אור ברסלב

תשובות הראם חלק א· רבי אלכסנדר סנדר מרגליות

תשובה יא

תשובה י

שאלה שלקחו הרבה אנשים מישראל אחר הפסח שמרי' משכר שעבר עליו הפסח ממומר א' מחזיק השענק מהסקארב בבלי דעת להבין לחלק בין ישראל מומר לשאר אשר לא מבני עמינו הוא וחמצו בהם עיסות הרבה לצורך השבת והאופי' לגדל מעשה האופה והי' הפסד גדול מאוד עכ"ל השאלה:

וז"ל השאלה אירע בק' ואבאר תחלה התירוצים שאמרו על הא דאמר שמואל כו' דאסרו גבינות הכותים מפני שמעמידין בקיבת נבילה והקשו התוס' אמאי לא קאמר בקיבת כשירה משום בב"ח ותירצו בע"ז דף ל"ה דמשום בב"ח ליכא דצונן בצונן הוא וליכא איסורא דאורייתא ואע"ג דאוקמי מוקים אינו אלא דרבנן ומעלתו נתקשה בדבריהם דאם כן גם מטעם קיבת נבילה לא היה לנו לאסור מספק כיון דגם מעמיד הוא דרבנן. ותמיהני שנוטה מדרך הפשוט ודבריהם מבוארים ופשוטים מאוד דחכמינו עשו לדבר המעמיד כאלו הוא בעין ולא בטיל כיון דאוקמי מוקים הוי כאלו היא בעין ואנו דנין על המעמיד ולכך אם הוא דרבנן שרי אבל מדאורייתא כיון דבוודאי העמידו בשום דבר רק אין אנו יודעין אם באיסור או בהיתר ממילא מדאורייתא אסור גוף המעמיד וביטול אין לו לכך אסור ואין לומר כיון שעכשיו הוא רק איסור דרבנן הוי ספיקא דרבנן דכל שהספק באיסור עצמו ומצד אחר כגון מכח תערובת הוא דרבנן ועיין בסי' ס"ו בט"ז וש"ך לענין דם ביצים ודו"ק. וזה שכתבו דאוקמי מוקים הוי דרבנן היינו שאין כאן איסור בב"ח דאורייתא. שוב ראיתי בש"ג בשם ריא"ז שהדברים מוכיחים כמ"ש והריב"ן מיג"ש והרמב"ם וסייעתייהו תירצו דבב"ח לא שייך אוקמי מוקים חשיב כאלו הוא בעין משום דבטעמא תלי רחמנא וכיון דליכא טעמא והבשר מצד עצמו היתרא הוא והחלב ג"כ היתר ולא נתן הבשר טעם בחלב אין כאן בב"ח כלל וכולו היתר ומה בכך דהוי מעמיד כאילו הוא בעין אכתי היתרא הוא משא"כ בהעמידו בנבילה דכיון דחשוב כאילו הוא בעין הרי יש כאן איסור נבילה ומה שהקשה מעלתו על זה מש"ס דחולין יתבאר לקמן דלא ק"מ גם מה שהביא דר"ח חולק על סברא זו יתבאר לקמן דאינו מוכרח ומה שהקשה מעלתו על הא דמקשה גמרא מי אמר שמואל הכי דלשיטת התוס' וריא"ז ז"ל דחששא דקיבה הוא דרבנן ואין לאוסרו מספק תמהני מאוד דהא דרב חסדא אפרך וע"כ מתניתן בנבילה ממש קאמר ועוד דלישנא דשמואל שמפרש מתני' דקיבת שחיטת עכו"ם נבילה ליכא לפרושי מפני שנראה כאוכל נבילות רק רב חסדא מפרש לשנוי' קמא דקתני של נבילה אסור ובזה הי' מקום ליישב קושיא קושיות התוס' בד"ה חדא ובד"ה ומי אמר שמואל ודוק אמנם בלא"ה כבר כתבתי דבלאו הכי אפרוק פרקא דרב חסדא:

שוב עיינתי במפרשים ומצאתי לדודי הגאון תורת חיים שתירץ כן על קושיות התוס' ושמחתי שכוונתי לדעתו הקדושה ומה שדימה קיבה דרבנן לענין מעמיד לביצת עוף בחלב תמהתי דאמאי לא קשיא לי' מכל איסורי דרבנן דלבטלו מין במינו ברובא או לדעת הסוברים טעם כעיקר באינו מינו דרבנן דלבטלי ברובא אמנם באמת דאינו ענין לביצה שלא עשו אותו כבשר כלל ואין כאן בשר בחלב אבל דבר שכבר חל עליו בפ"ע איסור דרבנן ממילא צריך ביטול כל חד כדינו ומה שהקשה רומעכ"ת על הפר"ח דאפילו אם אמרינן נ"נ באיסור דרבנן מ"מ במעמיד גמרא ערוכה דלא אמרינן נ"נ בדרבנן ממ"ש התוס' לעיל לא ירדתי לסוף דעתו דהתם האיסור הראשון נעשה ע"י העמדת משא"כ כאן שאיסור ראשון נעשה ע"י כבישה ודו"ק. כאשר יתבאר לקמן:

עוד הקשה רומעכ"ת על המרדכי דמאי מהני זה וזה גורם כיון דמעמיד אוסר במשהו כמ"ש המ"א דאיסור משהו לא מהכי זה וזה גורם לא ידעתי ענין לו דמאי ענינו לכאן דוודאי באיסור האוסר מצד עצמו במשהו מה בכך דזה וזה גורם אכתי איכא איסור משהו או משום חומר איסור אבל הכא עיקר הטעם דאוסר במשהו היינו מטעם דהוא מעמיד וכל שהאיסור לבד אינו יכול להעמיד ממילא אין כאן מעמיד ואינו אוסר ובזה אפילו המ"א מודה אמנם זה כמה שנים שנתקשתי בדברי מג"א שם דנראה דאזיל בשיטת רש"י דאיבעיא דרמב"ם הוא לענין זה וזה גורם אבל העיקר כמ"ש זקיני מוהרש"א ודברי הפ"י שם ברורים ואף דהט"ז סי' קמ"ב הסכים דזוז"ג אסור בע"ז היינו דווקא בע"ז משום חומרא דע"ז ואף על זה השיג הנקודות הכסף ודברי הש"ך ברורים:

גם מ"ש מעלתו דבדרבנן אין מעמיד אוסר יותר מס' וייחס סברא זו להפר"ח וכתב זו סברא מוכרחת דבלא"ה אין תירוץ לקושיא הש"ך על הט"ז מאוד נפלאתי על דבריך איך נטה מדרך הפשוט בכוונת הפר"ח דהלא כוונתו מבוארת דהקשה על הש"ך דמשמע מיני' אף דכבישת בב"ח לענין חתיכה נ"נ כנפלה ט"ח לקדירה מ"מ לענין מעמיד לא הוי מעמיד ועל זה הקשה דכיון דאמרינן חנ"נ אף בדרבנן ממילא הוי מעמיד וכל דתיקון כעין דאורייתא תקנו לכך כתב דבאיסור דרבנן לא אמרינן נ"נ וממילא לא הוי מעמיד כמו בבשר שהעמידו בו גבינה לדעת ריב"ן מגא"ש אמנם על קושיות הש"ך סי' פ"ז יש ליישב אף לדעת הטור ורמ"א דמשמע מדבריהם גבי כחל דאף באיסור דרבנן אמרינן בב"ח חנ"נ ואפ"ה לק"מ דהנה ידוע למעלתו מה שנחלקו האחרונים בכוונת הטור והמחבר בסי' ק"ה סעיף ז' שכתב דבשר בחלב הוי איסור מצד עצמו שהט"ז פירש דמיירי בבשר שנגע בגבינה וכן כ' הש"ך בשם כמה אחרונים אמנם לבסוף כתב דאף בבשר בחלב שנבלע בו הוי איסור מחמת עצמו ודברי הש"ך שם מגומגם וצריך עיון גדול אמנם העיקר כדעת הט"ז וכל האחרונים דכוונת הטור בשר בגבינה וראיה ברורה ממ"ש התוס' ואביו הרא"ש פרק נ"ה דף צ"ו ע"ב וז"ל לענין חתיכה שמקצתה בתוך הציר ואפילו יש שומן בבשר שבתוך הציר לא אמרינן שנעשה נבילה ומפעפע למעלה אפילו לשיטת ר"ת דס"ל בכל האיסור חנ"נ דלא אמרינן חנ"נ ואוסרין כל החתיכות אלא כשהאיסור יכול להתפשט עם הנאסר וליתן טעם בכל חתיכות כגון טיפת חלב שנפלה על חתיכה שטעם הטיפה מתפשט בכל החתיכה ונהי דאין לטיפה כח לאסור כל החתיכות אותה חתיכה שנאסרה מסייע לטיפה לאוסרה אבל דם שאין לו כח למעלה לפעפע גם השומן הנאסר מכחו אין לו כח לפעפע למעלה הרי מבואר דלא אמרינן חנ"נ אא"כ משהו מהאיסור ההולך עמו הולך עמו הא אם אינו פולט כלל מגוף האיסור אף דההיתר פולט לא אמרינן נעשה נבילה ודברים אלו מבוארים דאף בב"ח הדין כן וכן מבואר בהדיא ברשב"א במ"ה בית ג' שער ג' בענין דגים ועופות שמלחן זה על זה וז"ל בקצרה דאף בב"ח כל שאין רוטב לערב ולהוליך אנו רואין הבשר כאלו אינו פולט אלא ציר ורוטב של היתר עכ"ל וז"ב. ולכאורה יש להקשות דלפ"ז מאי ראיה מייתי התוס' והרא"ש לדעת ר' אפרים דלא אמרינן בשאר איסורין חתיכה נ"נ מיי"נ שנפל לבור דהתם מיירי בצונן ואין טעם בלוע יוצא כלל אמנם ברור דהתם כיון שנאסר מחמת תערובת בעין לח בלח ונבלל הכל ממילא בכל. טיפה היתר יש בו חלק איסור ועדיף מבלוע היתר היוצא מעורב עם בלוע איסור ועוד אפילו אם היה היתר הראשון נאסר מבלוע איסור שנבלע בו כגון חלב שבלע מבשר ונתערב לח בלח בצונן אכתי אמרינן חנ"נ משום דנתערב בלח ונבלל בו הרי נתערב בתוכו חלב נבילה ואף שאין הבלוע יוצא ועדיף מאפשר לסוחטו אמנם יש חולקין בזה משא"כ בחתיכה שאין האיסור מצד תערובת בעין רק מצד כנתינת טעם כל שאין האיסור יוצא אין כאן רק נתינת טעם היתר ולפי"ז בקיבה שנכבשת בעורה והעמידו בה גבינה אף אם אמנם עד ששים שאוסרות מחמת תערובתה שייך לומר נעשה נבילה אמנם ביתר מששים שנתבטל הטעם והתערובת ואינו אוסרי' רק מטעם גרם העמדה שאינו טעם כלל כמ"ש התוס' ממילא לא שייך לומר נ"נ שאין בגרם ההעמדה תערובת איסור דאין הבלוע פועל כלום בהעמדה דהרי אין הבלוע יוצא כלל וכן מצאתי לכריתי ופלתי שאין הבלוע פועל בהעמדה כלל ובהעמדה אין איסור מצד בליעה כלל וכן מבואר בהרא"ש והרשב"א ליישב דעת ר"א דאין החומץ מחמץ לפי חשבון ע"ש ודו"ק (או בנ"ט גמור ואולי ס"ל להטור דאכתי אינו קונה בעלמא). ועוד יש ליישב דעת הטור דס"ל כר"ת דאינו אוסר רק בששים אמנם מה שהביא דעת הראב"ן בא"ח סי' תמ"ב דהנה הטור ר"ס הנ"ל הביא שני דיעות לענין כותח הבבלי דעת הרמב"ם וסייעתו דאסור מדאורייתא ודעת הרי"ף דאינו רק מדרבנן משום דהוי רק קיוהא ואינו טעם גמור ולר"א אף דאינו רק קיוהא מרבינן לי' מכל מחמצת ועיין פר"ח שהאריך בזה וברשב"א הביאו הב"י ס"ס קל"ד ורמ"א סי' תע"ב וכן דעת הראב"ד הביאו הרא"ש פרק בתרא דע"ז דהא דכותח אסור ולא בטיל משום דעיקרו כך ועכ"פ הדבר ברור מבואר בטור דכותח אינו טעם גמור רק קיוהא בעלמא ואפ"ה אסור להשהותו מדאורייתא בפסח מרבוי דכל מחמצת ולפי זה י"ל דהנה התוס' כתבו בחולין דף צ"ט דמעמיד יותר מששים יש בו טעם קיוהא בעלמא ולפ"ז מאן דאוסר בכותח מדאורייתא ה"ה במעמיד דעיקרו כך ויש בי קיוהא ואף דהטור הסכים לדעת אביו הרא"ש דגם בכותח ליכא רק איסור דרבנן מ"ע חשש בזה כיון דבלאו הכי יש פוסקים דמעמיד הוי כאלו איתא לאיסורא בעלמא בעיני' ואף שהוא דרבנן ובדרבנן ס"ל להטור דמותר להשהותו היינו בתערובות אבל מעמיד עשו אותו כאלו הוא בעיניא וממילא אסור להשהותו מדרבנן כמו חטה שנמצאת בתרנגולת בפסח שאסרו להשהותו כיון שנעשה התערובת תוך הפסח ואסור מדרבנן כ"ש דבר שהוא בעין בפסח מדרבנן ואף שבשאר איסורין מעמיד בטל בס' מ"מ בלא"ה בחמץ יש פוסקים דכותח וכיוצא בו אסור מדאורייתא וכמ"ש לכך פסק לחומרא ומ"ש רומעכ"ת לענין השלכת הנאה לים המלח כבר כתב הר"ן בשם הראב"ד בע"ז דף: דבדבר שעיקרו כך לא מהני השלכת הנאה:

ומ"ש מע"ל עוד דלשיטת ר"ת דאין מעמיד אוסר ביותר מס' מיירי בע"ז פחות מס' קשיא לי טובא דא"כ באמת למה לן טעמא דמעמיד ה"ל כיון דליכא ס' מדינא אסור וגם על מורייס הקשה אמאי לא אסרוהו כיון דליכא ס' ואם נימא דטעמא דמורייס כמבואר לקמן דף ל"ח ע"ב דלעבורי זוהמא עבודי קשה תרתי חדא דא"כ לא מקשה מגבינה אמורייס דהתם לעבורי זוהמא עבודי משא"כ גבינה ועוד גוף הדבר צריך טעם מאי בכך דלעבורי זוהמא עבידי אכתי כיון דהוא פחות מס' הרי נותן טעם ואכתי אמאי לא יאסר בהנאה ובתרומת ריש פרק יו"ד מבואר דבצל בצחנה מותר אף בנ"ט דלעבורי זוהמא מותר אף בנ"ט דלעבורי זוהמא עבידי יתבאר לקמן אמנם לכאורה אף אם נימא דס"ל כר"י בן מג"ש אכתי יש לומר דיפה דקדק ר"ת דביתר מס' לא חשיב טעם גמור דאל"כ אף בב"ח הי' לנו לאסור אלא וודאי דליכא נ"ט רק דפעולתו ניכרת והוי ס"ד דדווקא במעמיד חשיב הפעולה ומשני דמחמיץ גרע דהוי טעם גמור אמנם במרדכי מבואר להדיא דר"ת ס"ל דבין מעמיד אוסר ביותר מששים וצ"ל דס"ל כדעת הראב"ד דלא הלכו בשל נכרים אחר כ"ט וכן דעת הרשב"א ומקצת אחרונים והתם בע"ז מיירי אף ביתר מס'. וראיתי להרש"ל שכתב בסוף פרק כל הבשר דאע"ג דאמרינן בע"ז כיון דאוקמי מוקים היינו באיסורי ע"ז דאיסור משהו הוא וצ"ל כוונתו דהיינו משום חומרא דע"ז דאי ס"ד לפי שאוסר במשהו קשיא תרתי חדא דאם כן למה לי טעמא דאוקמי מוקים ועוד דבאמת שלא במינו בנ"ט אע"כ כוונתו דאיסורי ע"ז חמירי ועדיין יש לפקפק עוד כתב דדוקא לענין איסור הנאה ונראה כוונתו כיון דמוקים הוי הנאה ודו"ק. אמנם לפענ"ד הדבר פשוט כמ"ש בר"מ פ"ב דלענין איסור הנאה לא גזרו רק מטעם מעמיד דהוי כאיתי' לאסורא בעיני' אמנם דעת הרמב"ם וסייעתו דאף באסורי נכרים בעינן ששים כיון דאיכא נתינת טעם והנה כבר עמדו ע"ז ה"ה דלכך לא פסק כטעמא שמחליקין בשומן חזיר דתקשה לבטל במיעוטו ולפ"ז ע"כ ס"ל דלפי האמת ס"ל להרמב"ם שכל הדברים שגזרו עליהם אין בהם ס' נגד האיסור ולפי"ז קשיא באמת אמאי מורייס מותר בהנאה דוודאי במורייס אין בו ס' ובטל האיסור ומאי מהני מאי דליתא בעיני' כיון דאיכא נתינת טעם וצ"ל הטעם כמבואר לקמן דלעבירי זוהמא עבידי ועדיין צריך ביאור כיון דאיכא נתינת טעם וצריך לומר כיון דלא עביד רק לעבורי זוהמא לא מקרי הנאה וא"כ לפי"ז לא מקשה הגמ' מידי ממוריס אגבינה. ועוד תקשה דלשיטת המקשן דלא ידע מסברא דאוקמי מוקים כמאן דאיתי' לאיסורא בעיני' תקשה לי' אמאי אסור באכילה כיון דלשיטת הרמב"ם אף באכילה היה מותר אי לאו דאוקמי' מוקים ואע"ג דהוא תקרובת ע"ז אכתי באינו מינו בטל בס' כמו יי"נ כמבואר ברמב"ם פט"ז ובהל' ע"ז מין במינו לא בטיל ולא הזכיר שם רק מין במינו וצ"ל דהמקשן הי' סבור באמת כסברת הראב"ד דע"כ לאותן האמוראי דס"ל מפני שמחליקין ע"כ ס"ל הכי אמנם לפי מאי דמשני אוקימי מוקים תו לא צריכין לסברת הראב"ד אמנם לקושיא הראשונה צ"ל דס"ד דגם מוקים לא הוי הנאה כמו לעבורי זוהמא דהא לאו למתוקי טעמא עבידי ואין הכאתו ניכרת ועדיין צריך עיון דמלשון רש"י משמע דהתם הוי הולך לאיבוד אמנם קושיות זו תקשה בלא"ה בגמרא דמאי מקשה ממורייס דס"ל דלעבורי זוהמא עבידי ונ"ל דזה דחקו להראב"ד לומר דלא אצטריך לשינוי דאוקמי מוקים רק לר' יוחנן דס"ל אף בידוע מותר ואינו מחלק בין לעבורי זוהמא אבל לדידן דס"ל כחזקי' ממילא צריך לחלק דלעבורי זוהמא עבידי תו לא צריך לטעמא דאוקמי' מוקים תדע דהרי הר"ן כתב בשם הראב"ד לחלק בין כבשים שדרכן לתת לתוכן יין באינו ידוע לו ודאי משום דגנבינה וודאי העמידו ולא תירץ דאוקמי מוקים והר"ן תירוץ דאוקמי מוקים ודו"ק וצ"ל דע"כ לא הוצרך לטעמי' דמוקי' רק לפום דס"ד דקשיא ממורייס דהוי ידוע משא"כ לפי מאי דמשני דלעבורי זוהמא עבידי לא צריכין לטעמא דאוקמי' מוקים וממילא לא צריכין למה שכתב מהרש"ל וזה ברור והדבר מבואר לדעת הראב"ד דאף לענין אכילה נתן טעם דלא הלכו בו אחר נתינת טעם בגבינה עצמה ועוד כראה לענ"ד דאולי גם הרמב"ם ז"ל סובר דבדבר שיש לפעמים נ"ט לא הלכו אחר נ"ט בדברים של עכו"ם רק בגבינה הוא מלתא דלא שכיחא שיהיה בו נותן טעם כנראה מלשונו שם וע"ז חולק הראב"ד אמנם הראבי' הביאו רמ"א בסי' קכ"ג נראה דס"ל דבעינן באיסורי עכו"ם נתינת טעם קשה לי אמאי מקיל ר' יוחנן בידוע כיין דאיכא נתינת טעם וצ"ע ואולי דס"ל דווקא בדברים שגזרו חכמים ולא חילקו כלל בדבר אין לחלק בין פחות מס' ביותר מס' אבל בדבר שחכמים בעצמו חלקו בדבר דמן הפתק מותר ומן הנמכרים בקטלניא לפי החנוני אסורים ממילא יש לחלק בין ס' לפחות מס' ומ"ש רומעכ"ת בהג"ה ראי' מש"ע סי' קי"ד דמעמיד אינו אוסר ביותר מס' תמהתי דמשם ראי' לנ"ד להיפך דשמרים במי דבש לא הוי מעמיד כמו שכתב דודי זקיני בת"ח ותמהתי מאוד על הט"ז בסי' תמ"ב שהעתיק דבריו מלה במלה ולא כתב בשמו אמנם שמרים בעיסה בת עביד לטעמי' כמבואר לקמן ובסי' ק"ב סי"ג בש"ע. אמנם כ"ז אין ענין לנידן דידן דנ"ד אינו מעמיד זולת מחמץ דהכל מודה דאוסר בכל שהו והוא משנה ערוכה בערלה ובזה נפל הבנין של מעלתו מה שהביא ראיה מש"ס דחולין בלאו הכי יש לדחות הראיות דהרמב"ם דס"ל הטעם שפעולתו ניכרת יפרש כן הגמ' והראיה הנ"ל נדחה על פי מ"ש הפר"ח בסי' צ"ט ואבאר לקמן ולא תימא דווקא שאור שחימוצו קשה אם כי בנדון דידן הוא נ"כ שאור דשמרי שכר שאור גמור הוא. אמנם באמת כל המחמצים אוסרים בכל שהוא כמבואר בתוס' בשם ר"ת בע"ז דף ל"ד ד"ה דורדייא ואין לומר דלא הוי רק בפחות מס' דז"א כאשר אבאר בראיות ברור ת אחת על אחת. הנה הב"י סי' קט"ו והביאו הט"ז ס"ס הנ"ל והפר"ח דהמעמיד בחלב חמץ וכו' דחלב שלישי מותר והנה חלב עכו"ם בטל ברוב לדעת מקצת הפוסקים ואפ"ה אסור עד חלב שלישי וראי' יותר ברורה ממ"ש הב"י ר"ס קי"ב שם בהדיא דאלו הי' שאור עכו"ם אסור מטעם פת עכו"ם היה אסור כל העיסה אבל אין לומר כיון דשאור מתערב עם העיסה וכו':

ועוד ראי' ברורה מגמרא ערוכה בחולין הביאו הב"י שם דהנותן לשכנתו וכו' קאמר דשאור ותבלין לטעמא עבידי ולא בטיל אע"ג דלא גזרו על התערובת דמאי וכבר הביא ראיה זו גם הפר"ח סי' צ"ח והוכיח דאפילו באיסורי דרבנן לא בטיל ופירש"י שם לפי שהשאור והתבלין מתקן הכל והוא עיקר ואפילו לקח קדירה מבושלת וכו' יעיי"ש והדבר ברור שאף ר"ת יודה בזה אף דס"ל מעמיד בטל בס' וכמש"ל מטעם שכתבו תו' דהוא עיקר וכיון דנותן טעם לא בטל ומלשון רשב"ם משמע בפירוש דחימוץ הוא כ"ט גמור והן הן דברי הרשב"א והראב"ד שהבאתי למעלה ועוד לא מצאנו מפורש הדין אם גזרו בתערובת דמאי מין במינו ומרש"י מנחות דף ל"א אין ראיה משם דהתם בנתערב אצל החבר שאני אבל בהביאו מעורב לפני החבר אפשר דלא נזרו וכבר כתבתי דלא מיבעיא שאור אלא אפילו כל דבר המחמץ אפילו באלף לא בטיל כמ"ש ר"ת גבי שמרי יין והביא ראיה מהא דחולין דשאור ותבלין לא בטילי ולכאורה היה מקום לפרש דברי ר"ת בדרך רחוק דס"ל לר"ת דמחמץ לא עדיף מפחות מס' והא דקאמר בחולין שאני שאור ותבלין היינו דתי' הגמ' כיון דלטעמי' עבידי הוי מין במינו כמ"ש התוס' סוף ביצה ודמאי הוי דבר שיש לו מתירין אף לדעת ר"ת בע"ז דף ע"ב ודו"ק היטב. והא דמייתי ראי' מחולין לשמרי יי"נ היינו ג"כ דמקרי מין במינו ויי"נ מין במינו לא בטיל דבאינו מינו בנ"ט דז"א דהרי ר"ת ס"ל דסתם יינם אף במינו בנ"ט אלא על כרחך דעיקר ראיתו דאזיל לשיטתו דפירוש בחולין דס"ד דמקשה בששים אף במחמץ לא מקרי טעם ולכך מייתי ראיה מחולין דמפורש בהדיא דאף בדבר שבטל ברובא הכא לא בטיל דהוי טעם גמור והוא עיקר ועוד דמדבר שיש לו מתירין נשמע למחמץ ובלאו הכי הוא דרך דחוק בלשון הגמ' והתוס' ועוד ראיה מפורשת מדברי בעל העיטור הביאו הב"י סוף סי' קט"ו בחמץ שעבר עליו שאין השאור בטל והיות שדברי בעל העיטור יש בהם קצת מקושי ההבנה אמרתי לבארם ותחלה אומר שדברי הב"י בסי' קמ"ב שדחק א"ע בדברי בעל העיטור במ"ש דשלח נחתומין לאחר ג' אפיות היינו לענין דמאי ואני תמה מאוד דע סני לי' לפרש לענין חמץ בפסח עצמו דאי, מחליפין השאור שלהם דס"ל דאין הכותי' חוששין על חמץ שעבר עליו הפסח ואף בפסח חיישינן לחמצן שאין בקיאין בדקדוקי מצות וכן מבואר בהדיא בתוספתא למעיין שם דמיירי בלא עשו פסח ויהי עם ישראל או הקדימו י"ט אחד אמנם תחלת לשון בעל העיטור צריך ביאור שכתב וז"ל מפני שמחליפין פירוש שמחליפין השאור שלהם וע"י תערובות הוי ומיתר ולכאורה תקשה כיון שמחליפין השאור לאיזה צורך כתב דהוי ע"י תערובת כיון שכבר החליפו וצ"ל שאזיל לטעמי' דאף חמצו של עכו"ם אסור באכילה לאחר פסח משום סייג וגדר וצ"ל דאע"ג שאור של ישראל לא בטיל של עכו"ם דאינו אלא משום גדר בטל ואין להקל מטעם דשמרי שכר הם שאור משעורי' ועיסה היא חטים ומפשטי' דלישנא דהרמב"ם משמע דשאור שעורים בעיסה חיטים בטל דהוי מין באינו מינו אמנם כבר הכריח הפר"ח בראיות ברורות דאף באינו מינו אוסר בכל שהוא ודלא כהלח"מ ובאמת שהפר"ח נדחק מאוד בלשון הרמב"ם דמשמע בכמה מקומות דבאינו מינו אינו איסר ולפענ"ד דס"ל להרמב"ם דכל מירי דעביד לטעמי' הוי מין במינו כמ"ש הב"ש לדעת הרמב"ם סי' צ"ח אמנם דווקא בנתן במתכוין אבל בנפל מעצמו וודאי יש לחלק בעין במינו אורחי בהכי אבל עין באינו מינו דלא או חיה לא שייך לומר דיהיב לטעמא ולא בטיל ודו"ק היטב:

ובזה נתיישבו כלל כל דברי הרמב"ם על נכון שוב מצאתי באו"ה כלל כ"ה סי' ק"ד שכתב וז"ל והוא דדבר שנעשה לטעם לא בטיל אפילו נפל מעצמו היינו דווקא שנפל לתבשיל שדרכו בכך אבל אם אין דרכו בכך וודאי בטל ושמחתי כמוצא שלל רב כי כוונתי לאמת לפענ"ד:

ומה שהקשה רומע"ל על ר' יונה דהיכן מצינו בזה בשום מקום בשום איסור בעולם ועוד מאי הועילו חכמים בתקנתן תמהתי דוודאי לא התיר ר' יונה לערבו לכתחילה וכבר הארכתי בתשובה במקום אחר רק דאם ערבן קאמר ומה דקשי' לי' דהיכן מצינו ומה הועילו בזה תמהתי הלוא הוא גמרא ערוכה בביצה דף י"ז ועיין ברש"י ד"ה שאני הערמה גם גוף הדין להשליכה הנאה לים המלח לא נהירא לפענ"ד דהרי בכבשים שדרכן לתת לתוכו יין דעת הראב"ד דלא מהני השלכת הנאה לים המלח ומדברי הר"ן בפרק בתרא דע"ז כראה דהוא והרשב"א הסכימו לזה והביאו ראי' מהירושלמי וטעמייהו משום דמכשיר התבשיל לאכילה ואף דבש"ע ס"ס קי"ד מייתי פסק להקל היינו משום דלא עביד לטעמא ממש דליהוי כאלו הוא בעין תדע דאל"ה למה להו להרשב"א והר"ן בכבשים דלא בטל משום דלא הלכו באיסורי נכרים אחר הרוב ת"ל דהרי הראב"ד והרשב"א מודים דדברים שעיקרן כך לא בטלי אלא וודאי דלא מקרי דברים שעיקרן כך ולפ"ז בדברים שעיקרן כך והוי בעיני' כא בטל ואין להקל ועיין בח"מ סי' תמ"ב ס"ק ט"ז שנסתפק בזה ואין ספק מוציא מידי וודאי דמור"ם וכמש"ל וכן הסכים הא"ר וכן הביא בשם ראב"ן ואין להקל מטעם זה וזה גורם במחמצין מתחילה מעט קמח ואין המחמץ מחמץ כ"א לפי חשבון דהתם בדבר יבש שעומד בפני עצמו כמו שאור יבש אבל שמרים לחים הם ומתערבים בכל הקמח נ"נ כמו שהוכחתי למעלה מהרא"ש שכתב בפירוש דלכך אינו מחמץ לפי חשבון דהוא דבר יבש ועומד בפ"ע וכן הוא ברשב"א אמנם עדיין היה מקום לסמוך שלא לומר נ"נ באיסור קל אמנם אחר החקירה המציאות להיפוך ומקצתן מחמצין תיכף כל הקמח בפעם אחד וכן המנהג בקצת מקומות גם אין להקל משום חמצו של עכו"ם בבית העכו"ם משום דלפ"ע השמרים אחר מכירות השכר הוא שלומי' וגם אינו בביתו של עכו"ם כי שכיר הוא בא בשכרו ושכירות קניא גם אין להקל משום דקבלות אחריות על שניהם והוי זה וזה גורם דז"א אא"כ לא נתערב תחילה אבל אם נתערב תחלה חד בחד הרי הוא כגופו של איסור כמבואר בש"ך סי' ק"י ע"ש וזה פשוט אבל עדיין הי' מקום לסמוך דלא נימא חתיכה נעשה נבילה כמש"ל אבל לפי הנשמע הערלים אינה שותפי' זולת בכנסת בערבו' וגם בלא"ה השותפים שקבלו ביחד עריבים זה. לזה אמנם אם אלו הי' שותפי' בשכירות הבית הי' אחריות בביתו של עכו"ם גם אין להקל מטעם דשמא נעשה אחר פסח דכל שידע שהי' לו חמץ שעבר עליו פסח וכן מוכח בחולין גבי חמצן של עוברי עבירה דפירוש ר"ת דמיירי בבצק ושהה שיעור לישה ולפי המסקנא אתיא כר"ש ולא תלינן שנעשה אחר פסח אמנם זה יש לדחות די"ל לפי המסקנא באמת מיירי שלא שהה שיעור לישה ודו"ק. אמנם בלאו הכי נראה לי לחלק דכל שידוע לנו שהיה לו חמץ שעבר עליו פסח יותר מל' אחר פסח י"ל כל דפריש מרובא פריש וגרע מקבוע ואף רבש"ע סי' קמ"ד מבואר דבהולך לביתו של עכו"ם מקרי קבוע היינו דווקא באם שיש ספק אם זה הנכרי הוא מוכר ההיתר או נכרי אחר אבל אם אצל נכרי אחד יש איסור והיתר וודאי דשייך גבי' כל דפריש מרובא פריש אבל אם אינו ידוע איזה הרוב יש להקל לפענ"ד דכבר כתבתי דלא מקרי קבוע (נשמט מלעיל) ולפענ"ד הי' נראה לפרש מתנית' פרק י' דתרומות דר' יהודה מתיר בצל בצנחותה שאין עשוי אלא להעבר הזוהמא והיה נראה לענ"ד דהרמב"ם ס"ל דנכלל בכלל תבלין דעבידא לטעמא ולא בטיל כמבואר ברמב"ם פ"ב דערלה בפירוש המשניות אמנם כבר כתבו תוס' בע"ז וכן מבואר בש"ע דבעינן שיהא הטעם בתבשיל ולפ"ז י"ל דהת"ק דקאמר בנ"ט היינו אף ביותר מס' כל שהטעם נתבשם וכן נראה מלשון רש"י בחולין בנ"ט הוי יש בו כדי להחמיץ אף ביותר מס' אמנם זה דווקא בעבידי לטעמא אבל בלא עבידי לטעמא בטל אף שעדיין מרגישים הטעם מפני שאין זה טעם גמור ולכך ס"ל לר"י דלא עביד לטעמי' רק להעביר זוהמא ולכך בטל ולעולם דבעינן ס' רק דאינו בנ"ט כמו תבלין כך היה נראה לי אבל שמעתי אומרים בשם הירושלמי דר"י ס"ל דהוי טעם פגום ואיני מבין דאין זה בכלל בלשון להעביר זוהמא תדע דהרי גם אמרו כן ואי סלקא דעתך דהוי טעם פגום אף באכילה לשתרי ויש מקום לפלפל בדעת הפוסקים בכל מקום דאסרו במשהו אף טעם פגום אסור ואין כאן מקום להאריך וגם מריש חולין ממורייס דדמאי יש ראיה ואין פנאי להאריך גם כי הירושלמי אינו מצוי אצלי:

נחזור לנדון דידן כללא דמלתא אם יש להסתפק דאילו השמרים הם מהשכר שלקח אחר הפסח והם הרוב נגד מה שעבר עליו הפסח הדבר פשוט להקל ומה גם באיסור קל להקל שומעין שאמר כהלכה וגם במומר יש הגאונים הראשונים שאמר דמומר הרי הוא כנכרי גמור ואף קידושיו אינו רק קידושי דרבנן וכבר שמשו הגאונים האחרונים בסברא זו לעשותו סניף קצת אף באיסורין דאורייתא כמבואר בתשובת מהר"מ מינץ כל זה נראה לפענ"ד:

הנה הגאון נודע ביהודה האריך להביא ראיות דמי פירות עם מים אינו בטל בששים משום דמאן ס"ל דמי פירות עם מים הוי נוקשה ע"כ נוקשה דאורייתא ומאן דס"ל נוקשה דרבנן על כרחך ס"ל מי פירות עם מי הוי חמץ גמור והיות לפענ"ד כל ראיותיו אינן מכריעות. אמרתי לבאר הנראה לענ"ד והנה ראיה ראשונה שהביא שהרי בריש פרק כל המנחות שיאור דר"י וכו' מדלא לקי עלי' לאו חמץ גמור הוא ולפי זה תקשה מאי משני הגמרא אומר היה רבי יוסי הגלילי מנחת נסכים יגבלה במים דמאי בכך אכתי נוקשה הוא ומדרבנן ולא לקי עליה ולאו חמץ הוא וא"ל דס"ל כר"מ דנוקשה דאורייתא דא"כ אמאי פסקינן כר"י ולא כר"ע רבי' והנה מלבד כי אין זו קושיא דטעם הפוסקים משום דסתם לן תנא כר' יהודה כמבואר הפוסקים בלאו הכי יפה הקשה לו המשכיל די"ל דכוונת הגמרא דמנחת נסכים מגבלו במים וא"כ משכחת חמץ גמור בצריד של מנחות שלא הגיע השמן אליו רק מים והוא חמץ גמור ומה שהשיב לו המחבר דמנחת נסכים דשמנן מרובה לא משכחת לי' צריד יבש בלא שמן אשתמיטתי' לי' גמ' במנחות דף.. דקאמר שם אבל מזרקות מקדשין את הלח שנאמר שניהן עלאין סולת וכו' ופירש"י דקרא מיירי במנחת נסכים ומקשה הגמרא ודלמא ליבש שבה ופירש"י צריד יבש שלא הגיע השמן הרי אף במנחת נסכים משכחת צריד יבש וחכם אחד הקשה לי שדברי רש"י בחומש סותרין לרש"י שם במנחות שבחומש כתב רש"י שהי' מנחת נדבה ולפענ"ד אין כאן סתירה דאף דהיה מנחת נסכים אכתי הוי נדבה דלא קרבו נסכים במדבר:

נחזור לענינינו דאין ראיה כלל דמאן דס"ל נוקשה דרבנן דמי פירות עם מים הוי חמץ גמור לענין מנחות ואני תמה על המחבר לפ"ד הו"ל לאתוי ראיה מתוס' שכתבו מפורש דף י"ד כשרצו ליישב פירש"י דמי פירות לחוד הוי נוקשה כתבו והא דדחוק ר"ל לשנוי' בגבלה במים משום דר"י דס"ל דנוקשה לא הוי חמץ לענין מנחות א"כ מוכח דלר"י הוי מי פירות עם מים חמץ גמור אמנם באמת דאין ראי' כלל כאן דאיכא למימר דמשכחת לי' בצריד של מנחות ולדבריו יהי' פלגתות חדשות רחוקות מן ההיפך אל ההיפך בין ר"מ לר' יהודה דלר' מאיר מי פירות לחוד לוקה בחמץ ולר' יהודה פטור ובמי פירות עם מים לר' יהודה לוקה ולר' מאיר חייב כרת ופלוגתא זו לא מצינו בשום מקום אלא ע"כ דכוונת התוס' כמו שכתבתי דוודאי לשיטת רש"י מי פירות לחוד או עם מים דין אחד להם שהרי לא מצינו בכל הש"ס שום חילוק ביניהם רק דלשיטת התוס' בכל מקום שהוזכו שהוא נוקשה הוכיחו דמיירי עם מים דבלאו הכי לא מחמיץ כלל אבל לשיטת רש"י דאף היכא דהוזכר נוקשה מיירי אך בלא מים אין ראיה דאם נתן לתוכו מים דהוי חמץ גמור והא דמשני מגבלה במים כבר כתבתי דקאי על צריד שלא הגיע השמן אליו ובאמת בלאו הכי דברי התוס' הללו צריך לעיין במ"ש התוס' למעלה דף י"ג ע"א בד"ה אי דר"י לר"י דאי פלוגתיי' דרחב"ג ורבנן אי חמץ נוקשה הוי חמץ לענין תודה א"כ קשיא דהרי בחולין משמע דלכולא עלמא הוי חמץ לענין תודה ולפימ"ש התוס' כאן דלר"י לא הוי חמץ נוקשה חמץ לענין מנחות א"כ איכא למימר דרבנן כר' יהודא ס"ל דלא הוי חמץ לענין תודה ולפימ"ש למעלה מיושב דלכאורה קשיא מ"ש התוס' ואולי עם איזה יתיר בתודה ומנחות דחשיב נוקשה חמץ דא"ל דע"כ צ"ל כן דאי לאו הכי לא משכחת חמץ נוקשה לענין מנחות דהרי נילושת בשמן ואף אם מגבלה במים אכתי לא הוי אלא נוקשה וכן הקשה הברכת הזבח אלא ע"כ דהא דקאמר מגבלה במים דמשכחת לה בצרידים ומה שהשיב הנודע ביהודה דע"כ הא דהוכרח התוס' דווקא דמי פירות עם מים הוי נוקשה ממנחת נסכים ולא הוכיח משאר מנחות אע"כ דבמנחת נסכים ליכא צריד יבש במחילה מכ"ת מחמת שרצה לעשות סוגיין לדבריו לא עיין יפה בפשט התוס' דאין כוונת ר"ת להוכיח דמי פירות עם מים מחמיץ ועכ"פ הוי נוקשה דזה לא צריך הוכחה דהרי בהדיא אמרי בגמ' נוקשה מיהא הוי גבי תפוחים ועכ"פ עם מים הוי נוקשה רק דהוכיח דיש חילוק בין מי פירות לחוד ובין מי פירות עם מים וזה ברור למעיין היטיב בדברי התוס' אמנם אני תמה דלענ"ד אין שום חולק דמי פירות עם מים אע"ג דהוי נוקשה מלשון זה כ"ע מודה דהוי דאורייתא ומנא אמינא לה דהרי בהדיא מבואר בגמ' דלר"א תערובת אית לי' ונוקשה לית לי' וסבירא לי' דנוקשה דרבנן והנה בכלל התערובת חשיב לי' חומץ האדומי שהוא דרמי שערי ביין וכ' הרא"ש ע"ז דמיירי שיש גם מים בתוכו דאי לאו הכי אינו מחמיץ ולפ"ז אכתי תקשה דהרי הוא נוקשה ע"י תערובת והרי נוקשה גופי' לית לי' לר"א אע"כ במי פירות עם מים מודה ר' אליעזר אעפ"י שהוא נוקשה הוא דאורי':

עוד הביא הרב ראיה מדקאמר רבא סתמא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו במשהו ואי ס"ד אע"ג דנוקשה דאורייתא בטל בששים א"כ האיך קאמר רבא סתם חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו במשהו כרב הרי לרב אפילו נוקשה לא בטיל ככל איסורין שבתורה משא"כ לדידי' דלא ס"ל כרב רק משום חומרא דחמץ א"כ בנוקשה בטל בס' אלא וודאי דאף נוקשה לא בטיל ואני תמה דלדבריו אדרבה יש להביא ראיה להיפך דהרי כבר הכריחו התוס' בזבחים ומנחות דר' יהודה ס"ל יבש ביבש דבטל חד בתרי וא"כ תקשה להיפך דמדברי רבא יבא קולא דאי טעמי' כדרב א"כ יבש ביבש בטל ואי משום חומרא דחמץ אפילו יבש ביבש במשהו כמבואר בפוסקים אע"כ דאין זה דחק כלל דהרי בהדיא אמר רבא דחמץ במשהו כרב וכמ"ש התוס' דדווקא בחמץ משום חומרא דחמץ פוסק כרב אבל בשאר איסורים אינו פוסק כרב ומוכח ממילא דטעמי' משום חומרא דחמץ וכמ"ש התוס' בשם רב יהודא גאון וכיון דעיקר משום חומרא דחמץ ממילא נוקשה בטל ועוד דאף אם נימא כחזרת ר"ת בזבחים דף ע"ב ומנחות דף כ"ב דלר' יהודה אין חילוק בין לח ליבש ע"כ צ"ל דהא דתרומה עולה באחד ומאה משום דס"ל דאזלינן בתר בטל ע"ש וע"כ צ"ל דס"ל כר' חייא אף דלענין מב"מ אזלינן בתר מבטל וא"כ קשיא טובא דלא משכחת מין במינו גבי חמץ בין אי אמרינן דאזיל בתר בטל או בתר מבטל דאף אם נימא בעודו עיסה יכול מבטל דהיינו עיסה שלא הוחמצה להיות כבטל להעשות חמץ הנה שם הכריחו התוס' מדאמר רב חתיכה עצמה נעשה נבילה דשחוטה אי אפשר להיות נבילה אע"כ צ"ל דאזלינן בתר בטל ונבילה אפשר להיות שחוטה כשנפסלה מאכילת אדם ואין לומר דגם בחמץ משכחת לה שנפסל החמץ מאכילת אדם ז"א דבחמץ לא מהני אע"ג שנפסל עד שנפסל מאכילת כלב וא"ל דאכתי משכחת לה בנפסל מאכילת כלב ז"א דהרי תוס' כתבו שם דבמשקין לא שייך לומר דאפשר להיות כמבטל דלכי סריחי אין זה שם משקין עליו אבל אוכלין עדיין שם אוכלין עליהם עד שיפסלו מאכילת כלב וא"כ בחמץ לא משכחת לבטל שיהי' כמבטל ואפילו לאחר זמנו ס"ל לרב כר' יהודה אע"כ צ"ל לרב תירוץ הראשון של תוס' דיש חילוק בין לח ליבש והדרא קושיא לדוכתי' איך קאמר רבא סתם אלא ע"כ כדכתיבנא:

עוד הביא ראיה וכתב שהאיר ה' עיניו ומצא בהרשב"א שכתב דאף טעם חמץ במשהו והביא ראיה מירושלמי דהוי לי' יין קוסס יהיב בגוי' שערי בגין דיחמע אתי לקמי' אמר לי' צריך אתה לבער וידעתי כי איני כדאי לדון אף נגד ת"ח דרבינו הרשב"א אבל תורה היא וללמוד אני צריך חדא קשיא לי' דבלי ספק א"א לומר דרב שמואל בר רב יצחק נתן השעורי' לתוך היין בפסח וכן עוד עובדא שם בירושלמי ר' חנינא בר"י דר"ח הוי לי' דבר מזיוף בסולת אתי לקמי' דרבי מו"ז ובוודאי לא נתן סולת בדבש בתוך הפסח דהרי סולת גופי' הוי חמץ אע"כ דכל זה הי' קודם פסח וא"כ השאלה הי' קודם הביעור אם צריך קודם פסח וכן משמעו' כל העובדו' דמייתי שם מששאלו קודם פסח אם צריך לבער וא"כ קשיא הלא קודם פסח וודאי בטיל בס' ואי משים דחוזר וניעור בפסח לא הי' צריך לבער רק השעורים ע"י סינון כמ"ש המ"א סי' תמ"ז ס"ק מ"ג וצ"ל דבאמת לא הוצרך לבער רק השעורי' וא"כ אין כאן ראי' אבל לפענ"ד דגם זה דוחק לומר דלא הצריך לבער רק השעורים ולענ"ד הדבר ברור דגם החומץ הצריך לבער דהוי מסוג חומץ האדומי וכן כתב המ"א בשם הרשב"א סי' תמ"ב סק"א דדווקא כל שנתערב דרך מקרה לא החמירו בו עד שיהא בנ"ט אבל כל שדעתו לעשות אסרו ואינו בטל במיעוטו והכא נתנו במתכוין בגין דיחמע ועוד קשיא לי דשאני התם דלא גרע ממחמץ וממעמיד דאפי' חומץ שנתחמץ בשמרי שכר אסור להשהותו ודברי הרשב"א צע"ג ונעלם ממני כוונתו:

תוכן העניינים

תשובות הראם חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה