אור ברסלב

תשובות הראם חלק ג· רבי אלכסנדר סנדר מרגליות

סימן ו

סימן ה

להרב דק"ק מקוליניץ כבוד מו' הירץ נ"י.

גי"ק קבלתי נידון האשה שהודית תחלה וחזרה בה וגם הנחשד הודה וחזר בו ותחלת הודאתם הי' שלא בב"ד וגם החשוד הודה שלא בפני האשה וגם ראיתי דברי החכם האוסר ומעקימת שפתיו ניכר שת"ח הוא אמנם מה שרצה להשיא דברי הרמ"א שכתב הנחשד מצטרף עם א' כו' מטעם העד המעיד הוי כרגלים לדבר לא בעינן רגלים אחרים ודלא כח"מ וב"ש והאריך בזה. נלפע"ד דאין לשון הרמ"א סובל בזה וגם א"א לפרש כן כאשר אבאר דהנה עיקרא דהאי מילתא הוא מתה"ד סי' רכ"ב והתם א"א לפרש כן וגם מדברי רמ"א גופי' יש להוכיח כן דהרי הת"ה כתב תחלה בעובדא דידי' סי' רכ"ב וז"ל דהא כתבו תוס' פ' אע"פ בהדיא דאין להתיר באומרת טמאה אני לך דדווקא משום דשויא נפשה חתיכה דאיסורא אבל משום דנראין הדברים אמת לא הוי אסרינן לה אלא הואיל ויש רגלים לדבר כדפי' לעיל ואיהו נמי הודה לא אמרינן רוב נשים משקרות להאכילה דבר האסור וכיון דהכי הוא א"כ נ"ד שהבעה"ב אע"ג דגברא מהימנא הוא והבעל מאמין לו מיהו לא חזי שום קלקול אלא שמע הודאתה שאמרה טמאה אני וא"כ אף אם יאמין לו שבודאי שכך הודית מ"מ לא הוי אסורה לי' אלא מטעם דשוי' אנפשי' ח"ד ולא משום שאנו סוברים שהדבר אמת כדפרישית ולגבי דידה לא שייך כלל לאוסרה משום דמהימן והבעל סומך עליו קמסהיד דהא איהי ידעה אם קלקלה אם לא ומאי שייך שיסמוך לבה על דבריו של זה ולגבי דבעל אין כאן דבריו לאסור דלגבי דידי' ודאי אמרינן דנתנה עיני' באחר ולכך אמרה טמאה אני ולפיכך ממ"נ שריא עכ"ל והדברים ראוים למי שאמר' ועיקר כונתו דרגלים לדבר אינו מועיל לענין דנימא דגוף הדבר אמת ואסורה על בעלה מצד הבעל דז"א רק דרגלים לדבר מועיל דלא נימא דרוב נשים משקרות וממילא האיסור מצד דשויא אנפשי' חד"א וא"כ במכחשת את העד שהודית בפניו לא שייך לומר שויא אנפשי' חד"א אף דהבעל מאמין לו שהודית דמה בכך שהבעל מאמין אכתי אינה אסורה עליו מצדו רק מצד עצמ' דשויא אנפשי' חד"א וכיון דהיא מכחשת גם עלי' לא שייך הסברא שויא אנפשי' חד"א כיון שהיא אומרת שלא הודית מעולם ואין עלי' שום איסור ובמה נוכל לאוסרה על בעלה ובעד המעיד אינה נאסרת ע"פ עד אחד לזה נראה כונת הרמ"א במ"ש והודית בפני א' ואח"כ אומרת ששקר הוא וכו' וקמ"ל בזה אע"ג דמאמין הבעל וסומך על דבריו ואיכא ג"כ רגלים לדבר אפ"ה מותרת כנ"ל ותימא על הח"מ וב"ש שנדחקו בפירושו דמאי קמ"ל והנה מזה מוכח דאין הפירוש בדברי הרמ"א כמ"ש החכם האוסר דהטעם דע"א המעיד הוי כמו רגלים לדבר דכיון דהרמ"א מיירי במכחשת לא מהני רגלים לדבר וכמו שכתבתי לעיל ודוק אע"כ עיקר הכונה משום דמצטרפין וכמ"ש הח"מ וב"ש. אמנם נלע"ד דכוונת הת"ה דאף בלי רגלים לדבר יש לאסור היכא דהודית והנחשד מצטרף כאשר אבאר דז"ל הת"ה אפס אי קשיא לי דאם החשוד עודנו מודה וכו' והבעה"ב נמי מעיד שהיא הודית שזינתה והוי כהודאה אחר הלואה שמצטרפין ואלו לא אמרינן שעיני' נתנה באחר ה"ל עדות גמורה ע"י צירוף ומאן לימא לן דאפי' כה"ג מהני טעמא דעיני' נתנה באחר עכ"ל והנה נראה מדבריו דלא ברירא לי' הא מילתא לגמרי, וקשיא טובא כיון דעובדא דידי' הוי כרגלים לדבר ומכ"ש לפמ"ש הח"מ וב"ש דמיירי דוקא ברגלים לדבר, א"כ בפשיטות הל"ל כיון דאלו הודית בפני ב' והי' רגלים לדבר ודאי היתה אסורה משום דשויא נפשה חד"א ממילא כיון דאיכא חד עד המעיד על גוף המעשה אינה נאמנת להכחיש השני שהודית לפניו כמו הודאה אחר הלואה וממילא אסורה משום טעמא דשויא אנפשי' חד"א וכמו בהודאה אחר הלואה אף במכחיש עד ההודאה אנו אומרים כיון שיש עד הלואה בודאי הודה ה"ה הכא אנו מכריחין שהודית וכיון דיש רגלים לדבר אסורה מחמת דשויא חד"א ואף דמכחשת העד שהודית אינה נאמנת וכיון דבודאי הודית נימא כיון דאיכא רגלים לדבר אסורה א"ו דלאו מטעם רגלים לדבר ושויא אנפשי' חד"א רצה לאוסרה רק דכוונתו דכמו דאמרינן בהודאה אחר הלואה דמצטרפין ואמרינן דגוף הענין אמת ה"ה הכא ואפילו בלא רגלים לדבר יש לאוסרה דלא אמרינן כלל הסברא דעיני' נתנה באחר וכן משמע מלשון וא"כ ממילא אף בלא רגלים לדבר אסורה ודומה למאי דהודאה אחר הלואה מצטרף ולא אמרינן משטה בהודה לפני ע"א ה"ל דכוותי' דלא אמרינן עיני' נתנה באחר והענין אמת כיון דאיכא עוד ע"א ומצטרף וא"ל דבלא רגלים לדבר כיון דרוב נשים משקרות לא מיקרי הודאה כלל ואפי' לאצטרופי לא חזי אבל בדאיכא רגלים לדבר הוי הודאה וחזי לאצטרופי דלא מצי מכחיש לי' דאכתי תקשה ממ"נ דודאי אין עד הלואה מכריח לומר שאמת שהודה אם לא מטעם דאמרינן שמכריח דהענין אמת וא"כ ממ"נ אם בעינן רגלים לדבר הא לא"ה אמרינן שהוא שקר ואין העד המעיד שנטמאת מכריח שהענין אמת א"כ מכ"ש שאינו מכריח שהודית דזה ברור שאינו מכריח שהודית אם לא משום דאמרינן שהענין אמת וכיון דגם ברגלים לדבר אין הרגלים לדבר מכריחו ואיך יצטרף עד הטומאה כיון דאין מכריח שהענין אמת ממילא אינו מכריח שהודית ויכולה להכחישו ואין כאן חד"א אלא ודאי שמצטרף להכרית שהענין אמת וא"כ ממילא אף בלא רגלים לדבר יש לומר כן שמכריח שהענין אמת ודוק היטב. ואף אם נימא דאכתי בהודאתה אינה יכולה להפקיע עצמה מבעלה רק דאסורא משום דשויא חד"א אכתי צ"ל דבצירוף העד מכריח להיות הענין אמת שבודאי הודית ושויא חד"א אף דאינה נאמנת לגבי הבעל נאמנת לגבי דידה אף בלא רגלים לדבר דודאי הענין אמת ובודאי הודית רק לגבי הבעל אין אחד נאמן בדבר. שבערוה ואכתי היא אסורה דודאי העד שאומר שהודית הוא אמת, אבל אי בעינן רגלים לדבר דוקא ממילא צ"ל דעד המעיד על גוף הענין אינו מועיל כלום ודוק היטב

ולפי מ"ש הדבר ברור כל שלא העיד הנחשד לפני הב"ד אין בעדותו ממש ואינו מצטרף. ומכ"ש כשחזר בו לפני ב"ד:

ואני תמה אף לפי סברת החכם האוסר דס"ל דעד המעיד הוי כרגלים לדבר אטו מה שאמר החשוד חוץ לב"ד מידי ממשא אית בי' למחשבי' ברגלים לדבר הלא אינו אלא פטפוטי דברים ומכ"ש כשחזר בו בב"ד דאיכא רגלים לדבר להיפוך, ומה שהקשה על דברי הר"ן דכתב דאין האשה נאמנת להפקיע עצמה מבעלה עמה דהאשה יכולה לאסור על עצמה באומרת תשמישך עלי דבריו תמוהים דודאי כ"ע מודים דאין האשה נאמנת להפקיע עצמה מבעלה כמבואר בריש קידושין ביהודית איתתא דר' חייא אבל באומרת תשמישך עלי אין צורך לנאמנות שלה דאומרת כן בפרהסיא או בפני בעלה ואדרבה על מה שכתב הר"ן דאפקעינהו לקידושין מיני' קשה מהנך עובדא דשילהי נדרים דע"כ מיירי באשת כהן ונבעלה לכותי דפוסל בביאתו אף לפנוי' ולא שייך לאפקעינהו לקדושין מיני' ודוק:

גם בענין אף אם הי' ב"ד שקבלו עדות הנחשד שלא בפני הבעל והאשה יש לדון דאינו כלום וכבר כתבו הרמ"א ורש"ל בתשובותיהם דאף המקילין יודו לאסור אשה על בעלה, בעינן דוקא בפני האשה והבעל, וכבר כתב הרא"ש בתשובתו מרורות על הב"ד שקבלו עדות לאסור אשה על בעלה שלא בפני אשה ובעלה, והרש"ל כתב בתשובה דא לדברי המקילין בקבלות העדות שלא בפניו מ"מ יכולין לחזור בהם, אמנם הש"ך כתב בשם מהרא"נח דלדבריהם אין יכולין לחזור בהם אמנה כבר כתבתי כיון דלא הי' ב"ד של שלשה אין בדבריו כלום:

תוכן העניינים

תשובות הראם חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה