אור ברסלב

תשובות בית חדש· רבי יואל סירקיש [הב"ח]

הישנות

סימן א

בדין שוחט שהיה מוחזק לשוחט מומחה ע"פ חכם שנתן לו רשות לשחוט ואח"כ כשבדקהו ושאלוהו הלכות שחיטה נמצא שאינו יודע מה משפט הכלים ואע"פ שבאגודה התיר הכלים מ"מ נראה בעיני שאינו כך כמו שהארכת בדבריך:

תשובה בפר"ק דחולין (דף י' ע"א) אתמר השוחט בסכין ונמצא פגומה א"ר הונא אפי' שיבר בה עצמות כל היום פסולה חיישינן שמא בעור נפגמה ורב חסדא אמר כשירה שמא בעצם נפגמה ופרש"י בעצם נפגמה באותה ששיבר בה ואיכא למידק הלא מסיק בגמרא דרב חסדא מכשיר אע"ג דלא שיבר בה עצמות ויש לומר דרש"י בא לתקן הלשון שאמר רב חסדא כשירה שמא בעצם נפגמה דמשמע דרצונו לומר שמן הסתם תלינן לקולא שמא נפגמה בעצם ולאו אדעתיה וא"כ קשה מאי קס"ד דמקשה דפריך אמאי דפסק הלכתא כרב הונא בשלא שיבר מכלל דרב חסדא מכשיר אע"ג דלא שיבר ואלא במאי איפגים בלאו הך פסק הלכה ה"ל לאקשויי אמילתיה דרב חסדא ואלא במאי איפגים ומיישבו דמעיקרא קס"ד דה"ק רב חסדא שמא בעצם נפגם באותו ששיבר בה והשתא האי שקליא וטריא דקא מותיב רבא אדרב חסדא דמכשיר משום דעצם וודאי פוגם עור ספק פוגם ספק לא פוגם הוי ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי וודאי ואקשי עליה מהא דתנן טבל ועלה נמצא עליו דבר חוצץ אעפ"י שנתעסק באותו המין כל היום כולה לא עלתה לו טבילה עד שיאמר ברי לי שלא היה עלי קודם לכן והא הכא דוודאי טבל ספק הוה עליה ספק לא הוה עליה וקאתי ספק ומוציא מידי וודאי משום דהעמד טמא על חזקתו ואע"ג דהרי הוא טבל לפניך וא"כ הכא נמי אע"ג דהוא שחוט לפניך נימא העמד בהמה על חזקתו ואימר לא נשחטה ומשני התם אתילדי' ביה ריעותא הכא סכין אתרעי בהמה לא אתרעי ותו פריך מדתניא שחט את הוושט כו' ומשני נמי התם אתילדא בה ריעותא בבהמה הכא סכין אתרעי בהמה לא אתרעי הנה לפי האמת ס"ל לרב חסדא דאפילו בלא שיבר בה עצמות תלינן לקולא דבעצם המפרקת איפגים כיון דליכא ריעותא בבהמה ולמאי דקס"ד דמקשה הוה ס"ל דלא אמר רב חסדא הכי אלא בשיבר בה עצמות והשתא למאי דקי"ל דהלכתא כוותי' דרב חסדא בשיבר בה עצמות א"כ לדידן נמי ס"ל להקל בשיבר בה עצמות מהך טעמא דסכין אתרעי בהמה לא אתרעי ולא דמי לטבל ועלה כו' והתם אתילדי' ביה ריעותא והשתא שפיר למד באגודה מכאן בשוחט שבדקוהו ונמצא שאינו יודע אין להטריף למפרע וגם אין צריך להכשיר הכלים דאדם איתרע בהמה לא איתר' ונשחטה בחזקת היתר ואוקי שוחט בחזקתו ועד עתה ידע עכ"ל דהא וודאי השכחה מגיע באורך הזמן בשלא חזר על מה שלמד הלכות שחוטות ובדיקות ובצירוף שהיה טרוד בעסקיו תמיד וא"כ תלינן דמקמי שהגיע אורך הזמן דהשתא הוה ידע ואורך הזמן דהשתא הוה ממש כשיבר עצמות דתלינן דאיפגים בעצם באותו ששיבר בה דעצם וודאי פוגם ה"נ תלינן השכחה באורך הזמן דהשתא דאורך הזמן וודאי מביאה השכחה ומשמע מדברי האגודה דברור לו היתר זה לא מבעי' דאם יש ביד בעלי הבתים בשר בעין משחיטתו שאין לאסרו דאית בי' משום הפסד ממון דהתורה חסה על ממונן של ישראל שלא להשחית ולאסור את המותר אלא אפי' להכשיר את הכלים דלית בהו הפסד ממון רק מקצת עצים וטירחא קצת להכשיר כלי מתכות וכלי עץ שהשתמשו בהם אף בזה אין להחמיר ומה דקשה לך מההיא דתנן במקוה שנמדד ונמצא חסר כל הטהרות שנעשו ע"ג למפרע בין בר"ה ובין ברה"י טמאות דאסיקנא בריש נדה דהא דלא אמרינן העמד מקוה על חזקתו שהיתה בחזקת שלימה משום דאיכא תרתי לריעותא חדא דהעמד טמא על חזקתו ואימא לא טביל אידך בחזקתו טהרה דמקוה נמי איכא ריעותא שהרי חסר לפניך ואם כן הכא נמי איכא תרתי לריעותא חדא בהמה בחזקת איסור עומדת אידך בחזקת השוחט איכא ריעותא דהרי אינו יודע הלכות שחיטה לפניך והשתא ליכא למימר אדם אתרע בהמה לא אתרע דהא התם נמי מקוה אתרעי אדם לא אתרעי וא"ה אזלינן לחומרא כיון דאיכא תרתי לריעותא ואף על גב דקושיא זו הקשוה התוס' אדרב חסדא ומתרצין ג' שינוייא בפ"ק דחולין הנה קשה לך תינח בסכין אבל בשוחט שאינו יודע אין מקום להני תלת שינויא כמו שבא בדברים והנה אשוב על דבריך אחת לאחת כי תירוץ הראשון דהתוספת הוא דמ"ש בריש נדה דבמקוה שנמדד אזלינן לחומרא משום דהוה תרתי לריעותא היינו משום דאיכא למימר נמי חסר ואתאי חסר ואתאי כדקא משני תלמודא התם מעיקרא ואף דלמאי דמסיק התם תרתי לריעותא כו' אינו חוזר משינויא קמא דחסר ואתאי מדלא קאמר אלא אבל בסכין ליכא למימר חסר ואתאי הלכך אזלינן לקולא ודקשי' לך דלפי זה ודאי בשוחט שנמצא שאינו יודע נמי איכא למימר שוכח ואתאי דכן הדרך השכחה היום שוכח מקצת ולמחר מקצת עד שלסוף שוכח את הכל ושלש תשובות בדבר עכ"ד דאין קושיא זו כלום חדא דאף את"ל דכך הוא לגבי שכחה דשוכח ואתאי כדכתבת הנה אין זה דומה למקוה שנמדד ונמצא חסר תכף שחסר מקצתו אין הטובל בה עולה מטומאתו כל עיקר הלכך כיון דחסר ואתאי חסר ואתאי איתרע לה לחזקה מקמי הכא טובא ולא ידעינן מאימת אזלינן לחומרא אבל גבי שוחט אפילו את"ל שוכח ואתאי מי יימר דשכח דבר מעיקרא הלכות שחיטה ושמא בכל יום ויום שכח מקצת דברים שאינו אלא חומרא בעלמא כמו שנוהגים עכשיו להחמיר בכמה דברים בענייני שחיטה אבל עיקרי ההלכות לא שכח עד עכשיו באורך הזמן:

ועוד יש ליישב דאין סברתך בזה אמתית דמי הגיד לך דלגבי שכחה נמי אמרינן דשוכח ואתאי לגבי כל אדם דאפילו את"ל דנמצא כן למקצת בני אדם שיש להם זכרון ושמור בזכרונם מה שהם לומדים דבאותן איכא למימר השכחה היא תמיד בכל יום ויום במקצת מ"מ באותן שאין להם זכרון טוב נשכח הדבר מהם בפעם אחת ולא מעט מעט וכמו שאנו רואים מעשים בכל יום בבחורים ונערים שנשכח מהם הלמוד בפעם אחת כל מה שלמדו אם לא ישקידו לחזור על הלמוד בכל יום ומדה זו נוהגת גם בזקני' הלא תראה בהדיא בריש נדה הקשו דאמאי נימא לגבי נגע היכא דבא בסוף שבוע וראה והנה כהה ואיתרע חזקה דא"ה מטמאינן אדם הנכנס לשם באותו שבוע וחייב קרבן אם נכנס בעזרה ואמאי לא נימא התם הרי חסר הנגע לפניך ואוקי גברא בחזקת טהרה כדאמר לגבי מקוה שנמדד ותירצו דלגבי מקוה רגילות לחסר מעט מעט ולכך איכא למימר דמעיקרא חסר אבל הנגע רגילות להתחסר בפעם אחת פחות מכגריס לכך אמרינן התם השתא הוא דחסר כו' אלמא דס"ל לתוס' דאף בנגע אמרינן דחסר בבת אחת אע"ג דאיכא למימר כי היכא דהויות הנגע הוא ע"פ טבע של אדם במעט מעט כן רפואתו והברתו הנגע הוי במעט מעט א"ה תלינן לקולא והביא קרבן בעזרה דמכניס עצמו בספק איסור דאורייתא להביא חולין בעזרה כ"ש לגבי שכחת הלמוד דאינו ע"פ טבעו של אדם אלא ע"י מעשה ושקידת הלמוד דאמרינן דשכח באורך הזמן בפעם א' וכדאשכחן בבכורות ר"פ הלוקח בהמה דאסיק רבינא וקאמר כי אזלי רבנן בתר רובא ברובא דלא תלי במעשה אבל רובא דתלי במעשה לא ומהאי טעמא לא סמכינן ארוב מצויין אבל שחיטה מומחין הן היכא דאפשר למבדקיהו ומ"ש מבהמה דסמכינן ארוב בהמות בחזקת כשרות הן ולא צריכין למבדקיהו אע"ג דאפשר למבדקיה אלא בע"כ עיקר דבהמה שאני דחזקת כשרות ממילא הוא משא"כ שוחט דאין חזקתו ממילא אלא ע"י מעשה הלמוד ודלמא שכח וכה"ג כתב הרמב"ן בספר המלחמות והר"ן ז"ל ב"פ האיש מקדש בדין סבלונית ע"ש ולא כדברי בית יוסף בא"ח סי' תל"ז שהקשה לגבי בדיקת חמץ דלא סמכינן אחזקה מ"ש מבהמה כו' ותירץ דשאני בהמה שהיה בחזקת כשרות משנולדה אבל בית כל השנה בחזקת שאינו בדוק הוא עכ"ל ולא ידעתי טעמו דכיון דנסמכי' על חזקתו בדוק כשאינו לפנינו א"כ כשישנו לפנינו נמי ואי לא הוה חזקה גמורה א"כ גם באינו לפנינו נצריכנו לבדוק אבל למה שכתבנו אתי' שפיר דכיון דחזקת בדוק אינו אלא ע"י מעשה הבדיקה וכבר אפשר ע"י סיבה שלא בדק הבית לפיכך לא סמכינן על החזקה היכא דאפשר למישיילי' ומה"ט כתב הרא"ש בסוף הלכות ציצית דהירא אל דבר ה' יבדוק הציצית קודם עטיפה כדי שלא יברך ברכה לבטלה אע"ג דאיכא חזקת כשרות בציצית אלא בע"כ דכיון דהחזקה אינו אלא ע"י מעשה ושמא אירע סיבה שנתקלקל לא סמכינן אחזקה זו וכל הלין דבשוחט ששכח כיון דהידיעה והשכחה הוא ע"י מעשה שקידת הלימוד וביטולו שפיר איכא למימר דנשכח ממנו הלמוד בפעם אחת באורך הזמן ואינו דומה למקוה ששלימתה וחסרונה היא ע"פ טבעו של עולם במעט מעט:

וקל וחומר נמי הוא מנגע כיון דאפילו נגע דהוי נמי עפ"י טבע האדם אמרי בה דחסר בפעם אחת כש"כ שכחת הלמוד ועוד ק"ו הוא דכיון דאפי' בנגע דאיכא איסורא דאורייתא להביא חולין לעזרה תלינן לקולא דחסר בפעם אחת כש"כ לגבי שוחט דאינו אלא איסור דרבנן דהא בפ"ק דפסחים ובפרק כל היד ובפרק כל הצלמים ליכא מאן דפליג דפשיטא דאין ספק מוציא מידי וודאי והכא גבי טבל ועלה כו' ומקוה שנמדד ונמצא חסר קאמרינן דספק מוציא מידי וודאי אלא צ"ל דלקולא דווקא קאמרו רבנן דאין ספק מוציא מידי וודאי דאוקמי אדאורייתא אבל הכא לגבי מקוה שנמדד כו' ולגבי טבל ועלה לחומרא קאמרו רבנן אתא ספק איסורא ומוציא מידי וודאי היתר וכמו שכתבו התוס' להדיא בפ"ק דחולין דף י' בד"ה טבל ועלה וכ"כ בתוס' בפרק כל היד דף ט"ו בד"ה חבר וכיון דאינו אלא חומרא דרבנן לא ראו להחמיר אלא בטבל ועלה דאיתרע בי' ריעותא באדם עצמו וכן במקוה שנמדד אע"ג דלא אתרע ריעותא באדם אלא במקוה מ"מ ראו להחמיר משום דאיכא למימר נמי חסר ואתאי אבל בשוחט בסכין ונמצא פגומה או נמצא שאינו יודע כיון דלא דמי למקוה ממש דלא מחמרינן אלא אקמוהו אדאורייתא דאין ספק מוציא מידי וודאי דהם אמרו להחמיר והם אמרו להקל אלא שקשה ע"ז מהא דתנן בס"פ כל הגט המניח פירות להיות מפריש עליהן תרומה כו' אם אבדו הרי זה חושש מעת לעת דברי ר' אליעזר בן שמוע וקאמר ר' אלעזר בן פדת חלוקין עליו חביריו על ר' אלעזר דתנן מקוה שנמדד כו' ופריך פשיטא דחלוקין ופריקו מה"ד מאי למפרע מע"ל קמ"ל והשתא קשה דה"ל לתרץ מה"ד שאני מקוה דחסר ואתאי ועוד קשה היא גופה דכיון דליכא למימר לגבי פירות ומעות שהניח להיות מפריש כו' אבודין ואתאי ע"פ טבעו של עולם א"כ מאי טעמא דחלוקין עליו חביריו על ר' אליעזר ואפשר לומר דה"ט דלגבי פירות ומעות הוה ליה הך ריעותא דאיבודין כאלו הוה הך ריעותא בגופה דטבלין שתיקן בהבטחתן של אלו דחשבינן להו כאלו היה כל הפירות ביחד ואמר אלו שבצד פלוני יהיה תרומה ומעשר על אלו שבצד פלוני וכיון דנמצאו אבודין ה"ל ריעותא בגוף הפירות המתוקנין דאזלינן לחומרא אפי' היכא דליכא למימר חסר ואתאי חסר ואתאי ובההיא דטבל ועלה כו':

ועוד תשובה שלישית דבההיא דמקוה שנמדר איכא למימר דמיד עם סילק ידיו לאחר מדידה היה הולך וחסר ולפיכך איתרע ליה הך חזקה דמקוה שהיתה בחזקת שלימה ולא חשיבה חזקה כל עיקר דמאחר דליכא למימר דמיד לאחר מדידה חסר ואתאי אבל שוחט שלמד הלכות שחיטה והיה מפורסם למומחה ומוחזק ליכא למימר דמיד שאחר שלמד שכח דזה אינו אפשר אלא וודאי במשך הזמן נעשה שוכח א"כ בזה ודאי כיון דהוה ליה חזקה גמורה ודאי שפיר אמרינן דאוקימנא ליה אחזקתיה ועד עתה ידע ועכשיו נעשה שוכח ולא דמי למקוה:

ותירוץ השני דהתוספות הוא דמקוה אינו קרוב לוודאי דקא טבל במקוה שלימה אבל גבי סכין קרוב לוודאי דנפגם בעצם וקשיא לך בשוחט שנמצא שאינו יודע אמאי תלינן לקולא ומאי קרוב לודאי איכא הכא גם קושיא זו אין לה מקום למאי שכתבנו בתחלת דברינו דאורך הזמן דהשתא חשבינן ליה כשיבר בה עצמות דקרוב לוודאי דהשכחה הגיע באורך הזמן דהשתא: ותו דרש"י דפי' דעצם המפרקת לא פגמה לסכין טפי מעור בע"כ דלא ס"ל להאי שינויא אלא שינויא קמא או שינויא בתרא ועוד דלהאי שינויא קשה כיון דצריך לומר דעצם המפרקת פגמה טפי מעור א"כ אמאי פסקינן בשיבר כרב חסדא ובלא שיבר כרב הונא וצ"ע:

ותירוץ השלישי דהת' הוא דסכין איתרעי כו' ה"פ בסכין איכא ספיקא טובא והוי כספק ספיקה ולפיכך אזלינן בה לקולא וקשיא לך דהא בשוחט ונמצא שאינו יודע ליכא ספק והארכת בזה ממאי דפריך בגמרא משחט את הוושט כו' לא הבנתי שיחתך בזה הא פשיט' דאיכא הכא ס"ס ספק שכח כבר ספק לא נעשה שוכח אלא עתה ואת"ל כבר שכח שמא לא שהה ולא דרס ודוקא בספק שהה ספק דרס גרידא אזלינן בה לחומרא אעפ"י שנוטה להתיר יותר מלאיסור דמסתמא שחט כדרך השוחטין אפילו הכי לא מקלינן בחד ספיקא אבל לגבי ספק ספיקא כי הכא דנמצא שוכח אזלינן לקולא ולא דמי למקוה אלא לסכין ונמצאת פגומה ומה שעלה על שלחן כתבך דיש מקום להתיר הכלים וכמו שפסק האגודה משום דיש להעמיד הכלים בחזקת כשרותן שהית' בהן מתחילה תמה אני האיך יעלה על דעתך לומר כך דהלא לפי ההנח' שאת' בה עכשיו שהבשר אסור לפי שמעמידן הבהמה בחזקת איסור א"כ האיך אפשר להכשיר הכלים שבשלו בהם הבשר אסור מטעם דמעמידין אותה בחזקת כשרות דמה מועיל החזקה כשנאסרו מהבשר האסור לפי הנחה כזו אבל לפי האמת הכל מותר הבשר והכלים גם מה שהבאת פלוגתא דר' עקיבא ור' טרפון במקוה שנמדד ונמצא חסר במסכת קידושין פ' האומר דף ס"ו דאין ללמוד מקוה להכשיר מבן גרושה דמקוה פסולה ביחיד ובן גרושה פסולה בשנים הלכך נידונינו למקוה מבעל מום דפסולו נמי ביחיד ומה נודע שהוא ב"מ עבודתו פסולה וה"נ בנודע שהמקוה חסר כל טהרות שעשו ע"ג טמאות ומשמע דשוחט שאינו יודע כיון דאין פסולו ביחיד אינו דומה למקוה ויש להתיר כמ"ש האגודה דבר פשוט הוא דלא מיירי בהך מילתא בדין אוקמה אחזקה וכבר פירשוהו התוספות דבתרתי פליגי עיין שם וכמו שכתבת גם אתה:

עוד כתבתי דבתשובה הרשב"א בסי' רי"ח כתב על שוחט שלא היה לו חזקת כשרות ברור הוא דאין אומרים העמד דבר על חזקתו אלא במי שהוחזק מתחלתו כסכין שבדקוהו ושחטו בו ואח"כ נמצא פגום וכן במקוה שנמדד וא"ה לא פליגו בהו וכן בזאב כו' אבל זה איזו חזקה יש לו כו' והבנת דרצונו לומר בדרך רבותא דאפילו מאן דמיקל בסכין ובמקוה מודה בזו דכיון דלא היה לו חזקת כשרות מעולם ליכא למימר העמד אותו על חזקתו אבל אה"נ דאפילו היה לו חזקת כשרות מתחלה אם נמצא עכשיו שאינו יודע אסורים אף הכלים כך הם תורף דבריך והארכת בזה ואין ספק שלא השגחת בסוף תשובתו דמסיק ולפיכך אינו רואה שום הכשר למה ששחט ולא לכלים שנתבשלו בהם שאין כאן אלא חדא ספיקא ספק אירע לו אחד מאלו או לא כו' ואם איתא דאפילו היה לו חזקת כשרות מתחלה נמי אזלינן לחומרא עדיפא מינה הוה לן לאשמעינן דאפילו בס"ס נמי אזלינן לחומרא אלא ודאי היכא דה"ל חזקת כשרות דאיכא ס"ס ספק כבר היה שוכח ספק לא נעשה שוכח אלא עתה ואת"ל כבר שכח ספק שהה ספק לא שהה אין להחמיר והלכך לא מחמרינן אלא בדליכא אלא חדא ספיקא ותחלת דבריו הם גם כן בדרך זה שמ"ש ואין אומרים העמד דבר על חזקתו אלא במי שהוחזק מתחלתו כסכין כו' כלומר אפילו לרב חסדא דמכשיר בשבר בה עצמות אינו מכשיר אלא בסכין שבדקוהו קודם שחיטה ושחטו בו ואח"כ נמצא פגום דומיא דמקוה דמותיב מינה עלה דרב חסדא וזהו שכתב הרשב"א וכן במקוה שנמדר כלומר דממקוה שנמדד למדנו דרב חסדא לא מכשיר אלא בסכין שבדקוהו תחלה ואעפ"י שאינו מפורש להדיא דבהכי קאמיירי רב חסדא מ"מ בע"כ צריך לומר דבסכין שבדקוהו מתחלה קאמר וכן פרש"י וקאמר הרשב"א וא"ה אפליגו בהו כלומר דאף בהא פליג רבא ורב הונא ופוסלין אפילו שבר בה עצמות ואע"ג דאין קיימא לן כרב חסדא להכשיר בשבר בה עצמות מכל מקום הא קא חזינן דפליגו בהו וקא פסלי וא"כ האיך יעלה על דעת לפרש אליבא דרב חסדא דמכשיר אף בלא בדקוהו תחלה אלא ודאי לא אזלינן בתר חזקה אלא בבדקוהו תחלה ומסיק עלה וכן בבא זאב כו' ונקב חזקה יש לו כו': ומה שהבאת מתשובה הרשב"א בסי' תר"ך בשוחט שנמצא בסכין שלו פגום בראשו דציווה להכשיר אף הכלים שאני התם דהיה דן אותו כפושע שאינו חושש לשחוט בסכין יפה וכאלו שחט במזיד בסכין פגום דיינין ליה ולא הוי בתורת ספק שחט בסכין פגום אלא בוודאי ולכך צריך להכשיר אף הכלים אבל בשוחט שנמצא שאינו יודע דהוי בדין ספק שפי' תלינן לקולא ואמרינן דאין ספק מוציא מידי ודאי על פי שלשה התירוצי' דתוספת וכדפסק האגודה בפירוש וכדמשמע מדברי הרשב"א וכך פסקו כל גדולים האחרונים מהר"ש לוריא ומהרמ"א ואין לנו להחמיר יותר במידי דרבנן לאסור מה שהתירו הם אם לא בראי' ברורה אבל לא מסברא בעלמא בלי ראיה כי די לנו בחומרא שהחמירו הם והבו דלא לוסיף עליהו חומרא מדעת עצמינו בלי ראיה ברורה ומי שרוצה להחמיר יחמיר לעצמו ולא לאחרים כש"כ שהסברא הישרה היה להתיר וכמו שהתבאר בדברינו הנל"פ ע"ד כתבתי אנכי הקטן יואל בן לא"א מוהרר"ש ז"ל ה"ה ביום א' באסרו חג דפסח שפ"ב פה קק"ק:

סימן ב

ראובן נשא יתומה בר"ח אייר ומתה תוך שנתה כ"ב אדר השני ויורשיה תובעים להחזיר הנדוניא כולה כתקנת ר"ת ותקנת שו"ם וראובן טוען על מקצת מטלטלין שבידו שהן מתנות נתונים לו עוד טוען שכל הבגדים שהיה רגיל ללבשן אינו חיב להחזיר כי לא נתקנה תקנה על זה: עוד טוען שלשון הכתוב בפוסקים אם מתה תוך שנתה פירושן דוקא באמצע שנה לא בסוף שנה כנ"ד ולפיכך אינו חייב להחזיר כי אם חצי הנדוניא כאלו מתה לאחר כלות שנה ראשונה לפי התקנה: היורשים משיבים אף את"ל שכדבריך כך הוא מ"מ בנדון דידן אין לך זכות בנדוניא כיון שהכל הוא ביד אפוטרופסים שלה והם היו נושאים ונותנים במעות הנדוניא לטובת הזוג א"כ עדיין הוי לא גבה וראובן טוען האפטרופסים הם שלוחים שלי שפייסתי אותם לשאת ולתת בשלי לטובת הזוג ושיתנו לי השטרות השייכים לי וכן עשו א"כ הוה ליה גבה היורשים תובעים מראובן שיפרע מה שהוציא ממעות הנדוניא לפרעון חובות שהיה חייב קודם הנשואין: וראובן טוען על הקרובים שיתנו לו המתנות שיעדו לתת לו ולא נתנו עדיין:

תשובה כל הבגדים השייכים לגופו כאן כל מלבוש החול גם בגד שבת מה שהוא משנה מחול לשבת אין צריך להחזיר כיון דמיוחד לגופו דהתקנה לא ניתקנה כי אם בנדוניא ובגדיה ותכשיטיה כמבואר בלשון התקנה וכן הוא בתשובת מהרי"ל סימן פ' אבל בגדים ומלבושים שהיתה אשתו מתלבשת בהן בשבת וי"ט אע"פ שגם הוא היה רגיל ללבשן הוה בכלל בגדיה וחייב להחזיר והמתנות שנתנו לראובן לדרשה או שאר מתנות משום איחחונה הוא והא איתחתני והכל מודים שהוא שלו דאפילו לרשב"א בתשובה הביאו ב"י באבן העזר סי' נ' שצריך להחזיר המתנות היינו דווקא כשמתה קודם שהכניסו לחופה כמבואר בדבריו אבל בהכניסה לחופה כל המתנות בין קודם חופה בין לאחר החופה המתנות שנתנו לחתן א"צ להחזיר והא דכתב מהרי"ו בסי' ס"ה ומהרי"ל סימן פ' דצריך להחזיר המתנות או דמיהן אין זה אלא במתנות שנתנו לכלה בשביל כבוד הכלה כמו שנוהגים במדינת אשכנז אבל למנהג מדינת פולין ושאר מדינות שנותנין מתנות לחתן בשעת דרשה או כשמושיבן אותו אצל הכלה הדבר ידוע שנותנין אותן לחתן למתנה גמורה הלכך אין צריך להחזיר מיהו המתנות שיעדו לו ועדיין לא נתנום נראה דאינו יכול להוציא מהם ולא מיבעיא בעשיר דאין בהם משום מחוסרי אמנה אלא אפילו בעני והיינו טעמא דאזלינן בתר אומדנא דדעתא שלא ייעד לתת לו מתנה אלא כדי שתהנה ממנו בתו או קרובותו וכיון דמתה קודם שגבה המתנה אין יכול להוציא ותדע שהרי ר"ת פירש דאף הנדוניא שכתב לתת לו ולא גבה אין צריך לתת לו אפילו שהתה אחריו כמה שנים וילדה שבכל ענין לא זכה כיון שלא בא לידו הממון כמו שכתב בהגהות מיימונית ר"פ כ"ב מאישות א"כ כש"כ המתנות שיעד לתת לו ולא כתב לו כלום דפשיטא דאזלינן בתר אומדנא דדעתי' כדפרי':

ומה שהוציא בפרעון חובות שלו הדבר פשוט שאינו חייב לשלם דהתקנה לא ניתקנה אלא על דבר שנשאר בעין ואפילו בזבז שלא לצורך פטור מלשלם כש"כ פרעון חוב שב"ח נפרע מהנדוני' להרשב"א בתשובה אעפי' דמהרי"ו בתשובה סי' ע"ח חולק על זה ומביאו הרב בהגהות בש"ע בח"מ סימן צ"ו סעיף כ"ד כ"ו מ"מ ודאי היכא שכבר גבה ב"ח מנדוניא מה שגבה גבה ואם מתה אשתו א"צ לשלם וכל זה ברור אכן במה שטען ראובן כי מתה סוף שנה וא"צ להחזיר אלא החצי צריך להתיישב בדבר ונראה דלפי לשון התקנה שהועתק בספר בנימין זאב וז"ל מטעם המלך וכו' על כל הנושא אשה ומתה בתוך י"ב חדש בלא ולד של קיימא עד עבור שנת הנשואין שיחזיר כל הנדוניא ותכשיטי האשה וכו' מדהזכיר תוך י"ב חדש משמע ולא סוף י"ב חדש וא"כ נ"ד דמת בכ"ב בחדש שנים עשר כיון שנכנס יום אחד בחודש חשוב כחדש וכדאיתא להדיא בפ"ק דר"ה בפלוגתא דר"ג ור"א בדין פר בן שלש שנים דלכ"ע יום אחד בחדש חשוב כחדש ולא פליגי אלא ביום אחד בשנה דלר"מ יום אחד בשנה נמי חשיב שנה ופר בן כ"ד חדש ויום אחד הוא ולר"א ל' יום בשנה חשוב שנה ופר בן כ"ד חודש ושלשים יום הוא ושניהם מקרא א' דרשו ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון בא' לחדש וכו' ע"ש וא"כ נראה נמי בנ"ד כיון שנכנס יום א' בחדש שנים עשר חשוב מתה בסוף י"ב חודש והא דכתב מהרא"י בת"ה גבי אבילות די"ב חודש דכשמת אביו בר"ח ניסן כשיגיע אחריו כ"ט אדר לא אמרינן מקצת יום כ"ט אדר ככולו דלא דמי ל"ז ולשלשים דהתם הספירה היה לפי הימים וקי"ל בכמה מילי מקצת היום ככולו אבל גבי אבילות די"ב חודש דלא הזכירו בשום מקום אלא י"ב חודש ולא שנ"ד ימים וכיון דהספירה היא לפי החדשים אי הוה אמרינן מקצתן ככולה הוי שרי בתחלת חדש די"ב והא וודאי ליתא ולכך לא כלו עד שיכנוס ראש חודש ניסן עכ"ל נראה וודאי דלא פליג מהרא"י אתלמוד ערוך דפ"ק דר"ה דאמרו שם וחדש למנויו ושנה למנויה דאלמא דכ"ע יום א' בחודש חשוב כחדש וכדרשינן מקראי אלא דלגבי אבילות אי אפשר לומר דיום אחד בחדש חשוב כחדש שהרי טעם האבילות אינו אלא משום דמשפט רשעים בגהינם י"ב חדש א"כ גם האבלות צריך להיות כל י"ב חדש כמו המשפט שבגהנים והכא משמע להדיא בברייתא דאבל רבתי דתני' על כל המתים אסור לילך לבית המשתה עד לאחר שלשים יום ועל אביו ואמו כל שנים עשר חודש דמדלא תני נמי ועל אביו ואמו עד לאחר י"ב חדש בע"כ דהיינו משום דהוה משמע כיון שנכנס יום א' בחודש האחרון כלה האבילות והוי יום אחד בחודש כלאחר י"ב חודש לגמרי דשוב אין תוך י"ב חודש כיון שנכנס יום אחד בחדש האחרון לכך תני ולאביו ולאמו כל י"ב חודש לאורויי דבעינן כל י"ב חודש לגמרי ולא כלה האבלות עד נכנס חודש שלשה עשר והיינו מטעמא דפרישית דכיון דמשפט גהינם הוי כל י"ב חודש לגמרי כך האבלות הוי כל י"ב חודש ממש לגמרי אבל בעלמא ודאי משמע דיום א' בחודש חשוב כחודש ואם כן לפי לשון התקנה דלעיל משמע דוקא תוך י"ב חודש קודם שנכנס יום א' בחודש שנים עשר אבל כשנכנס יום א' בחודש האחרון שוב אין תוך י"ב חודש אלא חשוב כלאחר י"ב חודש ומכ"ש בנדון דידן שיצא כבר רובא של חודש דרובו הוה ככולו בכל התורה כולה ואף על גב דבסוף התקנה כתוב וראינו שיעור שנה לדבר זה ולא יותר כי אחרי שנה נשכח מן הלב מה שנתן ולא יוסיף עצב עמה וכו' אין ראיה מכאן דבעינן שנה ממש ואף חודש עיבור בכלל אלא קרא ליה שנה כיון דסתם י"ב חודש הוה שנה אבל עיקר התקנה לא היתה אלא דוקא במתה תוך י"ב חודש דאם לא כן הוה ליה להזכיר שנה בלחוד לאיזה צורך הזכירו תויך י"ב חודש. אבל אפכא לא קשה לאיזו צורך הזכירו שנה בסוף התקנה דהלא כוונתו כדי לתת טעם למה ראו שיעור י"ב חדש ואמר שהוא לפי אחרי שנה נשכח וכו' ותו דאפי' היה ספיקא אי תפוס לשון ראשון או תפוס לשון אחרון הנה כיון דהבעל מוחזק בנכסים ויורש את אשתו מן התורה או מדרבנן והיורשים כאלו באו להוציא עפ"י התקנה המוציא מחבירו עליו הראיה דתפוס לשון אחרון והלכך נראה מצד לשון התקנה הנ"ל שהדין עם הבעל:

אכן מדברי שאר פוסקים ומחברים לא כתוב לשון זה דתוך י"ב חדש אלא תוך שנה גם בתשובות מהרי"ו סימן ס"ח פסק להדיא דחודש העיבור בכלל כיון שהוזכר שנה ושנה סתם בכל מקום הוי נמי חדש העיבור: ובעל כרחך צריך לומר דלשון התקנה לפניהם לא היה כתוב בה תוך י"ב חודש כלל אלא תוך שנתה ולכך פסק דחדש העיבור נמי בכלל רק ראיתי התקנה בין תשובות מהר"מ הנדפסת בפראג בסימן תתקל"ד שכתב שם תוך שנתה ולא הוזכר כלל לשון זה תוך י"ב חודש ויש לנו לומר דמהרי"ו ודעימיה היה בקיאין טפי בלשון התקנה: אי נמי תחלה היתה תקנת ר"ת תוך י"ב חודש ואחר כך בתקנות הקהלות הגיע תוך שנתה כדי שלא ליתן פתחון פה לערעורים וקטטות ומבואר בת"ה סימן שכ"א דתחלה תיקן ר"ת ואחר כך הקהלות וכיון דמהרי"ו עשה מעשה להורות דחדש העיבור בכלל אלמא דתקנה זו עיקר וכדמשמע משאר כל המחברים והכי נקטינן ואם כן מצד זה אין זכות לבעל להחזיק בנדוניא אכן מצד אחר יכול להחזיק בנדוניא כיון דיתומה היתה והגיע לה עשור נכסים ודינה בזו כבעלת חוב אם כן היא עצמה הכניסה לה נדוניא ולא אביה וקרובי' ופסק מהרי"ו בסימן ס"ז דהתקנה לא נתקנה אלא היכא דאבי הכלה נתן הנדוניא או שאר קרוביה נתנוהו דבכולהו שייך למיגזר ותם לריק כוחכם ואיכא אומדנא דדעת קצת שלא נתנו אלא כדי שתהנה מהם אבל היכא דאחרים לא נתנו הנדוניא אלא היא בעצמה נתנוהו לא שייך האי טעמא דותם לריק כוחכם דאנן סהדי דניחא לה למיתב טן דו אפילו יתום לריק כחה שתמות בקרב שנה ושנתיים ופשיטא דאין חלוק בין אלמנה וגרושה ובתו כשהכניסו נדוניא מיגיעת כפם או ירושה מאביה וקרוביה הכל הוא בכלל הכניסה היא עצמה ופשיטא דעישור נכסים שמחויבים היורשים לתת לה מדין התלמוד הוה ליה הכניסה היא עצמה דלא דמי להשיאה אביה בחייו דאמדינן דעתיה שלא נתן לה אלא על מנת שתהנה בתו שהרי בידו היה שלא לתת לה נדוניא כל עיקר אם כן כשנתן לה על פי דעתו נתן לה: אבל כשמת אביה והגיע לה עישור נכסים מדינא בעי למיתב לה ואי לא בעו יורשים ליתן לה כופים אותם ליתן דהבת בעל חוב היא ה"ל הכניסה היא עצמה ואין צריך להחזיר כל מה שגבה ומה שטוען כיון דהשטרות כתובים על שמו והאפוטרופסים שלוחים ה"ל כמו שגבה ודאי כך הוא לפי דעת התשובה בהגהות מרדכי דיבמות בשם הר"מ המתחלת יען כי ראיתי ושמעתי המפקפקים וכו' כי לשם פסק דבהקנה לו נדונייא על ידי משכנות מונחים ביד נאמן או ערב קבלן שנתערבו כנגדו אף על פי שהאב נשא ונתן בנדונית חתנו לטובת הזוג ליכא מאן דפליג שכבר זכה בו חתנו לפי שגמר בלבו להקנותו וא"כ הכא נמי שהשטרות כתובים על שמו והיה בידו לא גרע מערב קבלן דבשניהם לא גבה ואף על פי כן כיון שיכול להוציא מידם ה"ל כגבה ואף על גב דקיימא לן כבית הלל לגבי ב"ש בפרק השולח דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי מכל מקום בנדון דידן חשבינן ליה כגבוי' לפי שאלו הן הדברים הנקנים באמירה:

אכן בתשובות מיימונית ע"ש מהר"מ כתב להדיא דבלא תקנה נמי אם לא בא ליד בעל אלא ביד נאמן היה שנה ראשונה על מנת שיתן לו מה שפסק לאחר שנה ומתה תוך שנה הוה ליה כנדונית חתנים שלא גבה וכו' ויש ליישב דלא סתרי דברי מהר"מ אהדדי ולחלק בין שליש שהניחו בידו בסתם ולא נתברר לחזקת הזוג ולטובתו דהתם וודאי הוה דלא גבה אבל בשליש שהניחו בידו לטובת הזוג הוה ליה כגבה וכן כתוב מהרי"ל בסימן ס"א ע"ש. מיהו בתרומת הדשן סי' שכ"א כתב אותה תשובה דמיימונית בשם ר"י ואם כן לא צריכים לחלק בחלוק דק כזה אלא צריך לומר דפליגי דר"י אדמהר"מ ותדע דהא בעל כרחך פליגי אמה שכתב במרדכי פרק נערה דבהניחו ביד שליש יחלוקו ואם כן שלשה דעות איכא בדין שליש למהר"מ הכל של אב ולמרדכי יחלוקו: וטעמא דר"י דבענין שיהא גבוי ממש והלכך אפילו הונח ביד שליש לטובת הזוג נמי של אב וממילא ה"נ בערב קבלן נמי לא הוי של בעל כיון שלא גבה כלל הנדוניא בשום פעם ובספיקא דדינא המוציא מחבירו עליו הראיה וכאן נמי אין הבעל מוחזק בנדוניא ממש: מיהו בכל הבגדים והמטלטלים ה"ל גבה שהרי היה מוחזק בהם אף קודם שמתה אכן בזה צריך לדקדק דאפילו בגבה ממש מכל מקום אין כל הנדוניא הוה בכלל הכניסה היא עצמה שהרי הדבר ידוע דעכשיו נותנין הנדוניא לבת תשעה חלקים והעישור נשאר לאב או לבנים על הרוב ואפילו מכח אומדנא דאמדינן לאב לאו שפיר למעבד הכי דלא אזלינן בתר אומדנא אלא לפחות מעישור נכסים ולא להוסיף על עישור נכסים וכדברי האישר"י וכמו שקבעתי ההלכה בס"ד בא"ע סימן קי"ג. ואם כן לא שייך לומר הכניסה היא עצמה אלא היכא שלא נתנו לה יותר מעישור נכסים אבל נדון דידן ידועה לכל שהוסיפו על העישור פעם ושלש א"כ אין כל הנדוניא בכלל הכניסה היא עצמה: ואם מקצת הנדוניא אבד וכלה הנה שורת הדין דליכא למימר דהעישור כלה ומה שהוסיפו על העישור הוא שנשאר ושייך בזה שהשיאוהו קרוביה ויחזור הכל אפילו מה שגבה כיון שהוא תוך שנתה דאימא איפכא דהעישור הוא שנשאר ומה שהוסיפו אפטרופסים הוא שכלה ואבד אלא תלינן דזה וזה אבד ומה שנשאר הוא ג"כ מזה ומזה ואם סך זה אינו יותר מזה תוך שנתה נמי יחלוקו בשוה אי גבה ואם סך זה יותר מזה יחלוקו לפי חשבון אבל בלא גבה אין לו כלום והיכא דאי אפשר להתברר אז הטוב והישר לעשות דרך פשרה וכל שכן היכא דאיכא ספיקא דדינא כגון דהונחו ביד שליש א"נ ערב לקבלן כדאמרן הנלפע"ד כתבתי וחתמתי שמי הקטן יואל:

סימן ג

ראובן ושמעון ולוי אחים מן האב ומתו שמעון ולוי ולשמעון יש בן וללוי אין לו זרע כלל מי יורשו אם נאמר דראובן הוא היורש ואין לו לבן שמעון במקום ראובן כלום משום דקם ראובן תחת אחיו לייבום או דלמא בן שמעון קם במקום אביו וחולק עם דודו ראובן בשוה:

תשובה הדבר פשוט דראובן ובן שמעון חולקים בנכסי לוי שוה בשוה דכי היכא דדרשינן אין לו בן עיין עליו ה"נ דרשינן בכל קרובים וגבי אחי המת נמי כתיב ואם אין לו אחי' ודרשינן עיין עליו דאם יש לשמעון שום יורש דראוי ליורשו יבא במקומו וכך פי' רשב"ם להדיא בפ' יש נוחלין בדף קט"ו ע"א בד"ה ותני עלה וכו' ע"ש וכ"כ עו' בדף קי"ו ע"א ואע"ג דיש סברא לומר דאח עדיף שכן קם תחת אחיו לייבום מ"מ גזירת הכתוב היא מאין לו עיין עליו דלא מהני הך סברא לירש כל הנכסי' ותדע דהא בפ' י"נ קא מבעיא ליה לרמי בר חמא אבי האב ואחיו כגון אברהם ויעקב בנכסי עשו איזה מהן קודם ומאי קא מיבעיא לי' הלא ודאי אח קודם דקם תחת אחיו לייבום ורבא נמי מאי קס"ד דקפשיט דאבי אב קודם אלא ודאי דלא קי"ל בהך סברא למסקנא דאע"ג דקס"ד בר"פ י"נ דהך סברא תהני לן למימר דהאח קודם אף לבן כבר דחאוה ותו דמסקנא דתלמודא בהך בעיא דרמי בר חמא קאמר ה"נ מסתב' דהאח קודם לאבי האב דקתני זה הכלל כל הקודם בנחלה יוצא יריכו קודמין ואלו איתי' ליצחק יצחק קודם השתא נמי דליתי' ליצחק יעקב קודם שמעינן השתא מהאח אינו יורש לאחיו אלא מצד שהוא יורש זכות אביו שמת א"כ בנדון דידן נמי כי היכא דהאח יורש זכות אביו שמת כך בן האח יורש זכות אביו וזכות אבי אביו שמת וחולקין ביחד הנלפע"ד כתבתי וחתמתי שמי אנכי הקטן יואל:

סימן ד

בלובלמא עשו הקהל הסכמה בשנת שי"ח וז"ל בגזירת נח"ש שלא ילך שום בעל הבית ויקנה בית או קרקע משום גוי בתוך החומה כו'. שראו שאם לא יהיו דרים הגוים בעיר בין בני ישראל יש לחוש ח"ו שלא ישרפו בתי יהודים או שלא יעמדו על גירוש חס ושלום לכן עמדו וגזרו בגזירת נח"ש על אותה תקנה לקיים עליהם ועל זרעם כו' ומקצת אנשים שעברו על התקנות גזרו עליהם לחזור ולמכור לגוים עוד בשנת של"ז חזרו והחזיקו מנהיגו הקהל בהסכמת האב"ד כמוהר"ר אברהם ז"ל פולק את התקנה הנ"ל והכריזו בבית הכנסות להעניש את העובר בקנסות ויתר עונשים והכריחו לאנשים שעברו על התקנה לחזור ולמכור הקרקעות והבתים לגוים. ועל אחד גזרו שאם לא ימכור הקרקע אזי לא יהא שום הנאה מאותו קרקע לא להשכיר ולא לזרוע בו לא הוא עצמו ולא שום אדם בעולם ולא יהא לו שום הנאה בעולם מאותו קרקע. עד כאן תורף ההסכמה. והנה אחר זה התירו הקהל לראובן לקנות מקצת קרקע מן הגוים סמוך לביתו כי היה קרקע שלו קצר לבנות עליו וראובן עבר וקנה יותר ממה שהתירו לו אז גזרו עליו הקהל שלא לבנות על קרקע זו כי אם על אותו שיעור שהתירו לו ועל המותר לא ישתמש בשום תשמיש אפילו להעמיד שם בהמותיו. וראובן קיים גזירת הקהל וציווים ועשה היקף מחיצה מקנים סביב כל הקרקע שקנה מן הגוי אחר כך מת ראובן ויורשיו מכרו לכהר"ר משה פירשטט כל הבית וכל הקרקע וחשקה נפש כהר"ר משה להרחיב את ביתו ולבנות על אותה קרקע ועתה יורינו רבינו אם יש היתר לזה אם לאו.

תשובה לפע"ד דשרי דהמסקנא בפרק מי שהחשיך במי שכיון מלאכתו במועד ומת דלדידיה קנסו רבנן לבריה לא קנסו רבנן. וכתב הרי"ף והרא"ש שם וכן הצורם אוזן בכור ומת והמוכר עבדו לגוים ומת לא קנסו רבנן בנו אחריו והכין אסקהו לכל חדא וחדא בדוכתיה וכן הלכה. וא"כ נדון דידן נמי אעפ"י שקנסו רבנן הקהל לראובן שלא ישתמש על היתר לפי שעבר בזה על גזירתם בעונש נח"ש מכל מקום לבניו לא קנסינן והם היו מתירין לבנות על אותה קרקע וא"כ גם להר"ר משה דאתא מחמתייהו שרי לבנות עליה שהרי בלשון ההסכמה לא נזכר שלא לבנות על הקרקע שהיתה של גוים כ"א שלא ילך ב"ה ויקנה בית או קרקע משום גוי בתוך החומה וכו'. ופשיטא דאפילו ראובן בעצמו שקנה הקרקע ועבר על החרם לא בשביל זה נאסרו עליו הקרקע בהנאה כיון שלא נזכר זה בחרם דבדמיה קנינהו אלא שהקהל קנסו אותו בכך על שעבר על ההסכמתם וגזירתם בעונש נחש וזה יש בידם להפקיר ממון שיש לו בעולם ולאבד זכותן כפי מה שיראה לגדור פרצת הדור ולחזק בדק כו' כמו שכתב הרמב"ם בפרק כ"ד מהלכת סנהדרין והטור בח"מ בתחלתו ובסופו אבל מדינא אין הקרקע נאסרה בשביל שעבר על החרם וזה דבר פשוט הוא. והאריך בו הריב"ש סימן קע"א להוציא מלב הטועה לומר שאם גזרו חרם על דבר שלא לעשות ועשה במזיד והרויח שגם המעות נאסרים עיין עליו כי אותו נדון דומה לשאלותינו וכיון שאין הקרקע נאסרה לראובן עצמו אם כן בניו אחריו ודאתא מחמתייהו אין להטיל עליהם שום קנס ושום עונש דאינהו לא קא עבדי מידי. וכן פסק במרדכי פרק החובל בשם ריב"א אמסור שלא הספיק הנמסר להעמידו בדין עד שמת המסור דפטורין בניו אבל אם קם המסור בדין ונתחייב נתחייבו הנכסים ותו לא ירשו להו הנכסים. ובפרק הגוזל בתרא כתב שם בשם הלכות גדולות ביאור לדברים אלו דהיינו שנתחייב ממון עבור מלשינות ומת דאפילו למ"ד מלוה על פה אינה נגבית מן היורשים הכא גובה כשעמד בדין דקלא אית ליה אבל חייבוהו בית דין קנס לא קנסו בנו אחריו ע"כ. הרי מבואר דכל שחייבוהו בית דין קנס אין קונסין בנו אחריו: ואין לומר דהולכין אחר כוונת ההסכמה שהיא היתה מחששא פן ישרפו בתי יהודים חס ושלום וכו' ואם כן אף בבניו אחריו עמדה חששא זו במקומה אם יבנו בית על הקרקע של גוים הא לאו מלתא הוא דפשיטא דהקהל לא חששו כי אם על מאי דשכיחא כגון אם לא יהא שום איסור לקנות מן הגוי כל אחד ואחד יבא ויקנה ויהיה כל היהודים בעיר אבל אמילתא דלא שכיחא שיעבור איש על החרם ויחזיק הקרקע בידו ויהיה כעובר על החרם כל ימיו וירשו בניו אחריו ויבנו על אותה קרקע הא וודאי לא אסיק אדעתייהו בשעת החרם וכדמסיק בריש כתובות דאונס דלא שכיחא לא אסיק אדעתיהו. והכי איתא בפרק השליח. והכי איתא נמי בפרק הזהב לר' יוחנן דאמר מעות קונות ומפני מה אמרו משיחה קונה גזרה שמא יאמר לו נשרפו חיטך בעלייה דדוקא במילתיה דשכיחא גזרו ביה רבנן אבל במילתיה דלא שכיחא כגון שהחליף דמי שור בפרה או דמי חמור בשור ודאי מעות קונות דבר תורה וכן מכר לו באלו דקנה לרב הונא קאמר התם דס"ל כר' יוחנן דמעות קונה דבר תורה ובמלתא דלא שכיחא כי הא לא גזרו רבנן והכא איתא בדוכתי טובא. ועוד דאין הולכין אחר כוונת ההסכמה אלא א"כ שהוא ג"כ בכלל לשון ההסכמה כמו שנראה מבואר ממ"ש הרשב"א הביאו ב"י בי"ד סימן רי"ח (בהג"ה רמ"א ס"ס הנזכר) וז"ל שאלה הקהל החרימו שלא ידור איש פלוני במגרש פ' עד זמן ידוע ובתוך הזמן שכר שם חנות לעשות שם מלאכתו וטוען שלא החרימו אלא שלא ידור שם ואינו נקרא דירה אלא במקום שאוכל ושותה. תשובה לשון דירה נופל על עניינים רבים יש שהוא כעין ישיבה במקום וכו' ויש שהוא כמו עיכוב במקום וכו' ונופל גם כן למי שהוא דר במקום אחד ביום אחד וכו' ולפיכך הכל מה שהוא ענין. אם מה שהחרימו על עניין שחשו שלא יהא שייך עמהם וכו' אפילו עמהם בחנות כלל אסו' ואם מחמת שלא יקבע דירה עמהם הדין עמו וכו' וכל הנדרים והחרמות נדונין לפי מה שהוא ענין כו'. הנה מבואר דהולכים לפי מה שהוא הענין ובלבד שיהא במשמע הלשון שהוציאו בפיהם. דאם לא כן למאי צריך לומר לשון דירה נופל על עניינים רבים וכו' אלא וודאי דאם לא היה נופל על עיכוב במקום אפילו אם היו הענין שחשוהו שלא יהא שייך עמהם מ"מ מאחר שלא הוציאו כן בפיהם לא היה בזה איסור חרם כיון שלא החרימו עליו בפיהם. ומזה הטעם פסק גם האישר"י בהיה חבירו מפציר בו שיאכל עמו ואמר קונם ביתך שאני נכנס. טיפת צונן שאני טועם עמך דמותר לכנוס לביתו ולשתות עמו טיפת צונן שלא נתכווין אלא לשם אכילה ושתייה ומותר גם באכילה ושתיי' כיון שלא הוציאו בפיו ולא דמי לרישא בהיו מפצירין בו ליקח בת אחותו ואמר קונם שנהנית לי שלא נתכווין אלא לשם אישות דאישות בכלל הנאה היא ואע"ג דהרמב"ם (י"ד סי' רי"ח סעיף ד') פסק דגם באומר טיפת צונן אסור באכילה ושתיה וכן איתא בתוספתא וכן פסק הר"ר ירוחם וראוי להחמיר באיסור דאורייתא כוותי'. התם וודאי איכא למימר דבכלל טיפת צונן שאני טועם הוא דהלשון משמע כאלו אמר איני אוכל ואיני שותה עמך לא הרבה ולא מעט אפילו טיפה איננו טועם ולישנא קטיעא הוא ומ"מ מותר לשתות לו צונן דלא נתכווין אלא לשם שתיי' ואכילה. אבל נ"ד ובלשון החרם לא הוזכר כי אם שלא יקנה בית או קרקע בתוך חומה אף הרמב"ם מודה דאין בכלל לשון זה שלא יבנה בית על הקרקע של גוי אם לא קנהו מגוי. ותדע שהרי במרדכי פרק המקבל פסק אכיוצא דנדון דידן שגזרו הקהל שלא לקנות בית גוי דאם בא להחליף בית בבית עם הגוי דאסור דחילוף בית נמי מיקרא זביני כו' דאלמא דאי לאו דמקרי זביני לא היה בזה שום איסור אעפ"י דלפי העניין היה שייך גם הטעם שהחרימו על קניות בית גוי בחלופין כמו בזבונא דאם לא היה שייך הטעם בחלופין למה פסק לאיסור הלא הולכים אחר כוונות החרמים כדתנן בטיפת צונן דמותר לשתות צונן שלא נתכווין אלא לשם אכילה. ונמשך לפי זה דאפילו אם יבא איזה גוי ויערער על אותו קרקע לומר שהוא שלו דמותר לו להר"ר משה לפשר את הגוי כדי שיחזיק הגוי הקרקע בידו בערכאות שלהם שלא יהא שוב שום עירער ואין זה כקונה בית מגוי שהחרימו עליו דמאחר שידוע דראובן הקונה הראשון קנה הקרקע מהגוי בדיניהם וזכה בה וגוי זה מעליל על הר"מ להוציא ממנו ממון אין זה קונה מגוי אלא מבריח ארי מנכסיו בלבד שהרי הקרקע כבר היא שלו מן הדין כשקנאה מיורשי ראובן. הנה התבאר להוציא מלב המהנדזין ומפקפקין וברור הוא דאין להר"ם לחוש בכאן מעונש חרם כלל דלשון החרם לא היה על הקרקעות והבתים של גוים שלא יהנו מהם אלא על אדם עצמו והוא מחרמי בטוי הגוף כלומר שאומרים כל העושה דבר פלוני יהא בחרם והחרם חל עליו וחייבים הכל לנהוג עמו כמו חרם לפרוש הימנו כדינו כו' ומ"מ אין אוסרין עליו הקרקעות והבתים שקנה ושהרויח בהם כיון שלא נזכר זה בחרם אם לא מטעם קנס לקנוס אותו משום מגדר מילתא כדי לגדר פרצת הדור וכו' וכדפרישת ונתבאר בארוכה בתשובות הריב"ש סימן קע"א. וזה אין לו מקום אלא לאותו שעבר על החרם אבל לא לבניו אחריו ולאיש אחר הבא בגבולו דלא גרע מהמבשל בשבת במזיד דהוא לא יאכל עולמית ואחרים אוכלין למוצאי שבת לר' יהודה דהלכתא כוותי' וכש"כ בנדון דידן דמעולם לא גזרו שלא להנות מהקרקעות ובתים של גוים כדאמרן שהוא דבר ברור. הנראה לפי ע"ד כתבתי וחתמתי שמי אנכי הקטן יואל בן לא"א מוהר"ר שמואל ז"ל ה"ה בחדש אייר שס"א פה ק"ק לובמלא.

סימן ה

קול ענות שמענו במרץ מארץ רחוקה עיר אמשטרדם כי עלה הפורץ הוא פלוני הרופא מטהר השרץ ומטמא את הארץ ושתים רעות עשה בקרץ אחת הוא רעה גדולה התגוללה ועלה שמים עליה ישתוממו ישומו כל אבירי לב והוא כי זה כמה נשא לבבו וכפיו מלא מלעיג על דרז"ל באגודותיהם גם בחכמה הקבלה שולח יד לשונו ומתלוצץ על החכמה חכמת האמת ודיבר עליה דופי ואומר כי לא נחשב בעיניו כי אם רק הפלוסופיא ואחריה יהא נמשך כל אדם לא זולת ועוד מחזיק בטומאתו לצרף אליו אנשים הגונים ומפתה אותם לדעתם זאת הרעה: שנית כי לאשר הוא אחד מהפרנסים נתן לאיש אחד רשות לשחוט בהמות לצורך הקהל ואנשי המעמד אשר לשתי בתי כנסיות צוו לשני חכמים שביניהם לשאול אותו פי האיש השוחט ההוא בדיני שחיטה וכאשר שאלוהו לא ידע מאומה ואמר על האסור מותר ומיד בהסכמות המעמדות והחכמים הוכרז בבה"כ בשתי הק"ק שכל הבשר הנשחט ע"י האיש ההוא היא נבלה והכלים שנתבשלו בהם אסורים כי אפילו הלכות שחיטה לא למד ופלוני הרופא הנזכר עלה לראש המגדול באותה שעה ואמר בקול רם שלא ישגיחו על ההכרזה ההיא ושיאכלו הבשר עליו ועל נפשו וכן נעשה ממקצת העם לא יראו לנפשם ואכלו מהבשר נבלה: כל אלה הגיע לאזנינו בכתב משלשה רבנים מובהקים מעיר אמשטרדם ונתקיימה חתימתם בפני הרב אב"ד דק"ק לובלין:

והנה תורף שאלת הרבנים החכמים לקנא קנאות ה' צבאות ודליפקיהו להאי דעתו בישתא דפלוני הרופא מאודניה בסילוא דלא מבעיא דמה להחרימו ולנדותו עד ישוב מדרכי הרעה ויעשה תשובה שלימה וראויה:

והנה חלקי אמרה נפשי דאין ספק שזה האיש חייב מיתה נדוי ושמתא שם מיתה דאפילו צורבא מרבנן דסנויה שומעניה משמתינן ליה כדאיתא פרק אלו מגלחין ופירש הרא"ש לשם דהיינו כגון שמתעסק בספרי מינות וכך פסק ביורה דיעה וכל שכן המלעיג על דברי חכמים ומדבר דופי על חכמת הקבלה שהוא מקור התורה ועיקרה וכולה יראת שמים דפשיטא דחייב נידוי דאין לך מזלזל בד"ת דחייב נידוי גדול מזה ועוד דהלא נמשך אחר הפילוסופיא היא המינות בעצמה ואשה הזרה שהזהיר עליה שלמה כמ"ש הר"מ גבאי בספר מראות אלקים ולא זו בלבד אלא ממשיך אליו גם אחרים ועובר על לאו לפני עיור לא תתן מכשול דחייב נדוי ומאחר דמשליך חכמת הקבלה ודברי רז"ל המקובלי' אחרי גיוו ראוי להחמיר עליו ביתר עוז להחרימו בכל החומרות החרם מכל מה שהפה יוכל לדבר וזה אין צריך פנים:

גם על מה שהתריס כנגד אנשי המעמד והחכמים שהכריזו בציווייהם שהבשר נבלה והוא התיר מה שאסרו הם גם על זה חייב נידוי דאפילו היתה הוראה התלויה בסברא ובשיקול הדעת הלא שנינו בברייתא פרק אלו טרפות (דף מד) חכם שאסור אין חבירו רשאי להתיר ופי' הראב"ד דאפילו התיר אינו מותר ואפילו היה גדול ממנו בחכמה ובמנין וההיא דפרק אין מעמידין (דף מ') בארבה דצחנתא דאתא לסיכרא וכו' נפיק שיפורא דרבא ואסר שיפורא דרב הונא בר חיננא ושרי לאו דוקא אלא לרב הונא נפיק תחלה כן פי' הרשב"א והרמב"ן כ"ש הכא דאיהו יחיד כנגד רבים וקטן כנגדם דפשיטא דאינו רשאי להתיר מה שאסרו הם ואם היו נראה לו להתיר הבשר מטעם שכתב האגודה פ"ק דחולין והא דקאמרינן התם סכין איתרע בהמה לא איתרע מכאן מוכח שוחט שבדקוהו ונמצא שאינו יודע אין להטריף למפרע וגם אין צריך להכשיר הכלים דאדם איתרע בהמה לא איתרע וכנשחטה בחזקת היתר עומדת ואוקי שוחט בחזקתו ועד עתה ידע עכ"ל והיה סובר דדינם כטועה בדבר משנה דיכול להתיר מה שאסרו הם וכהאי פרה של בית מנחם בפ"א ד"מ (דף ל"ג) הנה היה לו לשאת ולתת עם עם החכמים האוסרין בדבר הלכה דאולי היו חוזרים מהוראותם או הוא היה חוזר מדעתו דפשיטא דיכול לחזור מהוראת איסור אפי' היה אוסרים מתחלה בשקול הדעת כמ"ש הר"ן בפ"ק דע"ז (דף נ') לא כאשר עשה האיש הזה בדרך נצחון ומחלוקת דעלה למגדול והתיר בלא טעם ביחידי מה שאסרו כל החכמים הרבים והשלמים. ובפ' מצות חליצה (דף ק"ד) קאמר רבה בר חייא קטוספאה עבד עובדא בשוק ביחידי ובלילה אמר שמואל כמה רב גובריה דעביד כיחידאה ופירש רש"י כמה רב גובריה בלשון גנאי ועוד רעה גדולה מזו שאנשי הק"ק קבלו אותם החכמים ואנשי המעמד עליהם לב"ד וא"כ מה שעשה עשו אפילו היו אוסרים הבשר שלא מן הדין למגדר מילתא שלא יהא כל אחד הולך ושוחט לצורך הקהל בלי רשות ב"ד וכדאיתא במרדכי פ"ק דבתרא מהירושלמי שלשה מבית הכנסת כבני ב"ה שבעה מבני עיר כבני העיר הא מה אנן קיימן אם שקבלו עליהן אפילו ביחיד וכו' אלמא דכל היכא שביררו הקהל וקיבלו עליהן אפילו יחיד וכש"כ הכא שהן רבים ושלמים וזה הקטן חלק עליהם ביחידי וגם התיר מה שאסרו והנה הביא את הרבים לידי חלול השם שאכלו נבלה על פיו דגם על זה חייב נידוי בפני עצמו כי אין ספק דנתברר אצל החכמים הנזכרים דמעולם לא למד הלכות שחיטה כאשר נראה מכתבם ועל פי הדברים האלה הנני מוכן ומסכים עם החכמים שזרזוני להחרים ולנדות את האיש פלוני הרופא מאמשטרדם הנזכר בכל גבול ישראל פתו פת כותי וכו' עד ישוב מדרכיו הרעים הנזכרים ושב ורפא לו:

אמנם לאשר לא ראינו תמונות כתבו של פלוני הרופא יש לנו לדונו שלא בפניו באולי יאמר כי גם החכמים הנזכרים הם אנשי ריבו ומבקש להוציא לאור זכותו בפני איזה ב"ד חשוב שיברור בפניהם כי לא עשה מעשים כאלה אשר זממו ודימו בכתבי' עליו הנה אין ספק שלא חל עליו נדוי וחרם מעתה דלא עדיף ב"ד אמשטרדם ממר עוקבא דאי' ס"פ זה בורר שלחו לי' למר עוקבא לדזיו ליה כבר בתי' שלם עד עוקבן הבבלי קבל קדמנא ירמיה אחי העביר עלי את הדרך א"ל השיאוהו ויראה פנינו בטבריה וקאמר בגמרא הא גופא קשיא אמרת אמרו לו אלמא דיינוהו אתון השיאוהו ויראה פנינו בטבריא אלמא שדרוהו הכא. ופריקו אלא ה"ק אמר להו דיינו אתון אי ציית ציית ואי לא השיאוהו הכא ויראה פנינו בטבריא. וכתבו התוספות וז"ל אין לפרש אי לא ציית שלא תוכלו לכופו דכש"כ שלא יוכל נשיא לכופו דהכא שבט והתם מחוקק ומר עוקבא ראש גולה הוה אלא מפר"ת אי לא ציית כגון דאמר לב"ד הגדול קאזלינא עכ"ל וכן פי' הרא"ש שמעינן מהכא דאעפ"י דעוקבן הבבלי הוה ליה דינא בבבל בהדי ירמיה אחיו שסירסו לפי פי' אחד של רש"י ז"ל ופשיטא דהיה חייב נידוי דעל זה אירר נח את כנען ומר עוקבא היה ראש גולה בבבל וא"ה כתבו אליו מארץ ישראל דאי טעין ירמיהו לבדה"ג שבא"י קאזלינא שומעין לו ולא ינדוהו ולא יעשה לו שום עונש כש"כ דמצי אמר פלוני הרופא לבדה"ג וחשוב קאזלינא ולא לידיינהו בית דין של אמשטרדם:

וכיוצא בזה ראיתי תשובה הרב רבינו שמואל ב"ר יוחנן במרדכי הערוך שלא לכוף לנידון לדון בעירו כשגדולי העיר ופרנסיה הזמינוהו לדון אלא ילכו דרך ישרה למקום הגון כדי שיוציאו דין אמת לאמיתו ומהרי"ק רימז לתשובה זו בתשובותיו שורש א' ואע"פ דתשובה זו הוא בעסק ממון אין אני רואה לחלק ביניהם בין זו לזו וע"כ אם פלוני הרופא הטוען הנני מוכן ומזומן להיות ציית דין על כל מה שמתרעמים עלי ואקבל עלי לקיים בכל אשר יפסקו הנה אין עליו עונש נדוי וחרם ובלבד שלא יהא שום צד ערמה בדבריו אלא תכף יקבע לה' זמן לילך ולדון בפני ב"ד חשוב הסמוך להם ולשם יקוב הדין ההר ביניהם לזכות את הזכאי ולחייב את החייב אבל אם יתן כתף סוררת לדחות אותם בקנה מעתה יחולו על ראשו נדוי וחרם שמתא שם מיתה עד ישוב בתשובה הגונה וראויה וכדאמרן ושלום על דייני ישראל והשומעים לקולם אני הקטן יואל פה קהלה קודש בריסק דליטא:

עיקול שנעשה ע"פ הדין במעותיו של נתבע שביד ראובן בעירו של התובע והתרעם החכם שבעיר הנתבע לפי שה"ל לב"ד שבעיר התובע לקחת המעות לידם פן יגיע איזה סיבה שיתמוטטו נכסי ראובן מקמי שיצא המשפט לאורו בין תובע לנתבע:

נראה דאין לב"ד ליקח המעות לידם אם לא מדעת שני הצדדים חדא דאם יהיו המעות נאבדים מיד ב"ד יאמרו ב' הצדדין מי בקש זאת מידכם להוציא המעות מיד ראובן הלוה שהיה חייב באחריות ועתה הוא פטור כיון שהוציא ב"ד המעות מידו וכדמבואר פרק חזקת הבתים (דף ל"ד) בהאי ארבא דהוו מנצי עלה ביה תרי האי אמר דידי הוא והאי אמר דידי הוא אתא חד מינייהו לב"ד ואמר תפסוהו עד דמייתנא סהדי דדידי הוא תפסינן או לא תפסינן רב הונא אמר תפסינן רב יהודה אמר לא תפסינן והשתא אי איתא דפליגי אפילו לא אתא חד מינייהו לבית דין אמאי איצטרך תלמודא למימר דאתי חד מנייהו לבית דין ואמר תפסוהו וכו' ה"ל למנקט בסתמא האי אמר דידי הוא והאי אמר דידי הוא תפסינן או לא תפסינן כו' דהוה משמע דפליגי בכל גוונא אלא וודאי דלא פליגי אלא באתא חד מינייהו לב"ד וכו' אבל בדלא אתא לב"ד ולא שאל שום אחד מהם דליתופסוהו הכל מודים דלא תפסינן דאין לב"ד להכניס עצמן בתפיסה מדעת עצמם ונ"ד נלמד משם בק"ו ומה ארבא שעומדת בנהר כדפירש רשב"ם להדיא ויש לחוש שמא תבע לאיבוד אפילו הכי לא תפסי לה ב"ד מדעת עצמם כ"ש מעות הלוואה דלא יבאו לידי איבוד דלא תפסי לה ב"ד מעצמם כי אין דבר זה מוטל על הב"ד:

ותו נראה מבואר דאפילו יבקש הנתבע שיוציאו המעות מיד לוה וינתן ביד ב"ד שבעירו והתובע אינו מתרצה לזה דיחוש שפן לא יהיה נשמרים כראוי כקדירא דבי שותפי ויאבדו אי נמי חושש פן לא יוכל להוציא המעות מיד ב"ד אין לב"ד לשלוח ידם להוציא מיד ראובן וה"ה כשאין התובע לפנינו יש לחוש דלמא לא ניחא ליה להוציא מיד הלוה וזה לפי דהלא אין לב"ד לעקל שום דבר אלא א"כ נראה לעיניהם אמתלא מקובלת פן לא יוכל להוציא מיד הנתבע אם יגיע המעות לידו והב"ד מחויב להציל העשוק מיד עשקיו וכדכתב מהרא"י בת"ה בסי' ש"ה א"כ ודאי כשהב"ד יקחו מעות לידם ויגיעו לידי איבוד עדיין יהא עשוק שלא יוכל לגבות חובו וזה התבאר מעובדא דהאי ארבא דהא התם אעפ"י שבא האחד לב"ד וביקש מהם שיתפסוהו בידם א"ה אין שומעין לו בעוד שלא נתרצה גם חבירו כדאסיקנא והלכתא לא תפסינין ופירש רשב"ם הטעם דחיישינן שמא זה אין לו עדים ושקרן הוא מכל וכל ורוצה להפסיד את חבירו דמאחר דתפסינן יודע הוא דתו לא מסקינן עכ"ל והשתא יש לנו ללמוד מכאן דכל היכא דאיכא חששא בין יגיע איזה הפסד לחבירו לא תפסינן לה שלא מדעתו עד שיתרצה גם חבירו וכמו שפי' רשב"ם להדיא על מה שכתב בתר הכי והיכא דתפס לא מפקינן וז"ל א"נ שאמרו שניהם לב"ד לתופסה ובנ"ד ודאי איכא חששא פן יבא חברו לידי הפסד ע"י תפיסה זו שלא מדעתו:

ותו דאפו' היה גם התובע מתרצה שיניחו המעות ביד ב"ד אין לב"ד לכוף ללוה שיוציא המעות מתחת ידו בנ"ד כיון שהשטר נשאר ביד המלוה במקום שהוא אלא שהוא שולח שליח שיתפסו הב"ד המעות לידם אין כח לב"ד לכוף ללוה להוציא המעות מידו כיון שהשטר הוא בעולם ואפי' יתנו לו ב"ד כתב שהמעות מעוקלים אצלו לא עדיף משובר שכתב בעל התרומות (סי' נ"ד סעי"ג) ע"ש הראב"ד דכיון שהוא בעולם לא יפרע לו עד שיחזיר לו שטרו כדאיתא בפרק שני דכתובות אבדה כתובתה ה"ה בהטמינה בפנינו ואין כותבין שובר ולא גביא דאעפ"י דלא קי"ל כוותיה באבדה מכל מקום שמעינן מינה דמפשט פשיטא ליה היכא דהטמנה בפנינו דאין כותבין שובר וכן פס' בח"מ בסימן נ"ד ובתשובת הרשב"א פסק בפירש דכשהשטר בעולם הוא פטור עד שיחזיר לו שטרו ואין צריך לתת המעות אפילו ביד ב"ד שלא נתכוין זה מתחלה שיפרענו וישאר השטר ביד הלוה הרי מבואר דאעפ"י שיגזרו הב"ד על הלוה שיוציא המעות מידו לא יאבה ולא ישמע אליהם והדין עמו ואצ"ל בנ"ד בממרמי שכל המוצאו גובה בו דאין לכוף ללוה להוציא המעות מתחת ידו אפילו ליד ב"ד כיון שהממרמי בעולם הנרא' לע"ד דבר פשוט כתבתי וחתמתי שמי אנכי הקטן והצעיר יואל:

סימן ו

ראובן תובע לשמעון שבנו בית הכנסת שהושיב לאחר אצלו במקומו ומיצר לו ושמעון טוען כך נוהגין בכל מקום ואין מוחה:

תשובה נראה לפי ע"ד שורת הדין דיכול ראובן לעכבו עליו דהלא הריב"ש (הג"ה בח"מ ר"ס קע"א) כתב דאף הקהל אינן יכולים להוסיף ספסלים בבה"כ במקומות הפנוים כדי להרויח לצדקה ושיבואו רבים להתפלל כי אותן שיש להם מקומות באים בטענה שמציר לו הדרך או מרבה עליו הדרך כש"כ היכא דמיצר לו תמיד ואפי' את"ל דבשעה שמתפלל בישיבה יכול לתקן שלא יהא מיצר לראובן שיעשה מחיצה בינו לבין ראובן ויכניס המחיצה לתוך שלו דיכול לעשות כן כמש"כ הרא"ש בתשובה. מ"מ הלא הדבר מפורסם ונראה לעינים דבשעה שהן עומדים להתפלל בעמידה מיצר לו כל העת תפלת מעומד דעומדין צפופין ומשתחוים צפופין ומענין כוונות התפלה הוא גם כן הרחבת הלב והרוחת המקום ואפילו לגבי מלאכים דרשו רז"ל ברבה סדר יתרו אפסוק רכב אלקים רבותים אלפי שנאן דכ"ב אלף מלאכים ירדו על הר סיני יכול היו דחוקים ת"ל שנאן אף על פי שהיה רבים שאנן והשקט כך הוא הנוסחא הנכונה ואם כן קל וחומר דבני אדם העומדים בתפלה שלא יהיה דחוקים וכו' וגדולה מזו פסק הרמב"ם (קנ"ד ס"ב) דאחד מהשותפים שבחצר שהביא לבית אנשי בית אחרת דיש לחבירו לעכב עליו מפני שמרבה עליו את הדרך ואפילו לרשב"ם והאחרונים שחלקו עליו דשותף יכול למלאות ביתו אכסנאים ודיורים כל שאינו מוסיף בנין חדש היינו דווקא בשאינו שותף עמו אלא בחצר ולא בבית אבל כשהוא שותף עמו בבית יכול לעכב עליו ולא מבעיא היכא שמכניס דיורין בקביעות דפשיטא דמצי מעכב עליו אלא אפילו שיכנסו אצלו בלבד נמי מצי מעכב וכמו שמפורש בתשובה מהר"מ שבמרדכי פרק חזקת הבתים וז"ל ונשאל לר"א על הרבה שותפים שבבית אחת והאחד מרשה את הרבים להשתמש בחלקו עם חביריו יכולים לעכב והשיב דבר פשוט הוא שיכולין לעכב כמו לקח בית בחצר אחרת לא יפתחנה לחצר השותפים ואי תימא הא תנן בנדרים פרק השותפים היה אחד מן השוק מודד הנאה מאחד מהם לא יכנס לחצר וראב"י אומר יכול הוא לומר לתוך של חבירך אני נכנס ואיני נכנס לתוך שלך וקי"ל כראבי' כדמפרש התם: י"ל דה"מ בחצר דס"ל ויתור מותר במודר הנאה דאהילוך דחצר לא קפדי אינשי אבל הילוך דבית לאו ויתור הוא קפדי אינשי עכ"ל אלמא מדמסיק דהילוך דבית לאו ויתור הוא וקפדי אינשי דאפילו לא בעי האכסנאים לדור בקביעות וגם אינן משתמשין בבית כל עיקר אלא שיכנסו אצלו לצורך ויוצאים מיד גם כן יכול למחות דבהא וודאי קפדי אינשי משום דמיצר לו ואעפ"י דבתחלת התשובה כתב והאחד מרשה את הרבים להשתמש בחלקו וכו' אין זה אלא לשון השואל דמעשה שהיה כך היה אבל מתשובותו שהשיב לשואל למדין בהדיא דאפילו בהילוך דבית קפדי אינשי וזה פשוט וא"כ בנ"ד ודאי דהיושבים בבה"ה זה אצל זה הם ממש כמו שותפים בבית דקפדי אהדדי: ואין צריך לומר דקפדי אקביעות ישיבה שמכניס אחרי' אצלו במקומו ומיצר לשותפו ויכול לעכב ומה שטעון שמעון שמנהג הוא להישיב אחרים אצלו במקומו שבבה"כ לפע"ד נראה דאפילו את"ל דאיכא מנהג כזה באיזה קהל לית לן למיזל בתרייהו ולמידן דינא הכי בשאר קהלות שלא נהגו בכך וכ"ש עיר חדשה בנדון זה דאין לילך אלא לאחר שורת הדין ומדעתי שלא נמצא מנהג כזה בשום מקום להושיב אחר במקומו בבה"כ אצלו ולהיצר לאחרים בקביעות כי אם דרך עראי כשיבוא אורחים בבה"כ אבל לא להושיב בנו או חותנו בקביעות אצלו במקומו ואצ"ל בנ"ד שבנו בה"כ חדשה ויותר מחצי ב"כ פנוי' באין יושב וזה יבא לישב במעלה רמה ומיצר לאחרים בכדי אין זה אלא גס רוח ובעל מחלוקת כי גם אותן ששאל לריב"ש לא באו לחלק אלא לפי שלא היו להם מקום לישב שם וכו' אעפ"כ פסק הרב דיכולין לעכב עליהם בטענה זו שמיצר לו הדרך כ"ש נידון דידן הנרא' לפע"ד דין צדק ואמת כתבתי אנכי הקטן יואל:

סימן ז

שמעון היה משתמש בחצר ראובן שכינו ושואב גם מים מבאר שבחצירו והולך הוא ובני ביתו לבית המוצנע העומד בחצירו של ראובן ומת ובניו אחריו היו משתמשין בכל התשמישים הנזכרים ועמד ראובן ומוחה בהם וטען ואמר עד עתה לא הייתי מקפיד אבל עכשיו שנתוספו דיורים ובני ביתי מרובים אקפיד והיורשים באים מכח חזקה וטוענין כיון שאנחנו באים מחמת ירושה שנינו בפח"ה והבא משום ירושה א"צ טענה וראובן טוען דאין בתשמישין אלו דין חזקה כיון שגם אנכי ובני ביתי משתמשים בכל התשמישים הנזכרים הדין עם מי:

תשובה הדין עם ראובן דה"א בפרק ח"ה (דף כ"ט) ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ביתא א"ל מינך זבינתי ואכלית שני חזקה א"ל אנא בשכונא גוואי הואי אתא לקמי דרב נחמן אמר ליה זיל ברור אכילתך ופירש רשב"ם וז"ל בחדרים הפנימי' היתה עיקר דירתי והייתי עובר דרך עליך ומשתמש עמך בביתי החיצון שדרת בו ברשותי ולכך לא מחיתי א"ל למחזיק זיל ברור אכילתך והבא עדים שדרת בבית לבדך ג' שנים בלא אותו שבא עמך לדין כדין כל חזקת ג' שנים שצריך להביא עדים שהחזיק בה חזקה גמורה עכ"ל ואע"פ שהרמב"ן בחידושיו השיג על פירושו וז"ל לא נראה לי מפני שהדין נותן שלא יפסיד חזקתו בשביל כך וכי אין אדם עשוי למכור בית החיצון ומשייר לעצמו הפנימי ודרך ואף על פי כן כיון שזה לבדו דר למה לא יעלה לו חזקה ועוד א"כ מאי טעמא דרבא והלא כל זמן שלא הביא ראייה שדר לבדו לא הביא עידי חזקה שאין חזקה למי שדר עם הבעלים ולשון הגמרא עצמו אינו נח להתפרש כן וכו' גם בנמוקי יוסף כתב וז"ל ומיהו האחרונים ז"ל לא הסכימו לפירושו דודאי כיון שהיה דר בפני עצמו מהניא ליה חזקה אלא שיש לפנימי דרך עליו דאי לא תימא הכי מוכר קרקע ושייר בו דרך לעצמו לוקח במה יקנה עכ"ל הנה הקשה הקושיא הראשונה דהקשה הרמב"ם והשניי' לא קשיא ליה דפשיטא דהעברת דרך לא מיקרא דירה וא"כ ניחא טעמא דרבא ולפע"ד יש ליישב להרמב"ן דקשיא ליה השנייה לפי שראה בפירש הרשב"ם דכתב והייתי עובר דרך עליך ומשתמש עמך בביתי החיצון שדרת בו ברשותי כו' דאפשר לפרש דלמאי שהיה עובר דרכו עליו קרי ליה משתמש עמך בביתי החיצון ואעפ"י דלא היה משתמש עמו כלל כי אם בהעברת הדרך עליו בלחוד דלפי זה לא קשיא השנייה ואם נפרש דרצונו לומר שזולת שהיה עובר דרכו עליו עוד הי' משתמש בבית החיצון שהיה מניח כלים בחדרים שבבית החיצון ושאר תשמישים א"כ קשיא השנייה ולא הראשונה והקושי' הא' והשנייה אינן אלא בדרך מאי נפשך או הראשונה קשיא או השנייה מ"מ מבואר דאפילו להרמב"ן ונ"י בנדון דידן ודאי אין חזקת שמעון חזקה דהלא מפורש בדבריהם דאין חזקה למי שדר עם בעלים אלא א"כ שהיה דר בפני עצמו והכא דשמעון היה משתמש עם ראובן בכל התשמישים שבחצר ובבאר ובבית המוצנע אין בזה כלל טענת חזקה:

ותו נראה דקושייתו איננה כדאי לדחות הפירש הרשב"ם והוא דנראה פשוט דמ"ש והייתי עובר דרך עליך ומשתמש עמך בביתי החיצון רצונו לומר שבהעברת דרכו היה משתמש לטעון משאות ולהוליכם לבית הפנימי וכן להוציא משאות לא דריסת הרגל בלבד אבל פשיטא שהמחזיק היה דר בבית החיצון בפני עצמו ולפי זה אי לא קשיא השנייה גם הראשונה לא קשיא דאף ע"פ דהמוכר כל הקרקעות ושייר בו דרך לעצמו אי נמי מוכר כל ביתו פנימי וחיצון ושייר בו דרך בלבד חזקת המחזיק חזקה ולא מצי טען המערער לא חששתי למחות כיון שהעברתי דרך עליך דאין העברת הדרך ראייה כל עיקר דאימא שייר דרך לעצמו מ"מ הכא כיון שהמערער דר הוא בפנימי השתא ודאי העברת הדרך הוא ראייה שלא יצא הבית מתחת רשותו כיון דהפנימי והחיצון בית אחד הוא ועודנו דר בפנימי ועובר דרך החיצון לפנימי א"כ כל הבית תחת רשותו הוא מה שאין כן אם לא יהיה עובר דרך עליו א"כ נחלק החיצון מהפנימי להיות כל אחד בית בפני עצמו והוי חזקת המחזיק בחיצון חזקה: ומדברי התוספת נמי מבואר דס"ל כפירש רשב"ם שהרי כתבו ונ"ל שהיה לו עדים שהיה בשכונה גוואי וכו' וכ"כ הרא"ש והטור והמרדכי ר"פ ח"ה וא"כ כ"ש דבנ"ד דהשתמשו ביחד בכל התשמישים זה כמו זה דפשיטא דאין חזקת המחזיק חזקה ואף למה שכתב המרדכי לשם בשם ר"מ דפירש בתשובתו דהא דאמר בשכונה גוואי הוינא פירש כגון שאמר הייתי משתמש בכל הבית החיצון בכל מקום שהייתי חפץ להשתמש וכשהיינו באים אני ואתה להשתמש במקום אחד הייתה נדחה מפני הלכך לא חששתי למחות עכ"ל נראה דס"ל כהרמב"ן ונ"י דבהעברת דרך עליו לפנימי לא קא מבטל לחזקת המחזיק בחיצון אם לא שהיה משתמש גם הוא בחיצון בכל הבית וגם היה נדחה מפניו מכל מקום בנדון דידן אין ספק דהוי ממש כי הך עובדא דבשכונה גואי הוינא דהרי שמעון היה טפל לראובן בתשמישי החצר של ראובן דראובן היה משתמש בקביעות בחצר שלו גם בבאר ובבית המוצנע היה הוא העיקור ושמעון היה נדחה מפניו ולא היה משתמש אלא לאחר שכבר השתמש ראובן ובני ביתו:

אכן על כל זה קשה מהא דתנן ס"פ ח"ה היה מעמיד בהמה בחצר תנור וכירים וריחים ומגדל תרנגולים ונותן זבלו בחצר אינו חזקה אבל עשה מחיצה לבהמתו גבוה עשרה טפחים וכו' הרי זה חזקה ובגמרא מאי שנא רישא ומ"ש סיפא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוהו הכא בחצר השותפים עסקינן דאהעמדה כדי לא קפדי אמחיצה קפדי ופירש רשב"ם מ"ש רישא ומ"ש סיפא הא ודאי מקפידין בני החצר על איש נכרי שיביא כאן בהמותיו ומדלא מיחו ודאי הקנו לו מקום בחצר זה להעמיד בהמותיו ואמאי אין לו חזקה הכא בחצר השותפים עסקינן כלומר גבי איש נכרי שבא להעמיד בהמותיו בחצר אחר שאין לו שותפות בה ל"ש רישא ול"ש סיפא הוי חזקה שאין בני החצר מניחים לנכרי להשתמש תשמישים הללו בחצר שלהן אלא אם כן נטלו רשות מהן ואם לא מיחו תוך ג' שנים הויא חזקה והכא בחצר השותפים עסקינן כו' אלמא דאפילו בחצר שהבעלים משתמשים גם המה בחצר בכל תשמישים להעמדת בהמה ותנור וכירים כו' נמי חזקת איש נכרי הוי חזקה דאל"כ אלא נפרש דוקא כשאין הבעלים משתמשים בחצר א"כ מאי דוחקיה לאוקמי בחצר השותפים לוקמיה באיש נכרי כדקס"ד דמקשה ורישא איירי כשהבעלים משתמשים עמו בחצר ולהכי לא הוי חזקה וסיפא כיון שעשה מחיצה א"כ תשמישו מיוחד כאלו היה מקום זה חצר אחרת בפני עצמה ולהכי הוה חזקה אלא ודאי אפילו כשהבעלים משתמשים גם המה בחצר אם לא מיחו לנכרי תוך ג' שנים הוה חזקה ולהכי לא פירוש רשב"ם הך קושיא דמ"ש רישא ומ"ש סיפא דאסיפא נמי פריך אלא דארישא לחודה פריך אמאי לא הוה חזקה מ"ש מסיפא אבל אסיפא ניחא דשפיר הויא חזקה באיש נכרי מיהו יש ליישב דהא דלא מוקמינן מתניתן בהכי היינו משום דאם כן הוה ליה לפלוגי בדידה ולתני בסיפא היה מעמיד בהמה כו' במקום מיוחד הרי זו חזקה ואידי ואידי בדלא עשה מחיצה אלא דרישא בהיה מעמיד בהמה וכו' פעם במקום זה ופעם במקום אחר וכך היה משתמש גם המערער היה מעמיד בהמה כו' פעם כאן ופעם כאן ולפיכך לא הוה חזקה כיון דהיו משתמשים ביחד וסיפא דהיה מעמיד במקום מיוחד לפיכך הרי זה חזקה דהוה ליה כחצר בפני עצמה ואפילו לא עשה מחיצה מדלא תני הכי אלמא דרישא מיירי נמי בהיה מעמיד בהמה במקום מיוחד דומיא דסיפא אלא דלא עשה מחיצה ומשום הכי קשיא ארישא מ"ש מסיפא אבל אסיפא לא קשיא דניחא דהוי חזקה במקום מיוחד אלא דארישא קשיא ואצטריך לאוקמי בחצר השותפים וכו' אבל באיש נכרי אם היה מקום מיוחד הוי חזקה אפילו לא עשה מחיצה:

וכן כתב הרמב"ם בפי"ב מהלכות טוען והטור בסי' ק"א וז"ל החזיק במקום מסויים בחצר חבירו כו' וטוען אתה מכרתי לי זה המקום והחזיק בו ג' שנים הוה חזקה לא שנא עשה שם מחיצה לא שנא לא עשה שם מחיצה וכו' והיינו שלא השתמשו הבעלים במקום מסויים כל עיקר כל ה"ג שנים אף בהעברת דרך על מקום מסויים שמשתמש בו המחזיק ואף עפ"י דהרשב"ם לא כתב בפירושו מקום מסויים אין ספק דלפי שהוא דבר פשוט לא היה צריך לפרשו בפירוש דפשיטא דבאינו מסויים אלא פעם כאן ופעם כאן וגם הבעלים משתמשים בחצר פעם כאן ופעם כאן הוה ליה זה דר עמו בחצר ומשתמשים יחד ואין כאן חזקה כל עיקר ואעפ"י דרשב"ם כתב וז"ל שאין בני החצר מניחים לנכרים להשתמש תשמישן הללו בחצר שלהן אלא א"כ נטלו רשות מהן עכ"ל אלמא דלא איירי כשטוען אתה מכרתי לי גוף מקום זה אלא שנטל ממנו רשות להשתמש בו בחצר ומשמע דלכאורה דלחזקת תשמיש לא בעינן מקום מסויים ליתא דודאי לענין חזקה אין חלוק כלל בין טוען אתה מכרתי או נתתי לי גוף המקום הזה בחצרך לבין טוען שלא מכר לו גוף המקום אלא שמכר לו או נתן לו מקום זה לתשמישים אלו אלא לענין זה בלבד איכא לחלק בין זה לזה דאם מכר לו גוף המקום אין הבעלים יכולים לבנות במקום המסויים שמכרו לו אבל במכרו לו להשתמש בחצר במקום מסויים ולא מכר לו גוף המקום אם הבעלים רוצים לבנות שם בונה והמחזיק אינו יכול למחות דלא הקנה לו אלא להשתמש בחצר במקום המסוים כל זמן שהוא חצר וכמ"ש הרב המגיד פ"ה מהלכות שכנים אבל מקום מסויים ודאי בעינן בין הקנה לו גוף המקום בין לא הקנה לו גוף המקום דאם אינו מקום מסויים ה"ל דר עמו בחצר ואין כאן חזקה אלא דעדיין צריך לבאר וליישב ומ"ש מהך עובדא דבשכונה גוואי הוינא שהמחזיק היה דד בבית החיצון בלבדו והבעלים לא נשתמשו עמו כלל בבית החיצון כי אם בהעברת הדרך כדמוכח מפרשב"ם ותוספת ואשר"י והטור ומרדכי ונמצא שהחזיק במקום מיוחד לתשמישו ולדירתו וא"כ למה לא יוכל זה לטעון טענת חזקה ומ"ש מהני דתנן במתניתן זה ודאי קושיא חזקה לפירש רשב"ם ודעימיה איברא דלהרמב"ן ונ"י ורבינו מאיר שבמרדכי לא קשיא כדפרישית:

ונראה לפע"ד ליישב ולומר דההוא עובדא שאני דהמחזיק בבית החיצון החזיק בו דרך דירה והבעלים עברו דרך עליו לפנימי והני דמתניתן הוי איפכא דהבעלים דרים בחצרים כדרך הבעלים והמחזיק היה לו דריסת הרגל למקום מסויים בחצר שמעמיד שם בהמה כו' ואין הבעלים משתמשים לשם כלל אפילו בהעברת דרך עליו וטעמא דמלתא דבההוא עובדא כיון דהבעלים עוברים דרך החיצון לפנימי הוה ליה למחזיק ליזהר בשטרו דשמא היום או מחר יאמרו הבעלים כל הבית הוא תחת רשותו דהלא בפנימי אנכי דר ובחיצון דרכו עליו ואתה בתורת שאלה או שכירות נכנסת בחיצון ולא הייתי צריך למחו' בך דהעברת דרכי עליך הויא מחאה דכל דיש התנצלות ואמתלאות נכונה אל הבעלים למה לא מיחה אין שתיקתו מוציאתו מידי חזקה הראשונה וכיון דאיכא עדים דהבית היה שלו ארעא בחזקת מריה קמא קיימא והכא איכא אמתלא מקובלת דלא חששתי למחות כי הכל רואים אותי משתמשים בכל הבית בפנימי אנכי דר ובחיצון העברתי דרכי עליו ומשתמש בו בשעת העברת דרך כל מה שמביא הצורך ואם הי' החיצון מכור לך ושיירתי הדרך לעצמי הוה לך להיזהר בשטרך כדי שלא יאמרו הבעלים שהבית לא יצא מרשותו כדאמרן וכן פי' הרשב"ם להדיא אהך סוגיא דהיה מעמיד בהמה כו' שכל מקום שיש טענה למערער למה לא מיחה חזקתו של מחזיק חזקה ע"ש בדף נ"ז ע"ב אבל בההיא דהיה מעמיד בהמה כו' דהבעלים דרים שם והמחזיק לא החזיק כי אם במקום מסויים בחצר התם אין לו שום התנצלות למה לא מיחה דאי מפני שהיה דר שם הוה כמו מחאה דבר זה לא יספיק אלא לענין שלא יטעון המחזיק שמכר לו כל החצר מאחר שנכנס ויוצא ומעמיד שם בהמה כל ג' שנים בלא מחאה דהא וודאי אין צריך מחאה לביתו שהוא ברשותו אבל במקום מיוחד שלא היו הבעלים משתמשים שם ולא היה דרכם ברשותם כלל כי לא היה אפילו עובר על המקום המיוחד למחזיק פשיטא דה"ל למחות מלהעמיד שם בהמתו דפשיטא דאין כאן הוכחה במה שדרים לשם הבעלים דלא מכר מקצתה וכיון שלא מיחה לא נזהר בשטרו ועוד י"ל והוא העיקר דבית רגילי אינשי לאושליה ולאוגוריה הלכך מצי למימר ליה אתה בתורת שכירות או שאלה דרת בביתי ולא חששתי למחות כיון שלא יצא הבית מרשותי לגמרי שהיה דרכי עובר על החיצון אבל חצר שבתים פתוחים לו ויוצאים ונכנסין בו גם אנשי הבית עיקר תשמישיהן בחצר הוא קפדי אינשי בהכי דלא לאושלי ולאוגריה הלכך וודאי זבנה ועיין בתוספת פרק ח"ה (דף נ"ז) בד"ה בשותפין והשתא מכל זה זכינו לנדון דידן דדברי הכל כיון שהבעלים היו משתמשים בכל התשמישים שבחצר גם בבאר ובבית המוצנע והמחזיק אעפ"י שגם הוא היה משתמש בכל התשמישים מ"מ היה נדחה מפניו א"כ אין חזקת המחזיק חזקה כלל לדברי הכל אפילו לרבינו מאיר ואפילו לא היה המחזיק נדחה מפניו אלא משתמשים זה אחר זה בבאר ובבית המוצנע פעם זה ראשון ופעם זה ראשון כפי טבע הזמן נמי לא הוה חזקה לד"ה זולתי לר' מאיר דמשמע מדבריו דבעינן דוקא שיהא המחזיק נדחה מפני הבעלים ויחיד הוא נגד כל הני גאונים רשב"ם ותוספת והרא"ש והטור והמרדכי דסבירא להו דכל היכא דאיכא תפיסת יד לבעלי' בהדי מוחזק אין שם דין חזקה ואין לחלק ולומר דבנ"ד דמשתמש בבאר שלו ובבית המוצנע שלו דאיכא קפידא רבה דמשתמש על פניו בתשמישין של קפידא דלא רגילי אינשי למחול על זה אם לא בנטילת רשות ע"י מכר או מתנה הוה חזקת המחזיק חזקה דאין לנו לבדות מלבנו ולחלק בין תשמיש של קפידא לשאינו של קפידא כל שאין לנו ראיה מבוררת מן התלמוד ומפסקי הגאונים אלא תלינן דמאהבת השכנים זה לזה לא הקפידו כל הזמן הזה ועתה מקפידין זה על זה אבל דין חזקה וראיה ליכא הכא כלל כיון שלא יצא החצר ובאר ובית המוצנע שבו מרשות הבעלים כל עיקר:

ומה שטענו היורשים מכח השטר שנעשה בין שמעון מורישם ובין לוי כשחלקו הבתים והחצר דמשמע מלשון השטר שיש רשות לשמעון והבאים ברשותו להשתמש בכל החצר ובבאר ובבית הכסא ונמשך דראובן הבא מכח לוי לא עדיף מגברא דאתיא מחמתיה וראובן טוען על לשון השטר דלא משמע מיניה שיש רשות להשתמש בכל אלה אלא לשמעון לבדו לא ליורשיו אחריו ואפילו את"ל דאפילו ליורשיו אחריו מכל מקום אין להם רשות להשתמש בבאר ובבית הכסא אלא בעודם קיימים וראוים לתשמיש אבל אם יחקלקלו אזדא לה וכיון שכבר נתמלא בית הכסא והיו צריכין לחפור ולקנות מחדש נתבטל הזכות שהיו לשמעון נראה ודאי דאם יתקלקל הבאר או ב"ה ויפילו כותליהם פשיטא דאזדא לה ואין לשמעון חלק וזכות באבני הכתלים ובמקום הבאר והבית הכסא וכמ"ש הר"י מברצולני שהובא בח"מ סוף סי' קנ"ג אדין מי שחפר בכותל חבירו דאפילו החזיק בה ג' שנים לא הוה חוקה לחלוק באבני הכותל ובמקומו שאין נעיצת קורותיו של זה חזקה במקום הכותל כיון שהוא ידוע שהוא של אחר ואפילו להרא"ש דהוה חזקה אף לחלוק באבני הכותל מ"מ למקומו לא הוה חזקה כל זמן שלא פירש וא"כ הכי נמי ודאי אי נפלו הכותלות אין לשמעון ובאי כוחו חזקה במקומם אכן כיון שלא נפלו הכותלות אלא שנתמלא זבלים ונסתם נראה דיש לחלק בין באר לבית הכסא דבבאר ודאי יש לומר דאם הבאר קיים והמים עדיין ישנם בבאר אלא שכסו אותם זבלים שנפלו שם בכי הא לא אמרינן אזדא לה וכדכתב הרשב"א בתשובה הביא אותה הרב ב"י סוף סי' קע"א ומשמע ודאי דוקא דעדיין המים בבאר דבבאר אין משתמשים אלא במים שבו ואם לא היו המים עדיין קיימים ודאי דאזדא לה שם דבאר דבור ריק קרינן לה אבל בית הכסא אין תשמישו אלא בבור עצמה והבור ריק העשוי' להתמלאות ולהחזיק המילוי הוא הנקרא ב"ה וא"כ כשהכותלי' עדיין קיימים אעפ"י שנתמלא שם ב"ה עליו אלא שאין יכולין להשתמש בו אם לא ינקו וזה דרך תשמישו כשנתמלא יפנו אותו וכשחזר ונתמלא יחזרו ויפנו אותו ועדיין שמו הראשון עליו בית הכסא בין כשנתמלא ובין כשפינוהו משא"כ בבאר דאם נתמלא עפר וצריכים לחפור אותו הואיל ואינו עומד להסתתם ולהפנות נתבטל שמו הראשון ופנים חדשות באו לכאן וכן ראיתי בתשובת גדול אחד והוא האמת ותו דהלא מפורש בטענותיהם דב"ה זה כבר הי' מלא על כל גדותיו כמה פעמים ופנוהו כמה פעמים ולפי זה תשמישו של שמעון והבאים ברשותו הי' בדרך ולזה נשתעבד ראובן ולכן הדין עם שמעון בזה ממני הקטן יואל:

סימן ח

ראובן ושמעון מחשובי המדינה עשו שידוכין והתקשרו יחד בחרם ובקנס כמנהג המדינה דבן ראובן ישא את בת שמעון לזמן פלוני ובתוך הזמן נשמע קול ברחובות קריה דבת אחותו של החתן זינתה תחת בעלה ומחמת קול הברה זו נמשך שמעון אחור ופוטר עצמו מן הקנס והחרם בטענה דאדעתא דהכי דיתחדש קול כזה לא שיעבד נפשו לה להתחתן עצמו ולפגום משפחתו:

תשובה נראה שאין ממש בטענות שמעון דאף ע"פ דהרא"ש בתשובה כלל ל"ד פסק מהיכא שתוך הזמן יצתה אחות המשודכ' מן הכלל ונעשה איבר גקערטי דהמשודך יכול לחזור בו ופטור מלשלם קנס והאריך בראיותיו וכן פסק באבן העזר בסי' נ' על כ"ז נראה כיון דהדין זה חידוש הוא וכבר יש להשיב על פסק זה ועל ראיותיו כאשר יתבאר בס"ד הבו דלא לוסיף עלה דדווקא במעשה שהיה לפני האשר"י דחמיר טובא משא"כ בנ"ד וזה מכמה טעמים חדא דטעמו אף על פי דשעבד עצמו בסתם לקנס ולא פירש שום תנאי מ"מ כיון דאירע אונס כזה שאין רגיל בבנות ישראל והוא פגם משפחה אדעתא דהכי לא שיעבד נפשו וכדאמר בפ' מי שאחזו אונסא דלא שכיחא לא קיבל עליהו והדבר ידוע מסוגיא דהתלמודא דיצרא דע"ז הוא דלא שכיח לבתר דנמסר ביד אנשי כנסת הגדולה אבל יצרא דזנות שכיח טובא דלא אהנו ביה אלא דלא איגרו אינשי בקרובותיו ובאמו ובאחותו אבל מתגרה הוא באשת איש ובנדה וכפירש רש"י בפ"ד מיתות וכדאמר קב"ה אהא דאיבעלו כמה בתולתא בצומא רבא לפתח חטאת רובץ כדאיתא פ"ק דיומא ומי לנו גדול מרב עמרם חסידא ור' מאיר ור' עקיבא דהוה מתלוצצין בעוברי עבירה כדאיתא סוף קדושין (דף פ"א) ועובדא טובא התם ובפר"ק דקדושין ועובדא דאביי פרק החלל דקאמר דלא הוה מוקים אנפשיה לכוף את יצרו והשתא כיון דאונס דזנותא שכיח טובא פשיטא דלא מצי שמעון למטען טענה כדפריש בתוספת פרק מי שאחזו דאיכא תלתא גוונא אונס דאונס דשכיח לגמרי לכולי עלמא לא מצי טעין טענת אונס דהוה ליה לאתנויי וכ"כ הרא"ש גופי' בפרק קמא דכתובות:

ועוד נראה דדוקא בציאת מן הכלל דמפורסים וגלוי הפגם לעיני הכל אבל נ"ד אינו גלוי ומפורסם דדלמא אויבים הוא דאפיקו לקלא ואפילו היו שני עדים שראו אותה כמכחול בשפופרת והיא מכחשת אותם אין כאן פגם משפחה דכבר ידענו שנמצאו עידי שקר הרבה ועובדא דבנו של שמעון בן שטח יוכיח שהמיתו אותו ב"ד ע"פ עידי שקר וגדולה מזאת נראה דאפילו היתה מודה לדברי העידים אפשר דהתחרטה והרהרה בתשובה בלבה ולא תשיב עוד וגם תקבל על נפשה סיגופים על העבר ואין כאן פגם מה שא"כ בנעשה בקערטי ועודה מחזקת בטומאתה בגלוי ונטמע' בין הגוים דבכל עת היא עוברת על כל התורה והלכך בנדון דידן אין כאן פגם משפחה:

ועוד נראה דלא קאמר הרא"ש אלא באחות המשודכ' דאם היא אחותה מאביה הלא משפחת אב קרויה משפחה דלמשפחותיהם לבית אבותם כתיב ואם היא אחותה מאמה חשביני' לה חצי בשרה כדכתיב אשר בצאתה מרחם אמו ויאכל חצי בשרה א"כ ודאי הוא פגם משפחה אבל בבת אחותו שאין כאן לא לזה ולא לזה אין לנו ראיה דאיכא בזה פגם לבנו של ראובן דנימא אנן אומדנא דמוכח שאלו היה יודע דבר זה לא הי' מקבל עליו קנס זה ואולי דלפי דבבת אחותו ליכא לא לזה ולא לזה אמרו בפ' הע"י דהנושא בת אחותו עליו הכתוב אומר אז תקרא והוא לפי שעושה מצוה בנשואי בת אחותו שמחזיר הייחוס למשפחות אבותיו דאלו בבת אחיו כבר הוא מתיחסת למשפחות אביה איברא דהתם ב"פ נושאין (דף צ"ט) בד"ה ספק הביאו ראייה מהירושלמי לפי' ריב"ן דהיינו טעמא דבבת אחיו אינו עושה כל כך מצוה דמבטל מצות יבמין ע"ש מכל מקום הפירוש שכתבנו נמי איננו רחוק:

תוכן העניינים

תשובות בית חדש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה