תשובות הראם חלק ג· רבי אלכסנדר סנדר מרגליות
סימן א
תשובה להרב החסיד וכו' רב דק"ק זלאטשוב
גי"ק ואח"כ ניסת לאיש ושלחו אחריה חכמי העיר ונתנה אמתלא. ולדעת רומעכ"ת אין זו אמתלא טובה. זולת חכם א' רצה לצדד קולא מחמת שיש לה מיגו דמת בעלי ורצה לסמוך עצמו על דברי התוס' בכתובות דף כ"ב ובמהרש"א שם. ורומעכ"ת שדא בי' נרגא וכתב דבצדה תברא. דלדבריו למה הצריכו אמתלא באשה שאמרה א"א אני כו' עכ"ל. והנה ברור שהדין עם רומעכ"ת והחכם הזה לא ידענא מאן איהו דלא חש לקמחי' ומאי ענין דברי התוס' ומהרש"א לכאן דאינהו מיירי תכ"ד יעוי"ש אבל לאחר כ"ד מה מהני מיגו דהרי מיגו גרוע מעדים ואפי' עדים לא מהני אחר כדי דיבור כ"ש מיגו ועיקר טעמא דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים. ואף דהמש"למ פ"ט מהלכות אישות רצה לומר דחזרה עם עדים מהני כבר חזר בו בעצמו פ"ג מה' יבום. אמנם מה שרצה לחלק עלינו את השוין ורצה לומר דהת"ה חולק וס"ל דחזרה עם עדים מהני לא נהירא וחלילה לייחס סברא זו לגדול האחרונים דכל רו לא אניס לי' והמעיין בכל התשובה עד סופו יראה דלא נשאל כלל אם הוא אסור בקרובותי' ולא איירי מזה כלל בכל התשובה זולת אם היא יש בה חשש סבלונות מטעם קלא שהוציא המשודך קול שיש לו עדים שנתן לה סבלונות. וע"ז סובב קוטב התשובה וע"ז כתב להתירה מכמה טעמים הואיל והיא מכחשת לאו כל כמיני' לאוסרה. ועוד דהוא קלא דבתר אירוסין ועוד דאינו קול גמור. ועוד דלא חיישינן לקלא דסבלונות ועוד כיון דאתכחיש בעדים מבטלינן קלא. וע"ז כוונתו דאלו לא אתכחש בחזרה לחוד לא הוי מבטלינן קלא אלו הי' נאמן מתחלה לאוסרה כיון דכבר שויה לנפשי' חד"א ליאסר בקרובותיה א"כ נשאר הקול גם גבי דידה. אבל השתא שבאו עדים ואתכחיש בעדים ממילא אף דהוא אסור בקרובותי' אכתי אנן אעדים סמכינן. או דכוונתו לפי ס"ד דנאמן לאוסרה א"כ החזרה לא מהני כמו גבי דידי' לא מהני חזרה דכבר שויה חד"א לגבי דידי' ה"נ לא מהני חזרה לגבי דידה כיון דהי' נאמן תחלה ושוי' לה חד"א. ואולי יש איזה חסרון בדבריו דבלא"ה יש בתשובה חסרון הניכר בכמה מקומות ויותר נכון לומר כן מלייחס סברא כזו לגדול כמותו דנהירין לי' שבילי דכולא תלמודא ולעשות מחלוקת בינו להרשב"א ז"ל. והדבר ברור דאפי' חזר בו ויש עדים מכחישים אותו לא מהני בלא אמתלא ודמיא להודה בהודאה באתם עדי ואח"כ חזר ואמר שאינו חייב דלא מהני מיגו דפרעתי. ואם באנו להקל מצד האמתלא יפה כתב מעכ"ת דאף דעל מה שאמרה שקר יש לה אמתלא מ"מ אנו באין לדון ולאוסרה מצד שהחזיקה עצמה בא"א ואמרה שבעלה עדיין חי והרחיק נדוד וע"ז אינה נותנת אמתלא. ומה שאמרה שהיתה מתייאשת מלהנשא עוד מחמת חסרון כיס להשיג רשיון אין זו אמתלא של כלום דמה בכך שלא איכפת לה אכתי לאיזה צורך החזיקה עצמה בא"א ולא מצינו בכל הש"ס אמתלא כזו. ובכ"מ האמתלא שהיא נותנת הוא טעם שהיתה מוכרחת לשקר א (ח"ג) הגיעני נידון האשה שהחזיקה עצמה בא"א בשביל טובתה וכאן לא הי' לה שום טובה מזה שהחזיקה עצמה בא"א:
ואם כי דבר זה אינו צריך ראי' כיון שלא מצינו בשום מקום שמועיל אמתלא כזו אין להקל. אמנם אעפ"כ יש להביא קצת ראי' מעובדא דא"א אני דקאמר בגמרא שנתנה אמתלא שבתחלה באו אלי' ב"א שאינם מהוגנים אמרתי מקודשת אני עכשיו שבאו ב"א מהוגנים עמדתי וקדשתי א"ע. והנה בש"ע שינה מל' הגמרא וז"ל. ואם נתנה אמתלא שאמרה כן כדי שלא יקפצו עליה ב"א שאינם מהוגנים. ואין דרך הש"ע לשנות מלשון הגמרא ושלא להעתיק לשון הגמ' כצורתה ונלע"ד דבכיון שינה הלשון משום דבגמרא הי' מקום לפרש דה"ק בתחלה באו אלי ב"א שאינם מהוגנים אמרתי כו' ובלא"ה לא רציתי להנשא להם ולכך לא איכפת לי במה שאמרתי נתקדשתי ובאמת ס"ל להש"ע דאין זה אמתלא כלל. לכך שינה הלשון וכתב כדי שלא יקפצו עלי' ב"א שאינם מהוגנים להורות לנו דזה דוקא הוי אמתלא אבל מה דלא איכפת לה לא הוי אמתלא. ואף דיש לדחות דהתם לא נתייאשה דאולי למחר יבואו ב"א מהוגנים ולא הי' לה להחזיק א"ע בא"א. דבאמת זה אינו חדא מה בכך דלמחר יבואו מהוגנים באמת תאמר אמתלא, וגם אין לבדות חילוקים מלבנו להקל. ועוד דלא מפיה אנו חיין, דגם כאן גזירה עבידא דבטלה וגם אולי תשיג ידה או יד מי שירצה לישאנה. ואנן בעינן אמתלא גלויה וניכרת לב"ד שיש ממש בדבריה כמבואר ברמב"ם וש"ז, ויתבאר עוד לקמן:
ועוד אני חוכך בנידון דידן לפי מה שבא במכתבו קודש דרומעכ"ת שהעדים העידו שבקשה מאיש הנושא גיטין שיביא לה גט מבעלה והוא הבטיח להביא לה בתוך שלשה שבועות בלא כתובה א"כ הוכרחה להזכיר שם הבעל מה שמו ושם אביו ושם מקומו וא"כ אולי באמת יש אחד ששמו כך כמו האיש שהזכירה ואמרה שהוא בעלה ואם כן באנו לדון בדינו של הרא"ה והביאו הר"ן והש"ע דכל שאמרה נתקדשתי לפלוני לא מהני שום אמתלא דאינה יכולה להפקיע שעבודו. וראיתי למהריב"ל בחלק ראשון שהשיג על הרא"ה מטענת שלא להשביע שיכול להפקיע מה שהודה לחבירו. ולענ"ד כוונת הרא"ה הוא לפמ"ש תחלה דעיקר לשון האמתלא הוא בדברים הניכרים אצלינו אמת אע"פ שאין ידועים לנו. וע"ז כתב אח"כ דאם הודית שנתקדשה לפלוני לאו כל כמיני' להפקיע שעבודו, כוונתו דאינה נאמנת לגבי אחר וא"כ אין כאן קושיא מטענת שלא להשביע דשם האמתלא ידוע לנו שהיא אמת דכן דרך העולם להודות שלא להשביע ומעולם לא הי' שם שום הודאה כלל. וראיה לדברינו דהרי יש פוסקים דס"ל דאף דלא טעין טענינן ליה וכאן צריכה להוציא האמתלא מפי' כמבואר ביו"ד סימן קפ"ה ע"ש:
ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה הח"מ. ואין להביא ראיה משלא להשביע דאף שאמרו דברים יתירים מהני אמתלא דהרי בשלא להשביע אין כאן אמתלא מה שהודה שהוא חייב לזה דהרי היה יכול לומר סתם שחייב כדי שלא להשביע ואפ"ה מהני האמתלא וא"כ ה"ה הכא אף אם הוסיפה דברים שבעלה חי מהני אמתלא. דזה אינו, דנלע"ד דאף מהריב"ל לא הוקשה לו מטענת שלא להשביע על דינו של הרא"ה אילו אמרה אמתלא דב"א שאינם מהוגנים משום דטעם גדול יש לחלק ביניהם דבטענת שלא להשביע עיקר כוונתו שאחרים יאמינו לו שאינו עשיר לכך י"ל דלכך פורט למי הוא חייב כדי לחזק דבריו שיאמינו לו ביותר אבל בב"א שאינם מהוגנים דבלא"ה אין האשה מתקדשת אלא לרצונה רק שהי' רצונה לדחות בני אדם שאינן מהוגנים וכיון שתאמר נתקדשתי סתם או א"א אני ממילא שויה נפשה חתיכה דאיסורא ושוב אי אפשר שיקפצו עליה בני אדם שאינן מהוגנים דהרי היא אסורה לכל העולם כל שלא נתנה אמתלא לדבריה ולא היתה צריכה לחזק דבריה שיאמינו לה ולכך בודאי מודה מהריב"ל דאמתלא זו לא מהני. רק דהוי קשיא ליה דהרא"ה סתם וכתב דשום אמתלא לא מהני וא"כ ה"ה בנידן דידן כיון שלא היתה צריכה לאמר שבעלה חי ממילא לא מהני אמתלא:
ועוד נלע"ד דלא מבעי' כאן דהוצרכה לומר עכ"פ שהי' לה בעל רק שהוסיפה ואמרה שהוא חי והרחיק נדוד לא מהני אלא אפילו אם היתה יכולה להשיג מבוקשה בטענה אחרת לגמרי ג"כ לא הוי אמתלא כיון שהיתה יכולה לומר באופן אחר השקר בשביל האמתלא שהי' לה שוב אין מקבלין האמתלא ולא אמרינן דלא עלה על לבה שקר אחר. ק"ו כאן דבטענה זו עצמה היתה יכולה לגרוע דברים ושלא להחזיק עצמה בא"א. ותחלה אומר דלכאורה לפמ"ש מו"ז בתבואת שור ס"ס א' ס"ק ע"ח כל שהחזיקה עצמה אף בדיבור ולא הי' לב השומעים חלוק לא מהני האמתלא וא"כ בכאן לא הי' לב השומעים חלוק. ועוד דכבר כתב מו"ז שם דאף באומרת נדה אני כל שאמרה דברים המוכיחים לאמת דבריה בשעת הדיבור שוב לא מהני שום אמתלא דכבר הוחזקה בדיבור זה ואין אמתלא מועיל נגד החזקה:
(ומכאן ראיה דאמירה לפני השכינות לא הוה חזקה דהרי רש"י פי' כגון לבשה בגדי נדה משמע אמירה לא מהני. ומו"ז לפי שיטתו יישב לשון רש"י ודוק. אבל אין זו ראיה לנ"ד דהתם לא אמרה יותר ממה שהיתה צריכה משא"כ בנידון דידן ודוק):
וא"כ כאן עשתה דברים המוכיחים והלכה להפ"ח ושלחה שמשים אחר המביא גיטין ושאלה אם יש לו גט מבעלה ובקשה ממנו שיביא לה גט ומחלה הכתובה והרי ע"י מעשים אלו נתחזקה לא"א ושוב אין מועיל אמתלא. ואין להביא ראיה מתשובת הרא"ש כלל ל"ה הביאו הש"ע סימן מ"ו דשם ג"כ שכרה עדים לכתוב לה גט ואפ"ה פסק הרא"ש דמהני אמתלא, דז"א דשם לא הוחזקה לא"א דלא היתה יכולה להתחזק כיון דכבר נתקדשה לאחר ולא היתה יכולה להפקיע עצמה מבעלה. משא"כ כאן דהיתה נאמנת להחזיק עצמה בא"א וכיון שהוחזקה שוב לא מהני אמתלא נגד חזקה:
אמנם לולא שאיני כדאי לדון נגד מו"ז הי' נלע"ד דלחנם דחק לומר דבההיא דבא"א אני הי' לב השומעים חלוק דאולי אומרת כן בשביל ב"א שאינם מהוגנים וגם קשיא לי לפי דבריו שאילו הי' ידוע שלא באו אליה ב"א שאינם מהוגנים ולא היתה נותנת אמתלא היה חזקה גמורה כשאר חזקות דהי' מלקין ושורפין על החזקות, כן נראה מבואר למעיין בלשון מו"ז. ובאמת דבר זה קשה לאמרו דהרי פסק הרמב"ם דאם אינה נותנת אמתלא או שאין ממש בההיא אמתלא אכתי קדושין תופסין בה. ובאמת בודאי בשאר חזקות דהיו מלקין ושורפין אין קידושין תופסין בה. וכן נראה קצת מלשון הרא"ה שהעתקתי למעלה. ולכאורה הי' נראה לע"ד לחלק באופן אחר דודאי לא מהני אמתלא נגד חזקה, אמנם באיש ואשה שבאו ממד"ה ונוהגין כדרך איש ואשתו הם לפנינו בחזקת א"א ולא שייך לומר סתם אשה בחזקת פנויה דהרי אדרבא אשה כזו סתמא היא א"א דהרי ודאי יש פנויה וא"א בעולם ונגד זה לא מהני שום אמתלא להוציאה מחזקה. וכן בנדה כל שראוה השכנות לובשת בגדי נדה הרי היא מוחזקת לנדה מן הסתם ושוב אינה נאמנת להוציאה מחזקה. אמנם אשה שבאה לפנינו בלא איש או אינה לבושה בגדי נדה שקודם שאומרת שהיא אשת איש או נדה היא אצלינו בחזקת טהרה ואף אם אומרת שהיא א"א או נדה אינה נאמנת לגבי אחרים לסתור החזקה רק לגבי דידה, ותדע דהרי באמירה לא לקי ובלבשה בגדי נדות לקי לכך כיון דאינה נאמנת לגבי אחרים לסתור החזקה ואינה אסורה רק מטעם דשויא נפשה חד"א. ממילא בחוזרת ונותנת אמתלא מהני דלא שויא חד"א:
אמנם לפ"ז כל היכא דנאמנת מדינא לא מהני אמתלא אח"כ כיון דנאמנת להפקיע עצמה מחזקה וכ"נ ממ"ש התו' ביבמות קי"ח ע"ב ד"ה אמר לי' תנינא שכתבו שם גבי המזכה גט לאשתו במקום יבם הקשו דלמא הטעם דשויא נפשה חד"א, ותירצו דמשמע דאמתלא לא מהני משמע דדוקא היכא דהאיסור משום שויא נפשה חד"א מהני אמתלא אבל כל היכא דנאמנת מדינא לא מהני:
ובזה יש ליישב מה שהקשה בתשובת פני יהושע בחלק אה"ע סימן א' בתוס' דכתובות דף ס"ג ע"ב ד"ה אבל אמרה כו' דאמאי לא תירצו דמיירי דאמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה ונתנה אמתלא לדברי', וע"ש מה שהאריך להוכיח מזה, ואני כתבתי במקום אחר באריכות מה שנלע"ד בזה, אמנם קושייתו יש ליישב כמ"ש בעצמו כיון דנאמנת במיגו ונאמנת מדינא לא מהני אמתלא. ומה שהקשה לנפשי' דא"א לומר כן דהרי בנדה נאמנת מדינא מטעם וספרה לה אפ"ה מהני אמתלא. לפענ"ד אין ראיה דעיקר קרא אתי דנאמנת לומר טהורה אני אע"פ שהוחזקה נדה כמבואר בתוס' ריש גיטין משום דהוי בידה או לא אתחזק איסורא ע"ש, אבל לאיסורא באמת אינה נאמנת רק מטעם דשויא אנפשה חד"א דהרי אין בעלה לוקה עלי' באמירה דידה אא"כ מוחזקת ממילא מחמת לבישת בגדי נדותה כדכתיבנא ובזה באמת לא מהני אמתלא. אמנם עדיין אין חילוק זה מספיק דאכתי תקשה מטבח שעשה סימן בראש הכבש ואמר שהוא טרפה דנאמן מדינא ואפ"ה מהני אמתלא וכן האומר בני ממזר דנאמן מדינא דכתיב יכיר ואפ"ה מהני אמתלא. אלא ע"כ אנו צריכין לחילוקו של רבינו הגדול מו"ז זלה"ה. אמנם באופן זה דכל היכא דאינו נאמן מדינא ואינו יכול להוציא מחזקה ראשונה כמו באשה שאמרה א"א אני שאינה נאמנת נגד אחרים להוציא א"ע מחזקתה אע"ג דלגבי דידה נאמנת מטעם דשויא נפשה חד"א. מ"מ כל שנותנת אמתלא לדבריה נאמנת ששוב לא הודית מעולם הודאה לאיסור ולא נעשית חד"א ונשארה על חזקתה הראשונה, אמנם היכא דנאמנת מדינא להוציא א"ע מחזקתה הראשונה הרי היא עתה בחזקת איסור ושוב לא מהני אמתלא. אמנם אף היכא דנאמנת מדינא כל שהי' לב השומעים חלוק בשעה שאמרה כן בשביל האמתלא אף שהתורה האמינתה היינו באומרת באמת בלא אמתלא אבל כל שלב השומעים חלוק בשעת מעשה נאמנת אח"כ לחזור מדברי' ולדברי' האחרונים אנו שומעין כיון שגם בשעת מעשה הי' לב השומעין חלוק אולי אומרת כן מחמת האמתלא וא"כ לק"מ מטבח ומהאומר בני זה ממזר דכבר כתב זקני דשם הי' לב השומעים חלוק. אמנם לפ"ז צריכין אנו ליישב קושית הפני יהושע מה שהקשה אמאי לא מתרצי התוס' דמיירי באומרת טמאה אני ונותנת האמתלא. וי"ל דהרי כתבנו דלא מהני אא"כ הי' לב השומעים חלוק בשעת מעשה כיון דנאמנת מדינא הטעם מיגו וא"כ ממ"נ אם בשביל אמתלא זו היתה יכולה לומר מאוס עלי וג"כ היתה משגת מבוקשה א"כ אין זו אמתלא כלל דהרי היתה יכולה לומר מאוס עלי והיתה משגת מבוקשה ולא היתה צריכה להחזיק עצמה בטמאה. ואי לא שייכה האמתלא בטענת מאוס עלי א"כ בלא"ה לא היה מיגו כלל בשעת מעשה כיון שהיה לב השומעים חלוק בשעת מעשה אולי אומרת כן מחמת האמתלא וא"כ לא היתה יכולה לטעון מאוס עלי כיון דהאמתלא לא שייכא בטענת מאוס עלי. וע"כ התוס' לא נחתי להכי וס"ל דכל כה"ג ה"ל לגמ' לפרושי דאל"כ לא הוי מקשה מידי ודוק:
והנה לפמש"כ מוכח דכל שהיתה יכולה לטעון טענה אחרת לגמרי והיתה שייכא האמתלא בטענה זו כמש"ל ק"ו היכא דהיתה יכולה לטעון אותה טענה עצמה כמו בנ"ד ולא היתה צריכה להחזיק א"ע בא"א. ובמ"ש יש לכוון לשון הראב"ד פ' י"ח מה' א"ב שכתב באשת כהן שאמרה נאנסתי שאם נתנה אמתלא לדבריה שאמרה כן מפני שנתנה עיניה באחר מהימנא שהרי לא הודית הודאה לאיסור ולא נתקבלו דבריה ודמיא לאשה שאמרה א"א אני וכו' וכבר ראיתי מי שעמד על דבריו וכתב בהם סברא זרה בלי טעם, אמנם לפמ"ש יבוא על נכון דאילו היינו מקבלים דבריה לגבי בעלה ולא היינו חוששין בשעת מעשה לעיניה נתנה באחר וגם היתה יכולה להפקיע עצמה מבעלה וצ"ל דמהימנא מדינא כפי משנה ראשונה דחזקה דאי לאו קושטא הוא לא הוי מבזה נפשה בודאי לא מהני אמתלא כמש"ל, אמנם עתה שלא נתקבלו דברי' ואינה נאמנת מדינא רק דס"ד לאוסרה לכהנים אחרים משום דשויא חד"א ולזה מהני אמתלא והחילוקים שכתבתי למעלה נלע"ד מוכרחים מסוגיות הגמ' דיבמות דף קי"ח שהבאתי למעלה דמבעיא לי' לרבא המזכה גט לאשתו במקום יבם מהו אי אמרינן דזכות הוא או זימנין דרחמא לי' ופשיט לי' מדקתני וחוששין לדברי'. והקשו התו' דלמא הטעם משום דשויא נפשה חד"א ותירצו דחולצת משמע מדינא ועי"ל דמשמע דאמתלא לא מהני, והנה רש"י פירש במתניתין הטעם משום דשויא חד"א. וכן קשה על הרב המגיד פרק י"ב מהל' גירושין הלכה א' וגם על הרמב"ם גופא יש לדקדק כמו שדקדקו התוס' דקאמר חוששין וחולצת ולא מתייבמת ובאמת עיקר הטעם משום דשויא חד"א, אמנם צ"ע לבאר באמת לשיטת התוס' מאיזה טעם באמת היא אסורה מדינא ולא מהני אמתלא וגם ברש"י שפי' בפשיטות האיבעיא דאי רחמא לי' או סניא לי' לא היינו חוששין צריך ביאור אמאי לא שויא חד"א ולא נתבאר בדברי רש"י דמיירי באמתלא אגב ראיתי במש"ל פ"ט מהל' אישות שהקשה אמאי לא הקשה תוס' ארישא ואישתמיטתי' שכבר עמד ע"ז וקני מוהרש"א אמנם מה שישב ע"ז איני מבין במאי שכתב דתוס' פירשו דמאינה נאמנת דסיפא פשיט לה:
וזה תימא איך נאמין לה נגד החזקה ומשנה שלימה שנינו אין האשה נאמנת לומר מת יבמי גם מ"ש עוד שם דהשתא דייק לה שפיר הא דאינה מתייבמת וכו' אינו מובן לענ"ד, אמנם לענ"ד ברור דעת התוס' פשוט דהא דאינה מתייבמת י"ל משום חד"א אמנם משום חד"א לא היינו כופין לחלוץ אע"כ דמדינא חולצת אמנם קושיות מו"ז מהרש"א ומשל"מ לפענ"ד בלא"ה לק"מ דס"ל לתוס' דהא דסניא לי' ליבם לא מבעיא דודאי רוב נשים שונאות ליבם וכן דייק לישנא דבעל האיבעיא כיון דסניא לי' וכן מבואר בהדיא בתוס' דף צ"ד ע"א ד"ה כיון דסניא לי' רק דמיבעיא לי' אולי לפעמים רחמא לי' וליכא זכות ולכך פשוט רק מסיפא דמוכח דזמנין רחמא לי':
אמנם עדיין צריכין אנו למודעי מה חילוק יש בין רחמא לי' לסניא לי' מדינא. לענין נאמנות נגד החזקה ואם נימא דנאמנת נגד החזקה אמאי לא ניחוש לדבריה אם רחמא לי' או סניא לי' ומה שנלע"ד דהתו' הקשו בדף צ"ג בד"ה כי תבעי' אמאי אינה נאמנת במת בני ואח"כ בעלי כיון דדייקא אע"ג דרחמא לי' ותירצו דלא הקילו רק משום עגונה ולפ"ז ברור אף דלא רצו להקל כיון דליכא תקנות עגונות מ"מ לחומרא ודאי איתרע החזקה כיון דדייקא ולכך חוששין מדינא אמנם לכאורה כיון דעכשיו חוזרת ואומרת להיפך א"כ ממ"נ או נסמוך על דיוק של עכשיו או נימא דהשתא חזינן דאתתא זו לא דייקא וא"כ נסמוך על חזקה:
ראשונה שהיתה בחזקת היתר לשוק וצ"ל כיון דמתחלה היתה נאמנת מדינא ונתחזקת לאיסור שוב לא מהני אמתלא. וא"כ לפ"ז י"ל דזה בעצמו כונת הפשיטות:
מסיפא דנאמנת מדינא משום דיוק דידה דלכאורה קשיא מהיכי מוכח דזמנין דרהמא לי' דא"ל דאי סק"ד דסניא לי' א"כ לא דייקא ואינה נאמנת נגד החזקה. דהרי בדף צ"ד איפשטא הבעיא דאע"ג דסניא לי' דייקא, וכן משמע שם בתוס' בסוף ד"ה הנ"ל, ואע"ג דאיכא למימר דע"כ לא כתבו התוס' רק לפי האבעיא דע"א במלחמה אבל לפמ"ש הרי"ף והרא"ש דאיפשטא הבעי' דע"א במלחמה מהא דדגלת דאנסבה רבא לדביתהו א"כ איפשטא הבעי' משום עבידא לאגלוי':
אמנם כבר הארכתי במקום אחר דהרואה יראה בשיטת הפוסקים דאע"ג דסניא ליבם דייקא וכן הוא בחידושי רשב"א גבי ע"א בקטטה יעוי"ש:
אמנם נלפע"ד דהכי קא פשיט דאי סק"ד לעולם סניא לי' א"כ עכ"פ להני אמתלא אע"ג דהיתה תחלה נאמנת:
מדינא מ"מ כיון דבשעת דיבורה הראשון הי' לב השומעין חלוק דאולי אומרת כן מחמת דסניא לי' וכבר כתבתי דאע"ג דנאמנת מדינא אפ"ה כל שהי' לב השומעים:
חלוק מבד האמתלא מהני האמתלא כמ"ש מו"ז ז"ל אע"כ דזימנין דרחמא לי' וא"כ לא הי' לב השומעים חלוק ולכך אין מקבלין ממנה האמתלא. זה נלע"ד כוונת הפשיטות לשיטת התוס' וא"כ מוכח כמש"ל אמנם:
לשיטת רש"י משמע דפשיט מרישא וסיפא דזמנין דסניא לי' וזימנין דרחמא לי' ומשמע מלשונו ומשיטת הה"מ דאע"ג דקתני חולצת לא דייק מדינא דוקא רק דטעמא משום דשויא חד"א וצ"ל הפשיטות של הפשטן דתליא לי' אי רחמא לי' או סניא לו' משום דס"ל דלא אסורה:
מדינא משום דאינה נאמנת נגד החזקה וצ"ל או:
דס"ל דמשום רחמא לי' או סניא לי' חיישינן דלא דייקא והא דאפשיטא האיבעיא דף צ"ד הוא משום דעבידא לגלויי והא דנאמנת במת בעלי כדי שתתייבם:
משום דנגד הבעל לא שייך רחמא לי' או דס"ל כיון דמתניתין ע"כ מיירי בחוזרת עכשיו מדיבורה ואם כן חזינן דלא דייקא ולכך לא אסורה רק משום חד"א אבל מלשון רש"י במתני' משמע כמ"ש למעלה וס"ל לרש"י במתני' דאי רחמא לי' או סניא ליה לא שייך חד"א. אמנם צריך ליתן טעם לדבר דאין לומר הטעם כמ"ש הרא"ש ותוס' ביבמות באומרת טמאה אני לך דלא אמרינן שויא. חד"א משום דרוב נשים משקרות וא"כ ה"ה הכא אם נימא דכל הנשים שונאות ליבם:
א"כ רוב משקרות דלענ"ד זה אינו דע"כ לא סמכו:
על (זה) רק דוקא לגבי בעל דאינה נאמנת להפקיע עצמה מבעלה וא"כ אע"ג דברישא י"ל דאינה נאמנת להפקיע א"ע מיבם משא"כ בסיפא אמאי לא נימא דשויא חד"א להנשא לשוק. והנראה לפענ"ד לשיטת רש"י דס"ל דאי כולה סניא או רחמא כל שחוזרת בה אע"פ שאינה נותנת אמתלא לא שויא חד"א דאנן טענינן לה דבשביל דסניא או רחמא אמרה כן כמו בטענת שלא להשביע לשיטת הפוסקים דטענינן לי' אבל אי לפעמים רחמא לי' ודאי לא טענינן לה. אמנם אם טוענת בפירוש דאמרה כן משום דסני' או רחמא אין הכרע בשיטת רש"י אם מקבלין ממנה:
אמנם יותר נראה דאין מקבלין ממנה מדקתני סתמא וס"ל כשיטת התוס' דמשמע דאין מקבלין האמתלא דס"ל הטעם משום דלפעמים רחמא ולפעמים סניא אין זה אמתלא גלויה וניכרת לב"ד. וגם חזה ראי' לנ"ד דכ"ש דאין זה אמתלא גלויה וניכרת שעשתה כן והחזיקה עצמה מטעם דלא איכפת לה, ועיין בדף קי"ח ע"א ד"ה סד"א הא' ונראה דכוונו ג"כ למה שכתבנו. אמנם יש לפרש שם כמו שכתב הח"צ דאף אם שתקה אסורה ודוק:
עוד נלענ"ד להביא ראיה דאף כל שהיתה יכולה לומר טענה אחרת אין מקבלין תמנה אמתלא מהא דכתב הרב המגיד פרק י"ח מהל' א"ב לחזק דעת הרמב"ם שהבאתי לעיל דבאשת כהן שאמרה נאנסתי אסורה לכל הכהנים ואין מקבלין ממנה אמתלא דעיניה נתנה באחר והביא ראיה מסוגיא דכתובות היא אומרת משארסתני נאנסתי והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך דר"ג ס"ל דנאמנת וקאמר בגמרא הטעם משום מיגו דאי בעי' אמרה מוכת עץ אני דלא מיפסלה נפשה מכהונה ומזה הביא הרב המגיד ראיה דאין מקבלין ממנה האמתלא, וכבר עמד הח"צ בתשו' סי' ק"ן על דברי הרב המגיד הללו שקשין להולמם ע"ש והניחם בצ"ע. אמנם טרם נשית לב ליישב קושית הח"צ על הה"מ להבין פשוטן של דבריו היה נראה בעליל דכוונת הרה"מ דודאי כל האמתלאות מקבלין זולת האמתלא דעיניה נתנה באחר אין מקבלין מפני הטעם שנתן הה"מ כיון שאינו מחויב לגרשה א"כ ע"כ הראי' שהביא מסוגיא משארסתני נאנסתי ע"כ נאמר על זה האופן דמוכח דאין מקבלין ממנה האמתלא דעיני' נתנה באחר דאילו היינו מקבלין האמתלא דעיניה נתנה באחר לא הוות מיפסלה נפשה מכהונה דהיתה יכולה ליתן אמתלא זו, והנה לפי זה תקשה כיון דעכ"פ מודה הה"מ דמקבלין ממנה האמתלא א"כ אכתי לא מיפסלה נפשה מכהונה דהרי אכתי יכולה לומר בתולה הייתי או קודם שארסתני נאנסתי ואמרתי כן מפני הכתובה דהרי בטוענת בתולה אני מפסדת הכתובה אלא ע"כ דאין זה אמתלא דהרי היתה יכולה לומר מוכת עץ אני ולא היתה מפסדת הכתובה ולא הית' צריכה לפסול א"ע מכהונה וא"כ מוכח ג"כ שכל שיכולה לומר טענה אחרת אין מקבלין ממנה אמתלא:
אמנם ליישב הקושיות שהקשה הח"צ על דברי הה"מ נלענ"ד דהנה הח"צ הבין בדברי הה"מ שפי' מיפסלה נפשה מכהונה היינו מבעלה הכהן וע"ז הקשה דהרי בלא"ה אסורה לבעלה הכהן דאומר פ"פ מצאתי נאמן לאוסרה עליו, ובאמת לכאורה אי אפשר לפרש דברי הה"מ באופן אחר דאי אפשר לומר דמיפסלה נפשה מכהונה היינו מכהנים אחרים דהרי בלא"ה כיון דאסורה על בעלה וצריכה להתגרש מכ"ש אם נימא דעיניה נתנה באחר ע"כ תתגרש ותאסר ממילא לכהנים אחרים אע"כ כמו שפי' הח"צ דקאי על בעלה הכהן אמנם לפ"ז מה שכתב עוד להקשות לפי שיטת הרשב"א דא"כ אין כאן מיגו דמוכת עץ די"ל עיניה נתנה באחר, ואין לומר דלא שייך עיניה נתנה באחר כיון שהוא טוען עד שלא ארסתיך והיה מקח טעות דאם כן בלא"ה תקשה להה"מ דאיך היא יכולה ליתן האמתלא דעיניה נתנה באחר אע"כ דהה"מ מוכיח סברת הרמב"ם דא"כ תקשה למאן דסבירא לי' כנסה בחוקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה מנה וס"ל דתירוץ זה קאי אליבא דר' יוחנן דס"ל הכי רק דלא קאי תירוץ זה על מתני' דמוכת עץ כמו שכתבו המפרשים וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דליכא מיגו אף דבאמת הרמב"ם לא ס"ל כשיטת הרשב"א מ"מ לפי מה שרבה הח"צ לפרש דברי הה"מ אליבא דהרשב"א קשה כנ"ל. אמנם מה שנלענ"ד בישוב הקושיות דנלענ"ד דלתירוץ הראשון דמשני משום מיגו לא ס"ל טעמא דחוקה וטעמא רבא איכא כמו שכתב הפני יהושע משום דהרי בעולה לפנינו נמצא לפ"ז האומר פ"פ מצאתי מותרת לכהן כקושית התוס' בסוגיא דפ"פ דנעמידנה בחזקת כשרה לכהונה והתוס' תירצו דאיכא חוקת הגוף נגדה אמנם כבר הקשה ג"כ הפ"י דהא איכא חדא במקום תרתי איברא באמת י"ל דהרמב"ם פסק כר"ש דלית לי' חדא במקום תרתי. אמנם כבר כתב המש"ל פרק י' מה' מקוואות דטעם הרמב"ם דפסק כר"ש משום דסמך עצמו על שינויא בתרא בריש נדה דדוקא בנדה פליגי דטומאה למדו מסוטה משא"כ השאר דברים. אמנם לתירוץ הראשון בריש נדה פליגי רבנן עלי' דר"ש בכל דוכתא ולפ"ז הוי בפ"פ חדא במקום תרתי ומותרת לכהונה להאי שינויא וא"כ מותרת לבעלה כהן ולמאן דס"ל כנסה בחזקה בתולה יש לה כתובה מנה אינה נאמנת דשמא עיניה נתנה באחר כמ"ש לעיל בשם הרב המגיד ולענין מיגו לעולם אמרינן דיודעת הדין כמו שכתב הש"ך סימן ס"ו ס"ק נ"ו ולכך נאמנת במיגו דמוכח עץ כך הי' נראה לי לפע"ד. אמנם אכתי קשיא לי לשיטת הרשב"א והר"י גבי גבינות שכתבו בריש חולין וכ"כ שם הר"ן דכל שיצאה מחזקתה שעה קודם שנודע לנו יצאת מחזקתה לגמרי ואיתרע לגמרי חזקת הגוף, ודברי הש"ך סי' פ"א ס"ק ט' שחילק בין כתם לגבינות צ"ע דבודאי התם עדיף טפי דאנו דנין על החלוק שהי' לו חזקה ברורה וגם ע"כ צ"ל דרוב חלוקים טהורים תדע דתוס' מקשים מכתם לב"ש דס"ל כל הנשים דיין שעתן וכולן בחוקת טהרה (ולא חילקו ש בפשיטות דבכתם ליכא רובא:
נחזור לענינינו דא"כ הרי כאן בפ"פ איתרע חזקת הגוף לגמרי ואף אם נדחוק דאפילו בכה"ג פליג ר"ש ומשוי לי' ספיקא אכתי, הרי כתב הר"ן בסוגי' דהיה בה מומין דאיצטרך לטעמא דברי ושמא דאל"ה הוי אמרינן כאן נמצא גבי משארסתני נאנסתי ואף להוציא ממון כתב לכאורה כן דהרי תנא תונא כלה בבית אבי' לקדושין אמנם זה יש לדחות דהתם הוי תפיסה מספק וי"ל דע"כ לא משוי כאן נמצא לודאי אלא א"כ יצאה לרשות אחר ולא מחזקינן מרשות לרשות אמנם בעודה ברשות לא משוי לודאי שהי' מקודם רק דמרע לגמרי לחזקת' והוי ספק וכיון דקימ"ל כן א"כ הדרא קושיא לדוכתא דבפ"פ נעמידנה בחזקת היתר. לכהונה ומה שנלענ"ד בזה דאע"ג דלענין ממון בעודה ארוסה היא ברשות האב ולאחר הנשואין היא ברשות בעלה מ"מ לענין איסורי ביאה תיכף משנתארסה יצאה מרשות אב ושייך לומר כאן נמצא אחר אירוסין כאן הי', ודברי הב"ש בסי' ל"ט ס"ק י"א שרצה לומר דבנמצא ברשות האב לדעת הטור לא בעי' גיטא תמוהין מאוד דעכ"פ צריכה גט מטעם דשויא נפשה חד"א ובזה מיושב מה שהקשה מהא דהדרי הקידושין ולא חיישינן שמא יאמרו קידושין תופשין, אמנם אף לפמ"ש שהוא ספק שקול וכאן נמצא אינו ודאי רק מרעא החזקה, יש ג"כ ליישב והארכתי במקום אחר, אמנם אף לדעת הב"ש יש לחלק עכ"פ דכל הספק בגוף הקידושין לא שייך רשות אחר אירוסין אבל אם הספק בביאת איסור אחר אירוסין והיא מקודשת בודאי רק הספק אם נאנסה קודם האירוסין או אחר אירוסין נחזור לענינינו אמנם על ר"א מקשה התוספת שפיר דאיהו לא סבירא לי' כאן נמצא דהרי משני תברא מי ששנה זו לא שנה זו אבל לכאורה קשיא על ר"א מכתם שנמצא בחלוק שהביא הרשב"א והר"ן ריש חולין וצ"ל דס"ל באמת דתלי' בפלוגתא דר"ג ור' יהושע או דר"ש אפילו בכי האי גוונא משוי לי' ספק אף דאיכא חדא במקום תרתי. הדרן למילתא לפ"ז י"ל דלתירוץ הראשון דהטעם משום מיגו באמת פ"פ מותרת לכהן לשיטת הה"מ א"כ הא דקאמר דמיפסלא נפשה מכהונה היינו מכהנים אחרים דשוי' אנפשה חד"א וא"כ שפיר מוכיח הה"מ סברת הרמב"ם, ואין לצדד ולהקל בנ"ד ממה שכתב בפ"י בתשובה הנ"ל דאעפ"י שאמרה זה בעלי כיון שלא אמרה בפירוש שנתקדשה בפני עדים לא נתחזקה באיסור. היות לפענ"ד דבריו לא נהירין בזה כלל דודאי יש לחלק בין אמרה שנתקדשה דמשמע אירוסין די"ל דלא נתקדשה בעדים אבל באומרת זה בעלי דמשמע נשואין וכניסה לחופה דזה אין דרך לעשותו בלא עדים ובפרט בזמן הזה שעושין החופה בפומבי ק"ו בנ"ד שאמרה שהולד זה מבעלה דהחזיקה עצמה בנשואה דאין דרך נשואין בזמן הזה בלא עדים: