אור ברסלב

תשובות הראם חלק ג· רבי אלכסנדר סנדר מרגליות

סימן ב

סימן א

ב"ה

ע"ד העגונה מ' חנה מהראוי הי' שלא לטפל עצמי כעת בענין זה היות אין כחי עתה ככחי אז ועדיין לא שבתי לאיתני, זולת לא יכולתי להתאפק ונכמרו ניחומי על אבי העגונה היותה יחידה וילדה והעתיר עלי דבריו ולא הניחני בשום פנים עד שאזקק לעיין בשריותא דהאי איתתא:

לזאת אמרתי אבוא בקצרה לבאר היותר מוכרח לנד"ד ולא אאריך בפלפול שאין בו הכרח כ"כ לנ"ד היות שאבי העגונה הוא אורח ברגליו יבוא וטרח טריא כל הני פרסאי לבוא לכאן גלל כן הוכרחתי לעיין בזה לכתוב הנראה לפי ענ"ד ובד' בטחתי יהי' עם פי שלא אכשל בדבר הלכה למעשה:

והנה מדברי העד הראשון לכאורה אין מקום להתיר היות דמוכחא מלתא דלמרמי אימתא קא מכוין דומיא דהאי ארמאה דאמר לבר ישראל קטול אספסתא ואף לדעת הב"ח בתשובה סי' נ"ז דאף דמוכחא מלתא טובא כהאי דקטול אספסתא אפ"ה משיאין את אשתו רק דוקא התם משום דהכוונה הי' לעשות שירותו אבל אם אמר סתם אהרוג יהודי כדרך שהרגתי לאותו ישראל מהימן אע"פ דמוכחא מלתא דלהטיל אימה קא מכוין מ"מ יש לומר כיון דהכא אומר כן מחמת כעס שראה שלא עשו רצונו ולכך הטיל אימה כדי שיעשו רצונו ממילא הוי כצווה לעשות שירותו דעיקר הכוונה להנאתו, ומלבד דדברי הב"ח שם בתשובה לא נהירין לפענ"ד ודעתי קצרה מהבינו. תחלה מה שהקשה ע"ד מוהר"מ בר"ב וז"ל אלא דתמיה לי טובא בפלפולו של מוהר"מ הרב הגדול ונישא וניתן ליישב דבריו וכו', ולא יכולתי לעמוד על סוף דעתו. והנה אפרש דברי מוהר"מ ומתוכו יתבאר שאין מקום כלל לדברי הב"ח שם. והנה אעתיק לשון מוהר"מ בתשובת נשים סי' ט' וז"ל ועוד האמר בפ' כל הגט שמע מקמנטריסין (של פרסיים) איש פלוני מת או נהרג אל ישיאו את אשתו וכו' עד דעבידו לאחזוקי שקרייהו ומשמע דרגילי בהכי הפרסיים) לשקר ועבידו לאחזוקי שקרייהו אבל אי לא רגילי (שאר פרסאי) בכך לאחזוקי שקרייהו לא הוי תלינן לומר דלמא האי פרסאי דקא מסהיד עביד לאחזוקי שקרא אלמא דלא תלינין להחמיר אלא במלתא דמוכחא טובא עכ"ל והכוונה מדקאמר דרגילי פרסאי בהכי היינו דרגילי פרסאי קומנטריסין בהכי לאחזוקי שקרייהו אבל אי לא רגילי שאר פרסאי וכו' היינו שאר פרסאי שהם קומנטריסין לא הוי תלינן דלמא האי שהוא מהקמנטריסין עביד לאחזוקי שקרא. וכללא פרסאי שהוא קומנטריס וס"ל כשיטת רש"י דעיקר הטעם משום התפארות שהורגין בדין אבל לא שייך גבייהו למירמי אימתא כסברת הרמב"ם ובפרסאי שאומר שהוא הרג הוא להיפך דשייך אימה ולא התפארות רק שמביא ראי' כמו שקמנטריסין אי לאו שכל קמנטריסין של פרסיים רגילי להתפאר לא הוי חיישינן להאי פרסאי מקומנטריסין שמעיד כעת שכוונתו להתפארות ה"נ כיון דלאו כולהו נכרים רגילין להטיל אימה לא חיישינן דלמא האי רוצח רוצה להטיל אימה, עוד הקשיתי דאי תימא כל שכוונתו להטיל אימה לא מהימן אף בלא ציווי שירות א"כ ע"כ מוכח דבעינן מוכחא מלתא א"כ איך מביא ראי' מפירות ערלה ועזיקה הא התם ליכא מוכחא מלתא ואפ"ה חיישינן. לא ידענא מאי קשי' לי' דהתם לא בעינן מוכח' מלתא משום דכל המוכרין רגילין להשביח מקחם ואפילו ישראלים לכך חיישינן בזה דמשקר כיון דרגילין לשקר כדי להשביח אע"ג דלא מוכח כדמוכח דמי כמש"כ מוהר"מ עצמו דבקמנטריסין הטעם דרגילי בהתפארות, אמנם מה דשהיי אביי תלתא ריגלי ונסתפק אע"ג דמוכח מתוך דבריו דלמירמא אימתא קא מכוין היינו משום דאמרינן ובכותי מתכוון להתיר ה"ד כגון דאמר ישיאו את אשתו אם מתכוון להעיד כגון שבא לב"ד הא לאו הכי הוי מסל"ת ונסתפק אביי דלמא דווקא מתכוון להעיד או דמילתא דכל מקום שהזכיר מוהר"מ פרסאי קאי על להתיר דכל עצמו של זה לא בא ולא נתכוון רק לדיבור זה דמת פלוני וזה עיקר דיבורו כדי להעיד או להתיר א"כ בודאי אין לקרותו בכלל מסל"ת דכל כוונתו העיקרית הי' לדבר זה להודיע מיתתו אבל בקטול אספסתא דעיקר כוונתו שיקטול לו אספסתא ובתוך הדברים הזכיר מיתת פלוני לפי תומו אף דמתכוון למירמי אימתו מ"מ כ"ז הי' לפי תומו ולא נתכוון דווקא להודיע מיתתו של זה המת ולא נפיק ממלפ"ת דלפ"ת רמי אימתא בזה ההרוג לכך מביא ראי' ממוכר דג"כ עיקר הדבר למכור לפירותיו ולפ"ת הגיד שהם ערלה מ"מ כיון דרגילי להשביח מקחם נפיק מתורת מלפ"ת, ולפי זה יש מקום ליישב מה שלא פשט מקומנטריסין של פרסיים דשם חיישינן דעיקר הגדה שלהם להטיל אימה או להתפארות ודוק:

אמנם י"ל דבלא"ה לא מצינו למפשט כיון דאיכא למימר מאי נהרג יוצא ליהרג ודוק ובמה שכתבתי לפענ"ד אין מקום למה שהאריך הב"ח והדבר ברור שכל שמוכח' מילתא להטיל אימה נתכוון לא מיקרי לפ"ת כיון שאומרו במתכוון נפיק ממסל"ת, אמנם קשה לצייר הדברים דאם מוכחא מלתא דכוונתו להטיל אימה בודאי צ"ל דסובר הכותי שיגיע לו איזהו תועלת מזה וא"כ הוי כלהשביח מקחו ואפשר יש להמציא נ"מ בדרך רחוק אבל העיקר כמו שכתבתי וראיתי להכנסת יחזקאל שאלה נ"ב שכתב בפשיטות דאלו האי דאמר קטול לי אספסתא הוי אמר קברתיו לא הוי חיישינן דלמירמא אימתא קא מכוון דודאי לא הטיל אימה, דלמה אמר קברתיו עיין שם בספק ג' ד' ה' ולפ"ז הי' מקום להקל ולסמוך על העד הראשון ולענ"ד דבריו תמוהין מאוד דמאי בכך דאמר מילתא יתירתא קברתיו כיון דגוף העדות המיתה אמר למירמא אימתא דהרי מוכחא מילתא דמכוון למירמי אימתא מה בכך שהוסיף דברים ואמר ג"כ קברתיו ובאמת דלצורך למירמא אימתא לא הי' צריך לומר קברתיו, אמנם מה בכך שאמר קברתיו אטו משום שאמר קברתיו איכא הוכחה דלא אמר למירמא אימתא הלא אנו רואין שאמר גוף הענין למירמא אימתא. ואף שהדברים פשוטים אביא קצת ראי' לדברינו חדא ממה שהקשה הרשב"א בחידושיו סוף יבמות על דעת הרמב"ם דפסק דבעינן קברתיו בנכרי וז"ל וכן בברייתא דגיטין שמע מקמנטריסין והתם ודאי לא קברתיו מיירי ואפ"ה מקשה הגמ' והא קי"ל מסל"ת נאמן וצ"ל דכוונתו דמ"ט ודאי איירי בלא קברתיו היינו משום דהמקשן הי' סבור דמיירי בלא קברתיו דהרי הי' סבור לאוקמי ברייתא ביוצא ליהרג וא"כ קשיא טובא דלמה לי' לאקשוי' לפי המקשן דעדיפא הוי לי' לאקשוי' לפי המסקנא דמת ממש ולא מהימני משום דעבידו לאחזוקי שקרייהו, וכך פסק הרמב"ם להדיא דאין נאמנין משום דעבידי להטיל אימה תקשי ממ"נ או בלא קברתיו תיפוק לי' דלא אמר קברתיו ואי בקברתיו לא שייך עבידי לאחזוקי שקריי' כיון דאמר קברתיו כמו שכתבתי בשם הכנסת יחזקאל ודאי לא להטלת אימה נתכוונו אלא צ"ל דאליבא דאמת הוי מצינו לאוקמי בקברתיו דפרסאי אחר מהימן ובקמנטריסין לא מהימני משום דעבידו לאחזוקי שקרייהו ומכווני למירמא אימתא רק מהמקשן פריך שפיר דע"כ הי' סבור דאף בלא קברתיו מהני דהרי רצה לאוקמי ביוצא ליהרג ולכך לא מהימני אבל במת ממש מהימן משום דנכרי מל"ת מהימן אף בלא קברתיו ואם כן אני רואה הדברים ק"ו מה התם דלא מוכחא מילתא ממש מתוך דבריהם דמכווני למירמא אימתא רק דאמרינן מסתמא כוונתם למירמא אימתא משום דעבידי לאחזוקי שקרייהו אפ"ה אם אמרו קברתיו לא מהימני וחיישינן למירמא אימתא מכ"ש בעובדא דאספסתא מוכח בהדיא מתוך דבריו דודאי נתכוון למרמי אימתא דלא מהני אף אם הוסיף ואמר קברתיו ועוד יש להביא ראי' מדברי הרא"ש שכתב דיוצא ליהדג כו' מעידין עליו וכתב שם דדווקא ישראל המעיד כו' ולכאורה קשיא דלפי מה שפסק התה"ד דבסתם נכרי המעיד שמת בקומנטריסין לא חיישינן להתפארות או למרמי אימתא וא"כ אמאי לא מהימן נכרי המעיד שהוא יוצא ליהרג וצ"ל דסבירא לי' כמ"ש התוספות שם לשיטת המקשן בלישנא קמא דרב יוסף דהא דלא הקשה מקומנטריסין משום די"ל דדוקא בנכרי המסל"ת במת נאמן משום דלא טעה בין מת ללא מת אבל יוצא למות או ליהרג לא ולכאורה נראה מלשון התוספות דהיינו טעמא דלא מהימן ביוצא ליהרג משום דחיישינן דטעה ולא ראה רק יוצא לידון וסבור שהוא יוצא ליהרג א"כ תקשה לפי מה שפירשו התוספות משם ר"ת דפורסי שמנג הוא בלשון פרס הדיין הגדול א"כ בדיין הגדול שמעיד שחתם על הפסק שיצא ליהרג נימא דמהימן אמנם יש לומר דבאמת נאמן אמנם הוא אינו בכלל הקומנטריסין הנאמר בברייתא והא דלא מחלק בברייתא בין דיין הגדול לקומנטריסין משום דרצה להשמיענו דבב"ד של ישראל לא חזו לי' זכותא אמנם לפי שיטת רש"י שפירש דפורסי שמנג הוא חתימת פסק דין א"כ תקשי אם הקומנטריסין מעידין שכבר חתמו הפסק נימא דמהימני משום דאז לא שייך טעות. ואולי דלשיטת רש"י צריכין אנו לתירץ הראשון של התוספות דהברייתא מיירי דעדיין לא חתם הפורסי שמנג או דרש"י פירש קמנטריסין שהוא סופר הערכאי כמבואר במוסף הערוך והם אינם חותמין רק הערכאות חותמין בעצמן ואין ערכאות בכלל קומנטריסין וא"כ לכאורה תקשי על הרא"ש דפסק דאין שום נכרי מהימן ביוצא ליהרג דאמאי לא מהימן הפורסי שמנג לדעת ר"ת וערכאות של פרסיים החותמים לשיטת רש"י, אמנם זה אינו דאינהו בלא"ה לא מהימני דעבידי פרסאי לאחזוקי שקרייהו ושאר נכרים לא מהימני משום דטעו. אמנם לפי זה אכתי תקשי ממ"נ אם נימא דעיקר התפארות שלהם היה במה שפוסקין דין ההריגה והוא להם לתפארת שפוסקין דין גדול ואמת אבל במה שנתקיים הפסק ונהרג על פיהם או שהמיתו אותו אין בזה להם התפארות א"כ באמרו מת ממש אמאי לא מהימני דנימא דודאי לא כוונו להתפארות כיון שהוסיפו ואמרו מת ממש כמו בקברתיו לדעת הכנסת יחזקאל. ואם ניחא דבמת ממש איכא התפארות יותר שנתקיים הפסק ונהרג על פיהם א"כ הוא גופא תקשי מנ"ל להרא"ש סברה זו דביוצא ליהרג לחוד איכא ג"כ התפארות דהרי לא נזכר בגמ' התפארות רק במת ממש ודלמא דוקא במת ממש איכא התפארות ולא ביוצא למות. ואם נימא דכל שהוא יוצא ליהרג כיון דחתם פורסי שמנג סבירא לי' דמעידין עליו א"כ הוי כמת ממש ואיכא התפארות והדרא קושי' לדוכתא דאם הוסיפו ואמרו מת ממש נימא דהוי כמו שהוסיפו ואמרו קברתיו אלא ע"כ דעיקר התפארות הי' להם במה שדנין מיתה ופוסקין דין חרוץ אבל במה שנתקיים אין ההתפארות הזה שייך להם וכן נראה מלשון הרשב"א ביבמות וגיטין ולשון המהרא"ש אינו מדוקדק קצת ע"ש, ואפ"ה אם הוסיפו ואמרו שמת לא מהימני דאכתי י"ל שכוונו להתפארות אף שהוסיפו דברים, ובמה שכתבתי יש ליישב מה שכתב הטור ומדברי א"א הרא"ש לא נראה כן, וכתב הב"י דאינו יודע מהיכן למד ונראה לפענ"ד דס"ל להטור לסברא פשוטה דלדעת הרמב"ם דס"ל דנתכוונו להנאתם למירמי אימה וזה לא שייך אם אומרים דנהרג בב"ד אחר דאם רצונם להטיל אימה יותר הי' להם לומר דנהרג בב"ד שלהם כדי להטיל אימה שלהם. אמנם אם הטעם משום התפארות אין לחלק בין אומרים על ערכאות אחרים או על עצמן דאכתי הם מתפארים שהם שופטים על צד היושר. ועוד נראה להטור לסברא פשוטה דלשיטת הרמב"ם דס"ל הפירוש דעבידי פרסאי לאחזוקי שקרייהו היינו דלמירמי אימתא קמכווני, עיקר האימה במה שנתקיים הפסק דין ונהרג ממש דודאי יותר הטלת אימה יש באמרם שנתקיים הפסק דין ממש ונהרג ממה שאומרים שיצא מהם פסק שיצא ליהרג. וא"כ היכא שאומרים שיוצא ליהרג י"ל דלא שייך כלל לומר למירמי אימתא קמכווני דאם הי' כוונתם למירמי אימתא יותר הי' להם לומר מת ממש שיש בזה יותר הטלת אימה, וכדומה לוה כ' הב"ש בק"ע בשם הרש"ך שאלה קנ"ג סימן שס"ה. ונראה לפענ"ד הדברים ק"ו בנדון דידן ממה שכתב שם בשם הרש"ך. אמנם לשיטת רש"י דהא דאמרינן דעבידי פרסאי לאחזוקי שקרייהו הוא משום התפארות ודאי דעיקר התפארות הוא שיבא מהם פסק דין ליהרג כמו שכתבתי לעיל. וא"כ שפיר כתב הטור דמדברי הרא"ש לא נראה כן דהרי הרא"ש כ' דדוקא ישראל המעיד ביוצא ליהרג נאמן א"כ ע"כ ס"ל דפי' של עבידי פרסאי לאחזוקי שקרייהו היינו משום התפארות דאי סבירא לי' כשיטת הרמב"ם משום למירמא אימתא דא"כ אמאי לא מהימן הדיין הגדול שלהם לשיטת ר"ת וערכאות החותמים על הפסק לשיטת רש"י דהרי בדידהו לא שייך דטעו בין יוצא ליהרג ובין יוצא לידון וגם ליכא למימר דחיישינן דלמירמי אימתא קמכווני דהרי ביוצא ליהרג לא שייך למירמי אימתא דהות להו למימר מת ממש אע"כ ס"ל להרא"ש דהפירוש עבידי פרסאי לאחזוקי שקרייהו הוא משום התפארות וזה שייך גם ביוצא ליהרג וא"כ כיון דס"ל הטעם משום התפארות ממילא אין לחלק בין אם אומרים שנהרג בדינם ובין אם אומרים שנהרג בערכאות אחרים כמ"ש לעיל ודוק:

אמנם מדברי עדות הב' היינו עדות נשים שהעידו איך סיפרה לפניהם מומרת שהגיד' לה נכרית ממיתת ה' ישראל. נ"ל להתיר בפשיטו' כי לשון הגב"ע נראה מבואר איך המומרת סיפרה לפניהם לפי תומה ולא נתכוונה להעיד או להתיר וגם מבואר שהנכרית סיפרה לה לפי תומה כדי להתנצל על בריחתה מהמשרת שרצה לישאנה ואף דהמומרת הגידה אח"כ אולי יש לו אשה לר"י אלך ואראה אם כנים דברי הנכרית, אדרבא משם ראי' דמתחלה לא כיוונה לשום דבר רק אח"כ עלה על מחשבתה אולי יש נפקא מינה לאשת המת ואולי יש לו אשה. ועוד דאדרבא הי' נראה מדבריה שהיתה סוברת שאין דיבורה מועיל כלום וכל שנראה מדברי הנכרי שמספר המעשה כמו שהיה ואנו רואין שהראשון מסלפ"ת הי' אף הר"ן והריב"ש מודים דמהני וכן מבואר בדברי כל האחרונים. וגם הנשים המעידות מפי המומרת נראה מדבריהם שהי' לפ"ת בלא שאלה תדע דמה היה להם לשאול למומרת על איש הנפטר דמהיכא תיתי יעלה על לבם לשאול פי המומרת ומה טעם היה להם שיסברו שהמומרת יודעת ממיתת ההרוג. ועוד נראה לפענ"ד שאף החולקים בנכרי מסלפ"ת מפי נכרי מודים בישראל מפי נכרי באין חולק. ומה שכתב הבית שמואל בשם המ"ב בס"ק נ"א דסבירא לי' דישראל דרכו לישאל וגרע מנכרי מפי נכרי. ולפענ"ד בחנם עשו פלוגתא ואין ראי' מהמ"ב כלל דממה שכתב בסימן מ"ו אין ראי' כלל דהתם העד הישראל המעיד לפנינו בעצמו מעיד שאינו יודע אם הי' הנכרי מסלפ"ת משום שלא הי' בתחלת הסיפור כשהתחיל הנכרי לספר לישראל אחר וא"כ ודאי חיישינן שמא שאלו הישראל משום דדרך הישראל לשאול על ישראל חבירו אבל אם הישראל מעיד מה שהנכרי סיפר לו ואינו אומר לפנינו ששאל אותו, בלי ספק שאנו מפרשים דבריו כפשוטן כמו שמעיד לפנינו ואילו הי' ע"י שאלה הי' מספר לפנינו ששאל אותו כיון שאומר לפנינו הדברים כהווייתן וכבר מבואר חילוק זה בדברי האחרונים במהרי"ט סי' ך"ה הביאו הב"ש בק"ע סי' שע"ב. אמנם אף מסי' ס"ג אין ראי' כלל דהרי עיקר הטעם שאנו אומרים דישראל מפי נכרי אמרינן דמסתמא הי' לפ"ת דאמרינן אילו הי' ע"י שאלה הי' מעיד לפנינו כמו שהי' השאלה. וכל זה דוקא אם העיד לפנינו דברים כהווייתן היאך ובאיזה אופן הוא יודע ולכך אנו תופסין דבריו כפשטן כיון שלא הזכיר לפנינו שהי' ע"י שאלה מסתמא לא הי' שם שאלה דאלו הי' ע"י שאלה הי' מספר לפנינו גם השאלה כאשר מספר שאר דברים והענינים כהווייתן. אבל היכא דעד המעיד לפנינו מיגז גייז לדיבורי' ואינו מעיד כלל האיך ובאיזה אופן יודע מההריגה רק שאנו מוכיחין מתוך דבריו שלא הי' אצל ההריגה וע"כ שמע מן הנכרי כיון דמיגו גייז לדיבורי' ואינו מעיד הדברים כהווייתן ממילא חיישינן שמא הי' ע"י שאלה ולא שייך לומר שאנו תופסין הדברים כהווייתן כמו שהוא אומר ואילו הי' ע"י שאלה הי' מספר גם השאלה לפנינו שהרי בלאו הכי לא אמר שום דבר מהדברים כהווייתן ולא סיפר לפנינו איך ובאיזה אופן יודע מההריגה. ובענין עדות המומרת כבר מבואר בכל הפוסקים באין חולק שמומר נאמן במסיח לפ"ת ואין להחמיר ולומר כיון דהנכרית סיפרה זה לפני המומרת כדי ליתן התנצלות על בריחתה מהמשרת של אדונה א"כ הוי דומיא דלמירמא אימתא, חדא דאם נימא דזה שקר ע"כ הי' לה טעם אחר מה שברחה ממנו א"כ מה הי' לה להתנצל בדבר שקר הרי הי' יכולה להתנצל בטעם האמת שלה ואף אם נימא דבאמת הי' לה טעם גרוע ולא רצתה לגלות מחמת גריעותו ונתנה התנצלות גדול. דגם זה אינו דהרי באמת נמצא מת בבה"כ כפי מה שאמרה הנכרית שאותו מת המונח הוא ישראל הנ"ל הנהרג, וא"כ אם נימא דוה שקר דלא נהרג שם ישראל הנ"ל ע"כ דוה המונח בבה"כ הוא אחר א"כ מה לה לשקר חנם לומר שזה המונח הוא ישראל הנ"ל הי' לה לומר האמת שהרגו לאיש אחר המונח שם בבה"כ כיון שהסיחה לפ"ת רק שהי' רצונה לשום התנצלות והיתה יכולה ליתן התנצלות בדברי אמת אלא ע"כ דזה עצמו הוא האמת דוה המונח שם הוא הנפקד ישראל הצ"ל. ועוד דמקצת אחרונים כתבו באומרת ווה קבר שקברתיו אפי' במסלפ"ת גרוע מהני. ואע"פ שהדברים שכתבתי למעלה שכל שיכולה ליתן התנצלות בדברי אמת לא תלינן דמשקרא היא סברא ברורה פשוטה ואין צריך לראי' עכ"ז אחר החיפוש מצאתי בכנסת יחזקאל שאלה נ"ד בתשובתו להגאון בעל שבות יעקב כתב וז"ל אמנם לו יהא כדבריך מה שייך כאן תפארת שאומרים שההרוג הוא לעמלי לוי, מה לי אם הוא לעמלי או אם הוא אחר, ולא נאמרו דברים הללו שחוששין לתפארת אלא באם אין ההרוג לפנינו ופן הדבר שקר ולתפארת אומרים כן משא"כ אם ההרוג לפנינו מנ"מ מאן דהוא והדברים ברורים ופשוטים. ועוד נראה לפענ"ד להוכיח סברא זו מסוגיית הש"ס מהא דתני בפרק כל הגט שמע בב"ד של ישראל וכו' וכתב הטור דמדברי הרמב"ם נראה דוקא אם הקומנטריסין אומרים אנו הרגנוהו אבל אם אומרים שנהרג בקומנטריסין אחרים נאמנים ומדברי א"א הרא"ש ז"ל לא נראה כן, וכתב הב"י דאינו יודע מהיכן למד כן מדברי הרא"ש אמנם ברש"י משמע קצת כדעת הטור בשם הרא"ש, והט"ז כתב בשם המהר"א ששון שנתפלא מאד על דברי הב"י שהרי ברש"י מבואר בהדיא כן וע"ש מה שהשיג הט"ז על המהר"א ששון ופירש לשון רש"י באופן אסר והרואה יראה שגם דבריו דחוקים מאד, ועמ"ש למעלה בפירוש דברי הטור, אמנם מה שנלפע"ד בפירוש רש"י דהנה קשיא לי טובא על כולם שדקדקו בלשון רש"י שכתב ראוהו יוצא לדון יותר הי' להם לדקדק דקשיא טובא על רש"י דלמה לי' כלל למימר דראוהו יוצא לדון דה"ל למימר דכל הענין שקר דאפי' לדון לא יצא ואף אם נימא דרש"י דקדק כן מלשון הגמרא דקאמר עבידי פרסאי לאחזוקי שקרייהו אכתי תקשה על הגמרא גופא אמנם כן נראה לפע"ד דודאי ליכא למימר דכל הענין שקר והם מתפארים בשקר דהרי כיון דממונים להרוג בלי ספק הרגו כמה פעמים ומה להם להתפאר בשקר כיון שיכולים להתפאר את עצמם באמת:

אמנם כוונת הגמרא דעבידי פרסאי לאחזוקי שקרייהו היינו כל שבני אדם ראוהו לאחד רק יוצא לידון בפניהם הם מתפארים תיכף באומרם שפסקו להם מיתה כדי להתפאר שכל היוצא לידון לפניהם פוסקים משפט חרוץ ולא שייך לומר שיתפארו באמת בדין אחר שכבר עשו שהרי הם רוצים להתפאר בשביל אותם שראו לזה יוצא לידון שעשו בו משפט חרוץ ולא פטרו אותו. ודוק היטב וזה ברור בכוונת רש"י ואין כוונת רש"י במ"ש שראוהו יוצא לדון על הדיינים שזה דבר שאין הדעת סובלתו לפרש בלשון רש"י רק הכוונה על שאר בני אדם שראו יוצא לדון ודוק היטב הרי נתבאר דכל שיכולין להתפאר באמת אמרינן דודאי לא התפארו בדברי שקר וא"כ ה"ה בנידון דידן אלו הי' מת אחר היתה נותנת התנצלות באמת במת אחר, ולענין שלא הזכירו שם המת אין בכך חשש כלל דכבר מבואר בכל האחרונים שכל שאנו יודעים על מי מעידין א"צ להזכיר את שמו וכיון שהזכירו אותו יהודי שישב במבצר בחנות אדונה וידוע שזה הנפטר ישב שם ולא נפקד שום אדם מהיושבים במבצר בחנות אדונה. ואם כי הדברים ברורים ולדעתי אף מי שהוא מיראי הוראה יכול לסמוך ע"ז, אמנם אולי ימצא איזה מתעקש שיחוש לכל החומרות יותר מדאי מה שאין ראוי לעשות כן בדיני העגונה אני אומר בפשיטות דיש לסמוך על העד הישראל האחרון שאמר מפי הישמעאל שנהרג ביער מחוץ לעיר וכבר כתבנו דאין לחוש שמא הי' ע"י שאלה כל שלא הזכירו כש"כ שנראה ברור מתוך לשונו שלא שאלו דמה הי' לו לשאול שהרי לפי עדותו נראה מלשונו שכבר היו יודעין ממיתת הנהרג רק שהיו סוברים שנהרג בעיר א"כ מה הי' לו לשאול עוד אלא ודאי שהישמעאל ספר לו זה מעצמו ואין כאן הכחשה בין הישמעאל להנכרית דיכול להיות ביער הסמוך לעיר וכאשר יראו לנפשם להניחו שם גררוהו לעיר וקברוהו בבה"כ, ואף דהישמעאל לא אמר קברתיו כבר כתבו דהרמב"ם מודה בעד מפי עד, ואף דבשאר ענינים שהקילו בעד מפי עד יש לפקפק הרבה וגם אני ממדתי ע"ז במקום אחד מ"מ בחומרא דקברתיו כבר כתב הב"ח בתשובה דיש להקל במקום שאי אפשר להמצא עדים אחרים, וכן מהרי"ט אע"פ שהוא מהמחמירים בעמפ"ע בשאר ענינים הקיל לענין קברתיו ונתכוין לדבר אחד עם הב"ח והביא ראי' מדהקש' בגמ' ודלמא צרה היא ולא הקש' דלמא נכרי הוא ולא אמר קברתיו וראיתי למש"ל פי"ג מה' גירושין יה' ט"ו שכתב וז"ל ואין ראייתו ברורה דא"כ תקשה על הר"ן וכו' [ודבריו צריכין באור במ"ש שאינו אומר אלא לתומו כמספר לחבירו וכוונתו דאף בכיוון להעיד לא כיון לקלקל רק שלפי"ת הוא משקר, ודוקא במספר לחבירו הוא משקר דרך סיפור אבל לא חיישינן שבמתכוין יעמוד בראש ההר להשמיע למרחוק לזה השומע ומתכוין להעיד שקר דכיון שאין מתכוין לקלקל מה לו לצרה הזאת להעיד ולהשמיע שקר כיון דאין מספר דרך סיפור לזה השומע, אמנם אכתי תקשי שמא כוונתו להודיע לב"ב שיטפלו בו ולכך עמד בראש ההר להשמיע לאותו שומע וסבור שאומר אמת ואכתי איכא חששא דקברתיו שהרי באמת יש כאן שומע רק כל שאינו מספר ממש עם שומע אין דרכו לשקר לפי"ת אבל דרכו להשמיע אמת להשומע כעובדא דחיוואי, אמנם יש לדחות ראיות מהרי"ט ולחלק כמו שחילקו האחרונים הא דלא בעי קברתיו בפרשא זריזא]. ואשתמיטתי' דברי מהרי"ט חלק ראשון סי' מ"ח מה שכתב שם בהגהה דלפמ"ש שם יש ליישב קושיית הריב"ש על הר"ן דודאי לא נתכוין הנכרי להעיד במקום שאין שם בני אדם וגם בודאי אין כוונת הנכרי לקלקל רק אמרינן שהתכוין להודיע מיתתו כדי שיטפלו בו בני ביתו ולכך הוי מסלפ"ת אף בלא קישור דברים, והרי נתיישבה קושיית הריב"ש על הר"ן אבל עדיין הי' לן למיחש דלמא נכרי הוא ולא אמר קברתיו אע"כ דלא חיישינן לה במקום שא"א לחקור כמו שכתב מהרי"ט וא"כ ה"ה בנידון דידן יש להקל בעמפ"ע אף בלא קברתיו ועוד נראה לפע"ד אחר שעכ"פ מועיל הגדת העד מפי הישמעאל על ההריגה א"כ ממילא אף אם נחמיר לומר שעד הראשון הי' כוונתו למירמי אימתא והנכרית אמרה להתנצלות ע"כ אכתי כיון דהטלת האימה וההתנצלות הי' בדברי אמת וכיון שאין צורך לנו לעדותן על גוף ההריגה שכבר נודע מאחרים, א"כ ממילא יש לסמוך עליהם במה שאומרים קברתיו, דבעסק קבורה לא שייך לומר למירמי אימתא. ואין לפקפק שנראה כהכחשה לענין קבורה שהראשון אומר שקברו בבאר והשני אמר בבה"כ דכיון דדי לנו בהזזה א"כ אין הקבורה מהחקירות, דאין צורך לנו כלל בהקבורה רק כל שטלטלוהו ממקום הריגתו די בכך ובעסק הטלטול ליכא הכחשה ואפי' לדעת המחמירים בהכחשה במקום הריגה מפני שההריגה הוא עיקר המצטרך לעדות ומקום ההריגה הוא מהחקירות אבל הקבורה אין בה צורך כלל כי העיקר הוא הזזה ממקום הריגתו. ועוד יש מקום להקל בנ"ד לפמ"ש המבי"ט סי' קל"ח הביאו הב"ש סי' ך"א דאם ידענו יהודי הלך ממקום פלוני כדי לילך למקום פלוני וידענו שלא בא למחוז חפצו ונעלם ולא ידענו מקומו ואח"כ נמצא הרוג באותו דרך דתלינן להקל מדאורייתא וכו' ע"ש. וזה כמה שנים שהארכנו מאד בענין זה והבאתי הרבה ראיות מגדולי הראשונים להכריח דבריו וכתבתי טעמים נכונים לזה אף שכתבתי שיש לחלק בפרטים רבים ולאו בכל גווני אמרינן כן מ"מ העליתי בתשובתי דבגוונא דנ"ד יש לסמוך עליו וכן דעת גדולי הראשונים אמנם קשה כעת להעתיק הדברים היותם ארוכה מארץ מדה וקשה עלי להעתיקם, וגם שלענ"ד אין צריך לזה שכבר די להתיר אשה זו במ"ש למעלה:

שוב הגיד לי אבי העגונה שהבאר והבה"כ הוא מקום א' שמתחלה הי' באר ואח"כ עשאוהו לבה"כ. מכל הני טעמים שכתבתי למעלה נראה לפענ"ד להלכה למעשה דאתתא דא שרייא לאינסובי לכל גבר די תיצביין אחר החיפוש שלא הוחזק שום עיר שנקרא ברעזניצא הסמוכה יותר לק"ק דובנא ממקום העגונה ואח"כ יכריזו בב"הכנ ג' פעמים בק"ק ברעזניצא אם לא נעלם שם זה ערך חמשה שנים איש שהי' שמו ישראל והי' בערך חמשה ועשרים שנה והי' לו אשה ובן אחד והי' מתחילה בעל מלאכה קירזנ"ר, ואח"כ נעשה קרעמי"ר וירד מנכסיו ונסע לק"ק דובנא, ואם לא ימצא שם איש כזה שנאבד שם אזי יתירו להאשה הנ"ל להנשא ע"פ ב"ד של שלשה כדין האשה הנשאת ע"פ עד אחד ברשות ב"ד. אמנם מפני חומר הנושא אין אני רוצה לסמוך על דעתי עד שיעיינו בדברי הרבנים המובהקים ובעלי הוראה דפק"ק יצ"ו ויסכימו על דברי ויבואו על החתום ועוד שני גדולים, המפורסמים בדורינו זה לבקיאים בדבר הלכה ובדיני הוראה של עגונה דאיתתא כי היכי דלימטיי' שיבא מכשורא. ואחת שאלתי מאת ד' אותה אבקש ובו בטחתי לא יארע דבר תקלה ע"י ח"ו והחונן לאדם דעת יצילנו משגיאות:

נשמט מדלעיל דלענין קברתיו כבר הסכים הרמ"א לדעת הר"ן והה"מ שכל שמכירו לא בעינן קברתיו וכן לחילוק הרא"ם דדוקא בא בדרך בעינן קברתיו פשיטא דלא בעינן כאן קברתיו דנראה שהיו מכיריו אותו וכן כתב מהר"ם אשכנזי סימן ל"ב שכל שאומר משרת לעמיל הוי מכירו ולא בעינן קברתיו וה"ה בנ"ד, וכן לחילוק מהר"י סאגיש. נראה מכל האחרונים שכל שאמר נהרג סתם אין תולין שאולי מצאו הרוג ולא ראה ההריגה ולא בעינן קברתיו ויש לנו בדברי מהר"י סאגיש אריכות דברים ואין כאן מקומו. זולת לדעת הריטב"א בדעת הרמב"ם דבעינן מעייל נפשי' לאכרוזי, וא"כ יש לסמוך על כל מה שכתבתי למעלה:

היום יום ד' ב' ניסן התקנ"א פ"ק סטנאב יצ"ו

תוכן העניינים

תשובות הראם חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה