תשובות הראם חלק א· רבי אלכסנדר סנדר מרגליות
תשובה י
שאלה באחד שמכר חמצו בערב פסח לערל והעכו"ם לא קיבל השטר מכירה עד אחר חצות ונתינת מעות הדרויף הי' קודם חצות והגיד המוכר לעכו"ם בשעת נתינת הכסף בפה מלא הרי מעתה הכל שלך וכן העכו"ם הקונה חזק דבריו ואמר מעתה הכל שלי רק השטר לא קבל אחר חצות מהו דינו:
תשובה
צריך אני לבאר בתחלה דין קנית קרקע עכו"ם מישראל. והנה בבבא בתרא דף נ"ד אמרו נכסי עכו"ם הרי הם כמדבר דכותי כי מטי זוזי לידי' אסתלק לי' וישראל לא קני אלא בשטרא. ופירוש הרשב"ם דהא דעכו"ם מסתלק בכסף שהרי כל קנינו בכסף ומשקיבל הכסף הוי לדידי' מכירה גמורה שאין יכולין לחזור זה מזה וישראל לא קני עד דמטי שטרא לידו דאפילו מישראל חבירו לא קנה עד שיכתוב לו שטר ק"ו מכותי דסתם כותי אנס הוא ואין בדעתו להקנות בלא שטר עכ"ל. ומבואר מלשון רשב"ם דאף בישראל הקונה מכותי לא בעינן דליקנא בשטרא זולת במקום שכותבין שטר. וגם משמע דאף במקום שכותבין שטר היינו ישראל מישראל וק"ו ישראל מעכו"ם אבל עכו"ם מישראל י"ל דלא בעי שטרא אף במקום שכותבין כן כראה מדקדוק לשונו שהרי עיקר הטעם דבעינן שטר דלא סמכא דעתי' דלוקח עד דמטי שטרא לידי' כמ"ש רש"י בקידושין. וא"כ י"ל דווקא ישראל הלוקח הוא דלא סמכא דעתי' ק"ו בקונה מעכו"ם אנס אבל עכו"ם הלוקח דודאי סמכא דעתי' דהרי סתם עכו"ם אפילו אנס הוי קל וחומר היכא דדינא קאמר דסמכא דעתיה וכפי' רשב"ם פי' הר"ן בקידושין וכ"כ הב"י בשם ר' ירוחם. אמכם הרב המגיד פרק א' מהל' זכי' בשם הראב"ד והרשב"א כ' דאף במקום שאין כותבין שטר אפילו הכי לא קני ישראל מעכו"ם עד דמטא שטרא לידי' משום דהעכו"ם אנס הוא אמנם אף לפי דבריהם לפענ"ד ברור דאף לדידהו דווקא ישראל מעכו"ם אבל עכו"ם מישראל וודאי קונה ולא מצאנו בשום א' מהפוסקי' שיכתוב דעכו"ם מישראל לא קנה אלא בשטרא. ואדרבה דעת ר"ת ור"י בקידושין וב"ב ובכורות דאין לעכו"ם קנין שטר כלל והמעיין בקידושין בלשון התוס' יראה דהוא דעת רשב"ם כאן. ועוד אני אומר אף אם נימא דבמקום שכותבין שטר אף העכו"ם אינו קונה אלא בשטר מ"מ כיון דלדעת התוס' אין לעכו"ם קנין שטר כלל א"כ אף אם נימא דאעפי"כ אינו קונה עד שיבא השטר לידו דלא גרע משטר ראי' מ"מ הרי הר"ן כתב דבשטר שהוא לראי' בתר דמטו לידי' קנו למפרע משעת נתינת הכסף וא"כ קני הכא ג"כ למפרע כללו של דבר לא מצינו בשום מקום בגמרא ולא בחיבורי הראשונים שאין העכו"ם קונה בכסף אלא בשטרא ואדרבה מצינו להיפך בהדיא בדברי התוס' שאין לעכו"ם קנין שטר כלל ואף אם נימא דאכתי לראי' בעי כבר כתבתי דא"כ חל הקנין למפרע אמנם מצאנו להרמב"ם שכתב פ"א מה' מכירה דאין העכו"ם קונה כ"א בשטר ובאמת לא מצאנו לו חבר:
והה"מ כתב שהוציא זה ממימרא דר' נחמן דעכו"ם אין לו חזקה ופירשו הרמב"ם דגם לענין קנין מיירי ובאמת כל המפרשים ראשונים ואחרונים לא פרשוהו זולת לענין ערעור שאין לו חזקת שלש שנים. אמנם לענ"ד בנ"ד אף לשיטת הרמב"ם יש להקל. ואבאר תחלה דברי הרמב"ם הנה הפרישה כתב דהא דלא פרשו הרמב"ם על ענין ערעור משום דהרי קשיא לי' דא"כ למה תלי ר' נחמן דין זה דקנין ישראל מעכו"ם בדין קנין עכו"ם מישראל והל"ל בקיצור ישראל הבא מחמת גוי אין לו חזקה אלא בשטר. ועוד כי אינו דומה ממש דגוי מישראל צריך שטר מהמוכר לו וישראל מעכו"ם לא סגי בשטר מעכו"ם המוכר לו זולת בשטר מישראל ראשון לעכו"ם מש"ה ס"ל דלענין קנין אמרו ומפני שזה דבר שאין לו טעם תלוהו בקנין עכו"ם מישראל כמו שהגוי הקונה אינו קונה אלא בשטר מטעם שכתב הה"מ שמא יקח הקרקע בחזקה באלמות או ישליך הכסף לפניו כן הישראל הקונה ממנו אינו יכול לקנות אלא בשטר כי אין הגוי מקנה אלא במה שהוא קונה עכ"ל ודברים אלו לא נתחוורו לפענ"ד חדא מה שהקשה דלמה תלי וכו' והול"ל בקצרה וכו' לא ידענא מאי. קשיא ליה דהרי עיקר הטעם דישראל הבא מחמת עכו"ם אין לו חזקה משום דעכו"ם עצמו אין לו חזקה מחמת אלמותא ה"ה הישראל הבא מעכו"ם הרי הוא כעכו"ם מטעם זה בעצמו משום דעכו"ם הראשון אין לו חזקה ומ"ש דלא דמי ממש עיין בט"ז ועוד דהרי אף לשיטתו מיירי בין בחזקה דקנין ובין בחזקה דשלש שני' והדבר מוכרח דהרי בה' טוען ונטען הביא הרמב"ם מימרא זו לענין חזקת ג' שנים וא"כ נימא לנפשי' דפשיטא קשיא דאין לשון אלא בשטר שוה דלענין קנין בעי שטר מעכו"ם ולענין חזקה בעי שטר מלוקח ראשון גם מ"ש שאין הגוי מקנה אלא במה שהוא קונה הוא עלתא בלא טעמא ובאמת טובא יש לחלק ביניהם שהרי באמת מצד הדין גם העכו"ם קונה בכסף זולת חכמים חששו דשמא יחזיק באלמות וא"כ לענין אם הישראל קינה מעכו"ם אמאי לא יקנה הישראל ומלבד כל הנ"ל קשיא לי דאכתי לא הזכיר בשום מקום דעכו"ם אינו קונה בכסף ואף אם נימא דדקדקו בלשון הרמב"ם דקאמר עם נתינת הכסף דמשמע בכסף לחוד לא קנה מ"מ גם על הרמב"ם תקשה מנ"ל דהרי בגמ' לא נזכר אלא חזקה ומ"ש בסמ"ע לפרש דברי הרמב"ם תמוהים ג"כ ובתחלה עשה ט"ס בדברי הה"מ וצ"ל ולא קנה וה"ה לא מקנה ולפענ"ד לדבריו תלי תניא בדלא תניא דהרי לא מקנה מפורש במקומו בדין שהרמב"ם עסיק דנכסי עכו"ם הרי הוא כמדבר ולא קנה אינו מפורש אפי' לענין חזקה זולת שלמדו מדף נ"ה כמש"ל וגם זה אינו מפורש שהרי כל המפורשים פירשוהו לענין ערעור ומ"ש דסיפא דישראל הבא מחמת עכו"ם לא מיירי רק לענין ערעור הוא תמוה גדולה לפרש כן בלשון הגמ' ועוד דהרי הרמב"ם כתבו פעמיים פעם א' בה' טוען ונטען לענין ערעור ופעם א' בה' מכירה לענין קנין והעתיקו בלשון הגמ' וישראל הבא מחמת העכו"ם וכו' גם מ"ש שהכ"מ נדחק בישובו לא ידעתי מה דוחק יש בו הלא דבריו ברורים שזכה מן ההפקר וכן כתבו הרשב"א והראב"ד כמו שהביאם הה"מ רק דהרמב"ם ס"ל דראשון קנה מן ההפקר וע"ש הוא שבחזקה קונה לא ידעתי אמאי הרי כל שאינו מקנה אינו קונה כמו כל שאינו קונה אינו מקנה וגם הטעם שנתן הוא דוחק מאוד ועיין בט"ז וגם ע"ש ובזה אין להקשות דאף דנאמר דלא קנה בחזקה וכו' איני מבין כלל דהרי עיקר הטעם שאינו קונה בחזקה מטעם שמא יעשה חזקה בע"כ ודבריו צריך עיון אמנם לפענ"ד בחנם נתחבטו כל המפרשים בלשון הרמב"ם דמה שפירש מימרא דעכו"ם אין לו חזקה לענין קנין המעיין יראה שהרמב"ם פירש כל המימרות האמורות למעלה ג"כ לענין קנין וזו היא בתקנתא ולכך ס"ל דגם זו מיירי ג"כ בין לענין קנין בין לענין חזקה ומ"ש הה"מ שהעכו"ם אינו קונה וה"ה שאינו מקנה אין הכונה דתלי זה בזה זולת כוונתו בפשוטו דבחזקת הבתים נתבאר במקומו שאינו מקנה וה"ה שאינו קונה נתבאר בפרק הנ"ל אבל אינו תולה זה בזה. אמנם צל"ע לפי מה שפירשו לדעת הרמב"ם דעכו"ם אינו קונה בכסף כלל מטעם שמא יתן כסף בע"כ א"כ כ"ש באם באמת תלוהו וזבין או נתן הכסף בע"כ ותקנה שדה חבירו שאינו קונה וא"כ קשיא דברי הרמב"ם פ"י מה' גזילה ואבידה דעכו"ם בעל זרוע שאנס נכסי ישראל בעד חובו ואח"כ מכרה לישראל אין הבעלים יכולין להוציא מיד הלוקח וקשיא במה קני לה העכו"ם הראשון ובאמת דברי הרמב"ם בלאו הכי תמוהים בפירוש הגמ' והה"מ פירוש סוגיות הגמרא לדעת הרמב"ם אבל לא נתן טעם במאי נקנה ללוקח ראשון ובאמת הריב"ש סי' ר"ל פי' כל הסוגיא שקנה אותה באחד מדרכי הקניה:
נחזור לענינינו והנה לדעת הכ"מ הטעם דאין העכו"ם קונה כי אם בשטר משום דישראל אינו סומך דעתו כיון שהוא אלם שמא יחזור בו אן המקח כי היכי שכתבנו למעלה בשטר ראי' ומבואר בהדיא דכל שאח"כ לקח העכו"ם השטר קונה למפרע וא"כ ממילא אין כאן חשש כלל. אמנם אף לטעם שנתן הה"מ שמא יחזיק העכו"ם בעל כרחו לכך תקינו דבעינן שטר מ"מ נלענ"ד להקל בצד אף אם ירצה לצאת כל הדיעות ונתפוס כל החומרות אכתי יש להקל כאן אף לדעת הרמב"ם דהרי הרמב"ם ס"ל דעכו"ם קונה מטלטלין בכסף א"כ כבר קנה העכו"ם גוף החמץ בכסף שהרי אמר בהדיא הרי הכל שלי מעתה אחר שנתן הכסף והרמב"ם פסק קני את וחמור קנה מחצה ואע"ג שכתב בשטר שמקנה לו מטלטלין אג"ק היינו לצאת כל הדיעות דס"ל דלא קני בכסף ואנן אליבא דרמב"ם קיימינן וכיון שכן אע"ג דלא קני קרקע אכתי לא קבלו בתורת פקדון ואינו חייב באחריות ואף אם נתפוס עוד חומרא זו לדעת הרמב"ם דאף בעכו"ם אלם צריך לבער והכא אם יאבד לא ישלם לו מלבד כי אינו ברור דאפשר הי' צריך לשלם בדיניהם. ועוד הרי הא"ר כתב דהרמב"ם מודה ביחד לו בית אף שקיבל אחריות כדעת ר"ת ואף אם נתפוס חומרות המפורשים דהרמב"ם ס"ל כדעת רש"י אכתי לענ"ד יש להקל משום דנלענ"ד עיקר דלענין דינא לא פליג הה"מ עם הכ"מ ואף לטעם הה"מ בדעת הרמב"ם נ"ל שכל שקיבל אח"כ השטר קני למפרע משום דלא שייך הגזירה שמא יחזיק בעל כרחו כיון דאינו קונה אלא אם כן קיבל שטר אבל מ"מ כיון שקיבל אח"כ שטר קונה למפרע קל וחומר לענין חמץ דבקנין כל דהוא סגי כמ"ש האחרונים וודאי דמודה הרב המגיד לדעת הרמב"ם דעל כל פנים אחר שהגיע השטר ליד העכו"ם קנה למפרע מכל אלו הטעמים נראה לענ"ד להקל בנ"ד בדיעבד: