אור ברסלב

תשובות הראם חלק א· רבי אלכסנדר סנדר מרגליות

תשובה ט

תשובה ח

ע"ד שאילתא דשאילו מקמי דמר וזו תוארה זה כמה שנים נדפס חיבור לגאון אחד גדול הדור ורב מובהק ומקרוב נדפסו השגות על החיבור הנ"ל בדברי חירופין וגידופין יותר מדאי נגד המחבר הראשון. אמנם המשיג לא הזכיר שמו עליו זולת מדבריו נראה שהוא ארי' דבי עילאי כאחד מהשרים הראשונים הגאונים גדולי הדור. אשר בדורינו וכן שותא דעמא דבר שגם ההשגות נובעים מבאר מים חיים וממקום קדוש יהלכו מעין חכמה היוצא מבית קדשי הקדשים. והנה כאשר הגיע חיבור ההשגות מקום תחנותו של הגאון המחבר הראשון טרם חקרו מבטן מי יצא הכרך הנורא חשו לכבוד רבינו הגאון ומהרו והכריזו קול תרועת חרם ע"פ ציווי פו"מ וב"ד רבא דק' הנ"ל. ועתה שאל השואל אם יש ממש בחרם או הוא כחרמו של ים. ורומעכ"ת ברוחב שכלו האריך בחריפות ובקיאות לברר הדברים שהעלו חרס בידם ואין ממש בהחרם והוא נידוי שלא כדין וביקש ממני לחוות דעתי אף אני. ואם כי קשה בעיני להכניס ראשי בין ההרים הגדולים ולהכניס כסותי בין לביא ללביאה ובפרט כי באמת שבגוף הענין רע עלי המעשה ולא טוב עשה בעל ההשגות במחילה מכבודו אף אם גובה ארזים גבהו לא הי' לו להטיח דברים נגד גדול הדור הגאון המחבר ולשלוח קנה רצוץ חפשי לנפשה בכל מקום שתרצה תניח להכביר מילין מרים כלענה קשים כגידים ואף אם אורייתא מרתחא לי' הי' לו לחוש לכבוד הגאון המחבר אשר יצא טבעו בעולם וכבוד עיר ואם בישראל אשר קבלוהו עליהם כנראה מלשון השאלה ואם דרכו חיצי שכלו דבר מר הי' לו לאסוף הקולמס והקלמר במשמר בדלתיים ובריח וסוגר ונטירותא יתירא שאירות חמות תחגור ולא יהיה גודר פרץ בדברי קנטורים פותח וסוגר ומפני איש דברי קנטורים לאגור ודברי חכמים בנחת נשמעים ומדת חכמים להיות דרכיו דרכי נועם ונתיבותיו שלום ודי בזה. והנה גם רומעכ"ת אינו משבחו בזה:

אמנם בעיקר הדין אם יש ממש בחרם אחרי שרומע"ת פקד עלי לגלות דעתי ומצותיו עלי חובה לעשות רצונו חפצתי ואני פי מלך אשמור ונראה לענ"ד שיפה דן ויפה זיכה רומעכ"ת ובוודאי אם מתוך ויכוח דבר הלכה מלבו יוציא מילין אגב רותחא דאורייתא מרתחא לי' ומטיח דברים נגד חכם אחר מחמת שנראה לו שטעה לא אמר אדם מעולם שיהי' בכלל מנדין על כבוד הרב ובראיות שהביא מר מש"ס ותשובות יש די והותר וביותר הרואה בדברי הרשב"א במשמרת הבית ואם לא הי' ראוי הי' רבינו הרשב"א מונע מזה וזכורני בתשובת מור"ם אלשקר דבר קשות נגד הר"י בי ר"ב וכדומה:

אמנם כדי שלא יאמר מר אטו לא ידענא דשפיר קא אמינא ואהי' כמסייע שאין בו ממש אמרתי להרחיב הדיבור ואלקפסי' נקטי' ור"מ והרבה תשובות מלאים מזה:

והנה מה דקשיא לי' למר מהא דעובדא שנידו אותו הוא בעדיות פ"ה מ"ו אע"ג שמתוך דבר הלכה דבר לפענ"ד לק"מ דהדבר ברור דלאו משום לשון דוגמא שהוא לשון גנאי נידוהו רק משום שהוציא שם רע עלי שמעי' ואבטליון שעשו שלא כדין כדי שלא להרחיק גיורת מהסתפח בדת ישראל וכן לפירוש התוס' בברכות והראב"ד ג"כ מבואר כי חשד אותם שעשו שלא כדין שהשקוה מי צבע ויש לחוש להוצאת לעז על מים המאררים והוציא שם רע עליהם כמבואר בראב"ד תדע דאי משום דלשון דוגמא הוא לשון של גנאי נידהו תקשה הלא הרמב"ם פסק דהמבזה הזקן לאחר מיתה מתירין לו כשיחזור בתשובה וא"כ עקביא שהיה חכם וחסיד גדול בלי ספק אף לדעת הת"ק אמאי לא חזר בתשובה מלשון דוגמא ומדוע זילזל בנידוי החכמים ומת בנידוי וכשאמר לו בנו ואתה מ"ט לא חזרת בך מה תשובה השיב אני שמעתי מפי המרובים. זה לא הספיק על דיבור גנאי של לשון דוגמא ומדוע לא חזר עכ"פ. ואם באמת חזר ושב בתשובה מדוע לא התירו לו חכמים נידויו אלא וודאי לאו משום לשון גנאי נידוהו זולת מטעם הוצאת שם רע על שמעיה ואבטליון שאמר מפני שהיתה גיורת כמותן לכך השקוה שלא כדין או כדעת הראב"ד ומזה לא הי' יכול לחזור שזה עיקר שנחלקו עליו אם משקין הגיורת אם לאו והם הביאו ראיה משמעי' ואבטליון ועיקר מה שסתר ראייתם משום דלדבריו באמת עשו מעשה בהוראה שלא כדין מפני כבוד הגיורת או כדעת הראב"ד ואלו הי' חזר מזה היה חוזר מעיקר הדין והוא לא רצה לחזור מפני ששמע מפי המרובין. וכפ"ז אין זה ענין כלל ורב המרחק ביניהם ועוד כלל לא דמי כאוכלא לדנא. והי' מאמת הדבר לעיקר הדין דהתם הכריעו הסנהדרין דשלא כדין הוציאו שם רע על שמעיה ואבטליון אבל כל שאין כאן הכרעה ואולי הדין עם המשיג מדוע יהיה חייב נידוי אם היה נראה לו ששגג בהרבה מקומות והי' בלבו כאש בוערת כמבואר בירושלמי פרק אלו מגלחין וכן נראה מפשט לשון הגמרא המספר אחר מיטתן וכו' לפי שהם בחזקה שעשו תשובה ודו"ק. ולפי' זה אין זה ענין כלל לת"ח המשיג על חבירו מחמת שנראה לו שטעה ואגב ריתחא מטיח דברים נגדו דשייך לומר אגב שנראה לו שטעה אורייתא הוא דקא מירתתא לי' ואין לכו להאשים אותו על דברי קנטורים להא דעקביא שהנידוי לא הי' על דברי גנאי רק על עיקר הדין שחשד לשמעיה ואבטליון שעשו שלא כדין ובזה לא שייך אורייתא מרתחי' לי' ובלאו הכי אין ענין חכם המשיג להא דעקביא דהתם כל הסנהדרין הכריעו שלא כדעתו ובטלו דבריו ואעפ"כ החזיק במעוזו להוציא שם רע כנ"ל משא"כ בחכם המשיג וקל וחומר בנידון דידן שעד עתה לא הכריעו חכמים הדין עם מי ואולי הדין עם המשיג:

והנה גם מדברי הרמב"ם יש לדקדק דוודאי לא מיירי בכה"ג דהרי התחיל אעפ"י שאמרו המבזה חכמים אין לו חלק לעולם הבא דנראה דאיירי בכה"ג דלעיל דמבזה חכמים דנפקא לן מדבר ה' בזה והיינו משום דכבוד חכמים הוא כבוד התירה דכבוד חכמים ינחלו ובוודאי תלמידי חכמים המנצחים בהלכה וחושד לחבירו בשגיאה וטעות ומדבר שפת יתר בלשון גנאי חלילה לומר דהוי אפיקורס ובכלל דבר ה' בזה דאין זה בזיון תורה ח"ו כי אם כבוד תורה. ועוד נראה להביא ראיה ברורה מדברי ר"א והירושלמי והרמב"ם עצמו לפימ"ש הריב"ש בסי' ר"ח דהא דמנדין אחר מותה הוי רבותא דליכא צערא דגופא דלכאורה קשיא על הרמב"ם דפסק אפילו המבזה את החכם לאחר מיתה מנדין אותו דנראה וכתב הב"ח דהוציא זה או ממעשה דעקביא או מעובדא דנדרים דשמתא ר' יהודא להאי איתתא כמבואר בר"ש פרק סי' ע"ח בבבא קמא. ולכאורה אין ראיה מהני עובדא וגם על ר' אליעזר בברכות דף י"ט דיליף מעובדא דעקביא דהמספר אחר מיטתן של תלמידי חכמים חייב נידוי דמנא לי' למימר הא דלפמ"ש הריב"ש בסי' ל"ג דתלמיד שנידה לכבוד רבו בכלל כבוד עצמו הוא שאין כבודו שיבזו ויחרפו רבו בפניו. ולפי זה לא מיבעיא דאין ראיה מההיא עובדא דנדרים דס"ל דמבזה חכם לאחר מיתה חייב נידוי די"ל דלאו משום כבוד רבו נידו אותו רק משום כבודו כמ"ש הריב"ש שאין כבודו שיחרפו רבו בפניו. אלא אף מעובדא דעקביא ג"כ אין ראי' דלפי הנראה מסדר הקבלה וסדר הדורות דעקביא והחולקים עליו היו מהמקבלים משמעיה ואבטליון וא"כ היו כולם תלמידיהם וא"כ י"ל דנידוהו בשביל כבודם. וא"ל משום כבודם לא היו מנדין לעקביא וכמ"ש הריב"ש להוכיח דחייבין לנדות לכבוד הרב מהנידוי לעקביא דגם התנא קמא מודה לר' יהודא. לפענ"ד זה אינו מכוין דכל הסנהדרין היו החולקים עמו. וכנראה דכולהו היו תלמידי שמעיה ואבטליון שהם היו נשיא ואב"ד דכזה הי' בזיון כל ישראל וסנהדרין שקבלו מהם והיו תלמידיהם וכן כתבתי בכ"מ פ"ק מהל' תלמוד תורה הלכה י"ב ובוודאי לכבוד כל הסנהדרין ראוי לנדות אף לגדול והרי ר' אליעזר הוא מרי' דשמעתא והוא ס"ל בסנהדרין פי' הנחנקין שאלו עשה מעשה הי' לו דין זקן עמרא ועל כרחך שחלק על סנהדרי גדולה בלשכת הגזית כמ"ש הרש"י ועי' מ"ש הריב"ש ונמוקי יוסף ס"פ הזהב גם עובדא דר' אליעזר בשם הרמב"ן דמטעם הדומה לזה החמירו עליו וברכוהו וצריך עיון מ"ש עליו דאולי ר"א אמר כך נראה בעיני דהרי אמרו בסוכה על ר"א שלא אמר דבר שלא שמע מרבו מפי רבו לעולם. אלא על כרחך וודאי הא דחשיד לשמעיה ואבטליון שעשו שלא כדין מאיזה טעם לא הי' חייב נידוי בשביל כבוד התלמידים דמה היה לו לעשות דלפ"ד היה נראה לו שהוא שמע מפי רבו המרובים כמ"ש הראב"ד ולא נתכוין לבושת כלל ואין חייבין על הבושת אלא על כרחך אלא א"כ נתכוין לבייש ולפי שהי' נראה לו שהוא שמע מהרוב ע"כ היה מוכרח לומר ששמעיה ואבטליון עשו שלא כדין מאיזה טעם ועל מה שאמר דוגמא השקוהו ונתן טעם של גנאי ג"כ וודאי לא נידוי או משום דאין מנדין על דיבור של גנאי הבא דרך פלפול אי משום דמדיבור של גנאי היה יכול לחזור כ"ש אם נימא כיון דהחולקים היו בחיים ופסק הרמב"ם דאין מתירין לו עד שירצה וכיון דפגע בכבוד הסנהדרין וכל ישראל לא היה יכול לרצות כולן או דהסנהדרין לא היו יכולין להתפייס עמו מאיזה טעם עד שיחזור מכל הד' דברים שחלק עליהם כמבואר במשנה א"כ כ"ש דצריך לומר דאין מנדין על דבר בזיון דרך פלפול ולכך לא נידוהו על שנתן טעם של גנאי רק הם נידוהו מפני שהם היו יודע באמת שהם שמע מפי הרוב כמ"ש הראב"ד וכדין עשו שמעיה ואבטליון והוא הוציא שם רע עליהם ולכך נידוהו ומוכח ר' אליעזר והירושלמי והרמב"ם שפיר דהמספר אחר מיטתן של ת"ח חייב נידוי ומשום כבוד שמעי' ואבטליון נידוהו ולא משום כבודם ודו"ק ומה דדייק מר מדוע לא הביא הרי"ף והרא"ש הא דעקביא למידק מנ"ל דמנדין על כבוד הרב ולענ"ד לק"מ דהרי ריב"ל ס"ל דבכ"ד מקומות מנדין לכבוד הרב ור' אליעזר אשכח תלתא וכייל בהדדי וכולהו טעם אחד דמנדין על כבוד הרב וכבר הביא בהלכות ההיא דחוני וההיא דתודס שנמנו במשנתינו מלבד מה שהביא בהלכות בההיא טבחא דאתפקר ברב טובי בר מתנה וההיא דשבת דאורי בחרתא דארגיז כר"ש ושמתי' רב המנונא וכתב הב"י בסי' של"ד דההיא כמי משום מנדין לכבוד הרב הוא ולשון הש"ע סי' של"ד ס"ס מ"ד שכתב וכן המורה הוראה במקום רבו והבאר הגולה הראה מקום למס' שבת לההיא דאורי בחרתא דארגיז וזה תימא דבגמרא מבואר בהדיא דלאו משום דהורה במקום רבו שמתי' רק משום דאורי באתרא דרב דלא כרב וא"ל דאכתי הוי לי' להרי"ף והרא"ש להביא ההיא דעקביא למידק מיני' דחייבים ב"ד לנדותו כמ"ש הריב"ש דמהא דעקביא שמעינן דחייבים ב"ד לנדותו חדא דמהא דתודס שמעינן דחייבים לנדות מדשלח לי' שמעון בן שטח צריך אתה להתנדות. וא"ל דכבוד המקום שאני דהרי ריב"ל מדמי מלתא למלתא ואף דר' אליעזר לא מדמי מ"מ כייל לי' בהדי כבוד הרב ועוד הא הביא הרי"ף סוף סנהדרין במהרהר אחר רבו כמהרהר אחר שכינה ומורא רבך כמורא שמים. ואדרבה מהא דעקביא אינו מוכח כל כך דחייבים לנדות דהרי אף אם נימא דחייבים לנדות מ"מ על כרחך מוכח דיש רשות ביד הב"ד לוותר דהרי ריב"ל אמר בכ"ד מקומות מצינו משמע דבכל הכ"ד מקומות חייבים לנדות. ולא אשכח ר' אליעזר רק תלתא וגם באילו וויתרו לשנים וא"כ תקשה אמאי לא וויתרו גם לעקביא דוודאי אף התנא קמא מודה שהי' גדול הדור כמ"ש הריב"ש בעצמו וצריך לומר דמאיזה טעם לא רצו לוותר א"כ י"ל דבאמת אין חייבים לנדות רק רשאים לנדות ומזה הטעם עצמו נידוהו. ועוד נראה לענ"ד דמקומו הוא מוכרע מעובדא דהאי טבחא דחייב מן ב"ד לנדות. דנראה ברור דהא דאמר אביי לשמתא תלתין יום וגם מה דדחיק לחלק בין ממונא לאפקירותא היינו משום דקשיא ליה האי ברייתא דאין נידוי פחות משלשים יום ובאמת לדעת הרי"ף הוצרך הראב"ד לפרש בדוחק הברייתא דאין נידוי פחות מל' יום ויש שפסקו כאביי מחמת האי ברייתא כמבואר בריטב"א, וא"כ אי ס"ד דרשאין אבל לא חייבין א"כ מנ"ל לאביי לחלק בין ממונא לאפיקורתא כיון דגם באפקרותא אין חיוב לנדות ואי משום הברייתא אין נידוי פחות מל' יום י"ל דהברייתא איירי היכא דמדינא חייב לנדותו משום דבר עבירה אלא על כרחך מוכח דגם באפקרותא הב"ד חייבים מדינא לנדותו. ולפענ"ד גם הריב"ש מודה דאליבא דאמת גם ההיא עובדא דטבחא מוכח דחייבין לנדותו מכח ההוכחה הנ"ל רק שהשיב להשואל שהביא ראיה מההיא דעובדא דטבחא בפשיטות בלא הוכחה הנ"ל לכך השיב דמגופא דעובדא אין ראיה והביא ראיה היותר פשוטה מהא דמנדין על כבוד הרב ובזה נתיישב מה שהקשה המל"מ דברי הריב"ש אהדדי מסי' ר"כ על סי' ס"א והא דלא הביא הריב"ש ראי' בסי' ס"א מהא דמנדין על כבוד הרב יתבאר לקמן. ואי משום דאכתי הוי להו להביא האי דעקביא ללמדנו רביתא דאפי' מבזה זקן לאחר מיתה מנדין ומעובדא דחרתא דארגיז דמשמע דהי' רב המנונא השני מתלמידי רב חסדא ועיין בעירובין ריש הדר יש לדחות בקל וכמ"ש הריב"ש בסי' ר"כ באמת לענ"ד אין ראיות הריב"ש ממקלל אביו ראי' דאיכא רביתא בלאחר מיתה די"ל דא יצטרך במקלל אביו קרא דלא יניף ממכה כדמשמע פשטי' דגמ' דף פ"ה ע"ב וכן מבואר בחידושי הר"ן שכתב דוודאי לפום קרא אין לחלק אי לאו דהוי ילפינן ממכה ועוד דלסברת הריב"ש דמדמה מבזה למקלל בפשיטות הנ"ל להביא ראיה ממקלל אחר דפטור לאחר מיתה אלא וודאי דאין מזה ראיה כלל דאין טעם מקלל משום בזיון דהרי אף מקלל עצמו חייב ואזהרתי' מנשמרתם מאוד לנפשותיכם כמבואר בשבועות ועוד דבמקלל אחר ביוצא ליהרג אף מחיים פטור דבעינן מקוים שבעמק אף דחייב על הבושת אף ביוצא ליהרג ועיין בכ"מ פ"ה מהל' ממרים הלכה י"ב שדבריו צריך עיון לפענ"ד שהעתיק גירסת ולשון רש"י דביישו ישן ומת פטור ע"י ברמב"ם וצריך ליתן טעם דביוצא ליהרג חייב מקושיות הגמ' והרמב"ם על כרחך גרס כר"ח שהביאו התוס' בד"ה והא אמר רב ששת דגרס בישן ביישו חייב וודאי להביא יוצא ליהרג וע"ש בתוס' ועיין ברמב"ם פ"ג מהל' ב' ודו"ק. וא"כ אין להביא ראיה ממקלל לבושת ולפירש זה י"ל דאליבא דאמת אין רבותא בלאחר מיתה כיון דעיקר החיוב משום כבוד תורה ות"ח וגדולים צדיקים במיתתן וכבר הביא הרי"ף והרא"ם דהמספר אחר מיטתן של ת"ח נופל בגיהנם דמוכח מיני' או דהמתים יודעים בצערא או דצורבא מרבנן קב"ה תדע ביקרי' ובאמת במהרי"ו ס"ס כ"ח וברש"ל בבא קמא פרק ח' סי' מ"ב וסי' נ' משמע דיותר יש להחמיר בכבוד המתים אפי' אינם ת"ח ועיין בס' א"ח סי' תר"ז שנתן טעם דאליבא דאמת המתים יודעין. ולכך חמיר טפי המוציא שם רע עליהם ממוצא שם רע על החיים. וממה שכתב בירושלמי הדא אמרת אפי' מבזה זקן לאחר מיתה וכן לשון הרמב"ם אינו מוכרת כל כך דהוא רבותא אליבא דאמת די"ל אף דסק"ד דלא ידעו קא משמע לן דידעי או דקב"ה תבע ביקרי' ואליבא דאמת אחר שהביא הרי"ף והרא"ש הא דמספר אחר מיתתן נופל בגיהנם ממילא תו ליכא רבותא עוד כראה לענ"ד בביטול החרם דביטול החרם אחר שנחקור תחלה החילוק בין מנודה לעירו או מנודה לעיר אחרת. והנה הד"מ פירש תחלה בדעת הרא"ש דאף מנודה לעירו אין מנודה לעיר גדולה ממנה והב"ח השיג עליו דאם כן אין חילוק בין עירו לעיר אחרת ואין זו קושיא כל כך דלעירו גופא יש נפקא מיני' וכן דעת הריטב"א לדעת הראב"ד וכן צריך לומר לדעת הקונטרסים דוק ותשכח אמנם יותר קשיא דאיך אפשר לומר בדעת הראב"ד דאף מנודה לעירו אינו מנודה לגדולה ממנה דאם כן איך כתב הראב"ד דמנודה אינו חייב בדיני נידוי כי אם באפקרותא או לא ציית דינא אבל מנודה לתלמוד או לעיר אחרת בשביל כבודם לא דאין אבילות לחצאין דמאי איריא נידוי עיר אחרת הא אפילו נידוי עירו הוי ממש אבילות לחצאין כמו עיר אחרת ונראה דזה היה דעת הב"י בש"ע שהביא כבר דין הראב"ד באבילות לחצאין וממילא מוכח דנידו עירו הוי אף לגדולה הימנו וראיתי שהב"ח כתב על הב"י דהבין דברי הרא"ש דהא דלמילי דשמיא מנודה לכל העולם היינו דווקא במנודה לעירו וכתב עליו ושאר לי' מארי' ובחנם חשד לרבינו דאיך אפשר שיסבור כן דהרי אפילו נידוהו קטן שבישראל הוא מנודה לכל העולם. אמנם בלאו הכי הרי בפירוש כתב הב"י דבמילי דשמיא אפילו מנודה לעיר אחת מנודה וכל העולם זולת דהב"י ס"ל דבנידוי לכבודם אף מנודה לעירו אינו מנודה לגדולה ממנה וכמ"ש בשם הריטב"א אמנם לדינא פסק בש"ע כהטור מטעם שכתב בשם הקונטרסים לפי שזלזל בכבודם והוא כפוף להם בדין הוא שינדו אותו ולכך חמיר נידוים דהוי לכ"ע עכ"ל כי הלשון צריך ביאור דארכבי' אתרי ריכשא מתחילה כתב הטעם לפי שזלזל בכבודם והוא כפוף להם ולפירוש זה נראה דאפילו נידוהו עיר אחרת לכבוד עירו כגון שבני עירו אינם יכולים לנדותו משום אלמות הוא ג"כ מנודה לכל העולם וכו' שכתבו בדין הוא שינדו אותו דנראה דהוי כמו מילי דשמיא וא"כ אף קטן יכול לנדותו וכן אם אנשי עירו נידוהו לכבוד חכם אחר אינו מנודה לכל העולם שהרי לא זלזול בכבוד מי שהוא כפוף להם וא"כ הלשון שסיים ולכך חמיר נידוים הוא מגומגם קצת דמשמע דווקא אם הם עצמם נידוהו אבל אחרים שנידוהו אינו מנודה ככל העולם ועוד דגם לשון הגמ' מנודה לעירו אינו מדוקדק וצריך לפרש לעירו בשביל כבוד עירו ואן הלשון משמע כן וכן נראה מלשון הריב"ש ומלבד זה דברי הקונטרסים תמוהים לפמ"ש הב"י דבריו למעלה דגם בנידוי עיר אחרת מנודה לגדולה הימנה רק לעירו אינו מנודה דא"כ אין צורך ליתן טעם במנודה לעירו דמנודה לכל העולם ואולי כתב טעם זה לדעת הראב"ד שכתב המבזה החכם ינדוהו ב"ד ואז הוי מנודה לעירו משמעות לשונו שכשינודהו ב"ד שבעירו הוי מנודה לעירו משמע דהעיקר תלוי אם אנשי עירו נידוהו או אנשי עיר אחרת וגם למדנו מלשונו דגם בנידו ב"ד לכבוד ב"ד חכם יש חילוק בין ב"ד שבעירו לב"ד שבעיר אחרת וטעמו כראה לי כשנידוהו ב"ד שבעירו יהי' בשביל איזה חכם כיון שהוא כפוף והמחום רבים עליהם אנשי עירו יש כח בידם לנדותו לכל העולם שהם ב"ד שלו ומנודה לכל העולם כדין נידוי ב"ד אבל כל שהנידוי מב"ד של עיר אחרת כל שהנידוי אינו ענין לב"ד כגון לדבר עבירה או דמסרב ולא ציית לדינא ועל פי הדין מחויב לדון שם באותו הב"ד אם הוא מסרב ולא ציית לדינא או מפקר כנגדם באותו ענין הוא מנודה לכל העולם אבל אם בשביל איזה כבוד כיון שהוא אינו כפוף להם ואינם ב"ד שלו ממילא הוי כחכם או תלמיד שנידה שאינו מנודה לגדול ממנו ולא מיקרי נידוי ב"ד שהרי לא יקבלם על עצמו לב"ד ואינו כפוף להם ולכך כתב הריב"ש שפיר כל שנידוהו ב"ד שבעירו מקרי נידוי עירו משמע ב"ד שבעיר אחרת לא עיקרי נידוי ב"ד וכן בדין ובפרט בזמן הזה וודאי לא מקרי ב"ד שבעיר אחרת נגד איש מקהלה אחרת רק כנגד אנשי עירם שקבלום והמחום עליהם וזה פשוט דאטו עיר קטנה ואנשים בה מעט יקבלו הטובים שבהם לב"ד שיהיו נקראים ב"ד נגד אחרת מקהלה גדולה בנידון שאינו שייך לדין ומשפט זולת בשביל כבודם ועוד תלתא דאית בהו חד דגמירי הם יכולין לנדות לכל מי שירצו שיהי' מנודה לכל העולם א"ו דווקא ב"ד שבעירו שנידוהו יהי' מנודה לכל העולם אבל לא ב"ד שבעיר אחרת רק שיש להם דין תלמיד שנידה לכבודו או לכבוד רבו. שוב בא לידי ספר לבוש ומצאתי שכתב בזה הלשון מנודה לעירו וכו' שכ"א כפוף לב"ד שבעירו וכל מה שיעשו עליו בדין חייבים כל ישראל להחזיקו אבל מנודה לעיר אחרת וכו' משמע אפילו נידוהו ב"ד שבעיר אחרת לא הוי נידוי ב"ד עוד כתב בד"א שמנודה לעיר אחרת וכו' שנידוהו עיר אחרת משום אפקירותא אבל מילי דשמיא מנודה לכל ישראל ועוד מצאתי ראיה ברורה לדבריו ממ"ש בתשובות מים עמוקים תשובה ס"ט למהראנ"ח וז"ל מה שפי' הראב"ד בהאי דמנודה לעיר אחרת אינו מנודה לעירו שהכוונה שהוא כפוף לבני עירו דווקא והי' להם להודיע להם לנדותו הם ולא ינדוהו בני עיר אחרת עכ"ל והנה דהאי דמנודה לעיר אחרת מיירי בשביל כבוד בני עיר אחרת ואפ"ה משמע דאלו הודיעו לבני עירו ונידוהו הם הוי מנודה לעירו וזה שכא כדברי בעל הקונטרסים וכן כתב שכן כתב הריב"ש:

והנה לא מבעיא לפי משמעות לשון השאלה שהכריזו עליו חרם דאינו כלום כמבואר בש"ע בהג"ה סי' י"א ובפירוש כתב הריב"ש דאם החרימו אף נידוי אין כאן דכל המוסיף גורע ואף דהש"ך כתב דפשוט דב"ד יכולים להחרים מלבד דכבר הוכחתי דב"ד של עיר אחרת לא מיקרי ב"ד דכיון דאין החרם חל גם הנידוי בטל. אמנם בלאו הכי לכאורה דברי הש"ך תמוהים דהרי הריב"ש הוציא זה מהא דמנדין על כבוד הרב דמשמע מנדין אבל לא מחרימין והתם קאי על הב"ד כמ"ש הריב"ש בעצמו להוכיח מזה דהב"ד חייבין לנדות. ועוד דהרי בנ"י בבבא מציעא סוף פרק הזהב הקשה בשם הרמב"ן וגם הריב"ש הביא על הא דברכוהו לר"א דס"ל דהיינו חרם והלא מנדין שנינו ולא מחרימין ושם גם כן ב"ד הוי ותירץ דשם החרימו משום דהחזיק במחלוקת וכו' והיינו הא דהביא בהג"ה וצ"ל דגם כוונת הש"ך היא אם עושים לצורך שעה למגדר מלתא שיכולים להחרים אף שלא מן הדין וא"כ הדבר ברור שאין ב"ד יכולין לעשות שלא מן הדין לצורך שעה זולת המחום רבים וקבלום עליהם שיכולים לתקן בעירם אבל לא על אנשי עיר אחרת ועיין בח"מ סי' כר"ח ודרישה ק"ו בנידון זה שח"ו לא שייך כאן הטעם למגדר מלתא נגד גאון וגדול הדור וגם כתבתי והוכחתי דבלאו הכי אין על ב"ד שבעיר אחרת שם ב"ד בנידון כזה וכיון שאין בידם להחמיר ולהחרים שלא מן הדין ממילא אף נידוי אין כאן אמנם אף אם לא הכריזו עליו חרם זולת נידוי לפענ"ד אין כאן נידוי ותחילה אומר דעכ"פ לא יפה עשו עכ"פ בנידוי בפרהסיא דהרי פסק הרמב"ם והש"ע חכם זקן בחכמה אין מנדין אותו בפרהסיא לעולם וברמב"ם מבואר שאומרים לו הכבד ושב בביתך ונראה מדברי הכ"מ שכוונת הרמב"ם דאין מנדין בפרהסיא אבל בצינעה מנדין והיינו דאומרים לו הכבד ושב בביתך שזה מקרי בצינעה דאין מפרשין הנידוי אלא בהעלם ונראה דדחיק לפרש כן משום דהכי דייק שפיר לישנא דהרמב"ם והוי סיפא הפוכא דרישא דקאמר ברישא דאין מנדין אותו בפרהסיא רק דמלקין ומנדין בצינעה אמנם בש"ע השמיט הא דאומרים לו הכבד ושב בביתך וכתב דאין מנדין אותו בפרהסיא רק דמלקין אותו בצינעה וא"כ לכאורה אין הסיפא הפוכה דרישא וגם צריך עיון אמאי לא העתיק דאומרים לו הכבד ושב בביתך ומסיפא משמע אפילו בצינעה אין מנדין אותו רק דמלקין אותו לכן נראה לי דהרב ב"י חזר בו ממ"ש בכ"מ דהוי קשיא לי' לפימ"ש בכ"מ לדעת הרמב"ן משמע דעבדינן לי' תרווייהו דמלקין אותו בצינעה ומנדין אותו בצינעה והא מהי תיתי ומנ"ל הא דעבדינן לי' תרווייהו נידוי ומלקות ואי משום דבירושלמי בהוריות קאמר דנשיא מלקין אותו בב"ד של ג' ובירושלמי דאלו מגלחין קאמר דזקן שאירע בו דבר אין מורידין אותו מגדולתו אלא אומרים לו הכבד ושב בביתך וכן הוא בגמרא דאומרים לו הכבד ושב בביתך דילמא דמנדין אותו במקום שאינו חייב מלקות של תורה ובירושלמי בהוריות מבואר דמיירי במקום שחייב מלקות של תורה ועוד דקשיא דהרי בירושלמי במ"ק קאמר ר' יעקב בר אביי בשם רב ששת נמנו באושא שלא לנדות זקן קאמר סתמא

דמשמע דאפילו בצינעה אין מנדין ואיתמר עלה אתיא כי הא דאמר ר' שמואל בשם ר' אבוה זקן שאירע בו דבר אין מורידין אותו מגדולתו אלא אומרים לו הכבד ושב בביתך דמשמע דגם הכבד ושב בביתך אינו נידוי של צינעה ולכן חזר בו בש"ע וס"ל דאף בצינעה אין מנדין אותו ולשון דהכבד ושב בביתך לענין המינו והשירות שלו והא דאמר ר"ל אין מנדין אותו בפרהסיא לעולם לאו למידק מיני' דבצינעה מנדין אותו רק אדרבה דכ"ש דבצינעה אין מנדין והכי דייק תלמודא דר"ל ס"ל דבפרהסיא אין מנדין אותו לעולם וא"כ ממילא אין מנדין אותו כלל דכיון דאין מנדין אותו בפרהסיא כ"ש דאין מנדין אותו בצינעה דהרי גם רב אויא מודה דאב"ד שסרח אין מנדין אותו רק דס"ל כשסרח פעם שנית מוכרחין לנדות אותו מפני חילול השם וזה דווקא אילו היה מנדין אותו בפרהסיא היה תיקון לחילול השם אבל כיון דבלאו הכי אין מנדין אותו בפרהסיא ממילא אין כאן תיקון לחילול השם א"כ וודאי דאין מנדין אותו בצינעה אחר תקנות אושא ובזה ג"כ נתיישב מה שלא הביא הש"ע הכבד ושב בביתך משום דלא הביא הדין דאין מורידין אותו מגדולתו ואולי ס"ל דלא שייך זה בזמנינו וראיתי להמל"מ דמחמת קושיא דעקביא נדחק לומר דדווקא משום שאר חטאים אין מנדין אותו אבל בביזה תלמידי חכמים מנדין דמאי חזית דחייש לכבוד זקן המבזה ניחוש לכבוד זקן המתבזה ודבריו תמוהין כלפי לייא יציבא בארעא דוודאי שאר חטאים חמירי טפי דהרי בשאר חטאים אפילו נידוהו קטן מנודה לכל העולם ובנידוי מחמת כבוד מנודה לתלמוד אינו מנודה לרב ובלאו הכי כתב המל"מ דהרמב"ם לא ס"ל לחלק ולקמן אביא ראי' דגם הרי"ף לא ס"ל חילוק זה ומאי דקשיא מהא דעקביא ולפמ"ש נסתר גם תירוץ הכ"מ דתירוץ דבצינעה נידוהו ולפמ"ש גם בצינעה אין מנדין אמנם היותר נכון מה שתירוץ קרבן העדה דבאושא התקינו דאין מנדין זקן ועקביא הי' קודם תקנות אושא ואף דר"ל קרא קדרש וכשלת היום היינו דאין מנדין בפרהסיא ובאושא התקינו דאף בצינעה אין מנדין בפעם ראשון רק אומרים לו הכבד ושב בביתך ואם כן קם לי' תירוץ הב"י. אמנם אחר תקנות אושא כל שאין מנדין אותו בפרהסיא כ"ש שאין מנדין אותו בצינעה וכמ"ש למעלה ובמה שכתבתי נתיישב הירושלמי דרחב"א אמר לר' ירמי' שמעתי שאין מנדין זקן ולא אמר לי' דבאושא התקינו ולכך הוי ס"ד דמדינא אין מנדין ולכך הוי קשיא לי' שפיר מהא דעקביא אבל אליבא דאמת שלא לנדות זקן ממילא לא קשה מידי מהא דעקביא וכמש"ל ודוק. והנה לפי מה שבארנו דתקנות אושא הי' דאין מנדין זקן כלל וביארנו שכן דעת הרמב"ם נראה לפענ"ד הדבר ברור דאפי' בדיעבד אין הנידוי כלום דהוי נידוי שלא כדין דהרי אמרו לנדות בשביל כבוד חכם והם אמרו שלא לנדות זקן נעקרי' לתקנה ראשונה וא"כ ממילא הוי נידוי שלא כדין ואף דהרא"ש ח"א ש"מ כתב דהא דאין מנדין זקן ופרהסיא היינו לכתחילה אבל בדיעבד הוי נידוי היינו לפי מה שהבין המעכ"ת בדעת הרמב"ם דדווקא בפרהסיא אין מנדין הא בצינעה מנדין וודאי בדעבד הוי נדוי נידוי אבל לפי מה שבארנו דבאמת אפילו אין מנדין מתקנות אושא א"כ ממילא אפילו בדיעבד לא הוי נידוי וראיה לדברינו מהירושלמי כמש"ל. וראי' לדברינו מהירושלמי מעובדא דר' ירמי' ור' יעקב דקאמר דחשון אילון על אילון וצרכין משתריין אילין על אילין וא"כ תקשה לדברי ר' ירמי' היה ר' יעקב חייב נידוי אף דהקשו לו מהא דאין מנדין זקן לבד התשובה שהשיב מדעקביא ת"ל דאף דאין מנדין זקן מכל מקום בדיעבד הוי נידוי וא"כ הי' נידוי כדין וא"כ אמאי חש לנידוי דר' יעקב והרי הב"י בסי' של"ד כתב בשם הקונטריסין דאם נידוי ראשון הי' כדין נידוי השני אפילו מתלמוד חכם אינו כלום רק דצריך לנהוג נזיפה לנפשי' לכבודו וא"כ אמאי חש ר' ירמי' לנידוי של ר' יעקב אלא על כרחך דאף בדיעבד אינו נידוי לכך חש ר' ירמי' לנידוי של יעקב דשמא אין מנדין זקן ואף דר' ירמי' ג"כ זקן הוי אכתי כיון שנידה לר' יעקב שלא כדין וודאי דזקן יכול לומר אדרבה לזקן שנידה אותו כעובדא דר"ל והא דר' יעקב חש לנידוי של ר' ירמי' מישוב דלא הוי שמיע תקנות חכ' אושא כדכתיבנא והוי קשיא להו הא דעקביא והי' הלכה זו רופפת בידם ולכך חשש שמא הא דאין מנדין זקן לאו דהלכתא הוא ולכך חשש לנידוי של ר' ירמי' וזה ברור זכינו לדין שאם נידוי לזקן אפילו בדיעבד לא הוי נידוי ודברי הירושלמי יתבאר עוד לקמן:

ועוד נ"ל לבאר מטעם אחר דאפילו בדיעבד אינו נידוי אמנם נראה מלשון הרמב"ם דאם אי אפשר מלהשמט מנדין אותו ונראה מלשון הרמב"ם שמפרש ההיא דבמערבא מימנו אנגידא קצת כפירש"י אמנם דעת הרי"ף פי' בפסחים הא דבמערבא מימנו אנגידא ז"ל פירוש מתקבצין אצל הרב להלקותו ואין מלקין אותו עד שיסכימו כולן להלקותו ולא מימנו אשמתא דאין משמתין אלא על דבר חמור ובדבר חמור אין חולקין כבוד לרב אלא משמתין אותו מיד עכ"ל וצריך לומר לדעת הרי"ף הא דאמרינן בע"ק הא דרב פפא תיתי לי דלא שמתי' וכו' וקאמר וכי חייב צורבא מרבנן שמתין אותו שמתא היכא עבד כי הא דבמערבא וצריך לומר דהכא קאמר דלא שמתי' לצורבא מרבנן דבדבר קל אין משמתין ובדבר חמור היו משמתין בלא דעתו ודו"ק.

ונראה דהרי"ף פליג עם הרמב"ם בתרתי חדא דהרמב"ם ס"ל דאם אי אפשר להשמט משמתין אותו אף בדבר קל והרי"ף ס"ל דאין משמתין אותו בדבר קל ומשמע דמזלזל בדברי סופרים כמו י"ט שני מקרי דבר קל לדעת הרי"ף ועוד דנראה מלשון הרמב"ם דאף בדבר חמור נשמטין מלשמתי' ומדברי הרי"ף משמע דמשמתין אותו מיד. והנס מדברי הרי"ף מוכח ג"כ אף בחכם שביזה חכם אין משמתין אותו דלא כמלמ"ל דאי כדבריו תקשה האיך אמרינן דלא מימנו אשמתא הא משכחת לה דצריכין למימנו אשמתא לכבוד הרב ובכבוד הרב לא שייך לומר דלא צריכי' למימני משום דמשמתין אותו מיד ואין צריכין להסכמת הרב משום דאין חולקין כבוד לרב דהרי בהדיא אמרינן במ"ק גבי מנודה לתלמוד אינו מנודה לרב דדווקא במילי דשמיא אמרינן אין חולקין כבוד לרב משא"כ במנדה לכבוד חכם ועיין בפר"ח סי' תצ"ו לש"ע א"ח שם מבואר ג"כ כנ"ל. ואגב ראיתי להפר"ח בסי' תצ"ו שהאריך להשיג על הר"ן שחילק בין דבר שעיקרו דבר תורה שמכין מרדות לדבר שעיקרו מדברי סופרים שמנדין ופירש בדעת הרמב"ם דכל מקום שאמרו חכמים חייב נידוי ה"ה דיכולין להלקותו מרדות וכן בכ"מ שאמרו חכמים שחייב מרדות יכולי' לנדותו עכ"ל. אמנם לא נתן טעם לדבר. ולפענ"ד מה שפירש בדעת הרמב"ם יפה כיון דהרמב"ם אזיל לשיטתי' דס"ל דמרדות אין לו קצבה ומכין אותו עד שתצא נפשו כמ"ש הפר"ח סי' תע"א ולכן פשוט כיון דרשות בידם להכותו הכאות שאין לו קצבה כ"ש דרשות בידם לשמתו דהרי חומרא דשמתא אמרינן בגמ' מאי שמתא שם מיתה והרי בכתובות פרק אלו נערות קאמר רב אשי ולא שאני לך בין הכאה שיש לו קצבה להכאה שאין לו קצבה משמע שם דהכאה שאין לו קצבה חמיר ממיתה וכיון דס"ל דיכולין להכותו בלי קצבה עד שתצא נפשו ממילא דיכולין לנדותו והא דאמרינן דבמערבא מימנו אנגידא ולא מימנו אשמתא דהיינו דבאמת אין מוכרחי' להכותו עד שתצא נפשו רק כפי ראות עיניהם יכולין למעט או להרבות וא"כ יש נגידא דקיל ממיתה ובמערבא מימנו אנגידא דקיל ממיתה ועיין ברמב"ם פ' כ"ו מה' סנהדרין דנראה כדעת הפר"ח וכדומה דאישתמיט זה להרב מוהרי"ט בתשובה שהאריך לענין מצער שלוחא דרבנן גם להרב ב"י בריש סי' של"ד אשתמיט דברי הרמב"ם פ"א מה' טוען ונטען ועי' בפר"ח סי' תע"א שכתב דאשתמיט להריב"ש דברי הרמב"ם כמדומה דאשתמיט לי' דברי הרמב"ן במנין המצות ודברי התשב"ץ ח"ב סי' נ"א שכתבו דבספרי הרמב"ם ליתא הנוסחא עד שתצא נפשו אמנם הר"ן לשיטתי' דס"ל דמכות מרדות קל ממלקות של תורה וא"כ ממילא שאין לנדות במקום דחייב מרדות דנידוי חמיר. אמנם לפי מה שפירשתי בדעת הרמב"ם ממילא נתיישבו ההשגות שהשיג הפר"ח על הר"ן דהרי הפר"ח גופי' בסי' תע"א הביא דברי הר"ן דמודה דכל שהיא על עבירה נמשכת מכין אותו עד שתצא נפשו לקיים דברי חכמים וא"כ ממילא דכ"ש דיכולין לנדותו כמ"ש לעיל בדעת הרמב"ם וא"כ ממילא לא קשה בההיא דעירובין וכבר הארכתי בזה במקום אחר וכן נראה מלשון רש"י שם ומלשון הרא"ש במ"ק גבי עובדא דנטר פרדיסא פסקי תוס' פרק אלו מגלחין אמנם מה שהשיג הפר"ח על הר"ן מהני חד בקיאות מהא דשבת דרב עמרם חסדא מנגיד למאן דזרע כשותא בכרמא ודפ"ק דקידושין דרב חנא ורבנן דאמרי תא ונשמתי' נראה ברור דאשתמיטתי' לי' דברי התוס' במקומו בשבת שכתבו דוודאי רב עמרם עודה דהלכה כר"י בח"ל דכשותא מן מין ירק רק דמנגיד להו שאינן בני תורה:

נחזור לענינינו דלא מיבעיא שאין מנדין חכם כלל אפילו בצינעא כמו שהוכחתי למעלה אלא אפילו צורבא מרבנן אין מנדין לכבוד חכם לדעת הרי"ף ועוד בה שלישי' הרי גם הרמב"ם כתב חכם יכול לנדות לעם הארץ משמע דווקא לע"ה קל וחומר לתלמוד שמנדה לכבוד הרב שכתב הריב"ש שדינו כתלמיד שנידה לכבוד עצמו דפשיטא שאין יכול לנדות רק לעם הארץ. ואף דבכ"מ חולק דדווקא חכם שנידה לכבוד עצמו אין יכול לנדות רק לע"ה משא"כ הב"ד יכול לנדות אף הת"ח והביא ראיה מהא דעקביא מ"מ נראה שבב"י חזר בו במקצת וכתב דדווקא בהפקיר חכם גדול בחכמה וביראת חטא דכע"ה חשיב גבי'. או בגדול הדור דכרבו חשיב. והרמב"ם מיירי בחכם כל דהוא שאין יכול לנדות לחכם כמוהו רק לע"ה והביא ראיה דמנדין בשביל גדול הדור דכתבו דכרבו חשיב והביא ראיה מהא דעקביא הרי מבואר דאין מחלק בין ב"ד לחכם עצמו וראיתי להמבי"ט ח"א סי' שי"ו שכתב דהא דאין מנדין אלא לע"ה היינו דלכתחילה אין מנדין אותו ב"ד ואפילו החכם העלוב אבל אם נידוהו הוי נידוי. נחזור לענינינו דאף למה שחילק הב"י בין ב"ד לחכם כבר כתבתי דאין להם דין ב"ד רק דין תלמוד שנידה לכבוד רבו שיש לו דין תלמוד שנידה לכבודו. ובזה גם המבי"ט הסכים שם דמנדה לכבוד רבו בעינן שיהיה ראוי לנדות לכבודו ובזה כולה עלמא מודה ולית דין ולית דיין שאם המשיג גדול מהמנדה שאין בנידוים ממש. ולפי מה שכתבתי לעיל בשם הב"י אפילו קטן מהם כל שאין נחשבים נגדו כרב אין בנידוים ממש. ועוד אני אומר שלא מצאנו בכל הש"ס שמנדין חכם בשביל כבוד חכם אחר אפילו גדול ממנו ואף דהמבי"ט כתב דהא דאין מנדין רק לע"ה היינו דלכתחלה וכו' אינו מוכרח ובפירוש אמרו בגמרא מנדין על כבוד הרב וכן נראה מלשון רש"י ד"ה בכ"ד מקומות וכו' לפי שלא נשאר כבוד לרב או בעובדא דטבחא או ע"ה ואף לכבוד תלמוד ובוודאי דאין הראי' מכבוד הרב לכבוד חכם שאינו רבו אפילו גדול עמנו ומלשון רש"י נראה שעקביא הי' ג"כ מתלמידי שמעי' ואבטליון ואע"ג דרש"י בד"ה מדמי מלתא למלתא כתב או שאחד דיבר קשות נגד אחד גדול ממנו או יחיד נגד רבים אין ראיה מלבד כי י"ל דהיינו דווקא לריב"ל דמדמי מילתא למילתא משא"כ לר' אליעזר דלא מדמי מלתא למלתא ס"ל באמת דדווקא בהנך תלתא מילתא שהם כבוד המקום או כבוד הנשיא ואב"ד והיה רבם של כל ישראל ודינם כרבם מובהק כמבואר בסי' רע"ד משא"כ בכבוד שאר חכם אפילו גדול ממנו ועוד י"ל דכוונת רש"י דווקא יחיד נגד רבים דהוי כרבו מובהק כמ"ש הב"י דיחיד נגד רבים הוי כרב אצל תלמוד וכן מה שפירש"י שדיבר קשות נגד גדול ממנו היינו גדול שמופלג על כל אנשי דורו שדינו כרבו מובהק כמבואר בסי' רמ"ד ואף דהד"מ כתב בסי' תר"ט בשם הרשב"א דלאו דווקא רבו. אין זה מדברי הרשב"א רק מדברי השואל והראיות שהביא קלושות מאוד. דמהא דשמואל דאמר אטו לא ידע מידי דאנא רב וכן מהא דבבא בתרא דע"כ אנא רבך וכן הא דכתובות דער רבי ורב הונא רבה דרבך לאו לענין דינא אתמר דוק ותשכח שאין ראיה משם לדינא ובקל וקלות יש לדחותה. אמנם בתשובות הרשב"א סי' ת"ס כתב אפי' אינו רבו אבל גם זה אינו מוכרח ונראה דהתם ג"כ מיירי בחכם היושב בישיבה ומופלג בדורו ויפתח בדורו כשמואל בדורו כמבואר שם והוי כתלמיד נגד הרב דשם מיירי בתלמיד וכהדיוט חשיב בערכו נגד החכם. ועוד נראה לפענ"ד דאף לדעת השואל עכ"פ בעינן גדול הימנו שראוי ללמוד ממנו דהוי כרבו שאינו מובהק כמבואר בסי' רמ"ד ומאותן הראיות שהביא השואל בעצמו וברשב"א סי' תר"ט נראה כן דעכ"פ בעינן שראוי ללמוד ממנו כאותן הראיות אבל כל שאינו בגדר שהמבייש ראוי ללמוד מהמתבייש לא מצינו בשום מקום לא בש"ס ולא בפוסקים ראשונים ואחרונים שיתחייב נידוי כלל. והנה מכל הראיות שהביא התשב"ץ בח"א סי' ל"ג דהא דתלמיד יכול לנדות לכבודו דווקא בת"ח גמור שיודע כל התלמוד וראוי למנותו פרנס על הציבור ויודע אף במס' כלה וכשבדקנו בכל הנידוים המוזכרים בתלמוד מצאנו כולם לחכמים ולא לתלמידים. ומזה הכריח שתלמוד היינו ת"ח וגדול הדור רק שרבו קיים אבל תלמיד אין מנדין לכבודו וחכם היינו רב אף אנו נאמר שבכל אותן המקומות שבתלמוד שהביא התשב"ץ ולא מצאנו שנידו חכם לכבוד חכם אחר אף לגדול ממנו אלא בשביל כבוד רבו או עכ"פ שראוי ללמוד ממנו דהוי כרבו שאינו מובהק כמש"ל או עם הארץ שביזה לתלמוד חכם כעובדא דטבחא דאיתפקר ברב טובי בר מתנא וכיון שלא מצאנו זה בשום מקום אין לנו לבדות מלבנו לחלק בין לכתחילה לדיעבד. וכמ"ש התשב"ץ מאלו הראיות שתלמיד שנדה לכבודו אפילו דיעבד אין נידוי נידוי וכן יש להוכיח מלשון הריב"ש בסי' ס"א שכתב אף שחולק על התשב"ץ בזה וס"ל בש"ס אמרו סתם מנודה לתלמיד כל תלמיד במשמע מ"מ יש להוכיח ממש בסי' ס"א דאין מנדין רק דווקא לכבוד הרב דמחייבין הב"ד לנדות ולהעניש לפי גדר התלמיד וחכמתו ומייתי ראיה מעובדא דהאי טבחא דאתפקיר ברב טובי וכבר כתבתי למעלה ליישב קושיות המל"מ. אמנם לכאורה עדיפא הו"ל להקשות דהאיך כתב הריב"ש דחייבי' הב"ד לנדות דהרי הריב"ש מיירי שם בתלמידו ולא בחכם כמבואר שם בכל התשובה וא"כ תיקשו הרי הריב"ש ס"ל דאין ב"ד חייבין לנדות לכבוד תלמיד. והי' נראה לפרש כוונת הריב"ש על הכלל ולא על הפרט דעכ"פ חייבים להעניש ולפעמים רשאים אף לנדות כפי ערך חכמת התלמיד ובזה מיושב ג"כ קושיות המלמ"ל אמנם לדעתי זה אינו דוודאי רב טובי' בר מתנה ת"ח גמור היה והיו ב"ד חייבים לנדותו לכבודו כמבואר ברמב"ם פ' ט"ו מהל' סנהדרין ואף שהרמב"ם סיים שם שהרי ביזה את הזקן ובפרק ז' מהל' ת"ת כתב דזקן היינו מופלג בחכמה מ"מ בוודאי גם רב טובי בר מתנה הי' מופלג בחכמה. ומ"ש הריב"ש דאין הב"ד חייבין לנדות לכבוד תלמיד היינו תלמיד גמור ולא תלמיד חכם ופליג על התשב"ץ וס"ל דגם סתם תלמיד יכול לנדות לע"ה לכבודו ומחוורתא כדשנינן מעיקרא על קושיות המלמ"ל אמנם עכ"פ למדנו מדברי ריב"ש דפסק דהא דב"ד מחוייבין לנדות דווקא לכבוד הרב אבל לא לכבוד התלמיד וע"כ דנפקא לי' מלישנא דגמרא מנדין לכבוד הרב דרב שנינו אבל לא תלמיד או בע"ה לגבי דת"ח כעובדא דהאי טבחא דאיתפקר ברב טובי' אף אנן נימא דרב שנינו אבל לא חכם כמותו או אפילו גדול ממנו קצת כל שאינו בגדר רב אפילו אינו מובהק שאין המבייש ראוי ללמוד מהמתבייש שאינו חייב נידוי כלל ובזה מיושב מה שלא הביא הריב"ש סי' ס"א ראיה דחייבין לנדות לכבוד ת"ח מהא דמנדין לכבוד הרב משום דמשם אין ראי' דא"ל דווקא לכבוד הרב שהוא רב מובהק לכך מביא ראי' מההוא טבחא אעפ"י שאינו רבו מובהק כיון שהוא מופלג בתורה ובחכמה וראוי ללמוד הימנו חייב ב"ד לנדות וכן נראה מלשון הרמב"ם דלא מיירי מחכם שביזה את החכם שהרי כתב שמנדין אותו ברבים ובפ"ז כתב שאין מנדין לחכם ברבים וכבר כתבתי לעיל דליתא לחילוק של המלמ"ל וגם לפענ"ד לענין ליטרא דדהב אין חכם שביזה חכם אחר חייב ליתן וכיון שלא מצינו בשום עקום שמנדין חכם על כבוד חכם אחר ממילא הוי נידוי שלא כדין וכבר כתבתי שאין בידם לעשות שלא מן הדין למגדר מלתא כיון שאינו מבני עירם ואינם ב"ד שלו וגם דבמגדר מלתא בעינן המחום עליהם או אין בדורו כמותו ועיין בב"ח ודרישה בח"מ סי' ב' ובפרט דלא שייך מגדר מלתא נגד גאון כמותו כבעל השגות ואולי גדול מהם. ואין להביא ראיה מהירושלמי מעובדא דר' ירמיה ור' יעקב מלבד כי לפי פירוש הקרבן עדה שר' יעקב נידה לר' ירמיה אין ראיה אמנם לפי מה שפי' הב"י והמלמ"ל דר' ירמי' נידה תחילה לר' יעקב אכתי אין ראיה דנראה דר' ירמי' הי' בטברי' ראש וממונה לב"ד שהומחוהו רבים עליהם אנשי טברי' והוי מנודה לב"ד שבעירו שהיא כפיף להם תדע דר' יעקב שלח לו עדיין לא שב ר' ירמיה מרעתו פי' קרבן העדה שהי' דרכו לגבות מס מן החכמים וגם ממה ששלח לר' יעקב לגבות ממנו מנרתא דכספא משמע דר' ירמי' הי' ממונה על הציבור וא"כ אין ראיה כלל מירושלמי דהב"ד שבעיר יכולין לנדות לחכם שהוא כפיף להם (ובפרט לפענ"ד ברור אפילו כשהי' חייב ר' יעקב לענין המנודה) והא דר' יעקב נידה לר' ירמי' כבר כתבתי למעלה וכיון שלא מצינו בשום עקום שיכולין לנדות לחכם מפני כבוד חכם אחר מעילא הדבר ברור כדכתיבנא דאין לנדות לחכם כלל אם לא ביזה עכ"פ לגדול עמנו שראוי ללמוד ממנו ואם נידוהו הוי נידוי שלא כדין מכל הני טעמי דכתיבנא נראה ברור דאין בחרם ממש והוא כחרמו של ים:

תוכן העניינים

תשובות הראם חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה