אור ברסלב

תשובות בית חדש· רבי יואל סירקיש [הב"ח]

החדשות

הישנות

סימן א

שאלת הלכה למעשה במי שגזל או גנב מחברו לחם מותר לברך עליו תחלה וסוף או אסור לברך.

תשובה כבר התחבטו בזה הראשונים והאחרונים בטור אורח חיים ובבית יוסף סימן קצ"ו ואע"פ שהרב ז"ל פסק באכל דבר איסור אעפ"י שאינו אסור אלא מדרבנן אין מזמנין עליו ואין מברכין עליו לא בתחלה ולא בסוף קבע ההלכה כהרמב"ם סוף פ"ח מהלכות ברכות. מ"מ נראה לחלק בין דבר האסור מצד עצמו כגון טבל ונבלות וטרפות וכיוצא בהם ובין דבר המותר מצד עצמו אלא שנטפל אליו איסור גזלה וגנבה. וזה התבאר מהגמרא בריש פ' הגוזל קמא ראב"י אומר הרי שגזל סאה חטים טחנה לשה ואפאה והפריש ממנה חלה כיצד מברך אין זה מברך אלא מנאץ ועל זה נא' בוצע ברך ניאץ ה' ולאביי הוה טעמא משום דשינוי במקומו עומד ולרבא שינוי ודאי קונה אלא דלענין ברכה הו"ל מנאץ משום דהוה מצוה הבאה בעבירה ויש לתמוה אמאי איצטריך לי' למיתני אפאה והרים ממנה חלה הלא משע' גלגול מתחייב בחלה ותירצו התוספת דרבותא קמ"ל דאעפ"י שעשה כל השינויים אפ"ה הוה מנאץ א"נ משום דהיכא דאין תחלתו עיסה אין מתחייב בחלה עד אחר אפי' נקטי' הכי. יש להקשות לתירוץ הראשון מאי רבותא איכא טפי בהרבה שינויים דאי שינוי במקומו עומד אפילו בהרבה שינויים נמי במקומו עומד ואי שינוי קונה אף בשינוי אחד נמי קונה. ותו דאם איתא דאיכא סברא לחלק בין שינוי אחד להרבה שינויים א"כ קשה מנ"ל לראב"י דקרא משתעי בהרבה שינויים דלמא לא הוה מנאץ אלא היכא דטחנה ולשה אבל היכא דאפאה לא הוה מנאץ ועל התירוץ השני נמי קשה מאי דוחקי' לאוקמי' לקרא להיכא דאין תחלתו עיסה הו"ל לאוקמי' לקרא בסתם עיסות דתחלתן עיסה וממילא הוה ידעינן היכא דאין תחלתו עיסה והפריש חלה לאחר אפי' דהוה נמי מנאץ. (ג"כ מגדול א' וז"ל וא"ל דלא הוה ידעינן היכא דאין תחלתו עיסה והי' צריך להפריש אחר אפי' דהוה מנאץ משום דקנאה בשינוי אפי' א"כ קשה מנ"ל באמת דמיירי באין תחלתו עיסה ואף [אחר] אפי' הוה מנאץ דלמא לא מיירי אלא בתחלת עיסה דחייב מיד דלא קנאה בשינוי לכך הוה מנאץ וק"ל עכ"ה). לפיכך נראה דס"ל לראב"י דאע"ג דבוצע ברך פירוש גוזל ומברך כמו כל בוצע בצע כדפירש רש"י מ"מ מדלא קאמר קרא בפירוש גוזל ומברך אלמא דתרתי משמע, משמע לשון גוזל ומשמע לשון בציעת הפת כי פתות אותה פתים תרגומו בצע יתה בצועים ועל דרך זה יש מפרשים בצע כסף לא לקחו חתיכ' כסף. ואתא קרא לאוריי דמי שגוזל ומברך בשעת בציעת הפת הרי זה מנאץ ובברכת המוציא לא איירי קרא כיון דמדאורייתא אינו חייב לברך לפניו אלא לאחריו וע"כ דבברכת חלה קאמר קרא היכא דלא הפריש ממנה אלא לאחר אפי' ואם תאמר היא גופא קשיא אמאי נקט לשון בציעה לאוריי דבמפריש בשעת בציעה קא מיירי י"ל דאתא לאוריי דדוקא באותה ברכה דבשעת בציעה הוה מנאץ אבל בברכה שלאחר אכילה לא הוה מנאץ. וה"א בירושלמי סוף פ"ק דמסכת חלה תני מצה גזולה אסור לברך עלה א"ר הושעיא ע"ש ובוצע ברך ניאץ ד' א"ר יונה הדא דתימא בתחלה אבל בסוף לא דמים הוא חייב לו ר' יונה אמר אין עבירה מצוה רבי יוסי אמר אין מצוה עבירה אמר ר' אילא אלה המצות אם עשייתן כמצוותן הן מצות ואם לאו אינן מצות הרי מפורש דלאחר המזון יכול לברך ואינו בכלל מנאץ דכיון דנעשה דמים אצלו הו"ל מכורה. ובהכי מתיישב הא דתני מצה גזולה משום דלא ניחא לי' לפרש במפריש חלה לאחר אפי' דכבר משעת גלגול מתחייב בחלה לפיכך מוקי לי' לקרא במצה גזולה דכיון דמדאורייתא חייב באכילת מצה לילה ראשונה א"כ שפיר קאמר בוצע ברך דהגוזל מצה ומברך עלה בשעת בציעת המצה הרי זה מנאץ וקאמר ר"י הדא דתימא בתחלה אבל בסוף לא דמים הוא חייב לו בתמי' וא"כ אינו מנאץ ונראה בעיני הא דקאמר ר"י בתר הכי אין עבירה מצוה לא אתי אלא לפרושי טעמא דמלתא דהא דקרי לי' קרא מנאץ ולהכי אסור לברך עלי' בתחלה היינו משום דאין עבירה מצוה כלומר דכיון דהמצה גזולה לא קיים באכילה זו המצוה שנצטוה בערב תאכלו מצות וא"כ מה שמברך עלה על אכילת מצה הוה לה ברכה לבטלה לכך אסור לברך עלה ורבי יוסי קאמר אין מצוה עבירה נראה דס"ל דמצוה ודאי איכא וחייב לברך על אכילת מצה אלא דקרי לי' קרא מנאץ משום דאין מצוה עבירה כלומר אין המצוה נקראת מצוה בשלימותה אא"כ אין בה עבירה ומייתי לה ר' אילא ראי' מקרא דאלה המצות אם עשייתן כמצוותן הן מצות ואם לאו אינן מצות, כלומר דאם עשאן כמצוותן הרי הם מצות בשלימותן וכיון דהמצה גזולה אם כן אין המצוה בשלימותה הלכך קרי לי' מנאץ ומברך עליה על אכילת מצה בשעת בציעה והשתא התיישב במאי פליגי ר' יונה ור' יוסי דלרבי יונה אסור לברך עלה על אכילת מצה ולר' יוסי אין איסור אלא דהו"ל מנאץ אבל בברכה שלבסוף לא פליגי דלכ"ע דכיון דדמים הוא חייב לו נעשה עליו מלוה ואין זה מנאץ ונראה דהרמב"ם נמי לא קאמר שאין מברכין לא בתחלה ולא בסוף אלא בדברים האסורים באכילה מצד עצמם ואף בזה נחלק עליו הראב"ד אבל בדבר שמותר מצד עצמו אלא דאסור משום גזל לא איירי בי' ואע"ג דמדברי הרא"ש ריש פרק ג' שאכלו נראה דס"ל דאין לחלק שהרי הביא ראי' מההיא דגזל סאה אלמא שחייב לברך אלא דברכתו הוי ניאוץ נלפע"ד שלא ראה הרא"ש הירושלמי הנזכר שאלו ראהו לא היה כותב כן שהרי מפורש דאינו אפילו מנאץ שהרי דמים הוא חייב לו ועוד נראה שמ"ש הרא"ש משמע שחייב לברך אלא שברכתו הוה ניאוץ נראה דדקדק הרא"ש דאם איתא דאסור לו לברך קרא למה לי היכא דעבד איסורא דמנאץ הוא הא פשיטא דבכל איסורין שבתורה הו"ל מנאץ כשעבר עלי' אלא ודאי דאמ"ג דחייב לברך אלא דאעפ"כ הו"ל מנאץ והרב ב"י כתב לפרש בירושלמי דלרבי יוסי ור' אילא בסוף נמי אינו מברך על מצה גזולה הנה כת' דרכו של הרא"ש דאין לחלק בין גזל לשאר איסורין וכתב לפרש הירושלמי עפ"י דעת הרמב"ם דגם לבסוף אין לו לברך ושרי לי' מארי' דחידש מדעתו פלוגתא בלבסוף ולא משמע הכי כלל אלא ר' יוסי ור' אילא לא קאי אלא אברכה שבתחלה והכי מוכח להדיא בגירסתנו בירושלמי דפליגי בה ר' יונה ור' יוסי דמר קאמר אין עבירה מצוה ומר קאמר אין מצוה עבירה דאי אפשר לפרש אלא כדפרישית אבל בלבסוף לא פליגי וא"כ בע"כ דלדברי הכל יש לחלק בין איסור גזל לשאר איסורין דלא כהרא"ש והא דמביא ב"י מדתניא בתוספתא דמאי פרק ב' כיוצא בו לא יושיט ישראל אמ"ה לבני נח ולא כוס יין לנזיר שאין מאכילין את האדם דבר שהוא אסור לו ועל כולם אין מברכין עליהם ואין מזמנין עליהם ואין עונין אחריהם אמן אין מזה ראי' לגוזל וגונב כדפרישית גם רש"י ורבינו יונה לא פירשו דאין לברך אלא בדברים האסורין מצד עצמן ועל דרך זה הביא הרשב"א ראי' מדתניא פרק ב"מ הדמאי כו' דבשאר איסורין ודאי אין לחלק בין ברכה שבתחלה לברכה של בסוף אבל בגוזל וגונב שפיר יש לחלק דבתחלה אסור לו לברך לרבי יונה דבירושלמי ור' יוסי פליג עלי' וס"ל דחייב לברך אלא דהו"ל מנאץ אבל בלבסוף לד"ה חייב לברך ואינו אפי' מנאץ דדמים הוא חייב לו ובברכה שבתחלה נלענ"ד דהלכה כר' יוסי דהכי ס"ל לרבא בפרק הגוזל דשינוי קונה וחייב לברך אלא דהו"ל מנאץ לגבי ברכה משו' דהו"ל מצוה הבאה בעבירה והכי פסק באשיר"י מיהו דווקא בגוזל חיטים וטחנן ולשה ואפאה דהו"ל שינוי בידו אבל בגוזל לחם אסור לו לברך בתחלה כיון דלא קני לי' בשינוי ומצה גזולה דבירושלמי מיירי דוקא בגזל סאה חיטים וטחנה כו' ובהא דוקא פליגי אבל בגזל מצה אפוי' נראה כיון דלא קנאה בשינוי לד"ה אסור לו לברך בתחלה (נכתב בצדו מגדול א' נ"ל בא' שנשבע או נדר שלא יאכל איזה דבר ועבר על שבועתו ואכל נ"ל ג"כ דחייב לברך לבסוף כיון דמיד שאכלו עבר כבר על שבועתו ועושה איסור חייב לברך אחר אכילתו דהוי כמו שאחר שאכל גזלה דחייב לברך בסוף ומיהו לכתחלה אין לברך דאז בשעת ברכה רוצה לעשות איסור דע"מ כן מברך לאכול ולעשות איסור לכן אין מברך בתחלה ולבסוף יברך וצ"ע עכ"ה) אבל לבסוף יכול לברך ואינו אפילו מנאץ אפי' גזל מצה אפוי' כתבתי וחתמתי הק' יואל בלא"א מוהר"ר שמואל זלה"ה ו' אב שפ"ד.

סימן ב

מה ששאלת ברופאי ישראל שמחללין שבת במה שהולכין לחולי עכו"ם בשבת וסכין אותם ומשמשין בגופן ועושין להם אפיקטוזין באצבעו או בסם וחלקת בין התחילו להתעסק בהם קודם שבת בין לא התחילו גם לצוות לגוי לעשות ככה או לצוות לעשות מרקחת נראה דאסור כי אמירה לגוי שבות ואצ"ל לצוות לבשל סעלסא וכיוצא בו בשבת דאסור ונסתפקת שמא מפני הסכנה ודרכי שלום מותר בשכבר קבלו לרפאותם. נלע"ד שיש לחלק בדבר דהיכא דלא מצי לאשתמוטי מלילך אצלו בשבת ואיכא משום איבה או קצת סכנה כגון ראש עירון או שאר פריצים ושרים פשיטא דמותר לילך אליו ואעפ"י דאית בי' איסור מדברי קבלה מדכתיב ממצוא חפצך חפציך אסורין מ"מ בהליכה גרידא או בדבור של חול דאית ביה איסור משום ודבר דבר אין לאסור בכה"ג וכי היכא שהתיר במרדכי על שם הא"ז לתת חפץ לגוי או לשלוח לו ע"י גוי היכא דאיכא משום דרכי שלום או בגוי אלם וכן פסק בש"ע א"ח סימן שכ"ה אבל לסוך אותו ולמשמשו דעושה מעשה בידים וכן אפיקטוזין באצבעו או בסם פשיטא דאסור דלא עדיף הרופא ממילדת ידועה שמתעסקת בכך ולא מצי לאשתמוטי ואיכא איבה וכדפי' הרשב"א ואפ"ה אסיק אביי יכולה למימר דידן דמינטרא שבתא כו' כדאיתא ריש פרק אין מעמידין וכן פסקו כל הפוסקים ופירש לשם הר"ן דמיירי אף בדברים שאין בהם חילול שבת אפ"ה מצא אמרה דבכל אולדי איכא חילול שבת ולדידן מחללין שבת כדי שישמור שבתות הרבה וא"כ אפילו אם תימצי לומר דבמה שסך הרופא אין בו חילול שבת כגון במקום שרגילין לסוך אף כשהם בריאי' וסיכה הוא דבר מועט וגם אינו מעורב בחמין אלא שמן לבדו שבזה יוצא שני התירוצים של הרמב"ם והתוספות אהא דבפרק ח' שרצים דמתיר לשם לסוך שמן ע"ג מכה ובפרק ר"א דמילה פסקינין הלכתא כשמואל דאסור ליתן שמן ע"ג מכה אפ"ה כיון דמצי לאשתמוטי למימר דבכל סיכה איכא חילול שבת מיהו לדידן מחללין בו אסור לסוך ואצ"ל אם אין אנו רגילין לסוך שמן כשהן בריאים דפשיטא דאית ביה חילול שבתא וכמ"ש מהר"י קארו בא"ח סימן שכ"ז כ"ש המשמוש באפיקטוזין ביד או בסם דפשיטא דאסור לבר ישראל לחלל עליו את השבת כיון דמצי לאשתמוטי לומר דידן דקא מינטרא שבתא כו' ומגזם עליו אין ספק דאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש ומותר לחלל שבת כדי להציל נפשו מיהו כל דאפשר לשנויי משנינן כדאיתא בפרק מפנין גבי יולדת אכן צריך הרופא לעשות את שלו תחלה לומר דאין אנו רשאין לחלל את השבת כו' אבל אם הרופא יכול לאשתמוטי מן הגוי אלא שעושה כן להנאתו כדי למהר רפואותו גדול עונו מנשוא דלא זו שעובר על ממצוא חפצך ודבר דבר אלא עובר גם על כמה איסורים שאסרום משום שחיקת סממנים ולפעמים יבא ג"כ לידי איסור דאורייתא אבל אם אינו עושה בידים אלא מצוה לגוי לעשות ככה או לעשות מרקחת או סעלסא בזה יש לחלק בין היכא שהשמן והמרקחת והסעלסא היא של ישראל הרופא ובין היכא שהיא של גוי דהיכא דהוה של ישראל הרופא אסור משום אמירה לגוי שבות שהרי הגוי עושה מלאכה בשל ישראל אבל אם השמן והמרקחת והסעלס' הוא של גוי מותר לומר לגוי תעשה כך וכך דאין אמירה לגוי שבות אלא כשמצוה לעשות בשל ישראל וכן מוכח בפ' הפועלים מהך דקמיבעיא לי' מהו שיאמר אדם לגוי חסום פרתי ודוש בה כו' משמע דבחסום פרתך ודוש בה תבואתך לא קמיבעי' לי' דפשיטא דשרי וכן פסק הגהת המרדכי פרק ה' ממסכת שבת וכן פסק הנימוקי יוסף פרק הפועלים דהא דתניא במכילתא דבמלאכת הגוי ליכא משום אמירה התם בשאינו עושה בשל ישראל כלום ואצ"ל דבנ"ד אסור טפי משום שהישראל נהנה ממנו שיתן לו שכר דהא בהגהת מרדכי הנז' כתוב לפי דעתו דכל אמירה לגוי אסור בכל האיסורים הא דמותר לומר לגוי שיאכל גיד הנשה וגם מעשים בכל יום שאנו מאכילים לעבדינו ניקור בשר ונבלות וטרפות היינו לפי שבאכילת הגוי הדבר מוכיח ונראה שהגוי להנא' עצמו מכווין וחשבינין לי' כאומר לגוי עשה מלאכתך אלמא אע"פ שהישראל נהנה במה שיאכלו עבדיו ושפחותיו אפ"ה שרי כל היכא דחשבינן לי' כאומר לגוי עשה מלאכתך ובנ"ד נמי היכא שהרופא ישראל מצוה לגוי או לעבדו לעשות לו מרקחת או לבשל לו הסעלסא או לסוכו בשמן והוא משל גוי אין ספק שהגוי עצמו או עבדו להנאת עצמו הוא מכוין וחשבינן לי' כאומר לגוי עשה מלאכתך ואע"פ שמדברי התוספות וכל שאר הפוסקים מבואר דבניקור בשר ונבילות וטרפות בלאו הך טעמא שרי להאכיל לגוי ואף לתחוב נבילה בפיו שרי כיון דאינו מוזהר עלי' ולא קאסר מהר"ם ז"ל בהג"מ פ"א מהל' מאכלות אסורות לקנות נבלה להאכילה לעבדו ולשפחתו אלא מטעם שעושה סחורה בנבלות וטריפות אבל כשנזדמנה נבלה לישראל מותר להאכילה לעבדו אף לתוחבו בפיו וכן מפורש בתוספות פ' הפועלים וכן מוכחת שיטת ההלכה פ"ק דע"ז בלבונה זכה ובשאר דברים דאין אסור למכור לגוי אלא בדבר שגוי מוזהר עלי' דאית בי' משום לפני עיור ודלא כהג"מ הנזכר דמשמע שאינו מתיר אלא מטעם דהוי כאומר לגוי עשה מלאכתך מ"מ פשוט מיהא הך מלתא דכל היכא דמוכח ונראה דהגוי כיון להנאתו חשבינן לי' כאומר לגוי עשה מלאכתך ושרי וא"כ בנ"ד יזהר הרופא הישראל שימכור המרקחת והסעלסא והשמן להגוי קודם השבת במכירה גמורה ואח"כ יצוה לגוי שיעשה בשלו כך וכך ע"י עצמו של גוי או ע"י עבדו ואף בשבת עצמו יכול לצוות לעשות כך וכך ואע"פ שנהנה הישראל מזה לית לן בה דאין איסור אמירה לגוי שבות אלא בשל ישראל כגון בשל לי עשה לי צרכי או אפי' הילך בשר שלי ובשל לך אבל באומר בשל לך משלך אין בזה איסור כל עיקר וכ"כ התוספות והרא"ש בפרק הפועלים ופסק כך בא"ח סימן ש"ז בש"ע שם סוף הסימן וע"ש והי' לי עוד להאריך בחידושים בדבר הזה אלא לצורך שאלתך יספיק זה המעט לפענ"ד כתבתי וחתמתי שמי הק' יואל:

סימן ג

אדרת צמרת גולת הכותרת מופת הדור צרור המור מזה בן מזה חכם עדיף מנביא וחוזה עוקר הרים וטוחנן זה בזה מחזה השם יחזה. ה"ה מחותני ע"ה יושב בשבת תחכמוני מאיר עיני הגולה לו דומי' תהלה לו שם בשלישים יוצא באוכלסא בא באנשים אם אמרתי אספרה שבחו כמו הנה לא ידעתי ספורות למו ר"מ ור"ג נ"י פ"ה מרנא ורבנא יואל יצ"ו כו' שוב אהובי לא זכיתי מימי לישא וליתן עם מעכ"ת בענין זה לא בהיותי לפניך בק' בריסק דליטא ולא בק"ק לובלין כ"א דרך העברה בעלמא במה שתמהתי מימי על מבואות שלנו העקומות או העשוים כנדל אשר כתבו רוב המפרשים ז"ל גם האחרונים שצריך תיקון בעקמימותו לפחות בלחי וכתב הרא"ש דאפילו מבואות הפתוחים אלו לאלו צריכין כולם תיקון בעקמימותן ואין אנו נוהגין כן בכל הקהלות חוץ מה שראיתי בימי בחרותי בלובלין בימי הגאון האלוף מ"ו מו' מאיר זצ"ל שמבוי א' ראיתי תיקון בעקמימותו ועל שאר המבואות לא נתתי אל לבי אלא שקטן הייתי ואין מביאין ראי' מן הקטן ותמהתי על המראה למה לא נתנו גדולי הדור אל לבם לתקן המעוות ואמרתי אל לבי אולי יען כי מבואות שלנו יש להם דין חצירות אפשר אין בו דין מבוי עקום אם הי' בו שבילין כמבואות ומצאתי בס' תה"ד סי' ע"ד אשר משם מקור הדין דמבואות שלנו דין חצירות להם ואין בידי עתה ספר תה"ד אלא שהעתקתי התשובה זה ימים כי נשאתי ונתתי בזה עם הרב האב"ד כמוהר"ר זלמן שור יצ"ו ואני כתבתי לו כי מוכח בת"ה סימן הנ"ל דאין למבואות דין חצר אלא במוקפין חומה כי רוב עיירות בישב ולבסוף הוקף והוא השיב לי שאין שם רמז מזה ולכן העתקתי כי כתב שם שתמה מימיו למה מבואות שלנו מתוקנין בצ"ה אפילו בפחות מיו"ד והשיב דכן ראוי ונכון יען יש רוב עיירות שלנו מוקפות חומה כו' א"כ מוכח דעיירות שלנו דאין מוקפות חומה אין להם דין חצר ואף אם נחזיקם כחצר לחומרא לענין צ"ה לא נחזיקם לקולא לענין מבוי עקום שיהי' פטור כחצר אבל לפי האמת נראה דמתשובה א' שהעתיק הב"י בסוף סימן שצ"ב בשם חזה התנופה מבואות היהודים כו' עד שאין כל העיר כחצר א' אע"פ שמוקפות חומה הרי משמע דגם בעיר המוקף חומה יש לו דין מבוי עקום והרב הנ"ל השיב לי דברים שאינם נכונים בעיני כי כתב מאחר שאנו מתקנין מבואות שלנו בצ"ה נשתקע שם לחי מאתנו אפילו בעקמומית ואני אומר ישתקע הדבר ולא יאמר הרי בגמר' נמי אע"פ שתקנו בצ"ה במפולש הי' צריך לחי בעקמומית ועוד הרי דגם בחצר שאין בו תיקון לחי צריך עכ"פ תיקון עקמומית ועוד שהוכחתי שאין לו דין חצר אלא במוקף חומה ואם אנו מחזיקים כחצר לחומרא נחזיק לקולא לענין מבוי עקום והוא השיב דהטעם שיש לו דין חצר כי הרבה תנאים יש בדיני מבוי ומאחר שאין אנו מדקדקים בכל התנאים לכן עושים לחומרא וכל אלו הדברים אין בהם טעם כי מוכח בת"ה כי טעם אחר יש כמ"ש לעיל גם אין לתרץ מאחר שאין טעמו של רב במבוי עקום כ"א מטעם מפולש ומפולש גופא הוה דוקא במפולש לר"ה ועכשיו אין לנו ר"ה אף כי מחמירין במבוי גופי' לעשות צ"ה במבוי עקום לא מחמרינן וכן השיב הרב ה"ל ולי נראה דאין זה נכון דמוכח מתשובת הר"ן שהביא הב"י סי' שס"ד והיא בתשובת הר"ן סי' ע"ב לא יפה עשיתם כו' עד והוה כההיא דאמרינן בעירובין מבוי המפולש כו' עד דקי"ל כרב דאמר מבוי עקום כו' הרי שפסק דגם בכרמלית יש דין מבוי עקום כמו במפולש לר"ה אלא שהוא ז"ל פסק כר"י דא"צ תיקון בעקמומית ולכן השמיט הב"י ז"ל דברים אלו והביא סוף התשובה דאין קי"ל כרש"י ז"ל מ"מ מדבריו נשמע דדין מבוי עקום יש גם בכרמלית מכאן וכרמלית מכאן וכ"מ מדברי הריב"ש שהביא הב"י תחלת סי' שס"ד אם המבואות עקומין עד דינו ככרמלית משמע דדין א' להם מדגבי ר"ה כתב דעקומין דינם כמפולשין ולא כתב דבכרמלית לא הוה הכי משמע דבזה אין חילוק אלא בתיקונם יש חילוק ופשוט הוא וכ"כ בש"ע דין מבוי עקום ודין מבוי העשוי כנדל אף דאין לנו ר"ה גם א"ל שאנו נוהגים כר"י בעל התוספת חדא דאין נכון לעשות נגד רוב הפוסקים ועוד דבמבוי כנדל משמע דלא פליג אף כי שרשו מדין מבוי עקום משמע דמודה וכן משמע מדברי ה"ה פרק י"ז מהל' שבת דגבי מבוי עקום הביא דברי הרשב"א שפסק כר"י וגבי דין כנדל הביא דברי הרשב"א וכתב שחולק בדין דלת משמע קצת דמ"מ בתיקון עקמימות מודה כללו של דבר אין למצוא היתר כלל וכמדומה שראיתי בליקוטי מהר"י ווייל ז"ל לתרץ דין מבוי עקום והביא דברי הגמ"י דתיקון שלנו אינן רק סילוק רשות ואינם בידי ונראה דגם זה מיירי במוקף חומה וכמדומה דמזה מיירי בהג"מ ואדוני אם יכנסו דברי באזניך אזור כגבור חלציך וקום כי עליך הדבר כי עיני כל ישראל אליך כי מופת הדור אתה ולמה נניח לחלל שבתות בפרהסיא הלא ידע כבוד אדוני מ"ש הרא"ש בתשובה על א' שלא רצה לתקן המבואות בצ"ה וכתב שאלו הי' בימי סנהדרין הי' נידון כזקן ממרא וגם צוה למסור ממונו למלכות כדאית' התם ובא ברוך ה' ותלמודך וראיותך ונימוקך עמך ואני אהיה כסניף למכ"ת ולפי דעתי יש לי עוד ראיות ואולי מיני ומינך יתקלס עילאה לבטל המנהג וכבר בטלתי בעירי ותקנתי כל העקמומי': עוד תמוה בעיני על מה שתמה מכ"ת עלי מה שהוריתי שמחויבים כל האורחים להניח עירוב חצירות ולא ידעתי מה הוא התימה הלא מבואר גבי ה' חבורות ששבתו בטרקלין דאם שרוין בחדרים ועליות ממש צריכין עירוב לכ"א וה"ה נראה פשוט דאף אי אין עמהם דיורין בחצר צריכין עירוב דחד טעמא הוא לתרווייהו כיון דכ"א נראה כבית בפ"ע דאם הי' כחד בית פשיטא דלא היו צריכין כ"א עירוב א' אף אם היו דיורין עמהם בחצר דהוי כבית שמניחין בו עירוב דהא בברייתא מדמה להו להדדי וכ"נ מדברי הטור שכתב דין וכן אם אין עמהם דיורין בדין חלוק מחיצות משמע דגבי חדרי' ועליו' פשיטא דצריך וגדולה מזו אני אומר דגם על העלי' צריך עירוב דמ"ש מה' עלי' פתוחין למרפס' דצריך כמבואר בסימן שע"ה וזיל בתר טעמא דעירוב חצירות מטעם דכל בית נראה כרה"י וחצר כיון דרשות כולן בה נראה כר"ה וה"ה זה ודוחק לחלק יען כי מקורה דא"כ חצר מקורה יהא פטור מעירוב וכ"נ מהתשובה שהביא הב"י בסי' שפ"ב בשם שבולי לקט גבי בתים שבספינה אף דספינה יש לה מחיצות והוה כבית א' צריך עירוב ושכירות מן הגוי וכן אני נוהג מימי כשאני בלובלין וכן מצאתי בתשובת הגאון מהרש"ל סי' י"ח וכן הקשיתי למורי בלובלין על שאנשי ק"ק קראקא מטלטלין בעיר דנראה שאיסור גמור הוא כי צריכין עירוב עם האורחים כדאיתא בגמרא גבי ריש לקיש ותלמידי רבי חנינא דהיו אורחי' והוצרכו שכירו' ובמטו ממורי השיבני על כל דבר ודבר גם על דין חליצה אשר תשובתי בידי מכ"ת שנתתי לו בלובלין ויצוה להעת' וישלח לי תשובתי הכל ע"י גוי זה כי הבטיחני לשלוח לי תשובתך הרמה ובכן שלום כבוד מורי ושלום תורתו יגדל עד למעלה בקרב כל ישראל ויאריך שנותיו בנעימים כחפץ נפשו וכחפץ תלמידו ד"ש וטובתו כל הימים מחותנו יושע בלא"א מו' יוסף ז"ל:

סימן ד

על ההתר שנהגו בק"ק שידלוב שנהגו לטלטל בכל העיר בשבת ובבתי הגוים וסמכו על מור' שלהם בשנת שס"ב שכתב ז"ל שכרנו רשות של כל הבתים של המקום דכאן עיר שידלוב מהפקיד שכירו דשכירו של המלך יר"ה עד נ' שנה דהיינו עד חג הפסח ת"ח לאלף הששי עכ"ל נראה באין ספק שהמורה הורה הוראתו עפ"י הגה בש"ע סי' שפ"ב סעיף י"א שכתב וז"ל שכירו של שכירו ולקיטו של בעה"ב הוא כשכיר של בעה"ב עצמו עכ"ל הגה ואלו ראה המקור שממנו נובע ההגה לא מילא לבבו לשכור רשות כל בתי העיר מהפקיד כי הבדל גדול יש בין שכירו ולקיטו של בעל החצר שהאדון עצמו משתמש בחצר והתם ודאי נעשה שכירו ולקיטו כשלוחו ויכול להשכיר את החצר משא"כ בשר העיר שהוא נתמנה לאדון ושר מפי המלך שאינו משתמש בבתי העיר ואין לו כח עליהם כ"א ליקח מס מבתי העיר ולא עדיף ממשכיר היכא דלא מצי לסלק לשוכר עד זמנו דאיתא להדיא בפרק הדר בעובדא דריש לקיש ורבי חנינא דלא אגרינן מיני' דמשכיר וכן פסק להדיא הרשב"א בתשובותיו סי' תרכ"ו כו' (כל דבריו בתשובה זו כבר הם כתובי' על ס' הב"ח סי' שצ"א כל הסי' משם תדרשנו לכן לא העתקנוה פה רק בשביל דבר שנתחדש בה) בהא סליקנא ובהא נחיתנא שלא ניתן המורה הנזכר לאמת וצדק כמ"ש שכרנו רשות כל הבתים של המקום כו'. שאין לנו לשכור רשות כל הבתי' להכניס ולהוציא לבתי הגוים רק יש לשכור רשות המבואות שיוציאו ויכניסו מבתי היהודי' זה לזה דרך המבוי דבזה יועיל שכירות מאדון העיר או משכירו ואם לא היו השכירות רק רשות כל הבתים של המקום כו' כאשר כתוב בלשונו הנה צריך לחזור ולשכור מהפקיד רשות בכל מבואות העיר וגם צריך לבאר בפירוש שאין מועיל שכירות זה אלא כ"ז שהמלך קיים אבל לאחר מותו בטל השכירו' אע"פ שלא כלו החמשים שנה הנלע"ד דין אמת וצדק כתבתי וחתמתי אנכי הצעיר והק' יואל בלא"א מו' שמואל זלה"ה:

סימן ה

שלמא לאהובי ר"מ פלפלא חריפתא מו' מרדכי נ"י מכתב מעלתו קבלתי בדבר האבל תוך יב"ח אם נתחייב בהסיבה כי שמעתי מפי מגידי אמת על שם רב א' בארצינו שפסק הלכה למעשה שאין צריך ודעתך נוטה שצריך וראייתך ברורה דאלו הי' הדין נותן דאינו צריך לא הי' שותקי' המחברים מלבאר זה בפירוש. הנה ודאי כן הוא לפי דין התלמוד דהסיבה מצוה הוא מדברי סופרים כדתנן ריש פ' ערבי פסחים אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב ופירש"י עד שיסב כדרך ב"ח ובמטה ועל השולחן והרמב"ם ז"ל פ"ז מהל' חמץ אסמכה אקרא שכתב וז"ל בכל דור ודור חייב אדם לראות א"ע כאלו בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים שנאמר ואותנו הוציא משם וכו' ועל דבר זה צוה הקב"ה בתורה וזכרת כי עבד היית ר"ל כאלו אתה בעצמך היית עבד לפיכך כשסועד אדם בלילה לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות כו' והרא"ש ז"ל והמרדכי לשם הוכיחו דאם אכל בלא הסיבה לא יצא מדתנן השמש שאכל כזית מצה כשהוא מיסב יצא מיסב אין לא מיסב לא ואם אכל בלא הסיבה יחזור ויאכל בהסיבה אלא דבשתית ד' כוסות חילק הרא"ש. והמרדכי מיבעיא לי' בכל הד' אם חייב לחזור ולשתות כמבואר לשם בטעם הדבר והנה ודאי מדמחייב לחזור ולאכול בהסיבה דמצוה היא מד"ס ואבל חייב בכל המצות תוך ז'. ועוד נלענ"ד אפי' בשאר י"ט ושבתות דהסיבה לאו מצוה היא דעתי דיכול לאכול בהסיבה לדין התלמוד וכדתניא בריש פ' מ"ש דמי שמתו מוטל לפניו דבחול אינו מיסב ואוכל ובשבת מיסב ואוכל וכן הובאה הברייתא בפ' ואלו מגלחין גם הרי"ף והרא"ש בשני מקומות אלו הביאו הברייתא בלשון הזה וכן הרמב"ם והסמ"ג ורבינו ירוחם כלם הביאו בלשון הזה ומשמע ודאי דהטעם הוא דהסיבה אינה כ"א דרך חשיבות וגדולה ותענוג ואינה בכלל שמחה שאסורה באבל ומה שאסרוהו בחול היינו טעמא דכיון דאונן הוא וצריך להתעסק בעסקי המת אם יאכל בהסיבה בקביעות ישכח עסקי המת הלכך לא התירו לו שיאכל בהסיבה בקביעות אלא אכילת עראי בלבד והיינו דאמרי' בירושלמי ואינו אוכל כל צרכו וכך פירש הר"י להדיא פ' מי שמתו אבל באבל תוך ז' דלא שייך טעם זה אפשר לומר דשרי לאכול בהסיבה לדידהו דכולהו הוי קאכלי בהסיבה בכרים וכסתות במטות אלא דבעי דווקא על מטה כפויה וההיא דרב יהודה אמר רב בפ' ואלו מגלחין מנין לאבל שאינו רשאי לישב על המטה אלא על הארץ דכתיב וישבו אתו לארץ כבר ביארו הרמב"ן בס' ת"ה והביאו הטור י"ד סי' שפ"ז דהיינו דווקא שאר כל היום אבל שעת שינה או בשעת אכילה אז יושב על המטה כפוי' הנה מבואר להדיא דבאבל אפילו תוך ז' אוכל בהסיבה אלא דבעינן מטה כפויה וממילא לאחר ז' אוכל כדרכו בהסיבה אפילו בימות החול ומכ"ש בשבתות וי"ט דאין אכילה בהסיבה דבר של שמחה ולא מכלל דברים המביאים לידי שמחה אלא דרך חירות וגדולה ותענוג וא"ל דהסיבה הוא מכלל דברים המביאין לידי שמחה דאין לך שמחה יתירה ממי שאוכל דרך חירות וגדולה ותענוג והלכך אפילו בשבתות ויו"ט אין לאכול בהסיבה כל תוך יב"ח. והא דתניא ובשבת מיסב ואוכל אינו אלא באונן דלא התחיל אבלותו עדיין ודוקא בחול אסור להסב ומשום שמא ישכח עסקי המת אבל בשבת דלא הוטל עליו עסקי מת שרי להסב דעדיין לא התחיל אבלותו אבל משיסתום הגולל דהתחיל אבלותו אסור להסב אפילו בשבתות וי"ט אלא דתוך ז' שרי כיון שההסיבה היא על מטה כפוי' לית בה משום שמחה אבל במטה שאינה כפוי' אית בה משום שמחה הא מלת' ודאי הוי אפשר לומר אליבא דהרמב"ם והרי"ץ גיאות שהסכימו דכל זמן שלא נקבר המת אינו אסור בכל הדברים שאבל אסור בהם ומשמע אפילו בשמחה שרי אבל להרמב"ן והר"ר פרץ שחולקים עליהם וסוברים דאונן אסור בכל מה שנוהג באבל ואצ"ל בשמחה דאסור ואפ"ה תני דבשבת מיסב ואוכל אלמא דהסיבה לא הוי מכלל הדברים המביאים לידי שמחה דאל"כ הוי אסור להסב אפילו בשבת לדידהו אך מלשון הטור שכתב בסי' שמ"א ואינו מיסב ואוכל כו' ובשבת וי"ט אוכל בשר ושותה יין ולא כתב ובשבת וי"ט מיסב ואוכל כלשון הברייתא משמע דס"ל דהסיבה היא מכלל הדברים המביאין לידי שמחה לפיכך אסור אף באונן לדעת הרמב"ן והר"פ והי' מפרש הברייתא לדעתם דמאי דתני ובשבת מיסב ואוכל דהיינו על מטה כפויה דהתם ודאי ליכא משום שמחה כדפרי' ומאחר דהרא"ש כתב דבאשכנז אין נוהגין במטה כפויה משום דדרים בין העכו"ם כדכ' בסימן שפ"ז לכך כ' הטור בסת' ובשבת אוכל בשר ושותה יין ולא כתב מיסב ואוכל משום דלדידן דלא כפינן המטה אין לאכול בהסיב' כך נראה מדקדוק לשון הטור וכן באגודה פ' מי שמתו ופרק אלו מגלחין כשהעתיק הברייתא כתב ובשבת אוכל בשר כו' ולא כתב מיסב ואוכל ופשיטא שאין חולקין על כל המחברים שהעתיקו כצורתה ולשונה ממש מפני שהם כתבוהו לפי דין התלמוד שהיו נוהגין בכפיית המטה והלכך בשבת אוכל בהסיבה בקביעות במטה כפוי' דלית בה משום שמחה וממילא למנהגינו שאין נוהגין בזה אין לאכול בהסיבה כל עיקר אף בשבת וכמו שדקדק הטור ובעל אגודה ז"ל ואפילו לפ"ז ודאי בליל פסח דהסיבה מצוה היא צריך לאכול בהיסיבה אע"פ שהיא מכלל הדברים המביאים לידי שמחה דאבל חייב בכל המצות אפי' תוך ז' שרי ואצ"ל תוך יב"ח כדפרישית אלא שבזה צ"ע בארצינו שאין רגילות להסב א"כ אין בהסיבה מצוה כמ"ש המחברים בשם ראבי"ה דאנו א"צ להסב וא"ל דאנן לא נהגינן כוותיה דיחידאה הוא כמ"ש בהגה"מ הא ודאי ליתא דהא מנהגינו כאגודה שכתב שבדיעבד יצא אם אכל בלא הסיבה וכדאי הוא ראב"י לסמוך עליו בדיעבד ודאי דמבואר דאנן תופסין עיקר כדברי ראב"י ומה שאנן אוכלין ושותין בהסיבה לכתחלה זה אינו נגד ראב"י דגם הוא מודה דגם עתה הוא דרך חשיבות ותענוג ודרך חירות ושמחה אלא שכתב שא"צ הסיבה דגם ישיבה כדרכו הוא דרך חירות ומ"ש בהגה"מ וז"ל ראב"י כתב שאין אנו צריכין הסיבה בזמן הזה שהרי בני חורין אין מסובין ואדרבה ישיבה כדרכו הוי דרך חירות אמנם יחידאה הוא ע"כ אין לדייק מל' ואדרבה כו' דר"ל דלכתחלה אין לישב בהסיבה אלא ישיבה כדרכו דהא ודאי ליתא שהרי בתחלת לשונו כתב אין אנו צריכין הסיבה וכו' דמשמע דאי בעי עביד הסיבה אלא ודאי כך הם כוונת דבריו דאין אנו צריכין הסיבה בכרים וכסתות שהרי בזמן הזה בני חורין אין מסובין ואדרבה ישיבה כדרכו הוא דרך חירות לעולם משא"כ בכרים וכסתות דהוי דרך חולים ואע"פ דבאינו חולה האי הסיבה בכרים וכסתות מורה על דרך חירות מ"מ בישיבה כדרכו הוי דרך חירות עכ"פ מש"ה אף לכתחלה א"צ הסיבה אבל ודאי מודה ראבי' ז"ל דבהסיבה בכרים וכסתות הוי נמי דרך חירות באינו חולה והלכך שפיר עבדינן ככ"ע דלכתחלה בעי הסיבה בכרים וכסתות מאחר דרבים חולקים על ראבי' וס"ל דאף בארצינו בעי הסיבה עכ"פ ומ"מ ודאי אנו תופסין עיקר כדעת ראבי' דבדיעבד אין אנו חוזרים ואוכלים ושותים בהסיבה כרוב גאוני' כדפרישית וכיון שכן א"כ אנו תופסין עיקר דאין בהסיבה בכרים וכסתות מצוה ולכך ודאי אם היה בהסיבה זו משום שמחה כדמשמע מדברי הטור הי' אסור לאבל לאכול בהסיבה כל תוך יב"ח אפילו בליל פסח ואם היינו מתירים לאבל לאכול בהסיבה הוי כתרי קולא דסתרי אהדדי דממ"נ אם אנו תופסין עיקר דבהסיבה מצוה היא ולכך מתירין לאבל אפי' יש בו משום שמחה א"כ בדיעבד נמי צריך לחזור ולאכול בהסיבה ואם אין אנו תופסין הסיבה במצוה א"כ לית לן להתיר לאבל לישב בהסיבה כיון שיש בה משום שמחה וקצת סמך יש דבהסיבה יש בה משום שמחה מדכתב מהרי"ל לפרש בההיא דהוה זגיגן אברכי דהדדי דדוקא כשאחד מסב על ברך דחברי' אבל להשען על ברך דידי' לא דאז נראה כאלו הוא אבל ולא דרך חירות ע"כ משמע דכל שהוא דרך חירות אינו נרא' כאבל והיינו בכלל שמחה ודאי ומש"ה יראה לענ"ד להכריע כדי לצאת ידי כל הגאונים דאין לאבל להסב במטה ליל פסח מאחר דישיבה כדרכו הוי דרך חירות כראב"י ואנו תופסין דבריו עיקר ומתוך דברי התבאר שהרב ששמעת ממנו שהורה באבל דאין צריך לעשות הסיבה משמע דאי בעי עביד לא חש לקימחי' דממ"נ אם היה סובר דאין בהסיבה זו משום שמחה א"כ וודאי אף לכתחלה חייב בה למנהגינו לכתחלה ע"פ רוב הגאונים החולקים על ראב"י ואם הי' סובר דיש בה משום שמחה כנראה מדברי הטור א"כ ודאי מחינן בי' מלעשות הסיבה כדפרישית אלא ודאי העיקר כדפריש' שלא לעשות הסיבה כל עיקר. הנלענ"ד כתבתי אני הק' יואל בלא"א כמוהר"ר שמואל ז"ל:

סימן ו

הלכות פסח

דרשת במה שמקילין לתת לחולה חמץ בפסח לשתות או לאכול חמץ ותמהת על ככה הנה דין זה תלוי במ"ש פ' כל שעה אשכחי' מר בר רב אשי לרבינא דקא שייף לה לברתי' בגוהרקא דערלה א"ל אימור דאמור רבנן בשעת הסכנה שלא בשעת הסכנה מי אמר א"ל האי אישתא צמירתא כשעת הסכנה דמיא איכא דאמרי הכי קאמר לי' מידי דרך הנאתן קא עבידנא אמר אביי הכל מודי' בכלאי הכרם שלוקין עליהם שלא כדרך הנאתן דלא כתיב בהו אכילה והכי קי"ל דשאר איסורים אין מותרין כדרך הנאתן אלא במקום סכנה אבל שלא במקום סכנה לא שרי אלא שלא כדרך הנאתן חוץ מכלאי הכרם ובב"ח שאסורי' אף שלא כדרך הנאתן אלא במקום סכנה וכך פסקו כל הפוסקים ובנ"ד נמי בחמץ שהוא אסור דאורייתא אסור כדרך הנאתן אלא במקום סכנה אבל בחמץ דרבנן מותר אפילו כדרך הנאתן אפילו אין בו סכנה אבל לאכול ולשתות כתב הר"ן לשם דאפשר דעשאום כשל תורה שלא להתרפאות מהם שלא במקום סכנה מיהו כל חולה שמאכילין לו איסור צריך שתהא הרפואה ידועה ע"פ הרופאים וגם צריך שלא יוכל לעשות הרפואה בהיתר כמו באיסור כמו שהאריך הרשב"א בתשובה העתיקו מהר"י קארו סוף סי' קל"ד וא"כ בחמץ בפסח נמי דכוותיה אם הרפואה תולה בשתיית שכר של שעורי' או שאר רפואות שעושין מחמץ אין לאכול ולשתות אלא א"כ יש בו סכנה וגם הרפואה ידועה וגם אי אפשר לעשות הרפואה בהיתר כמו באיסור כ"ז ברור ופשוט ופסק כן מהר"ם איסרלש בי"ד סי' קנ"א הק' יואל:

סימן ז

ועל דבר המת בי"ט ראשון להוליכו לבית הקברות בתוך י"ב מילין פשיטא דשרי דלית הלכתא כרבי עקיבא דתחומין דאורייתא ואף חוץ לי"ב מילין איכא פלוגתא בין הפוסקי' והרא"ש הסכים ספ"ק דעירובין דאין לתחומין כלל מן התורה אפי' כמה פרסאות וכן פסק הטור סי' שצ"ו אבל תוך י"ב מילין דהיינו תוך ג' פרסאות ליכא פלוגתא דפשיטא דאינו אלא מדרבנן לדעת כל הפוסקים ולכן שרי להוליכו לבה"ק אף בי"ט ראשון תוך י"ב מילין מיהו חוץ לי"ב מילין נר' דאין להוליכו בי"ט לפי שנ"ל ראי' ברורה מן התלמוד פ' כיצד מעברין דתלמוד שלנו נמי ס"ל כהירושלמי שהביא האלפסי ספ"ק דעירובין דאסור מדאורייתא ואין להאריך בענין זה לברר עכשיו כי אין הזמן מספיק לזה. ושלום מני עבדכם הק' יואל בלא"א מו' שמואל ז"ל: זאת התשובה היה למו' פנחס ומו' בער סג"ל מק"ק נייא שטאט:

סימן ח

תינוק שמת תוך ל' בי"ט ראשון של גליות וגמרו שערו וצפרניו מי שרי לקברו כמת גדול או צריך להשהותו עד למחר:

תשובה בא"ח ס"ס תקכ"ו כתב וז"ל מעשה שמת תינוק בן ל' בי"ט שני. ואמר הריב"ם כיון דלא הי' יודע ודאי שכלו חדשיו אין דינו כשאר מת לחלל עליו י"ט. והריב"ן הלבן אומר כיון דרוב נשים יולדות ולד של קיימא דינו כשאר מת עכ"ל. מדכתב כאן פלוגתא וביו"ד ס"ס שע"ד פסק בסתם תינוק כל ל' יום ויום ל' בכלל אין מתאבלין עליו אפילו גמרו שערותיו וצפרניו אלמא דס"ל דאפי' להר"י בן הלבן לגבי אבילות לא אזלינן בתר רובא דרוב נשים יולדות ולד של קיימא. ול"מ בבן ח' ודאי אעפ"י דגמרו שו"צ דהא פשיטא דבן ח' שלא גמרו שו"צ לכ"ע לא חי והוי נפל גמור ולא איירי בי' רבנן ורשב"ג ס"פ ר"א דמילה. אלא בבן ח' היכא דגמרו שו"צ פליגי ולרבנן אמור האי בר ז' הוא ואשתהי אשתהי: אלא אפילו בסתם ולדות דלא ידעינן אי כלו חדשיו נמי ס"ל לרשב"ג אפי' גמרו שו"צ ומת בתוך ל' או ביום ל' דיינינן לי' כנפל. והכי מוכח להדיא מדברי התוס' פר"א דמילה דף קל"ו בד"ה מימהל ע"ש וכוותי' דרשב"ג פסקינן התם ואע"ג דלכאורה משמע דלכל מילי פסקינן כרשב"ג וא"כ היאך פסק לגבי קבורה בי"ט דינו כשאר מת צ"ל דס"ל כמ"ש הרא"ש לשם בפסקיו וז"ל ותמהני אהך פיסקא (דפסקו בסתם הלכה כרשב"ג) דכרבנן קי"ל אפי' לקולא דאם אשת כהן היא אינה חולצת ומחזקינן בולד גמור להתיר יבמה לשוק וסמכינן ארוב ולדות שהן של קיימא ולא עבדינן כרשב"ג אלא להחמיר ולהצריך חליצה לאשת ישראל ולאסור בהמה שנשחטה תוך ז' ימים ולענין אבילות דקי"ל כדברי המיקל באבל עכ"ל. אלמא ודאי דה"ה לענין קבורה בי"ט מחזקינן לי' בולד גמור להתיר לקברו בי"ט אלא לגבי אבילות אזלינן לקולא וכ"ה דעת רמב"ן בספר ת"ה שער האבל שכתב שם תחלת דף מ"ז כל ל' יום אין מתאבל עליו בין גמרו שו"צ שלימים בין לא גמרו דתניא רשב"ג אומר כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל הא לא שהה ספיקא הוי וכו' ואח"כ בסוף דף מ"ח הקשה מהא דתני' ספק אחיו ספק אינו אחיו ספק בנו ספק אינו בנו מתאבל ואונן ולא מיטמא הרי בכאן ספק אבילות להחמיר כספק תורה וא"כ קשה למה הקילו בספק ולדות ונראה בעיני שלא מפני ספק של דבריהם הקילו בהם אלא שכל ספק של קיימא אין לבו של אדם דוה עליו ולא מקיים בי' ואחריתה כיום מר הלכך אין מתאבלין עליו והאריך עד הא דאמרינן בפ' יש בכור ה"מ לענין אבילו' דיום ל' כיום שלפניו דמי טעמא דמלת' כדאמרן והא דמייתי ראי' מהא דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל אע"פ שספק הנפלי' מטעם אחר נתמעט מאבילות ודשמואל אינו לענין מת ביום ל' דההיא פלוגתא לאו לגבי אבילות דיום ל' מתניא אפ"ה מייתי לי' מדשמואל לומר דלא מחמרי בה רבנן באבילות ולא אזלינן בה לחומרא אלא אפילו דיחיד במקום רבים דחינן להקל הלכך כיון דספק נפלים דאוריית' אין מתאבל עליהם לא מחמרי בי' רבנן באבילות דלקולא אזלינן בכל ספק אבילות עכ"ל ואחריו נמשך בעל הטור דפסק גבי אבילות דיום ל' ותוך ל' להקל אפי' גמרו שו"צ ולגבי קבורה די"ט משמע דפסק כסתם ולדות היינו בגמרו שו"צ דיש לו דין מת גדול כיון דרוב נשים יולדות ולד של קיימא וכדברי ריב"ן הלבן שמביאו באחרונה וכדפסיק בב"י בש"ע אכן דברי ב"י אינו מוכרח וכבר אפשר וקרוב לומר דכי היכי דפליגי ריב"ם וריב"ן הלבן בדין קבורה בי"ט כך פליגי בדין אבילות והוא דס"ל לר"י בן הלבן דלא איפסקא הלכת' כרשב"ג אלא בדלא גמרו שו"צ אבל בדגמרו שו"צ אזלינן בתר רוב ולדות לכל הדינים אפי' בדין אבילות דחייבים להתאבל עליו וכדפסק בהג"א סוף מ"ק ע"ש וז"ל והיכא דלא קים לי' בגווי' אי כלו לו חדשיו אי לאו ולא גמרו שו"צ ומת ביום ל' קי"ל דאין מתאבלין עליו עכ"ל. מכלל דבגמרו שו"צ מתאבלין עליו דאזלינן בתר רוב ולדות וא"כ בע"כ דס"ל דההוא דרשב"ג דמיירי נמי בסתם ולדות דבלא שהה הוי נפל היינו דוקא בדלא גמרו שו"צ והביאו לפרש כן משום דק"ל הא דהקשה הרא"ש דהיכ' פסק כאן כרשב"ג דהא כרבנן קי"ל אפי' לקולא דאם אשת כהן היא אינה חולצת וכו' ולפיכך פי' דההוא דאם אשת כהן היא אינה חולצת היינו דוקא כשגמרו שו"צ דמחזקינן לי' בולד גמור להתיר יבמה לשוק וסמכינן ארוב ולדות שהן של קיימא אבל רשב"ג דאיירי נמי בסתם ולדות לא מיירי אלא בשלא גמרו שו"צ דהשתא ניחא דאמר כל ששהה דכל משמע לרבות סתם ולדות כדכתיבנא בתוס' פ' ר"א דמילה דהיינו בדאיכא חדא למעליות' וא' לרעותא כגון בן ח' ודאי דגמרו שו"צ. א"נ בסתם ולדות דלא קים להו בגוויהו דכלו לי' חדשיו אלא דלא גמרו שו"צ והלכך בין בזו ובין בזו אי לא שהה ל' ימים ספיקא הוי אבל סתם ולדות וגמרו שו"צ ולד מעליא לכל הדינים אף לענין אבילות דאזלינן בתר רוב ולדות והשתא לפ"ז דקרוב הוא א"כ למאי דנהגי בכל ישראל בדין אבילות בכלל סתם ולדות דאפי' גמרו שו"צ כ' אין מתאבל עליהם אפי' מת ביום ל' וכ"ש תוך ל' א"כ בע"כ ה"ה לענין קבורה נמי קי"ל כריב"ם להחמיר שלא לקוברו ביום טוב: ותו דבפרק החולץ סוף דף ל"ו משמע מדברי התוספת ד"ה מת בתוך ל' דלבה"ג ביום למ"ד אפילו פיהק ומת לרבנן לא הוי נפל בסתם ולדות אבל תוך ל' לד"ה הוי נפל. והשתא איכא למימר דבהא פליגי לריב"ם לא ס"ל כבה"ג אלא כדכתבו תוספת תחילה דאין חילוק בין תוך למ"ד ליום למ"ד ואפי' ביום למ"ד הוי נפל. אבל ריב"ן הלבן ס"ל כבה"ג דביום ל' לא הוי נפל אבל בתוך למ"ד אפי' לריב"ן הלבן הוי נפל. ותו דהתו' במסקנתם פי' ההיא דאם אשת כהן היא אינה חולצת מיירי בדנפל מן הגג או אכלו ארי ביום ל' ובהא מילתא סמכינן ארבנן ומחזקינן לי' כולד מעליא. ומסקי התוס' ושמא לענין אבילות נמי חשיב לי' בר קיימא וכ"כ המרדכי פ' אלו מגלחין בפשיטות וז"ל והיכא דנפל מן הגג או אכלו ארי ביום ל' משמע בפ' החולץ מדברי ר"י דחייב להתאבל עליו עכ"ל והשתא לפ"ז היכא דפיהק ומת לכ"ע הוי נפל לכל הדינים אפי' מת ביום ל' כ"ש תוך ל' ומאי שקשה הא גופא טעמא בעי אמאי לא אזלינן בתר רוב ולדות. כבר תירץ ר"י שם בתוספות ובמרדכי פרק החולץ דחיישינין למיעוט המצוי כזה ע"ש. ותו אפשר לומר דלא הקיל ריב"ן הלבן לקבור בי"ט אלא בי"ט שני דבמת גדול שווי' רבנן כחול הלכך יש לנו לילך אחר הרוב ולדות אפי' פיהק ומת לכל הפירושים ודינו כשאר מת. אבל ביו"ט ראשון דאיסורא דאורייתא יש לנו לילך לחומרא מידי דהוי באשת ישראל דאזלינן לחומרא וחולצת והכי משמע מדכ' בא"ח מעשה שמת תינוק בן למ"ד ביו"ט שני דלא לחנם נקט בן ל' וי"ט שני. אבל בתוך ל' אפי' ביו"ט שני א"נ בן ל' וביו"ט א' לא מקלינן לקוברו ביו"ט וכך פי' ב"י בספרו הארוך דדוקא בל' קאמר. אלא דבארוך חזר בו וכתב דבתוך ל' נמי קוברין אותו בגמרו שו"צ נמשך אחר דעת הרמב"ן וטור וכמ"ש תחלה. ובזו דבריו האחרונים נראה עיקר ולא נקט הרמב"ם בן ל' אלא משום דנמשך אחר גירס' רש"י ור"ח וה"ג דגרסי בפ' החולץ איתמר מת ביום ל' כדכתבו התו' והמרדכי לשם ולעולם אין חילוק בין תוך ל' לל' יום. אבל במאי דכ' דהמעשה הי' ביו"ט שני נ' דדוקא ביו"ט שני קאמר ולכן אין להקל לקברו ע"י ישראל ביו"ט א' אלא משהין אותו עד למחר הנלע"ד כתבתי בקיצור הק' והצעיר יואל בן לא"א מוהר"ר שמואל זלה"ה, אסרו חג פסח שפ"ח:

סימן ט

מת לו מת ביום א' של ראש השנה ונקבר בו ביום מונה הוא ז' מיום ב' של ראש השנה או אינו מונה מיום ב' של ר"ה אלא מיום שלאחריו:

תשובה מלשון הרמב"ם ספ"י דהלכות אבל שכ' הקובר את מתו בתוך הרגל. וז"ל המקומות שעושין שני יו"ט מונה השבעה מיו"ט שני האחרון ואעפ"י שאינו נוהג בו אבילות הואיל ומדבריהם הוא עולה למנין מדכתב המקומות כו' משמע דדוקא בב' י"ט של גליות שמשתנה לפי המנהג המקומות התם הוא דעולה כיון דב' קדושת הן אבל ר"ה שעושין אותו ב' ימים בכל המקומות דקדושה אח' הם אינו מונה אלא מיום של אחריו דכיומא אריכתא חשבינין להו להני ב' יומי דר"ה. גדולה מזו כת' בה"ג היכא דמת לו מת שעה קודם ר"ה דעולה לו למנין ז' ור"ה ז' הרי י"ד וז' שבין ר"ה ליו"כ הרי כ"א ויוה"כ שהוא כרגל וחשוב כז' הרי הוא כ"ח וכו' אלמא אפי' בקובר מתו קודם ר"ה דבטל ממנו גזירות ז' ור"ה בטל נמי ממנו ז' ממנין ל' אפ"ה לא נמנה יום ב' דר"ה ליום בפ"ע להיות עולה למנין יום א' למנין ל' ואין זה אלא משום דס"ל דכיומא אריכתא הוא וכ"כ ר"י להדיא כמו שהעתיק ב"י סי' שצ"ט וכ' דדבריו הם לדעת בה"ג שהבאתי והשתא לפי דעת זו כ"ש בקובר מתו בר"ה דלא בטל ממנו כלל שום אבילות דפשיטא דאין להתחיל למנות ז' מיום ב' דר"ה כיון דקדושה א' הם וכיומא אריכתא נינהו. מיהו יש לדחות ולומר דהסברא הוא הפוכה כאשר יתבאר בסוף דברינו זה ועוד י"ל דהרמב"ם אזיל לטעמי' דמחלק בין ב' יו"ט דגליות לב' יו"ט דר"ה לענין היכא דמת לו מת ביו"ט שני דנהיג בי' אבילות ביו"ט שני של גליות אבל ביו"ט ב' של ר"ה אינו נוהג אבילו' משום דשניהם כיום ארוך הם. אבל לדעת הרמב"ן והגאונים דס"ל דאפי' ביו"ט ב' של ר"ה כיון דהוא מדרבנן אתי אבילות דיום ראשון שהוא דאורייתא ודחי לי' כמו בשאר יו"ט ב' של גליות כמבואר בסוף סי' שצ"ט. השתא לדידן נמי אע"ג דנהיגין כחכמים אחרונים דאין נוהגין אבילות ביו"ט מ"מ לענין התחלות מנין ז' אין חילוק בין יו"ט ב' של גליות ליו"ט ב' דר"ה הואיל ומדבריהם הוא עולה למנין ז'. ועוד אפשר לומר דאפילו להרמב"ם דוקא גבי אבילות היכא שמת לו מת ביו"ט שני מחלק בין י"ט ב' של גליות לי"ט ב' של ר"ה וקאמר דאינו נוהג אבילות כיון דשניהם יום ארוך הן אבל לענין שיהא עולה למנין מודה הרמב"ם דעולה אפילו יו"ט ב' של ר"ה שהרי ס"ל בקובר מת תוך הרגל דביו"ט ב' אע"ג דאינו נוהג בו אבילות מ"מ עולה למנין ז' כדכ' הרמב"ם גופא. ומ"ש הרמב"ם דבמקומות שעושין ב' י"ט כו' איכא למימר דבכלל זה ג"כ ב' ימים של ר"ה כיון דדבר תורה אינו אלא יום א' ובזמן שבהמ"ק קיים נמי לא היו עושין אלא יום א' כשבאו עדים קודם המנחה כ' לשון זה המקומות ר"ל כל המקומות שעושין ב' ימים אפי' בא"י כגון ר"ה ולהוציא ממקצת הסוברים (חסר כמו ששה תיבות) ולא נקיט לי' לדיוקא כדלעיל דא"כ הי' לפרש ולחלק בין שאר יו"ט לר"ה כדכתב אח"כ לחלק היכא דמת לו מת ביו"ט ב' בין יו"ט של גליות לר"ה ומדלא חילק כאן בפ' משמע להדיא דאין חילוק וכ"מ בהגהות מיימוני דעל מ"ש הרמב"ם דיו"ט שני עולה לו מן המנין הואיל ומדבריהם הוא כתב שכ"כ בה"ג וכו' עד וכן הי' נוהגין במגנצא. אבל רבינו שמואל הכהן משם אביו חולק ע"כ וראבי' פסק גם הוא כן היכא שקברו בו ביום אחרון. אבל קברו ברגל קודם לכן לא וז"ל הקובר מתו ביו"ט אחרון או ביום ב' דעצרת מונה ששה כו':

הנה שלא נז' שום חילוק בין ר"ה לשאר יו"ט לענין שיהא עולה יום ב' או לא יהא עולה. אלא דלרוב גאונים יום שני עולה הואיל ומדבריהם הוא ולשאר גאונים אין עולה אלא צריך לנהוג ז' אחר הרגל. וראבי' מחלק בין מת ביו"ט אחרון למת בתוך הרגל אבל לא נזכר חילוק בין ר"ה לשאר יו"ט ומשמע ודאי דלענין שיהא עולה אין חילוק דכיון דמדבריהם הוא אפי' ר"ה עולה למאן דס"ל דעולה והי' נראה פשוט לפענ"ד דלדידן דנהיגין כרוב גאונים דיו"ט ב' עולה ומונה ששה כו' אלא שראיתי בה' שמחות דמהרי"ל שכתב וז"ל ממהר"י סג"ל שהוא אינו מורה על יום ב' של ר"ה שיעלה למנין ז' אבילות (ס"א ואמר שכן הוא בממיינים) אמנם על יו"ט ב' של גליות הוא מורה שיום האחרון מב' יו"ט האחרונים הוא יעלה למנין ז' אע"ג דלא מצינו להדיא היכא שקברו תוך המועד שלא הוי יום הקבור' ביו"ט האחרון שהוא יעלה למנין ז' וכ"ה בהג"מ בשמחות סי' ק"ז עכ"ל והלשון מגומגם שכתב ואע"ג דלא מצינו וכו' שהרי הרמב"ם פסק כך להדיא דעולה וכן פסקו בה"ג ואלפסי וס"ה ורוב הגאונים. גם מ"ש וכ"ה בהג"מ כו' קשה דמאי וכן ואהיכא קאי דאמר וכן: ולבי אומר לי דהאי וכן הוא הגה וכמו השגה על מ"ש אע"ג דלא מצינו להדיא כ' וקאמר דליתא שהרי כן הוא בהג"מ וכו' ולאו דוקא הגהות מיימוני אלא במיימוני גופא נמי נמצא כך להדיא אלא דבהג"מ כתב להדיא שלשה דעות בזה כדכתיבנא. ואיך שיהי' מ"מ מבואר מדבריו שדעתו להחמיר בזה בר"ה ואולי לפי שראה שהגדולים חולקים בדין זה כדאי' בהג"מ דרך מיצוע לקח לו להחמיר בר"ה ולהקל בי"ט של גליות ומ"ש בס"א ואמר שכן הוא במיימוני אפשר שדקדק כן מדכתב המקומות שעושין כו' כדפ'. גם אפ"ל שדעתו לומר דבר"ה לא הי' הוא מורה להקל שיהי' עולה אבל מ"מ לא הי' מורה ג"כ לחומרא דלא אמר לא איסור ולא היתר. משא"כ בב' יו"ט של גליות שהי' מורה בו להקל שיהא עולה כ"ז נראה לפרש דברי מהרי"ל. אכן לפענ"ד אין להחמיר כלל כיון שלא נזכר חילוק זה לא בדברי ראשונים ולא בדברי האחרונים אלא למאן דעולה הואיל ומדבריהם הוא אף ר"ה נמי עולה דמדבריהם הוא. ולמאן דאינו עולה אפ' בשל גליות אינו עולה. ואין לדקדק ממ"ש הטור הקובר מתו לפני הרגל דיו"ט ב' של עצרת עולה למנין י"ו כיון דאנן בקיאין בקביעי דירח' ואין אנו עושין יום ב' אלא משום מנהג חשוב כחול ועולה למנין י"ו מכלל דבר"ה אינו עולה למנין דהא פשיטא דכיון דבקובר מתו לפני עצרת קיימינין דשעה א' לפני עצרת חשובה כ"כ ועצרת נמי חשוב כז' אי לאו דבקיאין בקביעי דירחא לא הי' להקל ולמנות יום שני דעצרת בפ"ע דדי לנו קולא דב' ימים של עצרת חשובין כז' והלכך בר"ה דלאו משום מנהג עושין יום ב' לא הי' נחשב בפ"ע אם היינו צריכין לחושבו אלא דאין אנו צריכין לחושבו שהרי יש ז' ימים שבין ר"ה ליו"כ וי"כ מבטל ממנו גזירת שלושים לדידן אבל בקובר מתו ברגל דלא מקילינן אלא קולא זו דמתחילין למנות מיום ב' הואיל ומדבריהם הוא אף בר"ה דהוי מדבריהם מונין מיום ב' ועוד נלע"ד אפי' הי' יו"ט שני האחרון בשבת כגון ביו"ט של גליות דהשתא לא הי' יכול לנהוג אבילות בו ביום אפי' בא"י אפ"ה עולה מידי דהוי שמע שמועה קרובה בשבת ערב הרגל דעולה לו אותו שבת למנין ז' ולמקצת רבוותא אפ' מפסיק אבילות כדכתב במרדכי ע"ש תו כת' ריב"ש והר"ם מאיגלטר"א ע"ש אבל בהא ליכא מאן דפליג דפשוט דעולה אפי' בתחלת המנין ולא כרבינו יחיאל בהגהת סמ"ק שחולק ע"ז וסובר דשבת אינו עולה בתחלת המנין. א"כ בנ"ד נמי עולה ליום יום שני אפ' הוא שבת ומונה עליו ששה:

סימן י

כתבת להשיב על מה שפסקנו להקל במת ביום א' של ר"ה דיום ב' של ר"ה עולה למנין ז' כי היכי דעולה יום אחרון של חג ויום ב' של עצרת. וכתבת דהרמב"ם לא אמר אלא באבילות יום ראשון דהוא דאורייתא דוחה יום ב' של ר"ה דהוא מדרבנן דאזלינן לחומרא שלא לעקור אבילות דאורייתא אבל בשאר מילי ודאי מחמרינן מטעמא דכיומא אריכת' דמיא. ואפי' הרמב"ן מודה דאינו מונה מיום ב' דר"ה. דאל"כ מ"ש מביצה דאסורה בשני ימים של ר"ה מטעמא דכיומא אריכתא דמי עכ"ד:

הנה לא שמת לבך להשגיח בדברינו שאנוכי לא אמרתי אלא אפ' את"ל דלרמב"ם דכ' המקומות שעושין ב' ימים וכו' ס"ל לחלק בין ב' י"ט של גליות לבין ב' י"ט של ר"ה אבל להרמב"ן דבאבילות נמי אינו מחלק ה"ה נמי דאינו מחלק בנ"ד ביניהם דיו"ט שני עולה למנין ז' הואיל ומדבריהם הוא לא הוי לגבי ז' ימי אבילות כיומא אריכתא דל"ד לביצה דאסורה משום הכנה דרבה דהוא דאורייתא כדיליף בפ"ק דביצה מוהכינו הלכך החמירו בר"ה אבל גבי מנין ז' ימי אבילות דהוא דרבנן לא החמירו בה כי היכי דלא החמירו גבי מת ביו"ט שני דכחול שווי' רבנן:

כתבת עוד דר"ה אע"ג דדבריהם הוא ל"ד לב' יו"ט של גליות דהתם ספק מדבריהם הוא דא' מהם ודאי חול: אבל ב' של ר"ה לאו ספק דדבריהם הוא אלא ודאי דדבריהם הוא ולפיכך אינו עולה למנין ז' וכדכתב הר"ן ריש כתובות אצל מת אביו של חתן כו' עכ"ד: איברא כך הוא דודאי דדבריהם הוא ב' י"ט דר"ה לתקנה הראשונה שהתקינו שלא יהא מקבלין את העדות אלא עד המנחה ואם באו עדים מן המנח' ולמעלה נוהגי' אותו היום קודש ולמחר קודש דאלמא דתחילת עשיית ב' ימים י"ט של ר"ה אפי' בב"ד הוי ולא מספק שהרי ודאי שיו"ט למחר ואעפ"כ תקנו לעשותו ש"מ חוק חכמים ומצותן הי' לעשותן בבאו עדים אחר המנחה והרחוקים יש עליהם לעשותן בכל שנה שמא יבואו עדים אחר המנחה והרי קדושתן אחת ואין כאן לומר ממ"נ חד מנייהו חול דשמא אין כאן חול אלא שניה' קודש וכמו שפרש"י כך להדיא פ"ק דביצה אבל מתקנת ריב"ז אחר החורבן ואילך שתיקן שיהא מקבלין עדות החודש כל היום כולו מדינא אפי' ביצה מותרת כדקאמר רבה להדיא דהרחוקים שעושין ב' י"ט של ר"ה אינם עושין אלא מספק שאינן יודעין אם נתקדש ביום ל' או לא נתקדש אלא ביום ל"א אלא דרב אדא ורב שמן קאמרי טעמא דביצה אסורה משום מהרה יבנה בה"מ כו' ותחזור תקנה ראשונה שלא לקבל עדות אלא עד המנחה. ורבא קאמר דה"ט דביצה אסורה דמי לא מודה ריב"ז שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה שנוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש אע"ג דיום ראשון קודש למנות ממנו המועדות אפ' באו עדים אחר המנחה. אבל מלעשות יו"ט שני לא נעקרה תקנה ראשונה ממקומה והלכך ביצה אסורה בתרווייהו דכקדושה אחת חשבינן להו אלמא להדיא דהרחוקים לא היו עושין ב' י"ט דר"ה אלא משום ספק שלא היו יודעין אם הראשון קודש או שני קודש אלא שנוהגין בו חומר קדושה א' לענין ביצה ומחובר בלבד. ומש"ה צריך לומר זמן יו"ט ב' דר"ה כמ"ש רש"י בתשובה הביאה הטור בא"ח ס' ת"ר גם הריב"ש בתשובה ס' תק"ה ביאר כך להדיא דעכשיו אין דין ר"ה אלא כשאר ב' י"ט של גליות אלא שנוהגין בו חומרא קדושה אחת לענין ביצה ומחובר בלבד לא לשאר דברים. התבאר דעכשיו אינו אלא ספק דדבריהם ולא ודאי דדבריהם ותו הלוא ר' אפרים ובעל המאור חלקו על האלפסי וכתבו דעתה דבקיאין בקביעא דירחא דאין מקדשין ע"פ הראי' אלא ע"פ סוד העיבור אין להם עכשיו שום ספק בקדושת היום ואף בא"י אין להם לשמור אלא יום א' וכך היו נוהגין מעולם כמבואר בתשובת רבינו האי גאון הביא הרא"ש כל דבריהם. ואע"פ שהרא"ש הסכים לדברי אלפסי דמדקי"ל דביצה אסורה מכלל שעושין ב' יו"ט של ר"ה אף בא"י. מ"מ מבואר להדיא מדבריו דטעמא הוי כיון דביצה אסורה בזמן שמקדשין ע"פ הראי' גם בזמן שאין מקדשין נמי אסורה כדאמר בב' יו"ט של גליות הזהרו במנהג אבותיכם דילמא גזרו שמדא כ' וזה הטעם עצמו שייך לומר בב' יו"ט של ר"ה בא"י עכ"ל. הרי מבואר דאפ' ביצה אינו אסורה עכשיו מדינא אלא שיש לנו לנהוג במנהג אבותינו דילמא גזרו שמדא וכו' ואינו ודאי דדבריהם אלא אדרבה ודאי הוי י"ט ב' של ר"ה חול גמור הוא אלא דאין לשנות ממאי דהוה אסורה ביצה בזמן שמקדשין ע"פ הראי' וכו' הלכך דוקא ביצה ומחובר דאיכא איסור' דאורייתא משא"כ במנין ז' ימי אבילות דרבנן דפשיטא דאין להחמיר אלא יום ב' דר"ה עולה ומיני' מנינין כי היכא דמנינן מי"ט ב' של עצרת:

עוד כתבת ואיכא לתמוה על מ"ש דאף הרמב"ם שכ' המקומות שעושין ב' י"ט כ' בכלל זה ג"כ ב' יו"ט של ר"ה דאל"כ לא הל"ל המקומות דהא בכל העולם עושין אותו ב' יו"ט:

הנה מתוך מ"ש בסמוך ע"ש רבינו האי גאון ור"א ובעל המאור התבאר דיפה כתבנו גם בזה שהלא אע"ג דהרמב"ם פ"ה מהלכו' קידוש החודש נמשך אחר פסק האלפסי שאף בא"י עושין אותו עכשיו ב' יו"ט מ"מ לא נעלם ממנו דאיכא גאוני' דחולקים עליהם (דמ"ל) [דס"ל] שאין עושין אותו רק יום א' בא"י ויכול להיות דהי' מקומות בא"י בזמנו של הרמב"ם דנהגו לפסוק כאותן הגאונים ולכן כ' המקומות שעושין ב' יו"ט משום אותן מקומות דאין עושין רק יום א' בא"י אפ' בר"ה וק"ל:

עוד כתבת על מ"ש דאפשר דאפ' הרמב"ם לא מחלק בין שאר יו"ט לר"ה אלא לגבי ניהוג אבילות אבל לענין מנין אף בר"ה עולה יום ב' למנין ז' וכמפורש בדבריו דמחלק בין שיהא אבילות נוהג לשיהא עולה. וכתבתי דאיכא הוכחה ברורה לזה מדכתב בצדו החילוק בדין ניהוג אבילות בין שאר יו"ט לר"ה ולגבי דין עולה למנין ז' לא כ' שום חילוק אלא כתב סתם המקומות וכו' וכ"ז דחית בדברים דחוים אמינא כי שכיב וניים אמרת נהלייהו:

עוד דחית הראי' שהבאתי מהגהות מיימוני מדלא חילק בין שאר יו"ט לר"ה אלמא דאין חילוק בין שאר יו"ט לר"ה וכתבת דהג"מ אינו מדברת כ"א מב' יו"ט של גליות לא אבית להשגיח בדברינו. הא ודאי דהג"מ לא מיירי אלא בב' יו"ט של גליות אלא מ"מ מדכתב דלמקצת גאונים דאפילו בב' יו"ט של גליות אינו עולה למנין ז' אי איתא דלגאונים דפליגי עלייהו וס"ל דעולה למנין ז' מודי בר"ה דאינו עולה ה"ל לפרש לבאר החילוק כי היכי דכתב אח"ז החילוק שמחלק ראב"י בין קברו בי"ט אחרון לבין קברו קודם לכן ה"נ ה"ל לפרש החילוק בין שאר יו"ט לר"ה מדכתב סתם אלמא דאין חילוק: עוד כתבת על מ"ש דאיצטריך לטעמא דבקיאינן בקביעא דירחא דלא ה"ל להקל עוד קולא למנות יום ב' דעצרת בפני עצמו דדי לנו קולא דב' ימים של עצרת חשיבי כז' וכו'. והשבת על דברי אלה דלא ידעת מקור לזה. אומר אני כיון דאנא לא אמינא אלא לתרץ דלא תהא קשה עלי ממ"ש הטור טעמא דבקיאינן בקביעא דירחא לא הייתי צריך להביא ראיה לדחיות הקושיא אלא דהאמת אגלה לך דבתורת האדם דע"ו כתב אשאלות ראשונים דשאלו יום א' לפני ר"ה ור"ה י"ד מה צורך לחשבון זה הלא כיון שנוהג ז' ימים בדין ל' קודם יו"כ בטלו ממנו גזירת ל' דיה"כ נמי כרגלים הוא וכתב דמקצת גאונים פי' דאין יו"כ מבטל גזירת ל' מן הקובר מתו בער"ה דתרי קולא בחדא אבילות לא עבדינן וכו' וכתב שזהו דעת בה"ג שכ' דנוהג עוד ב' ימים בגזירת ל' אחר יו"כ. ועוד האריך בפי' שאלה זו הביאו ב"י בא"ח סי' תקמ"ח הרי לך מקור הדברים אלו שאמרנו בדחיות הקושי' דאיכא לדקדק על דברינו: עוד כתבת לתלות עצמך בדברי מהרי"ל שהבאתי בפסק שלי דמשמע שדעתו להחמיר בר"ה תמהתי עליך וכי היינו צריכים לכל דברינו כל עיקר דפשיטא דאין לנו להחמיר במנין ז' אבילות שאינו אלא מדרבנן כל שאינו מפורש בדברי הראשונים ולא בדברי האחרונים דאפי' מפורש פלוגתא דתנאי' הלכה כדברי המיקל באבל כ"ש בשאינו מפורש כל עיקר החומרא באבילות דאין לנו להחמיר כלל אלא דכיון דראיתי במהרי"ל שדעתו לפשר בין הדיעות דבהג"מ להקל בשאר יום טוב ולהחמיר בר"ה הוצרכתי לברר וללבן דאינו כן לפענ"ד והכי מפורש ברש"י בתשובה לגבי זמן דיו"ט ב' דר"ה שהביאו הטור בסימן ת"ר וז"ל אבל אני אומר שצריך לומר זמן וכן נוהגים במקומינו ובכל המקומות שעברתי ואין חילוק בין יו"ט של ר"ה לשאר יו"ט של גליות אלא לענין ביצה ומחובר לאסור של זה בזה וטעמא משום דאף בזמן ב"ד פעמים היו עושין ב' ימים אע"פ שלא היה שם ספק שיום ב' היה עיקר והיו גומרים יום ראשון בקדושה שלא יזלזלו לשנה הבאה. הרי לך דדוקא לענין ביצה ומחובר דהוי איסור דאורייתא החמירו ומחלק בין ביצה ומחובר לברכות זמן דהוי איסור דאורייתא להוציא שם שמים לבטלה אם הוא חול אבל לשאר דברים דלא הוי אלא מדרבנן כגון אבילות פשוט דלא החמירו בו כלל. ולפענ"ד דאף בזמן ב"ד שלא היו גומרים יום ראשון בקדושה אלא כדי שלא יזלזלו בו לשנה הבאה פשיטא דלגבי מנין ז' ימי אבילות היה עולה יום ראשון למנין ימי ז' אפי' לא היה יום מיתה וקבורה כגון ששמע שמועה קרובה א"נ גררתו חיה ונתיאשו ממנו ביום ראשון דר"ה נמי עולה הוא כיון דהוא חול ודאי ואין קדושתו אלא מנהג בעלמא מידי דהוי עכשיו דבקיאין בקביעא דירחא דיום טוב שני עולה למנין ז' ימי אבילות כיון דיום ב' הוא חול אלא דנהגו בו דין קדושה מפני מנהג אבותינו, ה"נ בזמן ב"ד דיום ראשון ודאי חול דעולה למנין ז' וא"כ ה"נ עכשיו דידענו דיום ב' דר"ה הוא נמי חול דעולה הוא למנין ז' ימי אבילות דלא נהגו להחמיר אלא בביצה ומחובר דאסור מדאורייתא כדאמרן ולפענ"ד הוא דבר פשוט דלגבי מנין שבעה ימי אבילות אין חילוק דאפי' בר"ה מונין מיום ב' ואין להאריך בו יותר. מני הק' והצעיר יואל בלא"א מו' שמואל זלה"ה:

סימן יא

עוד שאלת במת לו מת בחג הסוכות אם שמיני עצרת חשוב כז' ימים למנין ל' כדפסק מהר"ש לוריא ז"ל בתשו' סי' ה':

תשובה אנו אין לנו אלא מה שפסק המרדכי להדיא דאינו עולה אלא ליום א' וכ"ה בתוספות להדיא בפרק אלו מגלחין דף כ"ד ד"ה הוקשה בתוס' ור"י כ' ומהרש"ל הביא דבריהם וחלק עליהם ולא ידענא אמאי משכן נפשי' לחלוק אפסק מפורש כל שאין לו ראי' להיפוך דבריהם לא מן התלמוד ולא מפסקי גאונים והרב"י גם הוא כתב בסי' שצ"ט וז"ל וכתבו הג"מ פי' דשמיני עצרת אינו עולה לו למנין כ"א ליום א' כשקברו ברגל עכ"ל. אלא דהג"מ שבידינו לא מצאתיו ונראה דס"ל דכיון דבש"ס לא אמרו דשמיני עצרת עולה למנין ז' אלא בקובר מת לפני הרגל כדאית' התם אמר רבינא הילכך יום א' לפני הרגל וחג ושמיני שלו הרי כאן כ"א ימים והבו דלא להוסיף עלה דדוקא בקובר מתו לפני הרגל דכבר בטל הרגל תורת ז' וגם ז' ימי החג עולה לו למנין למ"ד לפי שהי' נוהג בו דין ל' בגיהוץ ותספורת הלכך חשיב ש"ע ג"כ כז' למנין ל' אבל בקובר מתו ברגל דלא בטיל ממנו כלום אין כח לש"ע שיהא חשיב כז' לגבי מנין ל' עד שמנו תחילה ז' ימי אבילות ודבר זה הוא פשוט. והרב ז"ל דחאו מדחי אל דחי ואינו מתיישב כלל לפענ"ד. עוד כ' בסוף דבריו וז"ל ועוד מלשון הטור י"ד נראה להדי' כדברי שכ' ורגל עולה למנין ל' שמשלים עלי' ל' אפי' קברו בחג ולא אמרינן ש"ע מבטל עכ"ל משמע דוקא מבטל הוא דאינו מבטל הא לענין עליות ז' ימים למנין ל' שפיר עולה דאל"כ לאשמעינן דאפי' אין עולה כ"א ליום א' כ"ש דאינו מבטל עכ"ל הרב ויש לתמוה לפי דעתו דא"כ היאך תולה הטור דין זה דאינו מבטל לגמרי אבל עולה למנין ז' להיכא דקובר מתו תוך הרגל הלא אפי' בקובר מתו לפני הרגל ג"כ כך הדין כמ"ש הטור אח"ז גבי וזה הכלל לכל המועדים כו'. אלא הדבר ברור דנקט לשון דמשמע הא והא כלומר דלא אמרינן דש"ע מבטל לגמרי היכא דקובר מת לפני הרגל דאינו עולה למנין ז' וכן בקובר מתו ברגל ל"א דמבטל ממנו ז' ממנין ל' דאינו עולה אלא ליום א' בכ"א לפי ענינו קאמר דלא אמר דש"ע מבטל ע"כ נלפענ"ד להורות הלכה למעשה דבקובר מתו בחג אין ש"ע עולה לו אלא ליום א' כדפסקו התוס' והמרדכי והג"מ הנלפענ"ד כתבתי וחתמתי שמי. מני הק' והצעיר יואל בל"א מו' שמואל זלה"ה ג' בחש"מ של חג הסוכות שפט"ל:

סימן יב

אבל שחל שמיני שלו בשבת ערב הרגל שמותר לכבס ולרחוץ ולספר בערב שבת אם יש לו לישב במקומו מיד בהכנסת שבת או צריך לשנות מקומו אף בשבת זו ואינו חוזר למקומו עד שיכנס הרגל:

תשובה נראה דחוזר למקומו מיד בהכנסת שבת ואע"פ דמדין כיבוס ותספורת ורחיצה ליכא למילף דשאני בהני דלא אפשר למעבדינהו בשבת עצמו משא"כ שינוי מקום מ"מ נילוף לה מהא דפסק מהר"ם לגבי איסור רחיצה שמנהג שלנו שלא לרחוץ כל ל' אם חל ל' שלו בשבת מותר לו לרחוץ ע"ש שהוא כ"ט שלו לכבוד שבת כמו שהביא הב"י ס"ס ת' וה"נ דכוותי' בשינוי מקום בשבת דכיון שאינו אלא מנהג בלבד שהרי הרב"י קרא תגר על המשנים ממקומם בשבת דמחזי כנוהגים אבילות בשבת ויישר כוחם של הנוהגים שלא לשנות מקומם בשבת ואע"פ שאנו מן הנוהגים לשנות מקומם בשבת מ"מ בשמיני שהוא בשבת ערב הרגל אין לשנות בשבת מקומו כלל ומותר לו לישב במקומו מיד בהכנסת שבת לכבוד שבת שהרי דין שבת זו כדין שבת דעלמא כשהוא יום ל' דמיפסק בו אבילות וה"נ בשבת דערב הרגל כיון דמיפסק כל אבילות אין לנהוג כלל אבילות מיד בהכנסת שבת וכן מותר לו ללבוש בגדי שבת שגם זה אינו אלא מתורת מנהג ואע"פ דבז' של אבל שהוא בשבת ערב הרגל אע"ג דמיפסק בו אבילות אפ"ה נוהג בו אבילות בכל דבר התם שאני דכיון דלא קעביד מעשה שניכר בו שום אבילות במקצת היום וצריך לנהוג אבילות בדברים שבצנעה כל יום השבת כמו שביארתי בסמוך בתשו' א"כ צריך לנהוג אבילות גם בזה שישנה את מקומו כל יום השבת ולא ילבוש בגדי שבת שכל אלה בכלל דברים שבצנעה הם כל יום השבת וכן בענין שאסור לקרותו לס"ת כל יום השבת כמ"ש שנוהג בתשובה בסמוך. אבל בשבת בערב הרגל שהוא ח' לאבילות כיון דמיפסק בו אבילות אין נוהג בו אבילות זה שהוא תורת מנהג בלבד אכן אסור לו ליכנס לבית המשתה כל יום השבת כיון דמדינא אסור כל ל' ולא עדיף שבת זו משבת דעלמא כשהוא בתוך ל' דאסור מדינא ללכת לבית המשתה כל ל' ואפי' בשבת הכי נמי בשבת כשהוא ערב הרגל בתוך ל' אסור ליכנס לבית המשתה. הנראה לע"ד כתבתי בקוצר. אנכי הקטן יואל בלא"א מו' שמואל זלה"ה ו' ד' סיון שפ"ב לפ"ק פה קראקא:

סימן יג

שוחט ובודק של קהל שנמצא אחריו בהמה שלא שחט בה אלא סימן א' וגזרו עליו שלא ישחוט כשהוא שכור ועבר ע"ז כמה פעמים וחזרו ומצאו אחריו בהמה שלא שחט אלא סימן אחד ובדקה והכשירה וכשהוכיחוהו על פניו אמר חטאתי אני רוצה לקבל עלי דין תורה והעבירוהו לפי שעה ואח"כ חזרו וקבלוהו:

תשובה שוחט כזה מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שאיננו ירא שמים שאינו חושש לבדוק בסימנים אחר השחיטה ועל שוחט זה וכיוצא בו כתב הרא"ש רשע הוא בעיני ואף אם הי' מקבל עליו להיות זהיר מכאן ולהבא לא היה לבי נותן לי לסמוך עליו עכ"ל וא"כ אין לזה תקנה אא"כ ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורים כו' ואע"פ דמלשון הרמב"ם פי"ב דה"ל עדות יראה דלא אמרו כך אלא בבודק לעצמו אבל בבודק לאחרים כיון שאין לו בה הנאת ממון לא בעי כולי האי אלא בתשובה מתכשר וכדכתב ב"י בחה"מ סי' ל"ד ולעד"נ (חסר קצת וכמדומה שכך צ"ל דדוקא בפעם הראשונה) שיצאה טריפה (התם הוא דהבודק לעצמו דאית לי' הנאה מיני' דייני' לי' כמזיד) וכדכתב הרשב"א סי' תקצ"ד בשוחט שהיה מזלזל בבדיקות סכין כו' דהך דפ"ק דחולין גבי טבחא דלא סר סכינא קמי חכם כו' עד ולהעבירו בכשעורה ומשמע אף בפעם א' עכ"ל ודכוותי' נמי הכא ויש חילוק בין בודק לעצמו לבודק לאחר דבבודק לאחר דאין לו בה הנאה לא חשדינין לי' במזיד בפעם א' כיון דאין לו בו הנאת ממון אבל בבודק לעצמו אפילו בפעם א' חשדינין לי' במזיד וה"נ משמע לישנא דקאמר האי טבחא דאישתכח דנפקא טריפתא כו' ולא קאמר בלשון רבים דנפקא טריפותא מתותי ידי' אלמא דאפילו בפעם א' אין לו תקנה עד שילך למקום שאין מכירין כו' דכיון דבודק לעצמו דיינינין לי' כמזיד אפילו בפ"א אבל בב' פעמים דינא הוא דמתוך שאינו חושש לבדוק בסימנים רשע הוא להאכיל טריפות במזיד והוי דינו כבודק לעצמו וזה ודאי מזיד הוא ולא מתכשר אא"כ ילך למקום שאין מכירין ואף לפי מה שנראה להטור מלשון הרמב"ם שבודק לאחר אינו נפסל אא"כ יוצא טריפה מת"י אין זה אלא כשלא נמצא רק פ"א משום דדיינינין לי' כשוגג ואפילו תשובה לא צריך אבל במוחזק לכך ב' פעמים ואליבא דרבי כנ"ד אין ספק דנפסל לגמרי כבודק לעצמו דזה וזה רשע מקרי ועוד ס"ל לטור גופי' דלא משמע לי' הכי אלא מלשון הרמב"ם אבל שאר כל הגאונים ס"ל דאין חילוק דאף בבודק לאחר נפסל וזה וזה אין להם תקנה אא"כ שילך למקום שאין מכירין כו' ואפילו בפ"א נמי כך הדין ומה שהקשה הרב ב"י ז"ל דהלא בדברי הרא"ש נמי מבואר דס"ל דחשוד על הטריפה ביש לו בה הנאת ממון עסקינין כו' נלענ"ד דאגב חורפי' לא עיין בה דהרא"ש ז"ל בפסקיו ה"ק דכיון דקא חזינין לגבי חשוד על הטריפה דאין מקבלין תשובתו עד שישוב בתשובה שלימה ע"י ממון אחר ואע"ג דלא הי' בה שום הנאת ממון כ"ש היכא דעבד ע"י חימוד ממון כמו גזלן וחמסן דפשיטא דלא הוי תשובה אא"כ שיוציא מת"י הממון שנהנה בו מן האיסור כך משמע לפענ"ד פשוטן של דברי הרא"ש הללו והשתא לפ"ז ודאי ס"ל להרא"ש דלעול' אין חשוד על הטריפה מתכשר בין בודק לעצמו בין בודק לאחר אא"כ ילך למקום שאין מכירין ואפי' בפ"א וע"כ לא כתב הטור לחלק בין בודק לעצמו בין בודק לאחר אלא על שם הרמב"ם אכן מתוך תשובתו דלעיל נראה להיפוך שהרי לא כתב הרא"ש לשם דאין לסמוך עליו עוד אלא במוחזק בכך ב' וג' פעמים והיינו לומר ב' פעמים לרבי וג' פעמים לרשב"ג דפליגי בפרק הבע"י אי ב' זימני הוי חזקה או בג' זימני הוי חזקה ובדרך זה נ"ל לתרץ הא דתנן בפ' ב"ש הממאנת באיש הוא מותר כו' דנקט גירשה ב' פעמים ועולא קאמר בגמרא כגון ששילשה בגיטין וי"ל דמתני' נקט אליבא דרבי דבב' זימני הוי חזקה ועולא אליבא דרשב"ג דבג' זימני הוי חזקה וכן ההיא דפ"ק דחולין אפילו שחט לפנינו ב' וג' פעמים כו' היינו נמי לומר ב' לרבי וג' לרבנן ועל דרך זה פירשו בתוס' פרק במה אשה ההיא דפרק הזרוע טבח כהן ב' וג' שבתות פטור דב' לרבי וג' לרשב"ג והשתא שפיר יש לפרש דאף הרא"ש בתשובה לכך נתכוין ב' לרבי וג' לרשב"ג ומשמע להדיא בפ"א לא נפסל כל עיקר דדיינינן לי' בשוגג אי נמי מתכשר בתשובה אבל עכ"פ לא בעינן שילך למקום שאין מכירין ואפשר דבפסקיו חזר בו וס"ל דלעולם בעינן שילך למקום שאין מכירין כו' ואיך שיהי' דעת הרא"ש במסקנתו בדלא נמצא אלא פעם א' מ"מ בנ"ד דנמצא אחריו ב' פעמים א"כ מוחזק הוא בכך אליבא דרבי ומחשבתו ודעתו ניכרת מתוך מעשיו דאין בו יראת שמים שהרי הוא שוחט בהמות בשעה שהוא שכור אי אפשר להחזירו לרבי אא"כ ילך למקום שאין מכירין כו' כדאסיקנא פרק זה בורר ולענ"ד ליכא למ"ד דשוחט כזה יתכשר בתשובה גרידא, הנלענ"ד כתבתי. אנכי הק' והצעיר יואל.

סימן יד

להגאון מוהר"ר יואל בעל ב"ח

שוב אדמ"ו נסתפקתי בדבריו סי' ל"ב בדין נסדק לארכו דלמד אדמ"ו דין זה מהך דמכה על ראשה וכו' וז"ל אדמ"ו סעיף ג' שמעינין דבנסדקה לארכה כשר אפילו בלא שיור דאל"כ אמאי לא חיישינין בהלכה ע"פ כל השדרה לפסיקת החוט לארכה בלא שיור לא לא למעלה ולא למטה עכ"ל מ"ו ולי אני עבדך מצעירי תלמידי מ"ו לא מוכח זה כיון דרש"י יחיד בזה דמפרש דוקא כפף המקל אבל בהכה ע"פ כל אורך השדרה אה"נ דאיכא למיחש לפסיקת החוט אבל שאר המחברים דגרסי אפילו כנגד כל השדרה ס"ל דאין טבע המקל להכות בשטח רק במקום שכלה ופסק שם מכה בכח ועשה סדק לא זולת ובאמת גם זה הדבר גופו לא מצאה ידי כביר הבנתו דאמאי בהכה על גבי זנבו והלכה לה כלפי ראשה לא חיישינין שפסק החוט שם בחוד המקל במקום שכלה דבשלמא בהכה ע"ג ראשה והלכה כלפי זנבה לא קשה דהמקל כלה לאחר פרשה שלישית:

גם שם בדין טריפות חוט זה בעוף כתב אדמ"ו וז"ל והרשב"א כתב עוד דאזלינין לחומרא להטריף עוד עד למטה ממקום שהן שוכבות על הגוף וכו' ובהגהת אשר"י החמיר יותר וז"ל ובא"ז פסק עד למטה מכנפיו אפילו במקום שאינו מחובר לגוף העוף אלא נכפל ויושב שם וכו' לא אבין מה החמיר יותר איכא כאן הלא אידי ואידי חד שיעורא הוא עם דברי הרשב"א גם נפלאתי על חומרת אדמ"ו שם בדין הכה לרוחב השדרה צריך לבדוק כתב אדמ"ו וממילא לדידן דלא בקיאין בבדיקה הוי טריפה מספק והכי נקטינין עכ"ל הלא אדמ"ו פסק בסי' נ"ח סעיף יוד כבעל העיטור דהאידנא ליכא מאן דבדק והוא דעת בה"ג סי' נ"ז סעיף ק"ח ושם ביאר אדמ"ו דעתו דנקבי' משהו אף לדידן איכא בדיקה להכיר אם יש שם נקב אם לאו אבל אין אנו בקיאים להבין אודם הארס וכו' אבל דעת רש"י הוא בהיפך וכו' וא"כ אמאי מחמיר אדמ"ו דאין לנו בדיקה בפסיקת החוט שדינו ברובו דוקא והבדיקה בו קלה יותר מבנקיבת משהו ואף טעם רש"י בסי' נ"א אין איסור בבדיקה אלא משום דהמקומות רבים והנקב דק וכו' אבל בכה"ג באבר אחד למה נחמיר כולי האי ועוד נהי דלא נפסוק כהב"י דנקט כרמב"ם ורמב"ן דכי אמרינין חוששין לאו למימרא דיהבינין לה דיני נפולה וכו' רק נפסוק כרשב"א ור"ן דכל מקום דקאמר חוששין יש לו כל דיני נפולה גמורה לשהי' ולבדיקה מ"מ ביותר מבנפולה מי שמעת והרי בנפולה ניתרת בשהי' ואפילו לבעל העיטור מ"מ ניתרת בהלכה וכאן בפסיקות החוט נאחז החבל בב' ראשין ונאסר הבדיקה וגם הלכה אינו מועיל לה כמו שפסק אדמ"ו:

ושם בדין הלכה בסי' נ"ח בדברי מהרמ"י ראיתי שערורי' דכתב שם סעיף ה' דבעמדה אין שינוי מראה פוסל בה וזה אינו ולישנא דהרשב"א הטעתו שכתב דכל שעמדה והלכה אפילו נמצא שינוי באבריו אין חוששין לה והוא הבין דמ"ש שעמדה והלכה פירושו או עמדה או הלכה וז"א דעמדה כדי נקטה כמ"ש מור"י א"נ אורחא דמילתא נקט כשנפלה איך תלך אם לא תעמוד ואף אי נודה לו מ"מ הרשב"א גופי' כתב מסתברא וכו' ולא החליט המאמר וגם סיים והמחמיר תע"ב והוא נקט בפה מלא אף בעמדה לבד אין שינוי מראה פוסל:

שוב אדמ"ו יורנו במעשה שבא לפני באשה שרואה כמין חתיכה בשר ודבר מעופש ושם נסתפקתי בדברי מהרמא"י בסי' קפ"ח וז"ל מיהו נ"ל דאם בדקה ג"פ כל מה שראתה ולא נמוחו כלל שוב א"צ לבדוק מה שרואה אח"כ בדרך זה שהרי החזקה שדברים אלו אינם דם רק באים ממכה שבגופה ודווקא באשה שיש לה וסת ושלא בשעת וסתה כו' ולי הפעוט קשה להבין כיון דעיקר טעמא דלא הוי דם רק איזה תולדות אחר א"כ מה שייך לחלק בין שעת וסתה לשלא בשעת וסתה אף בשעת וסתה נמי תשתרי ועתה אתה אדמ"ו העומד לנס עמים אליו גוים ידרשו לשמוע בשמע חכמתו יהי נא חסד אדמ"ו לצוות לאחד מתלמידיו להשיבני אל האמת וללמדני תבונות למלאות חסרוני חסרון לא יוכל להמנות ואני אשיר עזך למנצח בנגינותי:

סימן טו

שלו' כטל וכרביבים בר אוריין ובר אבהן. נהר כיום דלהון. חכם עדיף מנביא שאגה לו כלביא כבוד מעלת הרב הנעלה מוה' אבא נר"ו: כתבך קבלתי ואשיבך בקצרה לאשר מוביל כתבך כו'. אודיעך דעתי הקצרה נראה מדקאמר בתלמוד פליגי בה חד אמר קודם שחיטה פריש וחד אמר לאחר שחיטה פריש והלכתא אחר שחיטה פריש אלמא דאין ספק אלא אי וודאי קודם שחיטה או לאחר שחיטה פריש והלכתא וודאי לאחר שחיטה פריש מאותן טעמים שכתב בכלבו וכן נראה מדברי כל המחברים ומבואר מרמב"ם הל' שחיטה פ"ז ותדע מדקאמר התם בסמוך אי נקוב ריאה היכי דמשמש ידא דטבחא תלינין לקולא רבא בר נתן אמר תלינין ומר זוטרא ברי' דרב מרי אמר לא תלינין והלכתא תלינין ולגבי מורנא לא אמר אי תלינין אי לא תלינין אלמא דפליגי אי נימא דודאי פריש קודם שחיטה או בודאי פריש לאחר שחיטה והלכתא דפריש אחר שחיטה ולא כדברי הטור דמפרש דה"נ פליגי אי תלינין או לא והלכתא דתלינין ומש"ה נמי כתב הטור וכן אם נמצא עליהם תולעים דלדעתו כיון דתלינין לקולא א"כ אפילו מקצתו בנקב ומקצתו חוץ לנקב אלא כולו חוץ לנקב נמי תלינין לקולא וממילא דאין חילוק אפילו אם נמצא רחוק מהנקב נמי תלינין דהנקב בא מן התולע לאחר שחיטה ואע"ג דבמשמשי ידא דטבחי לא תלינין לקול' רק בידוע שמשמש שם הבודק בידו ר"ל במקום הנקב שאני התם שאם משמש בריאה שלא במקום הנקב א"כ אין לתלות הנקב בו אבל במורנא שפיר איכא למיתלי שהתולעין יוצאין מהנקב להיכן שיוצאין דנושכין בשיניהן ועושים נקבים הרבה כמו דתלינין בזאב דנשך מנשך בהרבה מקומות ומפני שהטור מפרש דאי נקוב היכי דממשמש ידא דטבחא ומורנא דחד טעמא אית להו משום דתלינין לכך כתבן יחד ואח"כ כתב ואם אין מקום לתלות והדבר ספק כו' כלומר שלא משמש הבודק וגם לא נמצא עליהם תולעים והדבר ספק שמא משמש שם הבודק ולא אדעתי' או שמא היו שם תולעים וכבר יצאו מן הריאה או שמא נקב' מחיים ע"י חולי או שום סיבה עושין נקב אחר כו' זאת היא דעת הטור ודלא כמו שעלה דעתך ומה שהארכת בספק אמאי דכתב הטור וכן אם נמצא עליהם תולעים ונקבוהו דמשמע דהתולע נקבה הא לא הוי דקדוק כלל דנקבוהו דקאמר היינו לומר שהנקב הוא כענין הנקבים הרגילות בריאה ע"י מורנא והבודקים בקיאים הם שהם נקבים קצת עגולים אדום ורך סביב הנקב לאפוקי אם הם לא בענין זה אז לא תלינין במורנא אפילו נמצאים בריאה הרבה תולעים וכי היכי דלא תלינין במשמוש ידא דטבחא אלא כשהנקב משוך אבל לא כשהוא עגול דאז ודאי אין הנקב בא ע"י משמוש היד ואסור אפילו בידוע שמשמש שם והי' דכוותי' ואודיעך אגב גררא שראיתי הרבה בודקים קבלו מבודקים אחרים להתיר בנקבים אפי' לא נמצא שם תולעים ותולין לקולא במה שבקיאים בנקבים שרגילין לבא ע"י מורנא ואני גערתי בם שבלי ספק בודקים כאלו מאכילים טריפות לישראל שאפילו לדעת הטור דמיקל זה אסור כמבואר דאם אין מקום לתלות אסור ולא שרי אלא בנמצא עלי' תולעים אבל כל שאר המחברים הרמב"ם וסמ"ג וסמ"ק וספר התרו' וכלבו ורבינו ירוחם כולם כתבו תולעים נמצאים שיוצאין מן הריאה וכן כתב רש"י ואין אחד מהם שיכתוב שנמצאים על הריאה כמו שכתב הטור ונראה לפרש לשון יציאה כו' היינו כשהתולע מקצתה בהנקב ומקצתה חוץ לנקב כמו פסל היוצא מן הסוכה והתם הוא דקיי"ל הלכתא דבודאי לאחר שחיטה פריש שהרי אנו רואין הריאה נקובה בתולעת מקרוב וכן מבואר ברמב"ם שכתב וז"ל תולעת שהיו בריאה כו' מדכתב הרי הריאה נקובה דלכאורה זה אך למותר אם לא נאמר דכוונתו דווקא שעינינו רואות דנקובה בתולעת מקרוב וכן יש בידי העתק מהגהות מהרש"ל על הטור על מה שכתב הטור וכן אם נמצא עליהם תולעים וכתב הוא וז"ל דוקא כשמוציאין התולע עדיין בנקב אבל אותו שפירש מהנקב לא תלינין דלאחר שחיטה פירש וכן מצאתי בבדיקות ישנים וצ"ע. וכן קבלתי מזקן אחד ובוודאי שלא היתה כוונתו לפרש דברי הטור בכה"ג שהרי מבואר מלשונו דבנמצא עליה מכשיר אע"פ שאינם בנקב אלא כתב כן בגליון כמו פסק היפך דעת הטור ונראה בעיני שזה נמשך ממה שכ' תחלה דלמה שנפרש לאחר שחיטה הלכך לא מכשירין אא"כ הוא נמצאת בנקב ויוצא קצת מהנקב דהתם ודאי לאחר שחיטה פריש מאותן טעמים שכתב בכלבו אבל אם נמצאת על ריאה שלא בנקב סברא דכבר פריש מחיים כמו שעתה נמצאת פה ואתרע לה חזקתו שתנקוב אחר כו' דתלינין שפירשה מהנקב וא"כ (נראה שכצ"ל אין לנו לתלות לקולא) דלאחר שחיטה פירש כמו דתלינין היכי דאיכא נקב היכי דמשמשא ידא דטבחא (דבכה"ג לא) תלינין לקולא כנ"ל וא"ת הוא גופי' טעמא מאי ומאי שנא נקב היכי דמשמשא ידא דטבחא ר"ל דקים לי' לרבינו ז"ל דהמורנא בשפריש לאחר שחיטה מהרגשה בנשחט הבהמה ואזיל החמימות אז כשיוצאה מן הריאה ולא מצאה חמימות אדרבה נתקרר יותר אזי עומדת במקומה וא"כ כשנמצא על הריאה ואז קודם שחיטה פריש ויוצאים לאשר יוצאים ואסור ולענין מעשה כבר נתווכחתי עם הגאון מוהר"ר... ז"ל שהוא ז"ל הי' מן המתירין ואני חושש להחמיר מכח דברי הרמב"ם ז"ל והגהת מהר"ש לוריא מ"מ איני מוחה ביד הנוהגים היתר אפילו שלא נמצא בנקב רק על הריאה כדברי הטור אך אני משיב להחמיר למעשה ואחת צריך אני להודיעך שאפילו אם נמצא תולע בנקב אין להתיר רק אם לא נמצא אלא אותו הנקב אבל אם נמצאים הרבה נקבים ובאחת מהם נמצא התולע או נמצא תולעים על הריאה לדעת הטור לא שרינין משום הכי ולתלות לקולא שגם בשאר נקבים היו תולעים ונפלו דלא כיש בודקים שנהגו בזה היתר ובזה יש למחות בידם דאין תולע אחת מוציא מידי ספק שאר נקבים שאין בהם תולעים וזה דבר פשוט לדעתי ואין להאריך ולא דמי לזאת דתלינין דנשך בהרבה מקומות דהכא כל נקב נתהווה ע"י תולע בפני עצמו וק"ל:

תוכן העניינים

תשובות בית חדש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה