אור ברסלב

תשובות הראם חלק ג· רבי אלכסנדר סנדר מרגליות

סימן כט

סימן כח

שאלה דק"ק בראד

נשאלתי ע"ד איש נכבד ת"ח עתיר נכסין ועתיר פומבי שפגע מדה"ד בדביתהו זה כמה שנים שנשתטית, וכבר הוציא הוצאות מרובים ואין דן דינה למזור ורפואות תעלה אין לה והוא יושב גלמוד כלא תורה ושלוה וטובה וגם מתיירא לנפשו מדשמואל דאסור לישב בלא אשה וגם עובר אדר' יהושע דלערב אל תנס ידיך, ונשאל נשאל מעמדי אם יש לו התרה ע"י מאה רבנים כמבואר בדברי הפוסקים:

וזה החלי בעזר צורי וגואלי, ולפניו תפלתי אערכה שלא אכשל בדבר הלכה. והנה כבר ידוע מחלוקת הראשונים ג"כ אם תקנת רגמ"ה הוא אף כמקום מצוה אם לאו ולא אכניס ראשי בענין זה כי איני כדאי. אמנם כבר מבואר בדברי האחרונים שיכולין להתיר ע"י מאה רבנים מג' ארצות ועיין בב"ח ובתשובה סימן צ"ג שהתיר כן בנשתטית וכתב שכן נהגו ומעשה רב. ומלשון הב"ח וכן מבואר במור"ם מרוטנבורג שהעתיקו לשון רגמ"ה שיש לו התרה ע"י מאה רבנים אם יראה טעם מבורר לדבר נראה שכל שיגיע ענין בין איש לאשתו שאין ראוי להחזיק בחרם רגמ"ה יהי' מה שיהי' ויתירו ע"י מאה רבנים דוקא כדי שלא יהי' קל בעיני הדורות. ומ"ש מעלתו לשונם דלאו דוקא לדבר מצוה אלא אפי' טעם אחר כל שהטעם יהי' הגון להתיר בעיני חכמי הדור ולא מבעיא לשיטת הסוברים דרגמ"ה לא גזר במקום תצוה דע"כ דמאה יכולין להתיר שלא לצורך מצוה דהרי במקום מצוה לא גזר כלל אלא אפילו לדעת הסוברים דאף במקום מצוה גזר מ"מ א"א לומר דאף בק' רבנים אין להתיר רק במקום מצוה דא"כ למה להו למימר טעם מבורר דאטו מי סני להו לפרש דאין להתיר רק במאה רבנים ומקום מצוה ומה להו לתלות בראות עינים של המאה רבנים אע"כ דלאו דוקא מקום מצוה, אמנם בנידון דידן לא צריכנא להא דלע"ד עדיף נידון דידן ממצות יבום ופרי' ורבי' ושבת, ויש להביא ראי' דטפי יש להתיר בנידון דידן ממצות יבום משום דהצלת עבירה שיושב בלא אשה והרהורי עבירה קשה מעבירה עדיף מקיום מצוה, חדא דהרי הת"ה פסק דמבטלין לערב אל תנח ידיך משום קטט והביא ראי' מהא דמבטלין מצות יבום משום קטט ע"ש ואעפ"כ אסור לישב בלא אשה משום קטט משום דהרהורי עבירה קש' מעבירה וא"כ מוכח דהצלה מעביר' עדיף מיבום דהרי יבום מבטלין משום קטט משא"כ לישב בלא אשה אסור אף במקום קטט ושוב מצאתי בשב יעקב שהביא ראי' זו אגב גררא) ואף דהח"מ השיג על ראיות הת"ה מ"מ השיג מטעם אחר אבל מדברי ת"ה מוכח כן ועכ"פ יש לסמוך להתיר עפ"י ק' רבנים משום הרהורי עבירה:

ולפי מ"ש דהצלת עבירה עדיף מקיום מצוה יש ליישב במה דפסק מוהרמ"פ בעוברת ע"ד דכופין להוציא והביא ראי' ממור"ם במרדכי והג"א ושאר פוסקים דרגמ"ה לא תיקן במקום מצוה ולא הביא כלל דעת חמיו הגאון מהר"י מינץ שהדפיסם דחולק ע"ז וס"ל דגזר אף במקום מצוה. ולפי מה שכתבתי יש ליישב דס"ל דאף אם נימא דגזר אף במקום מצוה במקום שעושה עבירה אם אינו מוציא' לא גזר (ועוד לענ"ד כיון דאסור לישב בלא אשה מטעם סייג וגדר שלא לעבור בקום ועשה על ונשמרת מכל דבר רע ולדעת ר' יונה הוא לאו דאורייתא ודאי לא גזר רגמ"ה כי אין ב"ד יכולין לבטל דבר שהוא סייג וגדר כ"א לפי שעה כמבואר ברמב"ם הלכות ממרים, וא"כ א"א לומר דתקנת רגמ"ה הי' לעולם ועיין בש"ך בי"ד סי' רל"ט ס"ק ך):

ועוד נלע"ד להביא ראי' ממ"ש בעוברת ע"ד הואיל ונקרא רשע כופין אותה לקבל גט וכ"ש בנידון דידן דודאי מטעם ונשמרת מכל דבר רע דנקרא רשע (ועיין בע"ג דף כ"ב תוס' בד"ה שלא להרהר שכתבו שהוא דרשה גמורה) ועיין בתשו' מוהר"י הלוי. ועוד יש להביא ממ"ש בש"ע סי' קי"ו ברמ"א סעיף א' דבראתה דם מחמת תשמיש יכול לישא אשה על אשתו ומבואר שם בח"מ וב"ש דמיירי אף בכבר קיים פרי' ורבי' וע"כ הטעם משום דאסור לישב בלא אשה. עוד הבאתי ראי' לנידון דידן דיש להתיר חרם רגמ"ה בנשתטית ממ"ש הרא"ש הביאו הש"ע סי' קי"ז דנכפה כופין אותה לקבל גט ועיין בתשובות הרא"ש יראה מבואר דעיקר הטעם משום דמדמה נכפה דהוי מום גדול כמו שוטה דבודאי הוי מום גדול ואפי' מאן דפליג היינו דס"ל דנכפה לא הוי מום גדול כמו שוטה מדלא חשבינן לי' במתני' גבי אלו שכופין אותם להוציא אבל על שוטה לא קשה זה וא"כ כ"ע מודו דאילו הי' שוטית יכולה להתגרש היו כופין אותה לקבל הגט מטעם מום דאף דנולד המום אח"כ אין חילוק רק לענין כתובה כמבואר בתשו' מור"ם מלובלין סי' א' ובב"ש, ומבואר בהדיא דמלבד שיכול להוציאה מביתו ולבטל ממנה שאר כסות ועונה יכול לכופה בכפיות אחרות לקבל גט וא"כ ס"ל דיכול לישא אשה אחרת עלי' ודוחק לחלק דבשוטה עיקר המום דאין יכול לדור עם נחש בכפיפה וא"כ אינו מתקן המום במה שנושא אחרת, ועוד דא"כ גבי נכפית דעיקר הטעם משום סכנה נימא כיון דמוציאה מביתו ומונע שאר כסות ועונה שוב אינו יכול לגרשה בע"כ לעבור תקנת רגמ"ה אלא ע"כ כדקאמר טעמא כיון דמן הדין אף באיש כופין ממילא לא תיקן רגמ"ה לישב בלא אשה וכופין אותה לקבל גט דכיון דאגידא בי' לא יהבי' לי' אחרינא וא"כ כ"ש בשוטה דלא תיקן רגמ"ה לישב בלא אשה בשבילה, ולזאת נלע"ד דבעיקר הדין ממילא דיש להתיר פ"י מאה רבנים ע"פ האופני' המבוארים בב"ח ולהשליש כתב בדרך הודאה על סך מסוים יהי' מבואר בתוכו שהי' תנאי באם שיתן לה גט לכשתבריא אזי פטור מהחוב ופטור חוב כ"ע מודו דלא מקרי אונס. ועוד יש להביא ראי' מתשובת א"ז שהביא הב"ח בי"ד ס"ס רכ"ח דבנשבע שלא לישא אשה לא הוי כולל אף שכבר קיים פ"ו וכתב הטעם משום לערב אל תנח ידיך, ועדיין צ"ע דהוי כולל משום נשים שאינן ראוין להוליד וצ"ל דאכתי אסור לישב בלא אשה. אמנם מל' הב"ח מבואר שם דמשום לערב אל תנח ידיך אין השבועה חל, ובזה מיושב מה שהקשה הש"ך בי"ד סי' רל"ט ס"ק ך"ג על הרמ"א די"ל דבעובדא דא"ז ליכא כולל כלל:

שוב מצאתי למהרח"ש ומהרי' אדרב' שכתבו עוד טעם אחר להקל בנשתטית משום דלא מקרי אשה כיון שאינו נוהג עמה מנהג אישות ולא נכלל בתקנות רגמ"ה וכדאי אלו הגאונים לעשות עכ"פ סניף מדבריהם להתיר במאה רבנים, שוב ראיתי להט"ז סי' ק"ך שהאריך ג"כ להתיר בנשתטית מטעם הרהורי עבירה ואף שהזכיר שם גם שב' מ"מ הרואה יראה דמשמע מלשונו דגם מטעם הרהורי עבירה לחוד יש להתיר ומכ"ש דיש ג"כ לצרף הטעם דלערב אל תנח ידיך, ועוד אומר אני אף אם ימצא מי שלבו נוקפו להחמיר שלא מן הדין מ"מ עכ"פ טעם מבורר הוא ויש להתיר ע"י מאה רבנים כדכתיבנא. והתקנה הואיל ואתי לידן נימא בי' מילתא בקצרה מאפס הפנאי דהנה על מה שמבואר בתקנה להשליש הגט ולעשות שליח להולכה, הנה הגאון פני יהושע ר"פ מי שאחזו ובעל הג"ה במשנה למלך שדו בה נרגא והדבר קשה מאוד שגדולי ראשונים ישגו בזה, לזאת אמרתי ליישב קצת לפי מיעוט השגתי, וצריך אני לבאר תחלה לשון הרמב"ם פ"ב מהלכות גירושין הלכה ט"ו והעתיקו הש"ע סי' קכ"א בריא שאמר וכו' ואם כתבו ונתנו לה פסול והקשו הב"י והאחרונים דמנ"ל דאינו רק פסול מדרבנן והנה מקור לדין זה הוא בגיטין ריש פרק מי שאחזו והגאון פני יהושע חקר הטעם אמאי אין כותבין ונותנין עד שישתפה וכתב תחלה משום דבעינן שליחות והקשה ע"ז דא"כ לדעת הסוברים דלא בעינן שליחות בכתיבה תקשה אמאי אין כותבין ולענ"ד אשתמיטתי' דברי המרדכי ביבמות פרק ר"ג דכתב דאף דלא בעינן שליחות ממש מ"מ בעינן דאיהו הוי מצי עביד יעו"ש ודבר זה אשתמיטתי' גם להמגיה במשנה למלך ע"ש (ובלא"ה דבריו תמוהין שם מאד במה שכתב דנ"מ שצוה למוסרו לידו וכו' ודברים אלו מרפסין איגרא דהרי עיקר ברייתא בהכי מיירי) אמנם בלא"ה דברי הפני יהושע תמוהין במה שכתב הטעם דלכך אין כותבין משום דאיהו לא מצי למעבד דהרי לשיטת הרבה פוסקים שוטה כשר לכתוב גט בגדול עומד על גביו אפי' תורף וא"כ לדעת הפוסלין משום דבעינן שליחות אבל אם הבעל בעצמו כותב וגדול עומד ע"ג אע"פ שהוא שוטה נראה דכשר דלא שייך טעמא דשליחות וכיון דאיהו מצי למיכתב מצי למעבד שליח, ומכ"ש לפי מ"ש בעצמו לחלק בין גט לחליצה דבחליצה עומד ע"ג כשר משום דמעשה החליצה מוכיח משא"כ בגט שעושה לצורך אחרים א"כ כשכותב לעצמו לחליצה דמיא וכשר לכ"ע בעומד ע"ג וא"כ מצי עביד שליח. אמנם לענ"ד פשוט וברור דהטעם בעצמו הוא הטעם שכ' הרמב"ם גבי אמר ללבלר כתוב גט לאשה דעלמא לכשאכנסנה אגרשנה דפסול משום שלא נכתב לשם גירושין כיון דאינו יכול לגרש עכשיו וא"כ ה"ה הכא כיון שאינו יכול לגרש עכשיו הוי נכתב שלא לשם גירושין. והנה ביבמות דף נ"ב ע"ב בעי רמי בר חמא ביבמתו מהו ופירשו התוס' דהא איבעיא אי הוי ריח הגט אם לאו אבל גיטא מעלי' ודאי לא הוי מדאורייתא והרא"ש פירש האבעיא גם מדאורייתא דאפשר כיון דבידו לבא עלי' לאו מחוסר מעשה הוא אמנם מלשון הרמב"ם פרק ג' הלכה ו' מבואר דמפרש האבעי' מי נימא כיון דאגידא בי' והיא קצת אשתו הוי לשם גירושין או דלמא כיון שאינו אשתו גמורה לא הוי לשם גירושין. והנה באמת לכאורה קשה על הרמב"ם אמאי לא נימא כל שבידו לאו כמחוסר מעשה והרי מבואר בגיטין דכל דלאו מחוסר מעשה הוי לשם גירושין דהרי ר' יוחנן מחלק בין שוטה לישן דישן אינו מחוסר מעשה משמע גם כן דאי הוי שוטה לאו מחוסר מעשה הוי הכתיבה לשם גירושין ואף אם נחלק בדוחק בין שוטה ליבמה מ"מ הרי קי"ל כל שבידו לאו כמחוסר מעשה. שוב מצאתי לבעל מחנה אפרים שכתב שס"ל להרמב"ם דמקרי לאו בידו משום דאי בעי' ערקא ואזלא לעלמא ולקמן יתבאר עוד. אמנם לפ"ז קשיא לשיטת הרמב"ם אמאי לא פשטינן לה מדר' יוחנן גבי קורדייקוס דהרי שוטה נשואה אגידא בי' טפי ואפ"ה ס"ל לר' יוחנן דאין כותבין ונותנין וכבר כתבנו הטעם משום דהוי נכתב שלא לשם גירושין ואי משום דשוטה מחוסר מעשה הא כבר כתבנו דע"כ גם יבמה הוי מחוסר מעשה וניחא לי' להרמב"ם דודאי בשוטה נשואה שהיא אשתו ממש באמת לא קא מבעיא לן דהוי גיטא מדאורייתא רק דר' יוחנן ס"ל דמדרבנן אין כותבין רק ביבמה מיבעיא לי' מדאורייתא כיון שאינו אשתו גמורה כמבואר בלשון הרמב"ם אבל מדרבנן בלא"ה הוי גיטא שהרי הגט פוסל היבמה מהיבם ועיין בחידושי רשב"א ורמב"ן והוי ריח הגט וא"כ שפיר הוכיח הרמב"ם דר"י אינו פוסל הגט בשוטה רק מדרבנן וכיון דהוכחנו דהא דאין כותבין הוא רק מדרבנן ממילא מוכח גם דאין נותנין הוא ג"כ רק מדרבנן והטעם יתבאר לקמן והוא דיש לדקדק דר"ל קאמר כותבין ונותנין ור"י לא קאמר רק אין כותבין ואמאי לא פליג גם אנותנין אם כתבוהו כשהי' בריא וצ"ל דממילא מוכח כן ואף דאין כותבין הטעם משום דאינו לשם גירושין ואין נותנין הטעם משום דאיהו לא מצי למיעבד מ"מ ממילא מוכח דכיון דהטעם דאין כותבין משום דנכתב שלא לשם גירושין היינו שאינו יכול לגרש עכשיו ואי ס"ד דנותנין א"כ ממילא יכול לגרש עכשיו וא"כ ממילא נכתב לשם גירושין אע"כ דגם אין נותנים וא"כ ממילא מוכח דגם אין נותנין הוא רק מדרבנן דאי סק"ד דאורייתא תקשה אמאי לא פליג אנתינה וא"ל דממילא מוכח דז"א דהא דאין כותבין הוא רק מדרבנן והא דאין נותנין הוא דאורייתא אלא ודאי דגם אין נותנין הוא רק מדרבנן והשתא דאתינא להכא י"ל דגם הרמב"ם ס"ל דבשוטה הוי ודאי לשם גירושין דכיון דהיא אשתו נשואה ואגידא בי' והא דאין כותבין הוא מטעם שליחות וס"ל להרמב"ם דבשוטה פסול לכתוב הגט אף בגדול עע"ג בתורף מדרבנן כמו שנראה מדברי הה"מ והב"י בדעת הרמב"ם והנה במה שכתבתי למעלה דהכא אף דאיהו לא מצי עביד הוא רק מדרבנן אמינא בה טעמא דהא בלא"ה קשיא לר"ל דהרי היא הלכה פסוקה מידי דאיהו לא מצי עביד שלוחי' לא מצו עביד, ואי משום דסמיא בידן מאי בכך אכתי השתא לא מצי עביד ודוחק לומר דפליגי בהא אי מקרי כל שבידו אם לאו אמנם כן נלע"ד דיש לחלק דהרי מצינו בקידושין דף ד"ג דעבד מצי משוי שליח לקבל גט מיד רבו אף לרשב"א דס"ל בשטר ע"י אחרים דוקא וצ"ל משום דכיון דעיקר הטעם משום דאין לו רשות בפ"ע ולא יצא מרשות רבו אבל כשאחר מקבלו לא שייך זה וכן לשיטת רש"י שהביא הרשב"א בנדרים דף ע"ב דאפוטרופוס יכול להפר כששמע אע"ג דלא שמע הבעל אי לאו דאינו יכול להיות שליח על שמיעה אע"ג דהבעל עצמו אינו יכול להפר אע"כ כיון דעיקר הטעם הוא דאין הפרה קודם שמיעה וכיון דשלוחו כמותו הוי כשמיעת הבעל וגדולה מזו כתב הרשב"א כאן בשם התוס' דאף לר' יוחנן נותנין אע"כ דיש לחלק דכיון דעיקר הטעם דאין שוטה יכול לגרש משום דלא מקרי נתינה שאינו בן דעת וכיון שעשה שליח בעודו בריא והוא בן דעת הרי הוא כמותו ויכול לגרש עכשיו ולכך אינו פסול רק מדרבנן וכן משמע קצת בתוס' בגיטין דף י"ג ד"ה לא יתן לאחר מיתה שכתבו דקמ"ל דאע"ג דעשה שליח ומסרו לו בחיים והתחיל, ג"כ מחיים אפ"ה אין גט לאחר מיתה וקשיא דת"ל דכיון דאיהו מת ולא מצי עביד ת"ל דשליח לא מצי עביד אע"כ דיש לחלק כדכתיבנא ודוחק לומר שזהו בעצמו כונת התוס' מזה הטעם דהרואה יראה דבפירוש כתבו התוס' דעיקר הטעם דאין גט לאחר מיתה, שוב ראיתי במחנה אפרים שכתב מקצת כעין מה שכתבתי אמנם הקשה לעצמו מב"ק דף קיו"ד מהא דאם הי' כהן זקן או חולה נותנה לאנשי משמר ופירש"י משום דכיון דאיהו לא מצי למעבד עבודה ולאכול אינו יכול לעשות שליח ולענ"ד לק"מ דהא בלא"ה הכהנים שלוחי דרחמנא נינהו כמבואר בחידושין דף ה' ובנדרים, אמנם באמת זה הכהן עצמו הוא ג"כ שליח דרחמנא וזכתה לו התורה ולכך יכול לעשות שליח אחר אבל אם הוא אינו ראוי לעבודה אינו שליח דרחמנא וממילא אינו יכול לעשות שליח והכהנים אחרים הם שלוחא דרחמנא ודוק. ומעתה נבא לבאר שיטת תוס' והרא"ש והטור גבי קורדייקיס דאם כתבו ונתנו בטל מדאורייתא וצריך אני לבאר תחילה מה שכתבו גבי האומר ללבלר ביבמות דף נ"ב דלאשה דעלמא אינו גט וכתבו התוס' שק כתב זמן דאחר הנשואין משום דלא מצי מגרשה בשעה שעשאו שליח ודברי התוס' אינן מובנים לענ"ד דמאי חילוק יש בין המשלח לשליח ועיקר טעמא דמילתא דאמאי אין הבעל בעצמו יכול לכתוב הגט ומאי פסול יש בזה דנימא דכיון דאיהו לא מצי עביד ואי ס"ל טעם הרמב"ם דהוי נכתב שלא לשם גירושין א"כ מהאי טעמא גושא ת"ל דפסול כשכתבו הסופר כמ"ש הרמב"ם ויתכנו דבריהם למ"ש המרדכי שם שאם איחר הסופר מלכתוב הגט עד אחר הנשואין דאפ"ה פסול כיון דבשעה שעשאו שליח לא הי' כשר אבל לשון התוספות והרא"ש משמע שכתב קודם נשואין רק שכתב הזמן שאחר נשואין קשה דמאי חילוק יש בזה וזה לא כביר שהקשתי לשאול על תוס' בנזיר דף י"ב שכתבו דלענין דשלב"ל מהני כל שבידו דלא הוי מחוסר מעשה ולענין מעבד שליח לא מהני כל שבידו ולכך מבעיא לי' ביבמתו מאי ויש לעיין דאכתי מאי קא מבעיא לי' דהרי התוספות כתבו ביבמות דף הנ"ל דלמ"ד אדם מקנה דשלב"ל יכול לגרש מיד כמו גבי עבד וא"כ יכול הבעל לכתוב בעצמו ולגרש בעידי מסירה וכבר כתב הרשב"א ביבמות ר"פ האשה רבה דבהדיוט לא אמרינן מי יימר דמזדקקי והביא ראי' משבת וא"כ יכול לגרש מיד שיחול הגט לאחר יבום וכ"ש לדברי המרדכי ותוס' גיטין והרשב"א והרמב"ן דמיירי שכתוב בו יום הכניסה דודאי יכול לגרש קודם הכניסה דלא מקרי דשלב"ל דכל שבידו מהני וכיון שהוא יכול לגרש מצי למיעבד שליח כמ"ש התוס' בעצמם שם בנזיר לענין חלה, ונ"ל דתוס' דנזיר ס"ל כדעת המרדכי ביבמות דיש לחלק בין עבד לאשה משום דחוב הוא צה אמנם על התוס' והרא"ש קשיא, ואי הוי מצינא למימר דס"ל כשיטת הרמב"ם הי' מקום ליישב דס"ל דכל שבידו לא מהני שיוכל לגרש עכשיו שיחול לאחר זמן כיון דהשתא אינו חל הוי נכתב שלא לשם גירושין, ואף דלמ"ד אדם מקנה מהני מ"מ למ"ד אין אדם מקנה לא מהני אע"ג דהוא בידו דהשתא מיהו לא עביד מעשה כמ"ש הרא"ש. ובזה יש ליישב מה שהקשיתי למעלה משוטה איבמה בדעת הרמב"ם אמנם מלשון התוס' והרא"ש כבר כתבתי דמשמע דלא ס"ל כפירוש הרמב"ם:

נחזור לענינינו דהנה אם נימא דלשיטת הרא"ש והטור הא דאין כותבין ונותנין עד שישתפה משום דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח, אם כן ודאי לענין הכתיבה אין כאן חשש כלל רק בעינן שליחות הנתינה אבל נלע"ד לחלק בדבר אחר שנחקור על שורש הטעם הא דאיהו לא מצי עביד השתא לא מצי משוי שליח. והנלע"ד משום דהא דשלוחו של אדם כמותו העיקר הוא בשעת עשיית השליח שמוסר לו כחו שיש לו באותו שעה שיהי' כמותו אבל מה שאין כח למשלח עצמו באותו שעה אינו יכול למסור לו כחו רק השליח נשאר לעולם באותו כח שהי' למשלח בשעה שעשאו שליח ולכן אם נתחדש אח"כ איזה ענין שנתרבה כח המשלח אין כח זה לשליח כיון דבשעה שנעשה שליח אף להמשלח עצמו לא הי' זה הכח כגון אמר ללבלר כתוב גט כו' וכתב הסופר אחר נשואין דלא הי' כח למשלח לגרש קודם נשואין ובשעת נשואין נתחדש לו כח הגירושין וכן בהפרת נדרים נתחדש למשלח כח חדש בשמיעתו וכן אפי' בהאי דקרובתי' הוי נסיבין לגברי בעידנא דשוי' שלית הוי ג"כ נולד כח חדש אצל משלח משום דמאי דלא תפסו בה קידושין הגריעות מצד המשלח כמו מצד האשה (עיין במהדורי בתרא בנוסח אחר דהרי אין הטעם דאין קידושין תופסין בה מצד עצמותה לחוד שיש לה בעל רק מצד גזירת הכתוב דכיון דהיא והוא חייבי מיתות נינהו אם בא עלי' וכל חייבי מיתות אין קידושין תופסין כמבואר בקידושין דף ס"ז ע"ב לכך אין הקידושין תופסין ואינו יכול לקדשה ועוד יש להסביר יותר דבקידושין הוא צריך לקנותה וא"א אינו יכול לקנותה וא"כ אין יכול לעשות מה שהוא צריך לעשות והנתינה שלו גרוע אבל בגט עיקר שתצא ממנו והוא לצרכה להתירה לעלמא שלא תהי' א"א וכל מה שמוטל עליו יכול הוא לעשות רק שקבלה דידה לאו כלום ודוק, תדע שהרי בקידושין אינו עובר כלום רק מגזירת הכתוב שאינו יכול לקנותה). וא"כ הגריעות מצד נתינה שלו כמו מצד קבלה שלה וכיון דהמשלח לא הי' לו כח לקדשה בשעה שעשאו שליח לא מצי משוי שליח אף שאח"כ כשמת בעל הערוה נולד לו כח חדש שמותר לישא אותה ויכול לקדשה אפ"ה אין השליח יכול לקדשה כמש"ל אבל אם הגריעות לא הי' כלל מצד המשלח רק מצד מי שנשתלח לו ולא נולד כח חדש למשלח רק למי שנשתלח השליח א"כ בזה הכח עצמו שנמסר לשליח ממשלח בשעה שעשאו שליח באותו כח עצמו יכול לעשות שליחותו וא"כ אין כאן קושיא כלל מנשתטית ואח"כ נשתפית דהכא לא הי' שום גריעות במשלח רק במי שנשתלח לו שהיא אינה בת דעת ולא נתחדש שום כח למשלח ויכול השליח לגרשה באותו כח שמסר לו המשלח בשעה שעשאו שליח. ואף שלענ"ד הדברים ברורים וא"צ לראי' לרווחא דמילתא אביא ראי', דהנה המשל"מ בפ"ו מהל' אישות הק' אמאי לא קאמר דמותר בנשים שהי' להם קרובים קטנים ע"ש, ואחר כל התירוצים שתירץ אכתי קשי' דאמאי לא קאמר, דמותר בנשים שהי' להם בשעת שליחות קרובים קטנים ועכשיו הם גדולים דאפ"ה מותר בהם, ועל קושיא זו אין כל התירוצים שלו מספיקים ע"ש, ואף אם נימא דלפי הס"ד דמחלק בין בכדי דקאי קמי' לק"מ דאיכא, למימר כיון דסופן בודאי לגדל מקרי קאים קמי' מ"מ לפי המסקנא קשי' ומכ"ש דקשי' על קטנה שלא הגיעה לעונת מיאון בשעה שעשאו שליח. והנה באמת י"ל דהמשל"מ אזיל לשיטתי' דס"ל, בפ"ד מהלכות אישות דיכול לקדש קטנה מדאורייתא לכשתגדל וא"כ הוי מידי דמצי עביד השתא אבל לפי מה שהוכחתי בתשובה בארוכה דליתא ודאי קשיא בפרט בלא הגיע לעונת מיאון אע"כ דבכה"ג באמת מצי השליח לקדשה כשתגדיל משום דלא נתחדש דבר אצל המשלח:

תוכן העניינים

תשובות הראם חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה