אור ברסלב
תשובה שלמה - ב חלק חושן משפט › סימן יז

תשובה שלמה - ב· רבי חיים פישל אפשטיין

חלק חושן משפט · סימן יז

סימן טז

בע"ה יום ד' מקץ תרס"ד לפ"ק הראזאווע תע"א.

להרב השנון מו"ה ארי' ליב קאפלאן נ"י בישיבת נוורדאק תע"א

מה שהקשה על דברי הקצוה"ח והנתיבות שס"ל שיאוש הוא ענין הקנאה אם כן כ"ז דלא אתי ליד הזוכה הוא ברשות הבעלים הראשונים וע"ז הקשה איך יקנה במציאה בד' אמות לשיטת רבינו חיים כהן בקידושין (דף כ"ה ע"ב) שכתב דמסירה אינה בסימטא מפני שהמוכר קנה המקום מקודם. וה"נ הא בעל האבדה קנה המקום שהאבדה מונחת שם ואיך יקנה שם האבדה בד' אמות, והנה מה שכתב שנראה לו שסובר ר"ח כהן שהחפץ קונה ד' אמות, ודבר זה אינו דאיך יקנה החפץ ד' אמות שהקנין הזה הוא קנין דרבנן שתקנו רק דלא ליתי לאנצויי אבל החפץ איך יקנה, ובאמת בנתיבות המשפט סימן ר"ס משמע שמפ' דברי ר"ק כהן משום קנין ד' אמות, אבל הוא כוונתו שהבעלים קונים הד' אמות כשמביאין החפץ למכור, אבל החפץ אינו קונה ד' אמות, ומה שהביא בשם הר"ן בחידושיו אינו כעת תי', אך עיין בנמוקי יוסף בב"מ שז"ל י"ל דלא אמרו בד' אמות אלא בשעומד ונתנו לו בתוך ד' אמותיו הא קדמו לו בעלים לא זכו לו שמקום אותו דבר קנוי הוא לבעליו יע"ש:

ולענ"ד נראה בדעת ר"ח כהן שאין כונתו כלל שקונה ד' אמות, אלא נראה כונתו שכיון שיש לו רשות להניח שם חפיציו, אם כן כשהניח קונה אותו מקום קנין גמור לתשמישו בתשמיש זה כ"ז שמשמש בו, דה"נ ס"ל לרשב"ם ז"ל דרשות הנפקד נקנה להמפקיד אם נתן לו רשות להניח חפציו, וא"כ אין זה ענין לאבדה כמובן, ובר מן דין הא כל קנין בעי כונה לקנות כמבואר בראשונים ובאבדה כיון שאין כונתו לזכות המקום אינו זוכה, ובאמת שדבר זה מביא לידי גיחוך דהחפץ אין לו ד' אמות כי אם הרשות שמשמש בו קונה אותו מטעם תשמיש:

ולפ"ז ממילא לא קשה מה שהקשה לדברי רבינו חיים כהן הא יכול לומר אי אפשי בתקנת חכמים, שמבואר בראשונים דזהו יכול לומר רק בקנין דרבנן אבל לא בקנין גמור. ורבינו חיים כהן כונתו בקנין המקום משום התשמיש, וגם לפי דבריו שכוונת רבינו חיים כהן שקונה מטעם ד' אמות, מ"מ זהו אפשר רק אם בשעה שצריך לקנות את הד' אמות לא ניחא לי' ותחילת קנינו אינו קונה אותם, אבל הא המוכר כשהניח החפץ ע"כ ניחא לי לקנות הד' אמות כיון שע"כ הוא הניח החפץ ומשתמש במקום, ואם אחר כך מקנה להלוקח המקום, הא כבר כתב בספר אבני מלואים באבן העזר סימן ל' דא"א להקנות הד' אמות לאחר, ואם כן אי אפשר להמוכר להקנות להלוקח הד' אמות, ולכן צדקו יחד דברי ר"ח כהן אף לפי דבריו:

ומה שהביא בשם ספר תרומת הכרי שהקשה על דברי הקצות החושן והנתיבות שס"ל דיאוש הוה הקנאה, לשיטת ר"ת דהיכי דדעת אחרת מקנה קטן זוכה מהת'. ואם יאוש הוא הקנאה היה צריך להיות שקטן יזכה במציאה מן התורה ובאמת אינו זוכה כ"א מפני דרכי שלום. והנה ספר תרומת הכרי לא ראיתי, אך לפי דבריו יותר היה לו להקשות דלפ"ז יהי' מציאה דעת אחרת מקנה אותו והא מפורש איתא בב"מ (דף י"א ע"ב) ובירושלמי (פרק ד') דפאה לפי גרסת הרמב"ן דחילוק יש בין מתנה למציאה, מתנה היא דעת אחרת מקנה, מה שאין כן במציאה, ואי בעינא הוה אמינא לפום רהיטא דאטו מציאה היא רק באופן שנאבדה מבעלים הא גם מוצא הפקר שם מציאה עליה כדמוקי בב"מ (דף י"ב ע"ב) דאקפי אגמי בכוורי, אלא דשינויי דחיקא לא משנינא, דהא אנן קיי"ל דבכל גונא מציאת קטן אינו זוכה מה"ת:

אלא אחר המחילה מכבוד בעהמ"ח ספר תרומת הכרי דאיך נחשוב יאוש לדעת אחרת מקנה אותו, אטו הוא חפץ להקנות לאחר, ככל מקום שאמרי' דעת אחרת מקנה אותו שחפץ להקנות, הא כאן אדרבה אינו חפץ ואין הדבר תלוי ברצונו כלל, אלא הנלענ"ד דקושיא מעיקרא ליכא, דצריכים אנחנו לירד לעומקן של דברים, טעמא מאי הפקר הוה סילוק ויאוש הקנאה. והנה בנתיבות המשפט בסי' רס"ב כתב טעם לפי דרכו, ולענ"ד נראה דהנה המפקיר חפץ כוונתו כשמפקיר שיצא החפץ מרשותו כמובן ואינו מפקיר אותו בכדי שיזכה בו אחר, ואם כן תיכף כשמפקיר שוב לא אגיד ביה החפץ, דהא כבר אסתלק מיני' דהחפץ, ולכן הפקר הוה סילוק, אבל גבי יאוש הא ברור שלא ברצון טוב הוא מתיאש, ורק מפני שהחפץ נאבד ממנו ושוב לא ישוב אליו לכן הוא מתיאש, ואם כן כל זמן שיש תקוה שאפשר שהחפץ ישוב אליו בודאי אינו מסלק א"ע ממנו, ורק אז הוה גמר הסילוק כשבא החפץ לרשות אחר ובודאי לא ישוב אליו עוד ואז גומר בדעתו לסלק א"ע מעליו, ולכן הפקר הוא סילוק תיכף, אבל יאוש אינו סילוק תיכף רק עודנו שלו כ"ז שלא זכה אחר, אך כשזכה אחר אז הוה גמר הסילוק, אך אין זה דעת אחרת מקנה כמבואר לכל מי שמעמיק בדבר, כ"ז אני כותב בחפזון כי הנני טרוד:

חיים פישל עפשטיין

תוכן העניינים

תשובה שלמה - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה