תשובות הראם חלק ג· רבי אלכסנדר סנדר מרגליות
סימן ל
בעז"ה בסי' י"א ש"ע אה"ע ולבאר כל השיטות כל או"א על מקומו יבא בשלום
שאלת לבאר לך בביאור השיטות בדין עידי כיעור וקלא דלא פסיק. והנני מבאר לך בס"ד, ותחלה אבאר לך בס"ד שיטת רש"י לל"ק בגמרא כך הוא לפי פשוטו לא מפקינן מבעל בין יש לו בנים בין אין לו בנים אלא בעידי טומאה ומבועל מפקינן בקול אי לא אפסקי' אחר ואין לו בנים ואם יש לו בנים בעינן עידי טומאה. ולתירוץ האב"ע ס"ל לרב דאין מוציאין אפי' מן הנטען בקול ואף באין לו בנים ולכן ברייתא דלא כרב וצ"ל אפי' בקלא דלא פסיק ואתחזק בבי דינא והקול הוא על זנות ממש ואע"ג דנטען אלמי' לקלא אפ"ה לא מפקינן מיני' ולכאורה קשה דהא לקלא דמקמי נישואין ודאי חיישינן וכ"ש היכא דאלמי' לקלא וא"ל כיון דלבעל הוי אחר נישואין תו לא חיישינן לי' דהרי בגיטין גבי יצא קול גרושה והיא יושבת תחת בעלה מוכח דמשני מוציאין וצ"ל דטעמי' דרבא כיון דמבעל לא מפקינן ועיקר האיסור של הבועל מטעם דנאסרה בשבילו לבעל וכיון דחששא דקלא הוא רק דרבנן, ובזה כיון שלא נאסרה לבעל בשבילו לא החמירו. או אפשר דכאן חששו ללעז דבעל טפי דהתם ליכא לעו דאימא סמוך למיתה גרשה אבל הכא יאמרו שהי' דר עם זונה וגם התם ליכא לעז במה שהיא גרושה לדידה ובקול זונה ג"כ ליכא לעז דידה דאימור היא גרושה או חלוצה ולכך הוציאה:
והנה לשיטת התוס' בפירוש' לר' ראיות הבעל וקלא דפסיק שוין ור' מחמיר אף בפסיק, ועוד נראה לשיטת התוס' בפירוש' דאין חילוק בין ראיות הבעל לעידי כיעור כאשר יתבאר דלא עדיפי עדים מראיות הבעל (ובאמת צ"ע לפי מה שפירש"י קלא דפסיק היינו שיצא קול אחר ששקר קול הראשון נראה דזה גרע הראיות הבעל דבר כיעור ואולי מטעם דלא מבטלינן קלא), והנה לפי שיטת רש"י פלוגתא דרבי ורבנן באין לו בנים כגוונא דמיירי הברייתא, ולפ"ז אליבא דהלכתא בקלא דלא פסיק לחוד מפקינן בין מבעל בין מבועל באין לו בנים אבל ביש לו בנים לא מפקינן משניהם רק בעידי טומאה אבל בראיות הבעל בדבר מכוער לא מפקי' דה"ז דומה לקלא דפסיק ואפי' בעידי כיעור מוכח דלא מפקי' מדקאמר הלכתא כוותי' דרב בקלא דפסיק משמע אפי' בעידי כיעור ואין לו בנים לא מפקי' וביש לו בנים אפי' עידי כיעור וקלא דלא פסיק לא מפקי'. אמנם קשיא טובא דרש"י גרים הני מתני' משמע דתרווייהו אתיא כרבי ולר' אמאי מהני אפסקי' אחר דהרי לדידן אין חילוק בין אפסקי' ללא אפסקי' ואפי' אליבא דרבי כיון דאין חילוק בין בעל לבועל. ודא דהוי קשיא לי' להרמב"ן בספר תולדת אדם ובס' הזכות ולכך פירש לשיטת רש"י דה"ק אב"א הא מתני' רבי היא דמפיק בעידי כיעור לחוד וממילא מוציאין מבועל בקול לחוד משום דזה דכנסה הנטען אלמויי אלמי' לקלא ואין לך עידי כיעור גדול מזה, ולפי שיטת הרמב"ן בדעת רש"י ס"ל לרבי דבקול לא מפקי' מבעל באין לו בנים רק בעידי כיעור ואין לו בנים ומבועל מפקי' בקול ואין לו בנים ואליבא דהלכתא לא מפקי' מבעל אלא בעידי כיעור וקלא דל"פ ואין לו בנים ומבועל היכא דלא אפסקי' אחר ואין לו בנים מפקינן בקלא דלא פסיק לחוד דכיון דכנסה הוי כניסתי' קלא דלא פסיק וע"כ. אבל בקלא דפסיק ואפי' באין לו בנים לא מפקינן מבועל וביש צו בנים לעולם לא מפקי' בין מבעל בין מבועל אפי' לא אפסקי' אחר כ"א בעידי טומא':
והרשב"א נסתפק בדעת רש"י אי דס"ל דהא דאמרינן הלכתא כרבי בקלא דלא פסק מיירי באין לו בנים ובעינן תרתי עידי כיעור וקלא דלא פסיק ובכה"ג מוציאין בין מבעל בין מבועל באין לו בנים ור' מיירי ג"כ כה"ג וסבר דבעידי כיעור לחוד מפקי' או דר' מיירי אפי' ביש לו בנים ואפ"ה בדבר מכוער לחוד תצא וצ"ל לשיטתו דהא דקאמר אב"א הא מתני' רבי הוא דמחמיר בעידי כיעור מבעל אפי' ביש לו בנים ממילא באין לו בנים מחמיר עכ"פ להוציא בקדל"פ ואנן פסקינן הלכתא כר' בקדל"פ בין יש לו בנים ובין אין לו בנים. ובדעת הרשב"א עיין מה שאכתוב לקמן:
והשתא אבוא לבאר שיטת השאלתות. והנה לפי נוסחת השאלתו' שלפנינו ז"ל אמר רב ובעדים אבל אקלא לא כיון דאבעל לא אסרי' לה דא"כ אתה מוציא לעז על בניו של ראשון ואי איכא עדים בדבר מכוער וקדל"פ מפקי' לה בין מבעל בין מבועל דתניא רוכל יוצא כו' ואמרינן הלכתא קשיא אהדדי ל"ק הא בקד"פ הא בקל"פ ואיכא עדים כרבי קד"פ כרב, ומלשון זה מבואר בין מבעל בין מבועל מפקינן בעידי כיעור וקדל"פ מוציאין אפי' יש לו בנים וכן פי' כרמב"ן. וצריכין לפ' הסוגיא לפי שיטתם דנראה ממ"ש דא"כ אתה מוציא לעו כו' נראה דס"ל להלכה גם שינויא קמא דקדל"פ וליכא בנים מוציאין מבועל, ובזה שפיר יש לחלק בין אפסקי' אחר אמנם גם הלכתא אמת דבתרוויי' מוציאין אפי' ביש לו בנים אף מבעל, וצריכין לפרש האבע"א דר' היא דלרב אף מבועל ואפי' אין לו בנים אין מוציאין בקול אף דלא שייך לעז ולגבי בועל הוי מקמי נישואין מהטעם שכתבתי לעיל:
אמנם ר' דמחמיר דאף בעידי כיעור מוציאין מן הבעל ה"ה דמחמיר ג"כ בקול דמוציאין מן הנטען ואין לו בנים ולא אפסקי' אחר ונראה מדברי השאלתות דמוציאין מנטען בקדל"פ באין לו בנים משום דלל"ק מודה רב בזה ואף דבאבע"א הבריי' אתיא כרבי ולכך פסקי' כהך ברייתא אבל ביש לו בנים לענין נטען או בעל אפי' באין לו בנים בעינן עידי טומאה כרב או ע"כ וקדל"פ ואז מוציאין אפילו מבעל ובועל אפי' יש לו בנים וה"ק בקדל"פ כרבי דהיינו בהא לחוד מוציאין מנטען באין לו בנים ואם יש עמו ע"כ מוציאין אף אם יש לו בנים או מבעל דלדידי' אין חילוק בין יש לו בנים לאין לו בנים וקלא דפסיק כרב ר"ל לחוד ודאי לכ"ע אין מוציאין אפי' לר' רק דאפי' עם עידי כיעור דס"ל לרבי דמוציאין עם קד"פ אין פסקינן בזה כרב דלא מהני דהיינו ביש לו בנים או לענין בעל דהרי בעידי כיעור גרידא מוציאין מן הנטען דהא עידי כיעור עדיף מקדל"פ הוכפל הדבר ובקד"פ כרב קאי אבעל או לנטען וביש לו בנים דבעינן עידי טומאה ובהא ס"ל לרב אפי' לל"ק דאין מוציאין ושייך שפיר לומר כרב משום דבין לל"ק ובין לל"ב ס"ל לרב הכי, אבל בנטען לא שייך לומר כרב דהרי ללישנא קמא ס"ל לרב דמוציאין וזה מדוקדק מאד בדברי השאלתות שהביא לישנא קמא דרב דלא מפקינן מנטען בקלא משום לעז בנים של ראשון משמע באין לו בנים מוציאין, וגם הביא הפסק הלכה דבתרתי מוציאין בין מבועל בין מבעל אף ביש לו בנים אמנם קשיא קצת דלא הביא האי דינא דדבר מכוער לחוד דג"כ מוציאין מנטען באין לו בנים, ואולי ס"ל דאע"ג דלרבי דבר מכוער לחוד עדיף מקלא לחוד אעפ"כ לדידן עידי כיעור לחוד לאו כלום וקלא עדיפא וכ"ש לגבי בועל דאלמויי אלמי' לקלא זה עדיף מעידי כיעור, נמצא פסקן של דברים אלו לפי נוסחא זו מבעל אע"ג דאין לו בנים ומבועל ביש לו בנים מוציאין בעידי כיעור וקלא דל"פ ומבועל בחד מנייהו:
וזה כמ"ש הרמ"א בהג"ה זולת במה דמחלק גבי בעל דוקא באין לו בנים ובשאלתות לא נמצא החילוק גבי בעל לפי נוסחא זו יש חילוק בין אפסקי' או לא גבי בועל ואין לו בנים. אבל מה נעשה דמדברי כל הפוסקי' לא מצאתי שיפרשו דברי השאלתות כמ"ש ולחלק לענין בועל בין יש לו בנים או אין לו בנים. וכן מוכח מדברי הרמב"ן והרשב"א שהקשו מרב נחמן דהוציאוהו תנן דהיכי משכחת דמוציאין מנטען ואין מוציאין מבעל ואם איתא הא משכחת לה בקול ואין לו בנים כמש"ל:
והנה הרמב"ן פירש דברי השאלתות דהא דפסק הלכה כרבי בקלא דל"פ בין אין לו בנים ובין י"ל בנים דלעולם בעינן תרתי ואין חילוק בין בעל לבועל. אמנם בזה חלק עליו וס"ל דביש לו בנים בעינן עידי טומאה והמסקנא הוא דוקא באין לו בנים ופירש הסוגיא אליבא דשאלתות הני מתניתא רבי היא ולר' בכיעור לחוד מפקינן אפי' מבעל ומנטען מוציאין בכל דהו וצ"ל דכונת הגמ' כיון דחזינן דר' מחמיר כ"כ י"ל דהנך ברייתא אתי' כר' דמחמרי ג"כ בנטען ומפקינן מיני' בקלא ואין לו בנים ואנן ס"ל דבעל ונטען שוה וכמש"ל ועוד כתב דגרסי' הא מתניתא דאין לו בנים אתיא כר' ואין חילוק בין בעל לבועל לעולם רק בין יש לו בנים לאין לו בנים בין בבעל בין בבועל אבל מתניתין דאפסקי' אחר אתי' כרבנן. אמנם לפ"ז ע"כ יש חילוק בין יש לו בנים לאין לו בנים ולכך כתב הרמב"ן על השאלתות דאינו מחלק בכך, ואף לתרוצא קמא דהרמב"ן אכתי משמע דברייתא מחלק בין יש לו בנים לאין לו ואתי' כר' ואנן פסקי' כותי' בקלא דלא פסיק משמע דקאי על אין לו בנים ולכן הסכים דבאין לו בנים בעל ובועל שווין ומוציאין בתרתי וביש לו בנים בעינן עדי טומאה:
והרשב"א השוה דעת רש"י לדעת השאלתות ונסתפק בדבריהם כמ"ש למעלה:
ושיטת רבינו תם ושיטת ר"מ שווין בדעת השאלתות זולת דר"מ הוסיף דבעינן קדל"פ עם ראיות הבעל אמנם לפרש הסוגיא לפי דבריהם קשה מאוד והנה לכאורה נלענ"ד לפרש לשיטת ר"ת דרב מיירי בעידי כיעור ולאו משום דעדי כיעור כעדי טומאה ממש רק כיון דעדי כיעור יתפרסם הקול ואיכא לעז טפי ומוציאין אפי' מבעל אפי' יש לו בנים ללישנא קמא ובקול בלא עדים באין לו בנים ולאבע"א אף באין לו בנים אין מוציאין רק בעידי כיעור ור' מפיק בקול באין לו בנים ולכך ברייתא ר' היא, ולפ"ז הא דס"ל הלכתא כותי' דר' בקדל"פ היינו באין לו בנים והלכתא כותי' דרב בעידי כיעור אפי' ביש לו בנים. ומ"ש ר"ת ומיהו בבעל שראה דבר מכוער וכו' נלע"ד כונתו דהוי קשיא לי' מנ"ל דפליגי ר' ורבנן דהא אעג"ב דפשטי' דלישנא דברייתא משמע דליכא עדים רק ראיות הבעל כמו שפירש, אכתי איכא למימר דבראיות הבעל כעדים דמי דשויא אנפשי' חד"א ולזה כתב ר"ת דבאמת בעדים גופא אין הטעם משום דהוי ממש עדי טומאה רק משום שנתפרסם הקול אמנם לפי לשון המבואר בדברי ר"מ משמע לכאורה דעידי כיעור הוי כפתח פתוח וכעידי טומאה ממש א"כ הדק"ל אמאי לא נימא שויא אנפשי' חד"א (וראיתי להפני יהושע בסוגיא דפ"פ שכתב מפני שהוא מדרבנן ואכתי טעמא לא ידענא מה חילוק יש בזה ולדעתי פשוט דגם בא סור דרבנן שייך לומר שויא נפשא חד"א ואולי כיון למ"ש בפנים דבראיות הבעל לא גזרו חכמים כלל) ואפשר דלאו דוקא קאמר דדמיא לפ"פ זולת רבנן החמירו לשוייהו כעידי טומאה (ואפשר דזה כונת הפני יהושע) ור' ס"ל דבראיות הבעל החמירו לחוד ואנן ס"ל דבעינן עוד קדל"פ אמנם עכ"פ לפמ"ש למעלה משמע דהא דפסקינן כר' בקדל"פ מיירי באין לו בנים ובדברי השאלתות א"א לפרש כן דמלבד מה שהקשה הרא"ש קשה עוד דא"א לומר דאו או קאמר דהרי עידי כיעור וקלא דל"פ אינם שוים דבעידי כיעור מוציאין אפי' ביש לו בנים ובקדל"פ דוקא באין לו בנים והי' נראה ליישב דודאי ר' מיירי אף ביש לו בנים רק דס"ל דר' ורבנן אבעל ובנטען כמבואר בדברי הר"ת ולכאורה קשה דמה מהני ראיות הבעל לגבי נטען דבשלמא לגבי בעל שויא אנפשי' חד"א אבל לגבי נטען לא שייך זה וצ"ל דלכן מן הנטען מוציאין משום דהוציאוה מבעלה והוי קלא דמקמי נישואין לנטען ואי כמ"ש לעיל דז"א דהא כיון דמוציאין מבעל א"כ ממילא איכא לעז בנים ומבעל צריכין אנו להוציאה משום דשוי' אנפשי' חד"א.. אמנם אנן ס"ל דאין מוציאין מבעל אא"כ איכא קלא בהדי' משום דלא ס"ל שוי' אנפשי' חד"א. אמנם מכל זה דברי השאלתות א"א ליישב מכח זה, סוף דבר דברי. ר"ת ור"מ אי אפשר לעמוד על כוונתם בפי' כוונת השאלתות אי ההלכתא מיירי ביש לו בנים או באין לו בנים:
ושיטת הרא"ש בכוונת השאלתות דרב מיירי בעידי טומאה ורבי מיירי בעידי כיעור, אמנם אכתי רבי גופא מיירי באין לו בנים וא"כ גם הא דפסקינן הלכתא כרבי בעידי כיעור וקלא דל"פ דוקא בלא בנים כמבואר בברייתא ובכה"ג ס"ל דהוי כעידי טומאה אבל ביש לו בנים אפי' בתרוייהו אין מוציאין אבל לשון השאלתות לא נראה כן כמ"ש למעלה אמנם יש לפרש דבעידי כיעור וקלא דל"פ כיון דמפקינן א"כ אף יש לו בנים מוציאין ובקלא לחוד מוציאין באין לו בנים וכ"ש בדבר מכוער לחוד והא דקאמר הא מתניתין רבי היא היינו דמוציאין מבעל בדבר מכוער, וא"כ עידי' כיעור היינו עידי טומאה וא"כ מתני' מיירי לעולם בלא עידי כיעור רק בקלא דפסיק ומוציאין מנטען דאלמי' לקלא בד"א באין לו בנים, ואם באו עידי טומאה היינו עידי כיעור מוציאין אף מבעל וכ"ש מבועל אף ביש לו בנים ואף ס"ל דכיעור לחוד לא מפקינן רק מבועל באין לו בנים ובתרווייהו מפקינן אף מבעל וא"כ אין בעל ובועל שוין. אמנם רבינו הטור כתב בשם הרא"ש דאף בשניהם אין מוציאין אלא באין לו בנים אז מוציאין בין מבעל בין מבועל ולעולם שניהם שוין וא"כ צ"ל דמפרש דברייתא רבי הוא באין לו בנים והיא היפך דברי השאלתות:
וראיתי להנימוקי יוסף שפי' תצא דמצוה להוציאה שהיא בכלל יוצאת משום שם רע וא"כ צל"ע מאי ראי' מייתי בגמ' דמוציאין מן הנטען. אמנם ראיתי בסוף דבריו שהריטב"א כ' דבר מכוער דמיא לקלא דלא פסיק ואתחזק בב"ד ולבעל הוי בתר נישואין ולבועל הוי קמי נישואין. אמנם לפ"ז צ"ל דהכי מייתי ראי' כיון דחזינן דר' ס"ל תצא שלא בכתובה וא"צ התראה כדמשמע בירושלמי וכ"פ ברמב"ם א"כ ממילא ע"כ צ"ל משום דרגלים לדבר שזינתה ולכך הוי כקלא דלא פסיק אבל לרב דינה כשאר עוברת על דת וצריכה התראה ולפירושו צ"ל הא דאמרינן הל' כוותי' דר' בקלא דלא פסיק היינו דס"ל לגמרי כרבי דבעידי כיעור לחוד או קלא דל"פ לחוד מוציאין מן הנטען באין לו בנים. אמנם לענין אפסקי' אחר אין חילוק ואף דהריטב"א כתב אח"כ דנטען אלמויי אלמי' לקלא מ"מ מוכרח דכתב כן לרווחא דמילתא דהרי בלא האי טעמא כיון דהוא קלא מקמי נשואין אם כנס יוציא ועוד דהרי ברוצה להחזיר כתב הטעם דקים לי' בקלא דליתא וא"כ שוב א"צ לסברא דאלמויי אלמי' דכיון דכל שלא אמר קים לי' בקלא דליתא ממילא אסורה:
שוב ראיתי דנראה כוונת הריטב"א דקלא דלא פסיק לחוד אין מוציאין אא"כ איכא עידי כיעור שהוגבה בב"ד ואז הוי הוחזק בב"ד ולא קול הברה דהוי עידי כיעור כמו רגלים לדבר כמו נרות דולקות גבי קדושין, ואפשר דבעינן נמי לא אפסקי' אחר דכיון דאלמי' לקלא חיישינן הא לא"ה אכתי לא הוי קול ממש וכן משמע בנ"י. והא דכתב דעידי כיעור הוי כקלא דלא פסיק ואתחזק בב"ד אין הכוונה דמיירי בעידי כיעור וקלא דפסיק רק עיקר הדיוק קאי על אתחזק בב"ד וכן מוכח מהנ"י שפירש כן לדעת הרי"ף דס"ל דאף מנטען בעינן תרתי, ועדיין צ"ע דמלשון הריטב"א משמע דבחדא מוציאין: