אור ברסלב

תשובות הראם חלק ג· רבי אלכסנדר סנדר מרגליות

סימן לב

סימן לא

תשובה מהרב הגאון דק"ק פראג יצ"ו

ביבמות דף ל"ד אר"ע א"ר בשופעת מתוך י"ב לאחר י"ג לאחיובי אינהו ומתוך י"ב לאחר י"ב לחיובי אינהי ופירש"י בד"ה מתוך י"ב ומשכחת לה שנולדו הזכרים בא' בתשרי לשנה הבאה וביום א' משלים י"ב לנקבה שהם י"ג לזכרים מסרו הקידושין שיחולו ליום המחרת כשהם נעשים גדולים כו' ונמצאו הקידושין ואיסור עונש נדות חל עליהם וכו' ע"ש ברש"י. יצא לנו מדברי רש"י הללו שקטן שקידש בקטנותו והתנה שיחולו הקידושין בגדלותו כשנעשה גדול ה"ז א"א מה"ת שהרי מבואר שם דחייבין חטאת משום שגגת א"א וכבר הרגיש בזה המש"ל בפ"ד מאישות הל' ז' להוכיח דין זה מדברי רש"י הללו, וא"ז דומה לאומר הרי את מקודשת לאחר שאתגייר כו' דפליגי ר"מ ורבנן והלכה כרבנן דשם הוא מחוסר מעשה אבל כאן הוא רק מחוסר זמן דממילא אתי. וזה פשוט דמ"ש רש"י דביום מישלם י"ג לזכרים הוא לאו דוקא דמה הפרש אם מסרו ביום זה או שנה ושנתים קודם דהרי גם ביום הזה אכתי קטנים הם ואפ"ה חל כשיגדילו ה"נ קודם זמן זה וכמ"ש המש"ל עצמו שם ד"ה שוב ראיתי, ומה שרצה המש"ל שם בדיבור שאחריו להסביר שדברי רש"י הם דוקא ביום הזה ומיירי שכבר הביא ביום זה שערות ומנ"ל לרש"י דביום זה לא מקרי שומא הא קודם לזמ"ז כיון דשערות שקודם לזה שומא הם וצריכין להביא שערות אחרות לגדלותן לא מקרי מחוסר זמן לחוד ומקרי מחוסר מעשה דזמן ודאי ממילא אתי אבל שערות לאו ודאי אתי. אני תמה עליו דאכתי הגדלות ודאי אתי דממ"נ אם יביאו שערות יחשבו גדולים ע"י שערות ואם לא יביאו הלא כשיהי' בן ל"ה שנים יהי' גדול ועי' ברמב"ם פרק ב' מה' אישות הלכה י"א וי"ב. ומ"ש המשל"מ שם בד"ה שוב ראיתי שהתוס' חולקים על רש"י שהרי הקשו על פירש"י וז"ל וקשה דלא הוי בב"א דנדות חל עליו תחלה שאין יכול לקדשה ולא לעשות שליח עד שיגדיל שאין מעשה קטן כלום הרי שכתבו בפירוש שאינו יכול לקדש כשהוא קטן עכ"ל, ואני בעניי איני מרגיש בדברי התוס' שחולקין על גוף דין זה של רש"י אבל כוונת התוס' כיון דאין מעשה קטן כלום ואינו יכול לקדש עכשיו אף שיכול לקדש שיחולו לאחר שיגדיל לא מצי עתה משוי שליח אף שיעשה השליח הדבר אחר שיגדיל דכי לא מצי עביד השתא לא מצי למיעבד שליח, ואף דאיכא למידחי שאין זה דומה למ"ש בנזיר דף י"ב דשם האשה שהי' לה אז בעל הי' הקידושין מחוסרים מעשה ולא הי' יכול לקדשה עתה כלל אפי' שיחולו אחר הגירושין אבל כאן מקרי מני עביד השתא שיכול לקדש עתה שיחול לאחר זמן מ"מ נלע"ד כיון דגם השליחות אינו חל בקטנותו דלא מצי עביד שליח א"כ השליחות אינו חל עד שיגדיל וא"כ השליח בעוד שהמשלח קטן אינו שלוחו כלל ואינו יכול לקדש לו אשה אפי' שיחולו הקידושין משיגדיל שעדיין אינו שלוחו וא"כ השליחות אינו חל עד שיגדיל ואז צריך לקדש וא"כ איסור נדות חל קודם ולכן כתבו תוס' שאינו יכול לקדש ולא לעשות שליח עד שיגדיל:

ואף שהמש"ל הק' באמת על תוס' דמנ"ל דלאוקימתא זו מיירי כלל במשוי שליח מ"מ איך שיהי' אנחנו רואים שדעת התוס' דאף לאוקימתא זו לא חזר מאוקימתא דשליחות וממילא שפיר הקש' על רש"י, ואדרבא אני אומר מזה הוכחה שהתוס' מסכימים לגוף הדין עם פרש"י דאל"כ היא גופא קשיא מי הכריחם להזכיר שליחות בקושייתם ואף שסוברים דלא חזר בו משליחות מכל מקום לקושייתם לא הוצרכו לזה שהרי גוף הקידושין לאו כלום נינהו אלא ודאי שהתוספות גם כן סברי שהקדושין חלים כשיגדילו ואולם הרשב"א בחידושיו שם ביבמות נראה שחולק על דין וה שהרי הקשה באמת על פירש"י וכתב דאף שמסרו הקידושין בקטנותם לאו כלום הוא ואין הקדושין חלים אפי' לאחר גדלותם וא"ת דאתי' כר"מ דאמר לאחר שאתגייר כו' ע"ש, הרי שכתב דאין חלין אף כשיגדילו, אכן מדברי הרשב"א בחידושיו בפ' ב"ש דף ק"ט גבי קטנה מבואר להדי' שסובר כדברי רש"י ואפי' עדיפא מרש"י דרש"י איכא למימר דמ"ש רש"י שיחולו ליום המחרת אין כוונתו שמסרו סתם ואנן הוא דפסקינן שיוחלו ליום המחרת אלא דכוונתו שהקטן אמר כן בפי' בשעה שקידש שהוא מקדש היום שיחולו ליום המחרת אבל אם לא פירש כן בהדיא מן הסתם לא אמרינן שיחולו למחר אבל בחידושי הרשב"א בדף ק"ט בקדושי קטנה מבואר דאפי' קדשה סתם בקטנותה עשאום כאלו התנה בהדיא בשעת הקדושין שכשתגדיל יחולו הקדושין מהתורה וא"כ דברי הרשב"א בדף ל"ד עם דבריו בדף ק"ט סתרי אהדדי וכבר הרגיש בה במש"ל בהג"ה, ומ"ש לתרץ דברי הרשב"א לחלק בין קטן לקטנה לא ידעתי שום סברא לחלק בין הפרקים. הן אמת אם יש מקום לחלק היינו בקידש סתם דבקטנה כיון דחכמים תיקנו לה קידושין בקטנותה איכא למימר דמתחלה כך תיקנו חכמים שבקטנותה יהי' קידושין מדברי סופרים ולכשתגדיל יהיו קידושי תורה וכיון דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש א"כ המקדש הי' דעתו שיהי' כמו שכוונו חכמים והוי כאילו הותנה כן בשעת קידושין בפירוש, אבל בקטן שלא תיקנו חכמים קידושין כלל והוא מדעתו מקדש אם לא פי' בפירוש בשעת הקידושין שיחולו לכשיגדל אנן לא אמרינן דנעשה כאלו פירש. ואף שחילוק זה הוא ג"כ קצת דוחק דנימא דחכמים כך תקנו היינו סובלים דוחק מעט לתרץ דברי מר"ן הרשב"א אבל כיון שהרשב"א בדף ל"ד חולק על רש"י אפי' בפירש כן בפירוש בשעת קידושין שיחולו למחר וסובר הרשב"א דלא מהני ואין הקידושין חלין לא ידעתי שום סברא לחלק בין קטן לקטנה ולא עוד אלא שא"א לחלק בזה כלל דא"כ יהי' סתירה בדבריו בגיטין דף פ"ה בעי מיני' רבא מר"נ חוץ מקדושי קטן מאי מי אמרינן השתא לאו בר הוי' הוא או דלמא אתי לכלל הוי' א"ל תניתוה קטנה מתגרשת כו' ה"נ אתא לכלל הוי' ואי איתא דבקטנה תהני שיוחלה לכשתגדיל ובקטן לא מהני א"כ מאי ראי' מייתי מקטנה דיכולה תיכף לקבל קידושין שיוחלה אח"כ לקטן שאינו יכול לקדש תיכף שיחול אח"כ אלא ודאי שאין חילוק ביניהם אם לא שנאמר דהרשב"א סובר כגירסת ר"ח שם בגיטין דלא גרים כלל תניתוה ואנן חזינן דהרשב"א שם בחידושיו הביא הגי' שלנו וכ' שהיא גירסת הרמב"ם והביא גירסת ר"ח ולא הכריע אכן מה שנלע"ד לתרץ דברי הרשב"א עפ"י סברת המ"ל שהבאתי לעיל דמחוסר ב' שערות לא מיקרי מחוסר זמן לחוד דמאן יימר שיבוא ב' שערות, אלא שאני שדיתי נרגא בדבריו דממ"נ אם לא יביא ב' שערות אכתי יהי' גדול כשיהי' בן ל"ה שנים אומר אני כיון דכאן מיירי שהנקיבות היו קטנים וממ"נ אם נתקדשו שלא על ידי אביהם איך יחולו בה קידושי תורה ואי יחולו כשיגדילו שמא לא יביאו הנקיבות ב' שערות מאי אמרת שיחולו כשיגיע לרוב שנותיהם הלא אם הגיע לרוב שנותה ולא תביא שערות. א"כ איילונית היא והוי קדושי טעות להרבה פוסקים באיילונית, ודוחק לאוקמא כשהותנה בפירוש אפי' אם תמצא איילונית ואם נתקדשו על ידי אביהם איך יחולו כשיגדילו הזכרים שמא לא יביאו שערות מאי אמרת הלא יחולו כשיהי' בן ל"ה שנים הלא אז כבר בגרו הנקיבות ואיך יחולו או הקידושין שקיבל אביהם והרי היא לא קבלה כסף קידושין וגם לא נשתעבדו אכסף הזה, ועיין בח"ר יבמות דף ק"ט, אלא דקשיא א"כ בד' ק ט למה מהני להרשב"א בקטנה, לכן נלע"ד בלא"ה לא קשה כלל דברי רשב"א אהדדי דהרשב"א בדף ל"ד הקשה על רש"י שרש"י פי' שמסרו הקידושין שיחולו ליום המחרת וא"כ ודאי שזה מחוסר מעשה הבאת שערות דשמא לא יביא למחר שערות, ומ"ש שעכ"פ יחולו לאחר ל"ה שנים לא מהני בזה שפי' בהדי' ליום המחרת, ומ"ש המ"ל דהבאת שערות ביומא דמישלם י"ג לזכר מהני ודאי דלא ס"ל להרשב"א כדמוכח שם מדבריו אח"ז בקושית הרמב"ן שהביא שם ולכן שפיר הקשה הרשב"א שאין קידושין חלין אף לאחר גדלותן משום דמקרי מחוסר מעשה ולכן כתב אתר זה דלר"מ שפיר מהני כמו לאחר שאתגייר דג"כ מחוסר מעשה אבל בדף ק"ט כתב דהוי כאילו התנה כשתגדל יחולו קידושי תורה שם ודאי מהני כיון שלא הגביל זמן א"כ הגדלות ודאי אתי ואינו נקרא מחוסר מעשה ואיילונית לא שכיח ובודאי תביא שערות באיזה זמן באופן שלדעתי בקטן שפי' בשעת קדושין שיחולו כשיגדיל ולא הגביל זמן לגדלותו ליכא שום חולק על רש"י ובודאי חלין כשיגדיל והם קידושי תורה והיינו בקידש בכסף ואפי' כבר הוציא' הכסף קודם שהגדיל כמ"ש הרשב"א. ביבמות דף ק"ט שהרי נשתעבדה על הכסף הזה אבל בקידש בביאה או בשטר ונאבד השטר קודם שהגדיל ודאי דלא חלין הקדושין, וכ"ו בפירש כן בפירוש אבל בקידש סתם בקטנותה ולא פירש בפירוש כנ"ל אף שכתבתי לעיל לחלק בין קטן לקטנה בזו הרי כתבתי שדוחק לחלק בין קטן לקטנה אלא שכתבתי לסבול הדוחק הזה למשכוני נפשין אדרב הוא מרן הרשב"א שלא יהיו דבריו סותרים אהדדי אבל כיון שכבר העלתי ארוכה בדברי הרשב"א דלא סתרי שוב נקטינן שאין שום חילוק ביניהם ואי אמרינן בקטנה אפי' בסתם גדלי בהדה דהוי כאלו התנה גם בקטן אמרינן כן. ומה ששנינו במשנה קדושין דף נ' ע"ב וכן קטן שקידש מיירי שקידש בשטר או בביאה כמ"ש למעלה:

ואמנם בקטנה עצמה אי אמרינן בקדשה סתם שהי' דעתו שיחולו קדושין של תורה כשתגדיל אני רואה מבוכה בדבר זה שהנה סברא זו מפי הרשב"א בחדושיו ליבמות דף ק"ט שמענו וכן הוא בנימוקי יוסף והם מפרשים בזה הסוגי' שם דקאמר דכי גדלה גדלה בהדה אף דלא בעיל והרי דבר זה עצמו הוא רק ה"א בסוגי' שם והרי חזינן דדחי שם ומסיק בעיל אין לא בעיל לא. הן אמת דרב ששת שם אמר כד ניים ושכיב אמר להא שמעת' ואם הודה ר"ש לפירוקא דרבין בזה נחלקו הקדמוני' וע"ש בחדושי הרמב"ן ודברי רבינו הגדול הרי"ף שם נאחזים בסבך שכתב ולא אפסקא הלכתא הכא בהדיא וחזינן מאן דכתב והא מילתא ספיקא הוא ואזלינן לחומרא וכו' ומסיק דאי לא בעיל צריכא גט מדרבנן יע"ש וזה תמוה שבתחלת דבריו כתב והא מילתא ספיקא ומשמע דספיקא דאורייתא הוא ואיך מסיק דצריכה גט מדרבנן וכבר הרגיש בזה מהרי"ק בשורש ל"ב ענף ג' ולא העלה ארוכה ועיין בב"ש סי' קנ"ה ס"ק ל"ב וגם לשונו שכתב דשנינן לה ואשנויא לא סמכינן נבוך הוא דאטו רבין משני איזהו שנויא על קושי' דר"ש הלא רבין דחה דברי הר"ש דר"ש מפרש לברייתא אפי' לא בעיל ורבין תפרש בבעיל ולכך הוי לרי"ף למימר ואע"ג דדחינן לה אדחויא לא סמכינן וגם שם בגמ' דברי רבין תמוה אצלי דק' הא מילתא דקטנה מתלי ותלי וכו' והדבר תמוה הלא אי בעינן דוקא בעיל א"כ הטעם שבבעילה הוא מקדש מחדש ואין הקדושין הראשונים מתחזקי' בביאה זו וא"כ מה ענין מתלי תלי לכאן, גם מה דסיים באמרה איהו עדיף מנאי ועיין ברש"י ותוס' והוא סלא מה בעי בזה כיון דסובר דלא גדלי בהדה מאי צריך טעם לזה וגם דברי רש"י שם בד"ה מתלי תלי וכו' ולא. סמכה דעתה ג"כ תמוהים מה לנו לסמיכת דעת דידה כיון דלא גדלה בהדה במה תתקדש, ודברי רמב"ם תמוהים מאד שכ' פ"ד מה"א ה' ח' וז"ל וכיצד מקודשת למיאון כו' ולמה א"ב גט מפני שאין קידושי' קידושין גמורים מן התורה כו' ותצא בלא גט ומדכתב רבינו וא"צ לקדשה אחר שגדלה מכלל דמיירי שלא בעלה שאם בעלה ומקדש אותה בביאה א"כ מקדש אותה כשגדלה והיאך כתב שא"צ לקדשה אחר שגדלה ומעתה. דמיירי שלא בעיל ואפ"ה קאמר הרי היא א"א גמורה וא"צ לחזור ולקדשה מכלל שהיא א"א מן התורה דאל"כ לא שייך א"א גמורה והה"מ שרצה לדחוק דרצונו שהיא א"א גמורה דלא סגי במיאון וצריכה גט אבל לעולם שהיא רק מד"ס ולדעתי הוא דחוק ואין הלשון א"א גמורה סובל זה ועוד דאיך סיים וא"צ לקדשה אחר שגדלה הלא צריך לקדשה שיהי' קדושי תורה ולא יהי' תופסין קידושין מאחר והראב"ד באמת פי' דברי הרמב"ם שהם קידושי תורה והשיג עליו וכתב שאינן אלא מדרבנן ובפ"א מה"ג ה"ו כתב רבינו קטנה שלא מיאנה והגדילה אף שלא בעלה משנעשית בת י"ב שנים ויום א' הרי אינה ממאנת שהרי הגדילה וצריכה גט מד"ס הרי שכתב שם שאם לא בעלה צריכה רק גט מד"ס וסותר דבריו בהלכ' אישות ועוד תמוהין לי דברי רבינו שם בפ"ד מה' אישות מ"ש והן תלויין שאם ישבה עם בעלה וכו' במה מיירי אי בלא בעיל ולענין שתצא בלא גט וכדמפרש הה"מ דבריו מה ענין ישבה עם בעלה דקאמר ומה חסר אם הי' אומר שהקידושין תלוין שאם לא מיאנה עד שגדלה גמרה הקידושין ואינ' יכולה למאן וכלשונו פרק י"א מה"ג קטנה שלא מיאנה והגדילה כו' ואם מיירי שנבעלה לקדושי תורה ג"כ קשה לשון שישבה עם בעלה וג"כ הו"ל והן תלוין שאם בעלה אתר שהגדילה גמרו הקידושין כלשונו בפי"א מה"ג הל"ד שכתב אם הגיע זמן ונבעלה ומה ענין ישבה עם בעלה דקאמר הרמב"ם גם סוף דברי רבינו שסיים ואם לא רצתה לישב צריכה למאן ותצא בלא גט לדעתי דברים הללו תמוהים מאד ועל אימת קאי הך דלא רצתה לישב צריכה למאן אי קודם שגדלה מאי קמ"ל רבינו בזה והלא כבר כתב זה בהתחלת הל' ח' שאם נתקדשה ולא רצתה לישב עם בעלה צריכה למאן בפני ב' ויוצאה בלא גט ואי קאי אחר שגדלה קשה היאך תמאן והלא הוא עצמו פסק בפי"א מה"ג קטנה שלא מיאנה והגדילה אעפ"י שלא בעלה וכו' ה"ז אינו ממאנת שהרי הגדילה וכו' וכן מבואר בנידה דמשהביאה סימנין שוב אינה ממאנת וכמו שהוכיח הרי"ף בשמעתין מסוגיא דיוצא דופן באופן שדברי הרמב"ם תמוהים מאד. ולבאר כל חומרא דאיכא בהדי סוגיא הנ"ל אקדים הקדמה א', הנה הב"ש בסי' ל"א ס"ק כ"ב כתב וז"ל כתב בתשוב' מיימוני אם אחר כו' ועיין ריש סימן קמ"ט עכ"ל הב"ש ובסי' קנה ס"ק ל"ב כתב הב"ש בפשיטות כל שדר עמה כדרך איש ואשתו אמרינן שבעל אף דליכא עדי יחוד ונראה דהב"ש בשיטת הריב"ש עצמו החליט כן בב"ש קנ"ה דהריב"ש בסי' קצ"ג הביא דברי הרא"ה בלי חולק ואדרבא הוא בעצמו חיזק דעתו שם ע"פ דברי הרא"ה והא גופא קשיא דהריב"ש סי' ו' דחה דברי הרא"ה בשתי ידים וכתב שזה דעת יחיד וכל הראשונים כתבו שצריכה עידי יחוד ומזה למד הב"ש דבסי' ו' מיירי הריב"ש שנשאו מתחילה בנימוסי המדינה באופן שלא היו שם קדושי דת יהודית בשום אופן ואח"כ ישב עמה כאיש ואשתו בזה נחלק הריב"ש על הרא"ה ומיני' דה"ה בפחות מש"פ דמזה מיירי הב"ש ובס"ס ל"ח הביא הב"ש שהריב"ש נחלק על הרא"ה ובסי' קצ"ג דמיירי הריב"ש מקטנה שהגדילה והביא דברי הרא"ה ולא נחלק עליו ולכן הב"ש בסי' קנ"ה דמיירי בקטנה שהגדילה הביא דברי הרא"ה לחלוטין בלי חולק אלא שדברי הריב"ש גופא טעמא בעי מה מקום לחלק בזה, ואומר אני שודאי סברת הרא"ה נכונה היא באדם היושב עם אשתו כדרך איש ואשתו הוי כידוע שבעל אותה אפי' ליכא עידי יחוד כלל והכל יודעין כלה וכו' ואמנם אע"פ כן השגת הריב"ש נכונה היא דמה בכך וכו' שידוע שבועל אותה מה יועיל זה לקדושין הלא צריך עדות בשעת קדושין ועל איזהו שעה יועיל מה שאנו יודעים שבעל ואין אנו יודעים באיזה זמן הלא צריך עדים בשעת קדושין ואמנם על קטנה שהגדילה שפיר, וענין הקטנה כך הוא דמה דאמרינן קדושי קטנה מתלי תלי כו' אי בעיל אין כו' ה"פ אין אנחנו מפרשין סתם שהיתה כוונתו אלא מחשבתו ניכר מתוך מעשיו אח"כ והא ודאי שאין אדם כו' ואם הוא שוהה עמה אחר שתגדיל כו' כך היתה כוונתו שכשתגדיל יהי' קדושי' קדושי תורה וחלו עתה הקדושין למפרע משעה שגדלה אפי' קודם שבעלה וחשיבה א"א למפרע מבעילה ראשונה משעה שגדלה, וכ"ז כשבעל אחר שגדלה אבל אי לא בעיל כלל לא חיישינן כלל שהיתה כוונתו שיחולו אחר שגדלה כיון דלא התנה בפי' בשעת הקדושין וגם עתה לא הי' שום הוכחה לזה לא חיישינן לה ושפיר אתי דינא של הרא"ה בקטנה שהגדילה אבל לא מטעמא משום שמתקדשת עתה שהרי בשאר דברים דהיינו בפחות מש"פ וכדומה סובר כן אבל נקטינן דבריו בקטנה שהגדילה דשייך גדלה בהדי קדושין הראשונים ולכן הריב"ש עצמו סימן קצ"ג נסתייע מדברי הרא"ה אבל בסי' ו' דלא היו כלל קדושין מתחלה דחה דבריו, כ"ז כשבעל ולא הי' עידי ביאה (עידי יחוד אבל אם היו עידי יחוד אז אדרבא אינה נחשבת א"א למפרע משגדלה רק משעת היחוד דמשמע דמקדשה רק עתה בביאה, ובזה א"ש דברי רבין ביבמות קטנה מתלי תלי אי בעיל כו' אין כוונתו דבעיל בעדים אלא כוונתו בלא עדים וכגוונא דראה שדר עמה כאיש כו' דודאי בעיל ועדים ליכא אלא דאו נגמרו קדושי הראשונים ומתורץ לשון מתלי תלי וקאי באופן דקטנה שהגדילה ובעיל אח"כ בין שהי' עידי יחוד ובין לא הי' היא א"א גמורה מן התורה וצריכה גט אלא דבעידי יחוד היא א"א משעת בעילה ומי ששגג ובא עליה מקודם אינו חייב חטאת ובלא עידי יחוד היא א"א למפרע משהגדילה כו':

ונבוא לבאר דף ק"ט ע"ב בעי חני' ר"א מרב מ"ס דר"ג פד אי בעיל אין. והנה לפמ"ש אפי' אי נימא בעיל אין כו' דסבר המקדש כו' רק הטעם כשבעיל איגלאי מלתא למפרע דכבר גדלה בהדה וכמ"ש לעיל ומי הכריח לומר דסבר המקדש כו', ונלע"ד דהרי ר"ג סתמא קאמר תמתין עד שתגדיל ומשמע בין שיהי' עידי יחוד אחרי שהגדיל ובין לא יהי' בשלמא אם בסתם גדלי בהדה אפי' לא בעיל ניחא דתיכף כשתגדיל תצא זו אבל אי אמרינן דע"י בעילה איגלאי למפרע קשה תינח אם לא היו עידי יחוד אבל אם היו ליכא גילוי מילתא כו' ואיך תצא זו הרי לא איגלאי למפרע שהיתה בשעת נפילה אחות אשה אלא ודאי שאף שאם מקדשה מ"מ תצא כו' ומוכח דסבר המקדש אחות יבמה נפטרה ולכך בכל ענין תצא בין הי' עידי יחוד ובין לא הי', ובזה מתורץ קושית הלח"מ פ"ד מהלכות אישות הל"ח יע"ש ודוק:

אמר ר"ש כד ניים כו' עד מתלי תלי והיינו קדושין ראשונים כמ"ש לעיל וקאמר אי בעיל ר"ל אפי' בלא עידי יחוד כבר הוברר שמתחלה כוונתו הי' שיחולו כשתגדיל וגדלי בהדה ואי לא בעיל לא. והנה מלשון אי לא לא משמע דאי לא בעיל אפי' תלוין אין כאן שגם ספק לא מחשב וע"ז מסיים ליתן טעם לזה שמתחלה כיון לכך דאמרה איהו עדיף מנאי כו' ולכאו' אין דברים אלו ענין לכאן כמ"ש לעיל וסיים דמה בכך אף אם הי' תחלת כוונתו לזה הרי לא ניחא לה שיחולו דמה לה ולצרה זו שהוא יהי' ביכלתו לגרש אותה בגט והיא תהי' אגידא בי' בשלמא כשנבעלה אמרינן גם עלי' מסתמא לא ניחא לה בבעילת זנות ואיגלאי מילתא שהי' ניחא לה משעת גדלות שיחולו אבל לא נבעלה אמרינן מן הסתם לא ניחא לה, וזה כוונת רש"י במה שפי' מתלי תלי דלא סמכה דעתה ולכך מן הסתם לא נתרצית שיחולו ממילא משהגדיל, כ"ז לפי' רש"י ותוס' בהך אי עדיף. אבל רבינו האי גאון והראב"ד פירשו שזה דברי ר"ש ועיין בחידושי רשב"א שהביא דבריהם ולפי שיטתם נוכל לפרש אי לא בעיל לא היינו אין כאן בירור שגדלה בהדה אבל אפשר. דספיקא הוא שתא הי' כוונתם מתחלה לזה וממילא גדלי בהדה וכיון שספק הוא לכך לא נפקא היבמה בלא חליצה. ויצא לנו מזה דבר חדש דאפי' לרש"י ותוס' הנ"ל שפירשתי דבלא בעיל אפי' ספק ליכא מ"מ הרי מפרש רבין טעמא דאמרה איהו כו' וא"כ באופן דלא עדיף אף בלא בעיל יש ספק וא"כ בזה"ז דאיכא חר"ג לגרשה בע"כ וא"כ איהו לא עדיף מינה יהוי ספק קדושין:

ועתה נבוא לבאר דברי הרי"ף והראב"ד ומתחלה אציע מה דק"ל דקטנה שהגדילה אף דלא בגדלות מ"מ אינה יכולה למאן כמבואר ביוצא דופן טעמא בעי והמהרי"ק שורש ל"ב דחק בזה מאד וגם רש"י דף מ"ו ע"א נדחק בזה וכתב דגזרינן דלמא תמאן אחר שבעלה בגדלה ולפמ"ש דגם בעיל איכא ספיקא ניחא אלא דא"כ הי' זה ספק תורה וידוע בלא בעיל והיא כבר בת י"ב שנים אלא שלא הביאה שערות יכולה למאן ולא חיישינן שמא נשרו ולדידי הוי ספק תורה ובודאי יש לחלק משום דהוי ס"ס, אמנם אמינא טעם אחר דהנה מ"ש אף בלא בעיל יש ספק שמא גדלי בהדה אני אומר יש להתירה משום דמוקמינן בחזקת פנוי' אך י"ל הא יש לה חזקת א"א מדרבנן שהרי כבר חלו קדושין דרבנן בקטנותה וכשהיא באה עתה בגדלות למאן יש לנו ב' חזקות דסתרי כו' מהאי טעמא דהיינו מהתורה יש לה חזקת פנוי' וא"א להחזיקה בא"א וכשבאה להפקיע מאישות יש חזקת אישות למאן, אני אומר אוקמי אחזקה שגדלה בהדה ונשארה אגידה בבעלה ונמצא אין אנו יכולין לחדש שום דבר ונשארת כמו שהיתה א"א מדרבנן ולא מן התורה הלכך אינה יכולה למאן וזה רק מדרבנן אבל אי בדקינן לה וחזינן דאין לה שערות לא חיישינן שמא נשרו דהוי ספיקא דרבנן אבל בבעיל ליכא ספיקא כו' ואף לא הביאה שערות חיישינן שמא נשרו ועכ"פ מדחזינן שאם הגדילה אף אם לא נבעלה אינה יכולה למאן מכלל דמספקינן שמא גדלי בהדה ומה שמותרת אם ליכא סימנים מטעם הנ"ל ועיין בב"ש סי' קנ"ה ס"ק ל"ב שהזכיר ג"כ כזה, ומה שדחה שם דלא הוי ס"ס כבר כתבתי בגליון הב"ש במקומם שאחרי מח"כ לא דק בזה, ולפי מ"ש לעיל ההיתר מטעם חזקת פנוי' כו' ועכ"פ זה מוכח מדמספקינן שמא גדלה בהדה, ומעתה כיון שהטעם בקטנה שהגדילה שאינה יכולה למאן אפי' לא נבעלה היינו מטעם הספק שמא גדלי בהדה והיינו שאנו מספקינן שמא הי' כונתו שיחולו לאחר שתגדיל אני אומר דבר חדש שפעמי' משכחת שהגדילה ויכולה למאן דהרי אף אם אמר בשעה שקדשה בקטנותה שהוא מקדש אותה אחר שתגדיל שיחולו הקידושין מ"מ לא עדיף ממקדש גדולה שיחול לאחר ל' יום וחלין הקדושין היינו בלא חזרו קודם ל' יום כמבואר בא"הע ריש סימן מ"ב, ולפ"ז ג"כ אם הקטנה חזרה קודם שהגדילה מהני אפי' נתרצית מתחלה שיחולו אחר שתגדיל ול"ת אם חזרה בקטנותה פשיטא דהוי כמיאון שהרי כל ענין המיאון שתאמר א"א בפלוני בפלוני בעלי הנה לא כן הוא דמיאון אינה חזרה וז"ל הרמב"ם בפרק ד' מהלכות אישות ה"ח כיצד מקודשת למיאון שאם נתקדשה ולא רצתה לישב עם בעלה צריכה למאן ואין זו ראיה שרצונה לעקור קדושין ראשונים ולכן צריכה למאן דמה שאינה רוצה לישב עם בעלה הוא ראיה להבא אבל אין זו ראיה שרוצה וכו' וצריכה לומר שאינה רוצה שיהי' בעלה כלל או שאינה רוצה בקדושי אמה, ואמנם עכ"פ מה שאינה רוצה לישב עמו הוא עכ"פ ראי' שאינה רוצה לישאר ומועיל שלא יחול קדושין לאחר שתגדיל מחדש שהרי א"א לחול קדושין מחדש בע"כ בלי רצונה בשלמא קידושין דרבנן שכבר חלו הם והם אמרו שצריכה מיאון דוקא ולא מהני בלא זה ופוק חזי דלב"ש צריכה מיאון דוקא בפני ב"ד ובפני בעל ואטו תי לא מודה ב"ש דאף אי גדלה בהדה שאם אמרה שאין רצונה שיגדלו בהדה דמועיל אף שלא בב"ד ואף שלא בפניו דקדושין מחדש א"א להיות בלי רצונה. ולפ"ז קטנה שלא מיאנה בפניו אבל אמרה שאין רצוני לדור עמו להבא ואח"כ גדלה אף שצריכה מיאון כיון שלא אמרה רק על להבא מ"מ יכולה למאן אף אחר שגדלה שבזו ליכא חשש דגדלה בהדה ונשאר רק קדושין דרבנן הראשונים ומועיל מיאון ובמה שפירשתי דהא דאינה ממאנת כשהגדילה הוא רק מחשש שמא גדלה בהדה יצא לנו דין חדש דמה דק"ל דממאנת ביבם אומר אני שביבם יכולה למאן אפי' הגדילה אם הבעל מת בקטנותה אף שלא מיאנה בבעל וגם אחר מותו לא מיאנה ביבם עד שהגדילה והביאה הסימנים ממאנת דכאן ליכא חששא דגדלה בהדה שהרי אפי' קידש אשה בפירש עד ל' יום ומת תוך הזמן ליכא קדושין כלל אפי' יש לו אח אינה זקוקה ליבם וא"כ ג"כ בקטנה הדין דלא גדלה בהדה ונשאר רק קדושין ראשונים שהם קדושי קטנות וממאנת ביבם אפי' אחר שגדלה, ובזה י"ל מה שיש לתמוה ביבמות דף ק"ז ע"ב דקאמר עולא ממאנת לזיקתו איתבי' רבא וכו' ואמאי תמאן השתא וקשה מה מותיב רבא דלמא מיירי שכבר גדלה ואינה יכולה למאן, ולפמ"ש ניחא כיון שהבעל מת בקטנותה יכולה למאן ביבם אף אחר שהגדילה:

ועכשיו אבאר דברי הרי"ף שכתב ולא אפסק הלכתא בהדיא וחזינן מאן דכתב דהא מילתא ספיקא הוא ועבדינן בה לחומרא דהא תניא המקדש את הקטנה קידושין תלוין כונתו בזה כיון דתנן קידושין תלוין אפילו תפרש כדאוקי רבין אי בעל וכו' עכ"פ מוכח שאין הכונה בבעל שמקדש עתה בביאה דא"כ לא שייך תלוין שקידושי בעילה קדושי חדשים הם א"ו הכונה בזה דע"י בעילה איגלאי שמתחלה כונו שיגדילו בהדה כמ"ש לעיל דאם לא הי' כונתו מתחלה לא הי' עתה בעילות זנות ממילא עכ"פ חזינן שאם באחת כונו לזה מהני גדלו בהדה א"כ אפילו לא בעל עכ"פ מידי ספיקא לא נפקא ושמא כונו וזה כוונת הרי"ף שכתב הרי"ף וז"ל אעג"ב דשנינן לה (כונתו דרבין בעצמו שני לה ויהיב טעמא למה לא חיישינן לספיקא דאמרה איהו עדיף מנאי כו' לכך מסתמא אמרינן לא נתרצה כמש"ל לפרש דברי רש"י ותוס' לפרש דברי רבין) אשנוי' לא סמכינן וניחא דלא קאמר אדחויא לא סמכינן דלא ע"מ שדחה דברי רב ששת כונתו דזה ודאי הוי סומכין על רבין דרב נמי סבר הכי ואטו נחוש לדברי רב ששת נגד רב וק"ו דרבנן קאי בשיטת רב אלא הוא הדבר שכתבתי דבדברי רב אין הכרע דבלא בעיל ליכא אפי' ספיקא ואף דגם רב קאמר אי לא בעיל לא יש לפרש אי לא בעיל לא נפטרה צרתה בלא חליצה אבל רבין דמסיים מי עדיף כו' מוכח דסבר אי לא בעיל לא דאפי' ספק לא הוי ולכן הוצרך לתרץ וליתן טעם למה וע"ז שפיר כתב הרי"ף אשנוי' וכו' וסברא מעלי' הוא דגרי' בהדיא ביוצא דופן וכו' ושמעינן מניה דקטנה שלא מיאנה והגדילה אע"פ שלא נבעלה אחר שגדלה אינו יוצאה במיאון וכו' ועיקר ראייתו דלמה לא תצא במיאון א"ו דחיישינן דילמא מתחלה כונו לאחר שתגדיל כמש"ל ואעפ"כ שפיר כתב הרי"ף דצריכא רק גט מדרבנן משום דמן התורה אוקמינן אחזקה ובזה מתורץ גם תמיהת הב"ש סי' קנ"ה ס"ק ל"ב ולפמ"ש שמה שאינה ממאנת בגדלות משום דגדלה א"כ קטנה שנתקדשה בקידושי שטר ונשרף או בביאה יכולה למאן אף שהביא' שערות ונעשי' יב"ש אם לא נבעלה אחר יב"ש ואולי השוו מדתם שלא תמאן אחר שערות. ונבוא לבאר דברי הרמב"ם בכל המקומות הנה בפ"ד מאישות ה"ח כתב כיצד מקודשת למיאון כו' שאין קידושין מהתורה אלא מד"ס והם תלוין שאם ישבה עם בעלה עד שתגדיל גמרו הקידושין כו' כונתו עד שגדלה עד ועד בכלל שגם אחר שגדלה יושבת עם בעלה ור"ל במ"ש יושבה עם בעלה היינו כאיש ואשתו כמו תמתין עד שתגדיל שאמר ר"ג בדק"ט שר"ל עד שתגדיל ועד בכלל שהרי מוקי כשבעל והרי הבעילה היינו אחר שכבר גדלה כן כונת הרמב"ם וכיון שיושבת כאיש ואשתו מסתמא נבעלת כדברי הרא"ה וכבר כתבתי דאפי' אין כאן עידי יחוד מיירי ולכן לא הזכיר הרמב"ם כאן שבעל בפני עדים ואפי' הבעילה עצמה לא הזכיר משום דכאן אין הבעילה עצמה קידושין מחדש שיהא צריך שתהא בעדים רק לגלוי' שזה הי' כונתם ובעינן רק שנדע בודאי שבעל וכיון שישבו יחד זו הידיעה שבעל לכך כתב הרמב"ם וגמרו הקידושין נעשית א"א גמורה וא"צ יחוד אלא היא עדות על כונה ראשונה ומ"ש אח"כ ואם לא רצתה לישב עם בעלה כונתו שקודם שגדלה כבר לא רצתה ואף שאין זה מיאון וכמ"ש שהמיאון בריך שתאמר דבר שעוקרת הקידושין כגון א"א בקדושי אמי או אי אפשי בפלוני בעלי ג"כ היא אומרת שאין רצוני שיהא בעלי אבל מה שלא רצתה לישב עמו הוא ראי' על להבא אבל אכתי אינו מיאון על קידושין ראשונים אלא שעכ"פ כבר הועיל לה מה שלא רצתה לישב עמו ששוב א"א שיחולו קדושי תורה שיגדלו בהדה עוד וכיון שיצאנו מחשש זה שוב יכולה למאן אף לאחר שגדלה, וזה שסיים הרמב"ם צריכה למאן היינו אפי' אחר שגדלה יוצאה במיאון ואינה צריכה גט ובפי"א מהלכות גירושין הלכה ו' כתב קטנה שלא מיאנה והגדילה אע"פ שלא בעלה משנעשית בת י"ב שנים ויום א' אינה ממאנת שהרי הגדילה, שם לא כתב שלא רצתה לישב עם בעלה אלא כתב שלא בעלה והיינו במקרה שלא אירע שבעלה וא"כ שפיר יש להסתפק שמא הגדילה בהדה ולכך שוב אינה ממאנת ובזה אתיין כל דברי הרמב"ם כהוגן בלי אונס:

הארכנו קצת לבאר דברי הרשב"א בחידושיו שלא יהי' סותרים דבריו ולבאר דברי רש"י ותוס' ביבמות דף ל"ד ודברי הרי"ף בפ' ב"ש ודברי הרמב"ם בכל המקומות, ומעתה פירות הנושרים מדברינו להלכה שקטן שקידש קטנה ופירשו בפירוש בשעת הקדושין שיחולו קידושי תורה לאחר שיגדלו ולא חזרו בהם קודם גדלות הדבר מפורש ברש"י שהקדושין חלין לאחר שיגדילו ונעשית א"א של תורה וגם הרשב"א סובר כן וגם התוס' מודים בזה וגם ברי"ף ורמב"ם מבואר הדבר כן, ובגדול שקידש קטנה סתם ולא פי' בפירוש כנ"ל והוגדלה ולא מיחתה ולא נבעלה אחר שגדלה יש ספק שמא גדלה בהדה וכמו שהוכחתי מדברי הרי"ף והרמב"ם מזה מוכח דהבאות שערות לא מקרי מחוסר מעשה רק מחוסר זמן, והטעם נלע"ד שמן הסתם דרכם להביא בזמנן שהרי רבא אמר ש אין צריכה אפי' בדיקה ואף דלא סמכינן אחזקה זו לחליצה מ"מ לא מקרי מחוסר מעשה ואע"פ שיש ספק בזה שמא גדלה בהדה מ"מ אין כאן חשש א"א דאורייתא משום דלגבי קדושי תורה מוקמינן לה אחזקת פנוי' אבל מועיל ספק זה שלא תצא במיאון ונשארה בחזקה שהיתה עד עתה מקודשת מדרבנן ולפ"ז קטן שקידש אפי' גדולה סתם ולא פירש בפירוש ובקטן אפי' קדושי דרבנן אין לו א"כ אפי' הגדיל אם לא בעל היא פנוי' גמורה דמוקמינן אחזקה וכל זה בודאי לא בעל אבל אם יש ספק אם בעל והיינו שיש ספק אם הי' עידי יחוד א"כ ה"ז א"א דיש כאן ס"ס להחמיר שמא מתחלה כוונו שיגדלו בהדה ואת"ל לא כוונו שמא בעל עתה בעידי יחוד וקידשה עתה, ולא תאמר שאלו ב' ספקות אינם אלא א' לא כן הוא ויש נפקותא וכך אנו אומרים שמא בעל וקידשה בביאה וו והרי היא בעולה וא"א ואם ימות בעלה הכהן ואחיו יהי' כה"ג אסורה לו מן התורה אפי' ביאה ראשונה שאין עשה דוחה ל"ת ועשה ואת"ל שלא בעלה ועדיין בתולה היא ואם ימות בעלה מותרת לאחיו אפי' הוא כה"ג מ"מ שמא גדלו קדושין בהדה ואסורה ותהי' מותרת ליבמה אף אם יהי' כה"ג מן התורה רק מדרבנן גזירה ביאה ראשונה כו' ואף שאין לנו כה"ג מ"מ מקרי ס"ס ועיין בש"ך בכללי ס"ס דין י"א וי"ב, ועוד הרי אנו מצפים שיבנה בה"מ ביב:

ואמנם גוף דבר זה לומר בקטנה שיושבת תחת בעלה בקטנות ולאחר שהגדילה הן הן עידי כו' אינו מוסכם אצלי ויש לי בזה דברים הרבה, וכשבעל הן בשהגדילה וכן קטן שהגדיל ליכא ספיקא דודאי עכ"פ היא א"א דאורייתא אלא שאם יש כאן עידי יחוד באופן שהי' מקום לומר ה"ה כו' או היא מקודשת להבא ואם לא הי' עידי יחוד אז היא א"א למפרע בלי שום ספק וכאשר הוכחתי מסוגיא דיוצא ומדברי הרמב"ם ואם הוא יושב עם אשתו כו' הכל מודים להרא"ה דסמכינן שודאי בעל ולא בעינן עידי יחוד כלל וגם הריב"ש מודה לוה לפי שאין ביאה זו קדושין חדשים:

ועוד אציע הצעה אחת מה שנראה לע"ד וזה הוא שמה שאמרינן גדלה בהדה ופירשו הרשב"א והנ"י דהוי כאלו הותנה לאחר שתגדיל אני אומר שאם אנו יודעים שכשתגדיל תשאר עמו על סמך קדושין אלו ולא יקדשנה מחדש ואנו יודעים שזה הי' דעתם בקדושין ראשונים זה עצמם כאלו התנה דאל"כ על איזה סמך נשארה אצלו אחר שגדלה שהרי אף שבעילת קטנה אינה ביאת זנות שחכמים תיקנו נשואין היינו כל זמן שלא הגדילה אבל תיכף משהגדילה אם בא עלי' על סמך קדושין דרבנן הוי זנות דהרי להכי סבר רב קטנה שהגדילה כו' ומוקי בבעיל והטעם דודאי בעיל לשם קדושין ומשום דאין כו' כנ"ל כדמוכח בכתובות דע"ד טעמא דרב והא פליגי חדא זימנא משמע דגם בזה הטעם משום ב"ו. הן אמת לפמ"ש תוס' שם ד"ה בהאי משמע דזה עצמו הצריכתא דמסיק בקטנה ליכא ב"ז מ"מ רש"י שם ביבמות דף ק"י מוחק הגירסא דשם א"כ נשאר גם בקטנה זה הטעם ואפי' התם איכא למימר דלצריכתא קאמר כן אבל לא שהאמת הוא כן שרב לא מחשב זנות ובפרט לפי מה שהוכחתי מדברי הגמרא דף ך"ט ע"ב ביבמות דמתלי תלי מוכח דבעיל הוא הטעם דאיגלאי למפרע שכוונתו שיגדלו עמה דאל"ה לא הי' בועל ב"ז ואפי' לפי דברי התוס' מ"מ עכ"פ טעמא דרב שמסתמא אינו רוצה להיות בשביל קדושין דרבנן לחוד כשיש בידו לעשות קדושי תורה א"כ ה"ה אם הי' ידוע לנו שבשעה ראשונה כשקידשה הי' דעת' לישאר כך תמיד שלא לקדש מחדש אחר הגדלות א"כ כ"ש שעתה כוונתו לזה הרי הוא כאלו פירש שיחולו אז שהרי הוא רוצה להשאר עמה כך אבל אנן הוא דמחזקינן לספק כשלא בעל דשמא באחת הי' דעתו או דעתה לעשות קדושין כשיגדיל ואם זה הוא בקטנה וא"כ בקטן שודאי לא תיקנו רבנן אפי' לדעת תוס' והרא"ש דלא חשיבא בעילת זנות מ"מ קדושין ונשואין לא תיקנו לו וכמבואר בתוס' בשלהי אשה רבה ובהרא"ש בפ"ב דקדושין סי"ח וא"כ בעודה בקטנותה ליכא איסורא כיון שא"א לו לעשות אז קדושין גמורים כלל אפי' קדושי סופרים אבל תיכף כשיגדיל הא ודאי אף דנימא שאינה זנות מ"מ עובר בעשה שהרי אלו שהי' מתירין פלגש נתקשו דאטו מי עדיף פלגש מכלה בלא ברכה ותירץ הרמב"ן דודאי כשהן רוצים שתהא קנוי' לו לכל דבר אז אמרה תורה שיקדש עיין בב"ש סימן קמ"ו סוף סק"ב וא"כ אחר שנתגדל ואפשר לו לקדש ונשאר עמה בלא קדושין ודאי שעובר בעשה לכ"ע ואם אנו יודעין שמתחלה נשאה אדעתא דהכי שלא יקדשנה מחדש הרי הוא כאלו פירש שיחולו אח"כ ואם אין אתה אומר כן הרי אתה עושה הרבה נשים תחת בעליהן במדינות שנושאין נשים בקטנותם שדרין בלא קדושין כל ימיהם ומעולם לא שמענו ששום אחד אחר שהגדיל קידש מחדש או שיהי' מייחד עידי יחוד אחר שהגדיל וא"כ המה כל ימיהם בלא קדושין כפנוי ופנוי' יחד הא כל זמן שהוא קטן אינו עובר בעשה דהתורה אמרה עשה זו כשאפשר לקדש דוקא אך תיכף משהגדיל חל עשה זו ואיך שתקו כל חכמי הדור אלא ודאי הוא הדבר אשר דברנו כיון שמתחלה הוא נושא אותה ונשאר עמה כל ימיהם הרי הוא עצמו התנאי שיחולו לאחר שיגדיל וא"כ אשה זו אפי' הי' ידוע לנו שלא בעל היתה ספק א"א דשם ודאי אדעתא דהכי מקדש אותה ואין זה דומה להך עובדא דק"ק בונדין אשר הזכרתי בספרי סי' ס"ב ששם כבר נולד ביניהם קטטות ומריבות קודם שהגדיל וא"כ מה בכך דהוי כאלו הותנו מ"מ יכול לחזור קודם הגדלות ובסי' ס"א באמת לא התרתי שם מחמת טעמים אחרים וא"כ אשה זו אסורה אפי' ודאי לא בעיל הא חדא ועוד כיון שדרים כו' כבר כתבתי דבזה הכל מודים להרא"ה שא"צ לעידי יחוד ואגלאי מילתא שמיום שהגדיל נגמרו הקדושין ולסמוך על דבריו שלא בעל כלל כבר כתבתי שם בנודע ביהודה סי' ס"א שקשה מאוד לסמוך על דברי' ולא רציתי להתיר ואף שהי' לנו עוד סברא להקל שהרי מת ולא נבדק ואולי לא הגדיל כלל שחזקה דרבא לאו כודאי הוא שהרי לא מהני לחליצה ואפי' הכי לא רציתי להתיר ק"ו בזו שהיום או למחר יבא הבעל ונמצא בו סימני גדלות ואז למפרע הוא גדול מיום ששלמו לו י"ב שנים ויום א' ואיך נתיר את זו לכן מן השתים ירחמו על אשה זו ואני לא מצאתי לה היתר:

דברי אהובו הדן לפניכם ומשפט הבחירה לכם ללבן ולברר הדברים האלו:

הק' יחזקאל סג"ל לאנדא

תוכן העניינים

תשובות הראם חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה