואינו יודע:

אבל טעם זה ג"כ אינו מספיק עדיין דהרי באומר לאשה הרי את מקודשת לאחר שאתגייר דודאי איכא למימר אדם יודע ואפ"ה אליבא דר"מ דס"ל אדם מקנה דבר שלא ב"ל בעינן דוקא שיאמר בפירוש לאחר שאתגייר הא לא"ה אפי' לר"מ אינה מקודשת דסתמא מעכשיו משמע כמ"ש הר"ן בפירוש בנדרים דף פ"ה וכן מבואר בכתובות ע"ש במפרשים בכמה מקומות בב"מ בשיטה מקובצת ומדר"מ נשמע לרבנן בקטנה אף לדעת מר דס"ל דהוי דשב"ל מ"מ מבואר דסתמא מעכשיו משמע, לזאת נלע"ד באמת דסתמא מעכשיו רק בקדושי קטנה באמת כן הוא דהרי מעכשיו מתחילין הקדושין עכ"פ מדרבנן מעכשיו רק דאמרינן כיון שאדם יודע כו' ודאי דעתו שאחר שתגדיל יהיו קדושי דאוריי' אבל בקטן ודאי דעתו שיחול מעכשיו וכיון דהשתא לא חלו ממילא אין כאן קדושין כמש"ל אפי' לר"מ וא"כ כל אפי שוין בזה דבקטן בסתם לא אמרינן דדעתי' שיחולו לאחר זמן ואין קדושיו כלום:

יט)

תו כתב דמתניתין וברייתא דקטן שקידש מיירי בשטר וביאה, מלבד כי הוא דוחק גדול עדיין צריכין אנו לסבול עוד דוחק אחר דגם בשטר לא משכחת לה אא"כ נאבד ולא אישתמיטתי' מהפוסקים ומפרשים לאשמועינן זה, ויותר מזה דבחדא מחתא מתניא עה ענינים אחרים דמיירי בכל גוונא:

כ)

וגם אלשון הרמב"ם לא נראה כן דהתחיל בקטן שקידש אין קדושיו כלום דמשמע אף לאחר שהגדיל כמבואר בברייתא וצ"ל דמיירי בקדושי ביאה או שטר שנאבד, ומלבד כי הוא דוחק קשיא שהרי כתב תיכף אבל גדול שקידש את הקטנה וסיים אם רצתה לישב ופירשו מר שהוא קדושי דאורייתא וע"כ מיירי בכסף או שטר ולא נאבד ולא מיירי בחד גוונא ואף דמסיק דמוקמינן לה אחזקת פנוי' כבר כתבתי לקמן דמדרבנן לא סמכינן אחזקת פנוי':

כא)

תו כתב מר להסכים דעתו לדעת הריב"ש דבקטנה שהגדילה ונבעלה מקודשת מפני חלות הקדושין הראשונים ומיושב בזה מה שהביא הריב"ש בסי' קצ"ג דעת הרא"ה אף דבסי' ו' כתב עליו שהוא דעת יחיד וע"ז תירץ אף דלא ס"ל כהרא"ה דאנן סהדי מקרי עידי יחוד אבל מ"מ ס"ל כל דבעיל בלא עידי יחוד ודאי לא עשה בעילת זנות ובודאי בשעה שקדשה תחלה הי' דעתו שיחולו לאחר שתגדיל, זה תורף דברי קדשו בישוב דברי הריב"ש ולענ"ד צ"ע דלענ"ד בלתי אפשרי לפרש כן בדברי הריב"ש דהרי בעובדא דהריב"ש לא קיבלה הקטנה בעצמה הקדושין כלל רק אמה קבלה הקדושין כמבואר שם בסוף התשובה ובלא"ה ע"כ צ"ל כן דהרי הריב"ש רצה לקיים הקדושין מטעם דהאב עשה את האם שליח לקבלה וא"כ בודאי ע"כ האם קבלה בעצמה הקדושין דאין שליח קבלה עושה שליח וגם אין קטנה נעשית שליח ולא דמי לאב שאומר לבתו צאי וקבלי קדושיך דלא שייכי הכא הנך טעמי שכתב שם הרשב"א והר"ן וכיון שאמה קבלה הקדושין ממילא לא נשתעבדה הקטנה ואין כאן קדושין דאורייתא:

כב)

תו האריך מר בחריפתו ועיונו הזכה לפרש הסוגיא דיבמות ובאמת דפח"ח וש"י ותורף דברי קדשו דבקטנה שהגדילה ולא נבעלה הוי ספק שמא הזמין עדים כיון שאין עדים לפנינו והיא אומרת קדושין דשמא כיוון שיחולו לכשתגדיל ואם בעל בלא עידי יחוד הוי ודאי קדושין למפרע דלא בעיל בעילת זנות ובודאי כיוון מתחלה שיחולו לכשתגדיל ובקידש בעידי יחוד איכא ראי' להיפך שלא קידש תחלה דהרי ייחד עתה עדים לקדשה עכשיו, ע"כ תורף דבריו. והנה באמת לולא דברי מעכ"ת הקדושים דרב גוברי' הוא הי' קשה מאד בעיני לפרש הסוגיא ודברי הרי"ף ולבנות יסוד ע"ז מה שלא הבינו כן כל הראשונים והאחרונים שהרי הראב"ד והבעל המאור שהשיגו על הרי"ף והרמב"ן והרשב"א שיישבו דבריו והרא"ש שהביאם והרא"ה והג"מ והריב"ש והטור והב"י שכתבו דבעינן עידי יחוד דוקא וכן רש"י ותוס' ונ"י כאשר יתבאר לקמן, ודאי לא פירשו כן, אבל מלבד זה צ"ע טובא היאך אפשר בקטנה שהגדילה ולא נבעלה הוי ספק קדושין הא הני קדושין בלא עדים דהרי אין העדים יודעין כוונתו לא מבעיא לשיטת מור"ם מרוטנבורג אלא אפי' לשיטת ר"ת שהביאו הרשב"א בספק קרוב לו דהוי ספק קדושין דהתם שאני שאם הי' קרוב לה הרי ראו עדים הקדושין אבל הכא אין העדים יודעים כלל כוונתו אפי' בבעיל אח"כ יש לעיין אם לא בעל בפני עדים שראו הקדושין ומכ"ש אם אין העדים יודעים מהבעילה, וקצת הי' נראה לומר דהוי חצי דבר אבל י"ל דעידי בעילה הוא רק גילוי מילתא ואפי' אם אותן עידי הקדושין ראו הבעילה עדיין יש לעיין לשיטת המבי"ט דס"ל אם פני הכלה מכוסין הוי קדושין בלא עדים וכן משמעות הב"ש גבי ספק שמא ש"פ במדי. אמנם באמת בזה דבריהם תמוהים והארכתי במקום אחר, אבל עכ"פ היכא דלא בעיל כלל ודאי הוי קדושין בלא עדים, ועוד נ"ל לשיטת מר אם נתייחדו בפני עדים שלא הזמינן בפירוש לשם קדושין לכאורה אין כאן קדושין כלל שאין שום עדים יכולים להעיד על הקדושין אם כיון מתחלה שיחולו קדושין הראשונים או קדשה עתה בביאה זו בפני עדים הלל וא"ל דבאמת אם לא הזמין עדים מההכרח זה עצמו שלא יהי' קידושין בלא עדים ויהי' בב"ז ודאי הי' כוונתו תחלה שיחולו קדושין הראשונים דאם הי' רוצה לקדשה עתה הי' מייחד עדים כדי שיהיו קדושין בעדים ולא יהי' ב"ו דא"כ פלוגתא דרב ושמואל דעיקר פלוגתייהו אם קדשה עתה כמבואר ברש"י וכל המפרשים ע"כ מיירי בהזמין עידי יחוד וא"כ בהא לימא שמואל דעושה ב"ז וגם לפ"ז נראה דיש לעיין בנ"ד דאין עדים לפנינו שהזמינם לשם קדושין והיא גם היא אומרת שלא נתקדשה אף דנכנס בגדר ספק שמא בעל מ"מ אינו נכנס בספק לא קדשתני ואי משום ההכרח דלא בעיל ב"ז א"כ י"ל שקידשה מתחילה שיחולו הקדושין ולא שנחוש לעדים שאינם לפנינו ובלא"ה צ"ל כן לשיטתו ואין להאריך וא"כ אין בנ"ד רק ספק ואין להסתפק שמא קדשה בעדים ומכ"ש לשיטת המבי"ט דס"ל דפני הכלה הוי קדושין בלא עדים (אמנם באמת דבריו בזה תמוהין והארכתי בעניני' אלו במקום אחר):

ועוד לפ"ז אם נתייחדו בפני עדים שלא הזמינם בפירוש כ"ש שאין כאן קדושין כלל שאין שוב העדים יכולין להעיד על הקדושין אם כוונתו היה על קדושין ראשונים או קדשה עתה. (וגם הי' מקום לעיין קצת אם בעיל הוי חצי דבר דעידי בעילה צריכין לעידי קדושין ועידי קדושין צריכין לעידי ביאה אבל יש לדחות דעידי ביאה אינו רק גילוי מילתא):

כג)

גם מ"ש בכוונת רבין לדעת רש"י ותוס' דלכך בלא בעיל אפי' ספק לא הוי משום דלא ניחא להו לא נתרצית וכו' ובזה פירש כוונת רש"י במ"ש ולא סמכה, צל"ע דהרי רש"י ותוס' ס"ל באמת דאפ"ה בריכה גט מדרבנן כמ"ש התו' כאן ורש"י בכתובות ונדה וא"כ מאי תקנה בזה שלא נתרצית והדר הו"ל למימר דהוי ספק קדושין כמ"ש מר בעצמו עכשיו דאיכא חר"ג ות"ל דרש"י ותוס' ס"ל דעכ"פ צריכה גט מדרבנן, ועוד דלרמב"ם לשיטת מד ודאי צריכה גט מדרבנן וא"כ לא איכפת לה אם לא תתרצה ובודאי תתרצית והדר הו"ל ספק קדושי דאורייתא ומה דחה רבין דברי רב ששת דאי לדחוי' לדרב ששת בלא"ה נדחה ולדינא אין נ"מ דודאי הוי ספק:

כד)

ועוד דבכל דוכתא אמרינן גברא מידק דייק ואתתא בכל דהו ניחא לה והכא נימא להיפך דאיהי עדיף מני' דאפי' ספיקא ליכא:

כה)

צ"ע דנראה דמר גריס ברש"י לא סמכה דעתה בה"א לבסוף וקאי על האשה ובספרים שלפנינו הגירסא סמכא אדעתא באל"ף ונראה דקאי על המקדש כאשר יתבאר, וגם יש לדקדק דבגמרא הגירסא דאמר ולדבריו יש לגרוס דאמרה:

כו)

וגם תקשי על רבין למה האריך כ"כ לומר האי מילתא דקטנה מתלי תלי וקאי כאלו חדש דבר בפירוש הברייתא והול"ל בקיצור לא כשבעיל ולדחויי לדרב ששת ואני רגיל לפרש הסוגיא בפשיטות דרב ששת רנה לפרש הברייתא דקתני קדושי קטנה תלויין היינו, לענין חלות הקדושין עצמן ולכך פירש דתלויין עד שתגדיל ואז יחולו דכן משמעות תלוין אבל רבין דדחה דברי רב ששת ולא ס"ל דקדושין גדלו בהדה והוי קשי' לי' לישנא לקדושין תלוין לכך פירש דאין הכוונה על גוף חלות הקדושין רק הכוונה דתעשה הקטנה תלויין אם יתקיימו וזה מדוקדק בלשון רש"י דאמר איהו עדיף כו' הכוונה דלכך לא סמכה דעתא דמקדש והמעשה תלוי' דהוא אומר שהיא חושבת שיכולה לצאת במיאון ולכך לא סמכא דעתא וקרי לי' מעשה קטנה תלוין כך הייתי רגיל לפרש, אמנם עכשיו שאני רואה מר מדקדק לשון סמכא דעתא דלי לי חספא ואשכחנא מרגניתא תותי' בכוונת רש"י דבזה יש לחלק בין קטן לקטנה דבאמת גם קטנה מקרי דשלב"ל רק דס"ד הואיל והיא מקודשת מדרבנן סמכא דעתא, ובב"מ דף ט"ז מבואר היכא דסמכא דעתא קני אף בדבר שלב"ל ולזה משני רבין דגם הכא לא סמכה דעתא משום דיכולה לצאת במיאון ולכן לא בעיל דהוי דבר שלב"ל, ובזה מיושב מה דפסק הרמב"ם לאחר שיחלוץ יבמתך הוי ודאי קדושין דכיון דהשתא הוא ספק קדושין סמכא דעתא ויכול לקדשה שיהי' עכשיו ויגמרו אח"כ וא"כ הוי בידו לקדשה. גם מ"ש דרש"י נדחק ליתן טעם אמאי נערה אינה ממאנת, צל"ע, ולשיטת מר מי ניחא דאכתי תקשי לר' יהודה דס"ל עד שירבה שחור אע"כ צ"ל כפירש"י וא"כ מה לנו לעשות פלוגתא בין ר"מ לר' יהודה בטעם דנערה אינה ממאנת. גם מ"ש מר דלפי מה שפירש הרשב"א והראב"ד ור"ה י"ל דבלא בעיל הוי ספיקא הנה ברשב"א ורמב"ן מבואר להיפך דלדעת רבין נראה דאפי' מדרבנן אינו צריכים לדעת הראשונים, ויותר מזה צל"ע דהנה מרא דהאי סברא דגדלי קדושין ולא הוי דשלב"ל הוא הרשב"א והנ"י ורש"י בדף ל"ד והנה כולן שוין לטובה אף לדעת מר דלמסקנא לא חיישינן לה דהרי ברשב"א מבואר בהדי' במקומו דלדעת רבין כנ"ל והנ"י והרשב"א כתבו הטעם דגדולה אינה ממאנת משום דמחלפי כמ"ש מר. וא"כ מבואר דלמסקנא לא. ס"ל סברת מר, ועוד דרש"י פירש בסוגיא זו בכל המקומות דבבעיל מקדשה עכשיו ולמה לי' לדחוקי לאוקמא לימא כפשטי' בבעיל לחוד והקידושין הם למפרע, וכן מבואר בתשובות הרשב"א בכמה מקומות:

כז)

תו צל"ע לדעת מר דאף למסקנא בבעיל בלא עידי יחוד הוי ודאי קידושין למפרע א"כ מאי מקשה הגמרא כאן אי בבעיל מאי טעמא דשמואל דלמא פלוגתייהו הוא בבעיל בלא עידי יחוד כדמשמע פשטא דלישנא ומקודשת לרב דהוי קידושין למפרע ושמואל לטעמי' דאמר צריכה גט משני משום דשמואל ודאי ס"ל דבקטנה אף בפירוש לא הוי קידושי דאורייתא היכא דנתאכלו המעות כמו בשטר ונאבד או בביאה אליבא דרב דהרי שמואל ס"ל אף בפדיון בכור ונתאכלו המעות אין בנו פדוי וכ"ש בקטנה ונתאכלו כלו המעות כמש"ל וא"ל דמשמע לי' דפלוגתא דרב ושמואל מיירי בכל גונא ז"א דהרי גם לפי הס"ד דפלוגתייהו בלא בעיל ע"כ לא מיירי בכל גונא דהא בביאה או בשטר שנאבד או במעות ונתאכלו מודה רב בודאי ואף לדעת רב ששת דאינן קידושין, וכן קשה מאי מקשה הגמרא בכתובות והא איפלגי חדא זימנא דאיתמר קטנה שהגדילה וי"ל דהתם פליגי בבעיל בלא עידי יחוד וכנ"ל

כח)

תו כתב מר הטעם דהוא ספק דרבנן בלא בעיל אם דעתו הי' שיחולו הקידושין משום שיש לה חזקת א"א מדרבנן וחזקת פנוי' מדאורייתא כו' וכבר כתבתי בתשובתי דבענין זה הי' ראוי לומר העמידנה על חזקתה שהיתה כשהיא קטנה א"א מדרבנן ופנוי' מן התורה ומהני לה מיאון ולא דמי לעובדא דמהרי"ט ודברי קדשו אינם מובנים לי כלל גם לא ידעתי מי סני לי' דמדרבנן אין סומכין על חזקת פנוי' וצריכה גט מדרבנן כמו בכל ספק קידושין אדרבא יש אומרים שהיא ספק תורה אבל יש לומר דהכא לא אתרע חזקת פנוי' אבל עכ"פ מדרבנן לא סמכינן אחזקה כמו גבי אבי' בבוקר בסימן ל"ז ע"ש:

כט)

תו כתב מר שמשכחת נערה שתמאן כגון שחזרה קודם שנתגדלה וזה צ"ע גדול כיון דלדעת מר ליכא פלוגתא דא"כ מצינו חמותו ממאנת בחזרה בקטנות ובעיל בגדלות בפירוש לא לשם קידושין ואחר כך מיאנה כמ"ש התוספות אליבא דר"י יעו"ש:

ל)

ועוד קשיא לי דאם כן מאי מקשה הגמרא בכתובות דף ל"ו הממאנת אין לה קנס עיי"ש דלמא אכתי אתיא כר"מ ומשכחת לה כמ"ש מר בחוזרת דאף נערה ממאנת וכי תימא כיון דר"מ חייש למיעוטא א"כ מקרי קטנה שנתקדשה דבר שלא בא לעולם דתלי במעשה כמ"ש מר א"כ פשיטא דתקשה מאי טעמא דר"מ דנערה אינה ממאנת אך ע"ז י"ל דהא ר"מ ס"ל אדם מקנה דשלב"ל ועדיין קשיא לאינך תנאי דחיישי למעוטא אתאי אין נערה ממאנת ועוד קשיא לי דא"כ מאי מקשה הרשב"א ור"ן על השאלתות והג' גבי קטנה שנתקדשה דאין לגרוס נערה שלא מצינו מיאון בנערה דהרי בענין זה לא שייך טעמא דמר והי' ראוי שיכולה למאן כמו בחוזרת גם קשיא לי מדוע השוו מידותיהם בשטר וביאה אף דלא שייך טעמא דמר אטו כסף ובכסף גופא חלקו בין חזרו ללא חזרו:

מה שהקשה מר ביבמות דף ק"ז מיושב עפ"י מ"ש התוס' והרשב"א בדף י"ג יע"ש. גם מ"ש דבמיאון בעינן שתעקור קדושין הראשונים דוקא צל"ע דאף דרש"י כ' בכתובות דף ק' ע"ב דמיאון הוא עקירת קידושין הראשונים מ"מ אין ראי' דלא מהני אם אמרה שחוזרת עכשיו דיש איזה חילוק בדבר גם כבר כתבו התוס' דבמיאון בחד סגי רק דבעינן עדים גם מ"ש שצריך לקדשה שנית שלא יתפוס בה קידושין אחרים ואיך כתב הרמב"ם שאין צריך לקדשה שנית צל"ע ממ"ש הרמב"ם גבי חצי' שפחה וחצי' בת חורין בפרק זה דאין צריך קידושין אחרים ואפ"ה תפסי בה קידושי אחר. גם מ"ש דקטן שקידש ולא פירש לא בעי גיטא דמוקמינן לה אחזקת פנוי' כבר כתבתי דמדרבנן אין לסמוך אחזקת פנוי'. גם מ"ש בדעת הרי"ף צל"ע איך יפרש מה שהביא הרי"ף תחלה פלוגתא דרב ושמואל גבי קטנה שהגדילה וכתב דאוקימנא בבעיל היינו ע"כ בעדים דהרי יהיב טעמא לשמואל דכל הבועל ע"ד קדושין הראשונים הוא בועל וא"כ איך כתב אח"כ דמותבינן עלה דרב מברייתא דקדושין תלויין ופריק וכו' אי בעיל אין והאי בעיל ע"כ בלא עדים דתלויין קתני וא"כ לא דמי לבעיל דלעיל דהתם מיירי בעדים והכא מיירי בלא עדים וכן יש לדקדק בגמרא אבל ברי"ף קשה יותר. ועוד יש לדקדק כמה דקדוקים ברי"ף ואין רצוני להאריך בדקדוקים. ועוד צל"ע לשיטת מר פלוגתא דרב ושמואל במאי קא מיירי אי בהזמין עידי יחוד בהא לימא שמואל דעל דעת קדושין הראשונים בעיל ואי בלא הזמין היאך קאמר טעמא דשמואל דע"ד קדושין הראשונים בעיל דהרי גם רב מודה בזה רק דס"ל דגדלי והל"ל טעמא דשמואל דס"ל אדם עושה בב"ז ולא גדלי בהדה:

גם מ"ש דאיכא ס"ס להחמיר שמא כיוון שיגדלו הקדושין או שמא קידש בביאה בעדים, האי ס"ס צל"ע דהרי הספק האחד הוא שמא קידשה בפעם ראשון בכסף ושוב לא קידשה בביאה והספק השני שמא לא קידשה בכסף בפעם ראשון רק עכשיו קידשה בביאה וא"כ בכל מעשה לחוד איכא ספק שקול וזה אינו ס"ס כלל, דלדבריו אם זרק לה קדושין או גט שלש פעמים ספק קרוב לו או ספק קרוב לה או בדרוסה ג"פ ספק על או ספק כלבא או שותקין נימא דהוי ס"ס שמא הי' פעם ראשון קרוב לה ואת"ל דלא הי' פעם ראשון שמא פעם שני ושמא פעם שלישי וכן בדרוסה שמא דרס פעם ראשון או פעם שני או פעם שלישי ובכל אחד איכא נ"מ טובא וספק אחד מוסיף על חבירו, בדרך משל בקדושין לענין נכסים שנפלו לה אם תוכל לסלקו או בזינתה או קבלה קדושין מאחר ודומיהן וכן בגט, ובטריפה לענין חלב וביצים. אבל באמת אין וה ס"ס כלל כי לא בהכפל הדברים יתחזק הענין רק עיקר טעם ס"ס משום דיש צדדין יותר להיתר מן האיסור או להיפך וזה דוקא אם הוא על ענין אחד כמו ספק תחתיו שבביאה זו יש שני צדדים להתיר וכן כל הספיקות שמצאנו אבל בשני מעשיות שני הצדדים שוים ודוק היטב שהרי בכל מעשה הוא ספק שקול ואיכא למימר שמא לא נטרפה בשום פעם ושמא לא הי' קרוב לה בשום פעם, ומכ"ש הכא כשתתחיל לומר שמא נתקדשה בכסף ע"כ אתה אומר דשוב לא נתקדשה בביאה וא"כ איך תאמר אח"כ ואת"ל שלא נתקדשה בכסף שמא נתקדשה בביאה וכבר בטל הספק הראשון ואין כאן אלא ספק אחד שמא נתקדשה בכסף או שמא נתקדשה בביאה או שמא לא נתקדשה כלל גם הוי ס"ס נגד חזקת פנוי' לשיטת מר, וגם כבר כתבנו כיון דעד השתא לא ידעינן אי בעיל אם לאו וגם אולי הי' עידי יחוד א"כ אין כאן עדים כלל על הקדושין כמש"ל. וגם מ"ש דספק אחד מוסיף על חבירו לענין כה"ג יש לעיין אם נימא דלא מוקי אינש נפשי' ובודאי בעיל בקטנות וא"כ אף אם לא קידש בביאה הרי היא בעולה:

מה שהחליט מר שהמנהג באותן מדינות שקטנים הנושאין אין מקדשין שנית ומזה שפט שבודאי הטעם שסמכו על מה שמקדשין בקטנותם שיחולו לכשיגדיל והנה לענ"ד אף אם הי' כן אין מזה ראיה די"ל שמקדשין בביאה וסמכו על דעת הרא"ה והג"מ דהוי אנן סהדי אבל באמת אם כי עדותו נאמנה מאד ואין להרהר אחריו מ"מ בלתי ספק נשתנה המנהג שהרי בעינינו ראינו ובאזנינו שמענו בכמה קהלות קדושות אשר שמענו שמעם שהמנהג להיפך ואם כי מילתא דלא שכיחא היא להשיא לקטן מ"מ זה ערך שמונה עשר שנה ואח"כ ערך שמונה שנים שהי' רעש בעניני נשואין והשיאו קטנים וקטנות וחזרו וקדשו לאחר שהגדילו ולא חילקו בין אם הי' הכלה קטנה ג"כ או לא, ולא מבעי' לשיטת מר דגם קטנה לא מקרי תלי במעשה וכמו שהוכיח מדעת הרשב"א אבל בלא"ה הרי המנהג שהקטנה בעצמה מקבלת קדושיה במעמד אביה והוי כאומר באי וקבלי קדושיך וא"כ במ"נ מקודשת לכשיגדיל הוא כמו בחסרן ליד האב שכתב מר רק דהוי קשיא לי' שמא כשיגדיל הוא תגדיל גם היא ושוב לא יועיל קבלת אביה ביון שהיא עכשיו גדולה ולא נשתעבדה כיון שלא בא לידה אבל היכא שבא לידה בשליחות אביה מקודשת ממ"נ וזה ג"כ השגה על מה שרצה מר ליישב דברי הרשב"א בדף ל"ד, והנה נעשו כמה מעשיות כאלו וכן פה קהילתנו נעשה מעשה ועוד בשאר קהלות, ואעידה לי עד נאמן לפי מה ששמעתי הלא הוא ידיד נפשי חביבי כבוד חתנו נד"ז הגאון מו"ה יוסף נ"י שנעשה מעשה כזה בק"ק סקאהל בפניו וע"פ וא"כ איכא ראי' להיפך, וגם בנידון זה שאנו דנין עליו שמעתי מהרב השואל סיפר פה לפני הרבה אנשים לפי תומו שאבי הריבה הי' מחזר לקדשה שנית ולעשות משתה לכל הקרואים אבל לא אסתייע מילתא זמן השמים עכבוהו ומה דעבדין מן שמי' לטב. גם מ"ש שאם יבוא ויהי' לו שערות אמרינן למפרע הוא גדול כבר כתבתי בתשו' דדעת הרשב"א והרשב"ץ אינו כן וא"כ אם לא יהיה רק איסור דרבנן כיון שהוא שעת הדחק נוכל לסמוך. עליהם, וכבר צדדתי להיתר בתשובתי אף לדעתם:

יש עוד תשובות בענין זה בין הגאונים הללו ותמצאם להלן דף מ"ח ע"ב

תוכן העניינים

תשובות הראם חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה