תשובות הראם חלק ג· רבי אלכסנדר סנדר מרגליות
סימן ז
תשובה להרב המאו"הג מו"ה ארי' ליב
רב דק"ק סטרי בע"המח ס' קצות החושן
אד"ש והנה רומעכ"ת האריך לבאר דעת ר"ת ולשון התוס' והג"מ בשם ר"ת, ואעתיק תמצית דבריו היוצא עיקר לדינא. והנה פי' כוונת התו' במה שכ' או שמא דוקא בסימנין קאי על הרישא דאין מעידין א"ע פרצוף פנים דמתני' מיירי ע"י סימני פרצוף פניו ארוך וגוץ ותמונה ואע"ג דארוך וגוץ בגוף אפי' סימן בינוני לא הוי מ"מ בפרצוף ופדחת וחוטם הוי סימן מובהק ואפי' אי סימנים דרבנן סמכינן עלייהו וע"ז הוי ק' לי' מסוגיא דבכורות דלא מקשי לר"י מידי. ולזה העלה דבאמת בט"ע סגי בפדחת לחוד ומתניתין לא מיירי בט"ע ולפי מסקנת מעכ"ת נראה דאפילו לא נשאר מכל הגוף רק הפדחת לחוד סגי בט"ע של הפדחת אפי' לאחר כמה ימים ולהגורסים שם רוב פדחת יכול להיות דאף ברוב סגי ואף כי כל זה הם קולות גדולות חדשים ולא שערום אבותינו כ"ו גרם להם שלא ראו הג"מ ולא עמדו על כוונת ר"ת בהראי' שמביא מבה"ג, עוד יצא קולא דאפי' ברוב גופו בלא ראש מעידין אף לאחר כמה ימים והביא ראי' מבכורות וגם זה קולא גדולה והמגיני שלמה כתבו בלשון אפשר והב"י בתשובותיו פי' בפשיטות דבעינן ראש וגוף ודעת רומעכ"ת דלענין ג' ימים דס"ל לר"ת שהוא חששא דרבנן סמך על הפי' דועוד מתניתין בסימנים אבל ט"ע מהני אף לאחר ג' ימים זה תורף דעת רומעכ"ת והנה קשה בעיני מאוד לומר על הגדולים אשר עיניהם משוטטים בכל ספרי הפוסקים ובסקירה א' הם נסקרים כנראה מתוך ספריהם נעלם מהם לשון מפורש בפוסק מפורסם כהג"מ דבכל יום שמעתי' בפומייהו. אמנם אף לפי דעת רומעכ"ת לא אוכל להכין איך אפשר לומר שדעת ר"ת דבט"ע בפרצוף בלא גוף ק"ו בפדחת לחוד דמהני לאחר ג' ימים דהרי שפתי ר"ת ברור מללו אף למאי דמפרש משנתינו בסימנין לפי פירוש מעכ"ת אפ"ה כתב ניכר היטב בט"ע ע"י סימני הגוף וראיתי למעכ"ת שהביא דברי הב"י והמגיני שלמה שכתבו שהוא לאו דוקא ואני שמעתי ולא אבין דעד כאן לא כתבו שהוא לאו דוקא זולת על לשון סימנים דבאמת ט"ע מהני בלא סימנים אבל עכ"פ מדכתבו התוס' ע"י סימני הגוף עכ"פ מיירי בשגופו שלם רק דלא בעינן סימנין ובט"ע סגי ולא נשמע מעולם קולא זו בשם ר"ת דפרצוף פנים בלא גוף סגי לאחר ג' ימים ק"ו בפדחת והנה הרא"ש והרשב"א והר"ן והנ"י כולם לא כתבו בשם ר"ת להקל רק בגופו שלם. והנה רומע"ל עושה ב' חלקות בדברי התוס' דלפירוש הראשון מיירי בט"ע ולפירוש השני מיירי בסימנים ועושה ממנו נ"מ לדינא ובלשון התוס' נראה דאין נ"מ לדינא ובשניהם מבואר לשון א' ט"ע על ידי סימני הגוף וכן הוא לשון הרא"ש דבעינן גופו שלם ומי לנו בקי בדברי ר"ת ובה"ג יותר מהם וגם מה שפירש בסוגית הגמרא דבכורות הקושי' והתירוץ דחוק מאוד וגם לשון המשנה אין מעידין אלא על פ"פ אינו סובל פירושו דלא מיירי בט"ע רק בסימנים דא"כ אמאי לא תני סימנא בהדי' כדקתני בסיפא אע"פ שיש סימנים בגופו וגם לפי עניות דעתי החוש מכחיש לומר דאף דבארוך וגוץ בגוף אפי' סימן בינוני לא הוי מ"מ בפרצוף הוי סימן מובהק ק"ו בפדחת לחוד וכ"ש אם נימא אפי' רוב פדחת שהדברים קשים לאומרם ועוד דמייתי בגמרא עלה עובדא דאבא בר מניומי וגדולה מזו מייתי בירוש' האי מאן דבעי דלא חכמין לי' משמע דמתניתן מיירי בט"ע ולא מסימנים ושיטת ר"ת דס"ל דבגופו שלם אף בלא חוטם יתבאר לקמן, ועוד דלשיטתי' תקשה מאי ראי' מייתי מדיגלת דמשמע דהתם הי' ט"ע דאנסבי' אפומא דשושבינא שהי' מכירו ולשיטת ר"ת כבר תירצו במרדכי וביתר הפוסקים דקים לי' להגמרא דהאי עובדא הוי שלא נשאר רק השנוי במשנתינו אבל לענין אם הכירו בסימנים או בט"ע ודאי מדקאמר אפומא דשושביני' בודאי שהי' מכירו בט"ע, ועיין במ"ק ומר לאו שושביני' ופירש"י בעין יעקב מכירו ומה שהביא מעכ"ת ראי' דברוב הגוף כולא עלמא מודו דאיכא ט"ע קשה מאוד דכל ספרי הפוסקים ראשונים ואחרונים מראים להיפוך וכן לשון הש"ס והמגיני שלמה כתבו בלשון אפשר אליבי' דר"ת, וגם בזה לפי ע"ד החוש מכחיש. ולענ"ד פשוט דמשם ראי' להיפוך, ובאמת בבכור לא מהני רק פרצוף אליבא דר"ל או פדחת אליבא דר"י משום דבעינן יכיר והא דלא אשתמיטא מהפוסקי' לכותבו. הרי גם להיפוך דמהני לא נזכר בשום אחד מהפוסקים וסמכו עצמם במה שכתבו דבעינן פדחת מטעם יכיר ולא הזכירו רוב וזה בעצמו כוונת התוס' בקושייתם דלמא בעינן יכיר משום הכרה דבעינן פדחת אף לר' יוחנן. והקשה רומעכ"ת ת"ל דפדחת הוא רוב ראשו ויכיר ל"ל, ולפי מה שכתבתי אתי למעוטי רוב הגוף. אמנם קושיא זו בלא"ה יש לדחות דבאמת הוא פלוגתא דתנאי, ואבא חנן משום ר' יהושע ס"ל דרוב ראשו הוא רוב פדחתו ותנאי פליגי עלי' כמבואר בנדה דף ך"ז ולכך מקשה התוס' שפיר דילמא ר"מ ורבנן ס"ל כאידך תנא דרוב ראשו הוא מוצא צדעיו ולכך בעינן יכיר ועוד קצת ראי' מברייתא דמקשי מיני' לר' יוחנן דקתני יכיר זו הכרת פנים ומשני תני עד החוטם דברייתא דקתני יכיר זו הכרת פנים ולשון זו הכרת פנים משמע דאתי למעוטי רוב הגוף דלית בי' הכרה דאל"ה ליכא מידי למעוטי לר' יוחנן. ועוד דיותר נכון לומר דליכא הכרה ברוב הגוף דלא מהני בבכור שלא נמצא בשום מקום להיפך ממה שנאמר דאיכא הכרה ברוב הגוף דמבואר בתוס' ובכל הפוסקים ההיפך דבעינן גופו שלם ומשמע אפילו עם הראש כמ"ש הב"י בתשובה ואבאר עוד לקמן. ויותר נלע"ד עיקר דדוקא בראש דהוי לי' זה מטעם חשיבות לא מיקרי יכיר בלא פדחת חבל ברובו דהוי ככולו הוי כפניו מכוסה ועדיף מט"ע במדינת הים. ועתה נבא לראי' שהביא מעכ"ת לפירושו ויתד שהכל תלוי בו הוא דברי ר"ת בשם בה"ג ולשין בה"ג ודע' מעכ"ת שכונת ר"ת להבי' ראי' דמתני' לא מיירי מט"ע דט"ע אפי' פדחת לחוד ואחר כמה ימים מהני ק"ו בפרצוף פנים עם החוטם בלא הגוף או הגוף לבד, דמהני לאחר ג' ימים דאין הט"ע משתנה רק דמתניתין מיירי מסימני הפרצוף דזה עשוי להשתנות ולכך לא מהני לאחר ג' ימים ומביא מבה"ג שכתב לגבי אשה אחמרו רבנן עד דאמרי סימני פרצפו וכו' ושאר סימנים שלו. והבין מעכ"ת דכוונת בעה"ג הוא למשנה דאין מעידין והא שכתב ושאר סימנים שלו הוא ואו המחלקת כמו או שאר סימנים שלו. וכוונתו לסימנים מובהקים או סימנים בינונים ולפי פירושו כוונת בעה"ג לרב ותא דאפי' סימני פדחתו מהני כ"ש ט"ע. אמנם לבבי לא כן ידמה, ולפענ"ד מבה"ג ראי' להיפך, ותחלה נבאר לשון התוס' ואם. כי כבר פירשו האחרונים ובכלל דבריהם דברי עם כל זה נרויח תוס' ביאור ודקדוק הלשון של התוס' והנה כוונת ר"ת בלי ספק שכל שגופו שלם כמו שהי' בחיים ניכר הוא בט"ע אף לאחר ב' ימים. אמנם לשון ט"ע הוא כמו דאמרינן כלים ששבעתן העין יש בו ט"ע אע"פ דלא שייך גבי כלי פרצוף פנים אפ"ה כיון ששבעתן העין והוא רגיל לראותו ומכירו יש בו ט"ע (ועיין ברש"י בב"מ דף י"ט בד"ה וט"ע אית לי' בגווי' ועיין בחדושי רשב"א חולין בסוגיא דט"ע עדיף מסימנא שכתב כן בהדיא) וכן כאן אדם המכיר חבירו ורגיל עמו ומכירו היטב אף שאינו מסתכל בפניו כמו שאמרו לענין ציצית משיכיר חבירו הרגיל עמו ברחוק ד"א וידוע מצד החוש שאדם הרגיל עם חבירו יכול להכיר חבירו מרחוק אף מאחוריו ומכ"ש כנגד פניו אף שאינו רואה פרצופו ממש והוא מצד שנצטייר במחשבתו גופו וצורתו ותמונתו וארכו ורחבו ותמונת כל אבר ואבר ואילו הי' יכול לצמצם אורך ותמונת כל אבר מדת ארכו ורחבו ותמונת כל אבר ואבר וגוונו וצורתו ולהעיד עליו לפנינו בצמצום גדול כחוט השערה ודאי הי' סימן מובהק אמנם זהו דבר שא"א. אמנם עכ"פ בהסתכלות ובמחשבה הכל מצויר בצמצום גדול ולכך מכירו בט"ע. ודרך משל אם הוא אדם שחור אפ"ה אין יכול להעיד בצמצום בגוון השחור עד כמה הגיע שחרירותו, אבל בט"ע יכול להכירו בין כמה ב"א מצד גוון השחרו' אף שגם האחרי' שחורי' לא הגיע שחרורות' לשחרותו של זה וכן בתומנת איבריו היות המחשבה מצמצמת בתכלית הדיוק למי שרגיל עמו מאוד ומכירו היטב וכן כל תמונת אבר אינו יכול להעיד בצימצום אף למי שרגיל עמו ובמחשבה הוא מצומצם בתכלית הדיוק. אמנם כל שגופו שלם יש בו ט"ע דט"ע מיקרי כל שרואה אותו מכירו תיכף כאשר אבאר אבל אם לא נשאר רק פרצופו וחוטמו בלא הגוף ליכא ט"ע גמור רק צריך הכרה והסתכלות היטב להכירו כיון שאינו במצבו שהיה בחיים. אמנם באדם שלא הי' רגיל עמו וניכר כ"כ זה אינו מכיר בט"ע רק כשרואה פניו פרצופו וחוטמו יכול הוא להכירו אע"פ שלא ראה אותו כמה שנים אם רואה פניו הוא מכירו. עוד אקדים הקדמה אחת דיש חילוק בין לשון סימני הגוף ללשון שיש סימנים בגופו. דלשון סימני הגוף יותר משמע סימנים של הגוף שהם בכל גוף שבעולם בעצם ולא במקרה שהוא צורתו ותמונתו וארכו ורחבו, ולשון סימנים בגופו יותר סובל שהוא במקרה אצלו כמו כל סי' בינוני ומובהק ואף דבב"מ רצה הגמ' לפרש ארוך וגוץ הוא דרך דחי' וגם צריך לפרש שהוא משונה משאר גופים בארכו או בקטנו וגם עכ"פ סובל יותר הפירוש סימנים מיקרים שבגופו וזה דבר פשוט מאד:
ובזה נבא לבאר לשון ר"ת דתחלה כ' דמתני' ה"ק דאין מעידין אא"כ נשאר עכ"פ מכל הגוף פ"פ עם החוט' ואף שלא נשאר כלום יותר מעידין וע"ז קאי אין מעידין לאחר ג' ימים אבל אם הוא כולו קיים והגוף כולו שלם עם הראש שפיר יכולין להעיד עליו אף לאחר ג' ימים בט"ע על ידי סימני הגוף ואין הכוונה דדוקא שיש סימנים בגופו דמאי פסקא שיש לו סימנים והוי לי' למימר אם יש סימנים בגופו ועוד דה"ל לפרש סימנים בינונים. ועוד ראי' דהרי הטור לא הביא לשון ע"י סימנים שבגופו אלא ודאי כדכתיבנא דה"ק שיכול להכירו בט"ע ע"י סימנים שבגופו דהיינו סימנים עצמיים שיש בכל גוף שהט"ע הוא ע"י ממש כמש"ל שע"י שנצטייר במחשבתו סימני הגוף האורך והרוחב וגוונו וצורתו ותמונת כל אבר ותואר ומצב וקומת הגוף בעצם הוא מכירו בט"ע (ועיין במרדכי פ"ב דכתובות ובמ"ש בשם ר"ת לענין קיום החתימה דבחוט השערה מכירין השינוי בט"ע כיון שמתוך כוונת הלב הם מעידים וזה ממש כמ"ש) ולכך לא הוצרך הטור להזכירו ולפ"ז יפורש דמתניתין מיירי באין גופו שלם צ"ל הא דקתני במתניתין אע"פ שיש סימנים בגופו דמשמע שיש גוף צ"ל דה"ק אף שנשאר מקצת גוף שיש עליו סימן או דיש סימן בראש דהוא ג"כ בכלל גוף אמנם הפירוש הזה דחוק בעיני ר"ת לכך כתב אף אם נימא כיון דקאמר אע"פ שיש סימנים בגופו משמע דנשאר גם הגוף לכך קאמר די"ל דמיירי דאין לו ט"ע ע"י גופו דהיינו שלא הי' רגיל וניכר לו היטב רק שראה אותו בחיים כמה פעמי' ומכירו ע"י פרצוף פניו כשמסתכל בפניו אבל בשלימות הגוף אין לו ט"ע ולכך אין לו הכרה רק ע"י פרצוף ולכך אין מעידין לאחר ג' ימים ואף שיש לו סימנים בגופו כיון שאין לו ט"ע מצד הגוף בשלימות לא מהני דהכרת הפרצוף משתנה לאחר ג' ומים ואף גם פ"ז הי' ר"ת מסופק עדיין אם יש לסמוך למעשה ע"ז היכא דיש פרצוף פניו וחוטם והגוף שלם וליכא שפתי' וסנטר דהוי חבול בפניו אם מהני ט"ע לאחר ג' ימים לזה כתב דזה ברור וידוע אם כל פרצוף פניו שלם עם שפתים וסנטר ואינו חבול וכל הגוף קיים שמכירין אותו בט"ע כיון שהוא כמו שהי' בחיים והוא רגיל עמו ומכירין אותו בט"ע דודאי מהני אפי' לאחר ג' ימים וא"כ עכ"פ ע"כ מתניתין ה"ק אין מעידין אלא שנשאר עכ"פ פדחת וחוטם וכל שנשאר פדחת וחוטם מעידין כשנשאר פדחת וחוטם וליכא שפתים וסנטר וכל הגוף קיים ואף שיש סימנים בגופו אין מעידין אלא שנשאר עכ"פ פדחת וחוטם וכל שנשאר פדחת וחוטם מעידין וע"ו קאי אין מעידין לאחר ג' ימים היינו שלא נשאר חפניו רק פרצוף פדחת וחוטם וליכא שפתים וסנטר דהוא חבול בפניו וכן הוא במרדכי בשם ר"י ור"ת, ועוד כתבו התוס' דע"כ בספק יש להקל בכגון זה, ועתה נבא לבאר ראיות ר"ת מבעל הלכות גדולות והנה רומעכ"ת הבין דבעה"ג קאי על המשנה ובאמת דאינו כן והנה מעכ"ת פשה נקודה רבה על הכתב באמצע לשון בה"ג וכונתו דמה שכתב לענין אשה החמירו רבנן הוא הפסק מאמר והוא ענין בפני עצמו, אבל באמת שאינו כן וכל הרואה לשון בעה"ג יראה שכולו מאמר א' ודברים אחדים וקאי על תחלת הענין שכתב דאי אתו תרי סהדי דטבע במים שאין להם סוף אע"ג דלענין ממון נחתינן לנכסי' מ"מ לענין אשה החמירו רבנן וזה כמה שנים כתבתי תשובה ארוכה מדין משאל"ס ואיבעיא דעד אחד במלחמה. עוררני לזה בני הרב מו' מרדכי אב"ד דק"ק חירוב והעתיק לי לשון בעה"ג וכתב אלי דנראה דדעת בעה"ג דאיבעיא דע"א במלחמה לא איפשטא וסבירא לי' כשיטת הרי"ף דגם, בשני עדים שייך האיבעיא ולכך פסק דבעינן סימנים במשאל"ס כדמשני בגמרא דף קט"ו וקאמרי סימנין וכן כתבו התוס' שם בשם ר"ח רק דר"ח ס"ל דהא איבעיא רק בע"א דוקא וס"ל כשיטת הרי"ף דגם בשני עדים שייך בדדמי ודבריו נכונים בלי ספק במה שכתב דהאי איבעיא לא איפשטא כנ"ל ולפ"ז מוכח להדיא להיפך מדברי בעה"ג דט"ע לא מהני ובעינן דווקא סימנין וא"כ מוכח דמתניתין מיירי בטביעות עין ולא בסימנים וט"ע לא מהני לאחר ג' ימים דמשתנה צורת פניו ולכך בעינן סימנים וה"ה במים וכמו שכתבו התו' בדיבור המתחיל וקאמרי סימנין ומדברי התוס' גופא שם מבואר בהדיא דהא דמשיאין במים ע"י ט"ע מיירי שאינו חבול בפניו כמו שפירש ר"ת בהא דאין מעידין הרי מבואר דלמסקנא סבירא לי' לתוספ' דמתניתין מיירי בט"ע רק בחבול בפניו וכמבואר במרדכי בשם ר"י וברא"ש וטור:
אמנם לפי מה שפירשתי לשון התוס' יש לפרש ג"כ הראי' שהביא ר"ת מבעה"ג דנראה בהג"מ דעיקר כונת ר"ת שכל שהוא שלם ומכירו בט"ע מהני אף לאחר ג' ימים וכבר כתבתי דתוס' מדמי משאל"ס ליבשה אחר ג"י כמבואר בדף קט"ו אמנם התוס' כתבו שם דמיירי שאינו חבול בפניו ובלי ספק דכונתם דגם כל גופו שלם כמבואר בתוס' כאן גבי אין מעידין אחר ג' ימים וזה בעצמו כוונת ר"ת בהראי' דפירש כוונת בעה"ג סימני פדחתו כו' ושאר סימנים שלו ולא קאמרי סתם וקאמרי סימנים וגם אם כונתו על סימנים חמש מאי פסקא שיש לו סימנים וגם הוי לי' לבאר דעתו אם בינונים או מובהקים וגם הול"ל ושאר סימנים סתם או סימנים שיש בו אלא ע"כ דכונתו ג"כ על סימנים עצמיים שבכל אדם דהיינו ט"ע ולכך קאמר סימני פדחתו ושאר סימנים דהיינו מכל הגוף וט"ע מכל הגוף והפנים מהני במשאל"ס במו לאחר ג' ימים דיבשה ונמצא מוכח דביבשה ג"כ מהני וזה לענ"ד כונת ר"ת בראייתו מבעה"ג ולפענ"ד מכאן ראי' למאי שפירשתי בלשון התו' דקאמרי סימנין שבגוף כוונתו ט"ע דהרי ע"כ רבינו תם עצמו מפרש כן בדברי בה"ג דאל"ה אין ראי' דדילמא כוונת בה"ג על ט"ע בסימנים בינונים כמבואר בדף קט"ו דמצטרפי במשאל"ס אמנם פירוש מעכ"ת בלשון בעה"ג אין לו קיום והעמדה כלל דאם נימא כפירוש מעכ"ת דאמרו סימני פדחתו סימנים ממש קאמר א"כ אין צורך לשאר סימנים דע"כ מיירי שלא הי' מכירים רק שמעידים כך וכך צורתו א"כ תו לא שייך בדדמי ואין צורך לסימנים אחרים ודוחק לומר דהוא וא"ו המחלקת דמאי צורך לחלק הול"ל סימנים סתם והכל בכלל. ועוד דיותר הוי לי' לאשמועינן ט"ע בסימנים בינונים. אמנם זה יש לדחות ואכמ"ל ועוד יש להרבות בראיות מסוגיא דע"א במלחמה דאין וה כוונ' בעה"ג וכבר הארכתי בתכלי' בביאור הסוגיא דע"א במלחמה ויש העתקה תחת יד בני הרב מו' מרדכי נ"י ואכמ"ל גם מה שנדחק מעכ"ת בהבנת לשון הגמרא יכיר לחוד והכרת פנים לחוד ובביאור לשון התוי"ט בתשובה לפענ"ד בחנם נדחק והדברים כפשוטן דכוונת הגמ' דהכרת פניהם ענתה בם משמע דאין עדות אלא בהכרת פנים דהיינו בפרצוף פנים עם החוטם משום דהכרה זו היא כדי להכירו ולהבדילו משאר ב"א לכך דיקדק הכתוב הכרת פניהם אבל בבכור כתיב יכיר ולא כתיב פניהם משמע דאין הכוונה להכירו בפניו בכדי שיוכל להכירו בין כל ב"א רק הכרה סתמית וכללית שכל אדם שרואה חבירו בשעה שרואה אותו בפניו מקרי הכרה אף שאינו יכול להכירו אחר כך בין כל העולם והכרה זו אף בפדחת לחוד מקרי הכרה וזה פשוט מאד בעיני ואפשר להעמיס זה בלשון התוי"ט ג"כ אמנם לענ"ד פשוט דזה כוונת הש"ס:
עוד הביא מעכ"ת דין המבי"ט ופלפל בחכמה בדבריו וחכם עדיף מנביא וברוב דברים שנינו לדבר אחד נתכווננו אמנם אין שני כו' בסגנון אחד, לזאת אעתיק מה שכתבתי בזה, אמנם מה שהאריך מעכ"ת בדין כאן נמצא ובאמת ראיתי מגדולי האחרונים שתפסו במושלם בדין כאן נמצא בגדר אחד וגם כללו עמו כל הטומאות כשעת מציאתן מזמן לזמן ובמחילת מעכ"ת שגיאה היא בידם ועוד נוסף על זה מקצתם שגגו לומר מטעם כאן נמצא אם אנו מסופקים על שני ענינים אם וה הוא מזמן קרוב או לאחר זמן רחוק יש לנו לומר שזה הוא מזמן רחוק משום כאן נמצא כאן הי' מזמן יותר רחוק אמנם עיקר כוונת כאן נמצא נאמר גבי מומין והכוונה העיקרית כל שנמצאו ברשות הבעל אמרינן דודאי לא הי' קודם ברשות האב דלא מחזקינן מרשות לרשות ועיין בריטב"א ריש חולין גבי דין דגבינות ואין חילוק בין אם באו המומין תיכף שבאה לרשות הבעל או אח"כ, וכן גבי יצחק ר"ג לפי פירוש הרמב"ן והרשב"א והנ"י אמרינן כאן נמצא וגם כן הכוונה שמעולם הי' יצחק זה מקורטב"א ולא אמרינן שבא ממקום אחר לכאן. וכן גבי שטרא דנאני בר חבו אמרינן כאן נמצא ברשות אדם זה ומעולם לא הי' ברשות אדם אחר, ולדעת הרמב"ן הוא במומין הוא דלא מחזקינן מגברא לגברא, וכל זה הוא גדר כאן נמצא ממקום למקום, אמנם אם נרצה לומר כאן נמצא מזמן לזמן צריכין אנו לומר להיפך כיון שנמצא כן עכשיו כן הי' מזמן קדום וזה אינו כלל רק דאנו אומרים כיון שהוא ברשות אחד ואין צורך להחזיק מרשות לרשות או ממקום למקום ממילא חיישינן שמא הי' קודם כמו בטרפות הגבינות ודומיהן משום דאתרע חזקה קמייתא ועיין בתוס' פ' המדיר ד"ה על בעל החמור, אמנם אפילו היכא דליכא חזקה קמייתא כמו בבוגרת לדעת התוס' עיקר הטעם דרגילות לבא מצפרא, ואף לשיטת רש"י דהוא פלוגתא דרב ושמואל אכתי למאן דפסק דפלוגתייהו במכחישתו אבל באינו מכחישתו מודה רב א"כ אפילו ליכא חזקה קמייתא לא אמרינן כאן נמצא כאן היה מזמן רחוק, ואף למאן דס"ל דגם באינה מכחישתו פליגי אפ"ה יש לחלק דבבוגרת אמרינן כיון דהיום הוא הזמן הראוי לגדלות וכיון דהשתא גדולה מה"ת נימא דמקודם הי' משונה ממה שהיא השתא וכן בנמצא מת מה"ת נימא שהי' מקודם משונה ממה שהוא עכשיו כל דלית לי' חזקת חי וכבר ביארתי זה במקום אתר ענין זה באריכות, ולקמן אבאר מה שיש נ"מ בזה. וראיתי שמעכ"ת הרגיש בזה אמנם הלך בדרך מרחוק והביא ממרחק לחמו מסוגיא דלא יחפור אמנם החליף השיטה וקרא לה שם חדש דטעם כאן נמצא הוא מטעם קרוב אמנם האמת הוא להיפך דכוונת הרמב"ן הוא דקרוב כזה הוא מטעם כאן נמצא כיון שהוא במקומו ממש אמרינן כאן נמצא כאן הי' ומעולם לא בא ממקום אחר וכן הוא בט"ז סימן רצ"ד ויש נ"מ בזה בדין צלוב שהביא מעכ"ת בשם נ"ב לפי מה שביארתי למעלה דלפי דברי מעכ"ת הו"ל קרוב במקומו, ולפי מה שכתבתי אינו כן כיון דחיישינן דשמא צלוב הראשון עברה עליו מטרונא וזה אחר הוא ולא שייך כאן נמצא דגם צלוב הראשון הביאו ממקום אחר לכאן ואילו היינו חוששין שמא הביאו לכאן מת אחר ממקום אחר שייך שפיר לומר מיום שמת כאן הי' אבל אנו חוששין כמו שזה בא חי לכאן ונצלב כך שמא אחר בא לכאן ונצלב והראשון חלף הלך לו ועדיין חי, ודוק היטב. וראי' לדברינו דהרי המביא גט ואבד. הימנו חוששין, לזמן מרובה במקום שהשיירות מצויות שמא אחר הוא אע"ג דידעינן בודאי שהשליח אבדו כאן אפ"ה חיישינן שמא אחר הוא והגט שנאבד מצאו אחד מן השיירא ולא אמרינן כאן נמצא כאן הי' ולא תימא דחיישינן דווקא לשיירות שעברו קודם שאבד זה הגט דהרי הרשב"א הוכיח דלשיירות שעברו קודם ל"ח לר' נתן כמבואר בחדושיו בגיטין וכן מוכח מדברי הרמב"ן מלחמות ובדברי הראב"ד והרמב"ן בספר הזכות ביישוב דברי הרי"ף וה"ה הכא בצלוב דחיישינן דשמא צלוב הראשון לא מת כלל וכיון שהוא חי בודאי חלף והלך לו וזה אח"כ בא לכאן דדוקא בגט שנמצא במקום שנכתב אמרינן כאן נמצא אבל בנמצא שלא במקום שנכתב ליכא למימר כאן נמצא וצלוב להא דמיא דוק ותשכח ולא שייך למימר דמיום שנצלב הוא באותו מקום דהרי באמת אנן חוששין שמיום שנצלב הוא בכאן ואפי' הכי אחר הוא, ואין לחלק ולומר דבגט היינו טעמא דחיישינן משום דאף דידענו שאבדו באותו מקום אכתי חיישינן שמא זה שידענו שנאבד עדיין מונח באותו מקום ועוד אחר בא לכאן כמו שזה בא לכאן ואבד גם כן גט אבל בצלוב צ"ל שהראשון הלך לו מאותו מקום שנצלב זה ואחר בא לכאן וזה לא חיישינן דוה אינו דהרי גם בגט חיישינן אפילו בדקו אותו מקום ולא מצאו שמא נדחף משם ברגלי העובר ואחר אבד שם גט אחר וכן אליבא דרשב"א חיישינן שמא מצאו זה העובר ונטלו והלך לו וגט זה שנמצא אחר בא לכאן ואף דדעת הרשב"א דרשב"א ס"ל חיישינן לשיירות שעברו קודם מ"מ אכתי נימא דלא חיישינן שגט זה הלך ואחר בא לכאן אע"כ כיון שגם הראשון לא נמצא במקום שנכתב לא שייך כאן נמצא כיון שגם גט הראשון בא ממקום אחר לכאן. אמנם לפי"ז אין כאן קושיא מהא דחיישינן בשומשמין שמא פינן, ובאמת המעיין בדברי הרשב"א ביבמות ובנ"י יראה דלאו לגמרי מדמה להו עובדא דשומשמין ועובדא דיצחק ר"ג רק שכתבו ששניהם ענין א' ודרך אחד להם.. אמנם אין זה ראי' די"ל דהרשב"א והנ"י לשיטתייהו דסבירא. להו דהלכתא כרב אשי דלא ס"ל כאן נמצא אבל הרמב"ן אזיל בשיטות הרי"ף כדרכו וכמ"ש מהרי"ט בתשו' דהרמב"ן אזיל תמיד בשיטת הרי"ף דסבירא לי' דרב אשי מודה. דאמרינן כאן נמצא, וא"ל דס"ל דבגט הוי מילתא דשכיחא כששיירות מצויות שיש בידם גיטין המביאין ושכיחא ליפול ולאבד מלבד שאין זה אמת דנפילה לא שכיחא. אמנם בלאו הכי תקשה דא"כ אף בנמצא במקום שנאבד ניחוש אלא ודאי כדכתיבנא. אמנם חובה עלינו ליישב דברי הרמב"ן. לזאת נלענ"ד דהנה בשומשמין צריכין אנו לדון על שני ענינים אחד על השומשמין שראינו תחלה באותו מקום אם נפנו משם או עדיין הם במקומן הא חדא, שנית צריכין אנו לדון על שעח מציאה והשומשמין שאנו רואין עכשיו בחביות אם באו ממקום אחר אם לאו. והנה אם באים אנו לדון על שעת המציאה וראי' של עכשיו ודאי היה לנו לחוש שמא ממקום אחרי באו לכאן דאין לומר כאן נמצא דהרי אף אם הם הראשונים ע"כ באו ממקום אחר ג"כ. אמנם כוונת הרמב"ן לדון על השומשמין שראינו בתחלה אם הם עדיין במקומן או שפינו אותם משם וס"ל דיש לומר כאן נמצא ולא נפנו למקום אחר מיום שראינום שם, וזה הוי כאן נמצא ממקום למקום כמו בקופה ושרצים ולפיכך ס"ל דיש לחלק בין זה לגט שנמצא שלא במקום שנכתב אף דלענין הדין דשעת מציאה שוין, מ"מ לענין הדין של שעת ראיה יש לחלק משום דגבי גט אם באנו לדון על הראי' שבתחלה שראינו הגט ביד השליח אם ניתק ממקום למקום אנו אומרים שודאי ניתק שהרי אבדו, ממילא י"ל שגם ממקום שנאבד ניתק עוד משם והלאה ע"י רגלי ב"א. ואף דידוע המקום שאבדו מ"מ אחרי שראינו אותו ונעלם מאתנו ניתק ממקום למקום יש לחוש שמא ניתק גם משם למקום אחר (או דס"ל דשכיח שיהא נדחף ברגלי ב"א) אבל בנמצא במקום שנכתב הוא להיפך אף דמצד שראינו תחלה ביד השליח אין ראי' דהרי בודאי אחר ראיותינו ניתק ממקום למקום מ"מ באנו לדון מצד המציאה שמעולם לא בא ממקום אחר לכאן וכן הוא גבי יצחק ר"ג וכן בענבים של ערלה שאין כאן ראי' תחלה זולת אנו באים לדון מצד המציאה. ולפ"ז בצלוב לא מבעיא אם נימא דהטעם בגט משום דשכיח לכך חיישינן שנדחף ממקום למקום אלא אפי' לפמ"ש משום דראינו הגט ביד השליח וא"כ ע"כ אחר הראי' ניתק ממקום למקום ולכך חיישינן שמא נדחף גם ממקום שנאבד שם אכתי לא דמי לשומשמין דהרי כבר בררנו דמצד המציאה וראי' של עכשיו לא שייך כאן נמצא כלל דהרי גם הראשונים באו ממקום אחר זולת שאנו באים לדון מצד הראי' הראשונה שלא ניתק ממקום למקום וכיון דבצלוב חששו חכמים שמא נפסק החבל או מטרונא עברה עליו וכדומה ממילא אף בנמצא עכשיו צלוב יש לחוש שמא אחר הוא. תדע דלפי מה שבררנו א"כ גבי שומשמין. אף אם אינו ידוע לנו עכשיו אם השומשמין עדיין מונחים או כבר פינהו משם לא חיישינן שמא פינן מטעם שכתבתי למעלה שיש לנו לומר שלא נפנו משם משעה שראינו אי לאו דשכיחא ובצלוב אם לא ראינו צלוב עכשיו חיישינן שמא מטרונא וכו' וא"כ אין ראיה משומשמין לצלוב, וראיתי למעכ"ת שכתב דמומין הוי מזמן לזמן, וז"א דהוי מרשות לרשות דשייך בי' כאן נמצא, אבל בהביא הבעל ראי' שעד שלא נתארסה הי' בה מומין שפיר הוי מזמן לזמן, ובחנם הק' מעכ"ת על הנ"י וכן הוא בר"ן ריש חולין וברשב"א ריש חולין גבי גבינות. ומה דקשיא לרומעכ"ת מאי מקשה הרמב"ן מעובדא דשומשמין הא ממונא שאני, כבר כתבתי דלא קשיא כלל דהרמב"ן ס"ל דרבא ורב אשי לא פליגי לדינא ורב אשי מודה דאמרינן כאן נמצא אף בממון, וראי' לדברינו דהנ"י בעצמו הביא דברי הרמב"ן בבבא בתרא. אמנם אף לפי דעת מעכ"ת ע"כ צריך לחלק בזה האופן דאם אנו מסופקין אם זה בא ממקום אחר שהוא הרוב לכאן או לא בא כלל ממקום אחר לכאן רק שהוא במקומו יש לנו לומר שהוא במקומו א"כ אין אנו דנין על הפרישה אם הלך זה משם זולת על הביאה אם שומשמין אלו באו ממקום אחר או לאו ולכך יש לנו לומר דעדיף טפי לומר שלא באו ממקום אחר רק שהן אותן שראינו במקומן א"כ ודאי בגט נמי נימא הכי דהוא במקומו באותה עיר ולא בא מעיר אחרת כיון שידענו בבירור שהגט שנאבד אחר האבידה הי' באותה עיר, ולא דמי למה שכתבתי למעלה דכיון שע"כ אחר שראינו הגט ביד השליח חלף והלך לו למקום אחר דבשלמא אם באנו לדון מטעם שאין אנו חוששין שמא נפנו השומשמין ממקומן שראינו אותו שייך שפיר לומר כיון שאחרי שראינו הגס ביד השליח נעלם מאתנו מחמת שהוא שלא במקום שראינו אותו אף דידוע המקום שאבדו מ"מ כיון שאחרי הראיה ניתק ממקום למקום ממילא יש לחוש שמא נדחף עוד משם והלאה אבל אם נימא הטעם דיש לתלות בקרוב במקומו ממילא כיון שידענו אחר האבידה בבירור שהי' באותו בית יש לנו לתלות בקרוב במקומו, דהרי עיקר הטעם הוא דאנו דנין על המציאה, ואין לומר דאנו מסופקים אם זה הגט בא מיד השליח לכאן או ממקום אחר וא"כ הוי קרוב שלא במקומו ואין לתלות בו יותר מברחוק דז"א דעל וה אין ספק כלל דודאי גט של השליח בא מיד השליח לכאן וא"כ קנה כאן מקומו והוי כל העיר קרוב במקומו:
ועוד אפי' בבית אם רבים מצויים חיישינן כמבואר בגיטין דף ד"ח דבעינן דוקא מצאו בין כליו, ועיין שם בתוס' ד"ה או שמצאו ובודאי מיירי דומיא דכל הסוגיא שיודע האיך אבדו, ומה שהאריך עוד מעכ"ת צריך אני להעתיק מ"ש בחורף העבר להרב דק"ק פידקאמון. ומ"ש מעכ"ת בדין נוגע הנה עדיין הדבר צריך הכרע ולא מצאנו דבר ברור בראשונים להכשיר או לפסול. וכבר נסתפק בזה הגאון חכם צבי והביא ג"כ קצת ראי' להקל, אמנם נסתפק גם כן אם הזכיר בפירוש לשון ירושה, ובס' פ"י בכתובות בסוגיא דתרי ותרי משמע ג"כ דעתו להקל, ומ"ש מעכ"ת מס' אדם וחוה יש לדחות דה"ק דמשום שהחמרת בסופה שוב אינה נחשבת לנוגעת ודוק היטב. ומ"ש מעכ"ת ראיה לחלק בין אם מזכיר ממון, אם כי יש לחלק כמש"ל בשם הח"צ מ"מ ראיית מעכ"ת אינה מכרעת דהתם שפיר קאמרינן דלמא משום חימוד ממון ולא דייקא שפיר, ועוד כיון דעיקר תביעתה בב"ד היא הכתובה ואינה חוששת על עיגון ממילא לא דייקא וחיישינן דמשקרא בשביל חימוד ממון, ועיין בתשובת מהר"י טראני חלק אה"ע סי' ל"ז. ובאמת החילוק בענין נגיעה בין הזכיר ממון או לא לכאורה אין לו שורש בגמ' ופוסקים. ומה שהניח מעכ"ת בצ"ע לפי מה שפירש מהרח"ש בק"ע דעת הריטב"א, לפענ"ד אין כאן מקום עיון דעד כאן לא איבעיא לן רק באומרת סתם התירוני להנשא ותנו לי כתובתי אבל אם פירשה להדיא דעיקר תביעתה להנשא בין אם מגיע לה הכתובה. אם לאו עכ"פ תובעת להנשא ואם הדין נותן שיתנו לי הכתובה אזי אני תובעת להנשא וגם הכתובה, פשוט דמתירין אותה לישא ואפ"ה העד המכחיש חייב קרבן שבועה כיון שתובעת שניהם. ומדקדוק לשון הריטב"א יש לפרש כוונתו דס"ל כשיטת הרשב"ץ דאם איפשטא האיבעיא דע"א נאמן משום מילתא דעבידא לגלויי אפי' לענין הורדת אחים לנחלה נאמן דכאן הוא אף לענין ממון, ולכך שפיר קאמר דלא תימא דלפ"ז אפי' הזכירה הכתובה מהימן העד דהרי אף לענין ממונא לא בעינן עדים לכך קאמר דאכתי בדבר שבערוה לא ראו חכמים להאמינה רק משום עגונה והכא לא שייך עיגון שהיא בעצמה אינה מקפדת על העיגון וגם חומר בסופה ליתא דלא דייק' כלל דאין כוונתה להנשא וכמש"ל בשם מהרי"ט. ובענין נוגע הדעת נותנת שאין להחמיר דהרי בלא"ה חיישינן שמא שכרוהו או מכוין לקלקלה היכא דלא דייקא אי ס"ל דעיקר טעמא משום דייקא ואי טעמא משום מילתא דעבידא לגלויי אף בלא דייקא לא חיישינן דשמא שכרוהו, וא"כ בנגיעה לא חיישינן לשיקרא מהנך טעמא כמבואר כל זה בתוס' יבמות דף צ"ד ד"ה כי תיבעי לך. ומה שהביא הנודע ביהודה ראי' מהרי"ף, לפענ"ד לפי מה שפירש הריב"ש דברי הרי"ף אין משם ראי' כלל. וז"ל בסי' קפ"א ואני אומר שמלשון הרי"ף נראה שאין אשה וקרוב נאמנין לומר שזה אחיו של פלוני כשמעידין כן בממון או באיסור בשעת מעשה ומשנה שלימה שנינו אלא שאם אמרו קודם מעשה שאין מעידין לא על ממון ולא על איסור הוחזק על פיהם ויכולין העדים או הדיינים המעידים על החליצה לומר בלשונם ואשתמודעינא כיון שכבר הוחזק ע"פ אלו קודם מעשה וגם בדרך זה דוקא היכא דליכא חשדא ועוד האריך שם, וכן נראה דעת המרדכי בכוונת דברי הרי"ף והוסיף לזמר דזה מקרי מלפ"ת, ולפ"ז ודאי ברור היכא דאיכא חשדא שיאמר כן מאיזה טעם שוב לא הוי לפ"ת ולכך חיישי', אבל כל שמעיד בתורת עדות בב"ד בשעת מעשה נראה כיון שהקילו חכמים דנאמן להעיד מטעם דמילתא דעבידי לגלויי לא משקרי ולא מטעם מסלפ"ת ממילא תו אין לחלק אף דאיכא חשדא, אמנם בעיקר דין נוגע צריך אני לבאר מה שנלפענ"ד תחלה מה שהשיג הש"ך על הריב"ש בסימן ל"ד ס"ק כ"ח, והנה דעת הש"ך דבנוגע לא אמרינן פלגינן דיבורא והביא ראי' מאריס שאינו מעיד לבעה"ב אי איכא פירא בארעא ואני תמה על ראי' זו מכמה טעמים חדא לפמ"ש הרא"ש במכות גבי אילעא וטובי' קרובי' דערבא בשם יש מתרצים דהיינו טעמא דלא אמרינן פלגינן משום דא"א לחייב הלוה ולפטור הערב משום דכיון דהלוה נתחייב ע"פ ממילא נתחייב הערב ועיין בתשובת נודע ביהודא סימן כ"ז חלק אה"ע שהקשה אם נימא דנוגע הוא מטעם קרוב א"כ לוה ומלוה יצילו דאדם קרוב אצל ממון ואינו רק עד פסול ואשתמיטתיה דברי הר"ן בחידושי סנהדרין דדוקא. לעשות דין בממונו דבעינן כ"ג אינו רק קרוב אבל לחייב או לפטור עצמו הוי בעל דין ואינו עד כלל) וא"כ מטעם זה בעצמו א"א לומר פלגינן דיבורא גבי אריס דהרי עיקר טענות המערער שקרקע זו גזולה ביד הלוקח ותובע הקרקע וממילא גם הפירות שלו ואם נאמין לאריס שעידי המערער פסולין ממילא הפירות של הלוקח וא"א לומר שהקרקע לקוחה ביד הלוקח והפירות של המערער וכ"ש לפי מ"ש הריטב"א שם דלא אמרינן פלגינן דיבורא אלא במקום שהוסיף דברים שאינן צריכין כגון בההיא דבר ביניתוס וכן בהרגתי' והרגנוהו שהוסיף דברים ותרי עניני נינהו שהי' די לומר דאוזיף בריביתא או נהרג בעלה אבל במקום שאינו מוסיף בעדות לא אמרינן פלגינן דיבורו ובטלה כל העדות דג"כ לא קשה מידי, אמנם אף לפי שיטת הראב"ד שהביא הרא"ש גבי אילעאי וטובי' משום דדוקא גבי נוגע אמרינן פלגינן דיבורא משום דלא הוי עד כלל הא לא"ה אמרינן עדות שבטלה מקצת' וכו' אפי' הכי נראה ברור דלא דמי כלל דהתם שפיר שייך לומר פלגינן דיבורא דהרי עכ"פ אין שניהם צריכין לשלם הלוה והערב אלא או הלוה או הערב וא"כ שפיר נוכל לומר דלגבי הלוה שהם רחוקים הם נאמנים ומחויב לשלם ובזה אין מעידין על הקרובים ואם אין ללוה לשלם דאז מעידים על הקרוב שהוא הערב אין נאמנים נגדו כלל אבל גבי ארים שאינו מעיד רק על פסול עידי המערער איך נוכל לקיים עידותו במקצת שיהי' הקרקע וחצי הפירות של הלוקח וחלק האריס יהי' של המערער ולכך שפיר שייך לומר עדות שבטלה מקצת' בטלה כולה, וליכא למימר דלגבי דידי' הוי בעל דין ולא עד דהרי אינו מעיד כלל על ענין בפני עצמו שנוגע לו רק שממילא יש לו הנאה ממנו ודוק, ומה שהביא ראי' מהא דבעי סילוק גבי בני העיר לא ידענו מאי ראי' היא זו דהרי הם כשותפים כמבואר בסוגיא לכך אין נאמנים גם על חלק חביריהם כמו בשותפים והטעם כמו שכתב הסמ"ע דגם הנשאר היא של שותפות ואף אם נחלק בין זה לשותפין לא קשה מידי לפי מה שכתבתי לעיל דדוקא גבי לוה וערב דאין העדות מתקיימת בשניהם כאחד שייך לומר דנאמנין לגבי דלוה דאז אינן קרובים. אבל אם אין ללוה והן מעידין נגד הערב אין נאמנין דכולה עדות לגבי הערב הוא או בפלוני רבעני ובא על אשתי אף דהעדות מתקיימת בשניהם כאחד ואפילו הכי פלגינן דיבורא משום דיכולין אנו לקיים עדותו שיהי' אמת על חבירו ולא על עצמו ולמיפלג הדיבור שרבע אמת אבל לא לו אבל היכא שהוא דיבור אחד והעדות ע"כ מתקיים בשניהם כאחד א"א לומר פלגינן דיבורא ואפילו בחד גופא אם הדיבור כולל שני ענינים שיכול להתקיים אחד בלא דיבור השני כגון גרשתיך כבר שיכול להיות אבל לא למפרע רק עכשיו. וכללא דמילתא דלא אמרינן פלגינן דיבורא רק היכא דנוכל לחלק בדיבור העדים כגון את ונכסי קנוין ודומה לו או בתרי גופא דומיא דלוה וערב וכדומה שאין מתקיים בשניהם כאחת ואף בחד גופא אם נוכל לחלק גוף המעשה אמנם לא נמצא דמיון כזה משום דגרשתי למפרע יכול לחלק הדיבור, אמנם באריס שאינו מעיד רק על פסול העדים ואי אפשר לחלק הדיבור וגם המעשה א"א לחלק דהרי עיקר טענות המערער שהקרקע גזולה וממילא הפירות שלו ועוד דאם לא נאמין האריס על חלקו בפירות ממילא ראוי שישארו הפירות (בין) ביד הלוקח ומה טיבו של המערער להפירות כיון שלקח הקרקע מהמערער שהרי אין המערער טוען כלום על חלק הפירות של האריס שקנאו ממנו או ששייר לעצמו ולא דמי ללוה וערב כמו שכתבתי לעיל ובודאי דלא אמרינן פלגינן דיבורא בטענות התובע וגם להרגתי' והרגנוהו לא דמי דהתם העדות כולל שני ענינים שנהרג בעלה של פלונית ושהוא הרגו דאין אחד תלוי בחבירו ויכול להיות שנהרג אבל לא על ידו משא"כ בבי אריס שהפירות תלוין בקרקע ודו"ק ולכך ודאי אמרינן שעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה והממון בש"ס ופוסקים בכל מקום שאמרו פלגינן דיבורא יראה שהדברים ברורין כשמש ובעיקר דברי המרדכי וזה שהשיג עליו הריב"ש והביא מתשובת הרשב"א לפענ"ד לדינא לא פליגי וגם המרדכי מודה להרשב"א רק פלוגתייהו בפירוש הסוגיא היות דלענ"ד נראה פשוט כל שאינו תובעו הריבית רק שמעיד לפסלו אין כאן נגיעה דלא טעו אינשי בהכי שהב"ד יאמינו לו נגד מי שכנגדו שהלוה לו בריבית וגם מה צורך לו לפוסלו וגם אם רצונו לתבוע אותו יכול הי' לתבעו בהדיא ולא בדרך עדות לפוסלו אתנם אם הוא תובע אותו בהדיא שוב אינו נפסל ע"פ כיון שאנו רואים שאומר כן בשביל שתובע אותו שיפסקו לו הב"ד להחזיר לו הריבית ועכ"פ רצונו להשביעו על זה וזה כוונת הרשב"א בתשובה אמנם דעת המרדכי נלפענ"ד דסבירא לי' דתעשה דבר ביניתוס שהעד השני העיד ג"כ על אותה הלואה שהלוה לו בריבית ולכך חיישינן שמא רוצה לפוסלו עכשיו ואח"כ יתבע אותו (ואפשר בב"ד אחר ע"פ עדים שכבר נפסל) כמ"ש הרשב"ם גבי ראובן שגזל שדה או טלית דף מ"ד ד"ה דאית לי' סהדי להאי, אמנם כל שאין תובעו כלל לא הוי נוגע וגדולה מזו מבואר בטור לדעת ר"י שבעינן דוקא שיש לשמעון עדים שיוכל לזכות בדין, ולרבינו יונה עכ"פ בעינן שנתרעם עליו בב"ד אף דהתם כל שנאמין עכשיו לעדותו ממילא יגיע לו טובה וסבור הוא שהב"ד יאמינו לו לפוסלו דבענין מה שמעיד לפוסלו אין כאן נגיעה קל וחומר כאן שטוען שנתן לו ריבית ואינו תובעו כלל שאין לומר שהוא נוגע משום דסבר שהב"ד יפסקו לו להחזיר לו הריבית דודאי לא טעי אינשי בהכי ולפ"ז שפיר יש לחלק בין אינו מזכיר הירושה די"ל דיודע שאינו נאמן לענין ירושה ולא טעי בהכי ולכך לא הוי נוגע אבל בתובע השכר ודאי הוי נוגע ממש ולפ"ז בנ"ד י"ל דלא הוי נוגע כיון שלא תבע' הכתונ' ועוד נלע"ד דהכא בלא"ה לא הוי נוגע דנראה שגבו העדות אחר שנקבר המת ובלי ספק שנקבר עם הכתונת כפי הדין בהרוג וא"כ ממילא אינו נוגעת דהיורשים אינם חייבים דשואל שמת ונאנס החפץ היורשים פטורים וכבר כתבתי דלא אמרינן שהוא נוגע מחמת שטועה בדין וכן מוכת כל הסוגיא דפרה וטלית דכל שאינו זוכה על פי הדין לא הוי נוגע ולא אמרינן דלאו כולי עלמא דינא גמירי ועוד נלענ"ד דלא מבעי' אם שמעו מן האשה לפעמים במסל"ת דיכולין להעיד מפיה דלא שייך נגיעה אלא אפי' השתא יכולה לסלק עצמה ולהעיד, ואף דבעל העטור פסק דאמרינן עבידי לאחזוקי שיקרייהו מ"מ במילתא דעבידא לגלויי יותר סברא לומר דכל שנסתלק נגיעתו לא יעיד בשקר במילתא דעבידא לגלויי וכן כתוב בספר בית מאיר ועוד הארכתי בדעת בעל העיטור ואין כאן מקומו. ומ"ש רומעכ"ת היתר בסי' כליו באיסור דרבנן והביא דברי הגאון מו"ה עוזר, עיין מה שכתבתי ע"ז בהיתר אלמנת הרב המגיד ממינסק וגם מה שכתבתי להגאון מבראד בהתרה הנ"ל על דברי תשובת פני יהושע. ומה שהביא הנו"ב בסי' מ"ג ראי' מקושיית הרא"ש על הרמב"ם על הא דכתב הרמב"ם דהנהגה בכלאים אינו לוקה רק טמאה בטהורה לענ"ד לפמ"ש הפ"י הטעם דהא דלא סמכינן על סי' בינוני באיסור דרבנן כי היכא דלא ליסמוך עלי' באיסור דאורייתא שוב אין ראי' כלל משיטת הרמב"ם דלשיטתי' לא משכחת כלל בא"ד סימנין, גם מה שהביאו ראי' מסוגיא דתולין לסוגיא דב"מ המעיין בחידושי ר"ן הנדפסים מחדש על חולין יראה שאין ענין זה לזה כלל עוד ראיתי בדברי מעכ"ת שכתב בפשיטות וז"ל וה"ה בנ"ד לענין ספק ג' ימים כיון דחשש תפח אינו אלא דרבנן אע"ג דנימא בי' ספיקא לחומרא משום חזקת איסור א"א אפי' בדרבנן להחמיר מ"מ מהני בי סימני כליו וכ"כ הנ"ב סי' מ"ג עכ"ל, ולא ידעתי האיך פשוט לו כ"כ דחשש תפח הוא דרבנן, ולענ"ד פשוט להיפך דלשיטת המחמירין בספק ג' ימים הוא דאוריית' והנ"ב שכתב שהוא דרבנן ס"ל ספיקא לקולא) מלבד חוקת א"א וגם חזקת חי וכן מוכח מהריב"ש שכתב דכל דקתני אין מעידין הוא דאורייתא ואם ניסת תצא וכבר הארכתי בדבריו, אמנם מבואר כן בבירור וגם מה שכתב רומעכ"ת דספיקא לחומרא משום חוקת א"א ואפי' בדרבנן להחמיר אין לדבריו הבנה דכיון שיש חזקת א"א הוא דאורייתא ואין וה ענין דבחזקה אף בדרבנן לחומרא דהתם מיירי שגוף האיסור דרבנן. ומה שהביא דברי הנ"ב שהאריך בסי' ל"א בדברי הט"ז והנקו"ה בי"ד והב"ש באה"ע ובסי' מ"ג תמה על דברי הריב"ש שכתב דהנך דר"א בן פרטא רובן לאבד דמנ"ל הא ואשתמיטתי' גמרא ערוכה בבבא בתרא דף קנ"ג וכל מה שהאריך בסימנים אלו, לפענ"ד בחנם האריך שהדבר ברור שמעמידין בעל אשה זו בחזקת חי שאנו דנין עליו ואין לומר דהרי מת לפנינו וע"כ יצא א' מחזקת חי ז"א דע"כ לא שייך חזקת חי אא"כ אנו דנין על אותו אדם פרטי ידוע דאז שייך לומר שאותו אדם שידוע לנו חי ואנו דנין עליו יש להעמידו בחזקת חי אבל אם אין אנו דנין רק על כללות העולם שאחד מת בעולם לא שייך חזקת חי כלל דודאי יש הרבה מתים בכל יום, וראיה לדברינו מהמביא גט ממדינת הים, וכמו שכתבתי להגאון מ"ו משולם נ"י, ומטעם זה אין לומר שנעמיד לאותו שנמצא מת בחזקת חי עד עכשיו דכיון שאינו ידוע לנו מי הוא ובודאי יש מתים בעולם שמתו כבר יותר ממה שמתו היום וכיון שאנו דנין על כללות העולם לא שייך חזקת חי כדכתיבנא ואדרבא רוב מתים מתו כבר כמו שכתבו הפוסקים לענין ביצים, ואף דיש לחלק דאותן שמתו כבר נקברו עכ"פ לא שייך חזקת חי, ועוד דע"ז שנמצא אין אנו צריכין לדון כיון. שלא ידענו מי הוא וכמו שכתבו הפוסקים בי"ד באם נאכל אחד מהתערובת, וכבר הארכנו בקונטרס מיוחד בדין ראהו חי מבערב,
ובענין כאן נמצא כתבתי בתשו' להרב מפודקאמין דנרא' דלענין חששא דשאלה לא שייך כאן נמצא כמ"ש התוס' בנדה וחולין יעוי"ש, וכעת אני רואה שאפשר אינו מספיק דדוקא התם שידעינן שבודאי השאיל ולא שייך כאן נמצא רק לענין רשות שפיר כתבו התוס' דעדיין הוא ברשות המשאיל אבל הכא לא ידעינן אם השאיל כלל אף דלא שייך כאן נמצא לענין רשות מ"מ י"ל כאן נמצא מגברא לגברא שלא היה ביד אחר מעולם. ומ"ש מעכ"ת לחלק בין זמן מועט לזמן רב לא נהירא כלל לבדות חילוקים מלבנו וגם ליתן דברי חכמים לשיעורין. אמנם נלע"ד יותר מה שכתבתי זה יותר מעשרים שנה להגאון מ"ו מרדכי זאב ז"ל דכיון דס"ל דברים העשויין להשאיל ולהשכיר מוציאין מיד המוחזק בעדים וראה ע"כ דלא שייך בהו כאן נמצא ולא חוקה דכל מה שהוא ביד האדם וכיון דס"ל דדברים העשויין להשאיל הכל תלוי באהבת האדם כמבו' בש"ע סי' ע"ב א"כ כיון דלא ידעי' מי הוא הנהרג לכך חיישינן לשאלה, וכן דעת הרי"ף בתשובה הביאו הנ"י בשבועות זולת דעת הרמב"ם דס"ל דבעינן תחלת. עשייתו להשאיל ולהשכיר, ועל שיטתו לק"מ דכבר הוכחתי בתשובה דדעת הרמב"ם בשיטת יצחק ר"ג כשיטת התוס' והרא"ש ולא מטעם כאן נמצא, ועי"ל אף דס"ל דבעינן דוקא תחלת עשייתו לכך היינו דוקא להוציא מהמוחזק הא לאו הכי ס"ל דכל הכלים שכיחי להשאיל דומיא דשומשמין דחיישינן שמא פינן כיון דשכיח ולכך חיישינן לשאלה ולא שייך כאן נמצא, אמנם בדברים שאין רגילין להשאיל ס"ל דבאמת דלא חיישינן לשאלה וכבר כתבנו כי כן עיקר ולפ"ז כאן ממ"נ האשה מותרת דלשיטת התוס' והרא"ש מקילין כחדא לטיבותא אף בהוחזק ואין שיירות מצויות, ולשיטת הרמב"ן והרשב"א דס"ל דיצחק ר"ג תלי בכאן נמצא ע"כ ס"ל דבאין רגילין לא חיישינן לשאלה, וכבר הארכנו למעלה דלא נמצא מפורש בראשונים דבלא רגילי למשאל דחיישינן לשאלה זולת תשוב' רבינו הב"י ודבריו קשים להולמן ומ"ש הב"ח בשם הריטב"א הוא ט"ס וצ"ל הב"י בתשובה וכן הוא לשון הב"י עצמו בתשוב' חינוך בית יהודא. אמנם מה שחילק מע"ל בשיטת הב"ח בין זמן רחוק לקרוב לא נהירא שלא מצינו סילוק זה וגם בשמעת' דנאני בר חבו לא חילקנו בין זמן קרוב לזמן רחוק לזאת הסכמתי להתיר ומה שהביא ראי' ממצא חביות של יין דמותרת בשתי' אם בא ישראל ונתן בה סימן לענ"ד אינן ראי' כלל דודאי לנפילה שני פעמים לא חיישינן דאפי' לנפילה דפעם אחת לא חיישינן כל שלא הוחזקה וכ"ש לנפילה ומציאה והדר לנפילה ומציאה עכשיו וזה פשוט ועיין בב"מ גבי מצאו קשור בכיס ובגיטין גבי שיירות מצויות והוחזקו ומה שכתבתי שם על קשיית הפני יהושוע: