אור ברסלב

תשובות הראם חלק א· רבי אלכסנדר סנדר מרגליות

תשובה יז

תשובה טז

נידון שוחט שהשבועוהו שלא לשחוט בלתי עומד ע"ג מומחה בשביל חשד ואחר זמן מה בסיבת מחלוקת בקהלה עמדו מקצת אנשים מכפיאת השוחט על פי השר לשחוט בינו לבין עצמו כדי להקניט חביריהם

ראיתי לבאר תחלה דין העובר על שבועתו מחמת אונס כזה והנה ביורה דיעה סי' רל"ב סעיף י"ב נדרי אונסין כיצד וכו' וכתב בהג"ה ואם אירע לו אונס והיה אפשר לסלקו על ידי ממון מקרי אונס וכן אם צוה עליו השר שלא לקיים שבועתו ונדרו אפי' הכי לא הוי רק אונס ממון מקרי אונס מכל מקום אם בקל יכולין להשתדל לא מקרי אונס עכ"ל רמ"א והוא מתשובת הרשב"א הביאו הריב"ש סי' ת"ס ומה שנרשם ריב"ש סי' קפ"ז חפשתי ולא מצאתי אמנם הטורי זהב שם והש"ך בס"ק ק"ג הקשו בשם הב"ח האיך מותר לו לעבור על השבועה בשביל אונס ממון ושניהם לדבר אחד נתכוונו דהא דיכול לעבור משום אונס ממון היינו משום דאומדן דעת דאדעתא דהכי לא ישבע והש"ך כתב שכן כתב הריב"ש סי' שפ"ו ובאמת דברי הריב"ש סי' שפ"ו צריך עיין קצת דלכאורה סתרי אהדדי למ"ש סי' ת"ס וז"ל בקצרה בסי' שפ"ו אבל בשביל אונס ממון וכיוצא בו חלילה מלבטל השבועה מפניו ואם יביא ראיה הבע"ד מהא דתנו חלה הוא או שחלה בנו הוי נדרי אונסין והרי חלה נמי אונס ממון הוא שאם רצה שוכר לו משמשין שלש תשובות בדבר. חדא דחלה בנו עדיף מאונס ממון וקרוב לסכנה דמסתמא לא יוכל הנער לעזוב את אביו ועזב את אביו ומת ועוד אפילו את"ל אונס ממון הוא אין זה אלא אונס בשעת חלות הנדר דהיינו קיום התנאי ואין למידין ממנו לשעת ביטול השבועה כמו שבארנו למעלה ועוד דאין זה המשנה ענין כלל לנידון זה וכו' שלא עלה על דעת אחד משניהם שיניח בנו חולה וילך לסעוד שאין ענין האכילה דבר של קפידא כל כך שאינו אלא לכבוד בעלמא או לתועלת מועט ודבר ידוע שלא עלה ע"ד אחד מהם שיחול האסור בענין זה ואונס כזה במקום תנאי קבוע כזה הוא שקראוהו נדרי אונסין אבל בנידון זה שנשבע לבקשת קרובי של האשה ולמלאות רצונה ואין הענין מוכח שיהא רצון שניהם תחלה שלא תחול השבועה אם יקרה לה אונס כזה אינו ענין למשנתינו אפילו יאמר הנשבע אדעתא דהכא לא נדרתי הרי זה פתח היתר ואינו מיחל לעצמו ואפילו חכם לא יפתח לו בזה דהוי נולד ואינו מצוי עוד האריך שם ומצאתי למשנה למלך בהלכות שבועות פ"ב הלכה א' בסופו שהרגיש בסתירת דברי הריב"ש מסי' שפ"ו לסי' ת"ס וכתב וז"ל ודו"ק שפירש ההבדל רב ביניהם דשאני הכא שהאונס הוא שאונסין אותו במה שנשבע שלא לקיים וכן בנידון הרשב"א גם כן הכי הוא ולפיכך אף שהוא אנוס אונס ממון פטור מטעם אומדנא דאמרינן אדעתא דהכי לא נשבע אבל בההוא דסי' שפ"ו הסוכן לא עכבו כדי שיעבור על שבועתו אלא עכבו משום תכלית אחר אלא דממילא אינו יכול לקיים שבועתו כי אם על ידי ממון לזה כתב הרב דחייב לפזר ממון כדי שלא יעבור על שבועתו עכ"ל, ואחר המחילה ונשיקות כפות רגליו אף שדבריו דברי חכמה הראוין לו מ"מ איני רואה מקום לחלק בדעת הריב"ש דלשני חילוקים הראשונים שכתב הריב"ש נראה דבכל גוונא אין לעבור על שבועה משום אונס ממון זולת משום סכנה דכתיב וחי בהם כמבואר שם עיין בדבריו היטיב ולחילוק השלישי נראה מדברי הריב"ש שאם היה הענין מוכיח שלא היה השבעה על דעת כן אף בנידון התשובה בסי' שפ"ו הי' מותר לעבור על השבועה ובאמת לענ"ד דהריב"ש חזר בו בסי' ת"ס והסכים לחילוק השלישי שכתב בסי' שפ"ו מחמת תשובת הרשב"א שהביא בסי' ת"ס ובן נראה מדוקדק לשון רמ"א שאין לחלק בכך וכן נראה מדעת תרומת הדשן סי' רנ"ד דאם נשבע ליסע למקום פלוני ויש סכנה בדרך אף דיכול לשכור תיירים פטור דאונס ממון הוא אונס דאומדנא דמוכח דלא נשבע ע"ד כן ובאמת שני תירוצים הראשונים של הריב"ש צריך לעיין במה שכתב בחילוק הראשון דחלה בנו הוי סכנה אינו מוכרח דהוי לי' לגמרא לפרושי בתינוק שיש לו געגועין דווקא על אביו ומה שכתב דסתמא כך הוא ועזב הנער וכו' הנה לא נאמר מקרא זה, רק על בנימין שהיה בן זקונו ויותר הוא לבדו לאמו ואביו אהבו שהרי לא הקפידו על שמעון ויותר צריך לעין במ"ש בחילוק השני דאין זה אונס רק משעת חלות הנדר כמו שביארתי למעלה לפענ"ד דבריו תמוהין ואעתיק מה שכתבתי לעיל על ענין זה דאונס ממון דהיינו באחד שנשבע ליסע למקום פלוני לישא משודכתו ועכבו הסוכן והיה מוכרח להוציא ממון כדי שיניחו לו הסוכן ליסע לשם וכתב הרב דאין אונס ממון מקרי אונס וכתב דאינו יכול לעבור על איסור רק מחמת פיקוח נפש דוחי בהם כתיב וכתב ואם יאמר שהוא דין מיוחד בשבועה ויליף לה מהאדם בשבועה גם זה אינו כלום זה הכתוב מדבר על שעת חלות השבועה דהיינו שעת שבועה בנשבע על לעבר כי הא דרב הונא ורב אסי ועוד אמרינן בשבועות איזהו שבועות ביטוי וכו' אי דלא ידע אונס הוא וכנגדן במקומות אם חל האיסור פירות במה שעבר כדתנן התם קונם אם אכלתי ונזכר שאכל או שעת חלות הנדר ושבועה שהוא שעת שבועה כגון נשבע להבא על תנאי העתיד באומר שבועה שלא אוכל זו אם אוכל זו ואכל את התנאי קודם בשוגג שהוא שעת חלות איסור שבועה וכיון שהוא שוגג בשעת חלות שבועה אנוס הוא ואין השבועה חלה עליו עכ"ל למעלה והנה הדבר מבואר שאין זה ענין כלל לחלה בנו דהכא אונס גמורה הוא בשעת חלות הגדר דהרי שכח ולא הוי אדם בשנועה בשעת חלות שבועה אבל גבי חנה בנו דזכור הוא בשעת חלות הנדר לאכול אצלו רק משום אונס ממון בשעת חלות הנדר איך מותר לו לעבור שלא לאכול חבירו ויהיה מותר ופטור מהקנס שהדיר הוא או הדירו חבירו ואדרבה הכא גרע טפי דוודאי כולה עלמא מודה דמשום אונס מעון אין לו לשבע על שקר או לעבור על שבועתו אי לאו מטעם אומדנא דלא נשבע ע"כ ודוק היטיב שדבריו תמוהין מאוד שוב מצאתי להרב בעל שפתי כהן בח"מ בהגה' ב"מ סי' צ"ז אות ק"ב שכתב ליישב מה דקשיא מריש סי' שפ"ו לסי' ת"ס דבסי' שפ"ו מיירי באונס ממון שלא מחמת מעשה כלומר שהאונס הוא שלא לעשות דבר זה ותיקונו הוא שיפזר ממון כזה לא הוי אונס אבל בסי' ת"ס מיירי באונס ממון הבא מחמת מעשה כלומר שהאונס הוא שיפרע אותו ממון והרי פרע בעיכוב המושל ולפיכך אונס כזה הוי אונס עכ"ל ודבריו תמוהין דלדבריו תקשה היאך מביא הריב"ם ראיה מדברי הרשב"א לנידון דידי' דמיירי שהמושל כפה אותן שלא לקיים השבועה והתקנה לפזר ממון ע"ש ודבר אמנם כבר הסכימו דבאונס ממון היכא דאיכא אומדנא דלא נשבע על כך מותר לעבור על שבועתו איברא דבמקום שנשבע לבקשת ותועלת חבירו מבואר בריב"ש שהבאתי למעלה דצריך שיהא הענין מוכיח שדעת שניהם הי' שבאם שארע אונס כזה לא יצטרך לקיים הנדר וזה ברור כאשר אבאר והנה בתשובות חכם צבי סי' מ"א הקשה על הרא"ש הביאו הש"ע ביורה דיעה סי' רכ"ח ואה"ע סי' נ' בהמירה אחות המשודכת דאין אבי המשודך חייב קנס ופטור מהחרם משום אומדן דעת דאדעתא דהכי לא נתחייב מהא דכתבו התוס' בכתובות דף מ"ז ע"ב ד"ה שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה שכל שהדבר תלוי בדעת שניהם לא אזלינן בתר אומדנא וראיתי להגאון נודע ביהודא שכתב ליישב בשלושה דברים ולא ישרו בעיני אמנם לפענ"ד הדברים פשוטים מאוד למעיין בלשון התוס' דכוונת התוס' דלוקח פרה מחבירו לא שייך לומר דאם מתה או נטרפה יתבטל המקח מטעם אומדנא משום דוודאי לא היה כן דעת המוכר ואם היה הלוקח רוצה להתנות בכך לא הי' המוכר מתרצה למכור בתנאי זה וא"ל דמה לנו ולדעת המוכר אכתי אם לא היה המוכר מתרצה למכור על תנאי זה לא היה הלוקח מתרצה לקנותו זה אינו דאומדן דעת דכל הלוקחין נכנסין בספק זה לקנות כיון שהוא אומדן דעת ששום מוכר אינו מתרצה למכור על תנאי זה אי כמי לעולם לא יקנה שום לוקח אלא על כרחך דהלוקחין מתרצין וכן הוא הבין ויש עוד טעם בדבר מטעם נסתחפה שדהו וכאשר אבאר עוד לקמן אבל בעובדא דהרא"ש דהמירה אחות המשודכת וודאי שפיר קאמר הרא"ש דאומדנא דמוכח דהמשדך לא נתחייב ונשבע על דעת זה ואלו עלה אונס זה על לבו היה מתנה בכך וא"ל דהמשודכת לא היתה מתרצית ומשתדכת על תנאי זה דמאי לנו ולדעתה אילו לא היתה מתרצית גם הוא לא הי' משתדך עמה והי' משתדך עם אחרת שהי' מסכמת על תנאי זה דאין זה אומדנא דמוכח דשום אשה לא תרצה להשתדך על תנאי זה ואדרבה תנאי הגון הוא והדברים ברורים ועתה כבא לנידון דידן הדבר ברור דמחמת פחד הכאה מעכו"ם יכול לעבור על השבועה אמנם כיון דיכול להיות נדחה מפני השעה ולקיים בנפשו חבי כמעט רגע לילך למקום אחר על זמן זה ועתידין בעלי זרוע ליפול לא הוי אונס כמו שכתב הרא"ש הביאו הב"י סי' י"ז דכל שמצאו נס והמלטה ולא ברחו פסולין לעדות דשוב לא חשיבי אנוסין אעפ"י שהוא לא כ"כ רק על אנשים שהעירו מכל מקום גם לענין שבועה לא מקרי אונס נפשות אם יכול להמלט רק אונס ממון אמנם עדיין יש מקום לבעל דין לקל לחלוק דכבר כתבנו דגם משום אונס ממון יכול לעבור על השבועה משום אומדן דעת אמנם זה אינו דכבר הוכחנו דאם נשבע לחבירו וכ"ש בשביל טובה שעושה לו הדבר תלוי בדעת שניהם וצריך שיהא דעת שניהם שווין שעל אונס כזה לא היה השבועה וכאן ליכא אומדנא ואדרבה אומדנא דמוכח דדעת המשונעת הי' אף אם יצטרך לחיות נדחה ממקומו לא יעבור ועל אופן זה השבועוהו שמינהו לשוחט שלא ישחוט בלתי עומד על גביו וכאן לא שייך מה לנו ולדעתם אכתי הוא לא הי' נישבע על זה אם היו מתנה עמו תנאי זה דאדרבה י"ל להיפך דגם הוא היה מתרצה לתנאי זה דאלו לא הי' מתרצה לא מינהו לשוחט והי' מוכרח תיכף להיות נדחה ממקומו ואין דוחין וודאי מפני הספק ואמרי אינשי בוצינא טב מקרי ואם כן אדרבה איכא אומדנא דמוכת כשהיה מתרצה ולפירש זה עלה בידינו הלכה למעשה שמוכרח הוא לדחות ממקומו ולא לעבור על שבועתו ואם אינו שומע הרי הוא נלכד בשבועתו ופסול לעדות ולשבועה ולכל הענינים יש לו דין חשוד על השבועה וחשוד לאותו דבר שנשבע עליו שיראה פסקו זה ולא יטה אזנו:

ועתה אבוא לדין אותם יחידים הכופין אותו לעבור על שבועתו ומכריחים אותו לעבור על השבועה הדבר ברור שארורים הם לשמים האנשים האלה החטאים בנפשותם המחטיאים אותו וגדול המחטיאו יותר מההרגו כדאיתא במדרש שהרי מצרים וכו' ואף אם היה ההיתר מטעם אומדנא שהי' מקום לומר שאינו עובר על השבועה כלל מכל מקום כבר הוכחתי דאין כאן היתר מטעם אומדנא זולת במעמדו בעיר ולפי שעה יש היתר מטעם אונס ופחד הכאה ואם כן מעבירין אותו בידים על השבועה מלבד זה הרי כתב הרמב"ם והביאו הש"ע סי' של"ד דכ"ד דברים שמנדין עליהם אחד מהם המונע לרבים לעשות מצוה קל וחומר החוטא ומחטיא רבים אוי להם ולנפשותם כי גמלו להם רעה ואין להם חלק לע"ה ואין מספיקין בידם לעשות תשובה ודינם פסוק ביורה דיעה סי' של"ד כמו שכתבתי לעיל קל וחומר בדבר שתקנו משום סייג וגדר שאין ב"ד אפילו גדול בחכמה ומנין יכול לבטל כמבואר ברמב"ם פ"ב מהלכות ממרים אמנם אנו מוכרחין לדון לכף זכות כי חלילה כזרע ישראל לעבור ח"ו בשאט נפש לחטוא להחטיא רבים וח"ו לערות עינו כבודו ולהסיר יראת ד' מנגד פניהם מפני שנאה ומחלוקת בני אדם ואלו בשגגה הוא להם וכאשר יראו דברינו ישמעו ויאמרו אמת ושב ורפא להם ועליהם תבוא ברכות טוב:

אגב אבאר הנראה לענ"ד בעניני אומדנא דלכאורה קשי' דברי הרא"ש שכתב לחלק בין מומין הנולדים לאחר אירוסין דלא שייך אומדנא משום דנסתחפה שדהו ולכאורה חולק עם התוס' דלשיטת התוס' בלאו הכא לק"מ ממומין דהדבר תלוי בדעת שניהם הו"ל למימר דבלוקח ומוכר לא שייך נסתחפה שדהו משום דהמקח בטל מלבד כי י"ל דכל זמן שלא נטרפה ועתה הרי הוא במזל הלוקח ועוד דאכתי איכא למימר נסתחפה שדהו שלא יהי' לו המקח טוב אמנם אף אם הי' מקום לחלוק אכתי תקשה דאם כן גם במומין נימא הכא דלא להוי קידושין והא דמשמע בגמרא דהוי קידושין היינו משום דאיהו שוי נפשא חתיכא דאיסורא אבל אם נימא דגם לאחר אירוסין הוי אומדנא תקשה אמאי לא נימא באמת דיתבטלו הקידושין וא"ל דאין זה אומדנא גמור דיש שאין מקפידין במומין כמבואר בגמרא דהא ס"ל דצריכה גט מספק חדא דהרי תוס' כתבו דמתני' דהי' בה מומין מיירי לרב בהתנה ואם כן חזיין דקפיד ודוחק לומר דכיון דלא התנה רק על קודם אירוסין גרע דליתא דלא עלה על לבו שיולדו בה מומין ועוד נראה מהרא"ש דאם המירה אחות המשודכת אחר אירוסין הוי אמרינן נסתחפה שדהו אמנם לפי מה שכתבתי לעיל יש ליישב דהנה הרי לא הוקשה להרא"ש מנולד בה מומין או המירה אחותה אחר נישואין דזה הוי דומיא דמוכר ולוקח דשום אשה לא תתרצית להנשא שתהי' לעולם בספק ובל"ז י"ל כמ"ש הת"ה והבאתיו לקמן דבנשואה לא שייך אומדן אמנם קודם נישואין ואחר אירוסין היה מקום לומר דשייך אומדנא ואולי מקצת נשים יתרצו בכך לכך קאמר דשייך נסתחפה שדהו ואם כן לא שייך אומדנא גבי משתדך דהי' נושא אחרת דמה בכך דהרי מזלו גרם ועוד דמטעם זה בעצמו שום אשה לא תתרצה משום דשמא מזלו יגרום ודוק ואפשר דמטעם זה בעצמו אומדנא דמוכח דשום מוכר אינו מתרצה ודוק וגם בלאו הכו גם גבי מוכר ולוקח אף היכא דלא שייך נסתחפה שדהו כגון במכת מדינה אכתי איכא אומדנא דאין שום מוכר מתרצה שיהיה לעולם בספק ושיהי' אחריות עליו כמו שכתבתי לעיל אמנם לפירש זה לכאורה קשה לשיטות דאם כן עי שנותן מתנה ואחר כך מחמת מכת מדינה נשרף כל אשר לו או העני מחמת מכת מדינה נימא דנחזור במתנתו וזו לא שמענו ונראה לענ"ד דאומדנא נאמרה על כמה פנים ועיקרן של דברים כך הוא דכל שיש אומדנא שגוף המעשה שעשה מחמת סיבת ניקרת וזולת הסיבה לא היה נעשית המעשה וזו הסיבה נתבטלה וודאי ראוי שיתבטל המעשה וראוי לומר דאילו היה יודע שתתבטל סיבה זו לא הי' עושת המעשה וכיון דהסיבה עצמה נתבטלה ולא נגמרה שבגללה עשה המעשה ממילא המעשה בטילה ולכך בכתב לה כסות וכלים דאומדנא דמוכח שכתב לה על מנת לכונסה ולכך כיון שנתבטלה הסיבה עצמה שבגללה כתב לה ממילא פטור מליתן כיון שנתבטלה הסיבה שבגללה התחייב עצמו וכוונתו לא נגמר וכן זבין אדעתא למיסק לארעא דישראל שנתבטלה הסיבה שבגללה מכר וכן זבין ולא אצטרכו ליה זוזי וכן בקונה בהמה לרדיא או לשחיטה ומתה או נטרפה שנתבטלה הסיבה שבגללה נתן מעות אמנם לכאורה יש להקשות דאם כן מאי מקשה הגמרא על נתן הכסף לאנשי משמר מהא דיבמה דנפלה לפני מוכה שחין דהרי בנתן הכסף שנתן כדי דתהוי לי' כפרה ושפיר נתבטלה הסיבה כיון שמת ולא בעי כפרה מה שאין כן ביבמה שנפלה כו' שלא נתבטלה גוף הסיבה שבשבילה נתקדשה אמנם נראה לי לפענ"ד דלא קשה מידי דלכאורה כל אשם שנתארסה ומת בעלה נימא דהקידושין בטילין דלא נתקדשה רק על זה לכונסה אמנם זה אינו דאמאי הפסידה בכך במה שלא יתבטלו הקידושין דבלאו הכא מותרת כיון שמת הארוס ואף דאסורה לקרוביו מחמת זה ליכא אומדנא דלא הי' מתרצית להתקדש ואף במקום דזקוקה ליבם אינו אומדנא דמוכח לומר דבאחיך היתה רוצה אמנם היכא דנפלה לפני מוכה שחין איכא למימר דיש אומדנא דמוכח דגוף הסיבה נתבטלה שלא נתקדשה רק על דעת לכונסה ואין לומר דמה הפסידה ז"א דוודאי הפסידה דזקוקה ליבם מוכה שחין ואמין להקשות מנדרי אונסין דחלה בנו והאי דאמר לבטלן זכוותא דהתם טעמא אחרינא דכל הקונס עצמו אומדנא דמוכח שאינו קונס עצמו אלא אם כן יעבור ברצון אבל לא אם יארעהו אונס וכמבואר שם בר"ן ורא"ש ודו"ק וגם במברחת וש"מ שנתן כל נכסיו נתבטלה בסיבה ודוק אמנם בנותן מחצה שאין כאן סיבה ידוע מאיזה טעם נתן המתנה ולא שייך לומר דנתבטלה הסיבה ליכא אומדנא אמנם צריך עיון מהא דפסק הרא"ש נדר ליתן לבתו סך גדול והעני דפסק דפטר ליתן אם צריך למכור כלי תשמישו דשם לא נתבטלה הסיבה וראיתי במשנה למלך ומשאת משה מור"ם אלשיך שחילק בין שבועה למחייב עצמו בקנין ולכאורה קשיא האיך מביא הגמרא ראי' משבועה להאי דלבטלן זכוותי' ויותר נכון לחלק דעכ"פ הי' הסיבה ידוע שבשביל שישא בתו נדר ואומדן דעת שבשביל סיבה זו לא היה מתחיל אם היה יודע שיעני אבל אם כבר נתן י"ל דמודה הרא"ש דזה הוי אונס רחמנא חייביה שיהיה חייב להחזיר וזו לא אמרינן ועוד י"ל נסתחפה שדהו ואלו לא נתן גם זה הי' אבוד ועיין גבי חוכר ונשדפה שדהו ודוק שה אמנם במתנה אין הסבה ידועה

וראיתי במשאת משה דף מ"ג שהקשה על מהרי"ט ולפענ"ד לא קשה מידי דכבר ידוע דאונס רחמנא חייבין לא אמרינן וכיון שנתחייב בעצמו בלא תנאי וע"כ צ"ל כן דאם כן הוי אסמכתא אלא על כרחך שהתחייב עצמו ואף דאם לא ישא את בתו ואם כן אם נפטרנו יהי' אונס רחמנא חייבי' ודוק ולעתות הפנאי צריך אני להניף ידי עליהן לברר הדברים שני ועדיין כעת צ"ע. שוב מצאתי לכה"ג סי' צ"ז בהגהות ב' אות כ"ג שכתב ליישב דברי הריב"ש מס' שפ"ז וסי' ת"ס דבסי' שפ"ז מיירי באונס ממון שלא מחמת מעשה כלומר שהאונס הוא שלא לעשות דבר זה ותיקונו הוא שיפזר ממון כזה לא הוי אונס אבל בסי' ת"ס מיירי אונס ממון הבא מחמת מעשה כלומר שהאונס הוא שיפרע אותו ממון והרי פרע מעיכוב המושל ותימה דאם כן האיך מביא הריב"ש ראי' בסי' ת"ס מהרשב"א לנידון דידי' דמיירי שהמושל כפה לעבור על השבועה והתקנת לפזר ממון ודוק מלבד דקשיא מה שהקשיתי למעלה על המשנה למלך:

תוכן העניינים

תשובות הראם חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה