אור ברסלב

תשובות הראם חלק ג· רבי אלכסנדר סנדר מרגליות

סימן יד

סימן יג

תשובה להגאון מו"ה משולם רב דק"ק טוסמניץ.

הנה מה שכתב רומעכ"ת על דברי הריב"ש אימא לאיזי גופא דעובדא היכי הוה. היות ידוע למעכ"ת התשובה ששלח הרב מיארושוב זה שנה או שנתיים, ורומעכ"ת השיבו בקצרה ואני השבתי לו ג"כ באותו פעם קצת באריכות שאין להתיר ע"פ אומדנות האלו. ובקיץ העבר בא הנה הרב מקאליס והפציר בי מאוד לעיין שנית ולא רציתי, והשבתי לו בפה מלא שלפענ"ד היא א"א דאורייתא כאשר כתבתי בתשובתי הראשונה. אמנם אמרתי לו אולי כבוד רומעכ"ת בעוצם פלפולו יחדש דבר להוציאה מאיסור, דאורייתא ואז אעיין בו ובחזירתו הראה לי תשובת רומעכ"ת וכאשר קריתי בו שנים ושלש דלתות עמדתי מרעיד כי ראיתי שרומעכ"ת לא פלפל כלל בעיקר תשובתי לפני רומעכ"ת ועכ"פ הי' לו להגיד בע"פ עיקר החשש ואני כתבתי שהיא א"א גמורה, היות שבכתב הגב"ע לא נזכר שום דבר מאנשים אשר היו בספינה רק שהספן סיפר איך ראה מרחוק טביעת הספינה ולא העיד על אנשי', והדברים ק"ו אם העיד על נפילתו לים ולא העיד ששהה עד שתבא נפשו הוא דאורייתא ק"ו כשלא העיד על אנשים כלל, ועוד דאולי הספן עצמו ראה או ידע שכשראו האנשים אשר בתוכם נפילת הספלאוויטש או טביעת הספינה נמלטו על נפשם על דף שנשמט מהספלאוויטש או מהספינה ולא שייך חזקה דכאן נמצא כלל דכל אדם בורח מהמות אטו אלו נפלו לסטים על אדם נימא כאן נמצא ולא ברח ובודאי נהרג וברייתא ערוכה נפלו עלינו ליסטים וכו' וה"ה הכא שהרי לא נמצא שום מת ואולי ברחו לנפשם, וכאשר הוכחתיו על פניו ולא מצא מענה להשיב הלך לו עה התשובה ולא נשאר ת"י שום העתקה, לזאת יצא הדבר מלבי ואיני זוכר מפלפול רומעכ"ת, אמנם על דברי ריב"ש אלו עמדתי זה ארביסר שנין בתשובה הארוכה שכתבתי לאלמנת המגיד מק"ק מינסק והבאתי הרבה ראיות מהפוסקים דס"ל דליכא תרי חזקה משום דכל חדא בחברתה מישך שייכא ולא דמי לעירובין דהתם כ"א יש לו חזקה בפ"ע דהנמצא מת יש לו חזקה דחי והנוגע יש לו חזקה דטהרה מעולם אבל הכא חזקת א"א תלוי במה שהבעל יש לו חזקת חי וכתבתי דלדידהו צ"ל דגבי ספינה דאינו רוב גמור. ועוד הקשיתי על הריב"ש במ"ש שם בתשובה דכל היכא דקתני אין מעידין הוא דאורייתא דהיאך יתרץ הרב ז"ל הא דאמרינן בבכורות לחד שנויא דהכרת חוטם הוא דרבנן והכא קתני אין מעידין אלא על פ"פ עם החוטם. ודוחק לחלק בין אין מעידין על המגויד ובין הא דקתני אלא. ועוד דאם נחלק בכך לא מקשה הרשב"א על ר"ת מידי במה שהקשה בחידושיו על ר"ת דס"ל בספק ג' ימים תולין להקל דא"כ הול"ל אין מעידין לאחר ג' ימים דלשיטת הריב"ש אדרבא נלע"ד להיפך דאי הוי קתני הכי ה"א דהוא דאורייתא ובספיקא תולין להחמיר לכך קתני אין מעידין אלא תוך ג' ימים דאיכא למימר שהוא דרבנן א"ו דאין לחלק בכך. ובאמת לא ידעתי היאך יישב רומעכ"ת סוגיא דב"ב דף ך"ג ע"ב דאם נימא דרובן למיתה אמאי באמת נותנין חומרי חיים ומשיטת הפוסקים משמע שהוא דאורייתא, גם כתבתי שם דלכאורה סוגיא דב"ב קשה לפרשו לשיטת הריב"ש וכמו שהקשה ג"כ רומעכ"ת, וכדי דלא לשוויי' לרבינו הריב"ש טועה בסוגיא דעסיק בה אמרתי ליישב דהנה ברור דאין רוב חולין לחיים מגרע לחזקה דקברו מוכיח עליו דהרי אנו רואין שמת אמנם באמת גם טעם רבא אינו מטעם דקברו מוכיח עליו לחוד דהרי מוקמינן לרבא כר' נתן ור' נתן גופי' לא סמך על טעם הרי בריא לפנינו לחוד נגד חזקת ממון דליכא מאן דפליג דחזקת ממון עדיף מחזקה דהשתא כמ"ש הפני יהושע בקידושין רק דס"ל דחזקת בריא וחזקה דהשתא עדיפי מחזקת ממון ואין לנו לומר שהי' בריא וחלה והבריא וזה בעצמו טעם רבא דאוקמי' אחזקת ש"מ ואע"ג דרוב חולין לחיים מ"מ מצרפינן חזקה דהרי מת לפנינו ואין לנו לומר שהבריא וחלה שנית ומת ולכך עדיף מחזקת ממון. ולפ"ז אף בלא דברי הריב"ש לכאורה קשה להבין דברי אביי דמדמי ספינה המטורפת לקברו מוכיח דהרי הכא איכא ג"כ חזקה קמייתא. וצ"ל דאביי ס"ל דספינה כיון דרובא לאיבוד, ומה שלא נודע ממנה כלום עד היום מה הי' לה איבודה שנאבדה בים מוכיח עלי' והוי כקברו מוכיח עליו ויש להעמיס זה בלשון הרמב"ן בחידושיו ונראה דזה כוונתו ואף דלא דמי ממש לקברו מוכיח מ"מ איכא טוביתא דרובא לאיבוד וא"כ לפ"ז י"ל דאביי ס"ל דאי מצרפינן קברו מוכיח לחזקה קמייתא דש"מ הי' אף דרוב חולין לחיים אפ"ה מהני נגד חזקת ממון הי' לנו לצרף אבודו המוכיח עליו עם רובא לאיבוד אף נגד תרי חזקות ובפרט דאינן חזקות אלימות דחדא שייכי בחבירתה כמש"ל, ורבא באמת פליג על אביי וס"ל דלא דמי אהדדי דכאן ליכא קברו מוכיח וכמ"ש הרמב"ן בחידושיו ועיין ברא"ש:

ומ"ש בענין כאן נמצא וכתב דבלא"ה אמרינן אף בדאורייתא זה הככר הוא שנטל העכבר לא ידעתי על מה קאי וכמדומה שהוא ענין שכתב המבי"ט והשב יעקב הביא ראי' משדה, שאבד בה קבר ויש לנו אריכות דברים בזה ונמנעתי מלכתבם אחרי שלא ידעתי בבירור במאי קא עסיק מר, אמנם בקצרה אכתוב לרומעכ"ת שהוכחתי בכמה ראיות דבמקום שהשיירות מצויות לא שייך וה, ומ"ש רומעכ"ת דליכא חזקת חי דממ"נ א' מת ג"כ לא ידענא אהייא קאי דבנ"ד לא נמצא שום מת. אמנם בלא"ה כתבתי במקום אחר דאפ"ה איכא חזקה דלדבריו אטו המביא גט ממ"ה אפי' חולה נותנין אותו בחזקת שהוא קיים אטו אם נשמע שמת שם שום אדם אסור ליתן הגט דהרי ממ"נ א' מת אע"כ דלא שייך חזקת חי רק באדם פרטי שאנו דנין עליו אבל בכללות העולם לא שייך חזקת חי דודאי בכל יום יש כמה מתים בעולם י אמנם ע"ו שאנו דנין עליו שייך חזקת חי כמו בראוהו חי מבערב, וכבר הארכנו במקום אחר בדברי ח"צ ומהרי"ט:

ומה שכתב עוד מה שרצה חכם אחר וכו' בודאי לא דמי דשם הוחזק בזה השם לא חיישינן לתרי יצחק דאל"כ אטו להרמב"ן אם נמצא אדם נהרג וכו' אלא ודאי אם ידעינן שמו של ההרוג רק דאיכא ספיקא דלמא אתרמי עוד שם כזה בזה מהני וכו' לא ידענא מאי קאמר מר דודאי אף אם ידעינן שמו ולא הוחזק חייש הרמב"ן ולא שייך כאן נמצא כמו בגט שנאבד שלא במקום שנכתב ואין זה ענין כלל לשיטת הרמב"ן דיצחק ריש גלותא דאמרינן כאן נמצא דבאמת שיטת הרמב"ן גבי יצחק ר"ג הוא דמיירי שהעידו בפירוש העדים שאותו יצחק ר"ג שהלך מקורטבא לאספמיא מת רק דאביי חייש דלמא יצחק אחר ממקום אחר הלך דרך קורטבא וראו אותו העדים הולכין מקורטבא לאספמיא ועליו מעידין שמת ורבא ס"ל כיון שהעדים מעידים שראו אותו בקורטבא אמרינן כאן נמצא ומעולם מיום שנולד הי' דר פה ולא אמרינן שבא ממקום אחר אבל כל שבא ממקום אחר יש לחוש אף בלא הוחזק שמא עוד אחר בא לכאן ממקום אחר כמו בגט ודוק שם במלחמות ובחדושי רשב"א יבמות ונ"י:

זולת זה הנה בשנה העברה נשאלתי מגיסו הרב המאוה"ג רב דק"ק טשערקאב נידון כהן שגירש ורצה לגרש על תנאי ושכח לומר התנאי בשעת הנתינה, ואני כתבתי פעמיים דיש להחמיר דאסורה לחזור לבעלה וגם להתירה לעלמא צריכה גט אחר והיות שהפצירו בי עד בוש לחפש בצדדי ההיתר ואחרי ראותי כי לא עלתה בידי כתבתי להרצות דברי ודבריהם לפני רומעכ"ת אולי ימצאו לה איזה היתר מה שלא מצאתיו. והנה בשבוע העברה הגיעני מגיסו הרב המאוה"ג הנ"ל העתק תשובת רומעכ"ת מצדד בכחא דהיתרא משבעה משיבי טעם. וכתב אלי שגם תשובתי הי' למראה עיני מעכ"ת. ונוראות נפלאתי היות כל עיקר צדדי ההיתר אשר היסוד נשען עליהם מבוארים בתשובתי ואיך לא הניף ידו תחלה לעשות העקוב למישור ולדעתי בלי ספק כי שלוחא דעיוות ששלחו לפי הנשמע ע"י אבי המגורשת והעלים ממנו התשובה שלי ואם הראה האחת לא הראה השנית ושם בארתי בקצרה כל הפקפוקים. אמנם בלא"ה לדעתי מכותלי כתבו דמר ניכר שגם רומעכ"ת לא כתב תשובתו להלכה למעשה לסמוך עליהם שאילו כן הי' מאריך בהם יותר ורומעכ"ת קיצר מאד במובן ולזה כמעט בכל ענין הוא בדרך לישנא דמשתעי לכמה אפי' זולת מעכ"ת מרמז רמוזי ופותח פתח לעורר לב המעיין למי שירבה להכניס עצמו לעיין בזה לצדד בכחא דהיתרא ימצא פתח פתוח לכנוס בו לעיין ע"ד ישמע חכם ויוסיף לקח. והנה מוכרח אני להשיב ידי שנית להעתיק בקיצור גדול לרומעכ"ת מה שפקפקתי בצדדי ההיתר ולא אעתיק הפלפול והראיות מאפס הפנאי. ואם יהי' רצון מעכ"ת לעיין בגוף התשובה הלא המה ת"י גיסו הרב והנה אבוא על סדר קונטריסו. פתח דבריו יאיר והתחיל בפלוגתא שבין מוהריב"ל למוהר"י בי רב הביאו המבי"ט סימן יו"ד. ולוה נראה שהסכים הש"ע שאף אם גילה דעתו בפני אחרים והסופר לא ידע מהתנאי אפ"ה פסול משום ברירה וה"ה בנ"ד. עוד כתב דא"ל דכאן א"צ כפילא משום דבשליחות לא בעינן כפילא דדיבור ודיבור וא"כ כיון שנתבטל התנאי נתבטל הגט אפי' אי יש ברירה. והנה לא יכולתי לעמוד על כוונת רומעכ"ת דהתחיל בפלוגתא דמהריב"ל ומהר"י בי רב ומטעם ברירה. והדבר ברור דודאי אף לדעת מהר"י בי רב אף דגט פסול אסורה לכהן, ואח"כ סיים משום ביטול שליחות הסופר, וא"כ מה צורך היה לו להביא המחלוקת של מהריב"ל שאין זה ענין למחלוקת שלהם, דודאי כ"ע מודו היכא דאמר בפני עדים תנאי בשליחות ונתבטל התנאי נתבטל השליחות. והנה גם מק"ק טשערקאב כתבו לי טעם זה שיש לצדד להקל מטעם זה, ואני כתבתי להם שדברים אלו מרפסין איגרא מלבד כי אין זה מוסכם דכתיבת הסופר הוי שליחות, אמנם אף לפי דעת הסוברים מטעם שליחות אין שום צד להקל בזה, דהרואה יראה בלשון הר"ן בגיטין ולשונו בקדושין שעיקר הטעם דלא בעינן בשליחות תנאי כפול שאינו עושה שלוחו אלא מה שנראה מתוך גילוי דבריו ובאמת הטעם דלא אתי דיבור ומבטל מעשה לא נזכר בראשונים זולת בתשובת הרא"ש. אמנם בשאר מחברים נראה טעמים אחרים. והנה בר"ן עצמו בקידושין גבי דברים שבלב כתב הטעם משום דלא חשש לעשותו תנאי גמור אינו ברור שהקפיד לגמרי וכן נראה מהרשב"א בגיטין דכל שלא התנה כהלכתו גילה בדעתו שאינו חושש לקיום התנאי, ומסוף דבריו נראה דהכל הוא גזירת הכתוב ולדעתו לא שייך כאן דלא אתי דיבור ומבטל מעשה כיון שמגלה דעתו שאינו עושה המעשה רק ע"ת זה ולא גרע מאומדנא דמוכח. ובאמת גם הרשב"א שם דקדק וכתב דהא דבשליחות לא בעינן ת"כ לאו משום דדיבור ודיבור הוא רק כתב וז"ל ואפשר למימר דתנאה דע"י שליח לא מבי לשנויי שליח ואי שני בתנאי לא עביד כלום והן ממש דברי הר"ן. ולפ"ז הדבר ברור לטעם הר"ן דוקא אם השליח שינה בשליחות נתבטל השליחות אבל אם לא שינה בשליחות לא נתבטל השליחות. וגדולה מזו הנה מהרי"ט בחדושיו כתב הטעם דבשליחות לא בעינן ת"כ משום דאתי דיבור כו', והנה למעשה בתשובותיו לא סמך ע"ז כמבואר בתשובותיו כמ"ש בתשובה השניה. אמנם אף אם נימא דמשום אתי דיבור ומבטל דיבור מהני בשליחות תנאי אע"פ שאינו כפול ואפי' לא שינה השליח את שליחותו אכתי דוקא אם תלה התנאי בביטול השליחות אבל בנ"ד לא תלה התנאי בביטול השליחות ליחות לומר שאם יתבטל התנאי יתבטל שליחות הסופר רק דסתם תנאי הוא על נתינת הגט וכמ"ש בתשובה השני' והארכתי בזה וזה ברור ופשוט א וגם יש להביא ראי' ע"ז היות לפי דעת מעכ"ת ה"ה אם התנה איזה תנאי קודם כתיבת התורף נמי לא בעינן ת"כ וא"כ תקשה תשובת הרא"ש שהביא הטור בסימן קמ"ה והבאתיו כתשובה הראשונה וגם קצת יש להוכיח כן מקושית הר' אלחנן בגיטין והתוס' הם מהסוברים דאין תנאי פוסל קודם הכתיב' וס"ל דבתנאי דאם מתי לא שייך בריר' ואע"ג דבגמרא איתא האי ש"מ דיהיב גיטא לדביתהו כבר כתבו המפרשים דקא יהיב לאו דוקא (אמנם זה יש לדחות דא"כ לא הוי פטומי מילי אבל יש לומר לפני התורף והוא נתרצה תחלה לכתוב גט סתם והב"ח כתב דאף קודם הכתיבה אין הכרע דלא הוי פטומי מילי ק"ו באמצע הכתיבה) וכן יש להביא ראי' מתשובות מהר"מ מלובלין וב"ח החדשות ובתשובת גאוני בתראי אמנם הדברים ברורים ופשוטים וא"צ לראי' ולא עלה על לב א' מהם לומר דבתנאי קודם הכתיבה לא בעינן ת"כ מטעם שליחות אע"ג דהתם לחומרא והכא להקל באיסור כהונה שאפילו ריח הגט פוסל בו וכן יש להביא ראי' מתוס' בגיטין בפ' השולח דף מ"ו גבי המוציא אשתו משום ש"ר בד"ה אי אמר לה הכי דלדברי מעכ"ת הי' יכולין לפרש דאמר לה הכי קודם כתיבה ועוד דע"כ לשיטת התוס' אליבא דמסקנא לא שייך ברירה בשום תנאי משום דמברר דבריו כמ"ש התוספת בגיטין דאל"ה אמאי פסלי כל התנאים בגט אטו אותן דשייך בהו ברירה דע"כ לא כתבו דלא גזרינן אטו חוץ משום דחוץ לא הוי תנאי רק שיור אבל תנאי אטו תנאי ודאי יש לגזור (וכ"ש דקשה טובא לשיטת:

מהר"י בן לב דס"ל דכל שלא הגיד לפני הכופר לא שייך ברירה) עוד כתבתי בתשובה דלדעת מהר"י בי דב והמבי"ט לכאורה לא מצאנו ידינו ורגלינו בגיטין הניתנין ע"ת דבלי ספק דמגלה תחלה דעתו לפני המסדר שרוצה ליתן גט ע"ת וא"כ הגט פסול ואף דהרב אומר לו הס כי לא להזכיר התנאי עד הנתינה מאי מהני זה כמ"ש מעכ"ת וגם לפעמים גם הסופר שומע זה וא כ פסול אף לדעת מהריב"ל ואף בלא כפלי' יש לחוש לחומרא אע"כ כיון שמבואר בסדר הגט שמבטל כל, דיבור הגורם פסול בגט ממילא מבטל גם זה הדיבור וא"כ גם בנ"ד ממילא נתבטל גם מה שאמר תחלה להמסדר וגם זה ברור ומטעם זה נתבשל ג"כ היסוד שבנה רומעכ"ת לומר שע"ד הראשונה שע"כ א"א לומר דא"כ היו הגיטין הניתנין ע"ת פסולין, ועוד כתבתי שם דבנ"ד גרע טפי כיון שאמר לו הרב שיזכירו בשעת נתינה והוא לא הזכירו וי"ל דעילה מצא או חזר בו וכאשר כתבתי בתשובתי השניה וגם כתבתי בתשובתי השני' דאם לא הי' עסוקים באותו ענין לא אמרינן עד"ר עושה והארכתי בזה שם וקשה עלי להעתיק שני (ועל צד היתר השני קשה בעיני להשיב ולבי אומר לי דמזה נראה בעליל שרומעכ"ת לא כתב זה לא להלכה ולא למעשה זולת לעורר לב המעיין כי חס לי' למר לדמות דמיונות כאלה באיסור דרבנן ק"ו בדאורייתא):

ומ"ש צד ההיתר הג' כבר כתבתי דלא שייך כאן ע"ד ראשונה ועוד דמאי בכך דלא עדיף מה שאמר תחלה מאילו אמרו בשעת נתינתו כיון דלא כפלי' לא מהני, וגם שדימה זה לטעות דשליח לפענ"ד לא דתי כלל דלשיטתי' א"כ בהקדים לאו להן או מעשה לתנאי והוא צווח אח"כ שטעה ולא ידע ואנו יודעין שכן הוא שכלום חלקנו בין חבר לע"ה ה"נ דמהני ומכ"ש דקשיא טפי לשיטה זו דס"ל דטעמא משום דלא אתי דיבור ומבטל מעשה ואפ"ה אומדנא מהני וכאשר הארכתי בתשובה א"כ קשיא דהרי אין לך אומדנא גדולה מזו וכאשר באמת הקשה הרשב"א בגיטין כאשר כתבתי בתשובה הראשונה אמנם כבר כתבתי בתשובה הראשונה דלשיטת הרא"ש בעינן שיהי' ה האומדנא מצד גוף המעשה עצמה הא לא"ה הוי דברים שבלב ואומדנא שמצד הדיבור לא מהני דלא מבטל מעשה אם אינו כתנאי ב"ג וב"ר, ואע"ג דאנו יודען בבירור שטעה וסבור דמהני מה לנו ולדעתו כיון שאינו יכול לבטל המעשה ואף שאנו יודעים בבירור שע"ת זה עשה המעשה וכיון שאין התנאי זה חל הרי המעשה בטעות אפ"ה המעשה קיים (וגדולה מזו כתבו התוס' ר"פ השולח דאפילו אנו יודעין שהוא אנוס מלפרש הוי דברים שבלב) ולא דמי לעובדא דמור"ם בשליח שטעה ואמר לי דהתם הי' מוטעה בעיקר הדיבור ולא הי' פיו ולבו שוין כמו המתכוין לומר תרומה ואמר מעשר שבשעת הדיבור לישנא הוא דאיתקל לי' ולכך לא הוי דברים שבלב וכמו שחילק הר"ן בקידושין להדיא אבל הכא לא הי' מוטעה כלל ופיו ולבו שוין בכל מה שדיבר וגם הנתינה הי' בכונה גמורה רק שאומר ששכח להוסיף תנאי ומה בכך ששכח ועשה מעשה אף אם נאמין לו אכתי במה יתבטל המעשה וגרע מדברים שבלב טובא (ועוד דעובדא דמור"ם הי' לאוסרה לעצמה וכאן הוא רוצה להתירה לעצמה וזה קשה ג"כ על הח"מ וב"ש סי' לו) ומכ"ש באמת אינו נאמן כלל ע"ז דאי משום דע"ד ראשונה עושה כבר כתבתי לעיל דליתא אדרבא ע"כ ביטל דבריו, ומה שהביא ראי' מש"מ היאך יליף איסורא מממונא ועוד דהתם ליכא עדים שהשכ"מ חייב כלום זולת שאנו באין לחייבו מצד הודאתו וכיון שרגיל לטעות אין ההודאה ראי' ואין אנו יכולין להוציא ממנו כיון שיכול להיות, שטעה באמת כיון שרגיל לטעות אין כאן הודאה (וגם לפי צד זה נראה שלעולם נאמן לומר, שטעה דהרי אינו מחלק בין תכ"ד עדיין וזה תימא ועוד דא"כ ג"כ תיקשה אמאי לא מוקי תוס' במש"ר שאמר קודם הכתיבה ויכול לקלקלה דנאמן לומר שטעה ושכח להתנות):

ומ"ש בצד היתר הד' והביא דברי הפ"י דלענין לפרש דבריו מהני אף בגיטין וקידושין ולכאורה באמת דברי הפ"י תלוי בפלוגתא שבין הרמב"ם והטור בנתן לה דינר ואמר לה הרי את מקודשת לי בתנאי כך וכך דלהרמב"ם לא מהני מטעם מעשה קודם לתנאי ולהטור בלא"ה לא מהני מצד דבגיטין וקידושין לא מהני תוכ"ד, אמנם כבר ביאר הב"י דעת הרמב"ם דטעמו משום דהוי דברים אחדים לגמרי ומקושרים יחד וגם בתחלה כשהתחיל הדיבור הי' ע"מ כן (ולפי מה שפירש הב"י טעם הרמב"ם יש להביא לשיטת הרמב"ם דאזיל לשיטתי' דאף בקדשים לא מהני תכ"ד ואפ"ה בנידון כזה מהני משום דבתחלה כשהתחיל הדיבור הי' כונתו ע"מ כן) וכיון שא"א להוציא ב' דברים כא' הרי הם דיבור א' והוי כמו נדר ופתחו עמו דמהני אפילו בקדשים כמבואר במנחות דף פ"א ע"ב האומר הרי עלי תודה בלא לחם וכו' אבל הרי עלי תודה מן החולין ולחמה מן המעשר דלא הוי נדר ופתחו עמו לא מהני וכמבואר שם בתוס' ד"ה תודה מן החולין (ובאמת יש לעיין בדברי התוס' הנ"ל דיש לומר דאין זה תכ"ד ודוק), וכן הוא טעם ר' יוסי אם לכך נתכוין תחלה, ודברי התוספת במנחות דף פ"א סותרים למה שכתבו בדף ק"ג, ואפשר דלענין תכ"ד דאינו יכול לחזור בקדשים אף לדידן דיש שאלה בהקדש מטעם מסירה ס"ל לתוס' דיש לחלק דבנזירות לא שייך מסירה ודוחק וצ"ע (אמנם בטור י"ל דס"ל דאף בקדשים מהני תכ"ד ועוד דאף אם נימא דלא מהני י"ל דס"ל הטעם כמ"ש התוס' דהוי כמסירה להדיוט ובפתחו עמו לא הוי מסירה משא"כ בקדושין שהוא גזירת הכתוב כמ"ש התו' בב"ב דף קכ"ט) ועיין בתוס' בקדושין דף כ"ט דבטעות לא שייך כמסירה להדיוט וא"כ שפיר תלוי חזרה תכ"ד דלא מהני לשיטת תוס' מטעם מסירה להדיוט דלב"ש דהקדש טעות שמי' הקדש הוי כמסירה אפי' בטעות וא"כ אינו יכול לחזור, אף תכ"ד עיין מ"ש זקיני בתב"ש סי' ד' סק"ה ולפמ"ש י"ל דדוקא בדבר התלוי בדיבור א"כ תכ"ד אתי דיבור ומבטל דיבור אבל התלוי במעשה אין הדיבור מבטל אף תכ"ד כמ"ש התוס' דבקדשים כמסירה להדיוט ולכך אפי' תכ"ד לא מהני]. אמנם מה שתירצו התוס' במנחות דאין פותחין בחרטה קשה להולמן דמה ענין זה לתכ"ד ואולי הוא כוונת התוס' בנזיר שדבריהם מגומגמין (ואפשר כוונתם דלמ"ד פותחין א"כ בתוך כ"ד מהני בלא חכם החרטה ולמ"ד אין פותחין וחכם אינו מתיר לאחר כ"ד לכך אף בתכ"ד לא מהני חרטה כיון דאף. חכם אינו מתיר בחרטה וצ"ע):

והנה לפי מה שבארנו לפענ"ד לפ"ז אין כאן ראי' כלל אף לדעת הרמב"ם לסברת הפ"י ולא ידעתי מה זה ענין לעדות שבטלה לומר דכל מה שאמר קודם תוך כדי דיבור בטל וממה דס"ל דנדר ופתחו עמו בטל או ממה דאמר ר' יוסי אם לכך נתכוין מתחילה דהתם עיקר כמ"ש התוס' דמעולם משעת דיבור הראשון הי' דעתו לכך רק שאינו יכול לדבר שני דברים כא' (וכ"כ התוס' בנזיר דאפי' לב"ש דאין שאלה בהקדש אפ"ה נדר ופתחו עמו מהני משום דלא חל מעולם ההקדש כיון דפתחו עמו) ובלא"ה דברי הפ"י צ"ע חדא מ"ש דדעת המקשן הי' דלענין לפרש דבריו כ"ע מודו ולא פליגי רק לענין חזרה, והתרצן ס"ל דדא ודא אחת היא וכי היכי דפליגי לענין חזרה ה"נ לענין לפרש דבריו וסמך עצמו על סוגיא דתמורה, וזה תימא דאיך ס"ד דסמך על סוגיא דתמורה דמפורש בהדיא דר' יוסי ס"ל להיפך ומחלק בין מפרש לחוזר. גם מ"ש שפירש בקושית הגמ' דרוצה להוכיח דבמפרש כ"ע מודו וא"כ עיקר הקושיא חסר מן הספר ולשון המקשה משמע דרוצה להוכיח דר"י ס"ל דלאו כדיבור דמי, ובאמת כוונתו דאף רבנן מודו דכדיבור דמי, ועוד בפשיטות לאתויי מר' יוסי דברישא ס"ל כדיבור דמי ובסיפא דלאו כדיבור דמי וא"כ בהדיא יש חילוק בין חוזר למפרש גם לא ידעתי במה יתורץ קושית המקשן דעכ"פ לא מצינו שום פלוגתא לענין תכ"ד דהרי אפי' ר' יוסי לא פליג רק בקדשים ובתוך כ"ד גדול אבל לפרש לא מצינו שום פלוגתא שיחלוק על ר' יוסי להיפך ויסבור דלאו כדיבור אפי' במפרש ודוק:

והנלע"ד ליישב סוגיית הגמ' להיפך לגמרי מדעת פני יהושע דהנה מפשע דברי המפרשים בענין טעם תכ"ד כדיבור בודאי אין לחלק בין חזרה ובין עדות שבטלה מקצתה משום דס"ל דכל תכ"ד כדיבור א' הוא אין לחלק ביניהם (אמנם לטעם זה אין לחלק בין כל התורה לקדושין וגירושין ומגדף וכן קדשים אמנם תוס' כתבו בב"ב דמגזירת הכתוב הוא לחלק ובקדשים כתבו הטעם משום דכמסירה להדיוט דמי, אמנם טעם זה אינו מוכרח דהרי הרבה פוסקים ס"ל דגם בקדשים כדיבור דמי, וברמב"ם אינו מבואר ג"כ זה הטעם, ומשמע מלשונו דטעם אחד לו עם מקדש ומגרש. ובאמת דיש לעיין דאם יכול לחזור תכ"ד ממילא לא נגמרה המסירה עד לאחר כ"ד כמ"ש רש"י ותוס' לענין למפרע נפסל כ"ש אם נאמר דלכל ענין הוי דיבור אחד דא"כ לעולם כל כ"ד הוי נדר ופתחו עמו). אמנם לפמ"ש הר"ן בנדרים בטעם הדבר משום דכשאדם עושה לא בגמר דעתו הוא עושה אלא דעתו שיוכל לחזור בו תכ"ד אבל מקדש ומגרש דחמירי אין אדם עושה אותם אלא בהסכמה גמורה ומש"ה חזרה אף תכ"ד לא מהני (ונראה בדעת הרמב"ם דמטעם זה עצמו לא הוי כדיבור גם בקדשים דהרי כללן בב"א וכתב דקי"ל בששה דברים תכ"ד לאו כדיבור דמי כו' משמע דכולהו חד טעמא) והנה לפי עיקר הטעם דכדיבור דמי לאו משום דכדיבור א' רק משום דבתחלת הדיבור הי' דעתו שיהי' יכול לחזור ולכך בדבר שעושה בהסכמה אינו יכול לחזור, א"כ לפ"ז יש לחלק דדוקא לענין חזרה הוא כדיבור אבל לענין אחר כגון לענין עדות שבטלה מקצתו לא הוי כדיבור א' וזה נראה כוונת המקשן שרבה להוכיח דעיקר כטעם הר"ן (ולא ס"ל דהוא גזירת הכתוב וגם לא ס"ל הטעם דבקדשים לאו כדיבור דמי משום מסירה מטעם שכתבתי למעלה) דאם נימא דלענין עדות שבטלה מקצת' נמי הוי כדיבור ע"כ צ"ל דכל תכ"ד הוא דיבור אחד א"כ אין לחלק בין קדשים ומגרש וקידושין כו' כיון דהכל דיבור א', ואפי' בקדשים מהני נדר ופתחו עמו כמש"ל ואפי' בהנך דחמירי הול"ל דכדיבור דמי וא"כ אמאי ס"ל לר' יוסי דבקדשים לא מהני תכ"ד א"ו דעיקר הטעם הוא כמ"ש הר"ן ולכך בקדשים דחמירי ועושה בהסכמה גמורה לכך אינו יכול לחזור משא"כ בשאר ענינים שדעתו לחזור תכ"ד (שוב ראיתי בדברי הרמב"ם ספ"ב הלכה י"ז ושם מבואר בדין שחוזר תכ"ד הוי נדר טעות) וא"כ לפ"ז ודאי יש לחלק דדוקא לענין חזרה כדיבור דמי משא"כ לענין עדות שבטלה מקצתה וא"כ מקשה שפיר כיון דחזינן דבקדשים לא מהני חזרה ע"כ הטעם דעושה בהסכמה וא"כ ממילא לענין עדות שבטלה נמי לאו כדיבור דמי (שוב ראיתי דמשמע בר"ן נדרים דבשאר ענינים ודאי כדיבור דמי כמו לענין קריעה ע"ש זולת לענין חזרה מחלק אבל אעפ"כ יפה כתבתי דלא תלי זה בזה דאף אם נימא בכל הענינים לאו כדיבור דמי מ"מ לענין חזרה י"ל בדבר שאינו עושה בהסכמה גמורה יכול לחזור תכ"ד ודוק היטב). ומשני הגמרא דתרי תכ"ד הוא ותכ"ד באמת אפי' בקדשים יכול לחזור וה"ה לענין שבטלה מקצתו כמש"ל משום דכדיבור אחד. אמנם הרמב"ם פסק כרבנן דר' יוסי לענין עדות שבטלה מקצתה, ולכך לא הביא בשום מקום דינא דר' יוסי דהוא והן פטורים וממילא גם לענין קדשים ג"כ אין חילוק בין דיבור גדול לדיבור קטן אף במפרש רק דוקא בפתחו עמו ולכך לא הביא הרמב"ם בשום מקום לחלק בין דיבור גדול לקטן. ובמ"ש נתיישב היטב קושיית התוס' על רש"י בד"ה שהעידו בב"א די"ל דמתני' אתיא כרבנן, אמנם לענין למפרע נפסל דתליא בחזרה אף רבנן מודו דכדיבור דמי אבל לענין עדות שבטלה מקצתה ס"ל לרבנן דלאו כדיבור דמי וכמ"ש שפסק הרמב"ם ודוק היטב:

נחזור לענינינו לפי מה שבארנו דאין ראי' מדברי הרמב"ם בקידושין לדברי הפני יהושע משום דהוי נדר ופתחו עמו ק"ו דאין שוב ראיה כלל לנ"ד לחלק דאף בקידושין וגירושין יכול לומר שטעה אמנם אף אף לדעת הפ"י לא ידעתי היאך מדמה מפרש לאומר שטעה ובלי ספק דהוא ממש חזרה וגם לא ידעתי איך מהימן לומר שטעה דלמא הוא חזרה וגם כבר כתבתי דמה בכך שטעה אכתי כיון דעביד מעשה מהני ודברים שבלב אינן דברים כ"ש דאפי' דברים שבלב ליכא דשכח לגמרי ואף דהתוס' כתבו תוך כ"ד לא הוי דברים שבלב היינו כיון דמפרש תכ"ד בהדיא כוונתו הראשונה וא"א להוציא שני דברים כא' ומפרש הדיבור הראשון:

ס

גם מה שכתב שאמירה ראשונה בטעות אני תמה דבאמירה לא הי' טעות דהרי צריך הי' לאומרה זולת שכחה ששכח להוסיף התנאי. ובאמת ראיתי בהיתר ה' שכתב שלא יאמר הרי גיטך קודם התנאי וזה פלא וכמדומה דאשתמיטתי' דברי המש"ל שהביא בעוד שהוא עסוק בה, וכבר כתבתי דהנתינה הי' בכוונה לא בטעות רק ששכח מה אמר לו רבו אבל הנתינה גופא הי' בכוונה שנתכוין ליתן (ודברי הח"מ בסימן ל"ז תמוהין וכבר השגתי עליו) גם מה שרצה לצרף דעת הב"י במחאת אחרים קשה בעיני איך נסמוך באיסור דאורייתא על סברא דחוי' מכל האחרונים וגם בב"י עצמו אינו מוכרח כ"כ ק"ו דגם בזה יש לחלק בין נדרים לגיטין אף לדעת הפ"י די"ל דשוב אינו יכול לפרש דא"ל מהדר קא הדר דלכך מחלק בין כ"ד קטן לגדול דבכ"ד קטן אמרינן מסתמא לפרש הא לא"ה אמרינן דהדר בי' ולכך ליכא חילוק דק בקדשים אבל בשאר דברים אין לחלק וא"כ ה"ה לענין מחאת אחרים גם בלא"ה איך אפשר להעיד עכשיו שהכל הי' בתוך כ"ד קטן דהרי לשיטת הפ"י. אף לענין לפרש לא מהני רק כ"ד קטן ואיך אפשר להעיד ע"ו עכשיו דתוך כ"ד קטן הוא ומן קטן וקצר מאד ומלתא דלא רמיא על אינש להעיד זה:

ומ"ש בצד היתר ה' כיון שבוודאי שבדעתו הי' להשלים מלבד כי תלי תניא בדלא תני' דמנא ידעינן שדעתו הי' להשלים כאשר כתבתי למעלה דלא שייך כאן ע"ד ראשונה עושה מכמה טעמים וגם לא הי' כפול. אמנם בלא"ה מאי בכך שדעתו הי' להשלים כיון דבאמת נתן הגט ולא השלים ואין אחר מעשה כלום ק"ו כאן שי"ל דבמתכוין לא השלים:

ומ"ש בצד היתר הששי דמותר לכהן משום הפקעת קידושין, אף אם הי' הדין כדבריו עכ"פ היתה אסורה לבעלה כהן משום דהדר החשש לדוכתי' שיאמרו יש גט לאח"מ ולא יתלו בהפקעת קידושין. אמנם מלבד כי הארכתי בתשובה הראשונה דאין לסמוך על אומדנא זו מכמה טעמים וקשה להעתיק שנית. אמנם אני רואה רומעכ"ת מסיק בעצמו דאין זו מספיק להתירה לכהן. אמנם אני תמה שקושיא זו שהקשה לשיטת הרמב"ם הנה הקשתי אותה בתשובה הראשונה ותירצתי בטיב טעם. אמנם ישוב מעכ"ת אינו מספיק כ"כ דלדידי' לפי האמת אין כאן הפקעת קידושין כלל דכיון דתקנו רבנן דאף אם עמד אינו חוזר בלא תנאי ממילא ודאי גם דעת הש"מ כל שלא התנה גמר ומגרש בלא תנאי, והו תירוץ מעכ"ת. ולפ"ז לא הי' מקשה הגמרא מידי מי איכא מידי וכו' ולא צריך לשנויא דהפקיעו הקדושין ת"ל דכיון דכך תיקנו חכמים ממילא גם דעת הש"מ כן הוא כאשר באמת לדעת רומעכ"ת אליבא דמסקנא. ועוד דאכתי תקשה מה שהקשיתי בתשובה הראשונה דהרי רבא הוא מרא דשמעתא דכל התנאים פוסלים בגט וא"כ מאי קאמר רבא לית לי' דרב הונא והפקיעו הקדושין ת"ל דבלאו הכי גט שכ"מ פסול אף במת מטעם ברירה אא"כ נתן בפירוש אף אם יעמוד. אמנם הישוב הברור מ"ש דאין אומדן השכ"מ ענין לתנאי כלל רק דאנו אומרים דמעולם לא עלה על לבו הצד האחר וכמו שהארכתי בתשובה הראשונה. ובזה מיושב ג"כ מה שיש להקשות על הרמב"ם דס"ל דאיילונית אומדנא דמוכח, וא"כ בלא טעמא דקלקולא צריכין אנו לומר לו גמור בלבך שאתה מגרש לגמרי דאי לאו הכי הגט פסול משום תנאי ואומדנא. אמנם לפמ"ש אתי שפיר דכבר כתבתי דדעת הרמב"ם ודעת המלחמות דמעולם לא עלה על לבו שיש לה רפואה וכמ"ש בתשובתי הראשונה והבאתי דברי מהרי"ט. ולא אוכל להבין מה שסיים מעכ"ת ובנ"ד הרי נאמן לומר שבטעות הפיל הגט לידה ולא ידענא אהייא קאי וכוונתו נעלמה ממני, סוף דבר איני רואה שום צד להקל והצד הו' לא מצאתי בהעתק:

ובדברי הרמב"ם שכתב בגט שכיב מרע אם מתי יהא גט ותמהו עליו כל הראשונים והאחרונים דקשי' ממ"נ אי מיירי מעכשיו א"כ לשיטתו לא בעינן ת"כ ואי בלא מעכשיו הו"ל גט לאחר מיתה וגם משמעו' לשונו מיירי בלא מעכשיו וגם הה"מ והלח"מ וכל נושאי כליו דחקו מאד לפרש. ולענ"ד מקום הניחו לי להתגדר ואבאר בקיצור דהנה מהרי"ט בחלק ראשון סימן מ"ח הכריח דהרי גיטך אם תתני מאתים זוז תולה תנאי בנתינה דאם לא תתן מאתים זוז לא תהי' הנתינה לשם גט וגרושין והנה ברור באומר אם לא תתן לא יהא גט אינו תולה בנתינה זולת בגופו של גט כמו שכתב דבאומר לא יהא גט בטל גופו של גט וכ"כ הגאון חכם יצחק בכ' דוד בספר דברי אמת והנה ס"ל לרמב"ם כל שבטל גופו של גט שוב אינו חוור ומגרש והנה באומר הרי זה גיטך אם תתני לי מאתים שתולה התנאי בנתינה ע"כ צ"ל דכונתו שהנתינה יהי' תלוי ויהי' הגט בידה בתורת פקדון וכאשר תתן מאתים זוז או יהי' אצלה בתורת גט ותתגרש בו ולכך בעינן שיהי' הגט קיים וברשותה בשעת קיום התנאי אמנם אם אומר אם תתני יהא גט ואם לא תתני לא יהי' גט שתלה בביטול גופו של גט א"א לומר הכונה כשתתן מאתים אז יהי' הגט גט ועד שלא תתן מאתים זוז והי' הגט בטל ויבטל גופו של גט עד שתתן מאתים זוז וכשאתן יחזור הגט להיות גט דהרי כיון שנתבטל שוב אין יכול לגרש אע"כ דכונתו שיהא הגט מעכשיו וה"ק אם תתן מאתים זוז ישאר הגט בכחו כמו שהוא עכשיו ואם לא תתן יתבטל הגט וא"כ אף בלא אמר מעכשיו ממילא הוי מעכשיו ועדיף מע"מ דהוי כמעכשיו דהרי הוא אומר בפירוש שאם תתן ישאר הגט בכוחו ועל הנתינה לא אתני כלל ודוק ולפיו לא קשה מידי ממתניתין דהרי זה גיטך אם מתי דהוה גט לאחר מיתה דהתם הרי זה גיטך קאמר שתלה התנאי בנתינה וא"כ איכא למימר דהנתינה לא יהא לשם גרושין רק לאחר מיתה אבל באומר לא יהא גט שתלה בביטול גופו של גט ע"כ הכוונה להיפך שאם לא ימות יתבטל או למפרע ואם ימות לא יתבטל וכ"ש לפי מה שאמרו בגמ' דאם מתי שני לשונות משמע ודוק והרמב"ם הוציא וה מדברי שמואל עצמו שלא הזכיר מעכשיו ודוק ולפ"ז יש לתרץ ג"כ מה שהקשה כיון דע"כ הוי מעכשיו א"כ לא בעינן ת"כ דהנה הראב"ד הביאו הרשב"א והרא"ש והה"מ נתן טעם הא דבמעכשיו לא בעינן ת"כ משום כיון דעכשיו חל המעשה ומתנה עליו כי קא חאיל המעשה בתנאה קא חאיל וכבר כתבתי בזה במקום אחר דקשיא לכאורה במה שסיים אבל בתנאי דאם דהתנאי בא לבטל המעשה שהוא עושה עכשיו ובא לעקור המעשה לכך צריך כפילא דלכאורה עיקר החילוק בין תנאי מעכשיו לתנאי דבאם הוא בהן שעוקר שלא יחול עכשיו דהלאו משוה בתנאי דמעכשיו כמו בתנאי דאם, ואם כן מה מועיל כפילת הלאו להן וכתבתי דאף דאינו מועיל מ"מ צריך חיזוק יותר והנה לפ"ז לענ"ד אני רואה הדברים ק"ו אם הלאו בא לבטל המעשה שלעבר ולא שייך לומר דקא חאיל בתנאה דהרי קודם התנאי כבר חאיל ועכשיו בא הלאו לעוקרו כ"ש דבעינן שיאמר בפירוש (ובודאי אלו הי' התנאי קודם הכתיבה הי' שייך לומר בתנאה קא תאיל אבל קודם הכתיבה אין להזכיר תנאי ואחר הכתיבה בא לבטל מעשה של כבר ולכך צריך להתנות בפירוש) וא"כ לפ"ז במבטל גופא של גט הרי הוא מבטל מעשה העבר ולא שייך בתנאה קא חאיל ולכך בעינן תנאי כפול שיאמר הלאו וביטול הגט בפירוש וא"ל דא"כ אמאי סבירא לי' לרבא דגילוי דעת בגיטא מהני כבר כתב הרשב"א בקידושין דגילוי דעת עדיף מתנאי שאינו כפול ודוק היטב:

עוד יש להמתיק הדברים דהרי אנו סבירא לן דלא אמרינן מכלל הן נשמע לאו א"כ מאי מהני מעכשיו דאכתי במאי מתבטל המעשה וצ"ל דלא שייך ביטול מעשה כלל דמתחלה לא חאיל המעשה כי אם בתנאה, וא"כ זכינו לדון אם הי' כבר מעשה ועכשיו בא לבטלה לא אמרינן מכלל הן נשמע לאו ולדעתי הוא נכון מאד וברור ועוד דק"ו הוא דהרי אפילו גילוי דעת בלא שום תנאי לא מהני לבטולי גיטא ק"ו היכא שהוא בדרך תנאי דגרע טפי והדבר ברור אצלי אם אמר לא יתבטל הגט אם תתן לי מאתים זוז ואם לא תתן יהי' הגט בטל דמתגרשת מעכשיו כיון דלא נתבטל מעולם ונתן לה לשם גרושין ואם אמר לא יתבטל כו' ולא כפלי' אף להסוברים דבמעכשיו לא בעינן כפילא מ"מ לא אמרינן מכלל הן נשמע לאו לבטל המעשה והגט שכבר נעשה כיון שלא בטלו בפירוש וזה ברור ואמת (ואע"ג דלהרמב"ם ע"כ הגט כל שלא נתן ליד האשה לא הוי מעשה כיון דיכול לבטלו ואי חשיב מעשה לא אתי דיבור ומבטל מעשה ז"א דהא כיון דנותן לידה ואינו מתנה על הנתינה א"כ כיון שנותן לידה [נטשטשו כאן איזה תיבות. ונ"ל דצ"ל שוב הרי] הכתיבה נעשה גמר מעשה והוא מתנה שיהי' בטל למפרע הכתיבה אחר [חסר גם כאן איזה תיבות, ונ"ל דצ"ל שהמעשה נגמר]. ומ"ש ואינו רוצה לגרש מעכשיו, אין הכוונה בתנאי דמעכשיו דא"כ הול"ל מעכשיו על תנאי רק הכוונה שאינו רוצה לגרש מעכשיו בהחלט בלא תנאי) ות"ל נתגלה לנו טעמו של רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל מה שלא נתגלה לראשונים, ויה"ר דכד שכיבנא יפוק לותי אוכי"ר:

שייך לכאן עוד תשובה מענין זה לק"ק הנ"ל ותמצאנה להלן אחר תשובה הבאה כאן

תוכן העניינים

תשובות הראם חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה