תשובות בית חדש· רבי יואל סירקיש [הב"ח]
קונטרס אחרון
סימן א
עיין בספרו בית חדש סימן קצ"ו שכתב ובתשובה הארכתי וביארתי כל הצורך בס"ד ורמז רבינו לתשובה זו. והנה יש לנו בזה פלפול ארוך ולא כתבנו בכאן רק לפי שבקצת דברים יש לפקפק אמרנו לבאר הנה מ"ש רבינו שהרא"ש לא ראה הירושלמי שאילו ראהו לא הי' כותב כן הדבר תמוה שהרי הרא"ש הביא הירושלמי הלז בפסחים בפרק כל שעה שכתב ובירושלמי גרסינין מצה גזולה אסור לברך עליו כו' אבל בסוף דמים הוא חייב לו אלמא משמע דאין בו איסור אלא משום ובוצע ברך אבל בדיעבד נפיק בה ותו מסיק בה ר"י אומר אין עבירה מצוה כו' ואפשר דהני אמוראי פליגי כגון דלא עשאן כמצותה אינה מצוה ולא יצא י"ח עכ"ל ונראה דבירושלמי לא איירי כלל לענין ברכה דא"כ למה נקט מצה ומ"ש הב"י דלרבותא דר' אושעיא נקט דאע"ג דאיכא מצות מצה מברך בסוף הדבר מתמיה דלענין שיברך אחריו ברכת המזון מה לי אם היו שם מצות מצה ג"כ או לא אלא נראה פירושו הדא דאמרה בתחלה ר"ל לכתחלה אסור דהוי ניאוץ אבל בסוף ר"ל בדיעבד דמים הוא חייב לו וכן הוא לשון הירושל' בכמה מקומות ואהא פליגי הנך אמוראי וס"ל דאפילו בדיעבד לא יצא י"ח מצה אבל לענין ברכה אפילו לפניו חייב לברך אם רוצה לאכול אלא דברכתו הוי ניאוץ וכן נראה מהא דקאמר ר' אילא אלה המצות אם עשייתן כמצותן כו' משמע דלענין אם יוצא י"ח המצוה מיירי וס"ל דלא יצא אבל מדברי רבינו ירוחם נתיב ה' חלק ג' מבואר דמפורש לענין ברכה אלא דכיון דמברך לבסוף ממילא דבדיעבד יצא וכן נראה מדברי הרא"ש שכתב משמע כו' אבל בדיעבד נפיק בה מדכתב משמע נראה דלא מפרש הירושלמי לענין לצאת בדיעבד ומה שנדחק רבינו בתשובה זו לפרש דברי רב אילא לא מחוור גם מ"ש רבינו שהב"י דרך בדרכו של הרא"ש דאין לחלק בין גזל לשאר איסורין וס"ל דאפילו בגזל אינו מברך בסוף וכ"כ המג"א ויש לתמוה שהעלימו עיניהם ממ"ש בכ"מ וז"ל וכתב רבינו דאינו מברך לא בתחלה ולא בסוף משום דהאי טעמא דאבל בסוף דמים הוא דמחייב לו לא שייך אלא בגזל ולא בשאר איסורים ומ"ש הב"י ומשמע דלר"י ור' אילא בסוף נמי אינו מברך על מצה גזולה ר"ל דאפילו בגזל פליגי הנך אמוראי וס"ל דאינו מברך לבסוף אבל לעיקר הדין אפשר דבגזל מברך לבסוף דדמים הוא חייב לו (ובכ"מ ליתא כלל להך ומשמע כו') אבל לענ"ד לכאורה יש להוכיח מהרמב"ם דאפילו בגזל אינו מברך אפי' לבסוף ודלא כהכ"מ והב"ח שהרי הרמב"ם פ"ו מהל' מצה כתב דאין יוצאין במצה גזולה זה הכלל כל שמברך ברכת המזון יוצא בו י"ח כו' הרי מבואר להדיא דבגזל אינו מברך לבסוף ודברי הכ"מ אפשר לתרץ דהא דמברך לבסוף היינו בגזל קמח שהיו כאן שינוי ובשעת אכילה דידי' קאכיל ובכה"ג באמת יוצא במצה כמ"ש הרב המגיד שם ואם לא הי' כאן שינוי אינו מברך לבסוף דבשעת אכילה איכא איסורא וברכה דלבסוף הוא על אכילה זו של איסור משא"כ היכא שקנאו בשינוי א"כ בשעת אכילה ליכא איסורא כלל משא"כ להב"ח שכתב דאפילו בגזל מצה אפוי' מברך לבסוף א"כ דברי הרמב"ם סותרין במ"ש זה הכלל כו' עוד יש לתמוה בהא דכתב הרמב"ם דבמצ' גזולה לא יצא ואי איכא שינוי כתב ה"ה שיוצא י"ח ואמאי לא נימא בגזל מצה אפוי' דכיון דלעסי' קני' כדאיתא בכתובות פ' אלו נערות וא"ל דהא דאמרינין מדלעסי' קני' היינו לענין שמיד נתחייב באונסין אבל מ"מ לא קני' לי' להיות שלו וכמ"ש התוספת בחולין דף מ' לענין מדאגבי' קני' ע"ש ולעיסה לא הוי שינוי שקונה משום דמצה לעוסה מקרי ודמי לדקלא ועבדינהו גובי ז"א דהכא נשתנה מראיתו מכמות שהי' ודמי לצמר וצבעו שהקשה הרשב"א והראב"ד דהא צמר צבוע מיקרי ותירצו דשאני הך שנשתנה מראיתו וכמ"ש בשיטה מקובצת לב"ק דף צ"ו ואפילו תימא דלא נשתנה כמו בצמר וצבעו מ"מ הכא הוי שינוי דמינכר טפי וכמ"ש התוס' גבי בהמה וקטלה וכ"כ הפני יהושיע בפסחי' דף כ"ט דכיון דלעסי' ישראל קני' בשינוי והוי שלו (אלא דבאמת הא דמייתי ראי' מהא דמקשה באלו נערות גבי חלב כבר כתבנו שיש לדחות ואולי דס"ל כיון דאמרינין דקני ע"כ דמשום שינוי הוא וא"כ הוי שלו) וא"כ אמאי לא יצא י"ח מצה כיון דעיקר המצוה הוא בהנאת מעיו דהא קיי"ל בלע מצה יצא וצ"ל דמ"ש הרמב"ם דאין יוצא י"ח מצה בגזולה היינו באופן שלא קנאה כלל וכגון שבלע מצה דלא קנה ע"י שינוי דלעיסה ולפי"ז י"ל דגם שיטת הב"ח כן הוא דהא קאמר בירושלמי אבל לבסוף דמים הוא חייב לו היינו משום דאע"ג דלכאורה בשעת אכילתו הוא אוכל איסור והברכה הוא על אכילה מ"מ כיון דהברכה הוא על הנאת מעיו ואז בהיתר הוא שאינו שבע מהגזל דכבר קני לי' בשינוי והיינו דוקא בדרך אכילה ע"י לעיסה ובכה"ג גם במצה יוצא י"ח וכן מצאנו ראינו להריטב"א בסוכה דף ל"ה שכתב דלכך לא הזכירו בש"ס דילן ההיא דמצה גזולה דס"ל כדאמרינין באלו נערות דכיון דלעסי' בפומי' קני דלאו בר אהדורי הוא ותו ליכא בשעת הנאת מעיו דעביד מצוה לא משום לכם ולא משום מצוה הבאה בעבירה ולענ"ד שגם הרמב"ם סובר כן אלא דמיירי באופן שלא הי' שינוי כלל דאל"כ ה"ל למכתב כלל כל שמברכין עליו כקושיית הלח"מ סוף פ"א מה"ל ברכות דלמה כתב הרמב"ם זה הכלל כל שמברכין עליו בה"מ כו' הל"ל כל שמברכין עליו סתם דהא איהו סבר כאן דאינו מברך כלל ותירץ בדוחק ע"ש ולפמ"ש נ"ל דלכך נקט הרמב"ם בה"מ משום דהיכא דאכל מצה גזולה ע"י לעיסה שפיר יצא י"ח אע"ג דאין מברך עליו בתחלה אבל לבסוף שפיר מברך כנ"ל וכ"כ המג"א בדרך אפשר דאפילו גזל לחם מברך בה"מ דכשאכלה כבר קנאה בשינוי ולפי"ז במרור דקיי"ל בלע מרור לא יצא וצריך לעיסה דוקא כ"ע מודו דיצא ואין לדמותו למצה ובמג"א סי' תע"ג בשם מהרי"ו כתב דיצא מטעם יאוש וש"ר והפר"ח סימן תע"ה לא הי' לפניו דברי מהרי"ו ולכן השיג על כנה"ג שהביא בשמו דיצא והא איתקש למצה ובאמת גם מהרי"ו מודה לזה אלא דס"ל דהוי יאוש וש"ר אבל המג"א השיג גם על זה ולענ"ד נ"ל כמ"ש גבי מרור נפיק שפיר ע"י שינוי דלעיסה:
ועוד יש מקום תימה על רבינו בתשובה זו ובסימן קצ"ו דס"ל דבירושלמי מיירי ע"י שינוי ולכך מברך עליו בתחלה רק שהוא מנאץ ובעצמו כתב בסי' תנ"ד דברי הר"ן ורבינו ירוחם דהר"ן כתב גבי לולב שאע"פ שקנאו בשינוי לא יברך עליו וגם מבואר מדברינו שם דהירושלמי מיירי שלא ע"י שינוי ומפרש דברי ר' אילא דלא יצא אפילו בדיעבד וכדברי הרא"ש פרק כל שעה וכ"ז סותר למ"ש כאן וגם תימה מה דמייתי ראי' דאפי' בשינוי לא יברך דהא אפילו למ"ד מצה גזולה יוצא בה בדיעבד דדמים הוא חייב לו אפ"ה קאמר דלכתחלה אסור ובאמת אין זה ראי' דהתם בלא שינוי שפיר מחלק בין בתחלה לבסוף אבל היכא דכבר קנאו בשינוי אפשר דאין חילוק בין בתחלה לבסוף ואפילו בוצע בירך ליכא משום דהרי הוא כמעות הגזלן עצמו ואם נאמר דלשיטתו כאן אזיל דהירושלמי ע"י שינוי מיירי אין פירוש למ"ש וה"נ דכוותה וגם שאר דבריו שם אין מורים כן. ומ"ש בשם הר"ן צ"ע דבר"ן לא נמצא כן רק בד"מ כתב אחר דברי הר"ן ומיהו משמע שלא יברך עליו ולענ"ד אדרבה משמע מדבריו להיפך שהרי כתב טעמא דאינו יוצא בלולב הגזול אף ביו"ט שני משום דהיאך יברך על שנואיו של מקום ובוצע בירך כו' אלמא כל היכא דשייך בוצע בירך אפילו בדיעבד אינו יוצא וכיון שכתב דבגזל לולב ושיפהו יוצא משמע דמברך עליו ג"כ רק דבב"י כתב כן בשם התוספת לחד תירוצא ופסק כן בש"ע סימן תרמ"ט והנה מדברי התוספת בסוכה שכתבו א"נ שאני ברכה דאיכא הזכר' לשם שמים אין מוכרח שכוונתם שלא יברך שהרי הרא"ש בפרק הגוזל אחר שהביא הברייתא דראב"י כתב ואע"ג דשינוי קונה ברכה שאני והרי הרא"ש בברכות ס"ל דבהך דראב"י מברך אלא שהוא משום מנאץ וע"כ דהרא"ש בהגוזל הוי קשיא לי' דאפילו מנאץ נמי לא ליהוי ומתרץ דברכה שאני וכן מבואר בפסקי הרא"ש שכתב והרים חלה ומברך עלי' אותה ברכה הוי ניאוץ אמנם ממ"ש התוספת בב"ק ובגיטין דלענין ברכה ראוי להחמיר יותר משמע דס"ל דלא יברך כלל אבל עדיין אין מוכרח שכן דעתם לפסוק להלכה שהרי הרמב"ן במלחמות בסוכה כת' די"ל דראב"י כב"ש דאמאיס לגבוה אבל רבנן פליגי עלי' וסברי כב"ה דכיון דקונה לא אמאיס כלל ואינו מנאץ אלא שאח"כ כתב ואפילו תימא לענין ברכה לא יברך עליו כו' נראה דספוקי מספקא לי' אבל הרשב"א בתשובה סי' תתקס"ח כתב והא דתנן הרי שגזל כו' יש מי שפירש שאעפ"י שקנאה אין ראוי לברך עליו ולא מחוור דבהדס ולולב הגזולין הרי מברך עליהם אלא ה"ק אעפ"י שמברך עליו מ"מ מתוך גזל בא לידו כו' ונראה שכוונתו להקשות כמ"ש המג"א סימן תרמ"ט דמוכרח מהש"ס דאם קנאו בשינוי מברך עליו ובחק יעקב סימן תנ"ד כתב לתרץ דהתם חשש רחוק הוא כו' דאל"כ מאי פריך דאיך יורה להם רב הונא לעשות איסור גזל ובאמת בלא"ה י"ל לפי מ"ש במלחמות דארעתא דעכו"ם גזלי דארעתא דישראל לא שכיחי ומשום לכם איתמר ומצה הבאה בעבירה ליכא ושני התירוצים מבוארים בריטב"א ריש פרק לולב הגזול ע"ש ואין כאן מקומו להאריך אבל מ"ש הח"י שם שאין לברך כמ"ש התוספת וגם הרא"ש פרק הגוזל עצים תימה שתפס דברי הרא"ש כפשטן והעלים עין מדברי הרא"ש בברכות דמבואר להיפך אמנם רבינו ירוחם במשרים נתיב ל"א כתב שאפילו ע"י שינוי לא יברך והב"ח בסימן תנ"ד כתב שמדברי רבינו ירוחם בתא"ו נתיב ה' ח"ג יראה דאין לברך עליו בתחלה אבל לבסוף חייב לברך ולענ"ד צ"ע שז"ל שם ומן הירושלמי מוכח דאסור משום ובוצע בירך ולפיכך אין לברך בתחלה אבל לבסוף חייב לברך דדמים הוא חייב לו נראה מהירושלמי דוקא לכתחלה אבל בדיעבד יצא ונראה שיש חולקין בירושלמי דאפילו בדעבד לא יצא וכן נראה מתלמוד שלנו וכן עיקר עכ"ל משמע דלפי מסקנתו כהחולקין אף לענין ברכה לא יברך לבסוף וכן נראה מדבריו נתיב ט"ז ח"ג שכתב דעת הרמב"ם דעל איסור אין מברך לא בתחלה ולא לבסוף והרא"ש כתב כהרמב"ם כדאמרינין אם גזל אינו מברך וכ"כ הרמ"ה עכ"ל משמע מדבריו דגם בגזל לא יברך לבסוף אבל בנוסחאו' שלנו דעת הרא"ש כהראב"ד וצ"ע במ"ש הרא"ש בסוכה לפסול הגזול בי"ט שני מחמת ההיא דראב"י ע"ש וגם יש לתמוה איך ס"ד דהרא"ש בברכות דלישנא דראב"י משמע שיברך הרי אביי סבר דראב"י ס"ל דשינוי אינו קונה וא"כ זה שהרים ממנו חלה הרי הוא תורם שאינו שלו ובודאי דברכתו לבטלה וכן מבואר בש"ס בפסחים וסוכה דפשיטא לי' מלתא דגבי חלה משלכם בעינין אלא דלענין מעשר שני פליגי אי חייב בחלה אבל בגזל שלא קנאו ודאי דאין הגזלן יכול להפריש אותה וכן מבואר להדיא באשר"י בפ' כל שעה דבחלה כתיב עריסותיכם תרי זימני למעט גזולה וא"ל דהרא"ש ס"ל דראב"י אברכת המוציא קאי דא"כ בכדי נקט והפריש חלה אע"כ לומר דאחלה קאמר דאינו מברך משום דברכתו הוי ניאוץ שהפרשתו אינו כלום וברכתו לבטלה ובשאגת ארי' סי' צ"ד מבואר דס"ל דגזלן מפריש חלה אפילו אם שינוי אינו קונה וזה תימא דהא ודאי אין חלתו מועלת כלום דהוי תורם שאינו שלו כדכתבינין ועכ"פ יש לתמוה על הב"י שכתב דלפי נוסחא דידן שכתוב בהם כיצד מברך משמע שלא יברך והרי הרא"ש פ' הגוזל גריס ג"כ כיצד מברך עיין שם:
עוד יש לתמוה על דברי רבינו כאן בתשובה זו שכתב דליכא לאוקמא הך קרא דברכת המוציא דמדאורייתא אינו חייב לברך לפניו. וע"כ דבברכת חלה קאמר והדבר תימה דהא גם ברכות המצות לאו דאורייתא ואע"ג דהירושלמי באבודרהם מביאו מייתי לה מקרא דואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה מה תורה טעונה ברכה כו' הא ודאי דהאי קרא אסמכתא בעלמא הוא דברכת התורה גופא אינו רק מדרבנן וכמבואר בפוסקים ואין כאן להאריך אלא ודאי דאין זה קושיא דהא קרא דובוצע בירך דוד המלך ע"ה אמרו וכבר הי' תקנה זו דברכות וכדאמרינן בברכות ר' לוי רמי כתיב לד' הארץ ומלואה כו' כאן קודם ברכה כו' וכן בטור א"ח סי' מ"ו דוד המלך ע"ה תיקן מאה ברכות ע"ש וא"כ איכא לאוקמא בברכת המוציא כמו בברכת חלה ובדוחק גדול יש ליישב דכוונתו דגוף מצות חלה היא דאורייתא אבל באמת אי אפשר לומר כן כמבואר למעיין בתשובה:
סימן ב
כתב כשהמרקחת של גוי שרי לצוות לו לעשות ואין בזה משום שבות לכאורה קשה דמה בכך שאין בזה איסור שבת אכתי יש איסור מצד הרפואה וכמבואר מדברי הר"ן שהביא דאף בדברים שאין בהן חילול שבת אסור וצ"ל דבכה"ג לא מצי לאישתמוטי כיון שאינו עושה מעשה בידים ואפ"ה אם הי' בזה שבות דאמירה לעכו"ם הי' אסור אף על גב דהמרדכי התיר לתת חפץ לעכו"ם והתירו לשלוח לעירון מאכל יהודי משום דרכי שלום צ"ל דוקא היכא דליכא איסור רק משום ממצוא חפציך ודבר דבר אבל שבות דאמירה לעכו"ם חמור טפי שאסור אף במקום מצוה ובאמת יש לפקפק דאפילו היכא דליכא איסור רק משום ממצוא חפציך אין ללמוד מהמרדכי שהרי לא התיר שם אלא לדידן דלית לן ר"ה ואפילו באומר לו להדיא להוציא אין שם רק שבות דשבות וא"כ היכא שאינו אומר כלום שרי באלם או היכא דאיכא איבה אבל היכא שיש איסור מדברי קבלה אפשר דאסור ועסי' שכ"ה ובמג"א שם. ומ"ש רבינו שכ"כ התוספות והרא"ש פרק הפועלים לכאורה יש לדקדק מדבריהם להיפך אך הש"ך בי"ד סי' רצ"ז כתב שיש לכוון גם דבריהם כן ועיין בפנים מאירות ח"א סי' סמך ובמג"א סי' ש"ז וקצת יש להוכיח מדברי הטור ח"מ סי' של"ח דלא נקט חסום פרתך ודוש בה ובש"ס י"ל דלרבותא דאיבעיא נקט דאפילו בחסום פרתי דשרי אבל הטור ה"ל לפרושי דלהרא"ש אפילו בכה"ג אסור אלא ודאי דגם להרא"ש שרי וכדברי רבינו מצאנו שכתב בשיטה מקובצת ב"מ דף צ' שהריטב"א כתב בשם הרמב"ן שמותר לאדם לומר לעכו"ם שיבשל או שיעשה סם פלוני לעצמו בשבת וכן המנהג פשוט לרופאים עכ"ל ואין להאריך עוד בזה:
סימן ג
תשובת הגאון מו' יושע הרבה לתמוה על מנהגינו שאין מתקנין מבואות העקומות ודחה דברי ד"ז הגאון מוהר"ר זלמן שור אולם אחיו הגאון בת"ח כתב ג"כ שא"צ לתקן ומטעמא אחרינא שפוסק כר"י והגאון מוהר"י בתשובה זו כתב שאין נכון לעשות כר"י נגד רוב הפוסקים לענ"ד אין בזה רובא דמוכח שהרי דעת הר"י והרשב"א והר"ן בתשובה וכן דעת הריטב"א בעירובין וכן נראה שהוא דעת הה"מ ורבינו ירוחם כתב שכן דעת התוספת וכן נראה דעת הרמב"ם שאין צריך בעקמימותו כלום וגם הב"י כתב שכן נראה דעת מהר"ם שהביא המרדכי איברא שדברי הב"י תמוהים בזה שהרי אדרבה מבואר למעיין במרדכי שדעת מהר"ם כרש"י והב"י לא העתיק דברי מהר"ם בשלימותן וכן הוא בהג"א ובהג"מ בשמו שצריך לחי בעקמימותו וגם רבינו ירוחם והטור הסכימו לדעת הרא"ש אלא דבאמת קי"ל הלכה כדברי המיקל בעירוב: ונראה לעניות דעתי שמ"ש בשם ד"ז הגאון מוהר"ז כי הרבה תנאים יש בדיני מבוי כו' כוונתו כמ"ש המג"א סי' שס"ג ס"ק כ"ז דאפילו באין מוקף חומה יש לו דין חצר דלא מיקרי מבוי כיון דאין בתים וחצירות פתוחים לתוכו וכמו כן כתב רבינו הב"ח סימן שפ"ו דעתה שאין לנו בתים וחצירות פתוחים למבוי רק הבתים פתוחים למבוי מטעם זה שם שיתוף עליו יותר משם עירוב ולכך נוהגין להניחו בבה"כ ובאמת שזה תימה דאדרבה לפי"ז עירוב חצירות הוא דהוה כיון שאין עליו שם מבוי כלל ועיקר השותף הוא לטלטל מן החצר למבוי וכיון שאצלינו אין הטלטול רק מן הבתים למבוי הי' צריך להניח העירוב בבית דירה כדין עירובי חצירות. אמנם לענ"ד לא היינו צריכים לכל זה דכיון דגם הגאון מודה שעכ"פ במוקף חומה יש דין חצר שאינה מעורבת א"כ כל עיירות שלנו כמוקפין הם שהרי אנו מתקנים את העיר כל גבולה מסביב ובכל מקום הפרוץ לבקעה אשר חוץ לעיר עושין שם צורת הפתח ומבואר בב"י סי' שס"ג בשם תשובת הרשב"א דצוה"פ מחיצה גמורה היא והוי כחצר גדולה שיש לה פתחים הרבה ואין המבואות צריכין תיקון כלל ואין זה ענין למבוי שעושין צורת הפתח מכאן ומכאן ואפ"ה בעי תיקון בעקמימות דשאני התם ששני הצדדים מפולשים לר"ה ומה שמפולש בעקמימות הוי כמפולש לר"ה ודין מבוי עליו כיון שמפולש מעבר אל עבר משא"כ כשמערבין העיר ביחד והיקף הבתים היא החומה ואין כאן פילוש מעבר אל עבר רק כחצר שאינה מעורבת שיש לה פתחים רבים ובחצר לא בעי תיקון עקמימות ובאמת צ"ע בטעמא דמילתא כי מ"ש המג"א דעקמימותו שאין קרוב לר"ה א"צ תיקון צע"ג ואין כאן מקומו וכן נראה ממ"ש מהרי"ט בתשו' סימן צ"ד דכל שמערבין העיר יחד בטל דין מבוי ממנה. אמנם מדברי חזה התנופה שהביא הגאון נראה דס"ל דעיר המוקף חומה כרמלית הוא וכמ"ש בתרומת הדשן סימן ע"ג בשם גדול אחד והוא מהרי"ל בתשובה הביאו המגן אברהם וכתב שאנו אין לנו רק כדברי הש"ע דכחצר הוי וכן הכריע התרומת הדשן בראיות. ובענין האורחים לכאורה י"ל דתמיהת רבינו הב"ח עליו היתה אחרי שהמנהג פשוט מקדמונים להניח עירוב בכל עיר ולב ב"ד מתנה על המתוספים כמבואר בסי' שס"ו סעיף ט' וכ"כ הט"ז סי' ש"ע ולדיעה ראשונה עכ"פ במזכה בפירוש מהני איברא שיש לחלק ולומר שהרי בסימן שס"ח סעיף ב' דאם נתוספו דיורין אין יכול לערב עליהם בלתי ידיעתן ועיין במג"א דאפילו משלו אין יכול לערב וטעמא דמלתא כמ"ש ה"ה פ"ה מהלכות עירובין דכיון דפתוח לשני מבואות או ב' חצירות שמא אינו רוצה לערב עם שניהם דאוושי להו אינשי ודוקא בפתוח לחצר א' או מבוי א' דודאי זכות הוא לו שיוכל להשתמש במבוי ואפילו בב"ד יכולין לכופו כמבו' סי' שס"ז וא"כ עכשיו שמערבין כל העיר ביחד וכל העיר מותרין לטלטל בבית כל א' וא' וא"כ אוושי דיורין וצריך להודיע לנוספין כמו בית הפתוח לשני חצירות דשמא אין רצונו רק לערב מבוי שלו לבד ואין לומר דכל העיר כחצר אחת וכל שהוא אינו נותן בעירוב הוא אסור לטלטל מאסקופה ולחוץ וגם אוסר על כל בני העיר ואפי' לכופו שיתן עמהם בעירוב הם יכולין וזכות הוא לו הא ליתא שהרי בדין מבוי עקום כתב הר"ר יהונתן דאע"פ שיש רשות לכ"א מהמבואות לדרוס על חבירו ואין לעכב בידיהם אפ"ה אם עירבו אלו לעצמן ואלו לעצמן מותרין שהרי יש לכל אחד פתח לר"ה וכיון שעירבו לעצמן גלי דעתייהו דסלקי דריסת הרגל זה מזה וכגון זה כופין על מדת סדום שלא יעברו זה ע"ז בשבת ועיין בב"י סי' שס"ד ובמג"א שם שהשיג על הב"י וחילק בין חצר למבוי דדוקא בחצר שעיקר לבני חיצונה משא"כ במבוי שהוא להני כמו להני ולענ"ד דברי הב"י נכונים בזה שהרי בדף נ"ט ע"ב כתבו התוס' דמ"ש הקונטרס שלא יהא דריסת הרגל על החיצונה לאו דוקא דליכא קפידא בדריסת הרגל דא"כ היתה מסתלק' לגמרי מר"ה אלא תיחוד דשא מלהשתמש בחיצונ' וכן עשיית דקה לענין תשמיש ולא לענין הילוך ואהא כתבו התוספות ג"כ דחיצונה אינה מקומ' מקרי לגבי פנימית כיון שעיקר תשמיש לבני חיצונה וא"כ במבוי עקום דלהילוך א"צ סילוק כלל ויכולין לעבור זע"ז ואין חילוק בין חצר למבוי אלא דלענין תשמיש יש חילוק דבחצר חיצונה לגבי פנימית אינה מקומה ועכ"פ סילוק בעי אבל במבוי דשייך להני כמו להני ובכה"ג לא מהני סילוק להפוסקים דאפי' לרחבה אין מערבי' וזהו באמת כוונת המג"א במ"ש אח"כ דהב"י שפוסק בסימן שצ"ב דסילוק אינו מועיל ואיך כת' כאן כן ועל הב"י לק"מ דקאי שם על הר"ר יהונתן שעושין צורת הפתח באמצעותו וצוה"פ בודאי מועיל לענין סילוק וכמ"ש בסימן שצ"ב וסי' שס"ג וכמ"ש המג"א בעצמו אח"כ דמבואר בסי' שס"ג דצורת הפתח פשיטא דמהני וטפי הוי מצי לאקשויי אהר"ר יהונתן גופי' שכתב שם להדיא דאפילו לרחבה אין מערבין ומשמע דאפי' צוה"פ אין מועיל שהרי כתב שם וז"ל אבל בר"ה שאין הפרש וחילוק לארכו כו' אין לומר תיחד דשא ועוד שלא נוכל לומר לרבים שבכל העיר שיסלקו דריסתם מעל זה המבוי כו' משמע דכוונ' דדוקא בחצר דעיקר תשמיש לבני חיצונה לכן מקרי אינה מקומה ושייך סילוק אבל בכה"ג מי מצי מסלק ר"ה מהכא וכדברי התוס' ועוד שהריטב"א בעירובין כתב על מ"ש רש"י דבר"ה אין חילוק מחיצה בחצי ארכו אע"פ שכבר פירש רבנו שמשון דצריך צוה"פ בנתיים אין זה חשוב חילוק מחיצה כסילוק מחיצה דפנימית לדון כאלו נסתלקו אלו מאלו וא"כ אף מתחלה דנקט הר"ר יהונתן לשון רש"י עדיין יש לפרש דצוה"פ לא הוי סילוק מחיצה. ובאמת י"ל דלק"מ אף אם נאמר דהרר"י ס"ל דצוה"פ לא הוי חילוק מחיצה דבמבוי עקום ג"כ תשמיש דהאי מבוי לחוד ותשמיש המבוי השני העשוי כמין גא"ם לחוד וכי ברוקא בהדדי תפיתו שיהי' תשמיש המבוי השייך לכל הדרים שם אע"פ שסמוכים זה לזה שני מבואות הם לענין תשמיש אלא דלענין תיקון המבוי תורתו כמפולש משא"כ במבוי מפולש בלא עקמימות ורוצים לחלקה לרחבה שפיר אמרי' שכל תשמיש המבוי מראש ועד סוף להני כמו להני אלא שבאמת נראה מדברי הר"ר יהונתן שהוא מפרש ואין מערבין לחצאים לא שחצי העיר יערבו לעצמן והחצי השני לעצמן אלא שחצי א' יערבו וחצי השני לא יערבו כלל ושפיר כתב שם במבוי עקום דבעירבו אלו לעצמן ואלו לעצמן מהני וכן משמע קצת ברבינו ירוחם והר"ר יהונת' פירש כן גם הא דפריך מבוי מבוי נמי אסרי אהדדי היינו שלא עירב רק מבוי א' אבל דבריו צ"ע בש"ס וגם כל הפוסקים לא פירשו כן וא"כ אם יכולין כל מבוי לערב לעצמן שנוי' במחלוקת דלהש"ע סי' שצ"ב שפסק כרי"ף ורמב"ם דאפי' לרחבה אין מערבין א"כ הרי הוא אוסר על בני העיר ויכולין לכופו לתת עמהם בעירוב מה שא"כ הד"מ פסק כהי"א שמביא בש"ע שמקילין בעירוב ויכול לערב מבוי שלו בפני עצמו א"כ אין יכולין לכופו לתת עמהם בעירוב ואפשר דחוב הוא לו דאוושי אינשי דבני העיר אבל עדיין י"ל דדוקא היכא שבני העיר רוצים לסלק עצמם ועירבו לנפשם משא"כ הכא הא ודאי דבני העיר יכולין לומר שאין רוצים לסלק נפשם מר"ה של מבוי זה ורוצים לערב יחד שיהא להם דריסת הרגל ותשמיש בכל העיר ואמנם לשיטת הגאון בעל תשובה זו דס"ל שצריך תיקון למבואו' העקומות בצוה"פ עדיין יש מקום לומר כנ"ל וצ"ע. ולענין אם האורח אוסר אע"פ שלא הי' שם למ"ד יום בש"ע מבואר דאינו אוסר ע"ש בסוף סי' ש"ע וצ"ל דהש"ע מפרש ההיא דה' חבורות היינו שעומדים שם למ"ד יום וכמ"ש הב"י ס"ס ש"ע לפרש דברי השבולי לקט ואמנם באבן עוזר ס"ס ש"ע דחה זה ועיין במג"א סי' שצ"א שעכ"פ אסור האורח להוציא:
סימן ד
בענין מה שהביא רבינו דברי הריב"ש תמה הח"צ סי' ו' דיהא מותר להוציא אף מבית העכו"ם כיון ששכרו רשות המבואות שוב אין דירת עכו"ם רק כדיר בהמה ושרי לטלטל. ולענ"ד נ"ל דהריב"ש בהא כרש"י ס"ל שכתב בדף פ"ה דחורבה שיש לה בעלים אע"פ שאינה אוסר' על המבוי ואין משתתפת עמה מ"מ רשות לעצמה היא ואסור לטלטל ממנה לחצר ע"ש והריטב"א בעירובין כתב דיש שמביאין ראי' מדאמרינן פרק הדר דלר"מ אע"ג דעכו"ם כי ליתי' אינו אוסר ביתו אסור להכניס ולהוציא אלא שדחה זה דההיא אליבא דר"מ דס"ל דירה בלא בעלים שמה דירה אלא שהקילו היכא דליתי' שלא יאסור אבל ביתו אסורה דהא דירה היא אבל אנן קיי"ל כר"י ור"ש דדירה בלא בעלים לא שמה דירה כשם שאינו אוסר כך אינה אסורה בין בעכו"ם בין בישראל והיינו דאזיל לשיטתו דגריס בריש הדר דכ"ע שמה דירה אבל רש"י גורס שם דכ"ע לא שמה דירה וא"כ מ"ט יהא ביתו אסור היכא דליתי' לעכו"ם דלא שייך שמא ילמד אע"כ דביתו של עכו"ם בכל ענין אסור להוציא ממנו אלא שצ"ע שרש"י כתב להדיא דלראב"י עד שיהי' שני ישראלים אבל כל שאין שם רק א' הם מותרים להוציא אף מביתו של נכרי אלמא דהוי כדיר בהמה ממש ובאמת שגם על הריטב"א יש לתמוה שאף לפי גרסתו מה בכך דשמה דירה בישראל מ"מ כיון דבדליתי' לעכו"ם לא גזור והוה כדיר בהמה ואין לחלק איסור טלטול לחצאין ולכן צריך לחלק אף לדעת החולקים על רש"י דהא דפליגי ר"מ וראב"י באם ליתי' לעכו"ם אם אסור לטלטל מבית העכו"ם היינו משום דלר"מ אפילו בישראל א' שויוהו רבנן לדירתו דירה ושוב אח"כ אף על גב דהשתא ליתי' לעכו"ם ואינו אוסר מכל מקום דירתו דירה כיון דכבר שויה רבנן דירה משא"כ לראב"י דס"ל עד שיהא שני ישראלים וכיון שלא היו כאן שני ישראלים א"כ מעולם לא היתה כאן דירה כלל רק דיר בהמה ושרי. ומטעם זה השיג דודי הגאון מוהר"ר סענדר נ"י על הח"צ דמדמה שכירות החצר לעכו"ם שאין לו דריסת הרגל על החצר דבאמת היכא שלא הי' לו דריסת הרגל מעולם אבל הכא שהיה לו דריסת הרגל ואוסר עליהן אין די בשכירות החצר לחוד דגם הבית שלו עשאוהו דירה כיון שהוא בחצר א' והאריך בזה בתשובתו אלינו ולענ"ד שהחילוק מוכרח מהש"ס אליבא דכ"ע ודברי הריב"ש מוכרחים:
והנה זה כמה שנים אשר העיר ד' את רוחינו לישא וליתן בהא דחזינין טלטולא דגברי בשבתא במדינתינו ואנחנו לא נדע אם יש להם על מה שיסמוכו שהרי חיל הקיר"ה עומדים בכל עיר ועיר בדירות מיוחדים והדבר ידוע כי אין להשר שום תפיסת יד בחדר שלהם. ואף אם נאמר כהטעם השני שכתב הריב"ש שיוכל לסלק דרך המבואות ולתת להם דרך מצד אחר עכ"פ הי' אסור להכניס ולהוציא בבתי עכו"ם ועוד שאף זה אין ביכלתו. וגם כי בעובדא דהריב"ש היהודים דרים ביחד אבל עתה שדרים בערבוביא לא שייך זה ובפרט בכמה עיירות שהם של הקיר"ה בעצמו והי' צריך שכירות ממקבלי פרס מהקיר"ה ודודי מ"ו הגאון מו' סענדר נ"י האריך בתשובתו אלינו ג"כ לאיסור וגם הגאון מהר"י לנדא נ"י אב"ד דק"ק פראג כתב שכשיש להם דירות מיוחדים שאין לבעה"ב תפיסת יד בהם שאוסרים וגם הגאון מוהר"ר רפאל אב"ד דק"ק המבורג כתב שא"י על מה סמכו המתירין:
סימן ה
עיין בספרו סימן תע"ב שרמז לתשובה זו ובחק יעקב השיג עליו וכתב שאין לבדות מלבו איסור באבילות והביא ראי' מההיא דמנין לאבל שמיסב בראש ומההוא דסנהדרין כל העם מיסב על הארץ והוא מיסב על הספסל ואמנם לפי מה שזכינו לראות דבריו בארוכ' בתשובה דרבינו מקשה לנפשי' מההיא דובשבת מיסב ואוכל דמשמע דאין בהסיבה משום שמחה ומתרץ דבאמת על מטה כפו' אין בה משום שמח' ומדקדק מלשון הטור דבזה"ז אסור. וגם מדקדק מלשון מהרי"ל דיש בה משום שמחה דאסורה לאבל ומההיא דסנהדרין ודאי לק"מ דמשום כבודו דר"ג הקילו בו כמה דברים ובפרט באבילו' דקילא טפי. ומ"ש דהוי כאבילות דפרהסיא לק"מ דכבר כתב מהרי"ו הביאו רבינו בי"ד סי' שפ"ו והש"ך שם סי' ת' דאין איסור בדבר שבפרהסיא אלא מה שנוהג כל ז' אבל מה שנוהג שלשים נוהג אף בשבת ועוד דמנעליו מוכיחין עליו כמבואר סי' ת'. אמנם מ"ש רבינו בתשובה זו דלהנך דלא ס"ל כראב"י אע"פ שהוא בכלל הדברים המביאין לידי שמחה דאבל חייב בכל המצות אפילו תוך ז' שרי ואצ"ל תוך יב"ח כדפרישית עכ"ל. ובאמת ז"א דהא מיד שנכנס הפסח נסתלק מעליו דין אבילות של ז' וצ"ל דלאו דווקא נקט אלא ר"ל תוך שלשים:
סימן ז
מ"ש ראי' מפרק כיצד מעברין כיון למ"ש בש"ס שם דף נ"ה מתיב ר"ח ויחנו על הירדן כו' והוי תלתא פרסי כו' ומאי קושיא לכאורה דהא תחומין דרבנן ומדאורייתא שרי אע"כ דאפילו מדאורייתא ג' פרסאות אסור אבל באמת היה אפשר לומר דאע"ג דס"ל להרי"ף והרמב"ם י"ב מילין דאורייתא היינו דווקא בשבת אבל לא בי"ט דדוקא מה שהוא בכלל מלאכה שבת וי"ט שווין וכן מבואר ממה שפסקו רוב הפוסקים דאין שביתת בהמה בי"ט. וכן העלה רמ"א סימן רמ"ו ורבינו הסכים לזה בסי' תצ"ה מטעם דדוקא כל מה שנכלל בכלל כל מלאכת עבודה כו'. וא"כ י"ב מילין דילפינן להו מאל יצא איש ממקומו אפשר שלא נאסר בי"ט ואין להוכיח מהא דאמר בביצה דף ל"ו ש"מ תחומין דאורייתא א"כ חזינן דלמ"ד תחומין דאורייתא גם בי"ט אסרה תורה וא"כ ה"ה לי"ב מילין ז"א די"ל דבתחומין די"ב מילין דנפקא מקרא דאל יצא אינו בכלל מלאכה ושרי בי"ט משא"כ לר"ע דס"ל תחומין דאורייתא ויליף לה בסוטה מומדותם מחוץ לעיר כו' אלף אמה מגרש ואלפים אמה תחום שבת י"ל דקרא מורה לנו דאלפים אמה הם בכלל מלאכה או דכיון שלא נכתב בקרא שבת דוקא א"כ האלפים הם תחום שבת ויו"ט אבל י"ב מילין לרבנן דיליף מאל יצא אפשר דדמי להך דשביתת בהמה בי"ט ובהכי הוי מיתרצא מה שהקשה התה"ד סי' פ"ג בההי' לפתא דאתי למחוזא כו' דניחוש דילמא חוץ לי"ב מילין אתא. ולפמ"ש י"ל דמעשה דהתם בי"ט הוי ולא חש רבא לי"ב מילין אבל ממ"ש הרמב"ן במלחמות בביצה גבי אין מראין סכין לחכם בי"ט מתרץ דברי הרי"ף דהאיסור משום תחומין דג' פרסאות מבואר דאף בי"ט אסור וכן מוכח ממ"ש התוס' בחגיגה דף י"ז והמרדכי בעירובין פרק הדר לענין להתיר לומר לכותי להביא לו אתרוג בי"ט ועיין במג"א סוף סימן תקפ"ו בשם הלבוש והנה לכאורה יש לפקפק במ"ש דכיון דליכא איסורא דאורייתא בפחות מי"ב מילין פשיטא דשרי בי"ט ראשון והיינו משו' דכי היכי דאמרינן יתעסקו בו עממין אע"ג דאמירה לנכרי שבות הוא וה"ה לענין איסור תחומין ולכאורה צ"ע שהרי לענין טלטול והוצאה נתחבטו הפוסקים שדעת הרמב"ן לאסור ואף המתירין לא התירו אלא משום מתוך שהותרה כו' כמבואר ס"ס תקכ"ו ובאמת ביש"ש דביצה סימן יו"ד הקשה על הרמב"ן שאוסר משום דס"ל דלא אמרינן מתוך דהוי כמו הוצאת אבנים לבנין כו' וע"ז כתב היש"ש ותימה הא הוצאה בי"ט אינה אלא מדרבנן ואם התירו אמירה לכותי שהוא שבות כו' ובפרט מאחר דאיכא למימר מתוך עכ"ל ולענ"ד אחר העיון דבריו תמוהים שהרי דעת התוס' והר"ן דאיכא איסור דאורייתא היכא דליכא צורך היום כלל וכן דעת הרשב"א ועוד פוסקים כמבואר בשיטה מקובצת וגם היש"ש גופי' מסיק כן להלכה בסי' ל"ד ע"ש וא"כ שפיר כתב הרמב"ן לפי מה דמדמה להוצאת אבנים יש לאסור דהוי איסור דאורייתא ואין לפרש כוונתו משום דאין לנו בזמן הזה ר"ה דמדכתב הוצאה בי"ט מדרבנן מבואר דווקא בי"ט ועוד דהדבר ברור דהרמב"ן בהוצאה לר"ה מיירי היכא דאיכא ר"ה אבל לכאורה צ"ע דהא הוי מלאכה שא"צ לגופה ובסי' שי"א כתב הטור בשמו להתיר להוציאו לר"ה מטעם זה ואפילו לר"ח דאסר מבואר טעמו משום דלא התירו במלאכות המתפרסמין ואסר אפי' להניחו לכוך ע"י עכו"ם דגנאי הוא לו שנתחלל שבת ע"י אבל בי"ט לא חיישינן ויתעסקו בו עממין וא"כ הוצאה לר"ה נמי לשתרי ומצאנו ראינו בשבע שיטות להרשב"א סוף פרק תולין שהביא דברי הרמב"ן שסיים בה ואי אמרת דהוצאה אינה צריכה לגופה בשבת לישתרי כו' דשבת וי"ט שווין ביה והמתיר בזה מתיר בזה עכ"ל והדבר צ"ע:
והנה לא נתקיימה מחשבתינו להדפיס הקונט' אשר תחת ידינו בשלימות כי כבד הדבר על המדפיס מחמת הוצאת הדפוס כי רבה היא לכן הוצרכנו להפסיק באמצע חלק א"ח וכעת אמרנו להעתיק השייך על שאלה תשובה הנדפס' בחלק אה"ע סימן ע"ט: עיין במה שכתב הגאון בעל ט"ז לבסוף התשובה בסי' ע"ט הנ"ל לתרץ קושיות הב"ח ודעתו לחלק בין גזל בעדים לשלא בעדים ואחיו הגאון מהר"י הלוי בתשובותיו בחלק אה"ע סי' ז' השיג על חילוק זה ונראה דמטעם זה תברי' לגזיזי' בט"ז ח"מ הנדפס מקרוב בק"ק ברלין ע"ש סי' שס"א שהאריך לתר' באופן אחר והנה כתבנו לתרץ קושיא זו וגם פלפלנו בדברי הט"ז הללו בתשובה אחת אשר כתבנו זה כמה שנים ושלחנוה לפני כבוד מופת הדור הגאון מוהר"ר יחזקאל סג"ל לנדא נ"י האב"ד דק"ק פראג: והילך לשון התשובה ותשובת הגאון אלינו:
שאלה איש אחד חטף דבר מחנות של שותפין בדרך גזילה וקידש בו אשה שגם היא משותפות בחנות הנ"ל ועתה האשה רצונה להנשא לאחר הואיל ולא נתקדשה בדבר משלו וחכמי העיר מוחים בידה לבלתי תנשא לאיש עד כי יובא הדבר לפני חכמי הדור ויוציאו את משפטה לאורה ועתה יורנו כדת מה לעשות אם להצריכה גט אם לא ושכמ"ה:
תשובה הנה דין זה יפרד והי' לשלשה ראשים מתחלה צריך להבין ולהורות איך יפול הדבר אם קדשה בגזל דאחרים לחוד. שנית צריך לבאר הדין אם היה גזל דידה לחוד ואחר כל זה נבא אל הדין הג' שהיא נ"ד דאיכא תרוייהו גזל דידה ודאחרים יחדיו ידובקו והחונן לאדם דעת הוא יצילנו משגיאות. כי בשם קדשו בטחנו. יהא רעוא דלא נכסוף: הרא"ש האחד יפנה לענין גזל דאחרים הנה עיקר הדבר תלוי ביאוש ונציע סוגיית הש"ס בקידושין נ"ב מעשה בחמש נשים כו' אמר רב ש"מ תלת כו' וש"מ קדשה בגזל מקודשת ואפי' בגזל דידה כו' ההוא גברא דחטף זוזא מחברי' ושדא לאשה אתא לקמי' דרבא אמר לית דחש להא דר"ש דאמ' סתם גזילה יאוש בעלים הוא ע"כ והיינו דאי הוה אמרינן סתמא יאוש הוי מקודשת דה"ל יאוש בעלים ושינוי רשות ביד האשה ופלוגתייהו דרבנן ור"ש הוא במסכת כלים ומפרשינן לה בב"ק דרבנן סברי סתם גניבה יאוש בעלים ולא גזילה ור"ש סבר איפכא ולשון הרמב"ם פרק ה' מהלי אישות כך הוא המקדש את האשה בגניבה או בגזל או בחמס אם נתייאשו הבעלים ונודע שקנה אותו דבר ביאוש ה"ז מקודשת ואם לאו אינה מקודשת עכ"ל. וכלשון זה כתב בש"ע סי' כ"ח ובח"מ סק"א כתב וז"ל זהו לשון הרמב"ם כו' ע"כ כתב ונודע שקנה אותו דבר ביאוש כלומר שנתייאשו הבעלים כו' אבל אם בשעת הקידושין לא נודע אם נתייאשו אף שאח"כ נודע שכבר הי' יאוש קודם הקידושין הוי כיאוש שלא מדעת עכ"ל. ותמהנו על פה קדוש יאמר דבר זה דמה ענין יאוש שלא מדעת לכאן דהתם מיירי שלא נתייאשו הבעלים אלא לאחר שמצאו זה ובאיסורא אתי לידי' דכבר נתחייב בהשבה ולכך לא מהני מה שנתייאש אח"כ משא"כ הכא שכבר הי' היאוש לא איכפת לן אם ידע הגזלן מזה או לא והרי גם באבידה אם הי' יאוש קודם שמצאו זה אע"פ שהמוצא לא ידע אם הי' שם יאוש או לא הדבר פשוט דמהני ועוד שהרי כל גזל באיסורא אתי ליד הגזלן רק דהלוקח ממנו קנה בשינוי רשות והרי דעת הרמב"ם מבואר בח"מ סי' שנ"ג דס"ל דאפי' שינוי רשות ואח"כ יאוש מהני אלא דהכא בקידושין כתב הב"ש דלא מהני ולקמן אי"ה יתבאר זה אך כל זה היכא דבאמת לא הי' יאוש עד דאתי לרשות האחר אבל אם היאוש הי' בעודו ביד הגזלן רק שלא נודע לנו עד שבא לרשות האחר כולהו ס"ל דמהני ואין זה ענין כלל ליאוש שלא מדעת אבל מ"מ שפיר קאמר הח"מ דלשון הרמב"ם מורה כן ונחזי אנן הנה הלח"מ והח"מ תמהו על הרמב"ם שהרי בהל' כלים פסק כרבנן דבגניבה סתמא הוי יאוש וא"כ למה לי נודע הא סתמא הוי יאוש וכן תמהו רוב המפרש' ותרצו בתירוצים דחוקים ונלענ"ד לתרץ באופן מרווח והוא דהנה התוס' בב"ק דף ס"ו ד"ה כיון דבאיסורא כתבו וז"ל מכאן משמע דיאוש אינו כהפקר גמור כו' והא דאמר בהשולח נתייאשתי מפלוני עבדי דלא בעי גט שחרור כו' ע"ש וכן הקשה הפני יהושע בגיטין דף ל"ח על רש"י שכתב דיאוש הוי הפקר והרבה להשיב עליו. ולענ"ד נראה לתרץ שיטת רש"י על נכון דהא ודאי גם רש"י מודה דהיכא דאמרינן דסתמ' מייאש כגון באבידה בדבר שאין בו סימן או בגזל אי נימא דסתמא מייאש ולא שמעינן בהדיא דמייאש בכה"ג ודאי לא אמרינן דהוי הפקר דאין הפקר מועיל בלב וכמ"ש הר"ן ז"ל ריש פסחים דהפקר בלב לא מהני וא"כ לא הוי רק יאוש בעלמא (והיינו דמסתמא הוא מצטער על חסרון ממונו וסובר שלא יוחזר לו לעולם אבל מ"מ אין אנו אומרים דמן הסתם אפקורי מפקר לי' דלמה יעשה זאת ולא עדיף מאלו אמר בהדיא ווי לחסרון כיס דאינו הפקר כמו שיתבאר אי"ה ולפי"ז אף אם הוא באמת מפקירו בלב אין בו דין הפקר דדברים שבלב הם) אבל היכא דאמר בפירוש נתייאשתי מפלוני עבדי וכה"ג כיון דיאו' לשון הפקר הוא מה"ת נאמר דלא מהני. ובזה נסתלקו קושיית הפני יהושע בגיטין שמ"ש שם דא"כ למה כתב רש"י בסוכה דלקרקע לא מהני יאוש הא יאוש הוא מטעם הפקר והפקר מהני בקרקע ולפמ"ש ניחא דהא התם ביאוש סתמא מיירי ואין עליו תורת הפקר. ועפ"ז אפשר לפרש ג"כ דברי הירושלמי שהביאו התוס' שם בסוכה ד"ה וקרקע אינה נגזלת ע"ש ואין להארי' וגם מ"ש הפ"י על דברי רש"י שם בגיטין ג"כ ניחא דהרי התם בגזלן גוי מיירי דסתמא לא הוי יאוש בעלים וא"כ ע"כ כשנתייאשו הבעלים בפירוש מיירי וכ"כ ג"כ הפ"י שם בד"ה רשב"ג אומר ע"ש (אבל באמת אין זה הוכחה כ"כ די"ל דבגייס אפילו בגוי סתמא הוי יאוש ומ"ש הפ"י דמהך דהמציל מן הגייס מוכח דאפילו בגייס לא הוי יאוש בגוי אין זה הוכחה כמבואר להמעיין בתשובת רשב"א סוף סי' תתקס"ח דהתם בשיכו' להציל ע"י הדחק ע"ש ועוד לפמ"ש לקמן אפשר שנתייאש בלשון ווי לח"כ ואין זה הפקר אבל עכ"פ אין מקום קושי' על רש"י) וא"כ שפיר כתב רש"י שהפקירו רבו כשנתייאש ממנו משום דיאוש בפירוש הוי הפקר. ולפי"ז ניחא מה שהקשה הפ"י שם דהיאך קני לה שבאי ביאוש הא באיסורא אתי לידי' וא"כ בעינן יאוש וש"ר. ולפמ"ש ניחא דכיון דהוי הפקר אין לחלק כלל בין היתרא לבאיסורא כקושיית התוס' והפ"י וכי אמרינן דבעי יאוש וש"ר דוקא ביאוש סתמא דאז יש חילוק בין באיסורא לבהתירא ולכך בעינן ש"ר כי היכי דלהוי בהתירא אבל ביאוש בפירוש א"צ כל זה: ולפמ"ש מתפרש סוגיא דנזיר דף ס"ב בפשיטות טפי אליבא דרש"י דקאמר לימא בדשמואל קמיפלגי כו' והיינו דמעיקרא הוי ס"ד כיון דברח וסתמא הוי יאוש בעלים להמפקיר עבדו דמי אבל למסקנא ס"ל דברח שאני אע"ג דסתמא הוי יאוש בעלים כמ"ש התוספת שם מ"מ לא הוי רק יאוש כדי אבל מפקיר שאני אלא דיש להקשות מהא דאמרינן בקידושין דף ע"ב לעולם שמואל דאמר לטובה והא דקאמר מישן אין בה משום עבדות שמואל לטעמי' דאמר המפקיר לעבדו כו' וכתב רש"י שם משום דיאוש הוי הפקר ולפי מ"ש צ"ל דהתם ג"כ נתייאשו מהם בפירוש ועפי"ז הי' אפשר ליישב קושיית התוס' בהחולץ שהקשו אהא דקאמר כל האומר מבית חשמונאי כו' הא הוי בכלל המפקיר עבדו ולפמ"ש י"ל דהת' בבית חשמונאי לא נתייאשו מהם בפירוש אבל לכאורה זה דוחק לומר דמהנך עבדים שנשתלחו למישן ידוע שבעליה' נתייאשו מהם בפירוש וכדי ליישב היינו צ"ל דלענין עבד גם רש"י מודה לסברת התוספת דהיכא דלא הוי הפקר רק יאוש סתם אין רשות לרבו עליו מקרי כמ"ש התוספת בב"ק ויש לדייק כן מלשון רש"י שם בקידושין שכתב שמואל לטעמי' דאמר עבד שאין לרבו רשות עליו אין קרוי עבד והני נמי כיון שגזלום ונתייאשו מהם כו' ולשונו לכאור' תמוה בהא דנקט סיפא דמילתא דשמואל הא לרש"י הוי ממש הך דינא דשמואל אע"כ כמ"ש דהכא כיון דלא הוי רק יאוש גרידא א"כ ליכא למילף מדשמואל רק מדקאמר עבד שאין לרבו כו' ובכל דוכתא כתב רש"י יאוש הוי הפקר רק בההי' דנתייאשתי מפלוני עבדי דגיטין דף ל"ט כתב רש"י יאוש לשון הפקר הוא משום דהתם מיירי בעבד שלא נשבה כלל ולא ברח רק הוא בביתו ולא שייך בכה"ג יאוש כיון דבביתו הוא לכך כתב שהוא לשון הפקר ממש אבל באמת י"ל דאף אי ס"ל דיאוש לא מהני בעבד רק הפקר אפ"ה אין קושיא מההיא דעבדים שנשתל' למישן דשאני התם שגם הבעלים נשבו עמהם ובכה"ג לא ס"ד דלא מייאש ואפקורי מפקיר לי' ואפילו עומד וצווח נעשה כמי שצווח על ביתו שנפל והוי הפקר ממילא וכדאיתא בתוס' בב"מ בעובדא דר' ישמעאל בר"י אהא דגיגית נר וקדרה אפקורי מפקר להו היינו דאנן סהדי דמפקיר להו בלבו כו' ור"ל דהוי אומדנא דמוכח והכי איתא בדוכתי טובא וה"נ דכוותה ועוד דהא כבר נשתקע שם הבעלים מהם ובכה"ג אפילו בקרקע מהני יאוש ועכ"פ זכינו לדין שלשיטת רש"י יאוש בפירוש הוא הפקר גמור:
ומעתה יש לנו לומר דהא דפסק הרמב"ם פ"ה מהלי גניבה וכן הוא בש"ע ח"מ סימן שנ"ג דאף הי' יאוש וש"ר מ"מ צריך הלוקח להחזיר הדמים לבעלים היינו דוקא ביאוש סתמא דהא הש"ך כתב שם הטעם משום דכיון שלקח מגנב מפורסם הוי כאלו באיסורא אתי לידי' וכיוצא בזה כתב גם הפ"י בהגוזל ע"ש. וא"כ היינו דוקא בלא נתייאשו הבעלים בפירוש שאז לא קנה הגזלן את הגזילה משום דהוי יאוש כדי ובאיסורא אתי לידי' אלא דהלוק' קנה משום דהוי ש"ר ומ"מ הוי גם לגבי דידי' באיסורא היכי שידע שהוא גזול ולכך צריך להחזיר הדמי' אבל היכא שנתייאשו הבעלי' בפי' דהוי הפקר וקנה אותה הגזלן עצמו אלא דמ"מ מוטל עליו לקיים מצות השבה שחייבו הכתוב והשיב את הגזילה אבל לגבי הלוקח הוי כשאר חפצים של הגזלן דהא הי' הפקר גמור ובהתירא אתי ליד הלוקח וא"צ להחזיר אפילו הדמים ונראה דמש"ה דייק הרמב"ם וכתב להך דינא בהל' גניבה דשם מיירי בסתמא דהוי יאוש בעלים ולכך צריך להחזיר הדמים. אבל בפ"ה מהל' גזילה כתב ואם כבר נתייאשו הבעלי' קנה הלוקח עצמה של גזילה ואינה מחזירה אף דמדיוקא שכ' עצמה של גזילה משמע לכאורה דהדמים צריך להחזיר מ"מ ה"ל לפרושי ולחלק בין גנב מפורס' לשאינו מפורסם לענין הדמים אע"כ דבגזלן בכל גוונא צריך להחזיר הדמים כיון דבגזלן סתמא לא הוי יאוש ואפילו בישראל לדעת הב"ש אליבא דהרמב"ם וא"כ ע"כ בנתייאש בהדיא מיירי וא"צ להחזיר הדמים (אמנם אף ביאוש בפירוש אכתי משכחת בדאמר ווי לחסרון כיס שיבואר לקמן דלא הוי הפקר) ולכך כתב אח"ז במוכסן ואינו יודע בודאי שזו גזילה וכתב הסמ"ע סימן שס"ט ס"ק ח' דאי יודע שזו גזילה צריך להחזיר הדמים להרמב"ם והיינו משום דבמוכסן סתמא הוי יאוש בעלים אלא דבאמת מה שמשיג הסמ"ע על רמ"א שם מחמ' דקדוקו בלשון הרמב"ם אינו מוכרח כלל דאפשר דכוונת הרמב"ם במה שאמר מפני שזה כמכירה וחזקתה שנתייאשו הבעלים ממנה ואינו יודע בודאי שזו גזילה אין ר"ל כמו שהבינו דאלוקח קאי דז"א דה"ל למכתב לעיל מיני' הא נטלו מוכסן כו' וא"י שזו גזילה הרי אלו שלו כו' וגם דלשון בודאי אינו מדוקדק לפי הבנתם וגם דהל"ל שהיא גזולה אלא נראה שזה נתינת טעם דלכך חזקתה שנתייאשו הבעלים ממנה משום דא"י בודאי שזו גזילה ואפשר שבדין לקח ממנו ולכך לא אזיל ותבע לי' לדינא ואייאושי קמייאש וכיוצא בזה כתב הסמ"ע סימן שס"ח בטעמא דמוכסן ע"ש ואין להאריך ומ"מ העיקר בדעת הרמב"ם לחלק בין יאוש בפירו' לבסתם כנ"ל ואחרי הודיע כל זאת נסתלקו כל יתידות הדרכים ומתורץ ג"כ מ"ש הב"ש דאף אם נימא דהרמב"ם מיירי בגנב שאינו מפורס' מ"מ הא ע"כ בגילה לה שהוא גנוב מיירי דאל"כ י"ל אין רצוני להתקדש בגניבה ובגילה לה שהוא גנוב ליכא תקנת השוק וצריכה להחזיר הדמים ובמאי מקדשה ולפי הנ"ל ניחא דבאמת ודאי מיירי דגילה לה שהוא גנוב ואפילו בגנב מפורס' ומ"מ הכא א"צ להחזיר הדמים כיון דהכא ביאוש בפירוש מיירי ובכה"ג קנה הגזלן עצמו ביאוש כדי בלא ש"ר וא"כ בהיתרא אתי ליד האשה ובכל ענין א"צ להחזיר הדמים כנ"ל וזה נראה מבואר בכוונת הרמב"ם שכתב אם נתייאש' הבעלים ונודע שקנה אותו דבר ביאוש ולשון זה מיותר לגמרי וכמש"ל ועיין במג"ש מה שמדקדק בלשון זה אלא דבאמת ר"ל דבכל דוכתא לא נקנה אותו דבר לגזלן ביאוש רק ללוקח נקנה ביאוש וש"ר אבל הכא ע"כ צ"ל שקנה הגזלן עצמו אותו דבר ביאוש לחוד ובכה"ג הוא דמקודשת אבל בלא"ה הרי צריכה לחזיר הדמים ואינה מקודש' דכיון דלא הוי יאוש בפירוש לא הוי כהפקר וא"כ באיסורא אתי לידה שהרי ידעה שהוא גנוב ובהכי ניחא ג"כ דעת הש"ע דבח"מ סימן שס"ח פסק דסתם גניבה אפי' בעכו"ם או גזילה בישראל הוי יאוש ואפ"ה כתב כאן כלשון הרמב"ם וכן לפי דעת הח"מ אליבא דהרמב"ם דבישראל אפי' בגזלן סתמא הוי יאוש וקשה כנ"ל ולפמ"ש א"ש דאף דסתמא הוי יאוש מ"מ בעינין דוקא ונודע דאל"כ צריכה להחזיר הדמים וא"כ אינה מקודשת וכ"ז כפתור ופרח בס"ד אך דכל זה למ"ד יאוש כדי לא קני משא"כ למ"ד יאוש כדי קני אז אף בגנב מפורסם א"צ להחזיר הדמים והשתא ניחא הא דקאמר רבא לית דחש להא דר"ש וקשה תיפוק לי' דאפילו הוי סתמא יאוש בעלים מ"מ הא ע"כ בגילה שהוא גנוב מיירי וא"כ אינה מקודש' דצריכה להחזיר הדמים כקו' הב"ש ומכ"ש לפמ"ש הפ"י דהך עובדא דחטף הוי בפני האשה ופשיטא דבכה"ג צריכה להחזיר ולפמ"ש ניחא דרבא דהוא מרא דשמעתא קאמר בב"ק דף ס"ו דהך דקרבנו ולא הגזול איירי דגזל קרבן דחברי' הא לא"ה יאוש כדי קונה וכ"כ הפ"י פרק לולב הגזול בשיטת רש"י והך עובדא דהכא קודם דהדר בי' רבא ומכ"ש לפי מה שנבאר לקמן דרבא במסקנא ג"כ ס"ל יאוש כדי קונה א"כ שפיר קאמר רבא לית דחש לדר"ש ואמנם אף אם נאמר דרבא ס"ל דיאוש כדי אינו קונה עדיין י"ל דכל זה הוא דוקא למ"ד יאוש שלמ"ד לא הוי יאוש לדידי' שפיר יש לחלק בין בהיתרא לבאיסורא אבל למ"ד הוי יאוש א"כ אינו מחלק בין בהיתרא לבאיסור' דא"ל דבאמת גם הוא מודה דהיכא דבאיסורא אתי לידי' לא הוי יאוש וכדמוכח מדבר שיש בו סימן דמודה רבא משום דבאיסורא אתי לידי' ובדבר שאין בו סימן טעמי' משום ברירה דאמרי' אגלאי מילתא דאי הוי ידע מעיקרא שנאבד ממנו ג"כ הי' מייאש וכמבואר מדברי רש"י שם נלענ"ד דלפי"ז יקשה מ"ש בשיטה מקובצת בשם הראב"ד דהא ודאי אביי ורבא לאו בדיני ברירה פליגי ועוד יש להקשות דלא שייך התם ברירה כלל מהא דאיתא בעירובין דף פ"ב וכל שקיבל עליו מבעוד יום שמעת מני' אין ברירה דאי יש ברירה תגלי מילתא למפרע דמבע"י הי' ניחא לי' אמר רב אשי הודיעוהו ולא הודיעוהו קתני ופרש"י דכשלא ידע עד שחשיכה לא שייך ברירה דהא לא הוי ידע בהאי שעתא כלל וכן פירש שם הר' יהונתן ז"ל וכך פסק שם הרמב"ם ולכך צ"ל דס"ל לרבא דבדבר שיש בו סימן גם עתה אינו מייאש בלב שלם אלא לפי שא"י היכן הוא ואי הוי ידע שזה מצאו הוי אזיל ויהיב סימן ושקיל החפץ הלכך לא גמר ומייאש משא"כ בדבר שאין בו סימן כיון שעתה הוא מייאש יאוש גמור אע"ג דבשעתא דאתי לידי' נתחייב בהשבה ובאיסורא אתי לידי' מהני כנלענ"ד לשיטת הרמב"ם ולפי"ז אליבא דרבא יאוש סתמא כפירושו דמי וא"צ להחזיר הדמים רק דאנן לא קיי"ל כרבא בהא והשתא ניחא דרבא לשיטתו דס"ל יאוש שלא מדעת הוי יאוש ואי הוי אמרינין סתמא יאוש בעלי' לא היתה צריכה להחזיר הדמים ומקודשת אבל אנן דפסקינן כאביי דס"ל דלא הוי יאוש ושפיר יש לחלק בין בפירוש לבסת' ועוד י"ל דרבא לשיט' דס"ל דא"י לומר אין רצוני להתקדש בגניבה וכמ"ש התוספת רי"ד בדף נ"ג בהא דבעי מיני' רבא אשה אינה מתקדשת כו' וא"כ י"ל דמיירי בלא גילה לה שחטף ולכך הוצרך לומר לית דחש להא דר"ש:
והנה לפי"ז אם נתייאשו הבעלים בפירוש קוד' הקידושין הי' לנו לומר דמהני אף שהם לא ידעו מזה משום דבאמת כבר הפקירו הבעלי' ואין להם בו זכות כלל ולא דמי ליאוש של"מ כמש"ל ומכ"ש אי אמרינן דהוי הפקר ובדקדוק לשון ונודע כבר כתבנו למעלה ודלא כהח"מ אמנם לכאורה י"ל דלהך טעמא בעינין דוקא ונודע קודם הקידו' כיון דעיקר טעמ' דכשנתייא' הבעלים בפירוש הוי הפקר ולכאורה מה בכך דהפקירו הא מ"מ זה לא כיון לזכות בו אך י"ל דקי"ל חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו וא"כ קני לי' מצרו אך דבאמת מבואר בש"ע ח"מ סי' רס"ח סעיף ג' בהג"ה בשם הפוסקים דבדבר שאינו רגיל לבא ולא אסיק אדעתיה לא קנה ליה חצרו וא"כ כאן הא וודאי דלא אסיק אדעתי' שיתייאשו הבעלים בפירוש והדבר קרוב לאומרו דאפילו אמר ווי לח"כ דאמרינין דהוי' יאוש מ"מ לא הוי רק יאוש סתם ואינו הפקר ולזה נראה דמדקדק הש"ס בב"מ אמר רב זביד כללא דאבידתא כיון דאמר ווי לח"כ מייאש ומדויק תיבת דאבידתא משום דשם אין חילוק בין לשון זה ללשון יאוש אבל בגזל וגניבה שפיר יש חילוק כנ"ל וכן מבואר מלשון רש"י בב"מ דף כ"א ע"ב בדבר שיש בו סימן כו' ואע"ג דשמעיני' דמייאש לבסוף כו' ופרש"י לאחר שמצאו זה וכלל' דיאוש כגון דאמר ווי לח"כ דגלי דעתי' שנואש מהם ולכאורה הדבר תמוה דמה ענין זה לכאן ואם רוצה לפרש ענין היאוש מה הוא הל"ל הכי ארישא דמילתא דקאמר אתמר יאוש של"מ כו' אלא ודאי דכוונת רש"י הוא דבלשון יאוש ממש אין חילוק בין דבר שיש בו סימן לאין בו סימן דמה לי אם אמר אני מייאש דבר זה או אם אמר אני מפקירו ולכן כתב רש"י וכללא דמילתא דיאוש כגון דאמר ווי לח"כ דבכה"ג הוי יאוש לחודי' ואינו הפקר וזה ברור כשמש בכוונת רש"י ז"ל וא"כ כיון דודאי לא אסיק אדעתי' כלל שיתייאשו הבעלים בפירוש בלשון יאוש ויהא הפקר א"כ לא קנה לי' חצרו ואין דינו רק כיאוש לבד וא"כ הדר אינם קידושין אם לא נודע בשעת הקידושין שנתייאשו ממנו בפירוש אלא דברמב"ם אי אפשר לפרש כן שהרי מקור דין זה נובע מש"ס דב"מ גבי מצא בגל כו' וקשיא להו להפוסקי' דתקני לי' חצרו ולכן הוצרכו לחלק כנ"ל אבל הרמב"ם פי"ו מהל' גזילה ואבידה ה"ל ח' הקשה קושיא זו ותירץ באופן אחר ע"ש א"כ מוכר' דלא ס"ל חילוק הנ"ל ואפ' שגם הרמב"ם מודה בזה דדוקא התם דכשקונה החצר אדעתא דכל מה דבגוה קא קני משא"כ כאן דלא אסיק אדעתי' כלל שיתייאשו הבעלים בפירוש ולפי"ז אפשר נמי דהיינו טעמא דדבר שיש בו סימן אע"ג דשמעינן דאייאש לבסוף לא מהני משום דבאיסורא אתי לידי' ואע"ג דביאוש בפירוש אין חילוק בין באיסורא לבהתירא דהפקר הוא היינו משום דבדבר שיש בו סימן לא שכיח דמייא' ולא קני' לי' ההפקר אלא דבלא"ה עיקר כמ"ש דווי לח"כ אינו בכלל הפקר: (ובחבורינו לקידושין כתבנו דרך נכון מאוד לתרץ דברי הרמב"ם דהנה בב"ק דף קי"ד הקשה הבעל המאור כיון דסתם גניבה יאוש בעלים א"כ תקנת השוק היכא משכחת לה וכתב דמשכחת לה כגון שהיו בעלים מרדפין אחריהם דחזינין דלא מייאש וכ"כ התוספת והרמב"ן במלחמות הוסיף לומר דבאמת הבעלים לא ידעו כלל שהוא גנוב אצלם עד שהכירו אותה ביד הלוקח מן הגנב ע"ש והנה אמרינין בקידושין דף מ"ח דבמלוה בשטר פליגי בדשמואל כו' ואבע"א באשה סמכה דעתה קמפלגי מר סבר אשה לא סמכה דעתה סברה דילמא מחיל לי' ומ"ס סמכה דעתה לא שביק לדידי ומחיל לאחריני ע"כ ובאמת פסקינין דאשה לא סמכה דעתה אף שיש סברא לומר לא שביק לדידי כו' מ"מ חוששת כיון שעכ"פ יוכל להיות בשום אופן שלא יגיע כסף קידושין לידה ולפי"ז לכאורה יש להקשות על רבא שאמר לית דחש לדר"ש דאמר סתם גזל יאוש בעלים דמשמע אי הוי אמרינין הכי היתה מקודשת והרי כתב הב"ש סי' כ"ח דהיכי דמקודשת בגזילה היינו בגילה לה שהוא גזול דאל"כ י"ל אין רצוני להתקדש בגזל ע"ש וכיון שכן שידעה שהוא גזול נימא דלא סמכה דעתה סברה דילמא אכתי לא אייאשו בעלים מנייהו ובעינא לאהדורי וכיוצא בזה כתב הב"ש סי' כ"ט סק"א ע"ש ואף דאמרינין סתם גזילה יאוש בעלים מ"מ היא חוששת שמא בעלים מרדפין וכה"ג דהרי גם שם סתמא דמילתא דלא שביק לדידה ומחיל לאחריני וכמו דס"ל באמת למ"ד מקודשת אפ"ה קיי"ל דאינה מקודשת משום דאינה מקנית עצמה אם לא שהכסף שלה בבירור וחוששת כל מה שיש לחוש בענין זה וה"ה כאן ועוד דהרי חזינין דמש"ה עשו תק"ה אע"ג דלא משכחת לה בגוונא אחרינא חששו חכמי' לכך ועשו תקנה ואיך לא תחוש האשה לזה ואעפ"י שי"ל דעיקר תק"ה היתה בגזלן הא ליתא שהרי דעת הרשב"א וכ"כ ה"ה והריב"ש בשם קצת מפרשים הובא בב"י סימן שנ"ו וכן הרמ"ה הובא בשיטה מקובצת דב"ק דבגזלן לא עשו תק"ה כלל. אך י"ל דז"א דהנה הפ"י כתב דהך דחטף זוזי מחברי' בפני' הוה מעשה כמש"ל ועיין בב"י שהוכיח כן ולפי"ז ניחא דהכא בעובד' דרבא ודאי סמכה דעתה דהני גוונא דהרמב"ן לא שייכי הכא דליכא למימר דסברה דילמא לא ידעו הבעלים עדיין כלל ז"א דלא שייך זה רק בגניבה אבל בגזילה לא שייך זה דהא מיד הבעלים הוא גוזל וגם ליכא למימר שמא הבעלים מרדפין אחריו ז"א כיון דבפניו הי' והא חזי הוית דאין הבעלים מרדפין אחריו ולכך הוצרך רבא לומר לית דחש לדר"ש כו' ועפי"ז שפיר פסק הרמב"ם בגניבה אף דסתמא יאוש בעלים מ"מ בעינין הכא דוקא נודע שנתייאש דאל"כ אכתי לא סמכה דעתה דהכא תרווייהו גוונא דהרמב"ן איתנייהו חדא דילמא בעלים מרדפין אחרי' ואפילו תימא דכיון דסתמא אין מרדפין שפיר סמכה דעתה אכתי איכא חששא דילמא עדיין לא ידעו הבעלים בגניב' דזה שכיח טובא ולכך בלא נודע אינה מקודשת (והשתא ניחא ג"כ מה דסתרי דברי הש"ע אהדדי בגזילה או להח"מ בדע' הרמב"ם וכמש"ל ולפי הנ"ל ניחא דאף דבגזל אין לחוש לשמא לא ידעו הבעלי' מ"מ יש לחוש שמא מרדפין אחריהם כיון דהכ' בסתמ' שלא בפני האשה מיירי וחוששת אולי מרדפין כו' כנ"ל) ולפי"ז ניח' דדוק' בשעת הקידושין בעינין נודע שנתייאשו דאל"כ אינה מקודשת דבשעת הקידושי' לא סמכה דעתה ואינם קידושין כמו בקדשה בחוב דאחרים דפשוט דאף אם באמת לא מחל החוב וגבתה אותו אפ"ה לא מהני דבשעת הקידושין לא סמכה דעתה ואינם קידושין ולא אמרינין בכה"ג איגלאי מילתא למפרע וה"ה הכא מה מהני לן מה דבאמת הוי יאוש בשעת מעשה מ"מ איהי לא ידעה ולא סמכה דעתה ונראה להביא ראי' לשיטת הרמב"ם והש"ע הנ"ל דלכאורה קשה קושיית הפני יהושיע בסוגיא זו דמאי פריך ארב ורבי יוחנן מבריית' בקדשה בגזל כו' דילמ' אתיא כר' דאמר סתם גניבה יאוש בעלים וגזילה נמי יאוש בעלים והיא גופא קמ"ל כו' ע"ש ולפי שיטתם הנ"ל לק"מ דהך דסתמא יאוש בעלי' לא מהני כלל בקידושין כנ"ל אע"כ הא דקתני מקודשת היינו דש"ר לחוד קונה או דמקודשת בשכר שימוש עד שיבואו הבעלים ובזה לא שייך לא סמכה דעתה שמא תצטרך להחזיר וא"כ מקשה שפיר על רב ור"י ואף לא ס"ל דסתמא הוי יאוש בעלים ע"כ):
והנה ע"פ מש"ל מבואר דהא דבעינין נודע שקנה ביאוש היינו דווקא לשיטת הרמב"ם והש"ע אבל לפי מ"ש הרמ"א בח"מ סי' שנ"ג ושנ"ו וכ"כ הטור דהר"י חולק וס"ל דבכל גווני א"צ להחזיר הדמים אם כן אין לחלק בין בפירוש לסתם ואפילו בסתם נמי הוי קדושין אלא דהש"ך שם כתב דבגנב מפורסם או בידע שהוא גנב כ"ע מודו ע"ש מיהו בלא"ה בנ"ד שלא ידעה שהוא גזול א"צ לזה ואפילו הרמב"ם מודה דא"צ להחזיר הדמים אלא דלפ"ז אדרבה הי' אפשר לומר דלא להוי קידושין כמ"ש הב"ש די"ל אין רצוני להתקדש בגנבה כמ"ש בש"ס דף נ"ג ובאמת הב"ש לא העלה בזה דבר ברור כי מתחלה כתב לסברא פשוטה דיכולה לומר כן ובסוף כתב מיהו אי אמרה לא ניחא לי להתקדש בגזל הוי ספק קידושין עכ"ל. ובאמת לפי מה דמדמה לה להא דאמרינין בדף נ"ג דבמקדש בהקדש בשוגג לא קידש דאיהי לא ניחא לה דנתחלל הקדש ע"י לכאורה משמע דאפילו אי אמרה דניחא לה לא מהני דשמו חכמים דעתה של אשה דלא ניחא לה בקידושין כאלו וכמ"ש גם הב"ש בדוכתא טובא וא"כ אמאי נקט הב"ש דווקא אם אמרה כן וגם דאמאי קאמר דהוי ספק קידושין לפי מה דמדמה לדהתם וע"ז י"ל דטעמו כיון דרב קאמר התם דף נ"ד חזרנו על כל צדדים של ר"מ כו' ולדידי' אין אנו צ"ל דטעמא משום דלא ניחא לה כו' כדפ' רש"י שם וא"כ י"ל דלכך כתב דהוי ספק קידושין ובאמת הב"ח ריש סימן כ"ח כתב להדיא דאפילו אינה יודעת שהוא גזל בידה מכיון שנתרצית להתקדש לו בזה מקודשת ע"ש. ולענ"ד דהדין עם הב"ח מתרי טעמי חדא דאין ראיה כלל מהתם ואדרבה משם ראיה להיפך דהא לא אמרינין שם כן אלא אליב' דר"מ דס"ל בשוגג לא קידש אבל אנן פסקינין כר"י דאמר בשוגג קידש אדרבה ס"ל כיון שהיא רשאה להנות ממנו אע"פ שנתחלל ע"י אינה חוששת ומקודשת היא וכ"כ התוס' רי"ד שם וזה פשוט ומבואר בסוגיא דהתם ועוד נראה דאפי' לר"י אליבא דר"מ לא דמי כלל לההיא דהתם דשם ע"י נעשה האיסור דהקדש נפיק לחולין וקראן הכתוב מועלי מעל כדפ' רש"י שם אבל הכא כיון דכבר נתייאשו הבעלים לא עבדה איסורא כלל ואדרבה היינו טעמא דיאוש וש"ר משום דכיון דלאחר יאוש הוא בהתירא אתי ליד הלוקח וקני ליה גופא דחפצא ואפילו קודם יאוש נמי אין לדמותו להתם דנהי דמקרי באיסורא אתי לידי' מ"מ לא מקרי עביד איסורא בשביל זה ומכ"ש למ"ד ש"ר ואח"כ יאוש נמי קני ואין להאריך ומ"מ היכא דאומרת בהדיא כן יש להחמיר הואיל ונפיק מפומי' דהב"ש דהוי ספק קידושין אבל בסתמא הרי ק"ל כרבי יהודא התם ומקודש' היא והא דנקט הרמב"ם ונודע שנתייאשו הבעלים היינו כי היכי דלהוי קידושין אף בגילה לה שגנוב או בגנב מפורסם וכנ"ל. מיהו לכאורה אעפ"כ יש לפקפק בקידושין אלו דהא אעפ"כ צריכה להחזיר מחמת דינא דמלכותא את גוף הכלי כמבואר בח"מ סימן שנ"ו והנה הב"ש כתב דמ"מ מדאורייתא קונה החפץ והוי קידושין דאורייתא אך דזה עדיין אינו מבורר כ"כ לענ"ד לפמ"ש הש"ך שם דלאו מטעם דינא דמלכותא הוא כן אלא משום דתקנת הדור הוא ע"ש והיינו מטעם הפקר ב"ד וא"כ הי' לנו לומר דלא יהיו קידושין דאורייתא כמ"ש הב"י דבמע"ש הואיל וקני מדרבנן הוי אפילו קידושין דאורייתא ובאמת במ"ל פ"ה מה"ל אישות נסתפק במי שקנה חפץ מחבירו ונתן המעות ולא משך והלך המוכר וקידש בחפץ זה דשמא ראוי ולחוש לומר דלא הוי קידושין כיון דמן התורה קדשה בגזל. וכתב שצד זה נראה בעיניו ע"ש והנה בנידון דהמ"ל לבבינו לא כן ידמה דלא מבעיא לדעת הב"י א"כ גם בזה אינם קידושין אפילו דבר תורה אלא דנ"ל אפילו לדעת רבינו ירוחם והרמ"א דס"ל דלא הוי רק קידושין דרבנן אפ"ה בזה מודו דכיון דהעיקר בחזרה תליא מילתא וא"כ מיד שנוטל החפץ לקדש בו תיכף פקע לי' רשותי' דהלוקח ובגילוי דעתא בעלמא שרוצ' לחזור בו סגי א"כ החפץ הוא ברשותו לגמרי מדרבנן ואח"כ בשעת הנתינה ליד האשה נותן לה חפץ שלה משא"כ במעמ"ש דעיקר הנתינה ליד האשה הוא רק ע"י קנין דרבנן. ועוד נראה דאפילו בגזל אחר יאוש להפוסקים שהוא מדרבנן י"ל שהוא קידושין דאורייתא היכא שאינו רק יאוש כדי כגון בגזל דידה אפילו למאן דס"ל דבמעמ"ש הוי קידושין דרבנן משום שי"ל דוקא במעמ"ש דאע"ג דהפקר ב"ד הפקר מ"מ לא אתי לרשות זוכה משא"כ בגזל אחר יאוש דכבר אתי לרשות זוכה וכה"ג חזינין בהג"ה כ"י גדול א' על השאלה הנדפסת בשו"ת ב"ח סי' צ"ו שכתב דאף מאן דס"ל דבמעמ"ש לא הוי רק קידושין דרבנן מ"מ מודה בגזל ביאוש כדי כיון דכבר קני לי' ביאוש והפקר ב"ד הפקר מה"ת נאמר שלא יהיו קידושין ובמע"ש שאני שגוף הזכי' לאשה אינה אלא מדרבנן ותמה על הב"י דה"ל להשיג ארבינו ירוחם בקדשה לאחר יאוש כו' עכ"ל אלא שיש מקום לומר דלמאן דיליף הפקר ב"ד מהא דמה אבות מנחילין לבניהם מה שירצו אף ראשים מנחילין העם מה שירצו משמע דאע"ג דלא אתי לידי' הוי כאילו אתי לידי' וכ"כ להדיא הרשב"א בגיטין דף ל"ו גבי פרוזבול דמשני רבא הפקר ב"ד הפקר וכתב דמינה שמעינין דכח ב"ד יפה להפקיע ממון מזה ולזכותו לזה אף קודם שיגיעו לידו ואומרים ממון ראובן יהא לשמעון וזוכה בו שמעון מעתה וכ"כ היש"ש ביבמות פרק האשה רבה דין י"ט וכן מוכרח ממאי דקיי"ל דזרק קידושין או גט לתוך ד' אמות הוי קידושין דאורייתא וכתב הר"ן טעמא דהפקר וכבר הארכנו בזה בתשובה במקום אחר במאי דקשה על רמ"א ורי"ו מההיא דסוכה בהא דקאמר ר"נ פעיתא הוא דא כו' ובמ"ש בשיטה מקובצת לב"מ בשם הרשב"א בההוא דנתנה לבלן מעל וגם בארנו דברי הסמ"ע סי' קצ"ח ס"ק ג' ואין כאן מקומו מיהו בנ"ד יש להסתפק כיון דבאמת עיקר התקנה לא היתה אלא אם בא הנגזל ותובע החפץ אז מחויב להחזיר לנגזל וא"כ בשעת הקידושין שפיר הוי קידושין דאורייתא ולא פקעי אח"כ מחמת התקנה וגם דבתקנה כי האי ודאי יש לנו לומר כמ"ש הסמ"ע סי' קצ"ח דלחומרא לא עקרו בתקנתם. או שמא י"ל דמה לי אם צריכה להחזיר החפץ מדאורייתא או מחמת התקנה סוף סוף היא סבורה שמקדש אותה בחפץ זה ואין הדבר כן והוי קידושי טעות וכאותה שאמרו במקדש באיסורי הנאה דרבנן אפ"ה אינה מקודשת ובדף נ"ו ע"ב בתוספת ד"ה המקדש בערלה כו' כתבו בתירוץ הב' דאף דחזי להנות שלא כדרך הנאתן מ"מ כיון שהאשה סבורה להנות כדרך הנאתן ואינו כן לא סמכה דעתה והוי מקח טעות עכ"ל ועיין במ"ל דלענין דינ' לא פליגי שני התירוצים של התוספת אהדדי ע"ש אמנם בנ"ד יש לצדד ולומר כיון דחטף הדבר מהחנות שהוא עומד למכר ודמיו קצובים ובכה"ג אמרינין בב"ב דף פ"ח אמר שמואל הנוטל כלי מן האומן כו' וה"מ דקייצי דמי' וכן פסקינין בש"ע ח"מ סימן ר' דבדבר שדמיו קצובים לוקח הוי ואין המוכר יכול לחזור בו ע"ש ואף דבעינין דוקא נטלה ע"מ לקנותה והוא חטף בדרך גזילה מ"מ תיכף שבא ליד האשה ואם בא זה ליטלו ממנה צריך ליתן לה הדמים א"כ א"צ ליתן לו החפץ כלל די"ל אני קונה אותו בעד הדמים שאתה צריך ליתן לי וא"כ בכאן עפ"י הדין א"צ להחזיר החפץ ומקודשת היא מיהו כל זה לפרשב"ם שם דס"ל דדבר שדרכו למכרו כן הוי דמיו קצובין אבל לפמ"ש הרמב"ן בחידושיו שם דדוקא קצץ המוכר דמיו בעינין ולא מהני מה שדמיו קצובין במדינה עדיין יש לפקפק בזה כנ"ל דאע"ג דזבינא חריפא ועומד לימכר מ"מ הרי לא קצב המוכר את דמיו וא"כ צריכה להחזיר החפץ והי' לנו לומר דאינה מקודשת והנה הב"ח תירץ כי היכי דלא ליסתרי דברי הרמב"ם והש"ע אהדדי דהא דאמ' רבא לית דחש לדר"ש וכן הא דבעינין הכא דוקא ידוע שנתייאש היינו לענין דנהוי קידושין דאוריי' אבל רבנן אמרו דסתמא הוי יאוש וא"כ בקידושין צריכה גט מדרבנן אבל באמת הש"ך בח"מ סי' שס"ח השיג עליו בדברים נכונים. והנה בידינו יש שו"ת ב"ח כתיבת יד ושם תשובה מהגאון בעל ט"ז (והיא התשובה הנדפסת בחיבור הלז) וכתב וז"ל ועל עיקר הקושי' שהקשה רומע"ל כו' עד והוי לכל הפחות ספק מקודשת כו' ע"ש ולפי דבריו א"כ בנ"ד יש להקל דלא הוי קידושין דהא נעשה בפרסום וגם ידע הנגזל שיש עדים וא"כ אין כאן יאוש בעלים מיהו באמת גם עליו נשארו הרבה השגות הש"ך הנ"ל דהא בכולהו מצינין לאוקמה דבלא עדים מיירי וגם לדבריו אכתי תקשי דלמה לי' בא"ע לפלוגי בין ידוע שנתייאשו הבעלים או לא ה"ל לאפלוגי בין איכא עדים לליכא עדים דהוא רבותא יותר והנה מ"ש וכן בההיא דקדשה בגזל כו' כוונתו כי היכי דלא תקשי מאי פריך אדרב ור' יוחנן דילמא התם בלא עדים מיירי וסתמא יאוש בעלים ולכך מקודש' ולכך כתב דדומיא דאו שחטף סלע כו' ואכתי קשה דמנ"ל להמקשן הא דילמא דומיא דגניבה דקתני בחד בבא נקט לי' ומיירי בגזל בלא עדים אלא דלכאורה יש לדקדק הא בלא"ה בגזל שלא בעדים לית מאן דפליג שהיא מקודשת דמאן יימר שהוא גזל ואף אם הוא מודה שבגזל קדשה לאו כל כמיני' דחזקה מה שביד האדם הוא שלו וכמבואר בדוכתי טובא וגם דהא אין אדם משים עצמו רשע מיהו י"ל דלענין זה הנגזל עצמו נאמן להעיד שגזול הי' ואחר מצטרף עמו וכמבואר בח"מ סי' ל"ד ועיין בש"ך שם וגם י"ל דנהי דמיירי דאיכא עדים מ"מ יוכל להיות שהנגזל לא ידע שיש עדים וא"כ נתייאש וכמו שדקדק וכתב וזה הי' ידוע לו בשעה שנעשה הגזל כו' אלא דלפי"ז לא א"ש במ"ש משא"כ בא"ע מיירי בסתם גזל שהוא בעדים דסתם גזלן לא איכפת ליה בעדים וכדאיתא במרובה כו' ומאי ראי' מייתי הא אכתי ה"ל לפרש בא"ע דידע הנגזל שיש עדים כנ"ל אך צ"ל דס"ל דסתמא דמילתא היכא דאיכא עדים יודע הנגזל מהם רק בידוע שלא ידע אז אמרינין דמייאש. ועפ"י מ"ש הט"ז בתשובה הנ"ל דא"כ כל קרקע כו' אלא כל שיש לו ראי' ברורה לא מייאש נראה דבזה ניחא ג"כ הא דכתב הט"ז בח"מ סי' קס"ג סעיף ג' להקשות על מהרי"ק מסימן קי"א ומש"ס דב"ב והשיג עליו הגאון חכם צבי בהגהו' ובשו"ת שלו דשאני התם דקרקע אינה נגזלת ואפילו יאוש לא מהני ע"ש והנה מה דפשיטא לי' דלא מהני יאוש בקרקע אינו מוכרח דהרי התוספת בב"ב דף מ"ז ס"ל דמהני ועיין בסוכה רק שכתבו דבקרקע אין רגילות להתייאש ולפי דברי הט"ז הנ"ל היינו דוקא היכא שיש לו ראי' ברורה ובכה"ג ס"ל דאף במטלטלין לא מייאש מדמי עכ"פ וא"כ בההיא דמהרי"ק שהי' הדבר מפורסם מאוד ומכ"ש דבכותי מיירי שמוציאין בראיות רעועות כמ"ש רש"י וכ"כ הט"ז בתשובה הנ"ל א"כ יש לנו לומר דלא מייאשי. ומעתה הא דכתב הח"צ דבש"ס גופא שם מוכרח לחלק בין קרקע למטלטלין אמת אמר אבל החילוק הוא דבקרקע אין רגילות להתייאש כיון דהארץ לעולם עומדת אבל במטלטלין אף שיש לו ראי' מייאש עכ"פ מגוף הטלית אף דסתמא לא הוי יאוש כיון שיש לו ראי' ברורה מ"מ רגיל הוא יותר להתייא' מגוף הטלית יותר מבקרקע אבל מדמי אף במטלטלין לא מייאש היכא שיש לו ראי' ברורה וכדפריך התם נהי דאיאוש מגופה כו' ע"ש ולכך פריך הט"ז שפיר בעובדא דמהרי"ק אף אם נאמר דבחוב נמי מהני יאוש מ"מ הכא מאן יימר שנתייאשו ולפי"ז לק"מ מ"ש הח"ץ שם ואדרבה תקשי לי מתלמוד ערוך נטלו ליסטים את חמרו כו' ע"ש ואין כאן קושיא דהתם היינו דמייאש מחפץ גופא אבל מדמי לא מייאש כמבוא' בדוכתי טובא והתם טעמא משום יאוש ושינוי לגבי השני בגופו של חפץ לכך הרי אלו שלו וביתר דברי הח"צ מה שמשיג על מהרי"ק הארכנו בזה במקום אחר ואין ענינם לכאן והיוצא לנו מזה שעכ"פ גם לשיטת הט"ז יש להקל בנ"ד רק דלהב"ח יש להחמיר:
הראש השני יפנה לענין אם קדשה בגזל דידה הנה בש"ס מבואר דעיקר הדבר תלוי בשדיך אז מקודשת מיהו אף היכא דלא שדיך רק דהוא לאחר יאוש דעת רבינו הב"ח דמקודש' מדרבנן ולדעת היש"ש בב"ק הוי ספק דאורייתא ומהרא"ש והטור משמע דהוי ספק דרבנן שהרי כתבו דיש להסתפק שמא יאוש לבד קונה מדרבנן הלכך אם קידש האשה הוי ספק מקודשת וע"כ דבגזל דידה מיירי דבגזל דאחרים הא הוי יאוש וש"ר ואמנם י"ל כיון דשייך דידי שקלתה אף לאחר יאוש אינה מקודשת כ"א בדשדיך ודברי הרא"ש והטור כבר כתב הגט פשוט סי' ק"ך בשם הנ"ץ לתרץ ע"ש וכ"כ הב"ש על הב"ח וח"מ דאין דבריהם מוכרחים ואמנם הב"ש סק"ד כתב דבכה"ג אין כאן קידושין כיון שבשעה שקידש לא הי' הכסף שלו והג"פ כתב כן בדרך אפשר וכתב שצ"ע למעשה אם המעות עדיין בעין בידה ולא נתאכלו ויש לראות לפמ"ש הריטב"א גבי ההוא סרסי' דאם המעות בעין זכי בהו מהשתא ומיקדשא בהו והביאו הב"ש בס"ק מ"ד וכ"כ הב"ש בס"ק ג' לענין אם משתיק הנגזל ומדוע כתב אח"כ בפשיטות בש"ר ואח"כ יאוש דלא מהני ועיין בב"ש סימן ל"א סק"א ואנחנו הארכנו ליישב דהריטב"א לא פליג כלל וליראת האריכות לא כתבנוהו בכאן אבל יש לתמוה על הב"ש ס"ק מ"ד שכת' וז"ל וכן מוכח דאיירי הסוגיא לענין אם חלין מהשתא כו' א"כ ל"ל הטעם משום כסופא כו' ע"ש ותימא דהא ההוא עובדא קמי' דרבא הוי וע"כ הוצרך לומר הטעם משום כסופא דרבא לטעמי' דס"ל בב"מ יאוש שלא מדעת הוי יאוש ע"ש ובזה י"ל דברי התוספת רי"ד שכתב ואני מתמי' על המתמיהים לא ראו מה דתניא ותרם שלא ברשות אלמא בדלא שוי' שליח מיירי ולכאורה דבריו מתמיהים דלהדיא מוקי הך משנה בב"מ בדשווי שליח ולפמ"ש י"ל כוונתו דכיון דאליבא דרבא קיימינן אית לן לאוקמא מתני' כפשטי' בדלא שווי' שליח אבל התוס' שם כתבו דבדשווי' שליח מיירי דאל"כ מאי מייתי מתרומה והיינו כמו שכתב הלח"מ פרק ה' מהל' אישות הל' ח' דכיון דקאמר ה"נ מסתברא כו' משמע דכ"ע ס"ל הכי אלא שהקשה על הרמב"ם דל"ל לטעמ' משום כסופא תיפוק לי' דהא אנן קיי"ל יאוש של"מ לא הוי יאוש ומחמת קושיא זו כתב בשער המלך פ"א מהל' גירושין דהרמב"ם ע"כ כהריטב"א ס"ל ונקיט הך טעמא למימר דאפי' מהשתא לא מיקדשא בהו ואמנם לענ"ד אין צריך לזה אלא טעמו דס"ל כמו שכתב הש"ך בחושן משפט סימן שנ"ח סעיף קטן א' דאפילו לאביי דסבירא לי' דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש היינו משום שגם אח"כ אינו מייאש אלא בע"כ לפי שאינו יודע היכן הוא כו' אבל היכא שנוטל דבר שאינו שלו וידוע שחבירו יתרצה מותר לאכלו אפילו קודם שבא חבירו כו' ע"ש וזהו טעמו דהרמב"ם דלכאורה אף לאביי הי' לנו לומ' דדוקא התם לפי שגם עתה אינו מייאש אלא לפי שא"י היכן הוא כו' אבל הכא כיון דעתה ניחא לי' אמרינן דמעיקרא נמי לא הקפיד עליו והוי קידושין לכך קאמר דגם עתה נמי לא ניחא לי' ולא אמר כן אלא כדי שלא להתבייש עמו ואינה מקודשת ואף דיש לפקפק על סברת הש"ך דמדוע יהא מותר לאוכלו לו יהא דגם עתה ניחא לי' מ"מ לא עדיף מדברים שבלב ובמה יצא מרשות בעלים דהא אפילו הפקר בלב לא מהני כמש"ל בשם הר"ן ז"ל ואפשר דהכא לא מקרי דברים שבלב דהוי כאומדנא דמוכח. וכענין שאמרו בב"ק סתם פירות בר"ה אפקורי מפקיר להו אע"פ שלא שמענו שהפקיר מ"מ אומדנא דמוכח הוא מדהניחם בר"ה מסתמא הפקירם וה"נ דכוותי' כיון שיודע בודאי שחבירו מרוצה בדבר ולא יקפיד עליו כלל ולפי"ז זהו ג"כ טעם הרמב"ם היכא שקדשה בדבר שאין בעה"ב מקפיד עליו דכיון דהוא נוטל החפץ לעצמו והדבר ידוע שאין בעה"ב מקפיד עליו מהשתא קני לי' ומקוד' רק דאעפ"כ הוי ספק קידושין דשמא אעפ"כ מקפיד עליו וכמ"ש הפוסקים. וחזינן בשו"ת נ"ב סי' נ"ט שכתב וז"ל הדבר תמוה מאוד מה בכך שאין בעה"ב מקפיד מ"מ כל זמן שלא הפקירו בפירוש לא יצא הדבר מרשותו כו' והיינו כי קושיין. ועוד רמז בזה לא"ח סימן י"ד במג"א סק"ח הנה באמת לכאורה לפי הנ"ל מיתרצא נמי קושי' המג"א שם וה"נ איכא למידק ממ"ש הב"ש סי' כ"ח ס"ק נון ע"ש ולענ"ד יש מקום לומר דאף המג"א מודה להך דהכא ואפ"ה מקשה התם שפיר דהכא שזה נוטל את החפץ לקנותו לגמרי כיון שידוע שאין בעה"ב מקפיד עליו שפיר קני לי' לגמרי ויכול לקדש בו אבל התם ודאי לא עדיף מטלית שאולה דהא ודאי דבעה"ב מקפיד עליו שלא ליתנו במתנה וגם הוא אין נוטלו לשם מתנה כלל וא"ל דהוא נוטלו לשם מתנה ע"מ להחזיר וגם הבע"ה אין מקפיד ע"ז ומקנהו למתנה ע"מ להחזיר הא ודאי ליתא דהא אין כאן דעת אחרת מקנה ובשלמא הכא איכא למימר דלא גרע מיאוש וגם דמאן לימא לן דבעה"ב ניחא לי' ליתן ע"מ להחזיר כיון דקיי"ל שאם רצה מחזיר לו דמיו ובאמת לא ניחא לי' למכור חפיציו ובודאי דבכה"ג לא אמרינן דמסתמ' נתן לו ע"ד כן ועיין בשו"ת שבות יעקב חלק ב' סי' פ"ג. אלא דלפי"ז גם על ב"ש הנ"ל יקשה קו' המג"א ואין להאריך יותר. ובאמת י"ל דבגוונא דקיימינן הכא ביאוש ביד האשה בלא"ה לא הוי קידושין אף להריטב"א דכיון דיאוש מטעם הפקר הוא קנתה האשה ולא הגזלן והתם שאני כיון שבא בעה"ב ולא הקפיד לגבי דידי' א"כ איהו קני לי' ולכך הוי קידושין ועיין ביש"ש ב"ק פ"ז סי' ז' מ"ש שם לענין פקדון דאפ"ה קני הגזלן ביאוש ע"ש. י"ל דמ"מ הכא שאני שכבר סילק רשותו ונתן לה בתורת קידושין וא"כ לא קני הוא ביאוש זה אלא דאכתי יש לעיין אם נימא דיאוש קונה מדרבנן משום תקנת השבים א"כ היאוש קונה לגזלן ולא להאשה ובאמת יש לעיין בזה דהא הפ"י בגיטין דף נ"ה חילק דכי איכא למ"ד יאוש כדי קני היינו דווקא כשאין הגזילה קיימת אבל בגזיל' קיימ' לא ומזה הקשה על הפוסקים שמחולקים בקידש ביאוש כדי למ"ד קני והא לא משכחת כלל דבקידושין הגזילה קיימת וליכא למ"ד דקני והנה בסברא זו קדמו היש"ש בב"ק פרק מרובה דין ז' ובמג"ש השיג עליו מסוגיא דהתם דפריך מגזל חמץ כו' ומההוא דעורות כו' ע"ש. וגם הקשה עליו ממ"ש הרא"ש דהלכתא יאוש כדי קני ונ"מ לקידושי אשה והא גזילה קיימת הוא והיינו כקושיית הפ"י והנה מ"ש מקידושין לענ"ד גברא חזינין תיובתא לא חזינן דבאמת פשוט דכיון שנותן החפץ לאשה אין הגזילה קיימת מיקרי ואז קני לי' ביאוש והקידושין כאחד ולא גרע ממכירה או נתינה דמקרי אין הגזילה קיימת ובאמת לפמ"ש המג"ש שם אהא דהקשה דהא בלא"ה הוי יאוש וש"ר ומיישב המג"ש דנ"מ בגזל דידה א"כ אפשר דבגזל דידה עכ"פ גזילה קיימת מקרי ולא קני אבל איש"ש אין קושי' דהא הוא מיישב לענין גזל דאחרים כגון שנתנו מתחלה לפקדון כו' אין עליו מקום קושי' ואפילו למאי דפריך המג"ש אהך דפקדון וכ"כ גם הדרישה מ"מ איכא לאשכוחי כגון שקיבל עליו אחריות לסלק את הנגזל וכמ"ש הב"ש וא"כ בכה"ג אין הגזילה קיימת ויאוש כדי הוא ואי אמרינן קני הוי קידושין אלא דאכתי קשי' מ"ש המג"ש מהא דפריך מחמץ ומעורות ונלענ"ד דהא ודאי גם רש"ל מודה דיאוש קני אף בגזילה קיימת דכיון שתקנו חכמים לא פלוג בתקנתם אלא דכוונתו דהיכא דהגזילה קיימת עכ"פ על הגזלן חל חיוב השבה דגוף הגזילה כיון שא"צ לטרוח אחרי' ואף דיאוש קני לי' מ"מ לא עדיף מחמסן דיהיב דמי א"כ לא זו הדרך מוציאתו מידי עבירה עד שיחזיר גוף הגזילה לבעלים ובכה"ג לא אמרינן תקנת השבים הוא שלא יצטרך להחזיר רק הדמים משום דהא גזילה קיימת הוא וחייב להחזיר וע"פ הנ"ל מיושב קו' התוס' בב"ק דף ס"ז ד"ה והרי מריש כו' ע"ש ועכ"פ לפי מה שהבין המג"ש בדברי היש"ש דיאוש כדי לא קני כלל היכא שהגזילה קיימת א"כ בגזל דידה דגזילה קיימת הוא הי' לנו לומר דאינה מקודשת ביאוש לחוד אפילו למ"ד יאוש קונה ומהרא"ש אין להוכיח להיפך דאיכא למימר דמיירי בגוונא אחרינא מיהו באמת נראה לענ"ד דאפי' הנך דס"ל דבגזל דידה אחר יאוש מקודשת ואפילו אם נאמר דבישראל סתם גזילה יאוש בעלים מ"מ הכא כיון שלא ידעה שהוא גזול א"כ לא נתייאשה עדיין וכמ"ש הש"ך להדיא בח"מ סי' שנ"ג ס"ק ד' דאפילו אי לא ידעינן אם הבעלים יודעים מהגניבה כו' לא הוי יאוש וא"כ עיקר הדבר תלוי בשדיך ולפ"ז בנ"ד אם היה קצת שידוכין מ"מ הרי עדיין לא נתרצית להתקדש לו כלל. והרי דעת מהרי"ט בתשובה ח"א סי' קל"ח דאפי' בשידוכין הללו שקורין קנינים מסתפק אי מקרי שדיך לענין זה דשמא בעינן דוקא נתרצית להתקדש לו בפירוש ע"ש ואף דבשידוכין כי הני משמע שם שדעתו נוטה להחמיר מ"מ כיון שלא היה כאן גילוי דעת כלל עדיין שרצונה לישא אותו וגם דהא העדים לא ידעו מהשידוכים וא"כ הוי קצת כמקדש בלא עדים. מיהו באמת בל"ז בנ"ד נלענ"ד דהכא נהי דנימא דמקרי שדיך מ"מ כיון דעיקר הטעם דשדיך מהני הוא משום דאמרינן מדקבילתי' אחילתי' וכדפירש"י וא"כ הכא שלא ידעה כלל שהוא גזול מאתה וסבורה היתה דדידי' הוא ודאי דלא שייך לומר דאחילתי' גבי' וא"כ לא הוי דידי' כלל ואינה מקודשת ומכ"ש דכבר כתבנו דזה לא מקרי שדיך כלל:
הראש השלישי יפנה לענין נ"ד דגזל דידה ודאחרים יחדיו ידובקו וניתנו להאשה לקידושין נ"ל דלפי מ"ש תליא בפלוגתת הירושלמי ורש"י ובש"ע סימן כ"ח סעיף ב' בהג"ה כתב דהיכא דמקודשת בגזל דידה צריך לשלם לה גזילותי' כהירושלמי שהביאו הרשב"א והר"ן אבל רש"י פי' טעמא דמקודשת בגזל דידה דאמרינן מדקבילתי' אחילתי' א"כ א"צ לשלם לה כלל ובחידושי הרשב"א בפירקין כתב דאינו מחוור דהקניתה לו להיות מלוה כדי שתתקדש בו אבל מ"מ לא מחלה לגמרי ועיין בחידושיו בפ"ק דף י"ג ולכאורה באמת תימה דהיאך יחלוק רש"י על הירושלמי בלי ראיה מתלמודא דידן ונלע"ד ע"פ מ"ש הפנ"י אהא דקאמר רב קדשה בגזל מקודשת ואפילו בגזל דידה ולכאורה גזל דאחרים מאן דכר שמי' ע"כ כתב דמתני' בגזל דאחרים נמי מיירי דהא אחת מהאחיות לא היה רוצה לקדש וא"כ קידש את האחרות בחלק של אחת מהם בכלכלה ע"ש וע"ז יש להקשות דאכתי מנ"ל דבגזל דאחרים אינה מקודשת דילמא התם היינו טעמא דהא קיי"ל היכא שסבורה שמקדשה במאה דינרים ואינם אלא נו"ן הוי קידושי טעות ואינה מקודשת כמבואר בדוכתי טובא וא"כ אף דמקודשת בגזל דאחרים מ"מ הכא כיון שקדשה בגזל דידה ג"כ והיא סבורה שמתקדשת בשניהם ובאמת אינה מתקדשת כלל בגזל דידה ולכך לא הוי קידושין כלל ובשלמא לשיטת רש"י דס"ל דא"צ לשלם גזילתיה אתי שפיר דאף אם היתה מתקדשת בגזל דידה ג"כ מ"מ לא היה טוב לה אז מעתה דהא בין כך ובין כך אין לה תשלומין. אבל לפי שיטת הירושלמי אם היתה מתקדשת בגזל דידה אז היה צריך לשלם לה גזילתה א"כ היתה מרווחת ממון וא"כ הוי קידושי טעות ולכך אינה מקודשת ואכתי מנ"ל בגזל דאחרים לחוד ולשיטת רש"י אין להקשות מהא דאיתא בח"מ סימן ר"ט ור"ג שהמקנה דבר ראוי ושאינו ראוי דמי לקני את וחמור ע"ש דז"א דהתם שאני דבאמת אינו קונה הדבר שאינו ראוי אבל הכא הרי באמת קנתה דהא גזל דידה ואמאי אינה מקודשת בגזל דאחרים אע"כ דאף בגזל דאחרים לחוד אינה מקודשת מיהו באמת דברי הפ"י אינם לענ"ד דאל"כ מנ"ל דבגזל דידה לחוד אינה מקודשת דילמא התם טעמא משום גזל דאחרים וכיון דלא קנתה גזל דאחרים אינה מקודשת אף דאיכא נמי גזל דידה וא"כ לפי מה דפסקינן בירושלמי דצריך לשלם לה גזילותי' א"כ אף היכא דמקודשת בגזל דאחרים לחוד מ"מ כיון דאינה מקודשת בגזל דידה אפי' גזל דאחרים לא מהני מיהו בלא"ה כ"ז אינו רק היכא שהיא ידעה שהוא גזול אבל הכא שבאמת לא ידעה היא כלל וסבורה היתה שמקדש אותה בכל החפץ ולא כן הוא כי חלקה ג"כ מעורב בו והוא לא קנה את חלקה ביאוש כיון שבאמת עדיין לא ידעה לא נתייאשה כלל ובלא"ה אפי' בגזל דאחרים צדדנו כמה צדדים לומר דאינה מקודשת אלא דלשיטת הב"ח הוא דמקודשת מדרבנן ואיכא למימר דבנ"ד אפי' הב"ח מודה דבאמת לכאורה מה"ת נאמר דסתמא יאוש בעלים כיון דלא שמעינן דאייאש ה"ל דברים שבלב אלא די"ל דאיכא אומדנא דמוכח מדחזינן דאין הבעלים מרדפין אחריו ועפ"ז יישבנו ג"כ דברי הרמב"ם דבעינן נודע שנתייאש ואין להאריך בכאן אבל בנ"ד ליכא הוכחה זאת דהא תיכף מיד שחטף הלך ונתנו ליד האשה שהיא שותף שלו א"כ לא הי' בדעתו כלל להתייאש כיון שנתן הדבר ליד שותף שלו וגם דלכאורה הדעת נוטה כהט"ז דכל שיש לו ראי' כגון שנעשה בפרסום לא מייאש ודמי למה שאמרו בב"מ גבי תקפה א' בפנינו דלא ה"ל למצוח דקסבר הא חזו רבנן. מכל הלין טעמי היה נראה שיש להתיר האשה הזאת למינסב לעלמא כנלענ"ד להלכה אבל לא למעשה עד שיסכימו בדבר גדולי הדור. הכ"ד זעירי מן חבריא מחוו קידה קמי רבנן ותלמידיהן. תרי בני אחי הק' שמואל בהגאון המפורסם מוהר"ר אלכסנדר סענדר מרגליות נ"י: הק' אפרים זלמן בהרב המאה"ג המפורסם מוהר"ר מנחם מאניש מרגליות נ"י: