אור ברסלב

תשובות הראם חלק ג· רבי אלכסנדר סנדר מרגליות

סימן כג

סימן כב

שאלה מהרב דק"ק הרימלוב

ותשובה להרב הנ"ל

עובדא הוי באיש אחד שהיתה אשתו חולנית ערך שתי שנים ונסעה מאתו זה ארבעה שנים עם עניים לבקש איזה תרופה ונסעה לק"ק באזילאה ושם היתה חולנית חולי מות ונסעה משם לא נודע ממנה דבר זה ארבעה שנים, ואח"כ אמר אחד להבעל ששמע מאנשים שמתה בדרך ושאל השואל אם מותר לישא אשה מפני חרם רגמ"ה:

וזה לשון התשובה להרב מהרימלוב

הנה מ"ש מעלתו בנ"ד כיון דכל עיקר איסורו אינו אלא מתקנות רגמ"ה למה לא נימא דעל כה"ג לא תיקן רגמ"ה וזה פשוט בעיני משום דעבידי לגלוי עכ"ל. הנה מה שפשוט לדעתו לפענ"ד פשוט להיפך ודבריו מרפסין איגרא אטו רגמ"ה התנה איזה תנאי כשיבא עד אחד יהא נאמן וזה לא מצאנו בשום מקום ולא עלה על דעת רגמ"ה מעולם ענין זה לומר דתיקן שיהא ע"א נאמן ואם נסתפקו על גוף התקנה אם עלה על דעתו לתקן במקום מצוה או לא דודאי שייך לומר דבמקום מצוה לא תיקן אבל היאך שייך לומר דכשיבא ע"א לא תיקן אתמהה, וזה ענין שאין כח בקולמס להשיב על דבר כזה ולפרש היטב ומה ענין נאמנות ע"א לחרם רגמ"ה ובלי ספק שרגמ"ה תיקן סתם והדין כמו בכל התקנות אם נאמן ע"א בעביד לגלויי ה"ה הכא ואם אינו נאמן בשום מקום גם כאן אינו נאמן, ומלבד זה מטעם עיגון כבר התנה הרגמ"ה שיכולין להתיר ע"י מאה רבנים. אמנם הבנתי בדעתו סברא נכונה מהא דעד אחד ביבמה דמחלק בגמ' בין ההיא דיבמה ובין דאין ע"א נאמן שמתה אשתו כדי שישא אחותה משום דהכא ליכא עיגון וא"כ בזמן הזה דאיכא י"ל דנאמן ע"א, ע"ז כתבתי דליתא משום קושי' הצמח בדק. ומה שהביא כאן דבר שבמנין אין לו לכאן ענין ולא ירדתי לסוף דעתו. ומה שהשיג על הצ"צ דשליחותיי' דקמאי עבדינן לא ידעתי מי עשה אותנו שלוחים, וענין זה נאמר בב"ק על הודאות והלוואות ובגיטין גבי רב יוסף דהוי מעשי אגיטי שנתנו להם הראשונים הסמוכים רשות לדון מפני נעילת דלת ואפי' בזמן שהיו סמוכים בא"י היו דנין בבבל הודאות והלואות מטעם שליחות וכן הוו מעש' אגיטי אבל הכא לא ידעתי מי נתן רשות להפקיע קידושין ולאיזה צורך הי' להם להפקיע הקידושין כיון דבאמת בזמניהם הי' ע"א ביבמה לאו כלום מחששא דסני' לי' או רחמא לי' ולא עלה על דעתו שבדורות האחרונים יהי' מצות חליצה דוקא ולא יהיו נוהגים דין יבום ולהיות אנו שלוחים להפקיע הקידושין, ובעיקר דין הב"ש סי' ט"ו סק"ב לכאורה הי' מקום לומר דנאמן משום דעביד לגלויי ולדעת התשב"ץ ע"א בעביד לגלויי נאמן מדאו' אמנם שכנגדו חלק עליו בתשובת הריב"ש, וכן נראה דעת כל הפוסקים אשר אנו נסמכים עליהם דעד אחד באשה שמת בעלה הוא דרבנן ואין לנו זולת מה שנראה מדבריהם, אמנם לכאורה מקום לומר דאף לשיטת הריב"ש מודה דבשאר איסורין (מודה) דע"א מהימן בעביד לגלויי ממ"ש דלענין קידוש החודש לכך מהימן דהוי כשאר איסורין ועוד דעביד להתגלית בודאי, משמע דלתירוץ הראשון יש לחלק בין דבר שבערוה לשאר איסורין, אמנם יש לדחות דאיהו אזיל בשיטת הרשב"א והר"ן רבו דעד אחד נאמן בשאר איסורין אף באתחזק איסורא, ואף דלפ"ז תקשי ל"ל טעמא דעבידי לגלויי, באמת כן הקשה התשב"ץ (גם יש לדחות) ואין להקשות מהגמרא לשיטת הסוברים דע"א אינו נאמן באתחזק איסורא מהא דנאמן בקידוש החודש משום די"ל דאינהו סבירא להו כתירוץ השני של הריב"ש דעביד להתגלות בודאי ומדברי הרשב"א ביבמות ר"פ האשה רבה יש להוכיח ולהביא ראי' דאף בשאר איסורין אינו נאמן במילתא דעבידי לגלויי דהרי פי' סוגיית הגמרא דקאי על שאר איסורין אי אשכחן כה"ג דנאמן מה"ת ומסיק דכולה משום עגונה, ואי ס"ד דעבידא לגלויי בשאר איסורין מהימן מדאו' א"כ בפשיטות הוי מצי למימר דסמכו על שאר איסורין דמהימן כה"ג מטעם עביד לגלויי אמנם י"ל דוה באמת האיבעיא בדף צ"ד וגם אכתי תיקשה מעד מפי עד כאשר הארכתי בקע"ד, אמנם לדעתי אי באתחזק איסורא אף בשאר איסורין אין ע"א נאמן ובעינן עדות א"כ ממילא אין לחלק בין דבר שבערוה לשאר איסורין ולא מיבעיא לשיטת הפוסקים דס"ל דאין חילוק כלל בין דבר שבערוה לשאר איסורין רק בין אתחזק איסורא או לא אלא אפי' לפמ"ש בתשובה דמאן דס"ל דע"א אינו נאמן באתחזק איסורא בשאר איסורין ס"ל דבדבר שבערוה אף בלא אתחזק איסורא אינו נאמן מ"מ לענין ע"א בעביד לגלוי אי ס"ל דבשאר איסורין נאמן אף דבעינן ב' עדים משום דודאי קושטא קאמר ממילא אין לחלק בין שאר איסורין לדבר שבערוה, אמנם לענין הבע"ד עצמו לכאורה יפה כתב מע"ל דנאמן אף באתחזק איסורא ועדיף מעד אחד ואף כי הראי' שהביא מהגמ' אינה מכרעת דאי מקושית הגמ' מחתיכה ספק חלב לא שייך כלל גבי בעלים כיון דלדידהו ליכא כלל ספיקא ואי מקושית הגמ' מטבל וקונמות לא ידעתי דלמא באמת קושית הגמ' קאי על הבעלים ולענ"ד אדרבא מלשון רש"י משמע דעיקר הקושיא קאי על הבעלים דהרי רש"י פירש קונם הרי עלי ואין נ"ח רק לגבי בעלים וגם מלשון הנ"י שכתב לחד תירוצא שם דנידה נאמנת לגבה נפשה משום דלא אפשר משמע הא אפשר אין לחלק ואין להביא ראי' מתשו' הרשב"א הביאה הב"י בסי' רכ"ח ביו"ד שכתב דאדם נאמן שהי' אנוס על השבועה וא"צ מודעי משום דלענין איסורא אדם נאמן על עצמו דהרי לא הצריכוהו עדים על הפתחי' שהוא ניתר בהם דלענ"ד דאין מכאן ראי' כלל שהבע"ד עדיף מעד דעלמא משני טעמים חדא דוה לא מיקרי אתחזק איסורא שהרי הוא אומר שמעולם לא הי' שבועה שאנוס הי' וכן כל הפתחים שהוא ניתר בהם הי' בדרך זה שאילו הי' בדעתו הפתח לא הי' נשבע כלל ולכך הוי כנדרי טעות ונעקר למפרע ולא הי' איסור וכן מבואר בהדי' בהג"מ בתשוב' למהר"מ מרוטנברג גבי שליח שטעה ואמר לי, בתשו' לה' אישות סי' ג' שכתב וז"ל ווה לא מיקרי אתחזק איסורא אלא היכא דאף לדברי העד הבא להתיר האיסור מכאן ולהבא מודה הוא דמעיקרא הי' אסור וכו' וכן המתכוין לומר תרומה ואמר מעשר וכו' דמהימן לומר שכך הי' בדעתו וזה לא מיקרי אתחזק איסורא עכ"ל וא"ל דהא הגמ' מדמי שאלה דקונמות לאתחזק איסורא דז"א דהגמ' מדמי קונמות לאתחזק איסורא לענין דנאמן לומר שנשאל עלי' לפני חכם דלענין זה מקרי אתחזק איסורא דקודם שנשאל הי' איסור אבל לענין הפתח שאנו מאמינים שע"ד כן לא נשבע לא מקרי אתחזק איסורא דהרי לא נתחזק אצלינו שנשבע אפי' ע"ד כן ועוד יתבאר לקמן דבלא"ה אין ראי' מהרשב"א, אמנם תלמוד ערוך בפי רבינו הפני יהושע בכתובות גבי תרי ותרי דף כ"ב ע"ב שכתב וז"ל דהרשב"א סובר דלעולם לא אמרה תורה דאזלינן בתר חזקה אלא למי שמסופק בדבר ועשת' תורה ספק זה כודאי עד שהסנהדרין היו סוקלין ועונשין על החזקה משא"כ אם העובר אומר בריא נגד החזקה וכן מצאתי במהרש"א ביבמות ובזה מצאתי טעם לשבח על הא דבעינן התראה ע"ש ולכך בטוען בריא לי מאי שייך גבי חזקת איסור דא"א ועוד הוסיף הפ"י דאפי' בחד וחד ולא מיבעי' בעד מיתה אלא אפי' בגירושין ע"א אומר נתגרשה וא' אומר לא נתגרשה אם ניסת לא' מעידי' ל"ת וכן האריך עוד בק"א ולענ"ד אחר המחילה מכבוד תורתו של הפני יהושע דברים אלו הם שגגה שיצאה מלפני השליט ובלי ספק אפי' בע"א אומר נתגרשה ואין כאן עד המכחיש אפ"ה אם ניסת (לא) תצא דאין דבר שבערוה פחות משנים ובעינן עדות גמורה ואדרבה זה שנשאה הוי נוגע ואין כאן עד כלל וכן בכל מה שהי' סוקלין ושורפין על החזקה כגון איש ואשתו שבאו ממדה"י נ"ל דלא מהני אם אומרים ברי לי דכבר הוחזקה אצלינו בערוה ולעולם היכא דבעינן עדות גמורה הבע"ד גרע מעד אחר, וראי' שבויה שהוא דרבנן וע"א נאמן להתיר והיא עצמה אינה נאמנת משום דכיון דהצריכו חכמים. ע"א והיא אינה עד רק בע"ד וכן הבעל ואין בע"ד מעידים לעצמם ואעפ"י שאומרים בריא לנו לא מהני ודברי הרמב"ם יש ליישב לפענ"ד בלא"ה דעיקר טעם הרמב"ם בעד אחד אומר מת דס"ל דמדאורייתא נאמן משום עבידא לגלוי ולכך עד המכחיש לאו כלום משום דלא מת לא עבידא לגלוי רק משום דכיון דאיכא ע"א לא דייקא שפיר:

ובזה לא קשיא אמאי לא אוקי אביי בהכי משום דכבר כתב התשב"ץ דאף הנך דאיבעיא לי' בע"א במלחמה ויבמה וקטטה לא אפשיטא להו רק דאיפשטא מדוכתא אחריתי ועובדא דרבא וברייתא דקידוש החודש לא שמיע לי' וא"כ כי היכא דלא קשיא אמאי לא איפשטא האיבעיא ה"נ איכא למימר דלא שמיע לאביי ולכך לא אוקמי טעמא דעבידי לגלויי ומכ"ש לפמ"ש הרמב"ן במלחמות בהדיא דהאיבעיא דע"א במלחמה נפשטה ממעשה דכרכום ביתר ואותה ברייתא לא שמיע לי' לאביי ממילא לק"מ דהרי האי אוקימתא דע"א אביי מוקי לה ואיהו לא הוי שמיע לי' הברייתא ולא איפשטא לי' דטעמא משום דעבידי לגלוי והארכתי בענין זה במקומו ואין כאן מקום להאריך אמנם דברי הרשב"א ברורים בכאן משום דאיכא ב' האומרים מת אע"ג דאיכא ב' המכחישים כיון דאיכא האשה שאומרת ברי שאותם האומרים מת קושטא קאמרי הרי יש שנים מעידים ומתירים הערוה רק לדידן יש לאסור משום חזקה ונגד זה נאמן הבע"ד באומר ברי לי אמנם לפ"ז אין ראי' כלל שהבע"ד נאמן יותר מע"א משום די"ל הרשב"א לשיטתי' דס"ל דאף באתחזק איסור ע"א נאמן והדבר פשוט דהיכא דע"א נאמן באיסורי' לא בעינן עדות גמורה וא"צ להעיד בב"ד ואפי' הבע"ד עצמו רק היכא דחכמים הצריכו ע"א שיעיד בתורת עדות אין הבע"ד נאמן ודוק היטיב ולפ"ז ודאי יפה כתב הרשב"א דלענין חזקת איסור בתרי ותרי בדינא קאמרי ולכך אם נישאת לא תצא ואעג"ב דהתם אלו הי' בא ע"א לא הי' מהני דמה לי שלשה או שנים תרי כמאה מ"מ אם הבע"ד אומרים ברי נאמנים לגבי עצמן דלא גרע מע"א דנאמן באיסורי' אף באתחזק איסורא ולא שייך כאן אין דבר שבערוה פחות משנים דהרי יש כאן שנים המתירים רק שאנו באים לאסור מצד החזקה ולכך מהני הברי שאומר הבע"ד דאינהו קושטא קאמרי ולפ"ז גם מתשו' הרמב"ן שהבאתי למעלה אין ראי' אף אלו הי' מיקרי אתחזק איסורא מה שמאמינים לו שהוא אנוס או פתחים מלבד כי תשובות המיוחסות הן להרשב"א, אמנם גם הרמב"ן עצמו מהסוברים דע"א נאמן אף באתחזק איסורא ולפ"ז עיקר כונת הרמב"ן דהבע"ד לא גרע מעד אחר דעלמא אבל אין ראי' שהוא עדיף מעד אחר וראיתי להפני יהושע ריש מס' גיטין שכתב לחלק בין הבע"ד לעד וכתב דלכך י"ל דליכא למילף דע"א נאמן באיסורין מנדה די"ל כיון דהיא בעלת דבר וחזקה דלא קלקלה נפשה משא"כ בעד אחר שהביא ראי' מתוס' רי"ד בקידושין דף ס"ה שכתבו דאע"ג דבעלים נאמנים על שלהן כטבח וכיוצא ע"ש, ודבריו תמוהין בעיני והמעיין בתוס' רי"ד יראה שכונתו לחלק על שלו לאחרים דנאמן ובין רוצה לאסור של חבירו די"ל דאינו נאמן על חבירו לאסור של חבירו ודוק ואינו נין כלל לחילוק הפ"י אמנם מתשובת הרא"ש כלל יו"ד הביאו הב"י סי' רכ"ח יש להביא ראי' ממ"ש על מי שנשבע לאשתו שלא יצא ממנה בלתי רשותה והוא אומר שפייסה והתירה לו ופסק הרא"ש שנאמן לצאת ממנה וזה נראה דמיקרי אתחזק איסורא דהרי כל שלא נתנה לו רשות הרי הוא אסור והויא דומיא דקונמות והרא"ש מהסוברים דאין ע"א נאמן באתחזק איסורא, אמנם גם זה אפשר דיש לדחות דהוי כשבועה ע"ת שהתנה תחלה שאם תתן לו רשות אין כאן שבועה כלל ועדיין צ"ע היות לכאורה מסתברא דכיון דאין ע"א נאמן באתחזק ובעינן ב' עדים וא"כ בעינן עדות גמורה וא"כ ברור דאין הבע"ד נאמן וכמש"ל דכל דבעינן עדות אין הבע"ד נאמן (אבל נלע"ד שנאמן לומר שקיים התנאי) אמנם אני תמה לדעת הב"ש דאין ע"א נאמן לומר שמתה אשתו והרי מעשים בכל יום שאדם בא ממדינת הים ואומר שמתה אשתו וכן ראינו אנשים שנסעו לא"י עם נשותיהן ובאו מא"י ואמרו שמתו נשותיהן ונשאו נשים ואין פוצה פה ולא ראיתי מוחה בידם כמדומה ואולי אעפ"כ סמכו על כל הצדדים הואיל ויש סוברים דאף באתחזק איסורא ע"א מהימן ויש סוברים דבדעבידי לגלויי נאמן אף במקום דבעינן עדות גמורה וגם כיון שבע"ד עצמו אומר ברי לי ויש סוברים דאחר אלף החמישי ליכא חרם רק תקנה והוא רק מדרבנן אף דע"כ דעת הב"ש אינו כן. דבמילי דרבנן אף אתחזק נאמן לענ"ד דהרי אינו יהודי מסל"ת אינו נאמן בדאורייתא אף בלא אתחזק איסורא ובדרבנן אף באתחזק איסורא נאמן מסל"ת לשיטת הפר"ח סי' ס"ט ס"ק ל"ט אע"כ דס"ל להב"ש גם השתא עדיין נוהג תרם רגמ"ה דאורייתא וכן דעת רש"ל ביבמות ובתשובה וכן דעת עבודת הגרשוני דעד היום שייך חרם רגמ"ה והוא דאורייתא ואף ספיקו לחומרא ועדיין צ"ע גם אין הדבר ברור אצלי במי שהי' מוחזק שהי' לו אשה ובא ואמר שמתה אשתו אם נאמן ע"פ עצמו בלא עדים וראי' (ואין הדבר ברור אצלי אולי הי' שם עדים או ראי') אמנם כ"ז שכתבתי אינו ענין לנ"ד דאם באנו להקל מטעם דאדם נאמן על עצמו הרי הבע"ד אינו יכול לומר ברי דהרי לא ראה ולא ידע רק אומר מפי אחרים ונפלאות בעיני מ"ש מעלתו וז"ל הלא כל בניני לחזק דברי הרא"ם דע"א מוחזק בכשרות נאמן וכתבתי להסביר סברתו דהרי מצינו דמשביעין היסת ע"פ אחד עכ"ל פלא בעיני על מעלתו ויאמין לי מעלתו כי לא ידעתי מה להשיב על זה כי אני רואה שמע"ל מדמה דמיונות בתשובה זו דלא דמו כעוכלא לדנא ורב המרחק ביניהם לא ידענא מה אידון בי' כי אין זה דרכו מעולם ושכלו זך וישר והנה מלבד שכתב כ"ז שלא בהשגחה בשעת מעשה בש"ך יעו"ש שכתב דטעם ר"ב שכל דבר שעשוי להסתפק משביעין היסת אפילו אינו טוען ברי, אמנם בלא"ה ישמיע לאזניו מה שהוא מוציא מפיו שהוא רוצה להוכיח דע"א נאמן באיסורין ממה שאנו חושבין לברי ומשביעין היסת מה שטוען שאמר לו אחר ע"כ שהאחר נאמן הרי לענין שבועה ודאי כל אדם נאמן ומוחזק בכשרות ואפילו ש"ד משביעין ע"פ ע"א ואפילו ע"פ קרוב משביעין היסת אם הוא לפנינו לדיעה זו ומטעם זה אם הוא טוען ששמע מקרוב יכול ג"כ להשביע היסת מפני שהקרוב נאמן להשביע היסת ועוד דע"כ הוא טוען ברי ששמע מקרוב שאמר לו בברי שהוא חייב לו וא"כ הנתבע הוא נתבע בטענות בריא ולכך משביעין היסת ומה ראי' היא זו לענין דע"א נאמן באיסורין להתיר אף היכא דאתחזק איסורא, גם מה שכתב משא"כ בשאר איסורין שא"צ עדות אף באתחזק איסורא אם יודע בעצמו וכן אם שמע מפי נאמן עכ"ל לא ידענא מאי קאמר דאי לדעת הר"ן א"כ א"צ ראי' דפשיטא דלדידי' נאמן אפי' אין הבע"ד אומר ברור אפי' עד מפי עד אפי' למאן דמחמיר בשבויה (ובשבויה עצמה הארכתי במאוד בדברי החכם צבי ואין מקום להאריך) ואי לדעת החולקים כיון דס"ל דע"א אין נאמן באתחזק איסורא בודאי צריך עדות גמורה, ומ"ש שלדעתו יצא ענין זה להרא"ם מסוגיא דקידושין וכו' ולדעת ר"ב הדבר בפשיטות וכו' ואם אמרו כן להחמיר וכו' דבדאורייתא אין לחלק בין קולא לחומרא עכ"ל יאמין לי מעלתו כי לא אוכל לירד לסוף דעתו דלפי דבריו הי' לו לומר גם לקולא בדבר שבערוה ע"א נאמן, אבל באמת מה ענין שמיטה אצל הר סיני דגם התם אין יכולים לכופו רק אם הוא מהימן לי' מחויב להוציאה לצאת ידי שמים כיון שהוא אמת בלבו ואף שמן הדין אינו נאמן כלל כיון שלדעתו הוא אמת תדע שהרי עכ"פ הרא"ם מודה שבדבר שבערוה אין ע"א מוחזק בכשרות נאמן ואין חילוק ופלוגתא כלל בין הרא"ם ושאר פוסקים בדבר שבערוה ודברי מהרי"ק כפי מה שראיתי דבריו בדברי האחרונים שהביאו הם מוכרחים מדברי הרמב"ם ומור"ם וגוף הספר אינו בידי, ומ"ש שאין ראיות הפ"מ מכרעת מלבד כי א"צ לראי' אחרי שלא הביא חילוק הרא"ם הש"ע בשום מקום אמנם מה שהשיב על ראיות הפ"מ אין לו הבנה בשום פנים בעולם דמאי ענין בע"ד לכאן אטו לא משכחת לה נטמאו טהרותך ונתנסך יינך ויעיין מעלתו בקידושין דף ס"ה בתוס' ד"ה נטמאו טהרותך בסופו וגם אין כאן מילתא דעבידא לגלויי כיון שהוא עד מפי עד ואעפ"י שהעד הראשון העיד מפי שנים הרי עדיין יכול העד הראשון להכחיש הבעל ועוד יש להאריך בזה אבל נלאתי להאריך עוד אמנם עפ"י התרה עפ"י מאה ואחד רבנים יש להתיר והארכתי בתשובה במקום אחר. וראיתי בתשובת הבית חדש סימן קמ"א שכתב בעיר שכבשוהו כרכום יעוי"ש, ודברים אלו צריכין עיון ואולי דס"ל דעיר שכבשוהו כרכום היא נותנין חומרי חיים וחומרי מתים ואין כאן חזקה אמנם יש לעיין בזה ממ"ש המרדכי בקדושין בהגהות פרק האומר גם לפי משמעות התשובה הי' הרבה שבוין וצ"ע כי המעתיק לא העתיק הפלפול:

תוכן העניינים

תשובות הראם חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה