אור ברסלב

תשובות הראם חלק ג· רבי אלכסנדר סנדר מרגליות

סימן טז

סימן יד

תשובה להרב דק"ק טשערקאב

הנה רומעכ"ת לא ביאר הספק שלו. אמנם נראין הדברים שעיקר הספק הואיל שגילה דעתו תחלה שרובה לגרש ע"ת ממילא איכא אומדנא וגילוי דעת לפי ראות עיני כבודו דדעתו הי' דוקא לגרש ע"ת זולת ששכח לומר התנאי ובטעות הניח ליפול הגט ליד האשה, ולזה אבאר הנלע"ד. והנה בגיטין דף ס"ו אמר רב הונא גיטו כמתנתו מה מתנה, אם עמד חוזר כו', והנה דעת הרי"ף והגאונים דכל הארבע דתני להו במתני' יש להם דין מצוה מחמת מיתה והרא"ש וה"ר יונה חלקו ע"ו, זולת דהש"ע בסי' ר"נ סתם כדעת הרי"ף. והדבר ברור דגם לענין גט אם עמד חוזר בכל הני ד' דברים אליבא דרב הונא דהרי עיקרא דמילתא שכל הד' דברים שוין למצוה מחמת מיתה למדו מהאי דרב הונא דגיטו כמתנתו, אמנם אנן באמת לא קי"ל כרב הונא בהא משום דרבה ורבא פליגי ולא ס"ל דרב הונא כדאיתא בדף ע"ג משום גזירה שמא יאמרו יש גט לאחר מיתה. אמנם זקיני מור"ם מלובלין בתשובה סי' קכ"ג כתב דכל שגילה דעתו קודם הכתיבה לא שייך הגזירה דשמא יאמרו. אמנם לא הודו לו כל סיעתו וחלקו עליו גדולי דורו. והיות לפענ"ד יש מקום להצילו מכל ההשגות שהשיגו החולקים עליו. ואמינא ע"ז רבי משום דאתי מדוד מהפך בזכותי' וכו' אמרתי לבארן (עיקרא דהאי מילתא תלוי אי אזלינן בתר אומדנא וגילוי דעת בגיטין אם לאו צריך אני לבאר הנראה לענ"ד בזה) וצריך אני לבאר תחלה מ"ש הב"ח בתשובות החדשות להשיג על מור"ם מלובלין דבגיטין לא אזלינן בתר אומדנא וגילוי דעת והביא כן בשם תשובת רש"ל שכתב דלא אזלינן בגיטין בתר אומדנא וגילוי דעת. ואנהיר לן עיינין מהמוציא את אשתו משום ש"ר ונדר ואיילונית דבעינן תנאי כפול דוקא עכ"ל. והיות שראיתי למור"ם אלשי"ך סי' ע"ה שהאריך בענין זה והסכימה דעתו לדעת מהרש"ל וב"ח מראיה זו עצמה שהביא מהרש"ל ועוד הוסיף בראיות מהרב המגיד שכתב ודע שלדעת רבינו יותר מועיל בדיני ממונות גילוי דעת ואומדנא מתנאי שלא נעשה כהלכתו הרי שלא, אמרו גילוי דעת רק בדיני ממונות ועוד הביא ראי' מלשון הרא"ש בב"ב שכתב ושלשה חילוקים יש בדיני ממון ונדחק מאד בלשון הרשב"א פרק מי שאחזו וכן בלשון הרשב"א פ' השולח ע"ש. והנה לפי הראי' שהביאו מהא דמש"ר ואיילונית נראה מבואר דאפי' להחמיר לא אזלינן בתר אומדנא וגילוי דעת ואפי' לרבנן דר"מ דלא בעי תנאי כפול מ"מ תנאה בעי וגילוי דעת לא מהני וכן מבואר בסוגיא שם לשיטת התוס' דלרבנן דר"מ דלא בעי ת"כ אף אם גילה דעתו ולא כפל איכא לעו אבל קלקול גמור ליכא כיון שלא אחרו בלשון תנאי רק בגילוי דעת איכא לעז, ולר"מ אפי' לעז ליכא כיון דאילו אתני לא הי' קלקול כיון דלא כפלי' לתנאי ממילא בגילוי דעת ולא כפלי' למילתא אפי' לעז ליכא, ולרבנן דלא חיישי לקלקולא אף דס"ל דלא בעינן ת"כ ואפי' כפלי' למילתא אפי' לעז ליכא ואילו אמרו בלשון תנאי אף דלא כפלי' לתנאי הוי קלקול גמור. אמנם מור"ם אלשי"ך סתם דבריו ולא פירש מאיזה טעם יש לחלק בין ממון לגיטין, ואם נימא דכוונתו דדוקא לענין ממון אזלינן בתר גילוי דעת אבל לא בעריות בין בגיטין בין בקדושין א"כ תקשי טובא כיון דיש לחלק בין ממון לגיטין וקדושין לענין גילוי דעת דא"כ מאי מייתי הגמרא ראי' בקדושין גבי ההוא גברא דזבין נכסי' אדעתא למיסק לארעא דישראל דדברים שבלב אינם דברים מכמה משניות דמיירי בקדושין דהרי אין קדושין וממון שוים דהרי לענין קדושין אפי' בתר גילוי דעת בפירוש אפי' לרבנן דר"מ לא מהני ולענין ממון מהני אפי' לר"מ, וא"כ י"ל דגם דברים שבלב הוין דברים לענין ממון, ואם כוונת מור"ם אלשי"ך דדוקא לענין גיטין לא אזלינן בתר גילוי דעת משום דגילוי דעת בגיטין לאו כלום הוא וכנראה שם ממה שפי' דברי הרשב"א בפ' השולח וכן משמע שם בכמה מקומות בתשובה זו, ודעתו שאין לחלק בין גילוי דעת שקודם המעשה לגילוי דעת שאחר המעשה. ובאמת זה החילוק ברור וכן כתב הב"ח בחדשות (ואף דבגוף הקושיא שהקשה הב"ח מהא דב"ב דבגיטא גילוי מילתא ומשמע דמהני ובגיטין קיי"ל דגילוי דעת' בגיט' לאו כלום לק"מ דבב"ב מיירי באומר בפי' רק דקרי לי' גילוי דעתא שלא הזכיר האונס וז"ב) [נטשטשו איזה תיבות]. וכבר הארכתי בזה במ"א.

ולפ"ד מור"ם אלשי"ך שאין לחלק א"כ אכתי תקשה לדידי' שהכריח כן מדברי הה"מ והרא"ש מדכתב שלשה חילוקים יש בדיני ממון משמע דבגיטין לא אזלינן בתר גילוי דעת דאכתי תקשה גם לדידי' דהיאך דקדק הה"מ והרא"ש לכתוב בדיני ממון יש ג' חילוקים דהרי גם בקדושין וכל הענינים הולכין אחר גילוי דעת זולת בדיני גיטין ואמאי נקטו בדבריהם דיני ממונות דוקא, ועוד דאם נימא דדוקא בדיני גיטין אין הולכין אחר גילוי דעת דגילוי דעת בגיטין לאו כלום הוא א"כ תיקשי הרי עיקר הוכחות התוס' דלא אזלינן בתר גילוי דעת גבי מש"ר ולא הוי קלקול גמור רק לעז בעלמא מדמצריך ת"כ אליבא דר"מ וא"כ אכתי תקשה הא מרא דשמעתא דמוקי בדלא כפלי' לתנאי הוא רבא ואיהו ס"ל דיש גילוי דעת בגיטין וא"כ ל"ל ת"כ הא בגילוי דעת סגי לדידי'. והנה הרשב"א בחידושיו בקידושין כתב בשם התוס' להכריח מרבא דס"ל גילוי דעת בגיטין מהני דגילוי דעת עדיף מת"כ אמנם כוונת הרשב"א דמרבא נשמע אף לדידן דס"ל כאביי דלא מהני גילוי דעת היינו משום דהוא ביטול המעשה אבל בהא לא פליגי ומודה אביי דגם בגיטין גילוי דעת עדיף מתנאי כפול, ועוד דהרי הר"ן הוכיח מהא דש"ר ואיילונית בפרק תי שאחזו דלא אזלינן בתר גילוי דעת אף בממון לר"מ דבעי תנאי כפול. ודוחק לומר דהר"ן ותוס' פליגי בהא אי אזלינן בתר גילוי דעת בגיטין ושוה לממון אם לאו. גם מה שנדחק בדברי הרשב"א בפרק מי שאחזו הרואה יראה כמה יש בו מהדוחק והוציא הדברים מפשטן לא ידעתי על מה, גם לשיטתו דהרי הוא בעצמו הודה בסוף התשובה דאזלינן בתר אומדנא דמוכח אף בגיטין וע"כ צ"ל כן דהרי לשיטת רש"י ותוס' ס"ל לרב הונא גיטו כמתנתו בנותן גט סתם ומשום אומדנא כמו אומדנא דמתנת ש"מ ואף ר"ת לא חלק עליהם רק מטעם דלענין גט ליכא אומדנא וא"כ אף לענין גט שפיר מקשה התוספות אמאי במעשה קודם לתנאי התנאי בטל, ומ"ש ממתנות ש"מ דהא הכא איכא ג"כ אומדנא שאינו רוצה בקיום המעשה אא"כ יתקיים התנאי. ואם יש לחלק בין מעשה קודם לתנאי לאומדנא דמוכח א"כ היאך מקשה הרשב"א ממתנת ש"מ על מעשה קודם לתנאי. וגם בלשון הרשב"א פרק השולח נדחק מאד כאשר יראה המעיין שם. ועוד יש לגמגם טובא בתשו' זו ואכמ"ל. גם מה שהאריך בדברי הרמב"ם נראה שחזר בו והודה במקצת גם בסוף התשובה חילק בחילוקים דקים ותברא לגזיזי' יע"ש:

אמנם מה שנלע"ד ברור דאין שום חילוק בין ממון לגיטין וקדושין ולמאן דס"ל דמהני גילוי דעת ואומדנא בממון ה"ה בגיטין וקדושין ואין לחלק ביניהם בשום דבר ועיקר דיני תנאי בממון כתיבא. זולת לדעת הרשב"ם והרי"ף בעינן ת"כ ובגיטין לחומרא וכאשר אבאר בקצרה ובמקומו הארכתי בזה וכאן אבאר בקיצור כל השיטות הצריך לענינינו ומתוכן ית' דברי רבי' הגדול הרמב"ם גבי מש"ר ונדרים ואיילונית אשר נתקשו בו האחרונים מפרשי דבריו הה"מ והב"י והלח"מ חתר ליישב דבריו ולא עלה בידו זולת בדחוקים רבים, וביותר ל"ל למימר בדלא כפלי' לתנאי הול"ל דלא אתני כלל והוא ישבו בדוחק יעו"ש, וגם מה שהקשה הפ"י. ומה שהביא מור"ם אלשיך ראי' מלשון הה"מ והרא"ש שכתבו לשון בדיני ממונות אין ראי' משום דעיקרן של דברים דגילוי דעת ואומדנא מבואר בדיני ממונות בדברי הרמב"ם בכמה מקומות משא"כ בדיני גיטין וקידושין וכמו שסיים הה"מ וזה מתבאר מדברי רבינו בכמה מקומות, ועוד דרבותא הוא דעיקרן של תנאי כפול בדיני ממונות כתיבא:

ועתה נבא לבאר הנה שיטות הפוסקים והתוס' כפי מה שמבואר בדבריהם בקידושין דיש דברים דא"צ תנאי כפול אלא גילוי דעת דאנן סהדי דאדעתא דהכי עביד ויש דברים דאפילו גילוי דעת לא בעינן כגון הכותב נכסיו כו' וכן כתבו התוס' בכתובות פ' אלמנה ניזונות דף צ"ו ד"ה זבין ולא איצטרכו זוזי דמיירי שגילה דעתו בשעת המכר ויש דברים שאינו מועיל גילוי דעת עד שיתנה כגון אילו הי' מוכר מלבושיו אדעתא למיסק לא"י דזה דבר שאין רגילות למכור אדעתא דהכי דהתם ודאי אין מועיל גילוי דעת שאם לא תאמר כן מעכשיו א"צ שום תנאי רק גילוי דעת ובכל מקום בעינן ת"כ דומיא דב"ג וב"ר אלא ודאי גילוי מילתא במילתא דאין רגילות לעשות כן לא מהני עד שיתנה ויש דברים שאפילו גילוי דעת לא בעינן וכן חילק הרא"ש בקידושין בין קרקעות למטלטלין דלא מהני גילוי דעת משום דפעמים אדם מוכר מטלטלין אף שרצונו לישאר בכאן, וכבר עמדנו במקום אחר על שינוי לשון שבין תוס' בכתובות ללשון הרא"ש בקידושין ובלשון הרא"ש בקדושין וב"ב מבואר יותר וז"ל ויש דברים שאין מועיל גילוי דעת עד דאתני בפירוש כגון שאין הענין מוכיח על דעתו אי לאו דאתני ויש דברים שאפי' גילוי דעת א"צ משום דאיכא אומדנא דמוכח דאפי' לא גילה דעתו בשעת מעשה לא הוי דברים שבלב משום דבלאו גילוי דעתו אנן סהדי דלהכי איכוין אבל ובין ולא איצטרכו זוזי בעינן גלוי דעת בשעת מעשה דליכא אומדנא דמוכח בלא גילוי דעת דהרבה פעמים אדם מוכר קרקעותיו ואינו ידוע למה הוא מוכרן עכ"ל נראה מבואר דלשיטתם אף לר"מ דבעי ת"כ מ"מ היכא דאיכא אומדנא דמוכח אף דלא התנה כלום לא הוי דברים שבלב דהוי דברים שבלבו ובלב כל אדם וכיון דדברים שבלב הויין דברים א"כ לא שייך לחלק בענין תנאי כפול דהוי כאילו כפלי' וכאשר יתבאר עוד לפנינו ויש דברים דבעינן גילוי דעת אמנם אין הגילוי דעת מועיל אא"כ אחר שגילה דעתו איכא אומדנא דמוכח מצד מעשיו עצמו שהאמת כן הוא שע"ד זה שגילה דעתו עושה דבר וה ואנן סהדי שע"ד כן הוא עושה וא"כ ממילא חור הדין לאומדנא דמוכח דלא בעינן תנאי רק דהכא בעינן עכ"פ גילוי דעת דאל"ה לא הוי אומדנא דמוכח כ"כ מצד מעשיו, אמנם בתנאי קודם למעשה אף דאיכא אומדנא מ"מ מצד מעשיו ליכא אומדנא כלל רק מחמת דיבורו ודבורו לאו כלום דלא אתי דיבור גרוע כזה ומבטל מעשה, ויש דברים דלא מהני גילוי דעת דהיינו היכא אף שגילה ליכא אומדנא דמוכח שהאמת כן כמו שגילה דעתו כגון מוכר מטלטלין ממילא בעינן תנאי גמור ובזה פליגי ר"מ ורבנן דלרבנן מהני תנאי אפי' שאינו כפול רק שיהי' תנאי חמש אבל גילוי דעת לא מהני אף לרבנן וכן מבואר ברא"ש בב"ב ולר"מ בעינן ת"כ ולפמ"ש התוס' בכתובות פ' אעפ"י דף נ"ו דהא דמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל משום דאי לאו דילפינן מב"ג וב"ר ה"א דאין שום תנאי מבטל מעשה דלא אתי דיבור ומבטל מעשה רק דילפינן מב"ג וב"ר כו' וטעם זה בעצמו כתב הרא"ש בתשובה לענין ת"כ כלל ל"ה סי' ח' וכלל ס"ה סי' כ"ד וכלל מ"ו סי' ב' וז"ל דאי לאו דילפינן מב"ג וב"ר לא הוי כח בתנאי לבטל המעשה ואף אם לא נתקיים התנאי הי' המעשה קיים אי לא כפלי' לתנאי ולהכי בעינן שיהי' התנאי לגמרי כתנאי ב"ג וב"ר וקודם למעשה כו' ולפי מ"ש בשיטתו הדבר ברור בין אם יש גילוי דעת או התנה בהדיא ולא כפלי' שוין לר"מ אי איכא אומדנא דמוכח אחר שגילה דעתו מהני וכן אם התנה תנאי שאינו כפול אי איכא אומדנא דמוכח מצד מעשיו קצת עם התנאי אפי' לא כפלי' לתנאי דהרי עיקר הטעם דגילוי דעת מהני הוא משום דאיכא גם אומדנא דמוכח והאומדן מבטל המעשה שהרי אילו הי' האומדן דמוכח גמור בלא הגילוי דעת הי' מהני ולכך בלי ספק לשיטת התוס' משום דאתני לא גרע כיון דעם התנאי איכא אומדנא דמוכח שהאמת אתו שמחמת כן הוא עושה מהני, וכן מוכח דעת הטור בא"ח סי' תרנ"ח גבי אתרוג שכתב ולפמ"ש שאפי' בסתמא בריך להחזיר לו כ"ש באתני ולא כפל, ואע"ג דהטור קאמר במקום דאיכא אומדנא אף בלא גילוי דעת מ"מ נראה דאין חילוק דאף מאומדנא עם גילוי דעת איכא ק"ו, ולקמן יתבאר עוד והעיקר כמש"ל דזיל בתר טעמא דס"ל דעיקר כפילא בעינן משום דאל"ה לא אתי דיבור ומבטל מעשה וא"כ כיון שהגילוי דעת מבטל המעשה ע"י האומדנא ק"ו באתני ולא כפל דמבטל עם האומדנא אבל היכא דאתני ולא כפל וליכא אומדנא אף התנאי לא מהני ובעינן כפילא דכל דבעינן תנאי בעינן כפילא אבל היכא דלא בעינן תנאי לא בעינן כפילא וכן הוא מבואר בלשון הרא"ש בב"ב ולפמ"ש הדברים פשוטים בכונת התוס' והרשב"א פ' השולח דכונתם דכאן ליכא גילוי דעת גמור דמהני דליכא אומדנא דמוכח מצד המעשה שהאמת אתו שלולי זאת לא הי' מגרשה דהרבה שוהין עם נשותיהן ואין מגרשין בשביל זה ויש לומר עילה מצא וגירשה כמבואר בירושלמי והביאו הרשב"א שם והרמב"ן בנדה סוף פרק ראשון ולכך בעינן כפילא ואתלי ולא כפלי' לתנאי לא מהני:

ואני תמה על מור"ם אלשיך אחרי שפירש בדברי הרמב"ם לחלק בין האומדנת וגילוי דעת מדוע לא פי' כן בדברי התוס' וכן פי' הפ"י דברי התוס' בגיטין ולכך אפילו לרבנן ליכא אנא לעז כיון דליכא אומדן עם הגילוי דעת ולא תנאי ממש, והר"ן שהוכיח דבעינן ת"כ ולא מהני גילוי דעת ממש"ר ואיילונית אפשר דס"ל דהוי אומדנא עם גילוי דעת או שאינו מחלק בזה ויתבאר עוד לקמן, אמנם דעת והרמב"ן הביאו הרשב"א בגיטין וכן הוא בריטב"א קידושין דלר"מ דבעי תנאי כפול ותנאי קודם למעשה וכו' לא מהני שום אומדן דעת רק דוקא תנאי כפול יוכל התנאי כתנאי ב"ג וב"ר רק דלרבנן דר"מ דסגי בתנאי אפי' לא כפלי' ואפי' מעשה קודם לתנאי מהני ואף אומדן וגילוי דעת דס"ל דאין לחלק, ובאמת לר"מ מתנת שכ"מ אינו חוזר כשעמד. אמנם דעת הרשב"א בשם התוס' וכן כתב הר"ן בקדושין גבי דהאי דזבין ארעא דאף לר"מ מהני גילוי דעת רק היכא דאתני ולא כפל גרע דהוי כמפליג בדברים דכיון דלא אתני כהלכתו דעתו הי' שיתקיים המעשה אף אם לא יתקיים התנאי ועיין ברמב"ן בב"ב דף () מ"ש בשם ר"ת ונראה מדבריהם אף באומדנא דמוכח דלא בעינן אף גילוי דעת אפ"ה היכא דאתני ולא כפל גרע וכן מבואר בריטב"א קדושין שהקשה על שיטה זו דא"כ שכ"מ שנתן במתנה והתנה אם מתי גרע. ובאמת אין זו קושי' לענ"ד אף לשיטה זו דס"ל דכל שלא התנה כהלכתו מגרע כח האומדנא (דלא מבעי' בסתם מתנת ש"מ דלא הוי תנאי כלל ודמי לנותן לאחר זמן דלא בעי תנאה כלל כמ"ש הרמב"ם וש"ע סימן קמ"ד וכן הוא ברמב"ן במלחמות במס' ביצה אלא אפי' במסר במעכשיו לדעת הסוברים בעמד יכול לחזור אפ"ה לק"מ) דכבר כתב הרמב"ן במלחמות פ"ב דביצה דבשכ"מ אין ענין לתנאי כפול, ונראה לע"ד הטעם משום דעיקר דמדלא התנה כהלכתו הי' דעתו שיתקיים המעשה אף אם לא יתקיים התנאי והוי כמפליג בדברים ובשכ"מ לא שייך זה משום דאמרינן שהוא בהול ומה"ט מהני בשכ"מ כתבו בגט ואע"ג דלא אמר תנו וכן מהני הולך אע"ג דלא אמר זכי מטעם זה כמבואר בסמ"ע סי' קכ"ה ס"ק ל"ד וכן מוכח ברמב"ן בספר הזכות בגיטין פ' מי שאחזו דלשיטה זו אפי' באומדנא דמוכח כל דאתני ולא כפל מגרע גרע לר"מ. אמנם ודאי הדבר ברור דאף לשיטה זו כל היכא דגילה דעתו וליכא אומדנא כ"ע מודה דלא מהני אף לרבנן דאל"כ לעולם א"צ שום תנאי רק היכא דאיכא אומדנא וגילוי דעת בזה יש חילוק דלרבנן מהני ולר"מ בעינן ת"כ וכאשר יתבאר עוד לקמן, ולפע"ד שיטה זו היא שיטת הרמב"ם דפסק כר"מ דבעינן ת"כ ואפ"ה פסק דמהני אומדנא וגילוי דעת וס"ל היכא דלא אתני כהלכתו מגרע גרע וזה כוונת הה"מ הנ"ל, ואם כן שפיר פסק הרמב"ם דבאיילונית אף בלא אמר כלום לא יחזיר רבא מוקי מתני' באתני ולא כפל לתנאי היינו בתנאי ממש ולא בגילוי דעת רק בתנאי ממש, ולכך לר"ח יחזיר משום דליכא קלקול דאף אם לא התנה כלל הי' קלקול מ"מ עכשיו דאתני גרע ספי וליכא קלקול אמנם הרמב"ם הביא המשנה כצורתה לאשמועינן דאף גילוי דעת לא בעינן באיילונית כמו ברואה מחמת תשמיש משום דאיכא אומדנא דמוכח. והא דלא הביא הדין באתני ולא התנה כהלכתו, דלא הי' צריך להביאו דכבר כתב כמה פעמים דהיכא דאתני בעינן ת"כ אמנם במש"ר ונדרים מיירי בגילוי דעת בלא תנאי וי"ל דגם הרמב"ם מודה דבעינן גילוי דעת וס"ל דעם הגילוי דעת הוי אומדנא דמוכח ומאן דלא חייש לקלקולא ס"ל דלא הוי אומדנא דמוכח כמש"ל בשם הירושלמי דעילה מצא. (ויותר נראה דהרמב"ם ס"ל אף במוציא ש"ר ונדרים אף בלא הגילוי דעת בשעת הגט הויא אומדנא דמוכח וכמ"ש הפ"י שם) דאם יש לחלק בין איילונית למוציא ש"ר לא הוי מקשה הגמ' דר"י אדר"י ובמ"ש נתיישבו כל הקושיות שהקשו על הרמב"ם דוק ותשכח אמנם יש להוסיף נופך וי"ל בשיטת הרמב"ם להיפך דגם באיילונית דכל דאתני ולא כפל מהני להרמב"ם ולא הוצרך להביאו כאשר יתבאר. דהנה הרמב"ם פסק כהגאונים והרי"ף דבמעכשיו לא בעינן ת"כ ונתן הראב"ד טעם הביאו. הרא"ש והרשב"א בגיטין פרק מי שאחזו כיון דהמעשה חל מעכשיו בתנאי חאיל, משא"כ בתנאי דאם שבא לבטל המעשה שלא יחול מעכשיו ולפ"ז הדבר פשוט בתנאי דשעבר כמו במש"ר ונדרים ואיילונית דמעכשיו חייל המעשה לא בעינן ת"כ ומה שכתב מור"ם אלשי"ך בתשובה הנ"ל דהרמב"ם יליף דין זה דע"מ לא בעי כפילא מהא דע"מ שאני כהן כו', לענ"ד לא דק דהתם אפי' בתנאי דאם לא בעינן כפילא כיון דבתנאי לעבר הוא והויא כמעכשיו ולא בעינן כפילא, ומזה בעצמו יליף הרמב"ם דבע"מ לא בעינן כפילא דכמעכשיו דמי, ומכאן מוכח דבמעכשיו לא בעי כפילא. ועוד דהרמב"ם יליף האי דינא דבע"מ לא בעי כפילא מע"מ שתשמשי את אבא ודומיהן כמבואר ברשב"א בגיטין ועיין במש"ל מה שהקשה מסוטה, אמנם קושייתו יש ליישב וכתבתי במקום אחר אבל מאיילונית לכאורה קשיא ואמנם בלא"ה הרמב"ן והרשב"א והרא"ש והר"ן השיגו עליו מכמה משניות דמשמע דר"מ אפי' בתנאי דע"מ ומעכשיו בעי כפילא, ובזה צריכין אנו לדברי הלח"מ די"ל אף דלר"מ אפי' מעכשיו בעי כפילא אנן לא קיי"ל כוותי' מחמת דסתמא דמשניות לא משמע כן. (שוב מצאתי בדברי אמת שכתב ג"כ דלר"מ אף מעכשיו בעי ת"כ רק דאנן ס"ל כרבי דמעכשיו לא בעי ת"כ ועיין בסוף הספר מה שכתבתי שם) וא"כ לפ"ז באיילונת אף באתני ולא כפל מהני משום דהוי כמעכשיו לדידן אמנם לר"מ באתני ולא כפל גרע טפי כמש"ל (והא דלא כתב הרמב"ם הדין באתני ולא כפל משום דכבר כתב דכל מעכשיו לא בעי כפילא) וברישא גבי מש"ר ונדרים מיירי בגילוי דעת לכך לר"מ מהני דס"ל דהוי גילוי עם אומדנא ולרבנן דלא חיישי לקלקולא ס"ל דליכא אומדנא אבל אם הי' בלשון תנאי הי' הדין בהיפך דלדידן הוי קלקול אף דבעינן ת"כ הכא הוי מעכשיו ולא בעינן כפילא ולר"מ לא הוי קלקול דס"ל גם במעכשיו בעינן כפילא וכיון דאתני ולא כפל גרע, ואף לפי מה שפירש מהרי"ט דברי הר"ן (ובמקום אחר כתבתי דמדברי הר"ן אין הכרע] יש ליישב דעת הרמב"ם דז"ל מהרי"ט בקידושין על דברי הר"ן שכתב על המשנה כסבור הייתי שהיא כהנת מקודשת מפני שלא הטעתו וכתב הר"ן דהא דסמכו למשנה זו כאן לפלוגתא דתנאי כפול לומר דמי שגילה דעתו שע"ד כן הוא עושה הוי כאלו כפל לתנאו והיינו דתנן מפני שלא הטעתו אבל הטעתו פי' אם אמרה לו אני כהנת ונשאה ע"ד כן הוי כאלו כפל לתנאו ואם אמר לה ע"מ שאת כהנת הי' צריך לכפול תנאו שכבר. ירד לספק והי' לו לכפול תנאו אבל השתא דאמרה היא הימוני הימנה וא"צ לכפול עוד וכתב עוד אע"ג דכתב הר"ן במי שאחזו דגבי מש"ר ואיילונית לא מהני גילוי ובעינן כפלי' לתנאו היינו במש"ר מי לא אפשר שאינו והוי ספק אבל הכא הימוני הימנה ולא נסתפק, אי נמי טעמא דהכא שהיא הטעתו ובאמת גם הכא אילו הוא הטעה א"ע הוי קידושין, עוד כתב שם והר"ן ז"ל לא אמרה זולת ההיא דכהנת שאם הטעתו ואמרה שהיא כהנת הו"ל חקת טעות שלא עלתה על דעתו שהיא משקרת כדי שיתנה עליו אבל בע"מ שאני כהן הואיל וכבר נכנסו לספק בדבר בעינן שיכפול תנאו וזה טעם הר"ן שכתב גבי איילונית שצריך תנאי אע"ג דאיכא אומדנא משום דע"כ מיירי שלא הי' לה כל סימני איילונית שהרי הי' לה בנים אח"כ וכיון דהי' לו ספק צריך לכפול תנאו העתקתי דבריו בקצרה ודפח"ח ושפתים ישק מד"ן (ובדבריו מיושב מה שלא הביא הר"ן ראי' מש"מ ומברחת דאין הלכה כר"מ, אמנם הדבר ברור דלשיטת התוס' אין לחלק דהרי הקשו מש"מ ומברחת ועיקר החילוק לשיטת התוס' דבעינן שיהא אומדנא מצד מעשיו ודוק, וכתבתי באריכות במקום אחר):

אמנם בדעת הרמב"ם י"ל כמ"ש במלחמות דהיה לה סימני איילונית ולא עלה על לבו שהוא חולי אחרת ולכך בלא התנה עדיף טפי אבל אם התנה אם את איילונית הרי גילה דעתו שנסתפק וצריך ת"כ, ואין להקשות לפמש"ל ליישב קושית הריטב"א דבשכ"מ לא בעינן כפילא א"כ אמאי איצטריך שמואל בגיטא דשכ"מ כפילא דז"א לא מבעיא לשיטת ר"ת דס"ל דבגט שכ"מ ליכא אומדנא ודאי בעינן כפילא אלא אפי' לשיטת רש"י ור"ח דבגט שכ"מ איכא אומדנא אליבא דרב הונא כבר כתבו התוס' דף ע"ב ע"ב דשמואל ודאי פליג על הונא ואף אם נימא דס"ל כרבה ורבא דחיישינן שמא יאמרו יש גט לאחר מיתה א"כ מטעם וה בעצמו בעינן כפילא וכן פי' הב"ח דברי הטור בחיבורו סימן קמ"ה ובתשובות החדשות יעוי"ש אף דלכאורה יש לפקפק לפמ"ש הטור שם בסוף הסי' דמעכשיו אם מתי לא הוי תנאי רק קביעות זמן מ"מ דברי הרא"ש צריכין ביאור דא"כ למה איצטריך שמואל כפילא דהרי שמואל מיירי במעכשיו, ועוד דהרי הרא"ש פסק כר' יוסי דהיא ספק מגורשת דמספקא לן אי כוונתו שעה א' קודם מיתה או מעכשיו ממש וא"כ הרי הוא ספק תנאי והדרא קושית הב"י לדוכתא היאך פסק נגד הרמב"ם אע"כ צ"ל דדוקא בעובדא דהרא"ש דהוכיח דלא היה כוונתו לתנאי דהתנאי הי' כתוב אח"כ ע"ש, וגם היה כתוב מעת שאני בעולם ולכך כתב דהוי קביעות זמן, אמנם לענ"ד בחנם דחקו עצמם בלשון הטור ומאי דקשי' להו לשון הטור ושכ"מ שאמר מעכשיו אם עמד אינו חוזר אע"ג דמתנה אינו כן, וע"ו הקשו הסמ"ע בתשובת גאוני בתראי והב"ח בחדשות וכן נראה דהוי קשיא לי' להב"י בבד"ה דהרי במתנה במעכשיו אינו חוזר אני תמה דהרי בהדיא כתב הסמ"ע בעצמו בסי' ר"ן וכ"כ בדרישה דבמצוה מחמת מיתה אף במסר מעכשיו אם עמד חוזר (ורב הונא ודאי מיירי במצוה מחמת מיתה כמ"ש הפני יהושע) וא"כ שפיר קאמר הטור ובמתנה אינו כן וביותר לדעת הרמ"ה שהביא הטור תחלה שנראה בסמ"ע סי' ר"ן דלדעת הרמ"ה שהביא הטור סי' קכ"ה ודאי הדין כן דאפי' מסר שיקנה מעכשיו ואינו יכול לחזור. וליתנו לאחר אבל אם עמד חוזר וא"כ לשיטה זו איכא רבותא טפי בש"מ שנתן גט ואמר מעכשיו הוי ס"ד דאם עמד חוזר כמו במתנה ולא שייך גזירה שמא יאמרו קמ"ל דגם בכה"ג חיישינן וא"ל דמנ"ל להטור באמת האי דינא דילמא באמת באומר מעכשיו לא חיישינן שמא יאמרו לענ"ד ברור דיליף לה מדאיצטריך שמואל ת"כ ושמואל ודאי במעכשיו מיירי כמבואר בכל הפוסקים וא"כ הדרא קושית התוספת לדוכתא דלמה לי' ת"כ ת"ל דאיכא אומדנא וא"ל דס"ל כרבה ורבא ומשום גזירה שמא יאמרו הא במעכשיו סתם לא שייך האי גזירה (אע"ג דשמואל מיירי במעכשיו אם מתי דקי"ל כר' יוסי דהוא ספק אם מעכשיו או מעת שאני בעולם, אכתי הוי לי' לשמואל לתקוני מעכשיו לחוד וממילא הוי אומדנא ואם עמד יחזור כ"ש לשיטת הרמ"ה שהביא הטור וקאי עליו דס"ל דמעכשיו אם מתי נמי חל הגט מעכשיו), א"ו אף במעכשיו שייך האי גזירה ולכך כתב הטור שפיר דאף בש"מ שאמר סתם מעכשיו אם עמד אינו חוזר אמנם התוס' ודאי ס"ל דגם במתנה אינו חוור במעכשיו במצוה מחמת מיתה דהרי לדידהו אין חילוק בין מתנה דאיכא אומדנא לגט דליכא אומדנא רק אם המתנה הי' לאחר מיתה והגט מחיים וגדולה מזו מבואר, משיטת התוס' בפ' מי שאחזו שהקשה רבינו אלחנן בההיא עובדא דאיזהו נשך בההיא ש"מ דכתב גיטא לדביתהו כו' אי קיימית דידך אנא וקאמר התם דהוי פטומי מילי משמע דאלו התנה הוא בלשון תנאי הוי תנאי ת"ל דלא כפלי' לתנאי' וכתבו דלרבנן קאמר דלא בעי כפילא משמע דלר"מ לא מהני ומשמע דלשיטת התוס' מיירי התם במצוה מחמת מיתה דאל"ה לא הוי מקשה על שיטת רש"י ור"ח מידי וא"כ משמע במתנת ש"מ אפי' אמר אם אעמוד אחזור אפי' אם עמד אינו חוזר ובעינן כפילא וצ"ל דלא מקרי לדידהו גילוי דעת ואומדנא כיון שאין מעשיו מוכרחים כלל דהרי נותן מעכשיו והוי כמתנת ברי לכך לא מהני גילוי דעת וכמש"ל:

אמנם לשיטתם דס"ל דרב הונא דאמר גיטו כמתנתו מיירי במהיום כי היכא דלא תיקשי מדשמואל י"ל שגה זה הוכיחו מדשמואל דאל"כ למה לי' למימר אם מתי יהא גט כיון דמיירי מעכשיו לימא הרי זה גיטך מעכשיו ממש ואם לא מתי לא יהא גט ואין לומר דהוי מעשה קודם לתנאי ת"ל דבש"מ הוי גילוי דעת ואומדנא כמו במתנת ש"מ אם מסר לו ואמר הריני מזכה לך ואם אעמוד אחזור בי דמהני מטעם אומדנא ולדידהו אין התנאי מגרע כח האומדנא וגילוי דעת ואם נימא דגם התוס' מודה דשייך שמא יאמרו אם יכול לחזור מכח האומדנא א"כ למה הקשו על פי' רש"י ור"ח אלא ע"כ דס"ל דגם ש"מ ומצוה מחמת מיתה שאמר מעכשיו אם אעמוד לא תהא מתנה לא הוי אומדנא כיון שמסר לו מעכשיו הוי לגמרי כמתנת בריא (ואין כאן אומדנא כלל ובעי תנאה ולכך בעי כפילא) וצריך כפילא וגם בלא"ה דברי התוס' צ"ע במ"ש דא"כ מאי מקשה הגמ' פשיטא כו' וצל"ע גדול דהרי לא נזכר שם בגמ' פשיטא רק דהגמ' מקשה כיון דאמרת פטומי מילי ע"כ לא ס"ל כרב הונא רק כרבה ורבא אם כן ממילא אף דל"ה פטומי מילי אין הגט בטל דאטו בדידה קיימא למישדא תנאה, עוד צל"ע בדברי התוס' פ' מי שאחזו מה שהקשה דאפי' התנה הוא לא מהני משום דבעינן כפילא משמע דעיקר הקושיא מת"כ ולדידי צ"ע דנראה דלשון אי קיימת דידך אנא הוי לשון תנאי גמור דמהני לרבנן דאי לא הוי לשון תנאי אף לרבנן לא מהני אי ליכא אומדנא ואי איכא אומדנא אף לר"מ מהני וכמש"ל ובלא"ה ודאי אם אמר ואי קיימת דידי את הוי תנאי גמור וא"כ צל"ע לפמ"ש הרא"ש בתשובה שהבאתי לעיל דעיקר הטעם דבעינן תנאי כפול דלא אתי דיבור ומבטל מעשה במכלל הן נשמע לאו וא"כ כאן כיון שאמרה הלאו בפירוש אמאי לא מהני הלאו לבטל המעשה כיון שאמר הלאו בפי' אע"ג דלא אמר הן דהרי אין ההן בא לבטל המעשה רק הלאו, ודוחק לומר דגם ההן בעינן לבטל המעשה דמה ענין ההן לביטול המעשה ועוד דבהדיא מבואר בקידושין דטעמא דר"מ דבעי ת"כ משום דלא ס"ל דמכלל הן נשמע לאו וצ"ל כמ"ש מהרי"ט בחידושי קידושין דכל שמכלל (*הן נשמע הלאו) [לאו נשמע הן] הו"ל לאו קודם להן (אמנם לפי דברי הר"ן דטעם דבעינן לאו בסוף משום דבגמר דבריו נתפס לא שייך זה וצ"ע) או כמ"ש הרמב"ן בס' הזכות בפ' מי שאחזו דע"כ צריך שיאמר לה הרי את מגורשת דהרי בגט צריך שיאמר לה דברים שמשמען לשון גירושין כמ"ש הרמב"ם ומביאו בש"ע, וא"כ אם אמר לה קודם התנאי הוי מעשה קודם לתנאי (ולפי מה שכתב המש"ל דמה שאומר תחלה הרי זה גיטך ובו תהי' מגורשת אינו שייך להתנאי כ"ש דקשה דלא מקרי מעשה קודם לתנאי ודוק ואפשר לחלק דבלא כפלי' אף המש"ל מודה ודוק) ואם אמר לה אח"כ הוי לאו קודם להן, אמנם זה יש לדחות דבעסוקין באותו ענין א"צ שיאמר כלום. נחזור לענינינו דעכ"פ דברי התוס' והרא"ש דמשמע מדבריהם דמטעם ת"כ קשיא להו ולדידי צ"ע דלענ"ד מטעם ת"כ לק"מ משום דאמר הלאו רק דהוי להו להקשות דהוי מעשה לקודם לתנאי או לאו קודם להן:

ולשון הה"מ שהביא הב"י בסי' קמ"ו סק"ד צ"ע שהעתיק בפשיטות אע"ג דמכלל לאו נשמע הן מ"מ כיון שלא הזכיר גירושין בפירוש אינה מגורשת כן העתיק הב"י דברי הה"מ ודבריהם תמוהין דנראה ברור דמאן דס"ל דלא בעי כפילא ס"ל דאמרינן מכלל תן נשמע לאו כמבואר בשבועות וקידושין גבי אל יכך. ויברכך ע"ש וא"כ הוי כהזכיר בפירוש לשון גירושין רק דהרמב"ם לשיטתי' דפסק כר"מ דבעינן ת"כ ולא ס"ל מכלל הן נשמע לאו ואולי זה בעצמו כונת הה"מ אע"ג דמכלל הן נשמע לאו לא מהני דס"ל כר"מ ולא הוי כאילו הזכיר גירושין בפירוש ודוחק, ועיין בט"ו שכ"כ וצ"ע על הש"ע ורמ"א שלא כתבו בדין זה דלמאן דלא בעי תנאי כפול הוי גט והוי להו לכתוב דיש לחוש לחומרא, נחזור לענינינו לפי מה שבררנו אין חילוק בין גיטין לדיני ממונות ובכל דוכתא אזלינן בתר אומדנא וגילוי דעת היכא שיש אומדנא וגילוי דעת מהני ג"כ בגיטין דלא כמהרש"ל וב"ח ומור"ם אלשי"ך אמנם מ"ש מור"ם מלובלין ז"ל דבעובדא דאיזהו נשך משמע מדברי התוס' והרא"ש דאי אמרה קודם לא בעינן ת"כ או אפילו אח"כ אי לא הוי אמרינן דהוי פטומי מילי משום דהוי אומדנא דמוכח והביא ראי' מדברי רשב"א שהביא ב"י בטור הרביעי סי' ר"ז דאם אמר לו ע"מ כן אני מוכר לך וכן מדברי הטור שם עיי"ש אני תמה מאוד שאין זה ענין לת"כ חדא דאנן ס"ל אחריות ט"ס וצ"ל דמיירי שהתנה מתחלה קודם שלא באחריות וא"כ כיון שהדר בי' ואמר שמקבל אחריות בטל לי' דבורא קמא וממילא חייב באחריות דאחריות ט"ס ולכך אי לא הוי פטומי מילי לא בעי כפילא ועוד דתנאי דאחריות אין לו לכפילא ולא דמי לשאר תנאים דש"ת באים לבטל המעשה ולכך בעי כפילא אבל חיוב אחריות שמקבל המוכר על עצמו אין מבטל שום מעשה רק שמשעבד נפשי' אם יטרפו ממנו דיהא חייב לשלם ולעולם אין מעשה המכירה בטל מחמת התנאי רק דמחויב לשלם כמו ערבות ובשום אחריות לענ"ד לא בעינן ת"כ ובאמת מור"ם עצמו הביא דברי התוס' והרא"ש בגיטין (ובהכי ניחא חת שהקשו התוס' גיטין דף ע"ה מפטומי מילי משכ"מ ואמאי לא הקשו מלוקח אלא דבלוקח ודאי לא בעי תנאי כפול כ"ד בנו הק' נ"צ מרגליות) כמבואר בדבריהם דבעובדא דאיזהו נשך אי לא הי' פטומי מילי אפ"ה לר"מ בעינן ת"כ והא דאצטריך לטעמא דפטומי מילי היינו לרבנן, והנה הסמ"ע בתשובת גאוני בתראי רצה לחלק דבאיזהו נשך דמיירי הרא"ש באמרה קודם המעשה אז הוי אומדנא דמוכח שפיר ולכך לא בעי ת"כ אבל בגיטין קושית התוס' על ההוא עובדא דמיירי באמרה אחר הכתיבה דאז אפי' לא הוי פטומי מילי אין כאן אומדנא אבל בדידי' אין חילוק אף אם אמר קודם המעשה ליכא אומדנא וחילוק בין אמירה דידי' לדידה, והב"ח בחדשות השיג עליו דאין לנו לבדות חילוקים מלבינו ובאמת נראין דברי הב"ח בדברי התוס' והרא"ש דאי סק"ד דיש לחלק בין אמירה דידי' לדידה מנ"ל להקשות דילמא גם אחר הכתיבה יש לחלק בין אמירה דידי' לדידה אמנם לקמן יתבאר דבעובדא דמור"ם שפיר יש לחלק אמנם מה שהשיג הב"ח בחדשות על מור"ם מלובלין שפי' דברי התוס' שנתרצה בפירוש ואמר שרוצה לגרש בלי תנאי וע"ז כתב הב"ח שהוא טעות גמור דאם כדבריו לא הוי מקשה התוס' מידי לרש"י ור"ת וכן הקשה הפ"י וי"ל דבאמת רש"י ור"ח מוקי לה ההיא עובדא דאיזהו נשך בכך שנתרצה בפירוש והב"ח כתב דהא דלא תירצו התוס' באמת על מה שהקשו על שיטת רש"י ור"ח דהכא מיירי שנתרצה בפירוש היינו משום דס"ל להתוס' דכה"ג שאמר בפירוש שרוצה ליתן בלא תנאי אף אם לא הוי פטומי מילי לא הוי אמרינן אדעתא דידה קא גמיר ויהיב גיטא משום דודאי אדיבורא קמא סמיך, ובאמת לענ"ד אין ראיותיו מוכרחות ולא דמיא להכא דנראין הדברים להיפך כיון דאנגיד ואתנח והיא באת לנחמו בדברים ונתפייס בהם אדרבא אמרינן שחזר בו ואדעתא דידה יהיב אמנם בפשיטות יש ליישב דאי סק"ד דמיירי דאמר בפירוש בתחלה בלא תנאי הא לא"ה לא הוי פטומי מילי א"כ הו"ל לגמרא לפרושי דמיירי בהכי כמו בעובדא דמקמי הכי דפירשו בגמ' בהדיא דזבין שלא באחריות משום דמן הסתם אחריות ט"ס וא"כ גם הכא אי סק"ד דמיירי דוקא בכה"ג הא לא"ה סתם ש"מ אם עומד חוור בגיטו משום אומדנא הו"ל לגמרא לפרושי דהכא מיירי שאומר בהדיא תחלה בלא תנאי, אמנם נראה ליישב דברי מור"ם דבאמת אף לשיטת התוס' דס"ל דסתם ש"מ ליכא אומדנא אפ"ה ע"כ מיירי שאמר תחלה בלא תנאי ולא הי' צריך לגמרא לפרושי ואפ"ה מקשה התוס' שפיר לשיטת רש"י ור"ת דלכאורה עוד קשה אמאי לא מקשה תיכף על הא דאמר רב וביד פטומי מילי הו"ל להקשות דבלא"ה יכול לחזור בו לשיטת רש"י ור"ח משום אומדנא ולמה נטרי' עד המסקנא דאיהו גופא אדעתא דידה כו' לכן נלע"ד דבאמת התם ליכא לאקשויי דמצינן ליישב כגון שאמר בהדיא בלא תנאי אבל כאן מקשה שפיר כיון שפרש"י במסקנא דבאמת אדעתא דידה קא גמיר ויהיב רק דהיא עצמה אמרה פטומי מילי א"כ ע"כ צ"ל אף דאמר תחלה שרוצה ליתן בלא תנאי אפ"ה כיון שאנגיד ואתנח והיא באת לנחמו חזר בו ואילו לא אמרה פטומי מילי הי' הגט בטל רק דהיא עצמה אמרה פטומי מילי א"כ ממילא לשיטת רש"י ור"ח אף דאין הגט בטל מטעם אמירה דידה מ"מ לבטל מטעם אומדנא כיון שחזר בו מדיבורו הראשון וא"ל אף שחזר בו לא חזר לגמרי רק סמך על דבריה והיא אמרה פטומי מילי דא"כ מאי קאמר מתו דתימא הוא גופא אדעתא דידה וכו' אדרבא אי לא הוי יהיב אדעתא דידה הוי הגע בעל משום דחזר בו ואיכא אומדנא רק דוקא כיון דאדעתא דידה יהיב ואיהי אמרה פטומי מילי לכך לא בטיל גיטא ודוק ומקשה התוס' שפיר ומה שנלע"ד בדעת מור"ם מלובלין הא דבאמת דחקו לתוס' לפרש לפי שיטת מור"ם מלובלין דמיירי שאמר בהדיא שרוצה לגרש בלי תנאי ולא פירשו כמ"ש הב"ח שגמר בפיו לגרש סתם ולא הזכיר. כלום כמו שפירשו למאן דס"ל אחריות לאו ט"ס דמיירי שנתרצה בתחלה למוכרו סתם ונלע"ד משום דהוי קשיא להו בשלמא במכירה שייך שפיר לחלק בין אם אמר המוכר קודם התחלת המכירה או אח"כ שכבר נתרצה הלוקח לקנות ולא דברו כלום מאחריות ממילא כיון דאחריות לאו ט"ס הוי כנתרצה הלוקח בפירוש לקנות בלא אחריות כיון דלא התנה שע"ד כן הוא קונה אבל בגט אין לחלק בין קודם הכתיבה לקודם הנתינה דהרי לשיטת רש"י והרמב"ם וכן פסק בש"ע אין להזכיר שום תנאי בגט אפי' בע"פ קודם כתיבת התורף (ולמאן דס"ל עידי חתימה כרתי אפי' קודם חתימת העדים פסול וכן למ"ד אין ברירה מדרבנן ג"כ פסול כדמוכח בה"ה) רק אם רוצה ליתן ע"ת הוא מתנה בשעת נתינה א"כ הוי עיקר ההתחלה קודם נתינה והוי בגט קודם הנתינה כמו במכירה קודם ההתחלה לכך הוצרכו לפרש שאמר קודם בפירוש שרוצה לגרש בלא תנאי (אמנם ברש"י מבואר שלא כתב התנאי בגט וצ"ל הכונה אחר התורף ובאמת בזה נלע"ד עיקר בכונת התוס' כדעת הב"ח ומור"ם מלובלין ופני יהושע) והנה בשיטה זו כתבנו במקום אחר וכאן אבאר הצריך לענינינו דלכאורה קשיא טובא על שיטת הרמב"ם שכתבנו למעלה דכל שהזכיר שום תנאי קודם כתיבת התורף הגט פסול וטעמי' דידי' משום דבשעה שנכתב לא נכתב לשום כריתות גמור דעדיין אגידא בי' דדילמא לא יתקיים התנאי ויהי' הגט בטל ונשאר לו זכות בגט ואף אם נתקיים אח"כ אפ"ה לא מהני משום דאין ברירה ולפ"ז קשיא לפענ"ד דנראה מלשון הרמב"ם בהלכות גירושין שהסכים לשיטת רש"י ור"ח בפירוש מילתא דרב הונא דשכ"מ גיטו כמתנתו ואם עמד חוזר משום דאומדנא דמוכח כמו במתנת שכ"מ רק דפסק כרבה ורבא דמשום שמא יאחרו לכך אינו חוזר וא"כ לשיטתו אמאי הוי גט כלל אף אם ימות, לא מבעיא לשיטת הר"י בי רב הביאו המבי"ט דכל שגילה דעתו אפי' בפני אחרים שרוצה ליתן גט על תנאי אעפ"י שהסופר לא ידע מזה כלל אפ"ה הגט פסול כיון שבשעת כתיבה הי' ספק אם הגט כריתות אם לאו וכן הסכימו כל האחרונים כמבואר בתשובות מהרי"ט, ולא מצאו כל אנשי חיל איזה אופן במי שנחפז ללכת ואין לו פנאי ליתן הגט לגרש על תנאי רק לגרש על זמן וכמבואר בש"ע סימן קנ"ד, ומהרי"ט המציא אופן חדש שיתלה התנאי בביטול השליחות אבל אינו יכול לומר לשליח שיהי' הנתינה על תנאי דא"כ הוי תנאי בכריתות והדר הוי גט שלא נכתב לשם כריתות גמור שהרי רוצה להתנות בשעת נתינה, ולפ"ז לכאורה אם נימא דגט ש"מ איכא אומדנא דאינו נותנו אלא ע"ד אם ימות ואם לא ימות לא יהי' גט דלפ"ז אף אם ימות הי' ראוי שלא יהא גט כיון שלא נכתב לשם כריתות גמור. ודוחק לומר דרב הונא אית לי' ברירה, ועוד דהא רבה ורבא איירי בי' ורבא גופי' הוא מרא דשמעתא דאמר שתקוהו שתוקי לבעל עד דכתב לי' לתורף ולפי פי' הרמב"ם קאי על כל התנאים ומטעם הנ"ל ופסק כוותי'. אמנם אפי' לשיטת מהר"י בן חביב הביאו הר"ש דרוצה לצדד להקל אף אם הזכיר התנאי קודם כתיבה כל שאין הסופר יודע מהתנאי דהוי גיטא אכתי קשיא טובא דהכא לא שייך למימר דאין הסופר יודע מהתנאי כיון דאמרינן דסתם כ"מ אומדנא דמוכח הוא שנותנו על תנאי אם לא ימות יהי' הגט בטל א"כ היכא דאיכא אומדנא לכל העולם הרי הסופר בכללם וגם אצלן אומדנא דמוכח שהשכ"מ אינו מגרש רק ע"ד אם ימות יהא גט ואם לא ימות לא יהא גט:

ומה שנלע"ד כזה הוא דאע"ג דאמרינן בשכ"מ איכא אומדנא עכ"פ אין הכוונה שנותנו על תנאי אם ימות יהא גט ואם לא ימות לא יהא גט וכה"ג גבי מתנה רק הכוונה דכל שכ"מ שהוא מצוה מחמת מיתה ונותן גט איכא אומדנא דמוכח משום שסובר שבודאי ימות ולכך נותן גט או מתנה בכל נכסיו ואינו מעלה על לבו כלל אולי יחי' ולכך אם עמד חוזר משום דהוי גט ומתנה בטעות וא"כ בשעה שמצוה לכתוב הגט הוא באמת מצוה לכתוב לשם כריתות גמור משום דאינו מעלה על לבו כלל בד השני אולי יחי', וכדומה לסברא זו כתבתי למעלה בשם מוהרי"ט שפי' כן בדעת הר"ן, אמנם לסברא זו יש לחלק בין שכ"מ למפרש בים ויוצא לשיירא ודוק:

ובזה מיושב ג"כ דלא תקשה קושיא הנ"ל גופא על מור"ם מלובלין בעובדא ד די' וכו' על מה שרבה לפרש כן תקנות הר"י מפאריז דא"כ כיון שכל זה נעשה קודם התחלת הגט הוי לי' תנאי קודם כתיבת הגט ולפי מה שכתבנו אתי שפיר דאין זה ענין לתנאי כלל רק שנתן הגט מחמת שסמך שבודאי לא תעבור האשה על הא"ח והקנס ולא עלה על לבו הצד השני ולכך לא הוצרך לתנאי כלל ואין כאן תנאי וגמר ונתן לשם כריתות בלי שום תנאי:

ובזה מיושב מה שהשיגו עליו שאחר שאמר המגרש שמגרש בלי תנאי ביטל דבריו הראשונים ולמה שכתבתי אין כאן ביטול שאין זה תנאי כלל ובאמת לא נשאר לו תנאי. גם מה שהשיגו שלא עלה על לבו ביטול הגט וסמך על הא"ח והקנס, ולפמ"ש מהאי טעמא גופא אם היא חוזרת בה הוי גט בטעות משום דמתחילה לא נתן לה אלא משום דהימוני הימנה והיא הטעתו. ואני רואה הדברים ק"ו ממה שכתב מוהרי"ט גבי כסבור הייתי שהיא כהנת ק"ו בנידן דידן שנשבעת וקבלה עליה קנס דשייך לומר הימוני הימנה והיא הטעתו והוי גט בטעות, והרי מהרי"ט כ' כן אף לדעת הר"ן דס"ל גילוי לא מהני ואפ"ה ס"ל היכא דהטעתו הוי מקח טעות ואני תמה על מה שפלפלו בדין פטומי מילי דבעובדא דידי' לא שייך פטומי מילי כיון שקבלה בא"ח וקנס וכמ"ש רש"י באיזהו נשך אי לא הוי פטומי מילי כגון שאמרה באמת ובשבועה. וגם לא ידעתי למה הוצרך לדחוק דבמקום שהתנה בפירוש לא שייך גזירה שמא יאמרו דהכא הוי גט גמור ועושין נשואין מחדש א"כ לא שייך הגזירה. ולדעתי לולא דמסתפינא הייתי אומר דעובדא דאיזהו נשך הוא ממש כעובדא דמור"ם מלובלין והא דאמרה אי קיימת דידך אנא היינו שתחזור ותנשא לו ואין הכוונה שיתבטל הגט ממילא רק שתחזור ותנשא לו, וכן נראה מדקדוק לשון רש"י שכתב שאין זה קבלת תנאי אלא לנחמו ואם תרצה תנשא לאחר, ולפירושם דאי קיימת דידך אנא היינו דלבטל גיטא, אינו מכוון הלשון ואם תרצה תנשא לאחר והו"ל לרש"י לפרושי והגט קיים אלא כוונתו דהתנאי הי' שתנשא לו דוקא, ולכך כתב רש"י ז"ל שאין זה לשון תנאי ולכך יכולה להנשא לאחר.. וגם ת"ש רש"י אי לאו פטומי מילי ואף אם אמרה באמת ובקבלת שבועה ואם נימא דאי קיימת דידך אנא מצד ביטול הגט מה ענין שבועה דידה לביטול הגט אלא ודאי שנשבעה שתנשא לו כעובדא דמור"ם, וגם בזה יתיישב יותר לשון התו' שכתבו דאף דאדעתא דידה קא גמיר ויהיב איהי גופא אמרה פטומי מילי דלכאורה הם שני הפכים בנושא אחד, ובדוחק ליישב דבריהם וגם לשון פטומי מילי דגבי גט קשיא לי טובא דגבי עובדא דלעיל כתב הרא"ש שאף הלוקח לא החשיב דברים אלו לעיקר התנאי אלא שהניח עוצבו ורוגזו אמנם חשב בלבו אם אחזור התנאי יחזיר מדבריו וטובה השתיקה, וצ"ל הכוונה שכוונת המוכר והלוקח שניהם הי' שהמקח יוגמר בלי תנאי רק שהמוכר הבטיח מדעתו ולא בתורת חיוב לכן הי' ירא להחזיר התנאי וסמך על הבטחתו שלא בתורת חיוב אבל גבי גט היאך שייך לומר אם הוא נותן גט בלי תנאי והוא גט גמור שהיא הבטיחתו שיתבטל הגט וגם לא שייך לומר שהי' ירא שמא תחזור מהבטחתה אטו בדידה תליא מילתא הרי הוא יכול להתנות כרצונו), ולמ"ש ניחא טובא. וגם בזה יש ליישב מה שהקשיתי למעלה על לשון התוס' והרא"ש בפ' מי שאחזו שהקשו על עובדא דאיזהו נשך דהרי אף אם התנה לא הוי מהני דלא כפלי' לתנאי והקשיתי לשאול דאין זה ענין לת"כ כיון דאמר הלאו והו"ל להקשות מתנאי קודם למעשה או לאו קודם להן, ולפמ"ש שהתנאי הי' שתחזור ותנשא ממילא שפיר כתבו התוס' שאם הוא התנה כן דבעינן ת"כ וא"ל לפ"ז ממילא לא קשה קושית התוס' די"ל להיפך דודאי אילו התנה הוא תנאי כזה הוי בעי ת"כ אבל אם היא אמרה כן וליכא פטומי מילי וכיון דסמך עלה והימנה והיא הטעתו לא בעינן ת"כ כמש"ל בשם מהרי"ט לפרש דעת הר"ן, דז"א דכבר כתבתי דתוס' לא ס"ל סברת מהרי"ט לדעת הר"ן רק דבעינן מצד מעשיו יהי' אומדנא דמוכח, ולפי מ"ש י"ל דמקשה התוס' שפיר על שיטת רש"י וי"ל אף לפי מה שפירש מור"ם בכונת התוס' אבל כבר כתבתי למעלה דנראה עיקר כונת התוס' כמ"ש הב"ח ופני יהושע גם מה שהשיגו הב"ח והמ"ב במה שנוהגין לפי תקנות מהר"י מפאריז לקרוע הגט תיכף ע"כ דהגט חל מעכשיו וגם המ"ב כתב דנוהגים בחופה ושבע ברכות מחדש ע"כ דהגט חל מעכשיו והב"ח האריך מאוד ודחק עצמו לפרש דוקא כונת מור"ם מלובלין דכונתו אם לא ימות הגט בטל ממילא ולא ידעתי על מה ולמה דחק עצמו להוציא דברי מור"ם מלובלין מפשטן ולהשיג עליהם דשפתי מור"ם ברור מללו דגם הוא מודה דהגט חל מעכשיו לגמרי ממ"נ אם ימות יהא גט ואם לא ימות אפ"ה הגט גט דק שצריכה לחזור ולהנשא לו. משום דע"ד זה נתגרשה ואף די"ל דבכה"ג הוי הגט פסול לדעת מקצת פוסקים דהוי כע"מ שלא תנשא לשום אדם כי אם אלי תשוב מ"מ גט פסול מיהו הוי וצריך חופה ונשואין חדשים והמדקדק בדברי מור"ם יראה שדקדק וכתב דעכ"פ ריח הגט הוי ע"ש ודוק דנלענ"ד שכיון למ"ש, ולפי מה שבררנו עלה בידינו דברי זקיני מור"ם מלובלין מתוקנין ואחר שנדחו חזרו ונראו, אמנם נלע"ד שתקנת מהר"י מפאריז שיש לומר להבעל בפירוש שאין נותנין שוה גט ע"ת וגם לא יתן ע"ד שתחזור ותשאנו רק תסמוך על קשור הא"ח והקנס ואם תעבור אפה יהי' הגט גט ולא יתבטל (וכן מבואר בסדר הגט של מוהר"ם יוזיפיש שלנו) ועתה נבא לנידון דידן דלכאורה לפי מה שבררנו דגם לענין גיטין הולכין בתר אומדנא א"כ ה"ה בנ"ד דנראה לפי משמעות לשון השאלה דלפי דאות עיני מעלתו איכא אומדנא דמוכח טובא וגילוי דפת תחלה שרוצה ליתן ע"ת ואף שלא הזכירו בשעת נתינה אומדנא דמוכח שרצה להזכירו ושכח אמנם לפ"ז לא מצאנו ידינו ורגלינו בכל גיטין הניתנין על תנאי כשבא לפני מורי הוראה ודאי אומר שרוצה ליתן ע"ת וא"כ אף שאנו אומרים לו שלא יזכור התנאי עם הנתינה מ"מ כיון שאומדנא דמוכח שנותנו ע"ת א"כ הוי כאלו התנה קודם כתיבת התורף וכמש"ל וא"כ אף אם נתקיים התנאי הגט פסול כין דהי' תנאי בשעת כתיבה אע"כ מה שאנו אומרים לו הוי יודע שאין אנו כותבין שום גט ע"ת לכן גמור בלבך לכתוב הגט בלי שום תנאי ואם אח"כ תרצה להטיל איזה תנאי תוכל להטיל בשעת נתינה וגם נוהגין שיאמר הבעל שהוא מבטל כל הדיבורי' הגורמי' בטול או פיסול בגט ממילא אתי דיבור ומבטל דיבור הראשון ואין כאן גילוי דעת ואומדנא כלל ואף אם רוח אחרת עמו דברים שבלב נינהו וממילא הוי גט גמור בלא תנאי כיון שלא הזכירו שנית בשעת נתינה ועוד נלע"ד דהכא גרע טפי דבודאי אמרו לו שיזכיר בשעת נתינה והוא לא הזכיר אין כאן אומדנא די"ל דעשה כן במתכוין ועילה מצא שרצה לגרשה ועוד נלע"ד דבלא"ה לשיטת הרמב"ן והריטב"א ולפי דעתי הוא ג"כ שיטת הגאונים והרי"ף והרשב"א דלר"מ דס"ל דבעינן ת"כ במתנת ש"מ אם עמד אינו חוזר דלא אזלינן בתר אומדנא ואנן דס"ל דאזלינן בתר אומדנא לא ס"ל כר"מ רק בגיטין וקידושין לחומרא בעינן ת"כ וחיישינן לדר"מ א"כ לדידהו לא מהני אומדנא בגיטין כיון דחיישינן לדר"מ ובעינן ת"כ ולדידי' אומדנא לא מהני ועוד דבזמן הזה לא מהני אומדנא ויש להחמיר שלא נלך בתר אומדנא דלא בקיאינן כולי האי באומדנא להקל כמ"ש מהר"ם בר' ברוך בתשו' הג"מ ובמרדכי בעובדא דזרק קידושין לתוך חיקה ונערה בגדי' יעוי"ש אמנם לדעת מי שלבו נוקפו ונראה לו דכאן הי' בודאי אומדנא דמוכח שכוונתו הי' לגרשה ע"ח יש להחמיר להצריכה גט אחר שתנשא לאחר דלהחמיר י"ל דמה שאמר שמבטל כל דיבור הגורם ביטול או פיסול בגט לא נכלל ביטול על דיבור תנאי הראשון שהזכירו כיון דהרבה פוסקים ס"ל דאין שאר תנאים פוסלין ע"פ אפי' קודם כתיבת התורף אם לא נכתב בגט מלבד תנאי דחוץ דפוסל ע"פ ולכך אם לא אמרו לו בפירוש שיבטל דיבור הראשון שהגיד לפני הב"ד שרוצה לגרש אשתו ע"ת אם כן איכא גילוי דעת ואם יש אומדנא עוד בזה יש להחמיר כמש"ל ובריש פרק האשה שנפלו פירש"י במברחת שגילתה בפני עדים והקשה התוס' במאי פליגי ותירץ מפני דלא התנת בדרך תנאי ואפי' לרבנן תנאה בעינן והקשה הפ"י דבמתנה גילוי דעת מהני קודם המעשה כמבואר בב"ב ותירוצו איני מבין ולענ"ד נראה לפי מ"ש הרא"ש דאם מתה היא זכה המקבל הוי ממש מתנה ע"ת וצריך תנאי אבל בב"ב אין המתנה כלום כלל בשום אופן ודוק:

שוב ראיתי דיש ליישב קושית התוס' בפשיטות דאין כוונת רש"י שהעדים מעידים שגלתה בפניהם זולת שהיא אומרת שגלתה בפניהם דס"ל לרש"י דאף באומדנא דמוכח בעינן גילוי דעת דאל"ה הוי דברים שבלב ולא דמי למתנת שכ"מ דהתם הוא מתנה בטעות כמ"ש בתשובה, ובזה מיושבים כל קושיות הרא"ש דאם הוא אומדנא דמוכח נאמנת לומר שגלתה דעתה ועשתה כדין ודוק היטב:

ומב"ב לא קשה דהתם ה"ק דאיכא עדים דגליא דעתא אבל היכא דליכא עדים אי איכא אומדנא דמוכח נאמנת לומר שגלתה דעתא כי היכא דלא להוי דברי' שבלב אבל אי ליכא אומדנא דמוכח לא מהימנא:

תוכן העניינים

תשובות הראם חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה