תשובות הראם חלק ג· רבי אלכסנדר סנדר מרגליות
סימן יג
תשובה להרב הגדול מו"ה חיים לאנדא רב דק"ק פאדקאמין היושב בק"ק בראד על השאלה מק"ק ווישעגראד
הנה הב"ד לא בחנו דבריהם אם השריטה והגבשושית בראש ההרוג הוא סימן שהי' לו כן בחייו או שמחמת הכאה מהרוצח נעשו לו סימנים אלו, וגם לא כתבו אם הוכרו הבגדים בט"ע, כי לענ"ד אין כאן שום סי' מובהק ואם הי' בבגדים ט"ע וא' מסימנים הנ"ל הי' לההרוג בחייו הוי סימן בינוני ובאנו לנידון של הגאון ח"צ שרוצה להקל מטעם דזה מיקרי שאלה דיחיד ולא הוחזק ולא חיישינן אפי' באיסור. והנה באמת המעיין בגוף הסוגיא יראה מהסוגיא עצמה דהדברים מראין להיפך, דמה שכתב דאפי' אביי מחלק בין נפילה דיחיד לרבים וה"ה לשאלה. והלה בסוגיא מבואר דאביי חייש אף לנפילה דיחיד אי לאו דטעמא דמיזהר זהיר ואף דאכתי עכ"פ מחלק אביי בין דיחיד לרבים היכא דמיזהר זהיר מ"מ הא חזינן דאף בפקדון אי לאו דשמי' כשמי' הוי חייש לדיחיד, וכן במסירה אי הוי נקנית במסירה הוי חייש אף לדיחיד, וא"כ מנא לי' להחכם צבי לדמות שאלה לנפילה דמזהר זהיר שמא יש לדמותו לפקדון ומסירה ואף דאכתי יש להביא ראי' מרבא גופי' דס"ל עכ"פ דלפקדון ומסירה לא חיישינן באיסור היכא דלא הוחזקו ק"ו בממון דלא חיישינן בהוחזקו דאכתי י"ל דילמא חשש שאלה גריעי מנייהו ואולי הח"צ מסברא דנפשי' פשיטא לי' דחששא דשאלה גרוע טובא מנייהו דהרי רוב הפוסקים ס"ל דלא חיישינן לשאלה כלל אפי' לדרבים ועדיף מהוחזקו ולכך ממילא יש לנו לומר דעכ"פ לדיחיד כ"ע מודה כיון דחזינן דיש חילוק בין דיחיד לדרבים אמנם עיקר הדין שהמציא לומר דסי' בינוני הוי לא הוחזק כיצחק ריש גלותא דס"ל לרבא כיון דלא הוחזק לא חיישינן ולכך עביד ק"ו מהוחזק דיחיד בממון על לא הוחזק באיסור, ולענ"ד הוא תימה גדולה דמה ענין יצחק ריש גלותא דשם לא היה שום חשש רק על קורטבי דאולי יש עוד יצחק ר"ג בקורטבא ולכך ס"ל לרבא כל שלא הוחזק לא חיישינן ומקרי שפיר לא הוחזק אבל בסי' בינוני דחיישינן לכל העולם מחמת שאינו סימן מובהק י"ל דהוי כהוחזק דיש עוד בעולם כמה ב"א שיש להם סי' כזה ואפי' ביצחק ר"ג גופי' אלו הוי חיישינן לכל העולם ודאי גם רבא מודה דחיישינן כמ"ש הח"מ על תשובות הרא"ש דהרי אנן ס"ל דלא סגי בלא שם עירו ודוקא באותו עיר לא חיישינן ליוסף ב"ש אחר, ועוד דאף באותו עיר יש לחלק בין יוב"ש לסי' בינוני משום דביוב"ש אילו הי' עוד אחר בעיר הי' ידוע לנו ולכך בלא הוחזק לא חיישינן וכמבואר ברמב"ן בגיטין ובב"ש סי' קכ"ח ובתשובות מהרי"ק משא"כ בסי' מוצנע בינוני די"ל דגם באותו עיר יש עוד אחר ואינו ידוע לנו, ועוד קשיא היאך אפשר לומר דסימן בינוני הוי כלא הוחזק כמו יצחק ר"ג א"כ אמאי אין סומכין ומתירין על סימן בינוני דהרי ביצחק ר"ג כיון דלא הוחזק אף דשכיחי שיירות לא חיישינן, וגם מה שהקשה הח"צ אנפשי' מקושיית הגמ' ממצאו קשור בכיס קשה טובא ומה שישבו אינו מספיק דמנ"ל להמקשן להקשות ואדרבא בכל הסוגיא משמע דגט ואבידה שוין דהרי עיקר האיבעיא אי סימנין דאורייתא קאמר נ"מ לאהדורי גט אשה (ועוד קשיא טובא ממ"ש התוס' בספ"ק דב"מ דבמצא בחפיסה ניחוש לשאלה והתם הוא שאלה דיחיד מלוה למלוה או הוחזקו ודוק) ובאמת צריך אני לבאר קצת הנלע"ד בסוגיא זו כי הוא צורך גדול לנ"ד, והנה יש לעיין דקאמר נ"מ לאהדורי גט אשה ולכאורה קשה מספ"ק דקאמר היכא יליף מר איסורא מממונא ומצאתי בהגהות מרדכי שעמד ע"ז אבל תירוצו אינו מובן, גם מצאתי להגאון פ"י שעמד ע"ז ויש לנו קצת לעיין בדבריו ואין כאן מקום להאריך, אמנם הנלע"ד לכאורה בישוב הדברים בפשיטות דודאי אם נאמר סימנים דאורייתא והתורה סמכה עלי' כעדים אין לחלק בין ממון לאיסור מדאורייתא ועוד הרי לא חילקה תורה וכתבה לכל אבדת אחיך ואף גט בכלל, וא"ל דילמא מדרבנן החמירו באיסור ז"א דכיון דמדאורייתא מחזירין אילו גזרו רבנן באיסור שלא להחזיר הי' שנויי' באיזה מקום במשנה או בברייתא ולא לישתמיט שום מקום להשמיענו גזירת חכמים בזה כיון דמדאורייתא מחזירין אלא ודאי דליכא גזירת חכמים כלל דכיון שלא מצינו בשום מקום שגזרו מהיכי תיתי נימא שגזרו ועבדי תקנתא. אמנם מה שמקשה הגמ' בספ"ק היאך יליף מר איסורא מממונא הכוונה להיפך דלמא מדאורייתא אין מחזירין כלל בשיירות מצויות אף בלא הוחזקו רק באבידה מחזירין משום דעבדי רבנן תקנתא כמו בסימנים אי סימנים דרבנן אפ"ה עבדו תקנתא באבדה וכמ"ש התוס' והרא"ש לענין שאלה וזה נלע"ד פשוט אף שהפ"י כתב כאן ובגיטין דמעובדא דנאני בר חבו מוכח דאף בהוחזקו ובשיירות מצוייות הוא רק מדרבנן לפמ"ש אינו מוכרח כלל דאדרבא ברמב"ם מוכח דאך בהוחזקו לחוד היא ספק מגורשת. ועוד נ"ל אף לפי דבריו אין ראיה משטרי דנאני בר חבו רק מעובדא דיצחק ריש גלותא משמע שם שיטת רש"י ותוספות דבממון כה"ג שהלך מקורטבא לאספמיא ושם אבד השט"ח לא חיישינן שמא גם אחר הלך לשם ואבד השט"ח אף בהוחזק משא"כ בהוחזקו בעיר אחת ונאבד באותו עיר לדעתי קשה לומר דלא חיישינן אפילו בהוחזק ואף אם נודה לו גם בזה מ"מ נראה דהאבעיא קאי היכא דלא ידענו מנפילה כלל והוחזקו ובזה מיבעיא לן אי מחזירין בסי' בינוני ובזה נדחה מה שהקשה הפ"י וז"ל אבל יש להקשות לאידך גיסא וכו' ודוק. נחזור לענינינו ויש להוסיף נופך דהנה פלוגתא דרבה ור' זירא אי מהדרינן גיטא בשיירות מצויות ולא הוחזקו או להיפך מבואר בגמ' דלא תלי מידי בסימנין דרבנן או דאורייתא דאפי' למאן דאמר סימנים דאורייתא למאן דמחמיר לא מהדרינן בחדא לריעותא אם לא בסי' אחר בינוני עכ"פ כדמוכח מלשון רב אשי דאף אי סימנים דאורייתא בעינן נקב רק דלא צריכין בצד אות פלוני וכן להיפך אף אי סימנים דרבנן למאן דמיקל מהדרינן בלי שום סימן וא"כ ע"כ פלוגתייהו לאו בהכי תליא רק דפליגי בסברא דנפשייהו דהמחמיר ס"ל דחיישינן שמא בא לכאן או שמא יש עוד אחר ואף דס"ל דבסי' אחר מהדרינן אפ"ה בסימן יוסף ב"ש ושם עירו לא מהדרינן וצ"ל דס"ל דלא סמכינן עליו כמו על סימן אחר בינוני. ולפ"ז נראה דהכי קשיא לי' נהי דבממונא סמכו על שם אביו ושם עירו דהוי סימן אי למאן דאמר דאורייתא דהוי סימן בינוני אי למ"ד דרבנן דהוי סימן מובהק כיון דלא הוחזק לנו אחר ועדיף מסימן בינוני דאילו הי' אחר הי' ידוע לנו מ"מ לענין איסורא אפשר דלא סמכינן עליו כמו על סימן אחר אבל לענין כללות הדין אי סימנים דאורייתא ודאי אין חילוק בין איסור לממון כיון דלא מצינו שהחמירו באיסור רק בפרטי הסימנין יש לחלק בין איסור לממון י ואף דעל סימן זה סמכינן בממון לותר שהוא סימן בינוני או מובהק י"ל לענין איסור יש להחמיר דאינו בינוני או מובהק ולא מבעיא בהוחזקו ואין שיירות מצוייות דאין זה שייכות כלל לסימנין רק דפלוגתייהו הוא אי חיישינן שמא בא אחר לכאן או לא אלא אפילו בשיירות מצויות ולא הוחזקו ג"כ י"ל כיון שלא מצינו שסמכו ע"ו רק בממון י"ל דבאיסור לא סמכו ע"ז ולא שייך לומר דלא לישתמיט בשום מקום דגזרו ע"ז באיסור דאדרבא כיון שלא מצינו בשום מקום שסמכו על זה רק בממון י"ל דבאיסור לא סמכו ע"ז דזה אינו מפורש בתורה איזה הוי סימן בינוני:
לכך יש לחלק בין איסור לממון ולא ילפינן ממונא מאיסורא ואמנם בתוס' סוף פ"ק לא משמע כן ומשמע בתירוץ הראשון די"ל דמדרבנן החמירו כמו שהחמירו במים שאל"ס. אמנם נלע"ד ליישב אף לשיטת התוס' די"ל דלענין חששא דיוב"ש. י"ל באמת דהחמירו מדרבנן ולא שייך להקשות דלא לישתמיט משנה או ברייתא להשמיענו חומרא זו, דז"א דבהדיא תנן המביא גט ואבד הימנו פסול לזמן מרובה ואע"ג דרבה שני לה לסלק בין הוחזקו או לא אכתי קשיא לי' לרב עמרם מנ"ל לחלק ואי משום דקשיא לי' כל מעב"ד דיחזיר דלמא שני לן בין ממונא לאיסורא, ואין להקשות דמאי מקשה הגמ' מההיא דאין מעידין אע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו דלמא הוא רק מדרבנן ואף די"ל דלפ"ז גם גבי גט אשה לא מהדרינן וא"כ גוף האיבעיא נפשטה אמנם שינויא דחיקא לא משנינן, אמנם נלע"ד ליישב מלבד כי לפמ"ש הריב"ש דכל היכא דקתני אין מעידין הוא דאורייתא לק"מ. אמנם אף לפי מה שהקשיתי עליו מסוגיא דיש בכור דמשמע שם דמדאו' מעידין על פ"פ לחוד וא"כ ע"כ האי אין מעידין הוא דרבנן וכן נראה מדעת הרמב"ם ממ"ש בהלכות נחלות דנראה דס"ל דכל דאם ניסת תצא אף שהוא מדרבנן קתני אין מעידין וכן נראה מתוס' והרא"ש בבכורות גבי גוסס ודברי המע"מ צ"ע דמדמי גוסס למים שאל"ס ודברי הרא"ש נראין להיפך דמשאל"ס היא מיעוטא דמיעוטא וגוסס הוי מיעוט גמור, אכתי נלע"ד פשוט דהרי כתבו כל הפוסקים דאף אי סימנים דרבנן מ"מ סימן מובהק הוא דאורייתא ואע"ג דקתני אין מעידין על סימנים היינו באינו מובהק אבל מובהק הוי כעדים וכן נראה בהגמ"ר ובריטב"א ולכך לא משני חמור בסימנים מובהקים דגם זה הוא כעדים. אמנם זה דוקא אי סימנים דרבנן יש לחלק ולומר דמובהקים הוי כעדים ואינן מובהקים לא הוי כעדים ולכך לא נכללים עם סימנים מובהקים אבל אי נימא דכל הסימנים דאורייתא וא"כ כל הסימנים שווין ואין חילוק ביניהם וכולם הוי כעדים מדאורייתא וכמ"ש בהגהת מרדכי וא"כ אי סלקא דעתך דסימנין דאורייתא ובבינונים גזרו רבנן א"כ היאך קתני אע"פ שיש סימן בגופו דהרי במובהקין מעידין, וא"ל דזה אינו נכלל בלשון סימנים משום דהוי כעדים דהרי כיון דסי' דאוריי' אין חילוק במובהקין או לא דכולהו הוי כעדים מלבד סימנים גרועין וה"ל למיתני בהדיא סימנים בינונים אלא ע"כ דסימני' דרבנן ומובהקים לא נכלל בלשון סימנים דהוי כעדים. ועוד נלענ"ד דאף אם נימא כלישנא קמא דבכורות דאין מעידין על פ"פ היינו מדרבנן אכתי מוכח דסימנים דרבנן דאי ס"ד סי' דאוריי' רק מדרבנן גזרו א"כ תקשי כיון דפ"פ בלא חוטם ג"כ מדאורייתא מעידין א"כ איכא תרתי למעליותא דהרי פ"פ בלא חוטם מדאורייתא מעידין וגם סי' הם דאוריי' א"כ אף מדרבנן לא הי' ראוי למיחש. ואף למ"ש הפ"י בתשובתו להוכיח מתוס' דאף במים שאל"ס לא סמכינן על סי' בינונים אם הוא מדרבנן וכ"כ הגאון מו"ה יהושע בגיטין. אין ראי' דהתם הוא להיפך דסימנין דרבנן ומדאוריי' לא סמכינן אסימנים ולכך י"ל דאפי' באיסור דרבנן לא סמכו אסימנים כמ"ש הפ"י בגיטין הטעם דלמא אתי למסמך בדאורייתא. אבל כאן הוא להיפך דמדאו' מעידין על פ"פ לחוד ואף דמדרבנן אין מעידין מ"מ כיון דאיכא גם סימנים וסי' דאורייתא אף מדרבנן אין לגזור, ועכ"פ כיון דאיכא תרתי למעליותא אם נשאת לא תצא ואיך קתני אין מעידין אלא ודאי דסימנים דרבנן והוי דומיא דמים שאין להם סוף דאין מעידין בסימנים בינונים ובזה מיושב ג"כ הא דמקשה הגמ' אי חיישינן לשאלה חמור בסימני אוכף היאך מהדרינן דלכאורה קשיא דילמא חיישינן לשאלה מדרבנן ולפמ"ש אתי שפיר ובלא"ה נ"ל דהמקשן הוכיח דכונת התרצן דחיישינן לשאלה מדאורייתא דלא שייך לומר דמדאורייתא לא חיישינן לשאלה רק מדרבנן דהרי ס"ל סימנין דאורייתא ולא גזרו מדרבנן ובשאלה גזרו מדרבנן ועוד נלענ"ד דהמקשן הוכיח שפיר דכונת התרצן דחיישינן לשאלה מדאורייתא משום שנלע"ד ברור לטעם הסוברים דאף אי סימנים דרבנן אפיה חיישינן לשאלה ולכאורה קשיא דמשמע בגמ' דדוקא למאן דס"ל סימנין דאורייתא איצטריך לומר חיישינן לשאלה ולמ"ד סימנין דרבנן א"צ לומר דחיישינן לשאלה ותירוץ הב"ש אינו מספיק דלדידי' תקשה חמור בסימני מני אוכף היכי מהדרינן אי סימני' דרבנן ואף בעידי אוכף אכתי ניחוש לשאלה וכאשר יתבאר עוד לקמן:
לזאת נלע"ד ברור דס"ל דע"כ לא מטעם הכרח הקושי' תירץ התרצן דחיישינן לשאלה דהרי בשביל זה ל"נ לדחוק ולחלק דסימני הגוף היינו ארוך וגוץ וסימני כלים היינו אפילו מובהקים ומטעם דחיישינן לשאלה אטו לא הוי ידע דאיכא לאוקמי כליו סומקי וחיורא או דומיהן צמר גמלים וארנבים או כדומה לזה ודוחק גדול לומר דלא ידע מזה כמ"ש השב יעקב, אע"כ, דלתירץ הראשון הי' סובר בלא זה לסברא פשוטה דחשש שאלה הוא חשש דראוי לחשוש ולכך תירץ דאפילו מובהקים לא תהני ובאבע"א ס"ל דאין חוששין לשאלה ואין הדבר תלוי בסימנין דאורייתא או מדרבנן רק הדבר תלוי בשני התירוצים ולתירוץ הראשון הוא סברא פשוטה בלא"ה דחיישינן לשאלה אף אי סימנים דרבנן ולכך פסקו לחומרא כלישנא קמא דאורייתא אף דס"ל סימנין דרבנן והמקילין ס"ל עיקר כאבע"א ויש מחלוקת הפוסקים בזה ולפ"ז ע"כ מוכח דכוונת התרצן הי' דחיישינן לשאלה מדאורייתא. דאי ס"ד דמדאורייתא לא חיישינן לשאלה אמאי הי' לו סברא פשוטה דחיישינן לשאלה מדרבנן כיון דמדאורייתא לא חיישינן לשאלה ומדוע בסימנין אף מדרבנן לא חיישינן ובשאלה חיישינן מדרבנן דהרי גם חשש שאלה לא נמצא בשום מקום והוי לי' לשנוי כליו בחיורי וסומקי אע"כ דהוי ס"ל לסברא פשוטה דחיישינן מדאורייתא:
והנה הא דמוכח בסוגיא דחיישינן לשאלה מדאורייתא אע"ג דלמכירה וגזילה לא חיישינן משום דלענין זה מוקמינן לה בחזקת מרא קמא ומעולם לא יצא מרשותו וכ"כ בתשוב' פני יהושע חלק אה"ע סי' ח' וגם מחמת כאן נמצא כאן הי' ולא הי' ברשות אחר מעולם לשיטת הרשב"א והר"ן בשמעתין דיצחק ר"ג וכמבואר בח"מ סי' כ' ויתבאר לקמן אבל לענין שאלה לא שייך כאן נמצא כמ"ש התוס' בנדה והמרדכי בכתובות ס"פ המדיר (עיין בתשובה דף קצ"ט סוף ע"ב) אמנם לכאורה קשיא דאכתי נימא כל מה שביד האדם בחזקת שהוא שלו והיא חזקה אלימתא דמהני אף נגד מיגו לדעת הרשב"א והרמב"ן ועדיף מחזקת א"א גם חזקת ממון עדיפא מרובא דאין הולכין בממון אחר הרוב וגם אכתי תקשה חמור בסימני אוכף דליכא החזקה נגדה אף דלכאורה לא שייך שם כל מה שהוא ביד האדם משום דאנן הכי קא אמרינן דודאי האוכף הוא שלו כיון שנתן בו סימן מ"מ דילמא השאילו לבעל החמור ונאבד שם מ"מ לענ"ד עדיין הי' מקום לומר כיון דעכ"פ ברור דקודם שנאבד החמור הי' האוכף ביד בעל החמור בודאי והוי כאילו ראינו האוכף ביד בעל החמור וכל מה שביד האדם וכו' ומעולם לא שאלו אמנם נלענ"ד ליישב אחר שנבאר לשון התוס' ביבמות ד"ה אותיות נקנית במסירה שהקשו תחלה אמאי לא נימא כל מה שביד האדם בחזקת שהוא שלו ולא נתן לו חבירו כלום וע"ז תירצו ושוב פרי' דודאי הקלף וכו' ויש דיקדוק בדברי התוס' אמאי נטרו עד הכא ומשמע דקושייתם, לאביי בדרך דיוק דאי הוי ס"ל אין נקני' במסירה הוי חייש ואמאי לא מקשה תיכף על רבא מאי ראי' מייתי מנאנא בר חבו דהתם כל מה שבידו הוא שלו אמנם כן נלע"ד דודאי לרבא לק"מ לפי מש"ל בדיבור הקדום דרבא מייתי ראי' דלא חיישינן למסירה דלצור, וע"כ האי מסירה דלצור היינו שנתנו במתנה לצור דאי דרך שאלה ולהחזירו בעיני' הדר הוו לי' כפקדון וכיון דשמי' כשמי' לא מפקיד גבי' אע"כ דלגמרי נתן לו וא"כ אין כאן קושיא כלל מחזקה דכל מה שהוא ביד האדם הוא שלו דאה"נ דהשטר הוא שלו שנתנו לו האחר במתנה אבל חוקה דכל מה שהוא ביד האדם מעולם הי' שלו לא אמרינן ולכך חיישינן למסירה דלצור אבל עיקר כונת סיום קושיות התוס' על אביי דנראה דחייש אפי' לנפילה ופקדון אי לאו דמזהר זהיר דשמי' כשמי' וע"ו מקשו שפיר אמאי לא נימא דכל מה שהוא ביד האדם בחוקת שהוא שלו ואמאי חיישינן לפקדון. וע"ז תירצו דודאי הקלף יכול לעכב וכו' ודבריהם צריך ביאור דלכאורה כיון שהוא חזקה גמורה דכל מה שביד האדם בחזקת שהוא שלו וממילא השט"ח שלו מעולם ומהיכי תיתי לא יוכל לגבות החוב, ואין לומר דכונתם דלענין לגבות הוי בעל הממון מוחזק ומיירי שהלוה טוען שאינו חייב לזה רק לאחר ולכך אינו יכול להוציא ממנו דאיכא חזקת ממון נגד חזקה שכל מה שהוא ביד האדם דא"כ מאי האי דקאמרי וה"ה גבי אחין דשמטי אהדדי דהרי התם אין הדין בינם להלוה רק בין האחים וליכא חזקת ממון נגד חזקה דכל מה שהוא ביד האדם בחזקת שהוא שלו, ולכאורה נראה דכוונתם למ"ש הש"ך סימן צ"ט ליישב דעת המחבר ותליא בפלוגתא שבין התוס' והרא"ש להרמב"ן והרשב"א לפי מה שפירש שם הש"ך דעיקר פלוגתייהו בשטרות דאין גופן ממון אי שייך מה שהוא ביד האדם וס"ל דהמחבר פסק כתוס' והרא"ש לחלק בין חפץ לשטר. אמנם באמת עדיין יש לדקדק ולעיין דעיקר הוכחת הפוסקים דתוס' ורא"ש ס"ל דאמרינן מיגו נגד חזקה כל מה שהוא ביד האדם בשטרות לפ"ד הש"ך שמחלק בין חפץ לשטרות הוא ממה שהקשו אמאי לא מהימן המלוה במקום שחב לאחרים לומר אמנה במיגו דמחילה ע"ש ולא תירצו דהוי מיגו במקום חזקה כמ"ש הרשב"א והרמב"ן. א"ו דס"ל דאמרינן מיגו נגד חזקה זו. וע"ז כתב הש"ך דדוקא בשטרות פליגי דאין גופן ממון, ולענ"ד לפ"ז אין ראי' כלל לדהכא דהתם בשטר אמנה י"ל דס"ל לתוס' דלא שייך כל מה שהוא ביד האדם על הממון שאינו מוחזק שהרי אין אנו אומרים שהממון הוא של אחרים רק שהאמין לו שלא יתבענו וגוף הנייר יכול להיות שנתנו לו באמת, ועוד דגוף הנייר לעולם הוא של הלוה ולא שייך כל מה שהוא ביד האדם, רק ביבמות כתבו שיכול לתפוס גוף הנייר על החוב ודוק, וא"כ לא שייך כלל על הממון כל מה שהוא ביד האדם דאין ראי' מהנייר שהחוב אינו אמנה וכמו שבאמת הקשה הגד"ת הביאו הש"ך בסי' ס"ז והש"ך בסי' מ"ד יישב בדוחק שיט' הרמב"ן והרשב"א ולקמן אבאר אבל כאן אכתי תקשי מה בכך דשטרות אין גופן ממון אכתי כיון דהנייר ע"כ הוא שלו כמ"ש התוס' ולא חיישינין לפקדון ממילא הנייר ראי' גם על החוב שהוא שלו, ונלע"ד דכוונת התוס' דחזקה כל מה שהוא ביד האדם בחזקת שהוא שלו אינה חזקה גמורה כלל רק היכא שהוא תפוס בה א"כ מצד תפיסתו שהוא מוחזק בו ואין אדם יכול להוציא מידו דהמע"ה ממילא הוא בחזקת שלו ולכך אינו נאמן כשאומר שאינו שלו לחוב לאחרים אבל שתהא חזקה גמורה שתהא מוכחת על דבר אחר שאינו מוחזק בה לא מהני חזקה זו כלל דאינה חזקה גמורה ולכך שפיר כתבו התוס' דלענין גביות החוב לא מיקרי מוחזק ואף שהוא מוחזק בנייר ועל הנייר יש לו חזקה דכל מה שהוא ביד האדם, מ"מ לא מהני רק לענין הנייר עצמו שהוא תפוס בה אבל אינו חזקה גמורה שתהא מוכחת על הממון שאינו מוחזק בה, וא"כ ממילא לק"מ מהא דחיישינן לשאלה דאף דלענין הבגדים עצמם לא הוי למיחוש לשאלה אם הי' חי ותפוס בהם משום דתפוס בה וכל מה שהוא ביד האדם מ"מ לא אמרינן שחזקה זו תהא מוכחת על האדם שזה הוא שמת להתיר האשה וכן בחמור בסימני אוכף אע"ג דאנו אומרין על אוכף עצמו שבודאי הוא שלו מ"מ לענין החמור לא מהני חזקת האוכף כיון שאינו מוחזק בו, אמנם לשיטת הרשב"א והרמב"ן דס"ל דלא אמרינן מיגו נגד החוקה כל מה שהוא ביד האדם, וע"כ דעדיף מחזקת ממון דהרי ס"ל דמיגו להוציא אמרינן וגם ס"ל אפי' בשטר שאין גופו ממון לא אמרינן מיגו נגד חזקה כל מה שהוא ביד האדם וא"כ תקשה לשיטתם מנ"ל להוכיח כאן נמצא לשיטתם דלמא הכא היינו טעמא דכל מה שביד האדם בחזקת שהוא שלו דעדיף מחזקת ממון דהרי לא מהני מיגו נגדה אע"ג דמהני נגד חזקת ממון ועוד דבשטר אמנה גופא מוציאין ממון אף דהלוה טוען ג"כ אמנה ואף דלרבא איכא למימר דמייתי ראי' ממסירה דלצור אכתי לאביי תקשה למה לי' למימר או לפקדון כיון דשמי' כשמי' וכמ"ש בשיטת התו'. אמנם מה שנלע"ד ג"כ דודאי אף אינהו מודה דחזקת ממון עדיף מחזקה דכל מה שהוא ביד האדם, תדע דהרי הרמב"ן גופי' ס"ל בההוא דחטף נסכא אפי' היו שני עדים אי ליכא אע"כ דודאי חזקת ממון עדיף מכל מה שהוא ביד האדם ולכך כל שיכול לתפוס ולהחזיק בו בטענת החזרתי הרי הוא בחזקתו ומהימן לומר דידי חטפתי נגד החזקה דכל מה שהוא ביד האדם כיון שהוא עכשיו מוחזק ויכול לזכות בו ודברי הסמ"ע בסי' שס"ד צ"ע ויותר נראה כמ"ש בדרישה שם. ויש להוסיף נופך דלא אמרינן מיגו דאי בעי הי' אומר שקר וה, ועוד הי' מוסיף שקר אחר ודוק. אמנם באומר על חפץ שלו שהוא של אחרים כדי לחוב לאחרים הוי ג"כ מוחזק בה ובלא הודאתו אנן סהדי כיון שהוא תופס בו שהוא שלו כדאמרינן ריש ב"מ אנן סהדי דמאי דתפיס האי דידי' ולכך לא מהני מיגו ואע"ג דס"ל דאמרינן מיגו להוציא נגד חזקת ממון אי איכא חזקה כל מה שביד האדם בהדי חזקת ממון כגון בחפץ ידוע לא מהני מיגו. אבל חזקה כל מה שהוא ביד האדם בלא חוקת ממון גריע ובודאי מהני מינו נגדה מק"ו מחזקת ממון:
ולפ"ז יש ליישב ג"כ שיטת הרמב"ן והרשב"א דאף דסבירא להו בשטר אמנה לא מהני מיגו נגד כל מה שהוא ביד האדם משום דבלא"ה צריכין אנו לפרש כמ"ש הש"ך בסי' מ"ו כוונת הרמב"ן והרשב"א במה שכתבו גבי אמנה דשייך חזקה כל מה שהוא ביד האדם דהיינו שהשטר הוא בחזקתו. ונלענ"ד דהכי קאמרי כיון דבלא הודאתו. שהשטר הוא אמנה היינו מחזיקים שהשטר הוא בחזקתו ואף שהלוה טוען אמנה לא הי' מהימן ולאו כל כמיני' והי' בעה"ש יכול להוצא מיד הלוה בדין א"כ כיון שהוא מוחזק בנייר הוי כאילו מוחזק במעות גופי' דהרי בלא הודאתו הי' יכול להוציא מידו ולכך הוי מוחזק במעות אבל הכא שהלוה טוען שאינו מגיע ממנו לזה כלום ואנו דנין אם יכול להוציא מיד הלוה כלום ודאי לא שייך לומר שמוחזק במעות שהרי ע"ז אנו דנין אם יכול להוציא מיד הלוה אם לאו, וכיון דלא הוי מוחזק במעות לאן מהני לי' חזקת נייר כמ"ש לשיטת התוס'. ודוק:
ועוד נלענ"ד אחר שניישב קושית הש"ך בסי' צ"ט לב' תשובו' הרשב"א הסותרים וע"ש מה שתירץ הש"ך בדוחק ועיין אורים ותומים וגם הוא יישב בדוחק, ומה שנלע"ד בפשיטות אחר שנדקדק בלשון הרמב"ן שהביאו הה"מ פ"א מה' טוען וז"ל ומיגו במקום חזקה כזו לא אמרינן דאדם עשוי לעשות קנוניא על ממון חבירו לפיכך חוששין לו וכן כתב באסיפת זקנים בשם הרמב"ן ולכאורה יש לדקדק דהך סברא דאדם עשוי לעשות קנוניא נראה דמגרע הטענה והמיגו ומה טעם הוא להחזיק החזקה ועוד אכתי איכא מיגו דמחילה, (שוב ראיתי שבחנם נתחבטו האחרוני' שבאמת כוונת הרמב"ן פשוט דמיגו כזו במקום חזקה לא אמרינן והוא מאמר ארוך וה"ק דמיגו במקום חזקה כזו דהיינו אע"ג דאמרינן במקום אחר מיגו במקום חזקה מ"מ מיגו במקום חזקה כזו שהמיגו והטענה גריע לא אמרינן, וזה ברור כשמש ובזה נסתלק כל מה שדקדקו האחרונים א"כ ממילא כאן לא שייך קנוניא ולק"מ) וצ"ל דבאמת ה"ק דחזקה זו אינה חזקה גמורה רק בראינו שהודה אחר שכבר חב לאחרים הוי חזקה גמורה כי אדם עשוי לעשות קנוניא ואמרינן חזקה שהוא שלו ולקנוניא הוא עושה ובאמת הוא שלו וזה דוקא בידוע שההודאה הי' אחר שחב לאחרים איכא חזקה דסותרת להמיגו אבל באינו ידוע מתי הי' ההודאה א"כ אין החזקה סותרת המיגו ואדרבא מטעם מיגו י"ל דההודאה הי' קודם שחב לאחרים ובזה נתיישבו תשובות הרשב"א ולפ"ז מבואר דחזקה כל מה שהוא ביד האדם לחוד לא הוי חזקה גמורה:
והא דבאמת אי סימנין דאורייתא אף מדרבנן לא חיישינן ובמגויד ומשאל"ס ודומיהן החמירו וכן בפ"פ בלא חוטם או בעדים שראו הטביעה ודומיהן צ"ל דדוקא באחד משני פנים החמירו או כל שאינו ידוע בבירור שיש כאן מת כלל ויש לומר שעדיין הוא חי ואוקי גברא אחזקת חי לכך החמירו אף דאיכא רובא. או אף דידוע בבירור שיש מת לפנינו רק דאין הדבר ברור שעדים לא טעו בהכרה וכיון דעדות לכל מסור החמירו ג"כ דאולי טעו העדים בהכרה וטועין בעדותן וכל זה מקרי תחלת עדות אבל כל שהעדים ודאי לא טעו ועדותן נאמנה במה שמעידין ויש מת ברור לפנינו רק שאנחנו מורי הוראה מסופקים וחיישינן אין זה ענין להעדים ואין כאן הוצאות חי מחזקתו ממש הוי סוף עדות ולא החמירו אמנם משני יוב"ש יש לעיין אליבא דרבא ביבמות לפי פירש"י ותוס' אמנם לפמ"ש התוס' בב"מ הטעם משום לעז לק"מ וכן לפמש"ל יש ליישב ג"כ והנה לפמ"ש קשיא טובא על דעת הב"י דכתב דאף בכלים דלא מושלי חיישינן וכתב הב"ש משום דכיון דסימנין דרבנן לא הוי סימן מובהק קשיא טובא דא"כ חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן וא"ל דמדרבנן יש להחמיר דהרי כבר בררנו בהסוגיא דמשמע דאין להחמיר בשאלה מדרבנן אמנם מה שנלע"ד ליישב זה ויתיישב ג"כ מה שהקשה הח"צ אדנפשי' דבשאלה דיחיד לא גזרינן דא"כ מאי מקשה במצא בכיס וכו' והנה לכאורה הי' נראה לענ"ד ליישב דהרי הח"צ בעצמו מודה דבאיסור דיחיד והוחזקו חיישינן וא"כ מקשה הגמ' שפיר לפמ"ש הראב"ד והרמב"ן בדעת הרי"ף דפי' דע"כ ברייתא זו ס"ל כל שעבר שם אדם הוי זמן מרובה ע"כ מיירי בהוחזקו וצ"ל לדבריהם דפליגי בהוחזקו ות"ק סבר דבעינן שיירות מצויות ג"כ ויש אומרים ס"ל דבהוחזקו לחוד חיישינן וא"כ ממילא אי חיישינן לשאלה יש לחוש באיסור דיחיד והוחזק אמנם בלא"ה לענ"ד ברייתא דמצא בכיס אפי' לזמן מרובה כשר משמע להדיא בכל גוונא אפילו שיירות מצויות והוחזקו אפילו למאן דמוקי מתניתין בחדא לטיבותא משום דכוון דהברייתא אינו מחלק ולא דמי למ"ש התוס' דמיירי דוקא מצאו בעצמו א"נ שיש עדים שהכירו הכיס משום דלשון הברייתא משמע מצאו בעצמו כמו המשנה דהמביא גט ואבד הימנו וכן בענין הכרת הכיס לא נזכר בברייתא באיזה אופן רק שבא להשמיענו שמחזירין הגט ע"י הכרת הכיס ועדיפא מזה נ"ל דמשמע לי' דברייתא מיירי אף בלא ידעינן אם נפל מזה כלל והוחזקו דסתמא קתני אמנם כל זה אינו מספיק ליישב דברי הח"צ דאכתי תיקשה מנ"ל להמקשן להקשות דלמא אף באיסור דיחיד לא חיישינן אף דהוחזק:
ומה שנלע"ד ליישב לשיטת הב"י בדעת הפוסקים דאפילו בלא רגילי ומשיילי חיישינן אי סימנין דרבנן הא דמהדרינן חמור בסימני אוכף מן התורה דהנה רש"י פירש ביבמות דהקפידא הוא מהשואל שאינו משאיל לעצמו אוכף לחמורו. אמנם בערוך מבואר דהקפידא הוא מהמשאיל שכשיחזרנו מסקב לי' לחמרא דמשאיל ונמצא לפ"ז י"ל דס"ל דשני הפירושים אמת לפי המסקנא והנה עכ"פ הקפידא מהשאלה הוי סי' בינוני אף לדעת הב"ש משום דאין דרך להשאיל רק דאינו מובהק די"ל דזה השאיל. בפעם זה ולא הקפיד וא"כ צ"ל שניהם לא הקפידו בזה הפעם והוי כסי' בינונים בשואל ומשאיל והוי שאלה דיחיד או כשני סו' בינונים, ובזה יש ליישב קו' הח"צ ואוסיף מיא ואוסיף קמחא דלכאורה לא דמי כלל שאלה לנפילה דאף דבנפילה משכחת לה לדיחיד מ"מ בשאלה לא שייך כלל שאלה דיחיד, דבשלמא בנפילה ודאי לא שייך לומר דזה שנפל ממנו כבר אבד כמה פעמים וכמה חפיצים ואחרים מצאוהו דאטו הוא מאבד מה שנותנים לו וכן זה שמצא לא שייך שמוצא תמיד מציאות וכבר מצא הרבה פעמים מה שאבדו אחרים ולכך שייך שפיר לומר שהוא נפילה דיחיד דמהיכי תיתי לומר שזה דוקא אבד וזה דוקא מצא וזה נראה כוונת אביי דקאמר אי לנפילה מזהיר זהיר לכך הוי נפילה דיחיד אבל בשאלה דרך אדם להשאיל לכל אדם ריעיו ומכיריו וכדומה למי שצריך וכן דרך השואל אם יש לו צורך לשאול שואל מכמה ב"א היום מזה ולמחר מזה וא"כ מדוע לא נימא שהמשאיל כבר השאיל כמה פעמים לכמה ב"א ובתוכם הי' זה השואל ג"כ ששאל לו פעם זה וכן השואל שאל כמה פעמים מאחרים ג"כ ובתוכם שאל פעם אחת גם מזה וזה לענ"ד ברור וא"כ מקשה המקשן שפיר מכיס וארנקי דלא שייך כלל שאלה דיחיד אמנם כן בכיס וארנקי וכלים דלא מושלי הרי אנו אומרים שאין דרך להשאילן וא"כ אף אם נימא כסברת הב"ש לדעת הב"י דלמאן דס"ל סימנין דרבנן אף זה אינו סימן מובהק דדלמא אזדמן ששאלן אכתי ע"י שאין דרך לשאלן שוב משוי לי' שאלה דיחיד דכיון דאין דרך להשאילן וצ"ל דע"ד הזרות נזדמן ושאלן באותו פעם אכתי איך נזדמן ששאלן דוקא למי ששמו כשמו או לשליח מי ששמו כשמו ודוק היטב אבל בסתם כלים דדרך להשאילן לעולם לא הוי שאלה דיחיד ובזה מיושב מה שהביא הטור והב"י בגיטין הדין דכיס וארנקי ולא הביא במיתה משום דבמיתה לא הוי שאלה דיחיד והנה לפמ"ש דטעם הסוברים דחיישינן לשאלה אף אי סימנים דרבנן משום דס"ל דחששא דשאלה הוא מצד הסברא ולא תליא בזה כלל וקושית הגמרא אזלא אף למ"ד סימנין דרבנן ויש לו סימן מובהק בכיס או עדים ואפ"ה משני שפיר משום דשאלה דיחיד הוי סימן מובהק וכן מוכח בחמור בסימני אוכף עכ"פ לעד"נ דיש לסמוך ע"ז אף שלא בשעת הדחק היכא דאיכא סי' בינוני ובכלים דלא רגילי למשיילא דהוי שאלה דיחיד כיון דלא מצינו בשום פוסק שיחמיר בזה ואף מאן דס"ל דחוששין לשאלה ואין מצרפין סימני הגוף לסימני הכלי מ"מ כבר כתבתי דוה לא מקרי שאלה דיחיד אבל באין רגילים להשאיל הוי שאלה דיחיד אמנם בלא סימן בינוני בגוף בכלים שאין רגילים להשאיל נלע"ד ג"כ לסמוך בשעת הדחק על הפוסקים המתירים כפשטא דסוגי' וכן נראה דעת הב"ש בעצמו מלבד כי נלע"ד עיקר מה שלא הביאו הפוסקים האי דכיס וארנקי לשיטת המפרשים דעתה דחוששין לשאלה משום דס"ל דדבר זה הוא משתנה לפי המקום והזמן ולכך סתמו דבריהם שלא להורות קולא בדבר שיהי' תורת כ"א בידו אבל בשעת הדחק שאם לא נתיר אותה לעולם לא תמצא שום התרה שיש לסמוך על מה שמצאנו בגדולי האחרונים שפסקו הלכה למעשה באותן כלים דלא רגילי השתא למישיילי' שדינם ככיס וארנקי בזמן הש"ס אף דמהרא"י החמיר מעשה רב ובפרט בשעת הדחק:
ועוד נלע"ד בכוונת הב"ש דלא תקשה עליו חמור בסימני אוכף דודאי מודה הב"ש בדבר שהוא קפידא רבה למישיילי' דהוי סימן מובהק דהרי עיקר הטעם שלו משום דאין זה סי' מובהק דלפעמים משיילי גם כים וארנקי אבל אי לא משיילא כלל הדר הויא לי' סימן מובהק וי"ל דה"ק דלמ"ד סימנין דרבנן י"ל דכיס וארנקי אין סי' מובהק דבלא"ה צ"ל דמצאו בעצמו וי"ל דדוקא חמור בסימני אוכף הוי סי' מובהק דאין רגילין למשיילי' כלל משא"כ בכיס וארנקי כיון דגם המקשן אחר שידע מחמור בסימני אוכף הקשה מכים וארנקי וא"כ עכ"פ מודה דדבר שאין דרך למישיילי' אחד מני אלף הוי סימן מובהק, וא"כ עכ"פ בכל הבגדים ובפרט אם יש ביניהם כתונת ומכנסים וציצית ולא הי' ל אחרים בדרך דלא רגילי למישיילי' כלל דהוי סימן מובהק אף לדעת הב"ש ומה גם שנלע"ד להביא ראי' לשיטת הרבה פוסקים לדעת הרמב"ם דלא חיישינן לשאלה כלל דהנה לשיטת הה"מ וסייעתי' ס"ל להרמב"ם סימנים דאורייתא לענין ממון רק דבאיסור החמיר הרמב"ם וכמ"ש מהרח"ש בקע"ד וכתב הטעם משום דס"ל דרבא גופי' הדר בי' וס"ל סימנין דאורייתא מטעם קושיא דתכריך של שטרות אמנם לענין איסור פסק הרמב"ם לחומרא והנה לפי דבריהם דלכך פסק הרמב"ם באבידה סימנים דאורייתא משום קושיא דתכריך של שטרות דלא שייך בי' תקנת' דרבנן משום ניחותא דבעל אבידה דודאי לא ניחא לי' ללוה א"כ לדידן תקשי קושית התוס' מצא שטרות בחפיסה אמאי מחזירין ניחוש לשאלה ולדידי' א"ל כתירוץ התוס' דעבדו רבנן תקנתא דהרי הוי דומיא דתכריך של שטרות דודאי לא ניחא לי' ללוה לאהדורי למלוה וא"ל דס"ל דשטר בתפיסה הוי סי' בינוני וא"כ לא שייך חששא דשאלה (ודברי הב"י בתשובה ודברי השב יעקב בתשובה דנראה מהם אף אם נימא דגט הקשור בכיס זה עצתו הוי סי' דשייך חששא דשאלה צ"ע) דא"כ תקשה לוכח ממתניתין דמצא בתפיסה ומכירו דהרמב"ם מפרש דתרתי בעי מתניתין מכח הכרח דמכירו לחוד ודאי אינו מועיל רק בצורבא מרבנן ומתניתין סתמא קאמר וא"כ מוכת דסימנים דרבנן דאי מדאורייתא הכירו ל"ל וגם חששא דשאלה לא שייך אלא ודאי דתפיסה אפי' סי' בינוני לא הוי רק דבעינן שידע שאבדו בכלי כזו וזה מסייעו להאמינו על ט"ע אף דעל הכלי אין לו ט"ע] ועוד בהדיא מבואר בלשון הרמב"ם הלכות אבידה שצריך סי' במצא בחפיסה אבל המוצא בחפיסה משמע דאינו סי' כלל כמ"ש התוס' אע"כ מוכח דהרמב"ם ס"ל דלא חיישינן לשאלה כלל מדאורייתא אף למאי דמסיק רבא, סימנים דאורייתא וצ"ל דס"ל עיקר כתירוץ כלים בחיוורי וסומקי אמנם י"ל כמו שחשש הרמב"ם באיסור אולי סימנים מדרבנן אף דנשאר הקושיא דתכריך של שטרות כמו כן י"ל לענין שאלה אבל עכ"פ ממילא יש להקל בחשש שאלה ולסמוך עכ"פ במידי דלא רגילי למשיילי' כיון דסבירא לי' דבלא"ה אינו אלא חומרא לשיטה זו:
עוד נלע"ד לצדד להקל בנ"ד אחר שנבאר בקצרה שיטת הפוסקים בשיטת הסוגיא דיצחק ר"ג וכבר הארכנו בתשובה וה כמה שנים בסוגיא זו וכאן נבא בקצרה בשביל דבר שנתחדש בה, והנה שיטת רש"י והתוס' והרא"ש דפלוגתא דאביי ורבא תליא בפלוגתא דרבה ור' זירא בגיטין ואביי חייש בחדא לריעותא או שיירות מצויות או הוחזקו ומלשון רש"י ותוס' כאן נראה שהי' ידוע שזה יצחק ר"ג הלך מקורטבא לאספמיא וגם הי' ידוע דהא דשלחו מתם לכאן הי' ידוע שנתכוונו על אותו קורטבא או כיון ששלחו לכאן מסתמא על אותה קורטבא נתכוונו ועוד הארכתי בזה בתשובה ולכך רבא לא חייש כיון שלא הוחזק כאן עוד אחד ואביי חייש דילמא יש עוד א' בקורטבא וצריך בדיקה כמו לקמן גבי גיטא דאשתכח בנהרדעי וכן מבואר ברש"י בהדיא אמנם שיטת הרמב"ם נראה ג"כ כשיטת רש"י ותוס' רק דפירש שלא הי' ידוע אם הלך כלל לאספמיא רק כיון שלא הוחזקו שנים בקורטבא ממילא לא חיישינן ולכך לא הביא החילוק השני דאף בהוחזקו שריא אי לא שכיחא שיירות משום דכיון דלא ידעינן אם וה הלך לשם מה בכך אי לא שכיחי שיירות דכמו שאנו תולין בזה שהלך לשם כך י"ל אולי השני הלך לשם ולא ידעתי מאי דקשיא לי' להלחם משנה ע"ש, ולפ"ז י"ל העיקר בדעת הרמב"ם כשיטת הה"מ דגם הרמב"ם ס"ל דבחדא לריעותא לא חיישינן:
אמנם מהרא"ש בתשובה נראה דגם זה לא ידענו אם כוונת אותן דשלחו מתם זה יצחק ר"ג אם לאו ולא הזכירו כלל שם קורטבא רק דשלחו מתם יצחק ר"ג מת וגם לא ס"ל הסברא כיון דשלחו לכאן מסתמא כונתם על אותו שאנו מכירין אותו והוא מכאן וכבר עמדו ע"ז כל האחרונים בתשובותיהם וגם הח"מ והט"ו יעו"ש בדבריהם והח"מ רצה לתקן דברי הרא"ש דס"ל אע"ג דיש בודאי כמה יוב"ש בעולם אפ"ה מקרי לא הוחזק דאין זה ודאי דמי ששמו כך הלך ג"כ לאספמיא ולכך מותר אף בשיירות מצויות ולשון זה תמוה דא"כ אף בהוחזקו שנים בעיר אחר ושיירות מצויות לאספמיא וידענו שאחד הלך לשם והשני לא ידענו להיכן הלך הוי ג"כ לא הוחזק וזה תימא גדול דהרי בגט כה"ג ודאי חיישינן. ועוד דא"כ צ"ל דהוחזק היינו שהוחזקו שנים הולכין לאספמיא וא"כ אין חילוק בין שיירות חנויות אם לאו (ואפשר דוה כונת זקיני ובאמת גם דבריו תמוהין כאשר כתבתי במקום אחר) אמנם אח"כ כתב החלקת מחוקק לשון אחר דלא חיישינן שמא אחר גם כן הלך תאחר דלא הוחזק שנים הולכין ויש לפרש דאין הכונה שנים הולכין בדרך זה דוקא רק שלא הוחזק שנים הולכין ואיכא למימר שיוב"ש אחר הוא בביתו ולא הלך בדרך כלל ולא נעלם וזה מקרי לא הוחזק ולא חיישינן אף בשיירות מצויות דאמרינן שהשני לא הלך בדרך כלל, (וגם זה תימא דבגט כה"ג חיישינן והוי שיירות מצויות והוחזקו אע"ג דהתם עדיף טפי כמ"ש הרא"ש גופי' בתשובה שם) אמנם לפ"ז הי' נראה לשיטתו דאף בלא ידענו שנה הלך לאספמיא רק שידענו שהלך לדרך הוי ג"כ לא הוחזק כיון שלא הוחזק שגם השני הלך לדרך, ובאמת קשה הדבר לאומרו וגם בח"מ גופא משמע דבעינן שידוע לנו שהלך לאותו מקום שמעידין שמת וצ"ל דהח"מ תרתי בעי שאחד ידענו שהלך לאספמיא והשני לא הוחזק לנו אם הלך לדרך כלל ואפשר שהוא בביתו ואז מקרי לא הוחזק ואם חסר חד מהני תרתי מקרי הוחזק ועדיין קשה מגט) ולפ"ז יש מקום ליישב דברי הח"צ ממה שהקשתי למעלה די"ל דס"ל כפירוש הח"מ בדעת הרא"ש ולפ"ז גם בסי' בינוני הר כיוב"ש דהרי גם ביוב"ש מיירי שלא הזכירו שם עירו ואיכא טובא בעולם והא דאין מתירין בסי' בינוני היינו כשלא ידוע לנו שהלך בדרך זה אבל אם ידוע לנו שזה הלך בדרך זה ואמר לא ידענו אם הלך כלל מקרי' לא הוחזק ובאמת יש להתיר ע"פ סי' בינוני לכל חד כדאית לי' לענין שיירות מצויות ולפ"ז יש עוד צד להקל בנ"ד כיון שידענו שהנהרג הלך בדרך זה וסי' בינוני הוי כלא הוחזק וא"כ יש להקל לשיטת רש"י ותוס' והרא"ש והרמב"ם, אמנם מלבד שכל האחרונים כתבו דלא קי"ל כהרא"ש בתשובה זו וגם מדברי הראשונים נראה דלא פירשו כן עובדא דיצחק ר"ג מלבד זה דברי הח"מ ופירושו תמוה חדא דהמעיין ומדקדק דהך טעמא דתלינן דהשני לא הלך בדרך זה אין זה ענין להוחזק ואין ספק הליכה ענין להוחזק רק לשיירות מצויות וכיון שמודה שכל שלא ידענו אם זה המת הלך לאספמיא אף שידענו שהלך בדרך והשני לא ידענו אם הלך כלל לדרך ואולי הוא בביתו אפ"ה חיישינן שמא הלך ג"כ ממילא מה יועיל לנו אם אנו יודעין שהלך לאספמיא כיון שהשיירות מצויות ממילא יש לחוש שמא הלך גם השני לשם, והיותר תימא דהרי שיטת הרא"ש הוא ג"כ דפלוגתא זו תליא בפלוגתא דרבה ור' זירא בגט ובגט בודאי כל שהוחזקו אף שלא ידענו אם כתב השני גט כלל ומכ"ש שלא הלך לכאן אפ"ה מקרי הוחזק ואין לחלק בין גט למיתה, אף דהרא"ש כתב דהרי"ף חילק בין גט למיתה מלבד דלאו מדינא דגמרא כתב כן דבגמרא מדמי להו להדדי רק דהרי"ף הכריע כן מדעתא דנפשי'. ועוד דלא כתב כן רק לענין הלכתא אבל לא לענין פירושא דהוחזק ואדרבא הרא"ש כתב דהכא עדיף טפי ועוד תימא דהרי הרא"ש הביא ראי' מהרמב"ם אמרו לי ב"ד וכו' וברמב"ם לא הוזכר כלל שידוע שהלך למקום ואיך השמיט העיקר שהדין תלוי בו (ועיין בתשובתי להרב מפדקאמין שם מבואר יותר), נחזור לענינינו דשורש הדבר דהתוס' והרא"ש ס"ל דבלא הוחזק ושיירות מצויות לא חיישינן בעגונה ונראה בפשיטות דה"ה בהוחזקו אין שיירות מצויות ועיין בתשובה שכתבתי לק"ק זאלשין, ואין להביא ראי' דרבא חייש בהוחזק ולא שכיח מהא דרבא חייש גבי ענן בר חייא לגמלא פרחא ולכאו' הוא חשש יותר רחוק מאין שיירות מצויות כי מלבד מה שהארכנו בתשובה דלפי מה שכתב ר"ת לקמן דהתם חיישינן לקילקולא אין משם ראי' אמנם כעת נלע"ד דבלא"ה אין משם ראי' דהנה הרשב"א בגיטין כתב דעיקר החילוק בין שיירות מצויות או לא היא משום דבשיירות מצויות הוי נפילה דרבים ולכך ס"ל דהוחזקו גרע משיירות מצויות דאפילו המחמיר בשיירות מצויות מקיל בהוחזק ובלי ספק דשיטת התוס' והרא"ש אינו כן, ועוד יש לפרש דבשיירות מצויות אע"ג דלא הוחזקו חיישינן בסוף העולם אולי הוחזק שם משא"כ כשאין שיי"מ, וכ"נ בריטב"א. אמנם לשיטה זו צ"ל למאן דמיקל בחדא לטיבותא דהיינו אף בהוחזק לא חיישי' אא"כ בשיי"מ היינו בהוחזק במקום רחוק אז בעינן מאותו מקום שיי"מ לכאן אבל בהוחזק במקום קרוב א"צ לשיירו' ודוק אמנם שיטת הרא"ש ע"כ אינו כן דהרי כתבתי מלשונו למעלה, דיותר יש לחוש לאותו המצוי בעיר כו' מוכח דאפי' באותו עיר עצמה יש לחלק בין שיירו' מצויו' וכמש"ל דיש חילוק בין היכא דמזבני כיתנא להיכא דתרו כיתנא ועוד דכבר כתבתי דלדעת הרא"ש כל שלא הוחזק לנו עוד יוב"ש אין אנו חוששין שמא יש עוד א' בסוף העולם ומקרי לא הוחזק בכל העולם וא"כ אין חילוק בין שיירות מצויות דחיישי' למקום רחוק לבין אין שיירו' מצויות דלא חיישינן רק למקום קרוב דאם חיישינן שמא יש א' בסוף העולם ה"נ י"ל שמא יש א' במקום קרוב אע"כ ברור דלשיטתו עיקר החילוק דבשיירו' מצויו' כיון שיש לבנ"א עסק לעבור דרך שם לכך חוששין שתא גם זה עבר דרך שם אבל באין שיי"מ כיון שאין לבנ"א עסק לעבור דרך שם לכך אין חוששין גם בהוחזק כמו דלא חיישינן אף באותו עיר שמא עבר היכא דתרו כיתנא. ולפ"ז אם ראינו שעבר אדם שם שוב אין חילוק בין אם שכיח שיירות או לא. וזה סיוע גדולה למה שפי' הפ"י בגיטין לדעת הטור (ועיין בריטב"א בב"מ מ"ש בשם רבינו יצחק בר אבא מארי והבאתיו למעלה) וא כ לפ"ז אין ראי' כלל מענן בר חייא דודאי היכא דשיי"מ כיון שיש לבני אדם עסק שם חיישינן שמא גם הוא הי' לו עסק שם והלך לשם אף בגמלא פרחא משא"כ כשאין שיי"מ ואין לבני אדם עסק לשם דלא חיישינן כלל שמא הלך לשם ודוק. והנה זה כמה שנים הקשיתי לשאול על דעת הרא"ש בשיטתו שכ' דהרי"ף הקיל בעגונה בהוחזק ואין שיירות מצויות ובגיטין החמיר. ועיין בתשובתי שכתבתי לק"ק זאלשין:
נחזור לענינו דעכ"פ הדבר ברור לשיטת התוספ' והרא"ש והרמב"ם דבהוחזק ולא שכיחי לא חיישינן. וכ"ה שיטת רש"י ונראה לכאו' דבין לפמ"ש ובין לפמ"ש הח"מ בדעת הרא"ש אם באו עדים ואמרו איש א' הלך מקורטבא לאספמיא ומת בדרך במקום שאין שיירות מצויות וידענו שא' הלך לאותו מקום שאין שיי"מ דמאי בכך שלא הזכירו בשמו דהרי אפי' בהוחזק ואין שיירות מצויות לא חיישינן וכלום חלקנו לשיטת התוס' והרא"ש ואפי' לשיטת הרשב"א דמחלק בין נפילה דרבים ע"כ מוכרח דאין לחלק לרבה דהרי כתב שכל שהוחזק ס"ל לרבה דחיישינן לטובא ואפ"ה מיקל כאין שיירות מצויות ודוק, ותדע דהרי נאני בר חבו שכיחא טובא ואפ"ה לא חייש אביי דהוי נפילה דיחיד בין הוחזק אחד או אלף רק כיון דלא שכיחי שיירות וזה ידענו שהלך לשם לא חיישינן שמא גם אחר הלך לשם, ולדברי הח"מ הוא כ"ש דהרי כתב כל שלא הוחזקו שנים הולכין לאספמיא אע"ג דהוחזקו כמה בעולם ושכיחי כמה בעולם ושכיחי שיירות לא חיישינן כ"ש היכי דלא שכיחי שיירות.. וגדולה מזו נלע"ד דאם באו עדים ואמרו מצאנו הרוג א' בסימטא כו' עיין בתשובה שכתבתי לק"ק זאלשין. אמנם לא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה. ואולי יש לחלק בין הזכרת שמו אע"פ דהוחזקו אלף ששמם כן מ"מ אין הספק רק דדוקא ששמם כן אבל לא לכל העולם ולכך יש להקל אם אין שיירות מצויות משום דאמרינן אף אם במקרה עבר אדם בכאן מ"מ מאן לימא ששמו כך דהרי הרבה יש יותר בעולם שאין שמם כך אבל בלא הזכרת שמו שיש להסתפק בכל העולם אולי עבר שם אדם יש (להתיר) [לאסור] אף במקום שאין שיירות מצויות, ואף דעדיין יש גדר מיוחד דצ"ל דעבר ישראל דוקא ולא אינו ישראל מ"מ לא דמי ליוב"ש דהכא איכא לספוקי בכל היהודים שבעולם. אמנם אם יש סימן בינוני הדבר פשוט אף דכתבתי דלא דמי ללא הוחזק מ"מ עכ"פ עדיף מהוחזק בלי ספק. אמנם אף דליכא סימן בינוני איכא נ"מ בנ"ד כיון שיש סימן בינוני בכל הבגדים, ואף דליכא ט"ע מ"מ כבר כתבתי דלא חיישינן לשאלה בכל הבגדים או באלו שאין דרכם להשאיל רק דאכתי אי ליכא טב"ע יש לחוש שמא אחר הוא והלך ג"כ בבגדים כאלו ממש וא"כ כבר הוא נכנס בגדר מיוחד לומר דדוקא מי שהלך בבגדים כאלו הלך בדרך זה וא"כ ודאי יש להקל לשיטה זו באין שיירות מצויות. ועוד נלע"ד להקל אם לא הכירו כל הבגדים אף בסימנים רק שהכירו אותו בסימנים גרועים ארוך וגוץ שחור ואדום וכדומה בכמה סימנים אף דלא מצטרפי להיות בסימנים מ"מ לא גרע מהוחזקו שני יוב"ש ואפיה מקילין באין שיירות מצויות ה"ה בזה דאף בודאי לא הוי סימן מ"מ אכתי מאן לימא לן דעבר דרך שם יהודי והיו לו סימנין גרועין כזה והוי ממש דומיא דשני יוב"ש והוחזקו. אמנם לשיטת הרמב"ן והרשב"א דדעת הרי"ף להחמיר אף בעגונה בחדא לריעותא אין להקל בזה. אמנם נלענ"ד לצדד עוד להתיר ממה שכתב המבי"ט הביאו הב"ש בק"ע סימן רכ"א אם נאבד יהודי בדרך כו', והנה באמת מעולם הי' קשה בעיני לסמוך ע"ו מאחר שלא מצאנו סברא זו בש"ס ופוסקים והנה הרב בעל שב יעקב הביא ראי' משדה שנמצא בה קבר דס"ל לרבי דאמרינן שזה שאבד הוא שנמצא. ובאמת בכללי דרכי הגמ' יש פלוגתא אי הלכה כרבי נגד אביו ורבו (ובפ"א מהל' תרומות הלכה ך"ד פסק הרמב"ם כרבי נגד אביו ובר"פ זה בורר נראה ברש"י דהלכה כרבי נגד רשב"ג וכן נראה דהפוסקים פסקו שם כרבי אמנם במרדכי פסק כרשב"ג), ובנדה דף ס' פסק הרא"ש כרשב"ג נגד רבי ובהגמ"ר הלכות אבילות פסק ג"כ כרשב"ג נגד רבי הביאו הש"ך בסי' קכ"ז ס"ק ך'. אמנם מלבד זה אין הנידון דומה לראי' דהתם השדה בחזקת טהרה קודם שנשכח מקום הקבר וגם האדם והטהרות בחזקת טהרה ולא הורע כלל שום חזקה רק מחמת קבר אחד ולא נסתפקנו מעולם על שני קברים לכך אם נמצא אחד שוב חזרה לחזקתה שהי' לה מעולם, משא"כ הכא האשה בחזקת א"א וגם הבעל יש לו חוקת חי, ועוד דמאי בכך שלא נעלם מאתנו זולת זה כיון שהשיירות מצויות מי יודע כמה נעלמים בעולם, ולשיטתו כל אבידה יש להחזיר באינו רמאי או בעדים שנאבד לוי חפץ כזה אף בלא סימן כלל. ועוד דאין זה מקרי אבידה כלל רק דאמרינן דהלך לדרכו ואחד נעלם ואיך שייך נאבד על אדם תי ומי יודע לאיזה צורך הלך למקום אחר והנה בבכורות רצה הגמ' לחלק בין קבר לקרבן ק"ו שיש לחלק בין קבר לאדם חי ובשיירות מצויות ואי דמיא להא דמיא היכא דנעלם הרוג מאתנו ואח"כ מצאנו אותו אבל לא לאדם חי דאולי הלך בדרך מרחוק וכיון ששיירות מצויות אולי ממקום רחוק נעלם אדם שם. ועוד דהרי בגט לא אמרינן זה שנמצא הוא שאבד. אמנם המעיין במבי"ט יראה דעיקר טעם המבי"ט כיון שידענו שהלכו דרך שם וכוונתם הי' לילך למחוז חפצם ולא באו ונעלמו ביבשה ומטעם זה ס"ל דעדיף ממים שאל"ס ויצאתה מאיסור. דאורייתא ובדרבנן יש לסמוך לומר דזה שנאבד כיון דיצאתה מאיסור דאורייתא (אבל אמנם קשיא מגט לשיטת התוס' דס"ל דחששא דשני יוב"ש הוא רק דרבנן) אמנם סברא זו בעצמה שיצאתה מאיסור דאורייתא אין לה רמו בש"ס ופסקי הגאונים ולא נמצא בשום מקום. וגם נראה שהאחרונים לא סמכו ע"ז, ומי ראוי לחוש ולחבב דבריו יותר מבנו הרב מהרי"ט ומוכח בתשובתו ח"ב סי' נ"ב דלא חשש להביאו כלל אמנם עיינתי בתשובת המבי"ט שכתב שם בנ"ד שהדבר ידוע להם שמקודם הלכו יהודים דרך שם ובאו למחוז חפצם וגם אינו מצוי כלל שיבואו אחרים ממקו' אחר וילכו דרך שם ולא יכנסו לגור שם ובאותו זמן לא נשמע ולא נראה מי שהלך דרך שם, וא"כ י"ל דהוי אין שיירות מצויות שם ולכך סמך עצמו להקל. ואף דהרשב"א מחמיר בחדא לריעותא, י"ל בנידון כזה אפשר דמודה, ול"ד ליצחק ר"ג דמשמע דחיישינן בחדא לריעותא משום דהתם הוי לן למיחוש שבא למחוז חפצו והלך משם ואחר בא לשם ומת, אבל כאן בודאי לא באו למחוז חפצם וכמ"ש המבי"ט אפשר דהרשב"א מודה, אבל עדיין קשה בעיני לחדש סברא בלי ראיה לשיטת הרשב"א, אמנם ראיתי למהרי"ו שכתב ג"כ כיון דודאי ידעינן שאותו יהודי הי' על הדרך תלינן שאותו יהודי נהרג וכו', והנה זה ממש סברת המבי"ט ובאמת המעיין שם יראה דדבריו תמוהים אף דאיכא למימר דמיירי ג"כ בזמן שאין שיירות מצויות יעו"ש מ"מ הראי' שהביא שהתיר באינו ישראל שהעיד שהיהודי שנתלוה עמו בדרך מת ולא חיישינן שמא זה שנתלוה עמו הלך לדרכו ואחר נתלוה עמו ומת ולענ"ד אינו ענין כלל לזה ודבריו תמוהין מאד אמנם אעפ"כ אנו רואין שסמך על סברא זו בצירוף סימנים גרועין בגופו ובכליו ועביד עובדא להתיר וכן מהרא"י סי' תכ"ד סמך עצמו בפשיטות על תשובת הרא"ש במכלוף בן מלול והתיר ממש כעובדא דמכלוף אף דגם דבריו תמוהים יעו"ש, דנראה לכאורה דמיירי ג"כ שלא ידענו אם הלך לליטא וא"כ מאי מהני אין שיירות מצויות וכמש"ל וכמ"ש האחרונים על תשובת הרא"ש מ"מ לענין חדא לריעותא עבד עובדא כהרא"ש וא"כ אף כאן צריכין לחוש לדעת הרמב"ן והרשב"א מ"מ אפשר לצרף סברת המבי"ט ומהרי"ו אם איכא עוד סברא להקל כמש"ל ואני תמה מאוד מה שהוצרכו הב"ד לשאול להאב על סימני הבגדים קודם ראותו דהרי הזכרים נאמנים להעיד ונאמן חמי' להעיד לה שמת בעלה וה"ה על הבגדים ויותר טוב הי' שיראה הבגדים ויכירם בטב"ע וגם פשוט שהאשה עצמה ג"כ נאמנת להכיר הבגדים בטב"ע כמו שנאמנת לומר מת בעלי, סיומא דהאי פיסקא מה שנלע"ד אם הקרחה או השריטה הי' בראשו מחיים וכל הבגדים הוכרו בט"ע או שעכשיו תכיר האשה אותם לענ"ד פשוט להתירה מטעם שאלה דיחיד כיון דלא שכיח שישאול כל הבגדים וכנ"ל, אם יתברר הדבר שהי' צריך להחשבון עדיין שנמצא אצלו דיש להתיר, דכל שהי' צריך לו אין לחוש שמא אבדו מדעת. וגם אין לחוש שמא השאיל בגדיו ושכח בו החשבון דא"כ מאי משני הגמ' כיס וארנקי וטבעת לא מושלי דניחוש ג"כ דלמא שכחו בבגדיו, א"ו כיון דמקפיד עליו להשאילו אינו שוכחו, אמנם אם לא יתברר שהי' צריך להכתב והבגדים לא הוכרו בט"ע אין לסמוך על סימני הבגדים דאין כאן שום סימן מובהק ואף התפירה בחגורה פשוט דאינו סימן מובהק ואין לסמוך עליו, ועוד בכלי א' יש לחוש לשאלה אף אם יש לו סי' בינוני ולא מקרי שאלה דיחיד. אמנם אם נהרג במקום שאין שיירות מצויות כגון סביבות כפרים וידענו שהוא הלך דרך שם וכמ"ש מור"ם אלשיך בתשובה סי' מ"ב וגם שאין שיירות מצויות במקום שנהרג כי גם שגורלו הוא מקום שהשיירות מצויות בכפרים שסביבותיו שנהרג שם לא מקרי שיי"מ. עוד טעם ג' דאפי' בגורלו עצמו לא מקרי שיי"מ להאי מילתא אלא כי שוקא דמזבני כיתנא או בי דינא דרב הונא שהכל באים לדון בריבוי עם, אבל במקום שדרך לבא שיירא של י' ב"א בשבוע א' או בשתיים לא אמרו ק"ו בסביבותיו שאין בו לא זה ולא וה עכ"ל. וכן אם נמצא בזמן שאין שיי"מ וידוע להם שקודם לא הלכו דרך שם ולא הי' שם הרוג יש להקל ע"פ שיטת רש"י והתו' והרא"ש דבחדא לטיבותא יש להקל בעגונה (וכ"ה דעת הרי"ף והרמב"ם לדעת הה"מ. וכבר כתבתי דקושית הלח"מ לק"מ) בצירוף סברת המבי"ט ומהרי"ו ואף אם לא הי' השריטה והקרחה בחייו אם נהרג במקום שאין שיי"מ יש להקל בשעת הדחק אף אם לא הוכרו הבגדים בט"ע כיון דעכ"פ יש סימנין גרועין בגופו ובכליו ולא גרע מהוחזקו ולא שכיחי שיירות ובצירוף סברת המבי"ט ומהרי"ו. ואם נהרג במקום שהשיירות מצויות ובזמן שהשיי"מ רק שכל הבגדים הוכרו בט"ע או שנתברר שהי' צריך לכתב יש ג"כ להקל דלא חיישינן לשאלת כל הבגדים וכ"ש להכתב וג"כ בצירוף סברת המבי"ט ומהרי"ו בשעת הדחק דאם לא תמצא עכשיו היתר לא תמצא היתר לעולם. כ"ז נלע"ד אם יסכים רומעכ"ת להתיר, ובאם לאו יהיו דברי בטלים, וגם יסכימו עמנו עוד א' או שנים מגדולי המורים היודעים בדיני עגונה הלכה למעשה ואז יתירו לה להנשא ע"פ ב"ד של שלשה: