אור ברסלב

תשובות הראם חלק א· רבי אלכסנדר סנדר מרגליות

תשובה ז

תשובה ו

צריך אני לבאר תחילה דין אם צורם אוזן בכור הוא דאורייתא בזמן הזה או דרבנן והנה מפשטא דלישנא דגמ' בגיטין פרק השולח דף מ"ד גבי מוכר עבדו לנכרים ובמ"ק דף י"ג גבי בעיא דמכוין מלאכתו במועד קאמר דצורם אוזן בכור יש לומר דלכך קנסוהו רבנן מפני שהוא דאורייתא ודוחק לומר דכוונת הגמ' די"ל דמתניתן דקנסו בצורם אוזן מיירי רק דווקא בזמן שביה"מ קיים. או אליבא דר"מ וכאשר יתבאר לקמן ועוד דא"כ הו"ל למבעיא בצורם אוזן גופא בזמן הזה אליבא דרבנן ועוד דדוחק לומר דס"ד דכל המשניות דלדעת אסור מיירי דווקא בזמן שביה"מ קיים ואדרבה מזקן ושערו מדולדל מוכח דמיירי בזמן הזה דאי לאו הכי הרי עובר בבל תאחר וצריך להקריב בתוך שנתו וגם איך אמרו שאין לו תקנה בלא מום וזה ברור. אמנם קשיא טובא דאיך אפשר לומר דצורם אוזן בזמן הזה הוא דאורייתא דהרי מבואר בע"ז דף י"ג דמטיל מום בקדשים בזמן הזה גרע ממטיל מום בבעל מום ואתי אלא כנראה דמטיל מום בקדשים וכיון דאפי' מטיל מום בבעל מום אינו אלא מדרבנן לרבנן כ"ש מטיל מום בזמן הזה וכן כתבו התוס' בבכורות דף ל"ג ע"ב ד"ה בעל מום וגדולה מזו כתבו התוס' שם דאפילו לר"מ דס"ל דמטיל מום בבעל מום הוא דאורייתא דאפילו הכי מודה דאפילו בתם בזמן הזה אינו אסור רק מדרבנן ק"ו לרבנן דפליגי עלי' דר"מ ולכאורה צל"ע על מו"ז בתבואות שור סי' ט"ז שהביא ראיה גבי אותו ואת בנו היכא דישראל עביד אסורא דאורייתא קנסו לו ולאחרים מהא דצורם אוזן וצריך עיון דהרי גם בצורם אתן בזמן הזה קנסוהו ג"כ אע"ג דאינו אלא דרבנן וכמבואר בכל הפוסקים אמנם לא עליו התלונה דהרי כן מבואר בגמ' בהדיא כמש"ל דצורם אוזן הוא דאורייתא וצ"ל דכוונת הגמ' כיון דכבר קנסו בזמן שביה"מ קיים דהיא דאורייתא ואמרו שלא ישחוט עליו א"כ אף השתא שהוא רק דרבנן לא בטלה התקנה דדבר שבמנין אף בנתבטל הטעם לא בטל הגזירה וכיון דאסרו לשחוט על אותו מום בזמן שביה"מ קיים אף אחר החורבן לא בטלה התקנה אמכם אין זה מספיק דבשלמא אם גזרו בפירוש על בכור שפיר יש לומר אע"ג דבטל הטעם לא בטיל הגזירה אבל אם גזרו על כל איסורים דאורייתא וממילא הי' בכור בכלל לא שייך לומר אעפ"י שבטל הטעם דהרי לא גזרו רק על אסור דאורייתא וכמ"ש התוס' ריש ביצה גבי פירות הנושרין ועיין פני יהושע. אמנם הרמב"ם פ"א מהל' איסורי מזבח פסק בהדיא דהמטיל מום בקדשים בזמן הזה עובר בל"ת ואינו לוקה וכן כראה דעתי במטיל מום דכתב דאינו לוקה משמע הא איסורא דאורייתא איכא והלח"מ רצה לומר דכוונת הרמב"ם שהוא רק דרבנן אמנם הרמ"א יראה דלשון הרמב"ם אינו סובלו ובלאו הכי כבר עמד הלח"מ על דברי הרמב"ם והניחם בצריך עיון ומה שנראה לפענ"ד דהרמב"ם פסק כר' מאיר דמטיל מום בבעל מום הוא דאורייתא מריבויא דכל רק דלא לקה משום דאתיא מריבויא ולא כתיבא בהדיא וכן לרבנן לא לקי על גרמא וטעמו נראה לפענ"ד משום דשמא פסק כר"ש דמותר לשחוט בהקיז דם לאחוזת דם ומותר להקיז לה לכתחילה וקאמר בגמ' הטעם משום דס"ל כר"ש דדבר שאינו מתכוין מותר אבל בפסיק רישא אסור וכן מבואר בהדיא בפירוש המשניות להרמב"ם וכן מבואר מדבריו בהלכות בכורות וא"כ על כרחך דס"ל שהמטיל מום בבעל מום הוא דאורייתא דאי ס"ד דרבנן אפילו בפסיק רישא יש להתיר ולא הוי צריך לטעמא דדבר שאין מתכוין מותר כמו שכתב התוס' שם בטעמא דרבנן דס"ל מטיל מום בבעל מום הוא דרבנן ובאחוזת דם לא גזרו והרמב"ם לא הזכיר שום חילוק בענין אחיזת דם דאיכא דמתה ואיכא דלא מתה ולא הוי בעלת מום ונראה מלשון הרמב"ם בפירוש המשניות ובהל' דהמקיז דם באחוזת דם בכל גוונא הוי מטיל מום בבעל מום ואפ"ה תלי שמואל טעמא בדבר שאינו מתכוין א"כ על כרחך ס"ל דמטיל מום בבעל מום הוא דאורייתא ועוד כראה לענ"ד דהרמב"ם ז"ל פסק כפשטי' דלישנא דגמרא דמשמע דצורם אוזן בזמן הזה הוא גם כן דאורייתא ולקמן יתבאר דלשי' הרמב"ם אי אפשר לפרש בגמרא כמש"ל. ועוד נראה לענ"ד להוכיח דהרמב"ם פסק כר' מאיר מדלא הביא הרמב"ם בשום מקום דין דגרמא בבכור להטיל מום הוא דאורייתא כדס"ל לרבנן דפליגי אדר"מ זולת בהלכות בכורות פרק ב' כתב דאם גרם מום לבכור או אמר לעכו"ם לעשותו אסור לשחוט עליו דקנסו אותו אבל לא הביא הברייתא דאסור לגרום מריבוי דכל וא"כ על כרחך דפסק כר' מאיר ואצטריך לרבות מטיל מום בבעל מום ועוד נראה לענ"ד דמטעם זה עצמו פסק כר' מאיר משום דאמרינן בגמ' בכורות ל"ה זה הכלל לדעת אסור לאתוי גרמא משמע בגמרא דיותר יש לקנסו באמירה לעכו"ם ובגרמא ומצוה לעכו"ם איבעיא בגמ' ב"מ דף צ' אם יש שבות באיסור לאו וכתב הרא"ש בשם הראב"ד בפרק השוכר את הפועלים גבי בעיא דחסימה דהא דאסרו אמירה לעכו"ם בבכור אע"ג דליכא רק איסור לאו משום. דבקדשים החמירו אי ס"ד דגרמא דאורייתא האיך אמרו לאתויי גרמא דאדרבה יותר יש לקנוס בישראל הגורם בעצמו דאיכא אסורא דאורייתא ממצוה לעכו"ם דז"א רק שבות דרבנן אלא על כרחך דסתם גמרא ס"ל דגרמא לאו דאורייתא וא"כ ממילא הלכה כר"מ כמ"ש לעיל עוד נראה לפענ"ד לבאר דהרמב"ם לשיטתי' ומוכח דס"ל כר' מאיר מהא דפסק הרמב"ם פרק י"ח מה' פסולי המוקדשין דהמטיל מום בקדשים ושחטו על אותו מום ואכל ממנו כזית לוקה מלאו דלא תאכל כל תועבה והקשה המל"מ פרק ד' מהל' בכורות מההיא דצורם אוזן דמשמע דאינו אלא קנסא דרבנן וכן כתב הרמב"ם בעצמו ונראה לענ"ד דס"ל להרמב"ם דהכא מיירי בבכור דזמן הזה ואע"ג דכתיבנא דאף בזמן הזה עובר בל"ת אם צרם אוזן בכור נראה לענ"ד כיון דלא לקו עליו אינו בכלל לא תאכל כל תועבה ואינו אלא קנסא והנה מזה בעצמו הוכיח הרמב"ם דאף בזמן הזה הוא דאורייתא דלמאי שכתבנו האי מתניתן דצורם אוזן שהוא קנס מיירי בזמן הזה וא"כ הדרא קושיא לדוכתי' מה שהקשיתי למעלה דאיך קאמר בגמרא דבצורם אוזן איכא איסורא דאורייתא ואין ליישב דהכא קאמר כיון דבזמן שביה"מ קיים הוי דאורייתא וקנסו גם לסוף ימים אף השתא לא בטיל התקנה זה אינו דבזמן שביה"מ קיים לא הוצרכו לתקן דהרי בלאו הכי אסור משום לא תאכל כל תועבה ועוד דאם כן מאי קא מבעיא לן דהרי בזמן שביה"מ הי' קיים ודאי הי' אסור אף לאחר מותו לבנו משום לא תאכל כל תועבה אלא על כרחך דקי"ל כר' מאיר דאף בזמן הזה אסור מדאורייתא והא דמשמע בע"ז דף י"ג דאינו אלא דרבנן נראה לי על דעת הרמב"ם מפרש כרש"י דהתם מיירי בקדשי בדק הבית ודו"ק שם. עוד צריך אני לבאר במה שקנסו לצורם אוזן בכור שלא ישחוט על אותו מום ולא קנסו בנו אחריו והדבר פשוט ומבואר בגמ' ופוסקים דבחיי הצורם אסור לכל הכהנים וכ"ש לבנו ומה חילוק יש בין בחיי הצורם ובין לאחר מיתת הצורם ומדוע אסור לכהנים אחרים בחיי הצורם ונראה לענ"ד דלא מיבעיא לשיטת הטור שכתב הטעם הא דהכהנים חשודים משום דהטיפול מרובה וא"כ לפירש זה וודאי הוצרכו לקנוס להמטיל מום שיהא אסור אף לכהנים אחרים ולא יהא נשחט ע"י משום דאי הי' מותר לכהנים אחרים לשוחטו אתעבידא מחשבתו ועיקר כוונתו שלא יצטרך לטפל בו אף לשיטת רש"י דמשמע בכמה מקומות ופשטא דלישנא דהטעם דהכהנים חשודים להטיל מום בקדשים כדי לאכלו וכן מבואר בהדיא בפירוש המשניות בכורות ל"ה פ"ה מ"ד להרמב"ם ובאמת לשיטת הטור צריך לדחוק מאוד בלשון הגמ' שם גבי רועה כהן בבהמת ישראל דקאמר אנא טרחנא וכן בלישנא בתרא דקאמר לא שביק צורבא אמנם להר"י ורמב"ם הדברים כפשטן שוב ראיתי ברש"י ביומא דף ע"ח דכתב וז"ל הכהנים חשודים בזמן הזה שצריך לטפל בו ולזונו עד שיפול בו מום עיין דף ע"ח ע"ב אמנם אף לשיטתן יש ליתן טעם לחלק בין בחיי כהן הצורם בין לאחר מיתה לפי מאי דקי"ל דאין הכהן נאמן להעיד לכהן אחר שנפל בו מום מאיליו משום דחיישינן לגומלין וא"כ מהאי טעמא כיון דחשידי אם נתיר לכהן אחר חיישינן לגומלין ולכך אסור לכל הכהנים אבל לאחר מיתת הצורם תו לא חיישינן לגומלין ולכך מותר אף לבנו אמנם אף לשיטה זו י"ל דדינו של הש"ך אמת באם עבר ושחט דאינו אסור רק לו ולאחרים מותר דכולי האי לא חיישינן לגומלין שיעשה בו מום וגם יעבור וישחטנו ויאכילנו לאחרים משום גומלין אמנם אינו מוכרח לשיטת הטור דעיקר הטעם משום טיפול וודאי דברי הש"ך ברורי' כיון דעבר ושחטו ממילא תו אין לאסרו עכ"פ לאחרים ולפי מה שראיתי בש"ע קשיא טובא על מורי זקיני שכתב וז"ל הנ"ל שהביא ראיה מצורם אוזן בכור דהיכא דעבר על אסורא דאורייתא קנסו אף לאחרים דאין ראי' כלל לפימ"ש ואדרבה מדלא קנסו בנו אחריו לכאורה איכא ראיה להיפך אמנם יש לדחות כמ"ש לעיל דלא מיבעיא לשיטת הפוסקים דס"ל בזמן הזה הוא דרבנן אלא אף לשיטת הרמב"ם י"ל בין היכא דעבר על לאו דלוקין עליו אבל בצורם ליכא מלקות אמנם הראי' שהביא מחמץ שעבר עליו פסח הוא ראי' ברורה ולכאורה הי' מקום לחלק בלאו הכי בין צורם אוזן לחמץ דהתם לא קנסו לבנו גם בשלו רק בשל אביו דהיינו החמץ שנשאר מאביו. אבל הכא אם קנסו לבנו הרי קנסו לבנו בשלו שיצטרך לטפל בו אמנם לפ"ז הי' לו לגמרא לחלק חילוק זה בין צורם אוזן למכוין מלאכתו במועד ולפי מ"ש לעיל בשם מורי זקיני דכל דעבר אדאורייתא עכ"פ היכא דאיכא מלקות קנסו גם לבנו יש להוכיח שיטתו דבזמן שביה"מ קיים אם הטיל בו מום ושחטו עלי' ואכל ממנו כזית לוקה משום לא תאכל כל תועבה ובזמן הזה איכא ג"כ איסורא דהא לפי מה דכתיבנא על כרחך הא דאמרינן דצורם לא קנסו בנו אחריו על כרחך מיירי בזמן הזה דאי בזמן שביה"מ קיים וודאי קנסו כיון דעבר אדאורייתא קנסו אפילו לאחרים כ"ש לבנו כמ"ש לעיל דאין לחלק בין אחרים בחיי הנותן לבנו לאחר מיתה אלא על כרחך בזמן הזה ואפילו הכי קאמר בגמרא דעבר אדאורייתא ועוד דאיך אפשר לומר דמיירי בזמן שביה"מ קיים דהרי כבר כתיבנא דעיקר הטעם דקנסו לאחרים בצורם אוזן אף דלא קנסו או דהטעם משום טיפול או דחיישינן לגומלין כמש"ל ושני הטעמים לא שייכי בזמן שבית המקדש קיים דהרי יכול להקריבו ולא מצינו בשום מקום שיהיו הכהנים חשודים על קדשים להטיל בו מום כדי שיאכלם בתורת חולין וזה נראה כוונת הר"י לקמן גבי הכל נאמנים על מעשר בהמה ופירשו דמיירי בתשיעי ספק עשירי דאינו קרב רק נאכל במומו לבעלי' משום דהוי קשיא לי' דבזמן שהוא קרב אף בבכור לא חיישינן שיטיל בו מום וס"ל דמעשר בהמה אינו נוהג בזמן הזה אמנם הרי גם פירשו בכהן שיש לו מעשר בהמה משלו אמנם בדוחק גדול אמנם יש לומר דס"ל כשיטות התוס' ר"פ מעשר בהמה דלא בטלו מעשר בהמה תיכף אחר החורבן ומיירי בזמן הזה קודם שבטלן למעשר בהמה או אף בזמן הזה ועבר והקדישו כמ"ש הרמב"ם פ"י מהלכות בכורות אמנם זה יש לדחות דאם כן לא היה צריך לטעם דאיבעי הוי שדי מומא בכולה עדרא ת"ל דאי בעי לא הי' מקדישו וקשה בעיני לומר דאי לאו טעמא דשדי מומא בכולה עדרא הי' הכהנים חשודים בזמן הבית להטיל מום אף שיכול להקריבו ולאכלו שלמים כמש"ל שיאכל בתורת חולין אמנם לשון הברטנורה במתני' צורם אוזן משמע קצת כן ויש לדחות אמנם מצאתי בתשובת מנחם עזרי' סי' י"ד שנראה מדבריו דבזמן שבית המקדש קיים היה חילוק בין חבר לעם הארץ משמע דאף בזמן שבית המקדש היה קיים היו עם הארצים חשודים. נחזור לענינינו וכיון דלא שייך לא טיפול ולא גומלין א"כ מה חילוק יש בין אחרים בחיי הכהן לבנו לאחר ומיתה ואם נימא דבאמת דבזמן שביה"מ קיים היה אסור לכולה עלמא אף לבנו משום קנס דעבר אדאורייתא כמ"ש בשם מורי זקיני והאיבעיא קאי בזמן הזה ממילא מוכח דגם בזמן הזה הוא דאורייתא כמבואר בגמ' כמ"ש לעיל אמנם לפי"ז מוכח גם דין השני של הרמב"ם דבזמן שביה"מ קיים האוכל לוקה משום לא תאכל כל תועבה דליכא למימר משום קנס כיון דכבר הוכחנו דבזמן שביה"מ קיים היה אסור גם לבנו א"כ ממילא גם בזמן הזה היה ראוי לאסור גם לבנו כאשר כתבתי למעלה דדבר שבמנין אף שבטל הטעם לא נתבטל הגזירה אלא על כרחך דלאו מטעם גזירה היה אסור רק מטעם לא תאכל כל תועבה ודוק אמנם יש לדחות דלא היה גזירה מיוחדת על צורם אוזן רק על כל העובר איסור דאורייתא ולא שייך דבר שבמנין ודו"ק ועיין פני יהושע ריש ביצה גבי פירות הנושרין ואי טעמא שמא יעלה ויתלוש ודוק עוד יש לומר לדעת התוס' והפוסקים החולקים דס"ל דלא שייך לא תאכל כל תועבה במטיל מום דיש לומר באמת בזמן שביה"מ הי' קיים הי' מותר לכהנים אחרים אף אם קנסו לבנו רק בזמן הזה אסור מטעמים שכתבתי למעלה ודו"ק אמנם מחמץ בפסח שהביא מו"ז איכא ראי' דהיכא דעבר אסורא קנסו אף לאחרים ולפ"מ שכתבתי לעיל צל"ע בדברי הטורי זהב במ"ש בסי' שי"ד בספק בכור ע"י פשיעה כיון שאין הכהן צריך לקבלו והטיפול מוטל על הישראל וממילא הישראל אינו נאמן כמו הכהן ולפענ"ד דבריו סותרים זה את זה דהרי כתב בסי' שי"ג דהא דרועה עכו"ם נאמן דווקא בבכור אצל ישראל אבל בבכור אצל כהן אין שוחטין עליו דחיישינן שמא צוהו הכהן ומהראי' מיירי בספק בכור אצל ישראל וקשיא טובא אכתי היכא היתר מהרא"י בעובדא דידוע היכא דיש ספק אם צוהו ישראל והרי בסי' קס"ח פסק באותו עובדא דאין הכהן צריך לקבלו וא"כ אמאי לא חיישינן שמא צוהו ישראל כיון דפסק דהישראל מחוייב לטפל בו וכמ"ש הט"ז ובאמת דיש ליישב בדוחק דבעובדא דמהרא"י בלאו הכי הי' הרבה ספיקות אם הוא בכור רק דהחמיר בשביל איסור כרת אבל לענין קנס סמוך נפשי' דבלאו הכי מדינא לא הוי בכור אמנם לפענ"ד אין צריך לחלק בזה דהרי לשיטת רש"י והרמב"ם כבר הארכתי למעלה דהטעם דהכהנים חשודים הוא משום אכילה אפילו הכי בספק בכור ישראל נאמן הישראל והוא גמרא ערוכה אמנם הדבר ברור דדווקא הכהנים דאמרו חכמים ע"ז שיש להם תמיד בכורי' ומצאו שהם חשודים גזרו עליהם אבל חלילה לומר דכל ישראל חשודים להטיל מום בבכור ומאיזה טעם חשודים כל ישראל ונחזוק אותם בחשודים חלילה וכן הוא בהדיא בגמרא דף ל"ה ע"ב כהנים הוא דחשודי אמומי ישראל לא חשידא אמומי וא"כ ה"ה לשיטות הטור וע"כ גם לשיטות הטור צריך לומר כן דהרי על כרחך הא שאמר רב חסדא ספק בכור ביד ישראל צריך שנים מן השוק על כרחך לשיטתו מיירי שהטיפול חל על ישראל דאי לאו הכי בכה"ג כמ"ש הפרישה דמטעם אכילה ס"ל להטור דלא חשידי אפילו כהנים דליכא טיפול נאמנים וא"כ רב נחמן דפליג וקי"ל כוותי' מטעמא דישראל לא חשידי ע"כ ג"כ אפילו בכה"ג שהטיפול חל על ישראל אפ"ה נאמנים. ועוד דאם נימא דרב חסדא ס"ל דאפילו מטעמא דאכילה חשידי לשיטות הטור ור"נ פליג וס"ל דדוקא מטעם טיפול חשידא ולכך רק הכהנים חשידי ור' נחמן מיירי בספק בכור שאין הטיפול על ישראל לשיטות הטור א"כ לא היה צריך לומר דכהנים חשידי וישראל לא חשידי דהרי לאו בכהן וישראל תליא מלתא רק באם חל הטיפול על ישראל אם לאו וזה ברור ודברי הט"ז צריך עיון גדול. ועתה נבוא לנידון דידן והנה בש"ע סעיף י"ג מבואר דאם כיון העכו"ם להתירו אע"ג דלא צוהו ישראל אסור אמנם בד"מ הביא בשם המרדכי בשני מקומות דאף בכיון להתירו מותר אלא א"כ צוהו ישראל וצריך לומר לדידהו עובדא דתינוקת וקסדר או דחשו חכמים שמא צוה הכהן כמ"ש הטורי זהב או מפני שהרגילו לעשות כן תמיד ולכך הוי כמצוהו ודברי ירוחם בכו בדינים אלו צריך עיון גדול ואולי יש טעות סופר שם הרבה אמנם כתב דבמהרא"י לא משמע כן ומשמע כדעת התשובה שהביא רבינו הטור בשם הרא"ש ולפענ"ד כי מדברי הרא"ש אין הכרח כל כך דהרי סיים וגם האומרים לכך נתכוונו ודברי רבינו שהביא שם בתשובה הנ"ל יתבאר לקמן אמנם מה שכ' הד"מ דמדברי מהרא"י משמע דבכוונו להתיר לחוד אסור ולפענ"ד דבריו תמוהין ולא מצאתי שום משמעות וגדולה מזו יש לתמוה על הטורי זהב שכתב בסק"ד דכוונת מהרא"י אף אם ישראל מכחיש העכו"ם ואומר שלא צוהו אפילו הכי אסור מאחר שהגוי מסיח לפי תומו שכיון להתיר ובאמת דבריו נכונים לפי דעת הש"ע דבכיון להתיר לחוד אסור אבל תמיהני מאוד שמדברי מהרא"י משמע להיפך שכתב אם ספק בעיניו אם הגוי אומר אמת שציוהו ישראל אם לאו הבכור מותר מספק ולדעת הטורי זהב אדרבה עדיין אסור כיון שהגוי יודע שהוא מותר ע"י כך ומסיח לפי תומו שכיון להתיר כמ"ש הטורי זהב ועוד לדעת הט"ז לאיזה צורך כתב מהרא"י דאין לחלק בין צוהו הבעלים ובין אחר צוהו ת"ל דבלאו הכי אסור כגון שכיון להתיר אף אם לא צוהו שום ישראל ועוד קשיא לי' טובא בעובדא דא"ז שהביא הש"ך דמשמע דס"ל כדעת המרדכי דכיון להתירו ולא צוהו ישראל מותר ומ"ש בהג"ה הטעם משום דוודאי לא כיון העכו"ם להתיר דנוח לו לגדלו צריך לעיון טובא חדא דהרי באמת עשהו הרועה והסירוס לא נעשה ממילא וא"כ אנו רואין שעשה העכו"ם וא"ל דלא ידע שיהא ניתר על ידי כך דהרי בא"ז משמע שהעכו"ם הי' יודע שניתר על ידי כך ודוחק לומר שכוונתו היה שיגדלו מסורס דבא"ז משמע שכיון להתירו ועוד דלסברא זו אין ראי' ממתניתן דבכורות ואיך כתב וכן פשוט במתניתן דבכורות ויותר נראה דר"י שבמרדכי והא"ז אזלי לשיטתייהו דכתב הג"א בשם א"ז בפרק השוכר את הפועלים מבעיא דחסימה דאפשטי' לחומרא ואפילו הכי אם העכו"ם עשה מעצמו לטובת ישראל מותר והני תרי חסידי התם אחמורי אנפשייהו וכן נראה שם דעת התוס' אמנם ברא"ש מבואר שם בהדיא דאפילו עשה העכו"ם מעצמו לצורך ישראל אסור אמנם נראה לפענ"ד ברור דעיקר הטעם שמא יאמר לעכו"ם לעשותו כמו בנכרי שהביא דורון. והנה לולי דמסתפינא אמינא לכאורה דישראל שצרם אוזן בכור אף בכיון להתיר מותר לפי מה שהוכחתי דעל כרחך כיון דבצורם אוזן בכור לא קנסו בנו אחריו על כן גם לאחרים מותר והא דבאמת אסר לאחרים מחיים צריך לומר משום טיפול או משום גומלין ואי נמי בישראל לא שייך הני טעמא ומדוע יקנסו לכהן בשביל שעשה הישראל איסור ואף אם נימא בכיון סתם להתיר לכהנים אסור לכל הכהנים עכ"פ בכיון להתירו לכהן מיוחד שמכירו אינו אסור רק לכהן זה במבטל איסור ואין להקשות מעכו"ם שכיון להתיר דהתם איכא טעמא דשמא אמר לעכו"ם לעשותו משא"כ בישראל דלא חיישינן לזה ולא ישמע לו כמו שכתבו כל הפוסקים לחלק בין נכרי שהביא דורון למושל בשבת ואפילו אם כיון להתיר למיוחד המכירו היה ראוי להתיר מטעם זה אמנם על כל פנים לכהן אחד לכאורה אין שום טעם לאסור דהרי כבר כתבתי דאפילו בכהן בצורם אוזן לא נאסור לכהן אחר רק שחשודים להטיל מום משום טיפול או גומלין ובישראל לא שייך זה וכן נראה מלשון רש"י וברטנורה שכתבו להדיא בכיון קא מיירי וכן כ' רש"י בגיטין אמנם מסתפינא להקל משום דאמרו בגמ' דאי אשמעינן נכרי הוי אמינא דלא אתי למיסרך ואי אשמעינן קטן הוי אמינא דלא אתי לאחלופי בגדול ולפירש זה בגדול ישראל דאיכא תרתי טעמא יש לאסור אמנם בעכו"ם שהטיל מום בבכור שבבית ישראל וסבור היה להתירו בשביל ישראל לפענ"ד אין שום טעם לאסור דאי בשביל שמא יאמר לעכו"ם לעשותו דמה איכפת לישראל בכך ולא מיבעיא לשיטות הרא"ש בשיטת בשם ר"ת גבי נכרי שהביא דורון וכן דעת בעל המאור והראב"ד שאפילו בנכרי שעשה מלאכה דאורייתא מותר לישראל אחר וכן בנכרי שהדליק נר מותר לישראל דוודאי הכא ראוי להתיר אלא אפילו לרעת הפוסקים דבמלאכה דאורייתא אסור לכל ישראל מ"מ כבר הוכחתי למעלה דלא אסרו לאחרים אף בכהן הצורם א"כ ק"ו בנכרי הצורם ומעשה דקסדור מיירי בבכור בבית כהן או שלא היה יודע הבעלים ונתכוין להתיר לשם מי שהוא ולכך חיישינן שמא יאמר הכהן לעכו"ם וא"כ חיישינן לטיפול וגומלין ולכך אסור לכל הכהנים משא"כ אם הגוי נתכוין להתירו לישראל ועכ"פ יש לסמוך ולעשות סניף הפוסקים המתירים לגמרי בנתכוין להתיר ומה שנמצא במקצת פוסקים נתכוין להתירו לישראל אין זה דקדוק דלאו דווקא נהטי' ישראל רק דקרי' לי' ישראל משום דנגד הנכרי קרי לי' ישראל ועובדא דמהרא"י העיקר שרצה לאסור מחמת ציוי ישראל ולא מחמת כוונת העכו"ם להתיר ועכ"פ די לאסור לאותו ישראל באכילה ואפילו דבזה הי' ראוי להתיר דלגומלין לא חיישינן רק דיש להחמיר לחומרא בעלמא אבל לא גרע מעבר ושחטו דדי דאסרינן לו באכילה ולאחרים מותר ולא שייך כאן לומר דבקדשים החמירו כמ"ש הרא"ש בשם הראב"ד בבב"מ גבי בעיא דחסימה דס"ל דאפשטא לקולא ואפילו הכי בבכור אסור בצוהו ישראל משום דבקדשים החמירו דלא דמי לזה דכאן אין שום טעם לאסור דלא גרע מכהן הצורם אוזן דכתבתי דלא אסרו לאחרים ודוק ודוחק לומר דגזרו בנכרי העושה בשביל ישראל דמחלף בנכרי העושה בשביל כהן אחרי שלא מצינו גזירה בש"ס וראשונים בהדיא וכבר כתבנו דכל המשניות מיירי בבכור ביד כהן וכל כי האי הוי להו לראשונים לפרושי חידוש כזה כיון דאיכא הרבה טעמים להתיר כדכתיבנא:

תוכן העניינים

תשובות הראם חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה