תשובות הראם חלק א· רבי אלכסנדר סנדר מרגליות
תשובה ח
ע"ד הבהמה חולבות שלקחו מעכו"ם וילדה זכר. פתח דבריו יאיר ויצא לדון בדבר חדש בבכור הבא על בהמה דעלמא אם הוולד מותר והעלה בפלפולו דהזרע אינו קדוש דהוי ככיחו וניעו ואפילו למאן דאמר זוו"ג אסור משום דאין כאן איסור כלל ודבריו ברורין ואין להרהר אחריהן דאין קדושה בזרע תדע דאפילו בוולד עצמה איכא למאן דאמר דאינו קדוש במעי אמה ואפילו מ"ד דקדוש לאו משום גידולי הקדש רק מריבוי דקרא כמ"ש התוס' בתמורה דף ל"ב ע"ב ולא עוד דאף למאן דאמר דקדוש במעי אמה על כרחך דווקא אחר שנוצר אבל קודם לכן אין הזרע קדוש דהרי בריש פרק גיד הנשה אמרו דמוקדשין קדים לג"ה והוצרך להביא דר' יוחנן דיש כפל שלא נקשרו איבריו בגידין ולא אמרינן בפשיטות דהזרע קדוש קודם היצירה אלא על כרחך שגם מקודשין אינו חל כי אם משנוצרו האיברים עכ"פ ועוד דאפילו ביצי תורין ובני יונה אינן קדושין מדאורייתא ואף דברש"י משמע קצת שהוא דאורייתא ברמב"ם ותוס' מבואר שהוא דרבנן ואין צורך להאריך שהדבר ברור כמ"ש רומעכ"ת. ומה שהק' רומעכ"ת על הרמב"ם ית' לקמן:
(ב) ומה שהקשה רומעכ"ת על הר"ן וכתב שדבריו תמוהין במה שמשמע מדבריו אי אין חוששין לזרע האב אף זוז"ג לא הוי וקשיא למעכ"ת מולד טריפה דמשמע מתוס' בחולין דף נ"ח דאף אם אין חוששין לזרע האב אכתי מקרי זוז"ג ומעכ"ת הסביר הדברים הנה לפענ"ד מצד הסברא אין להכריע דאפשר אם אין חוששין לזרע האב לא הוי גורם כלל כאשר אבאר לקמן. אמנם אני תמה על מעכ"ת עד שהוא מתפלא על הר"ן שלא כתבו רק בדרך ספק כמבואר למעיין יותר הו"ל לתמוה על תוספת גופא בבכורות דף ז' שכתבו בפשיטות דאי אין חוששין לזרע האב לא הוי גורם כלל והניחו בקושיא מה שדמי ולד טריפה לזוז"ג וא"כ לדעת רומעכ"ת תוס' דחולין ותוס' דבכורות סתרי אהדדי ובאמת מהגמרא לדינא אין ראיה דאמת למסקנא כולה עלמא סבירא להו דמספקא לן אי חוששין לזרע האב ומתוס' דחולין פשיטא דאין ראיה דעיקר כוונת התוס' דבפרדות לא שייך זוז"ג אבל לעולם לא מקרי גורם אלא א"כ חוששין לזרע האב אמנם בפוס' בסנהדרין דפ פ' ע"ב כתבו שני הסברות:
(ג) וראיתי להרחיב הדיבור מה שנראה לענ"ד בענינים אלו ותחלה אבאר החילוק שכתבו התוס' והר"ן דבשני היתרים לא שייך זוז"ג וכחדא איסורא בחד היתרא שייך זוז"ג. ולכאורה הוא כהלכתא בלא טעמא דמאי חילוק יש בזה לענין זוז"ג. איברא לפי מה שהסביר הר"ן בע"ז ס"פ כל הצלמים לשיטת רש"י דטעמא דזוז"ג משום ביטול נגע בה ותורף דבריו דכיון דאין גוף האיסור מעורב בו זולת שבגרמתו נעשה גוף זה לזאת גורם האיסור מתבטל וכל היתר הבא מחמת גורם האיסור או איכא בהדיא עוד גורם ההיתר האיסור מתבטל בהיתר והדבר ידוע ומוסכם שאין היתר ובטל היתר והר"ן בנדרים האריך בזה שהוא דאורייתא ולכן אין גורם של חיה מתבטל בגורם של בהמה ולכך וודאי החלב אסור אף על גב דהוי זוז"ג וכן בפרדות אין גורם אחר מתבטל בחבירו כיון ששניהם היתר משא"כ באבר היוצא דגוף האבר הגורם הוא איסור ושייך שפיר דמתבטל בהיתר וליכא למימר דגם לענין חלב נימא הכי דאיכא חד גורם מחלב איסור דהא וודאי בורכא דבשלמא אי הוי אמרינן דחלב מוליד חלב שפיר אבל אנן קי"ל דמבלבל זרעיה וכל בהמה מחלב ודם קאתי ואפילו הכא שריא רק דאין דנין איזה מין מהגורם הוא עיקר או שניהם עיקרים דאין אחד מתבטל בחבירו דשניהם היתר ומיושב דעת הרמב"ם. ועוד כראה לפענ"ד דאפילו על גוף הזרע אין אנו דנין דאלו היינו דנין על הזרע הי' לנו לדון באבר היוצא ג"כ על הזרע היוצא ממנו וא"כ הוי דומיא דחלבו ואכתי לא אסיק אדעתי' למיבעי על חלבו אלא על כרחך דאין הספק על הזרע רק על הבהמה הגורמת הוולד ובזה ג"כ מבואר דבבכור הבא על בהמה דעלמא אין טעם לאסור דלא מצינו גרם קדשים שיהיה בו איסור הקדש כמ"ש למעלה. והנה מטעם זה בעצמו יש לחלק ולומר דאי אין חוששין לזרע האב לא הוי גורם כלל משום דהאם היא עיקרית ויותר ניכר גורם שלה משלו ודמיא למה שכתב הר"ן בטעם דשבח עצים בפת אע"ג דהתנור הוא ג"כ גורם מ"מ כיון שאין הגורם שלו ניכר כל כך בפת כמו העצים והוי כחד גורם דאיסורא ע"ש בע"ז וצריך טעם לחלק בין הא דאתי מכח איסור דחלב ודם ויוצא דאמרינן כל מכח לא אמרינן ובין ולד דאמרינן דאתי מכח איסור:
(ד) מה שכתב מעכ"ת ראיה מכריתות דף ד' דכל חלב אתי לרבוי חלב כלאים הבא מעז ורחל לא ידעתי להולמן ולא מצאתי ריבוי זה בתלמוד ואולי יש איזה טעות סופר:
(ה) והנה ראיתי להרחיב הדיבור אף לשיטת הסוברים דזוז"ג אינו מטעם ביטול והנה מצאנו ענין זה וזה גורם בעיסה שנתחמצה בשאור של חולין ותרומה ופת שנאפה בעצי ערלה וביצת טריפה וולד טריפה ושדה שנזדבלה ופרה שנתפטמה בכרשיני ע"ז ואגוז של ערלה שנטעה וטמא שנולד מן הטהור ועוברו מן הטמא כאשר אבאר לקמן והדומה להן וכשנבחין באלו הענינים הנה בעיסה שנתחמצה מצד עצמה אין בה שום איסור ומצד התערובת ג"כ אין לאוסרה דבטל ברובו זולת מחמת שהאיסור גרם לו לתקן העיסה שנתחמצה ע"י איסור לכך ס"ל כיון שהאיסור לבד לא היה יכול לגרום לו תיקון זולת בצירוף ההיתר לכך אין כח בגורם האיסור לאסור העיסה המותרת מצד עצמה וכן הסביר הר"ן בע"ז פרק השוכר את הפועל גבי קיתון של יין נסך שנפל לבור וכן ביצת טריפה וולד טריפה שאין שום רעותא לא בביצה ולא בולד מצד עצמם שהרי הביצה והולד מצד עצמם אין בהם שום רעותא בכל הביצים והולדות כשרים זולת שבאו לעולם ע"י גורם איסור וכן השדה והפרה והאילן ולקמן אבאר גם בטמא שנולד מן הטהור דהוי נמי דכוותי' אבל בפרדה שנולדה משיר וחמור שהוא בריה בפני עצמו ואנו דנין עלי' מאיזה מין יקרא שמה אם מין סוס אם מין חמור או הוא ממין שניהם ולכך לא שייך כלל זוז"ג דמה בכך ששניהם גרמו אכתי צריכין אנו לידע מאיזה מין הוא. ולכך אין הדבר תלוי רק אם אין חוששין לזרע האב הוא מתייחס במינו אחר אמו ועיין בפ"י בקידושין סוף פרק האומר אהא דילפינן וולד שפחה כמוה מעם הדומה לחמור... ואם חוששין לזרע האב הוא ממין שניהם לחומרא ובענין הטמא שנולד מן הטהור ועבורו מן הטמא דבבכורות תלו פלוגתייהו דר"א ור"י בזוז"ג היינו לפי המסקנא דמיירי בקלוט שיש לו מקצת סימנין דומה לאמו דמצד עצמו הוא כשר גמור אפילו לר"ש רק שנולד מקלוט שלא היה לו מקצת סימנין דומה לאמו ואסור אב אליבא דר' שמעון לכך שפיר תלוי בזוז"ג דאין כח בגורם האוסר לאסור המותר מצד עצמו וגם לא דעי לשני מינין דהרי גם מין אביו הוא טהור לגמרי רק דר' שמעון אוסר מגזירת הכתוב מריבוי דגמל כל שאין לו מקצת סימנין דומה לאמו ולכך תלוי שפיר רק בזוז"ג ובאמת לפי הס"ד שם בגמרא דמיירי בטמא גמור הבא על הטהור איכא למימר דלא תלוי כלל בזוז"ג רק בחוששין לזרע האב ולכך לא מדמי דר"א ור"י אהדדי רק לפי המסקנא. אבל בן פקועה הבא על בהמה דעלמא הנה הוולד מצד עצמה ככל בהמות דעלמא הטעונין שחיטה ובוודאי אין כח בגורם אביו לפוטרו משחיטה דכמו שאנו אומרין שאין כח בגורם איסור לאסור ההיתר כ"ש שאין כח הגורם ההיתר להתיר האיסור מחמת שיש לו גורם ההיתר וכ"ש דליכא למימר להיפך שיהיה ניתר בשחיטה כיון דעכ"פ מצד אב אין לו סימנין לשוחטו או מטעם שהיה. אבל בבן פקועה הבא על בת פקועה ויש באבר אחד איסור יוצא ובדידי' ליכא איסור יוצא או אפילו יש בו איסור יוצא רק דאמרינן מבלבל זרעיה א"כ כיון דהולד מצד שניהם הוא בן פקועה ואין צריך שחיטה כלל מצד הולד עצמה שהרי כל סימנים שחוטין זולת שיש בו גורם מאבר אחד שלא נשחטו סימנין ואין שחיטה מועלת לאותו אבר שאין לו סימנין לשוחטו שכבר נשחטו סימנין ואותו אבר הוא בכלל הגורמים שלו לכך שפיר י"ל דאין כח בגורם זה לאוסרו לשיטת הר"ן ולא דמי למה שכתבתי למעלה בבן פקועה הבא על הבהמה דעלמא דאנו אומרים דמצד עצמה הוא כבהמה דעלמא וטעון שחיטה מצד עצמה והכא אמרינן דמצד עצמה הוא כבן פקועה ואין טעון שחיטה ומותרת דוודאי לא דמי אהדדי דהתם אנו דנין תחלה אם טעון שחיטה כלל אם לאו ואנו דנין על השחוטה עצמה וודאי שייך לומר דבלא הדין שאנו דנין אותה על הגורמין הרי היא בהמה הטעונה שחוטה. אבל כאן אין אנו צריכין לדון אם טעונה שחיטה אם לאו דהרי מצד שניהם אינה טעונה שחיטה רק שאנו דנין אם נאסרה מצד האבר האסור שיגרום לה איסור לכך שפיר י"ל שאין בו כח לאוסרה ודו"ק:
(ו) אמנם בחי' הבא על הצבי' או להיפך לענין אויב או כיסוי ומתנות הוי ממש דומיא דפרדות שאנו דנין מאיזה מין מתייחס ברי' זו ובסנהדרין בולד הנרבעת דהוי זוז"ג כמ"ש לעיל ודברי זקיני מוההר"א שם צריך עיון במה שתמה על דברי התוס' דלפענ"ד דבריהם פשוטים שרצו להוכיח בחד איסורא וחד היתרא בוודאי חוששין דהרי ר' אליעזר מסופק אם חוששין לזרע האב ואפילו הכי מתיר בנרבעו ולבסוף עיברו וא"כ אמאי מתיר דלמא אין חוששין וליכא רק חד גורם איסור אלא על כרחך בחד איסורא וחד היתרא וודאי חוששין. ולכך הוי זוז"ג:
(ז) ובענין הטלת מום בקדשים בזמן הזה זה כמה שנים שהארכתי בזה דהנה דלישנא בגיטין פרק השולח גבי מוכר עבדו לנכרים. ובמועד קטן גבי מכוין מלאכתו במועד קאמר בהדיא דלכך קנסוהו מפני שהוא דאורייתא ודוחק לומר דס"ל דמתניתן דקנסו לצורם אוזן בכור מיירי בזמן שביה"מ קיים או אליבא דר' מאיר כאשר אבאר לקמן ועוד דאם כן הוי לי' למבעי בצורם אוזן בכור גופי' בזמה"ק אליבא דרבנן ועוד דדוחק לומר דכל המשניות דלדעת אסור הוא מיירי בזמן שביה"מ קיים ואדרבה ממשנה דזקן ושערו מדולדל מוכח דמיירי בזמן הזה דאי לאו הכי הרי עבר אבל תאחר. ועוד היאך אמרו דאין לו תקנה בלא מום אמנם קשיא טובא דהרי בהדיא אמרו בע"ז דף י"ג דהמטיל מום בקדשים בזמן הזה גרע ממטיל מום בבעל מום וכיון דמטיל מום בבעל מום לאו דאורייתא אליבא דרבנן דר' מאיר כ"ש מטיל מום בזמן הזה ופן כתב התוס' בבכורות דף ל"ג ע"ב וגדולה מזו כתבו דאפילו לר"מ דמטיל מום בבעל מום דאורי' מ"מ מטיל מום בזמן הזה אינו רק דרבנן. אמנם הרמב"ם פ"א מהל' איסורי מזבח פסק בהדיא דהמטיל מום בקדשים בזמן הזה אעפ"י שעובר בלא תעשה אינו לוקה וכן נראה במטיל מום בבעל מום דאיכא א"ד דהרי כתב דאינו לוקה משמע דאיסורא דאורייתא איכא רק דאינו לוקה והלח"מ ר"ל דאינו רק איסורא דרבנן ואין לשון הרמב"ם מורה כן ובלאו הכא הניח הלח"מ דברי הרמב"ם בצריך עיון. ומה שנראה לענ"ד שהרמב"ם פסק כר' מאיר דמטיל מום בבעל מום דאורייתא מריבויא דכל ולכך לא לקי דלא כתיבא לאוין בהדיא וכן לרבנן לא לקי על גרמא. והטעם שפסק הרמב"ם כר' מאיר משום דשמואל פסק כר' שמעון דדבר שאינו מתכוין מותר ולכך מותר לשחוט בהקיז דם לאחוזת דם ומותר להקיז לה לכתחלה ומשמע דפסיק רישא אסור וכן מבואר בהדיא בפירוש המשניות להרמב"ם ובהל' בכורות וא"כ מוכח דמטיל מום בבעל מום הוא דאורייתא דאי סלקא דעתן דרבנן אפילו בפסיק רישא יש להתיר ולא הוי צריך לטעמא דדבר שאינו מתכוין מותר כמ"ש התוס' שם בטעמא דרבנן דס"ל מטיל מום בבעל מום דרבנן ובאחוזת דם לא גזרו והרמב"ם לא הזכיר שום חילוק בענין אחוזת דאיכא דעתה ואיכא דלא מתה ולא הוי בעלת מום ונראה מלשון הרמב"ם בפירוש המשניות ובהל' דמקיז דם באחוזת דם בכל גוונא הוי מטיל מום בבעל מום ואפילו הכי תלי שמואל טעמא בדבר שאינו מתכוין א"כ על כרחך ס"ל דמטיל מום בבעל מום הוא דאורייתא ועוד נראה לענ"ד להוכיח דהרמב"ם פסק כר' מאיר מדלא הביא הרמב"ם בשום מקום דגורם מום הוא דאורייתא כמו שהוא אליבא דרבנן דפליגי על ר' מאיר זולת בהלכות בכורות כתב אם גרם מום לבכור או אמר לעכו"ם לעשותו אסור לשחוט עליו דקנסו אותו אבל לא הביא הברייתא דאסור לגרום מריבויא דכל ועל כרחך דפסק כר' מאיר ואיצטרך כל לרבות בעלת מום מטיל מום בבעל מום. ועוד נראה לענ"ד דמטעם זה פסק הרמב"ם כר' מאיר משום דאמרינן זה הכלל לדעת אסור לאתוי גרמא. ומשמע מלשון זה דיותר יש סברא לקנוס באמירה לעכו"ם מלקנוס בגרמא ואמירה לעכו"ם וודאי הוא דרבנן ואדרבה בעיא היא בבבא קמא אם יש שבות באיסורי לאו וכתב שם הרא"ש בשם הראב"ד דהא דאסרו אמירה לעכו"ם בבכור משום דבקדשים החמירו ואי ס"ד דגרמא הוא דאוריי' היאך אמרו לאתוי גרמא הלא אדרבה גרמא גרע מאמירה לעכו"ם וק"ו הוא דאם קנסו באמירה לעכו"ם שהוא חומרא בעלמא קל וחומר בגרמא דהוא דאוריי' אלא ע"כ דסתם גרמא ס"ל דגרמא לאו דאורייתא כר' מאיר וכל אתי לרבות מטיל מום בבעל מום.
עוד נראה לענ"ד לבאר דהרמב"ם לשיטתי' ומוכח דס"ל לדינא כר' מאיר מהא דהרמב"ם פסק פרק י"ח מהל' פסולי המוקדשין דהמטיל מום ושחטו על אותו מום ואכל ממנו כזית לוקה משום לא תאכל כל תועבה ונראה לענ"ד ליתן טעם לדעת הרמב"ם משום דהרמב"ם בפ"א מהל' איסורי מזבח דפודין קדשים בעלי מומין אחר שחיטה בעודן מפרכסת ולפ"ז תקשה קושיות התוס' בבבא קמא דף ע"ו ע"א ד"ה שחיטה שאינו ראוי דאמאי הוי שחוטי חוץ שחיטה שאינו ראוי' הא יכול לפדותו בעודו מפרכסת ואע"ג דאפסיל מהני לה פדיון ומה שתרצו תוס' דמום שלאחר מיתה לא חשיב מום יש לכאורה לעיין בזה לפענ"ד מהא דאיתא בחולין דף ל' דכיון ששחט פורתא חזי לדמי פסח ופירש"י דחזי למכור קודם גמר שחיטה ולצאת לחולין דאין לך מום קבוע גדול מזה וא"כ לא מיבעיא לר"ל גופי' דעליו הקשו התוס' והוא ס"ל אין לשחיטה אלא לבסוף דוודאי קשיא טובא דהרי יכול לפדותו לאחר שחיטה על מום שהי' קודם שחיטה דהיינו בתחלת השחיטה דהרי אין לשחיטה אלא לבסוף אלא אפילו ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף אכתי יכול לפדותו על מום שבתחלת שחיטה אע"ג דאפסל לה מתחלת שחיטה הרי כתבו התוס' דאע"ג דאפסל יש לה פדיון ועכ"פ לא מקרי מום דלאחר שחיטה כמבואר בחולין דיכול לפדות על מום זה ולכאורה לפירש זה נדחה ראיות התוס' מהא דתנן בתמורה עתו יקברו דלפמ"ש יש לחלק בין מיתה לשחיטה אמנם המעיין בתמורה יראה דאוקמי' למתניתן דמתו אליבא דר"ל בעבר ושחט יל"ד מתו וא"כ שפיר מייתי תוס' ראי' אבל גם על הגמרא קשיא מה שהקשיתי למעלה וצריכין אנו לדחוק לשיטות התוס' דאע"ג דבשוחט בפני' יכול לפדות על מום זה מ"מ בשוחט בחוץ על כרחך הכי אגמרי' רחמנא דלא לחשבו למום דאי חשוב מום תו לא משכחת להשוחט בחוץ שיתחייב כרת דהרי מתחלת השחיטה הוי בעל מום אלא על כרחך דלא חשבי' רחמנא תחילת השחיטה למום כיון שהיא דרך שחיטה ולכך ה"ה לענין פדיון לא הוי מום בשחטו בחוץ אבל כל זה דוחק דאיכא למימר דאע"ג דלענין שחוטי חוץ לא חשיב מום והכי אגמרי' רחמנא דחייב כרת מ"מ לענין פדיון הוי מום ומזה הוכיח הרמב"ם דקיימא לן כהספרי דמטיל מום בקדשים לוקה על אכילתו משום לא תאכל כל תועבה ולכך שפיר הוי שוחט בחוץ שחיטה שאינו ראויה דהרי עושה מום בכוונה ולא דמי לשוחט בפנים שאינו מתכוין לאיסורא ואין להקשות דבלאו הכי גם בשוחט בחוץ ליתסר משום לא תאכל כל תועבה זה אינו דכבר כתבו התוס' בחולין דף קט"ו דכל שאין האיסור ניכר אינו אסור משום לא תאכל כל תועבה ולכך מעשה שבת אינו אסור משום לא תאכל כל תועבה וא"כ ה"ה שוחט בחוץ דאינו ניכר אם נשחט בחוץ או לא ולכך אין איסור באכילת שחוטי חוץ רק משום דכל שבקודש פסול וכו' ולכך ס"ל לתוס' כל שפודהו וניתר:
נחזור לענינינו דהרמב"ם ס"ל דמטיל מום ואכלו לוקה משום לא תאכל כל תועבה והמשנה למלך הקשה בפרק ד' מהל' בכורות דהרי בגמ' משמע דאינו אלא קנסא. והנה מזה בעצמו הוכיח הרמב"ם דצורם אוזן בכור בזמן הזה הוא דאורייתא דהנלענ"ד דס"ל להרמב"ם דהא דאינו אלא קנסא מיירי בבכור בזמן הזה דאע"ג דהוא דאורייתא מ"מ באכלו אינו לוקה משום לא תאכל כל תועבה דהרי המטיל מום בזמן הזה דהוי כמטיל מום בבעל מום הוא עצמו לא כתיבא לאוי' בהדיא רק דאתיא מריבויא דכל כ"ש דאין האכלו בכלל לאו דלא תאכל כל תועבה ולכך אינו אלא קנסא דרבנן וכיון דמתניתן דצורם אוזן קנסוהו שלא לאכלו על מום זה על כרחך הוא דאורייתא על כרחך איירי בזמן הזה ואמרו בגמ' דקנסוהו משום דעבר אדאוריי' ממילא מוכח דצורם אוזן בזמן הזה הוא דאורייתא. ועוד יתבאר לפנינו טעם אחר בדעת הרמב"ם. אמנם חל עלינו לבאר הסוגיא דע"ז דמשמע שהוא דרבנן לשיטות הרמב"ם ומה שנראה לענ"ד ברור דהרמב"ם מפרש הסוגיא דע"ז בקדשי בדק הבית וכן מבואר להדיא מדבריו הלכות ערכין פרק א' ה"ח וראיתי למעכ"ת שכתב וז"ל וליכא למימר דמיירי בקדשי בדק הבית דא"כ מאי מקשה מבכור עכ"ל ולא ידעתי אה"א קאי דאם על קושיות הגמרא ממטיל מום בבעל מום הרי כבר פרשו התוס' ע"ש אמנם לפענ"ד הרמב"ם בלא ה יש לו שיטה אחרת ונראה לענ"ד לתת טעם אחר בדעת הרמב"ם דפסק דמטיל מום בזמן הזה הוא דאורייתא ואזיל לשיטתי' וגם הראב"ד החולק וס"ל דצורם אוזן בזמן הזה הוא דרבנן אזיל ג"כ לשיטתי'. ומלבד שהארכתי למעלה יש להוסיף טעם בשיטת הרמב"ם דאזיל לשיטתי' דפסק בפרק ו' מהל' בית הבחירה דמקריבין אעפ"י שאין בית דקדושת עזרא קדשה לעתיד לבוא ואם שחט בחוץ בזמן הזה חייב כרת ולוקה ומזה עצמו מוכח דברייתא דע"ז מיירי דווקא בקדשי בדק הבית דאי בקדשי מזבח לא הוי מקשה הגמרא ונשחטי' נשחט דהא מחייב עלה משום שחוטי חוץ ועיין בתו"י דזבחים דף נ"ט ע"ב ומטעם זה בעצמו ס"ל דאיסור מטיל מום בזמן הזה הוא דאורי' כיון דיכול להקריבו והא דלא לקי עלי' משום דעכ"פ אינו עומד להקרבה דאין לנו כהן טהור וכלי שרת טהורים ועוד נראה לענ"ד דס"ל להרמב"ם כיון דהמקדיש תמימים לב"ה אינו יוצא מידי מזבח לעולם וזכרים ימכרו לצרכי עולות ונקיבות לצרכי זבחי שלמים ומפיק לי' מקרא וע"ש בכ"מ דלדעת הרמב"ם הוא דאורייתא ולכך ממילא אף בקדשי ב"ה אסור להטיל מום מדאורייתא וכבר כתבו התוס' סברא זו בזבחים דף הנ"ל זולת שהתוס' כתבו שהוא רק דרבנן והביא ראיה מריש פרק המנחות והנסכים ובאמת לפענ"ד אין הראיה מוכרחת דאיכא למימר דוודאי לשמואל דס"ל דאפילו טהורין נפדין על כרחך מוכח שהוא דרבנן משא"כ לאינך אמוראי דפסק הרמב"ם כוותייהו דטהורין אינן נפדין ממילא איכא למימר דס"ל דהוא דאורייתא וכן פסק הרמב"ם להדיא בפ"ה מהלכות ערוכין הלכה י':
והנה לפי מה שבארנו בשיטת הרמב"ם נראה לפרש סוגיות הגמ' בע"ז דהגמרא מקשה דקאמר נראה כמטיל מום והרי הוא מטיל מום גמור ועבר אדאורייתא וע"ז משני בזמן הזה לא חזי להקרבה דאינו עומד לכך וליכא איסור דאורייתא ומקשה דעכ"פ לא גרע ממטיל מום בבעל מום בקדשי מזבח וע"ז משני דלא דמי למטיל מום בבעל מום בקדשי מזבח בזמן שביה"מ קיים דחזי לדמי לקנות עבורם קרבנות אחרים משא"כ קדשי ב"ה בזמן הזה ותמימים לא חזי כלל אפילו לדמי דהרי אינו יוצא מידי מזבח לעולם וימכרו לצרכי עולות או שלמים וכיון דאין מקריבין בזמן הזה שום אדם לא יפדה אותם כנראה לענ"ד פירוש הסוגיא לשי' הרמב"ם אבל קדשי מזבח תמימים אפילו בזמן הזה איכא איסורא דאוריי' דהרי אין צריך פדיון וראוים עכ"פ לגבי מזבח ולפירש זה י"ל דגם הראב"ד לשיטתי' דס"ל דקדושת עזרא לא קדשה לעתיד לבוא ואינו ראוי להקרבה בזמן הזה ולכך אף קדשי מזבח אינו בזמן הזה רק דרבנן. והנה בטור יו"ד סי' של"א משמע דס"ל דקדשה לע"ל. עוד בא בדברי מעכ"ת דברי הגאון נ"ב דאוסר להכניסו לכיפה משום צער ב"ח ויש לו מקום עיון בדבריו במה שפלפל משום בזיון קדשים ולחלק בין ספק לוודאי ובין איכא הפסד כהן או לא:
והנה בתוס' והרא"ש בבכורות מבואר הטעם משום הפסד קדשים דאף בכור במומו שם קדשים עלי' דהרי אסור בגיזה ועבודה ואין מרגילין בבכור וכן כתבו התוס' בבבא מציעא דף נ"ג ע"ב ובזה מיושב מה שהקשה מעכ"ת דאמאי לא תקנו להשקותו מים רעים. גם מה שהקשה הנ"ב על תוס' והרא"ם איך עלה על דעתו להתיר משום תקלה דהא אמרינן ביומא תקלה דמאי ע"ש וכו' עוד דחק עצמו בסוגיות הגמ' לפרש הטעם דהתקלה היא דאם יבנה המקדש עומדים להקרבה וחיישינן שעא יקריבום בזמן הזה אע"ג דקדשי בדק הבית נינהו וכל זה דברים דחוים והרבה יש להשיב עליהם אבל אני תמה דאגב חריפתי' נדחק בדברים פשוטים דהדבר פשוט דלשיטת רש"י והרמב"ם דס"ל דמיירי בקדשי ב"ה לק"מ דדווקא בזמן הזה דאין לו תקנה כלל דאף הפדיון אזיל לאיבוד לים המלח וא"כ אין כאן ספק קדשים לכך התירו משום תקלה דגיזה ועבודה כמבואר בתוס' פרק מעשר בהמה ובכמה מקומות אבל בזמן שביה"מ קיים ושאר רעיות המעות נופלים לנדבה לא התירו משום תקלה להפסיד קדשים וכן לשיטת התוס' דמוקי לה בקדשי מזבח אזלי לשיטתייהו דס"ל דאי אפשר להקריבן בזמן הזה ואם נפסלו לגמרי במומן המעות לים המלח וא"כ ליכא הפסד קדשים לכך התירו משום תקלה ולא הביאו ראיה בגמ' ביומא רק לגוף הדין דחיישינן לתקלה ובאמת הקשו בגמרא דל"ד דאם כן כל רעיות נמי ומדברי הרמב"ם עצמו מוכח דהיכא דאיכא הפסד קדשים לא חיישינן לתקלה דהרי במעשר בהמה פסק דאם עבר והקדיש יאכל במומו לבעלים אע"ג דעבר על תקנת חכמים. אמנם קשיא לי טובא על הרמב"ם פרק ג' מהל' איסורי מזבח שפסק בקדשים שנעשו טריפה ירעו עד שימותו ואמאי לא יכניסן לכיפה כיון דליכא הפסד קדשים. ונראה לענ"ד דנראה מדעת הרמב"ם בהלכות מעשר בהמה דהא דחיישינן לתקלה היינו דחיישינן להקרבה בחוץ וא"כ י"ל דתקלה להקרבה בחוץ הוא ג"כ הטעם לקדשים בזמן הזה דימותו ואע"ג דכתבתי למעלה דמיירי בקדשי ב"ה הרי כבר כתבתי דהמקדיש תמימין אין יוצאין מידי מזבח. ובאמת לא מצאתי בשום מקום והרמב"ם שכתב דקדשי בדק הבית תמימין אין חייבי' עליהם משום שחוטי חוץ זולת פרת חטאת לשעיר המשתלח ונראה דס"ל כלשון שני של רשיי דדווקא בעלי מומין פטור אבל תמימין חייב וראיות רש"י אינה ראיה כמ"ש התוס' ועי' משל"מ פ"ה מה' פה"מ הלכה ה' והא דמקשה בגמ' בע"ז ונשחטי' היינו משום דהוא בזמן הזה והוא נכון ע"פ מ"ש המשנה למלך פי"ט מהל' מעשה קרבנות הלכה ט"ז דעל שוחט לא מחייב זולת אם העלה ג"כ עיי"ש וזה בעצמו תירץ הגמ' משום תקלה שמא יקריבנו בחוץ כמו מעשר בהמה. אמנם גם פירש"י תקלת אכילה נכון. אמנם יש לעיין במה שכתב הרמב"ם פ"ה מהל' ערכין הלכה י"ב כל המקדיש בהמה בחיי' בין טהורה בין טמאה בין קדשי בדק הבית בין קדשי מזבח שנפל בהם מום או תמימה הראוי לקרב כמו שיתבאר ה"ז צריכה העמדה והערכה שנאמר והעמיד הבהמה וכו' לפיכך אם מתה הבהמה קודם שתערוך ותפדה אין פודין אותה אחר שמתה אלא תקבר עכ"ל ולכאורה קשיא דמשמע דאם מתה אחר פדי' אין צריך קבורה והרי הרב המגיד כתב בהל' נזקי ממון דדעת רבינו דפסולי המוקדשין שנפל לבור אע"ג דפרקי תקבר ואע"ג דבשעת פדי' היה ראוי לאכילת אדם אמנם גם מדברי הרמב"ם גופא קשיא למה לי' טעמא דתקבר משום דבעי העמדה והערכה תיפוק לי' כל שמתה אין פודין אותה להאכילן לכלבים וקושיא זו הקשו בגמ' ותירצו דמיירי בשחט וצ"ל דגם כוונת הרמב"ם כן הוא אבל תקשה לפירש זה האיך משכחת לה בתמימין הראוין להקריב אם נימא בקדשי בדק הבית חייבין משום שחוטי חוץ בתמימין וצריך לומר דמיירי בשחט בפנים או לחלק כמו בזמן הזה דאינו חייב על שחיטה רק על העלאה וצריך עיון עי' בסיף מ"ש בזה:
ומה שכתב עוד לחלק דלהרמב"ם ס"ל ספיקא דאורייתא מדרבנן לחומרא לא נהירא לי ולא מצאנו בשום מקום שיהא עכו"ם מסיח לפי תומו נאמן באיסורי דאורייתא אף בלא אתחזק איסורא וכבר האריך בפרט זה הפר"ח בזו"ז סי' ס"ט ע"ש. ומ"ש עוד דאיכא חזקה דרוב בהמות מתעברות ויולדות תמיהני דהרי אליבא דמסקנא אין רובא דתלי במעשה חשיב רובא אע"ג דתוס' והרא"ש הזכירו שם ההיא רובא כבר עמד על זה המעדני מלך וכתב לחלק דדוקא לענין צירוף מיעוטא הוי רובא ויותר הו"ל דלענין בכור איכא חזקה דאינו קדוש בבכורה כמ"ש התוס' והרא"ש:
ומ"ש מעכ"ת דמהרי"ל והגמ"ר דבתראי פוסקים דהעור מותר לא עיין מעכ"ת בגוף תשובות מוהרי"ל דאדרבה מהרי"ל אוסר רק שהביא בשם ספר הפרנס להתיר ע"ז כתב דמהרי"ח כתב דלא נהגין כהפרנס ואין להתיר וז"ל בסי' מ"ב אם ימצא טריפה אז העור והבשר והדם טעון קבורה וכתיב בפרנס לפיכך כשיפול בו מום טוב והגון למוכרו לעכו"ם מחיים (ועוד כתב נ"ל שהוא טעות סופר וצריך לעיין על זה) כתב מהרי"ח שאין להתיר למכור לגוי ולא עבדינן עובדא כספר הפרנס ע"כ לשון מהרי"ל הרי נראה מלשונו דאף למאן דס"ל דהעור אסר אפילו הכי מקיל הפרנס למוכרו לעכו"ם מחיים וזכורני זה כמה שנים בא מעשה לידי והייתי חוכך מאוד בדברי הרמ"א הללו ורציתי לומר דטעם הרמ"א אע"ג דמבואר בש"ך סי' נ"ז דאף בספק אין להתיר מכירה לעכו"ם אף דהוי ספק ספיקא מ"מ כאן כיון דאיכא רובא דרוב בהמות בחזקת כשרות מותר למוכרו לעכו"ם קודם שחיטה ואעפ"כ עדיין הייתי חוכך למעבד עובדא והיה נראה לענ"ד לפרש כוונת הרמ"א דאין כוונתו למוכרו כולו בשלימות לעכו"ם זולת כוונתו דימכור הבשר לעכו"ם ואם יהי' טריפה תשאר הבשר של עכו"ם ואם יהיה כשר יחזור הישראל ויקנה הבשר ממנו או על תנאי שאם יהי' כשר יתבטל המקח והסכימו עמי חכמי העיר כמדומה ואין זה רחוק לפרש בין דברי המתירים:
אמנם בגוף הדין ברור אף לשיטת ר"ת דס"ל חלב פוטר הוא רק מדרבנן כמבואר בהדיא ברא"ש יבמות ריש פרק האשה שהלכה דדוקא להחמיר אמרינן סמוך מיעוטא אבל לא להקל וכן כתבו תוס' בבכורות וכן כתב בהגמרא דמשום חומרא דקדשים בחוץ ואוכל קדשים בטומאת הגוף החמירו וכיון דאינו אלא חומרא מדרבנן אף לדעת התוס' נראה לענ"ד בנידון דידן שהוא כשור הבר ואיכא למיחוש לסכנא והזיקו מצוי ואי אפשר להתרחק ממנו ובאמת כבר שמעתי כמה פעמים גם זה מקרוב שכמה בני אדם באו לידי סכנה משור שאינו מסורס ובבבא קעא משני רבה כגון שאמדוהו לשלשה בני אדם הוי מועד אע"ג דקי"ל אומדנא לאו כלום דלא כרבה מ"מ לענין זה שהיא איסור קל דרוב הפוסקים מתירין ואפילו לשי' ר"ת אינו אלא דרבנן מכ"ש ע"י אמירה לעכו"ם דגרע משבות דשבות באיסור לאו בנידון דידן אומדנא מלתא ויש להתיר אמירה לעכו"ם אפילו בהדיא זולת אני חוכך משום מראית עין דאתי לאחלופי בבכור ממש ולהטיל מום ע"י עכו"ם דמאן ידע דהכא הי' אמו חולבת ויותר היה נראה לענ"ד להתיר להכניסו לכיפה ובדין העור יש לי מקום עיון בתוס' בזבחים דף ע"א ע"ב שהקשו אמאי קרינן שור פסולי המוקדשין אין המת שלו הרי יכול להנות מעורו וע"ז תירצו דאתיא כמאן דאמר העור בקבורה וצריך לעיון גדול דאין כאן קושיא כלל דעל כרחך לא התיר' כולה עלמא אלא בנמצא טריפה לאחר הפשט אבל במת הבכור כולה עלמא עודה דהמת אסור בהנאה וכן מבואר בדף כ"ד בהדיא וכן כתב התוס' בפסחים דף כ"ט ובבכורות דף ל"ב וצריך עיון גדול וגם הרמב"ם אע"ג דפסק דהעור כשר מ"מ הביא הפסוק דוהמת יהי' לו אבל מהרמב"ם אין ראיה עיין תוס' ריש ב"ק דף: