תשובות הראם חלק ג· רבי אלכסנדר סנדר מרגליות
סימן כח
תשובה להרב מק"ק ראדוויל
א)
תפס במושלם דסימן מנין הוי סימן וכ"כ בשו"ת מ"ב. וזה כמה שנים שכתבתי להגאון מגלונא שהי' רב בק"ק בראד שרצה לסמוך ג"כ על תשו' מ"ב וכתבתי לו דדבריו לא נהירין כלל במחכ"ת דודאי בעובדא דקולר הי' מנין סימן משום דמעיד שאותו המנין שיצא עמו נהרג והוא דומיא דסימן מנין בממון אבל אם מצאנו מנין הרוגים אין כאן סימן כלל דמנא ידעינן שנהרגו כולם בפעם אחת דבשלמא בשטרות שמצאום כרוכים הרי נאבדו ע"כ בב"א וכן במטבעות העשויין כמגדלים דתלינן בהניח משום דליכא מידי במאי למיתלי מדוע נמצאו במקום אחד אבל בהרוגים דע"כ ליסטים היו באותו מקום והרגום א"כ מנ"ל דכל המנין נהרג בב"א אולי אותו מקום גורם שהליסטים עמדו שם הרגו כל העובר עליהם עד שנשלמו למנין חמשה, ולא עוד דמנא ידעינן שלא הי' רק חמשה שמא היו יותר ומקצתן נמלטו ומקצתן נהרגו ואולי פגשו מקצתן בקצתן והרגו זא"ז ומקצתן נמלטו וכדומה חששות הרבה מה דלא שייכי כלל בממון, ומלבד זה המ"ב נדחק לחלק בין נמצאו קרובים זל"ז או רחוקי' וא"כ נתת דבריך לשיעורין ומי מודיענו שיעור הרחוק והקרוב, ואם באנו לסברת המבי"ט דתלינן זה הנאבד מהן הוא שנמצא והלא אמרו אפי' בחד ק"ו בסי' מנין, אמנם מעולם לא נעשה מעשה ע"פ סברתו וגם בשו"ת בנו מהרי"ט נראה דלא חשש לה. וכבר האריכו האחרונים בדבריו, וגם אני הארכתי בזה הרבה מאד וגם בתשו' להרב מפודקאמין כתבתי מזה.
ב)
מה שהאריך מע"ל לפלפל בחכמה אי חוששין לשאלה. טרם אבא להשתעשע בדבריו הנאמרים בהשכל תמה אקרא כי לפע"ד האריך בחנם בענין חששא דשאלה שאינו ענין כלל לנ"ד. ופליאה בעיני איך אשתמיט לי' סוף דבריו של הב"ש אחר שמשמשו ידיו בו דכתב בהדי' דדוקא היכא שהי' לבוש בכליו שם איכא למימר דליכא מידי רק חשש שאלה אבל אם לא הי' לבוש בו רק מונחין אצלו בלא חששא דשאלה לא סמכינן על סימני הכלים דשמא הכלים הוא מאחר שנמלט וההרוג הוא אחר יעוי"ש. וכ"כ הב"ש בתשו' הנ"ל בחינוך ב"י:
ג)
חילק מעכ"ת דדוקא בסי' חיישינן לשאלה משא"כ בט"ע ידע מעכ"ת שמה שכתוב בב"ש שהוא דעת הב"י בשם הריטב"א הוא ט"ס וצ"ל הב"י בתשובה וכן הוא לשון הב"ש עצמו בתשובה שלו הנדפסת בס' חינוך בית יהודא, והנה שם מבואר בתשו' ב"ש דאפי' בט"ע חיישינן לשאלה. ומה שהקשה דא"כ חמור בסימני אוכף היכי מהדרי' כבר משמשו בקושיא זו כל האחרונים בתשו' והלכו בו הנימושות כמוני הקטן כתבתי בתשובה להרב מפודקאמין כאשר מעכ"ת ראתה עיניו ואם יעיין שם במתון ימצא הרבה ענינים דשייכים לנ"ד:
ד)
הקשה מעכ"ת בתו' דיבמות כיון דיש עדים שנאבד תו הוי נפילה דיחיד כיון שהוא בעצמו מצאו וא"כ אפי' סימנין דרבנן לא חיישי' לה. והנה גדולה מזו הו"ל להקשות דאף ט"ע לא בעינן וגם כיס וארנקי הוא ללא צורך ואפי' לזמן מרובה לא חיישי' ולא ידעתי היאך יתיישב כל הסוגיא דהמביא ואבד ממנו דלזמן מרובה פסול, ולא עוד שמעכ"ת מחלק בין מצאו אחר דלא הוי נפילה דיחיד דהרי אחר מצאו ובין אם מצאוהו בעצמו דשמי' כשמי' הוי נפילה דיחיד והנה בקי אני במעכ"ת ששכלו זך ונקי בלי סובין ומורסן בלול, ועתה ישקול במאזני פלס שכלו ויראה שסברא זו זרה מאד ורחוקה ואין השכל מקבלו דאטו מציאת השליח יגרום לבלתי לחוש שמא מאחר נפל אטו מציאת השליח יבטל למפרע החשש שמא מאחר נפל, גם לדבריו מציאת הגט של עצמו הוי נמי נפילה דיחיד שהוא אבדו והוא מצאו ולדעתו הכל תלוי אם השליח מצאו מבטל החשש שמא מאחר נפל וא"כ אם עברו עשרה ב"א והשליח ביניהם אם השליח הגביה הגט לא חיישי' ואם אחר הגביה חיישינן אתמהה מה טעם לזה, ועוד דרבה אף לנפילה דרבים לא חייש, אמנם עיקרן של דברים לפע"ד כך הוא, דבב"ב פליגי רבה ואביי בתופס השטר בידו ולא הוחזק נפילה וכתוב בו ממך ס"ל לרבה כיון שהשטר בידו מהיכי תיתי ניחוש שמא אינו שלו רק שאבדו אחר והוא מצאו כיון דלא הוחזק הנפילה ואביי ס"ל דחיישי' להא רק אי כתוב בשטרא יוב"ש ולא הוחזק נפילה אין אנו חוששין שמא נפל מיוב"ש אחר ולא מצאו שום אדם רק יוב"ש זה, אבל בשטר הנמצא ע"ג קרקע שכבר הוחזק נפילה וידענו שזה הי' אבידה ומצאו זה שהשטר ת"י ודאי חיישינן דודאי אלו ראינו שיוב"ש זה שהשטר בידו ראינו שמצאו בדרך והגביהו מהארץ ודאי חיישינן שמא הוא של יוב"ש אתר ואין חילוק בין ראינו שמי ששמו יוב"ש מצאו או אדם אחר מצאו כיון שעכ"פ ראינו שמצאו. אמנם לשיטת הרשב"א בגיטין ס"ל דבכה"ג פליגי רבה ור' זירא דס"ל כיון שלא הוחזק רק יוב"ש אחד ואין שיירות מצויות לא חיישינן שמא גם יוב"ש אחר אבדו דדמיא לנפילה דיחיד ואפי' מצאו אחר. אבל בשיירות מצויות חיישי' שמא יש הרבה יוב"ש ותו מקרי נפילה דרבים כיון שהוחזק אחד אחד חיישינן שמא יש הרבה יוב"ש, ור' זירא ס"ל אף בלא הוחזק ושיירות מצויות יש לחוש להרבה יוב"ש ואין זה ענין לפלוגתתם בב"ב דהתם אפי' לנפילה דרבים לא חיישינן כיון שלא הוחזק נפילה ואף לאביי דחייש לנפילה דרבים הכא לא חייש אף דהוחזק נפילה. נמצא לפ"ז אין חילוק כלל בין מצא בעצמו או מצאו אחר דהרי עיקר החילוק אם נפל מיחיד או רבים ואין תלוי בהמוצאו, ועוד דהרי המשנה דהמביא ואבד הימנו מיירי במצאו בעצמו ומתני' דמצא גיטי נשים מיירי במצאו אחר ורמי' להו אהדדי ומשני כאן בשיירות מצויות כו'. אמנם אף למ"ש אכתי לק"מ דמצא בכיס דהוי נפילה דיחיד דהדבר פשוט דהאי ברייתא מיירי או בשיירות והוחזקו או לא הוחזקו למר כדאית לי' ולמר כדאית לי' כמבואר בהדיא בגיטין דהא ברייתא קאי על המתני' וקמ"ל דאף במתני' לזמן מרובה פסול ואם מצאו קשור בארנקי אפילו לזמן מרובה כשר אע"ג דשיירות מצויות. ובתשו' להרב מפודקאמין כתבתי דברייתא מיירי בכל ענין אף בשיירות מצויות והוחזק ואף באינו ידוע אם נפל ממנו וא"כ ממילא הוי נפילה דרבים, וגם כל זה הוא לשיטת הרשב"א אבל לשיטת הרא"ש אינו ענין כלל לנפילה דיחיד או רבים דלדידי' הוחזק עדיף משיירות מצויות, וכבר כתבתי זה יותר מעשרים שנה באריכות למר אביו הגאון המנוח ז"ל בתשובה ליישב קושיית הפ"י על הרשב"א בגיטין וקלסי', וגם בתשו' להרב מפודקאמין כתבתי באריכות:
ה)
תו כתב מע"ל דבמצאו בעצמו וליכא עדים לא הוי נפילה דיחיד דחיישינן שמא לא נאבד כלל מלבד דבתוס' בגיטין לפי מה שפירש זקיני מהרש"א לא חיישינן כלל לבעל או לשליח שמשקר, אמנם בלא"ה אי חיישינן דהשליח לא אבד כלל ממילא א"נ לומר דלא מקרי נפילה דיחיד ת"ל דכיון דאינו שליח ממילא אינו יכול לגרש כיון שלא נעשה שליח ואם כן ממילא בעינן מיגו דאל"ה חיישינן שמא אינו שליח, אמנם כל זה אינו עסק כלל למ"ש התוס' דיש עדים שאבדו דהרי אפילו ליכא עדים שאבדו רק שיש עדים שהי' שליח די בכך ואכתי תקשה אף בקושיית התוס' דלמה להו מיגו כל שיש עדים שהי' שליח די בכך וא"ל דאכתי איכא למיחש שמא לא אבד את הגט שלו והוא משקר דהא ודאי בורכא דלאיזה צורך יקלקלה בחנם דלא מיבעיא הבעל דאינו חשוד לקלקלה אף לשיטת הרא"ש אמנם אף השליח דלשיטת הרשב"א חיישינן במזיד היינו כדיהיב טעמא דמשקר משום שכירתו או משום דלא להוי לבעל תרעומת עליו, אבל אם הגט שלו בידו לא שייך כל זה. אמנם כבר כתבתי דאין זה ענין כלל לנפילה דיחיד דאף להרשב"א הוי נפילה דרבים:
ו)
מה שדקדק דמשני עידי אוכף הרי קאמר סימני אוכף והיכי רמיזא דקדוק קלוש דמשני תני עידי אוכף וכן דרך הש"ס בכמה מקומות וכן רבא קאמר לעיל עידי אוכף או סימני אוכף ואין אלף דקדוקים כיוצא בו כדאי לחדש פי' חדש להלכה למעשה נגד פירושי הראשונים. ומ"ש רומע"ל שגם הפ"י כ"כ בחד גוונא חלילה לו זולת הפ"י כתב דתרי חששא איכא דלמא הוי רמאי ואידך דלמא גם אחר אבד דבר כזה זולת בגט ס"ל דדי בסימן בינוני בצירוף שמו ושם אביו זולת דחיישי' לרמאי שמא אינו שליח כלל. וגם זה קשה טובא דא"כ תיקשה עובדא דרבב"ח דאירכס לי' גיטא וקאמר לא ידענא אי משום סימני וסימן דאוריי' אי משום ט"ע, וקשה ממ"נ אי הימנוהו שהוא שליח או שהיו עדים שהוא שליח א"כ אפילו אי סימנים דרבנן מהני סימן בינוני ואי לא הי' עדים ולא הימנוהו שהי' שליח א"כ מאי מהני ט"ע:
שוב מצאתי בפ"י עצמו בגיטין שהקשה בלא"ה אמאי לא הימנוהו בסימן בינוני לשיטתו דאף הוחזק הוא דרבנן ותירץ דאף בדרבנן לא מהני בגיטא סי' בינוני וא"כ חזר בו ממ"ש כאן. אמנם מעכ"ת הוסיף על דבריו דאף אבידה היכא דלא חיישי' לרמאות הוו מחזירין בסי' בינוני מדאורייתא אף אי סימנים דרבנן וזה לא מצאנו בשום מקום, ועוד דא"כ מאי מקשה הגמרא תובעין וסימנין והוצרך לומר סימנים כדי נסבא ולפירושו מהני סימן אי איכא עדים, שנאבדה לו אבידה עם סימן כזה, ובזה לא שייך מה שכתבו התוס' ע"א בד"ה מה שמלה דהרי אין העדים מכירין אותו רק ע"י הסימן מחזירים לו האבידה, ותו קשיא דא"כ אמאי אין מעידין על סימני גופו וכליו אי סימנים לאו דאורייתא לדעת הפשטן ומכ"ש לפי הבנת מעכ"ת דמדמי מציאת ההרוגי' למציאת האבידה לענין סי' מנין וא"כ ה"ה לכל סימן בינוני כיון דידוע שנאבד אדם עם סי' בינוני או כליו עם סי' בינוני וא"כ לעולם סימן בינוני מהני. וכבר הארכתי בענינים אלו להרב מפודקאמין. ועוד יש לדקדק הרבה בסוגיא דהמביא גט וגם בסוגיא דיצחק ריש גלותא אמנם כבר הארכתי לבאר הכל בתשובה הנ"ל:
ז)
גם מ"ש דברייתא במצאו אחר ואפ"ה מחזירין כנ"ל כבר כתבתי דא"כ אין צורך לכיס וארנקי ואם נימא דמיירי בהוחזק ושיירות מצויות דהוי נפילה דרבים א"כ גם סי' בינוני לא מהני דלענין סימן בינוני לעולם מקרי הוחזק ואם שיירות מצויות לא עדיף סי' בינוני משמו ושם אביו וגם בזה הארכתי שם בתשובה:
ח)
גם מ"ש דמיירי בעידי אוכף דליכא חשש שאלה קשיא דא"כ מאי מקשה הגמרא וניחוש לשאלה ואמאי לא משני דמיירי שיש עדים שנאבד כו' ואף דהפ"י רצה לדחוק דבעידי אוכף לא שייך שאלה הוא בעצמו חזר בו. ומה שהביא הפ"י ראי' מהמהרש"א שכתב דומה לזה מהאי דמקשה מצא בכיס אין הנידון דומה לראי' כלל וק"ל:
ט)
כתב ליישב דברי הש"ע. אף שכיוונה דעתו לדברי הכנסת יחזקאל במקצת, אמנם כבר כתבתי דאינו ענין כלל לנפילה דיחיד ורבים ובלא"ה דעת אחרונים עיקר דאף דחיישינן לשאלה לא חיישינן לא לנפילה ולא למכירה וגזילה, וכן הוא בשיטה מקובצת בשה כל הראשונים דלא כח"מ ועיין בשו"ת פ"י סי' ח'. וכבר הארכתי בזה בתשובה למר אביו הגאון המנוח ז"ל וגם בתשובה להרב מפודקאמין, אמנם מעכ"ת לא די לו בזה אלא שהוסיף עליהם חששות רחוקות דחיישינן לשתי נפילות ושתי מציאות, ואלו הם חששות זרות שלא מצאנו בשום מקום, ועוד דאלו בא האוכף מסתמא הי' מכריו.
י)
גם מה שפי' בדברי מור"ם פאדוי שמור"ם פאדוי פי' בגמ' פי' חדש, יאמין לי שמאוד הי' קשה בעיני ליקח פנאי לעיין בו כי כל הדברים אינם רק דרך חידוד ופלפול כי איך נעמיס בדברי האחרונים שפי' פי' חדש ורחוק בגמ' מה שלא נמצא עליו שום רמז בשום מפורש ומחבר, ואם כי באמת קשה לומר דמור"ם פאדוי הבין דלשינוי' קמא הוי ארוך וגוץ סי' אמנם המעיין בשו"ת מור"ם הנ"ל יראה דאינו מוכרח בדבריו שהבין כן רק דשיגרא דלישנא נקיט וכונתו דשני התירוצים הן שאלה הן סימן גרוע דחיוורי וסומקי לא שייך שם ולשון מסקנא דנקט הוא לישנא בעלמא אמנם אעפ"כ לאהבתו עברתי על דבריו דרך העברה בעלמא ולע"ד דבריו דחוקין מאד ולא נהירין לי בכמה מקומות:
יא)
חדא מ"ש לחלק בין אם שני הסימנין הם בגופו ובין אחד בגופו ואחד בכליו דלא מצטרפי. ולא ידעתי על מה דאם נימא דשני סימנים מצטרפין גם בזה מצטרפים, דהאיך נזדמן ארוך וגוץ שילך במלבושי חיוורי וסומקי דוקא כיון דהשתא ס"ל דלא חיישינן לשאלה, ויעיין רומע"ל בתשו' נודע ביהודא שכתב כן להדיא בסימנים בינונים:
יב)
ומ"ש דשני התירוצים בגמרא פליגי, בהא דלשינויא קמא כל שמעיד על גופו מסתמא מדקדק גם על המלבושים ארוכים והוי שני סי בדבר אחד, ולתירוץ בתרא ס"ל דאע"ג דמעיד על גופו אינו מדקדק ומעיד על המלבושים. ימחול מעכ"ת שדברים אלו מוקצים הן מדעת לפרשם כן, חדא דלא נזכר כלום מזה בגמ' ועוד ממ"נ אם הדבר מוכרח שכל שהגוף ארוך גם הבגדים ארוכים א"כ אין זה סימן כלל מה שהבגדים ארוכים דהרי הוא מוכרח וגופו ארוך אינו מצטרף לחיוורי דכלים ואם אינו מוכרח שהבגדים יהיו ארוכים אע"פ שגופו ארוך א"כ מנ"ל שמעיד שבגדיו ארוכים, ועוד נלפע"ד דאפי' סי' דאוריי' אינו מוכרח דסי' גרועין לגמרי מצטרפין:
יג)
מ"ש דלשיטת הב"ח אף לתירוץ הב' מיירי אף בכלים דמושלי ובסימן טוב. לא ידעתי איך ראה זה בב"ח:
יד)
גם מה שהקשה דלמא שאל לו חמור עם האוכף או מכר לו חמור עם האוכף וגם אמאי לא מקשי הגמ' היכי מהדרינן כל האבידות ניחוש לשאלה יעיין מעכ"ת בשיטה מקובצת בב"מ שם ימצא דברי כל הראשונים פה אחד ויראה שכל דבריו בזה אינם ברורי'. גם יעיין בשו"ת בעל פ"י חלק אה"ע סי' הנ"ל.
טו)
גם מה שפלפל מסי' וסי' יניח. כל דבריו לא נהירין לי. ומה שהביא ראי' מב"ח מההיא דעידי אריגה ונפילה הב"ח שפיר קאמר כל שיש עידי נפילה הרי ידענו שבשעת נפילה הי' מוחזק בו ומידו נפל ומחזיקינן לי' כאילו עדיין בידו והוי אידך המוציא מחבירו:
טז)
גם מה שהאריך בסי' ג' בדרך חריפות ופי' קושיית הגמרא דניחוש לשאלה, היינו דיפסל מחמת דאינו מוכח מתוכו. תמהני איך יעלה על לב לסתור הבית של הב"ח בפי' רחוק מאד כזה בגמ', וגם בלי ספק שגם הש"ע לא כיון לזה, וגם החילוק שחילק דבכה"ג לא מיקרי מוכח מתוכו דחוק מאד. אמנם בלא"ה דברי התוס' כפשטן דלענין מוכח מתוכו כל שלא הוחזק הוא מוכח מתוכו דהרי אינו ידוע לנו אם יש עוד אחר אף דאתרע בנפילה רק לענין חששא שמא מאחר אף שאינו ידוע לנו נפל אבל אכתי, חשיב מוכח מתוכו כיון שאינו ידוע אם יש אחר, ועוד מלבד דלשיטת רש"י ור"ת לא בעינן מוכח מתוכו אמנם אף לשיטת ר"י מאי קשיא דילמא ברייתא כרבי אליעזר כמו שכ' התוס' בסוגיא דהמביא גט דאתיא כר"א:
יז)
בדברי זקינו הגאון האמתי הח"ץ עמדנו על דבריו גם בתשובה להרב מפודקאמין, אמנם ראייתו יש לדחות דלא נמצא אחד מאלף שיהי' אוכף אחד יפה לשני חמורים והוי סימן מובהק. ומה שהקשה בתוס' בסנהדרין, לענ"ד לק"מ דלא מבעיא לשיטת המפרשים דגזילות הטעם דלא שכיחא, והנה זה דוקא בגוזל את חבירו בחנם דרך גזילה דלא שכיח שישראל יגזול את חבירו, אבל התופס מחבירו מחמת שנראה לו שהדין עמו שחייב לו הוי ס"ד דמפקינן מיני' כיון דלא דנין דיני קנסות בבבל קמ"ל דלא מפקינן מיני' אמנם לשיטת התוס' בלא"ה לק"מ שהרי התוס' כתבו שם בסנהדרין הטעם דלא דנין גזילות משום דלא חיישינן לנעילת דלת בפני גזלנים משום דהנגזל מטריח עצמו אחר מומחין וכאן לא שייך זה דהמזיק ודאי לא יטריח עצמו אחר מומחין כנלע"ד תירוצים מספיקים: