תשובות הראם חלק ג· רבי אלכסנדר סנדר מרגליות
סימן כה
ב"ה
תשובה לזאמישטץ
מה שרצה המתיר לעשות סמוכות מדברי הט"ז שהוא תועלת יתומים כבר השבנו ע"ו בתשובה וכן מה שרצה לסמוך על פ"י כתבנו שם:
ומה שהקשה היאך פסק רב ושמואל דלא כר"י כתבנו למעלה:
ומה שרוצה להקל עפ"י דברי השב יעקב שכתב וז"ל כיון דאין לה חלב כדי סיפוק הצורך לולד ולכך היא צריכה למניקת ודרכה תמיד לשכור מניקת יש להקל דמה לי צמקה, כולה או מקצתה בין כך או כך אין תועלת לולד ואם תחזור המניקת לא תוכל היא להניקו לבדה ותסתכן הולד ומטעם זה רוצה להקל בזה ולענ"ד אין לסמוך ע"ז למעשה כאשר אבאר דהנה הרא"ש בכתובות כ' וז"ל היכא שגמלתו בחיי בעלה נראה שמותרת לינשא ולא גזרינן אטו לא גמלתו בחיי' דכה"ג לא גזרינן כי היכי דלא גזרינן בדבי ר"ג נתנתו למניקה אטו לא נתנתו רק דגזרינן שמא הדרה בה המניקת או שמא תמהר לגומלו דודאי מנכר בין נתנה למניקה ובין לא נתנה וכן בין גמלתו ללא גמלתו וכו' ומטעם זה נמי יש להתיר אשה שצמקו דדי' ואינה יכולה להניק לעולם או שפסק חלבה בחיי בעלה ושכרו לה מיניקת בחיי בעלה עכ"ל, ומצינו למידין מדברי הרא"ש אעג"ב דבשעת מיתת בעלה לא היתה מיניקת כלל כמו גמלתו בחיי בעלה אפ"ה לולי דמידי דמנכר הוא הי' ראוי לאסור מטעם גזירה אטו לא גמלתו וע"ז כתב ומטעם זה יש להתיר צמקה או שפסק חלבה ושכרו לה מיניקת מטעם הנ"ל וצ"ל דגם זה מידי דמינכר הוא והנה לשיטת הב"ח דפירש דשכרו לה מניקת הוא בפ"ע וכן השב יעקב גופא שם בתשובה נראה שהסכים לפירוש הב"ח יעו"ש וא"כ במקה אף בלא נתנה, למניקת מהני וא"כ תיקשה נגזור אטו לא צמקה וצ"ל דצמקה גופא מידי דמינכר הוא כאשר יתבאר לקמן, אמנם אף לשיטת הב"ש וכן נראה לי עיקר דשכרו למניקת קאי גם אצמקו וא"כ איכא למימר דמטעם נתנה למניקה היא מידי דמינכר רק דבעינן צמקה דאל"ה יש לאסור דלמא הדרה בה המיניקת או דהיא בכלל מיניקת חבירו:
ודברי השב יעקב במה שהשיג על הב"ש תמוה מה שדחה דברי הב"ש שכתב דע"כ גם בצמקו מיירי ששכרו מינקת דאל"ה מהיכן הי' הילד [חי] וע"ז כתב השב יעקב דלדבריו למה הוצרך הרא"ש לומר כלל ושכרו לה מיניקת ואת"ל דאתי לאשמועינן דלא מהני אם רצונה למסמס בביעי וחלבא א"כ אזלא לה הוכחת הב"ש עכ"ל ודבריו תמוהין במה שכתב אם רצונה למסמס בביעי וחלבא דאם כונתו לאחר מיתת בעלה עכשיו רצונה למסמס בביעי וחלבא זה לא הי' צריך הרא"ש להשמיענו דבזה לא עלה על דעת אדם להקל ועוד דאכתי תקשה קושיות הב"ש מהיכן הי' הילד חי בחיי בעלה והרי מלשון הרא"ש משמע ג"כ דנולד הילד בחיי בעלה ואם כונתו דלא נתנה למניקת בחיי בעלה רק דהוי ממסמסא לי' בביעי וחלבא זה יותר תימא דא"כ הוי גומלתו בחיי בעלה דשריא אף בלא צמקה ואף דאפשר דנולד סמוך למיתת בעלה ועדיין לא נגמל הילד אבל זה אין הדעת סובל לפרש כן לשון הפוסקים והנכון בדברי הרא"ש כדעת הב"ש דלכך כתב הרא"ש ונתנה למניקה בחיי בעלה דאל"ה לא משכחת לה דמותרת מטעם צימוק דאי לא נתנה למניקה ע"כ מהיכן הי' הילד חי אלא דהוי ממסמסא לי' בביעי וא"כ היינו גומלתו בחיי בעלה דבלא"ה מותרת ולכך כתב הרא"ש דבנתנה למניקה ג"כ מותרת מטעם דכבר פסק חלבא בחיי בעלה או דמעולם צמקו דדי' ודוק:
נחזור לענינינו דלשיטת הב"ש קאי שכרו לה מיניקת גם על צימוק דדי' וא"כ איכא למימר דמטעם נתינה למניקת הוא מידי דמינכר ולא אתי לאחלופי, אמנם אף לשטה זו אכתי תקשה דאתי לאחלופי נתנה למניקה וצמקה ופסק חלבה בנתנה למניקה ולא פסק חלבה ולא צמקה ואין ליישב משום דנתנה למניקה גופא אינו אלא מטעם גזירה דלמא הדרה בה ולא גזרינן צמקה או פסק חלבא ונתנה למניקה אטו לא צמקה ולא פסק חלבה משום דהוי גזירה לגזירה דזה אינו דהרי הרא"ש והמרדכי בשם ר"י כתבו דאפי' נשבעה המיניקת לא מהני משום דגזרינן אטו לא נשבעה וגם אתי לאחלופי בשאר נשים שלא נשבעו משום דזה אינו ניכר אעג"ב דהוי ג"כ גזירה לגזירה, אלא ע"כ צריך לומר דצמקה גופא או פסק חלבא גופא הוי מידי דמינכר כיון שאנו רואין שמעולם אין דרכה להניק או בפסקה ג"ח הכל יודעין שפסק חלבה או בפסק מחמת חולי הכל יודעין ומידי דמינכר הוא כיון דחלתה ועכשיו אינה מניקה כלל וכדומה לזה וא"כ שפיר יש לחלק בין אינה יכולה להניק כלל ובין שמניקה לפרקים רק שאין לה די סיפוק הילד וצריכה למניקת שפיר מתחלפא באשה שהיא מניקה לפרקים לתענוג ושכרה מיניקת כדי שלא יהא מוטל עלי' טורח הנקה תמיד כמו שפירש השב יעקב תשובת הרא"ש וזה ודאי לא מינכר והוא בכלל מניקת חבירו ובכלל גזירת חכמים וכן משמע לשון הרא"ש שכתב שאינה מניקה בשום פעם ודוק: