תשובה שלמה - ב· רבי חיים פישל אפשטיין
חלק חושן משפט · סימן ח
בע"ה יום ח' מו"מ כ"ט תמוז תרנ"ג לפ"ק טאווראג תע"א.
כבוד הרב הגאון המפורסם בחריפתו ובקיאותו מו"ה אברהם אבא יעקב בארוכאוו (ז"ל) אבד"ק וועקשנא
ספרו דמר היה למראה עיני והנני להעיר עליו דברים אחדים. הנה מה שהקשה על התוס' חולין (דף י"א) ד"ה וכי תימא דבדקינן ליה והקשו הא הוי התראת ספק אי לא אזלינן בתר רובא ושמא קסבר דשמה התראה עכ"ל. ולכאורה קשה על דבריהם מהא דכתבו התוס' ביבמות (דף פ' ע"ב) ד"ה ונעשה סריס כתבו ולא הוי התראת ספק אע"ג דבשעת התראה היה ספק שמא יביא שתי שערות כו' דהשתא מיהא אגלאי למפרע שהיה גדול בשעת התראה כו' עכ"ל. א"כ ה"נ אף למאן דסבר התראת ספק לא הוי התראה בכל זה לאחר הבדיקה דאגלאי דהוה בר קיימא לא הוי התראת ספק. כן יש להקשות דסתרי למה שכתבו בכתובות (דף ט"ו ע"א) ובסנהדרין (דף ע"ט) ד"ה וספק נפשות להקל דאמרינן שם לרבנן דמחייבי במכוין להרוג את זה והרג את זה קרא דוארב לו מיירי בזרק אבן לגו ופריך בגמרא ה"ד אי רובא עכו"ם פשיטא אי נמי פלגא ופלגא ספק נפשות להקל. והקשו בזה"ל תימא למ"ד התראת ספק לא שמי' התראה אפי' הוי ספק נפשות להחמיר פטור משום התראת ספק ואי למ"ד התראת ספק שמה התראה היכי פטרינן לי' כשנמצא ישראל הרג הא מחייב בהכה את וחזר והכה את זה ואע"ג דספק הוא ותרצו דש"ה דיודע בודאי שיבא לידי איסור אם יכה שניהם מש"ה שמה התראה. אבל הכא אינו יודע שודאי יבא לידי איסור שאינו יודע את מי יכה עכ"ל. א"כ לפי דבריהם דהתם ה"נ בנד"ד מאי תהני הבדיקה אם אינו טריפה אף למאן דסובר התראת ספק שמה התראה הא כה"ג דאינו יודע בודאי אם יבא לידי איסור דאפשר שהוא טריפה לכ"ע לא הוי התראה כו' וכן קשה מדבריהם דמס' יבמות משמע היכי דהוי שייך לומר אגלאי למפרע לכ"ע הוה התראה אף שבשעת המעשה היה ספק, ולדבריהם דמס' כתובות אדרבא היכא דהוי ספק להעובר דשמא לא יעשה איסור לכ"ע לא הוי התראה דשמא לא יעבור ולא יבא לידי איסור וצ"ע עכ"ל כת"ר. והנה קושיותיו הן חמורות, אמנם מה שכתב לזאת נראה כו' אבל באכל חלב דאגלאי למפרע דהתראה זו היתה התראת איסור חייב ולא דמי לנשבע שיאכל ככר זה היום ועבר היום ולא אכל או בנותר שעבר הלילה דגם כן כעת נודע בבירור שעשה איסור ובמה עבר ובכל זה חשבי ליה התראת ספק דהתם אינו מתחיל לעבור סמוך להתראה דאף אם לא שמע להמתרה בעת התראתו בכל זה היה בידו שלא לעבור דהיה לו עוד זמן ואפשר שהיה אז בדעתו שלא לעבור, לכן אף שעבר הזמן ונודע בבירור שעבר בכל זה, זה לא נודע לנו דהאינו שמיעת התראה גרס לו שיעבור דאז היה עדנה בידו לאכול, לכן נשאר זה הספק בעצמו שהיה בעת ההתראה גם לאחר זמן על זה התראה אבל היכא דנתגלה לנו לאח"ז דע"י שלא שמע להתראה עשה איסור אף שבעת התראה היה ספק לכ"ע הוי התראה כו' עכ"ל כת"ר אך לפי זה נצבים כנגד דברי התוס' בשבועות (דף ד' ע"א) ד"ה אוכל כו' וי"ל דמשמע ליה דפטור אפילו נשבע על הככר וזרקו לים והתרו בו בשעת זריקה, ומיהו הא נמי חשיב התראת ספק למ"ד בטלו ולא בטלו כו' עכ"ל, וא"כ איך חשיב ליה התראת ספק הא אגלאי מילתא למפרע דעבר על התראה דעתה אין סברא לומר דלא שמע להתראה דע"כ מה שאינו שומע להתראה גרם לו שתרוק לים ויעבור. אלא דזה י"ל דהא הזריקה אינה עיקר האיסור רק שגורם בזריקתו שיעבור על האיסור ואפשר שאחר שזרק נתחרט על מה שזרק ושוב לא רצה לעבור על ההתראה. אלא דגמרא מפורשת היא שלא כדברי כת"ר דאמרינן בחולין (דף פ"א ע"א) אלא אמר רבא הכי קאמר רב המנונא אין מלקות אותו ואת בנו נוהג בקדשים מ"ט כיון דכמה דלא זריק דם לא מישתרי בשר מעידנא דקא שחיט הואי התראת ספק והתראת ספק לא שמה התראה ופירש"י ז"ל דילמא לא אתי לידי זריקה והויה ליה שחיטה שאינה ראויה הלכך לר' שמעון איסורא איכא מלקות ליכא כו' עכ"ל. הרי חזינן דאף דעבר על ההתראה דאמרו לו אל תשחטנו כי תחייב משום אותו ואת בנו והוא עבר ושחטו ומכל מקום חשיב לי' התראת ספק דילמא לא אתי לידי זריקה, ואי כדברי כת"ר אי אתי לידי זריקה אמאי לא נימא דאיגלאי מילתא למפרע דהתראת ודאי היתה דהא עבר על ההתראה איו דלא כדברי כת"ר. ואף דכתב רש"י ז"ל אח"כ וז"ל וקשיא לי מאי התראת ספק דקאמר הא ודאי שחיטת שני אינה ראויה דכיון דאיסור אותו ואת בנו נוהג בקדשים הוה לי' שני מחוסר זמן ואין שחיטתו ראויה ואין כאן התראה כלל. ונראה בעיני דלא גרסינן ליה להאי מ"ט אלא אין מלקות אותו ואת בנו נוהג בקדשים ותו לא מידי וטעמא משום דאין שחיטת השני ראויה מכיון שנשחט הראשון ונזרק דמו כו' עכ"ל. היינו דלא גרס להאי הויה ליה התראת ספק משום דלא צריך להא דהא שחיטת שני אינה ראויה לא הויה התראה כלל. אבל אי לאו הכי הוא גריס להא, והיינו שלא כדברי כת"ר. וכבר הורו לנו רבותינו בעלי התוספות בזבחים מאי נינהו ה"ס יעי' בזבחים (דף ע"ת ע"א) תוד"ה הפיגול כו' דהיכי דמי התראת ספק כגון דלאחר גמר הדבר ודאי שעבר על מה שהתרה אלא דלא ידעינן בשעת התראת אם עובר עבירה בההיא שעתא כגון הכה את זה וחזר והכה את זה וכן גיד הנשה דלא ידעינן אי דימין או דשמאל כו' עכ"ל. וא"כ אזדא לה להא דכתב כת"ר. והנה לדעת כת"ר גם בחולין כונתם דמשו"ה שמה התראה משום דאיגלאי למפרע דלא הוה התראת ספק, ואמנם אנכי לא כן עמדי ונדבר מזה להלן:
אך מקודם נחזה מש"כ כת"ר בהא שהקשה בתוס' כתובות (דף ט"ו) דהוא מחוסר הבנה דהרי הקשו בדרך ממ"נ אי למ"ד התראת ספק לא שמה התראה כו' ותירצו דש"ה דיודע בודאי שיבא לידי איסור אם יכה שניהם אבל הכא אינו יודע שודאי יבא לידי איסור שאינו יודע את מי יכה עכ"ל ולפ"ז לכ"ע לא הוי התראה א"כ תק' אליבא דכ"ע למה ליה למימר ספק נפשות להקל אפי' ספק נפשות להחמיר היה ג"כ פטור מצד דלא הוי התראה כו' ותירץ כת"ר ע"ז בטוב טעם, אך מה שכתב דג"כ החסרון מצד התראת ספק אין כאן לפי מה שכתבו ביבמות דאיגלאי מילתא למפרע דהוה התראה, ובזה רוח אחרת עמדי דבזה לא שייך למימר אגלאי מילתא למפרע, אך עיקר קושיתו ותירוצו ראוים לאמרם, וכבר קדמו בזה בשיטה מקובצת שם בכתובות (דף ט"ו) וז"ל ואם תשאל השתא דאמרינן דהכא כ"ע מודו דהתראת ספק לא שמה התראה נחזור לקושין דמעיקרא ל"ל טעמא דספק נפשות להקל. תשובתך אלו אמרת ספק נפשות להחמיר אין לחלוק הך דהכא מהכה זה וחזר והכה את זה דהכא נמי הכנסתו לבית הספק של נפשות היינו נמי איסורא וה"ל כהכה זה וחזר והכה את זה דבודאי יבא לידי איסור ומשום דספק נפשות להקל הוא דאמרינן דלאו שמה התראה כלל, והר"ר אליעזר מגרמיזא פי' כו' ומאריך שם הרבה גם בשם הרשב"א ושיטה ישינה ובשם תלמידי הרשב"א ז"ל, אך מדבריהם משמע רק למאן דס"ל התראת ספק שמה התראה איצטריך הא דספק נפשות להקל ולא כמו שכתב כת"ר דלכ"ע הוי הכי:
והנה לפי דברי כת"ר היה אפשר לתרץ דברי רש"י ז"ל דבשבועות (דף ל"ז) אמרינן רב אחא בר הונא כו' פגע בהוא רב כהנא אמר להו הזיד בשבועת הפקדון והתרו בו מהו וכתב רש"י שם וגבי שבועת העדות אע"ג דחייב נמי מזיד כשוגג ליכא למיבעי הך בעיא משום דאין התראה בשבועת העדות דמי יודע שהם יודעים לו עדות ויכול להתרות בו עכ"ל. והתוס' שם בד"ה הזיד הקשו ואין נראה דלא חשיב ספק כיון דלמותרה אין ספק דהא בעדים זוממין אי הוו צריכי התראה הוה מתרינן בהו אע"ג דהמתרין בהם אין יודעים אם הם משקרין והא דלא בעי הך בעיא בשבועת העדות משום דאי אפשר לידע לעולם אם הם מזידין שיכולים לומר שכחנו עכ"ל דלפ"ז תקשה הא שם בחולין (דף י"א) רב כהנא קאמר לה אתיא מהורג את הנפש כו' ועלה כתבו התוס' ושמא קסבר שמיה התראה, ותינח לדידהו מצי סבר שמיה התראה אבל לרש"י דמשו"ה לא בעי על שבועת העדות משום דהוי התראת ספק, א"כ ס"ל לרב כהנא דהתראת ספק לאו שמיה התראה, וקושית התוס' שם בחולין במאי מתרץ. ואי הוי אמרינן כמו שכתב כת"ר דכונתם דמשום דאגלאי מילתא למפרע לכ"ע שמיה התראה הוה ניחא גם לרש"י ז"ל דאפשר דבעלמא ס"ל דה"ס לאו שמיה התראה, אלא דבלא זה נמי לא תקשה דגם בפסחים (דף ס"ג ע"ב) תוד"ה התראת ספק הקשו על רש"י ג"כ וכתבו לבסוף ולשון הקונטרס נמי יש ליישב דה"ק כיון דאנן לא הוה ידעינן לאו התראה היא שיכול המותרה להכחישנו ולומר שוגג הייתי עכ"ל. א"כ הכא נמי גבי שבועות העדות אפשר נמי דכונתו כמש"כ התוס' ורב כהנא מצי סבר שפיר דהתראת ספק שמיה התראה:
ובסוף דבריו כתב כת"ר וז"ל ואל יקשה מה דדייק בסנהדרין דהולכין בד"נ בתר רובא מהא דתניא בת ג' שנים ויום אחד מתקדשת בביאה וחייבין עליה משום א"א ואם בא עליה אחד מכל עריות מומתין על ידה ואמאי אימא איילונית היא ואדעתא דהכי לא קדשה אלא לאו דאזלינן בת"ר ורוב נשים לאו איילונית הן ואם נימא כסברת התוס' ביבמות הנ"ל למה לא נימא דתנן וחייבין משום א"א היינו כשנמתין אח"כ ונראה שהיא אינה איילונית אז נחייב הבא עליה ומצד התראה אין כאן חסרון דהיכי דאגלאי למפרע לכולי עלמא הוה התראה, וכעין זה הקשו בתוס' חולין כו' די"ל דא"כ למה תנא כלל וחייבין עליה משום א"א כיון דכבר תנא דביאתה ביאה דמתקדשת בביאה ולכמה דברים דחשיב התם ושפיר ידעינן דחייבין על ביאתה כיון שהיא א"א, אע"כ היא גופה אתי לאשמעינן דהבועל חייב מיתה מיד שבא עליה ולא חיישינן שמא היא איילונית דהולכין בדיני נפשות בתר רוב עכ"ל כת"ר, דלפ"ז שוב תקשה אמאי דמסיק שם מאי חייב עליה דקתני קרבן כו' אלא הב"ע דקבלה עלויה, דאם כן תקשה למה תנא כלל וחייבין עליה משום א"א. אלא שדבר זה באמת כבר הקשו התוס' שם בסנהדרין (דף נ"ה ע"ב) תוד"ה וחייבין וביבמות (דף נ"ז ע"ב) תוד"ה וחייבין ובקידושין (דף י' ע"א) ותירצו שם לפי שיטתם. וקושית כת"ר הקשה אותה כבר המהרש"א שם ובקידושין דף י') בתוס' ד"ה וחייבין בא"ד וז"ל אבל אין להקשות לפי מה שכתבו שם התוס' דה"ק התם דלא הוה זבינא זביני וצריך האדון להחזיר מעשיה והאב יחזור הכסף כו' בגדולתה א"כ מאי פריך בפרק בן סורר אפשר דלמא בזינתה בקטנותה חייבים עליה משום אשת איש אח"כ לכי גדלה שרואין בה שאינה איילונית די"ל דמכל מקום בקטנותה הוה התראת ספק ואיכא למ"ד דלא שמיה התראה עכ"ל. וא"כ תקשה כקושית כת"ר, דהא מתוס' יבמות משמע דהיכי דאגלאי מילתא למפרע לא הוי התראת ספק, והנה עיקר קושית כת"ר כבר נשמעה בין החיים במשנה למלך פרק ט"ז מהל' סנהדרין, והביאו אא"ז בנודע ביהודה קמא חלק אהע"ז סימן ו', וכתב בסוף דבריו על המל"מ דבריו אינם מוכרחים ויש לחלק בין הפרקים גם בלא"ה דברי התוס' ביבמות הם כהלכתא בלא טעמא עכ"ל שם. ולענ"ד נראה דלא קשה מידי וכל הקושיות בחדא מחתא מתורצין ודברי התוס' לפי ענ"ד מיושבין שפיר מילתא בטעמא, וכיון דגם אא"ז כתב שם על דברי המל"מ דיש לחלק, אמינא ברשות קא עבידנא ואמינא בה טעמא בע"ה:
ואומר אני דלענ"ד דכל היכי דאיכא לספוקי בשעת התראה אם יעשה האיסור שמתרין עליו העדים אז הוי התראת ספק, אף דאח"כ בודאי עבר לא אמרינן אגלאי מילתא למפרע דהוה התראה דכל עיקר התראת ספק הוי היכא דבשעת התראה לא ידעינן בודאי אם יעבור ואח"כ עשה האיסור בודאי, דאל"כ לא שייך לומר ה"ס לא שמיה התראה ופטור אם לא עשה האיסור בודאי וכמש"כ התוס' בזבחים שהבאתי לעיל. והא דכתבו התוס' ביבמות דאגלאי מילתא למפרע דהוא גדול. והתם שאני, דהנה עיקר התראה הוא צריך שיעבור בודאי על דברי העדים מה שמתרין בו ואם הוה ספק אם עובר על התראתם אז מקרי ה"ס, אבל הכא בעת התראה העדים מתרים בו אל תאכל חלב, והוא אכל, הא קעבר בודאי על מה שהתרו בו העדים, רק דהוה ספק אם הוא בר עונשים אם לא, ואטו גם אם אינו בר עונשים לא קעבר על ההתראה בודאי הא התרו בו אל תאכל חלב והוא עבר בודאי ואכל, ולכן כשנתודע אח"כ שהיה גדול אמרי' אגלאי מילתא למפרע דהיה גדול בשעת אכילה ואז היתה התראת ודאי, דהא בודאי עבר אז על התראת העדים ולכן לוקה, וקשיא להו להתוס' רק מהכה את זה וחזר והכה את זה דהתם כשמתרין בו על השני עכ"פ ע"כ ידעינן דממ"נ עבר על התראת העדים, דהם התרו בו אל תכנו דאביך הוא, והוא באחת מן ההתראות ע"כ עבר והכה את אביו ומ"ט לא נהרג, ותרצו דבהכה את זה כו' אכתי לא ידעינן בבירור על איזה התראה עבר, משו"ה מיקרי התראת ספק, משא"כ באכל חלב דהתם בתחילה עבר על ההתראה בודאי, רק דאז לא הוה ידעינן אם הוא בר עונשין, לכן כשנדע שהוא בר עונשין שפיר איגלאי מילתא למפרע דבר עונשין הוא, כל זה נלענ"ד בביאור דברי התוס' ביבמות, ומדוקדקים הדברים האלה בתוס' היטב:
וכיון דאתינן להא מתורצים כל הקושיות, דבחולין (דף י"א) שפיר הקשו התוס' אף דבדקינן ליה הא הוי התראת ספק אי לא אזלינן בתר רובא, כיון דבעת התראה מסופקין אם עובר הוא על התראת העדים, דהם אומרים לא אל תהרוג אותו דמחויבים מיתה על הריגתו ומי יודע דהאמת הוא דהוא אדם שלם דמחויבים מיתה עליו דילמא טריפה הוא, ולא קעבר על התראת העדים דגברא קטילא קטל, וכן נמי ממה שהקשה המשנה למלך מדברי התוס' בנדה (דף מ"ו) התם נמי הא כשאכלו אחרים ועדים מתרים בהם אל תאכלו, אכתי מי יודע שעוברים על התראת העדים דהא אינו עושה בודאי מעשה החיוב שמתרין עליו דדלמא איננו עוד מופלא הסמוך לאיש ונדרו אינו נדר. ולא אכלו באיסור כלל וכן נמי גבי נותר ושבועה שלא אוכל ככר זה היום, נמי הוי התראת ספק דהא בעת התראה אינו בבירור שיעבור על מעשה החיוב ועל התראת העדים מה שהם מתרין שלא יעבור. ושפיר תירץ נמי המהרש"א בקידושין (דף י') דא"ל דלכי גדלה דינינן לי' דהא בקטנותה הוה התראת ספק, דאכתי בעת ההתראה אינו יודע שעובר ועושה מעשה החיוב שמתרין עליו דהא הם התרו בו אל תבעל אותה דאשת איש היא והבועל א"א בחנק, מי יודע דא"א היא דלמא איילונית היא וקידושיה לאו קידושין וא"כ ספק הוא אם עושה מעשה החיוב שמתרין עליו, וכן נמי קאמר רבא דבקדשים שחיטת אותו ואת בנו בשעת שחיטה הוה ה"ס דלמא לא יזרק הדם. וכך הוא כל ה"ס שבש"ס, אך התוס' בחולין שפיר הקשו דחובשין אותו לידע אם טריפה הוא דהתם בעדים זוממין קמשתעי דאליבא דאמת עדים זוממין לא צריכי התראה ולא שייך למימר ה"ס, ומההיא דכתובות (דף ט"ו) לא קשה נמי דכבר כתבתי דהתם למאן דס"ל התראת ספק שמיה התראה כ"כ דכיון שאינו יודע את מי יכה שפיר אמרינן דספק נפשות להקל, וכמו שהאריך בשיטה מקובצת שם, כללא דמילתא דלענ"ד הא דכתבו התוספות ביבמות דאיגלאי מילתא למפרע דוקא בכה"ג אמרינן הכי דבשעת התראה התרו בו אל תאכל חלב דהאוכל חלב מחויב מלקות, והוא הא ע"כ עשה כל מעשה החיוב ואח"כ כשידעינן כשגדול היה לקי. אבל בכל דוכתי לא אמרי' אגלאי מילתא למפרע גבי התראת ספק, היינו דהתראת ספק הוה אם הספק הוא בהמעשה שעשה אם עשה כל המעשה אי לא, אבל אם יש ספק בהעושה עלה אמרינן איגלאי מילתא למפרע:
שוב נתישבתי דגם מתוס' גיטין (דף ל"ג) ד"ה ואפקעינהו כו' לא משמע כדברי כת"ר שכתבו שם הקשה רבינו שמואל דא"כ איך תתחייב כל אשה שמזנה מיתה הא הוי ה"ס דלמא יבטל הבעל אח"ז הגט ונמצא שאינה א"א למפרע, והא התם חזינן דע"י שלא שמע להתראה עשה איסור, וכן גמי מאי דמייתי שם התוס' מנזיר שאמרו אל תשתה דלהוי התראת ספק דלמא יתשיל על נזירותו, הא התם נמי ע"י שלא שמע להתראה עשה האיסור ומאי טעמא נחשב להתראת ספק א"ו דלא כדברי כת"ר, ולמה שכתבתי כ"ז ניחא, דהא התם נמי הוה ספק אם עובר על ההתראה מה שמתרים בו העדים, והם אומרים לו אל תבעלנה דא"א היא והבועל א"א בחנק ומי יודע דאשת איש היא, דלמא ישלח לה בעלה גט ויבטלנו ונמצא שאינה א"א למפרע, וכן נמי גבי נזיר מתרים לו העדים אל תשתה יין דנזיר אתה, ומי יודע דנזיר הוא ועובר על דבריהם דלמא יתשל על נזירותו ונמצא שאינו נזיר למפרע, ואם כן אינו עובר בודאי על ההתראה לכן חשיב ה"ס:
ובזה יהא ניחא נמי מאי דיש להקשות בהא דק"ל דהמכה את עבדו ומת אם מת תוך יום מעת לעת נהרג עליו דאם עמד יומים אעפ"י שיודעים בבירור שמת מחמת מכה זאת שוב אינו נהרג עליו. ועיין ברמב"ם הלכות רוצח פרק ב' הל' י"ב ז"ל מה בין עבדו לעבד אחרים שעבדו יש לו רשות להכותו לפיכך אם הכהו הכאה שיש בה כדי להמית ונטה למות ועמד כ"ד שעות ואח"כ מת אינו נהרג עליו אעפ"י שמת מחמת המכה שנאמר לא יקום כי כספו הוא ומהו יום או יומים יום שהוא כיומים שהוא מעת לעת עכ"ל ולפ"ז תקשה הא הוי התראת ספק דהא אף אם בשעת הכאה הכהו הכאה שיש בה כדי להמית, הא אפשר שיחיה עוד כ"ד שעות ושוב אינו חייב, א"ו דהוה כמו שכתבתי לעיל דהא לא נחשב להתראת ספק דהכי נמי הא בשעת התראה עובר על כל דברי העדים דהם אומרים לו אל תהרגנו דההרוג אדם חייב מיתה, והוא הא עבר על דבריהם והרג אדם רק דאם יעמוד כ"ד שעות אז הוא איננו בר עונשין מגזירת הכתוב, אבל עכ"פ עבר על ההתראה בודאי, ולכן כשנתודע שלא עמד כ"ד שעות אגלאי מילתא למפרע דחייב:
והנה כת"ר קא קשיא לי' דלפי סברתו דגם באם מספקינן אם טרפה או לאו טריפה הרג ג"כ אמרינן דאיגלאי מילתא למפרע בזה שבדקינן ליה דלא טריפה הרג, דא"כ אמאי נקטו התוס' בחולין (דף י"א) לשון ושמא קסבר דשמה התראה הא ודאי דהכי הוה, ותירץ כת"ר משום דלא פסיקא להו להתוס' דמיירי שם ביבמות במלקות דלמא מיירי בשוגג לענין קרבן דאינו ענין כלל לענין התראה וכמש"כ בספר שב שמעתתא, אגב אמינא לי' אנא שדברי השב שמעתתא אינן נוחין לי, דכתב דלהרמב"ם דס"ל ספק מותר מן התורה א"כ היכי משכחת לה למלקות כיון דעכשו ספק הוא ומותר לאכול חלב מן התורה וזכאי ורשאי באכילתו א"כ נהי דאח"כ איגלאי מלתא שהיה גדול למפרע כיון דבדין אכל חלב למה ילקה עכ"ל, דמאי האי שכתב דמותר לאכול חלב מן התורה וזכאי ורשאי באכילתו א"כ נהי דאח"כ אגלאי מלתא דהיה גדול כיון דבדין אכל למה ילקה, ולדידי צ"ע רב בזה אם קטן מותר לאכול חלב מהת' או אם איסורא רמיא עליה אלא דאינו בר עונשין. והרמב"ם פרק י"ז מהל' מאכלות אסורות כתב קטן שאכל אחד ממאכלות אסורות כו' לפי שאינו בן דעת. משמע דרק מפני שאינו בן דעת, אבל איסורא רמיא עליה, והרמב"ם פרק י"א הל' ו' מהל' שכירות כתב אפילו היה השכיר קטן השכיר נשבע ונוטל שכרו ובהשגות הראב"ד אין הדעת מסכמת לזה שנמסור שבועה לקטן. ועי' שם במל"מ שכתב מ"ש ה"ה דכשהשכיר קטן לא הפסיד דינו אעפ"י שאינו בן עונשין ואין בשבועתו לשוא עונש כו' דבר תימא הוא למסור שבועה לקטן כו' וזה כיון שאינו יודע חומר השבועה הו"ל דאילו נמסר לשבועת שוא, והרי רבינו ז"ל בפרק ה' מהל' טוען כתב שאין מוסרים שבועה לקטן כלל כו' עכ"ל. מזה נמי משמע דאיסורא מיהא איכא לקטן, ומפורש כתב הפרי מגדים באו"ח בפתיחה כוללת ח"ב אות ג' דל"ת קטן חייב אלא דאינו בר דיעה. ובספר תבואת שור סימן א' ס"ק מ"ט הביא ראי' מסנהדרין (דף נ"ה ע"ב) דכיון דמזידה היא תקלה נמי איכא כו' נשמע דקטן עשה איסור אם עבר על המוזהר בתורה. ובראיה זאת כבר הקדימו במגן אברהם באו"ח סימן שמ"ג ס"ק ד'. והנה בכתבי מהרא"י סי' ס"ב כתב דלמאן דאין ב"ד מצווין להפרישו אין על הקטן שום עונש מה שעשה בקטנותו, גם בפמ"ג שם בפתיחה לאו"ח כתב דלהרמב"ם ז"ל להלכה מן התורה ואפי' להאכילו בידים, ומוכרח דמהת' ליכא שום איסור גבי קטן. הן כי דברי הפמ"ג בזה בזה לא מוכרחים הם ועוד דא"כ תקשה מהך דסנהדרין מהראי' שהביא התבואות שור. וגם קשה לי ע"ז מהא דמבואר ברמב"ם גופיה בפרק ט' הל' ג' מהלכות שגגות בן ט' שנים ויום אחד שבא על שפחה חרופה היא לוקה והוא מביא קרבן ויראה לי שאינו מביא קרבן עד שיגדול ויהיה בן דעת עכ"ל וכ"כ בפרק ג' מהל' איסורי ביאה וע"ש בהשגת הראב"ד ובכ"מ שם. ומבואר מזה דקטן איסורא רמיא עליה דאל"כ קרבן אמאי מחייב. וביור"ד סימן א' כתב הש"ך בס"ק כ"ג בזה"ל אבל ודאי דקטן מצוה שהרי אסור לו לאכל בלא שחיטה עכ"ל ויעי' במש"כ אא"ז בנו"ב מה"ת חלק או"ח סימן א':
וביבמות (דף ל"ג ע"א) איתא, והכא מאי איסור בת אחת איכא הכא זר ששמש בשבת כגון דאייתי שתי שערות בשבת דהויא להו זרות ושבת בהדי הדדי בעל מום נמי כגון דאייתי שתי שערות ואיטמי לי' דהויא לי בעל מום וטומאה בהדי הדדי כו', דמאי האי דקאמר דהויא להו זרות ושבת בהדי הדדי אי נימא דקטן איסורא רמיא עליה, א"כ אף קודם שהביא שתי שערות רמיא עלי' איסורא ולא הויא בת אחת כשהביא שתי שערות. ועלה בדעתי לדון בדבר החדש דהנה ברמב"ם פרק ו' הל' ח' מהל' ביאת מקדש כתב הכותי הרי הוא כבן נכר שנאמר כל בן נכר ערל לב וערל בשר לפיכך ערל שעבד חלל עבודתו ולוקה כזר שעבד אבל אינו חייב מיתה עכ"ל. כן היא גירסת הכ"מ ויע"ש דהוא מדברי קבלה, ושם כתב נמי, הזר שעבד בטומאה כו' אינו חייב רק משום זרות וע"ש בפ"ט מהל' ביאת מקדש. ומדוע לא כייל נמי ערל בהדי אינך שאינו חייב רק משום זרות ולא משום ערל, לכן רציתי לומר דערל זר אינו חייב משום זרות, דאינו חייב משום זרות אלא היכא דהכהן יכול להקריב, אבל היכי דגם הכהן כיוצא בו אסור לא שייך לאסור משום זרות. ולכן זר שעבד בטומאה כיון דהכהן היה לו שעת הכושר, ואף דעתה ניטמא מ"מ לא שייך למימר דכהן כיוצא בו דזר. דזר כבר חייל עליה זרות קודם שנטמא. אבל ערל דלא היה לו שעת הכושר בשום פעם לא שייך לאסור משום זרות כיון דהכהן כיוצא בו אסור אלא משום ערל. והנ"מ גבי כהן אמרינן בפרק קמא דתולין דרק משהביא שתי שערות כשר לעבודה, ואז חייל נמי גבי ישראל איסור זרות דקודם לכן לא שייך לאסור משום זרות דהא גם כהן כיוצא בו אסור. ואיסור שבת נמי תליא בהבאת שערות דהא גבי שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה וקטן לית ליה מחשבה. ולכן שפיר בהבאת שתי שערות הוי להו איסור בת אחת, וכל זה דוחק, וגם דלפי זה יש להקשות הא קאמר שם נמי דטומאה ובעל מום בהדי הדדי קאתיין, והנה אף דקודם שהביא שתי שערות לא שייך למיחייב משום טומאה, משום דאף כהן טהור אינו יכול להקריב אך מ"מ הא עכ"פ כשהביא שתי שערות חייל עליה טומאה ובע"מ בהדי הדדי והתם הא גם גבי כהן לא היה לו שעת הכושר בשום פעם, וא"א למיחייב אהני ומשום זרות, ואם כי י"ל דזרות לא קאי אהני, אך מה נעשה ביום שידובר ממה שכתבו התוס' בזבחים (דף מ"ה ע"ב) ד"ה אבל העצים והלבונה והקטורת אין בהם משום טומאה וא"ת מאי איריא משום דאין נאכלים תיפוק ליה דאין איסור טומאה חל עליהן דהא יש בהן מעילה כו'. ועוד י"ל דמשכחת לה בבת אחת כגון שהביא שתי שערות אחר כך דהוה ליה בת אחת כדאשכחן ביבמות (פרק ד' אחין). וקשה קצת הא דאמר בפרק דם שחיטה למאן דאמר אין איסור חל על איסור כל חלב מאי עביד ליה ומוקי לה בולדות קדשים לוקמן בהביא שתי שערות אח"כ דהוה ליה בת אחת כו' עכ"ל. והתם איך הוה בת אחת כיון דאיסורא רמיא עליה, ואיך נאמר דהוה בת אחת כשהביא ב' שערות אח"ז:
והנראה לענ"ד ביישוב הקושיות עפ"י מה שכתבו התוס' בשבועות (דף כ"א ע"ב) ד"ה כר' שמעון ס"ל ור' יוחנן דאית ליה חצי שיעור אסור מהת' אתי שפיר כרבנן דבחצי שיעור ליכא מלקות אלא איסור בעלמא כו' וע"ש בדף (כ"ב ע"ב) תוד"ה והיתרא דמשתבע, ושם בדף (כ"ג ע"ב) תוד"ה דמוקי כו' וא"ת לימא דהיינו טעמא דלא אמר כר"ש משום דר' יוחנן סבר חצי שיעור אסור מהת' ובכל שהו נמי מושבע ועומד מוא. וי"ל כיון דליכא אלא איסור בעלמא לאו מושבע ועומד הוא כדפר"ל, אע"ג דאין איסור לאו חייל אאיסור עשה כו' מכל מקום חצי שיעור דליכא אפי' עשה אלא איסור בעלמא לא חשוב מושבע ועומד כו' עכ"ל. וא"כ אפשר לומר הכ"נ גבי קטן ליכא אלא איסור גרידא וכיון דאין נענש על איסורו, א"כ כשבא לכלל עונשים חיילי בהדי הדדי. ויש לעיין בתוס' יבמות (דף ל"ג ע"א) ד"ה אלא מליקה דכתבו וז"ל מ"מ איסור איכא עד שיזרוק הילכך לא חייל איסור נבלה עד אחר זריקה יע"ש:
אלא דלפ"ז קשה לי דבשבועות (דף כ"ב ע"ב) איתא ואמר רבא למאן דאית ליה איסור כולל אמר שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים מיגו דחייל אענבים חייל נמי אתאנים כו' מתיב רבא בריה דרבה יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבע חטאות וא"א ואלו הן טמא שאכל חלב והוא נותר מן המוקדשים ביום הכיפורים. ר' מאיר אומר אף אם היתה שבת והוציאו חייב אמרו לו אינו מן השם, ואם איתא משכחת לה ה' כגון שאומר שבועה שלא אוכל תמרים וחלב מיגו דחייל אתמרים חייל נמי אחלב כו'. ולפ"ז בלא הך דרבא תקשה ליה הא משכחת לה ה' דכשמגיע לעונת נדרים אמר שבועה שלא אוכל חלב, וכשהביא שתי שערות חיילי עלי בהדי הדדי כיון דעד עתה לא היו עליו כי אם איסורא בעלמא, ואולי דרוצה למיתני רבותא קצת בהך דחיילי איסור על איסור אבל איסור בת אחת לא חשיב ליה רבותא. עכ"פ מכל הנך דלעיל משמע דאף לגבי קטן איסורא איכא. ומה גם לפי גירסת הכסף משנה בפרק ט' מהל' טומאת מת, דגרס מלבד באיסר כרת דגם מהת' ספק אסור, והכא הא מיירי באיסור כרת ואף להרמב"ם לא קשה, באופן שמה שרצה הש"ש להוכיח דהרמב"ם לא ס"ל כהתוס' ודלא מהרי"ט ופר"ח ובעניי איני רואה שום הוכחה מזה
והנה לפ"ז כיון שנסתרו דברי השב שמעתתא אם כן שוב תקשה אם כדברי כת"ר בפשט דברי התוס' בחולין אמאי נקטו ושמא קסבר דהוי התראה הא ע"כ ודאי מוכח דהוי התראה, די"ל דהנה באמת א"ז בנו"ב קמא אהע"ז סימן ו' כתב וז"ל ועל גוף דברי התוס' אני תמה דהיכן נזכר בדברי רב שחייב מלקות, והאיכא למימר דאוכל חלב בשוגג מיירי ופלוגתייהו לענין אם חייב החטאת דרב סבר שהוא גדול למפרע וחייב אח"כ קרבן על החלב שאכל למפרע ושמואל סבר קטן היה באותה שעה וקטן לאו בר חיוב קרבן הוא, ותדע שכן הוא שהרי דקדקו לאחוז בפלוגתא זו אכל חלב ולא נקטו חייבי לאוין גרידא או חייבי מיתות ב"ד א"ו דפלוגתתם אינה לענין מלקות עכ"ל והנה גם אם נאמר דלענין קרבן פליגי אמאי נקטו חלב הול"ל עבר עבירה סתם, אלא דכבר כתבו התוספות בחולין (דף ה' ע"ב) ד"ה מעם הארץ כו' כדאשכחן שכולל כל החטאות בחטאת חלב עכ"ל וא"כ יותר סברא לומר דההיא דיבמות מיירי לענין קרבן, ואין להוכיח מזה מידי לענין התראה. ולכך נקטו לשון ושמא קסבר וכמש"כ גם כת"ר:
והנה לפ"ז תקשה אהא דהקשו התו' בחולין (דף י"א) ד"ה וכי תימא מקשינן דנילף מרוצח גופיה דאזלינן בתר רובא דדילמא הרוצח הוא טריפה וטריפה שהרג את הנפש פטור עכ"ל. וא"כ לפי מה שכתבתי לעיל היה להם לתרץ דחובשין אותו ויהרג אז כשיתודע דאינו טריפה והכא אינו התראת ספק דהא מעשה החיוב עשה בודאי וקעבר בלא שום ספק אהתראת העדים, ורק דהספק הוא אם הוא בר עונשין בזה א"כ נימא איגלאי מילתא דבר עונשין הוא וכמ"ש לעיל, ואם לאחר גמר דין אפשר דאין חובשין משום עינוי הדין, מ"מ קודם גמ"ד אפשר דחובשין אותו, אלא די"ל דבהא דרב כהנא ליכא למימר דחובשין דדילמא סבר טריפה חיה, אך לרבינא דאמר דאתיא מעדים זוממין ועלי' הקשו התוס' שפיר דחובשין אותו משום דאמרי' בחולין (דף נ"ח ע"א) רבינא לא סבר כדרב אחא בר יעקב דאמר שם בדף (נ"ז ע"ב) אמר ראב"י הלכה טריפה יולדת ומשבחת אם כן ס"ל גם כן דטריפה אינה חיה ולדידי' הקשו שפיר דחובשין אותו:
אלא דא"כ נוראות נפלאתי עלה דכתבו ויש לומר דלמא קסבר טריפה חיה עכ"ל, איך נוכל לומר כן הא בפי' לית לי' לרבינא הא דראב"י, וניחא לי עפ"י מה דכתבו התוס' בחולין (דף ק"מ ע"א) ד"ה טרפות כו' דלמ"ד דיולדת כ"ש דחיה דאפילו למ"ד דחיה מצי סבר דאינה יולדת כדמשמע באלו טרפות כו' עכ"ל וכ"כ בע"ז (דף ה'). וא"כ אף דס"ל לרבינא דאינה יולדת מצי סבר דחיה, ולכן שפיר נקטו דלמא קסבר טריפה חיה:
ובחפשי בספרים מצאתי בספר שער המלך בפרק ב' הל' ג' אישות הקשה ג"כ קושיות רבות ומאריך שם בזה, ומביא בשם ספר בני דוד בהל' נדרים ששמע תירוץ לזה ממש כמו שכתבתי, שם הוא מבואר בקוצר לשון אך כונתו נראה ברור כמש"כ ובעל המחבר ספר שער המלך קלסיה בזה. גם מצאתי בחידושי רעק"א ספר שני בליקוטים בסוף הספר סימן ה' כתב בפשיטות כן. גם בספר פני יהושע בחי' קידושין פרק האומר (דף ס"ג) בקונטרס אחרון, וברוך שכיון דעתי לדעת הגדולים. אמנם בספר פני יהושע שם כתב לבסוף דצ"ע שם בתוס' יבמות, דא"כ מאי מייתי מהכה את זה וחזר והכה את זה, אך כבר כתבתי בע"ה לעיל לתרץ גם זה בטוב טעם, דבהכה את זה נמי בהכאה שניה ידעינן דעבר בודאי באחת מן ההתראות על התראת העדים, דהא בפעם אחת בודאי הכה את אביו, ותירצו דמ"מ כיון דבשעת התראה לא ידעינן בבירור על איזה התראה קעבר לכן נחשבת להתראת ספק:
ובספר שער המלך שם כתב דקשה אמאי לא קדייק בסנהדרין (דף ס"ט) דאזלינן בתר רובא בדיני נפשות מהך דאמרינן שם (דף ס"ו) ובקידושין (דף י' ע"א) ומתו גם שניהם עד שיהיו שניהם שוים דברי ר' יאשיה ר"י אומר ומת האיש אשר שכב עמה לבדו וא"כ אי נימא דלא אזלינן בתר רובא בד"נ ל"ל לר' יאשיה למילף דאינו נהרג מהך דומותו גם שניהם הא בל"ז אינו נהרג דלמא איילונית היא. ולר' יונתן נמי איך תדייק מהך קרא דנהרג הא אינו נהרג אי לא אזלינן בתר רובא בדיני נפשות דדלמא איילונית היא, א"ו דאזלינן בתר רובא. אע"כ דמהא ליכא דאוכוחי די"ל דהכא מיירי דאח"כ כשתגדל ותעשה גדולה יענש. אבל מהך דבת ג' שנה דייק מסיפא דמומתין עליה משמע כל העריות מדמה ביחד והא באב ע"כ מיד נהרג אם בא על בתו כו' עכ"ד ולפי מה שכתבתי דזה מקרי ה"ס ובכה"ג לא שייך למימר אגלאי מילתא למפרע תקשה אמאי לא קפשיט מהך דומתו גם שניהם כקושית השער המלך:
ואומר אני דלאחר מחילת כ"ת לא קשה, דמהך דומתו גם שניהם לא מצי לדייק דאזלינן בתר רובא דהא איכא לאוקמי דמיירי כגון דאעברה ואנן קיי"ל קטנה מתעברת ועי' ביבמות (דף י"ב ע"ב) וברמב"ם הל' אישות פרק (ב' הל' ט') ובכ"מ, וע"כ הוה מפרשינן כרש"י ז"ל דפלוגתתם מיירי באינה בת עונשין והך דומתו גם שניהם בנשואה כתיב, והך ומת האיש אשר שכב עמה לבדו דמיירי בארוסה היינו בגונא שעברה באמבטי וכמש"כ התוס' ביבמות (דף י"ב ע"ב) תוד"ה דאפי' בסוף הדיבור, ומ"מ אינה בת עונשין אף דברור הדבר שאינה איילונית. אבל מהך דבת ג' שנה ויום א' דייק שפיר, דהך ע"כ עדיין לא נתעברה, חדא דאמרי' ביבמות (דף י"ב פחות מכאן אינה מתעברת כל עיקר. ואף אם נדחוק דס"ל דלמדין מדורות הראשונים דבת שבע לשית ילדה, ואף כבר קודם לכן ילדה עיין בסנהדרין (דף פ"ט ע"ב). מכל מקום הא דייק וקאמר בת ג' שנה ויום א', אם כן קודם לכן ע"כ אין ביאתה כלום ועתה הוא דבא עליה ומנא ידעינן דאעברה. וא"כ תקשה דלמא איילונית היא ושפיר דייק מהא דאזלינן בתר רובא:
ובירושלמי יבמות (פרק י' הלכה ח') איתא, מה פליגין בבן עשרים שמואל אמר למפריעו נעשה איש רב אמר מיכן והילך הוא איש. מתניתא פליגי בין על דין בין על דין הסריס אינו נעשה בן סורר ומורה שאין בו הקפת זקן ויתיר בו שמא יביא שתי שערות בתוך ששה חדשים כמאן דמר אין מקבלין התראה על הספק, וע"ש בקרבן עדה ובפני משה, ובמראה הפנים כתב וז"ל כמ"ד אין מקבלין התראה על הספק והכא דאמרי' למפרע נעשה איש דמשמע דלקי נמי על הספק על חלב שאכל לא חשיבה התראת ספק אע"ג דבשעת התראה היה ספק שמא יביא דהשתא מיהת איגלאי מילתא למפרע שהיה גדול בשעת התראה כ"כ התוס' בפרק הערל שם ד"ה נעשה סריס למפרע, אבל התם דנתרו בו מספק ומיקטלי' לא שייכא איגלאי מלתא למפרע, עכ"ל וכפי שנראה מלשונו הוא מחלק בין מיתה למלקות ואיני יודע שום חילוק. ובשיו"ק שם ז"ל כמ"ד כו' בבבלי (דף פ') כתבו תוס' כו' ומ"ש תוס' דלא דמי להכה את זה וחזר והכה את זה דאף לאחר שהכה את שניהם לא ידוע איזהו אביו ע"כ גם זה תימא הא אמרינן התם במכות (דף ט"ו) ורשב"ל הא ודאי הך דנותר התראת ספק היא אע"ג דנותר סופו יודע האמת כו' עכ"ל ומאי האי דהקשה מנותר הא כל התראת ספק הוה הכי דאח"כ בודאי יעבור ועי' בתוס' זבחים (דף ע"ח). עוד כתב, ואפשר לומר דמ"מ יש לחלק הכא איגלאי מלתא למפרע דבשעת התראה היה ראוי לכך משא"כ בנותר עכ"ל. נראה כונתו עפ"י מה שכתבו התוס' ביבמות (דף ל"ה ע"ב) ד"ה תיגלי כו' דאיך צריך לידע אלא מה שהוא באותה שעה, אך לוא יהא נמי כן תירצת הך דנותר, אבל שוב תקשה מטריפה ומהך מנדה (דף מ"ו) ועוד קושיות רבות. עוד מסיק שם וז"ל אך קשה הא בעינן שיתיר עצמו למיתה ולמלקות אחר ההתראה כמ"ש הרמב"ם בפרק י"ד מהל' סנהדרין, וכל שאינו יודע שהוא ודאי חייב מיתה או מלקות לאו התראה היא. וכ"כ תוס' (זבחים ע"ח) ובנדה (מ"ו ע"ב) ע"ש. ונ"ל דבבלי איירי לענין קרבן וכגון שאכל חלב בשוגג לרב חייב קרבן ולשמואל פטור וצ"ע עכ"ל. והנה מה שהביא מהא דצריך להתיר עצמו למיתה, הא גם למאן דסבר התראת ספק שמיה התראה אטו לא בעי להתיר עצמו למיתה אליבי' הא לא מצינו דלפלגי בהכי. אלא דזהו התירתו למיתה אי נימא דהוי התראה, ואדרבא הרמב"ם ס"ל דהתראת ספק שמי' התראה, והוא עצמו פוסק דבעינן שיתיר עצמו למיתה וכמ"ש הוא:
והנראה לענ"ד דלפי מה שכתבתי לעיל לא קשה כלל מהך דסריס, וכ"נ כונת הירושלמי, דהתם שפיר יכול להיות כמאן דס"ל ה"ס לא שמיה התראה דהתם אם לא יביא שערות בתוך ששה חדשים אינו עובר על התראת העדים ואינו עושה מעשה החיוב בודאי, דהא הם מתרים בו על תאכל ואל תשתה דתהרוג. ומי יודע דעובר על ההתראה, הא בן סורר ומורה חידוש הוא, ורק ששה חדשים יכול להיות בן סורר ואינו רק על שם סופו כדאמרי' בסנהדרין, לכן הא דמספקינן אם יביא שערות, זהו ספק בגוף האיסור לא רק בהעונש. אבל באכל חלב גוף האיסור איננו מסופק לן כלל, רק בהעונש עיקר הספק וכמו שכתבתי לעיל. ולפי המבואר לא תקשה ג"כ מהא דאיתא בסנהדרין (דף פ"ח) א"ר יאשי' ג' דברים סח לי זעירא מאנשי ירושלים בעל שמחל על קנויו קנוי מחול, בן סורר ומורה שרצו אביו ואמו למחול לו מוחלין לו כו' וא"כ תקשה למאן דס"ל התראת ספק לאו שמי' התראה הא מספקינן בשעת התראה דלמא ימחלו לו אביו ואמו, אליבא דרש"י ז"ל קודם שיביאוהו לב"ד, ואליבא דהרמב"ם ז"ל קודם גמר דינו עי' בלחם משנה פרק ז' הל' ח' מהל' ממרים. ועי' בגיטין (דף ל"ג ע"א) תוד"ה ואפקעינהו ובמכות (ט"ו ע"ב) ד"ה ועבר היום. אך לפי מה שבארתי לעיל זה ג"כ ניחא, דהא מתחילה קודם שמחלו לו היה בן סורר ומורה גמור לכל תנאי הדינים שבבן סורר ומורה, ועבר אז בודאי על מה שהתרו בו העדים רק דיש לן לספוקי דלמא ימחלו לו, ולא יהיה בן עונש ע"ז, וזהו לא מיחשב להתראת ספק כמבואר לעיל
ובבבא בתרא (דף קכ"ו ע"ב) אמר ר' אמי טומטום שנקרע ונמצא זכר כו' רב נחמן בר יצחק אמר אף אינו נידון כבן סורר ומורה דאמר קרא כי יהיה לאיש בן סורר ומורה עד שיהיה כן משעת הויה, ופי' רשב"ם ז"ל הויה לידה, והרמב"ם בפרק ז' הל' י"ב מהל' ממרים כתב וז"ל טומטום שנקרע ונמצא זכר אינו נעשה בן סורר ומורה שנאמר כי יהיה לאיש בן סורר ומורה עד שיהיה בן משעת התראה עכ"ל. מזה מבואר דפליגי הרשב"ם והרמב"ם אם נקרע קודם שהתרו בו, דלהרשב"ם אינו נעשה בן סורר ומורה כיון דבשעת לידה היה טומטם, ולהרמב"ם נידון כבן סורר ומורה כיון דבשעת התראה נודע שהוא זכר גמור. וע"ש במשנה למלך דלהרמב"ם הך דמשעת הויה היינו משעה שנהיה בן סורר ומורה שהתרו בו:
והנראה בטעם מחלקותם דהרשב"ם לטעמיה אזיל, עיין בגיטין (דף ל"ג ע"א) תוד"ה ואפקעינהו כו' הקשה רבינו שמואל היכי מחייבינן לעולם מיתה א"א שזינתה הא הוי התראת ספק שמא ישלח לה גט ויבטלנו כו' עכ"ל. ונ"ל שרבינו שמואל זה הוא הרשב"ם, רבינו שמואל ב"ר מאיר, ומזה משמע דס"ל דקיי"ל התראת ספק לא שמי' התראה דאל"כ איך שייך להקשות היכי מחייבינן. וא"כ לדידי' למה צריך קרא דכי יהיה להשמיענו דצריך להיות בן מבורר משעת הוית הבן סורר דהיינו משעת התראה, תיפוק ליה דהויה התראת ספק, דילמא הויה נקבה, א"ו דקרא משמיעני דצריך שיהיה בן מבורר משעת לידה, ולהרמב"ם הא איהו ס"ל בפרק ט"ז הל' ד' מהל' סנהדרין דהתראת ספק שמי' התראה, לדידי' שפיר איצטריך קרא להשמיענו דצריך שיהיה בן מבורר בשעת התראה, דאל"כ אף דהוה מספקינן דלמא הויה נקבה והוה התראת ספק מ"מ ה"ס שמיה התראה. ולכן בא הכתוב להשמיענו דמ"מ לא הוי בן סורר כיון דלא היה מבורר בשעת הוית הבן סורר דהיינו בעת התראה, והנה אא"ז בנו"ב מה"ת אהע"ז סימן ע"ז מחלק בין מיתה למלקות וכתב דבמיתה ה"ס לאו שמה התראה. ולפי זה אפשר דאיצטריך קרא להרמב"ם דאין לוקה משום בן סורר כיון דאינו מבורר בשעת התראה דלמיתה שוב לא איצטריך קרא דהא אינו נהרג דהוי ליה התראת ספק:
חיים פישל עפשטיין