תשובה שלמה - ב· רבי חיים פישל אפשטיין
חלק אבן העזר · סימן מג
בע"ה יום ה' אמור עת"ר לפ"ק סייני יצ"ו. למעלת כבוד הרב הגאון המפורסם כו' מוהר"ר תנחום גרשון ביליצקי שליט"א אבד"ק יאשינאווקא יצ"ו
הנה ע"ד הגט שיש בו חשש ביטול, הנה בעיקר הדבר זו מחלוקת ישנה היא בין הראשונים אם גופו של גט שייך בו ביטול, דהתוס' בקדושין (דף נ"ט ע"ב) והר"ן והרשב"א ס"ל דגט שנכתב כהלכתו אינו יכול לבטלו, וכן דעת הרמב"ן כמו שכתב בכ"מ בפרק ו' מהל' גירושין, אך דעת הרמב"ם דיכול לבטל הגט גופו, וכן משמע מדברי התוס' בגיטין (דף ל"ב) וגם הרמב"ן כתב דיש לחוש, והיכא דהגט הוא ביד השליח, אם ביטל סתמא גם הרמב"ם מודה דאז ביטל רק השליחות, דזה הוא פי' דשמעתא לדיד' דאסיקנא הלכתא כרב נחמן דאמר דאעפ"י שבטל דחוזר ומגרש בו, היינו כשהוא ביד שליח שאז מסתמא לא ביטל אלא את השליחות, אבל אם בטל מפורש את הגט אז הוא בטל אף כשהוא ביד השליח כמו שכתב הרמב"ם בפרק ו' מה' גירושין, וכבר אפסקא בשו"ע אהע"ז סימן קמ"א סעי' ס"ו דאם ביטל מפורש הגט וגירש בו הר"ז ספק מגורשת, אלא דבנ"ד לא דייק כת"ר אבתרי' איך הוה לשון הביטול וגם כתב דהביטול היה בפני תרי גיסי, והנה בחשש עיגון אפשר לצדד להתיר, אך כאן כיון שאין בזה מקום עיגון, לענ"ד אין לגבב קולות ויותר טוב לכתוב גט אחר, דמשום הוצאת ממון אין זה נחשב לעיגון, יעי' בשו"ת חתם סופר אהע"ז ח"ב סימן ד' ת"ל לא שמעתי מעולם אם הקילו בכמה ענינים משום עיגון, אבל לא משום הפסד ממון עכ"ל, וכ"כ בספר שו"ת מים חיים סו"ס מ"ד:
ועל מה שכתבתי לתרץ הא דהקשה בפתחי תשובה דטלי גיטך מע"ג קרקע לא יכול לשליח ראשון לעשות שליח שני משום דהוי מילי, וכתבתי דכיון שמיחד לו הגט דמי למיחד לו כסף קדושין דמהני, וע"ז כתב כת"ר ת"ל ולא אדע אנה מצא הדין דהיכי דמיחד לו כסף קדושין דמהני הא באהע"ז סימן ל"ה סעיף ו' איתא בהדיא אפכא עי' בח"מ שם דתלי כיון שיכול להחליף י"א דלא מהני יעו"ש, אבל לכ"ע אם מראה לו כסף ולא מסר בידו בודאי אין שליח עושה שליח, ועוד הוסיף כת"ר במכתבו ת"ל מי יוכל להתעקש דהעיקר שלא חשיב מילי היא המסירה ליד דוקא, רק פליגי הפוסקים אם מוסר דבר שאפשר להחליף אם מהני, ובעינן נמי שיהיה מסירה דבר שאי אפשר להחליף כגון שטר קדושין, אבל במסירת כסף קדושין לא מהני, וי"א דגם במסירת כסף נמי מהני, אבל בלא מסירה ליד כ"ע לא פליגי דלא מהני, והדבר מבואר בב"ש והפוסקים בהדיא, ולית דין צריך בשש עכ"ל כת"ר. והנה מדפשיטא לכת"ר הדבר כל כך עד שכתב ולית דין צריך בשש, הנני רואה את עצמי מוכרת להאריך קצת ולבאר הדבר ואז נראה דבר מי יקום, הנה מלבד מה שכתבתי דמצד הסברא דמסירה ליד אינה פועלת כאן יותר מאם מראה לו הכסף, והא גם בקנין מסירה דאמרינן בבבא מציעא (דף ח' ע"ב) מאי לשון מסירה כו' כאדם המוסר דבר לחברו, מ"מ לא בעינן שימסור לידו ממש, כמו שכתב הרב המגיד פרק ג' הל' ג' מהלכות מכירה בשם הראב"א ואפסקא בחו"מ סימן קצ"ח סעי' ח', ועיין מה שכתבו ג"כ התוס' בבבא בתרא (דף ע"ה ע"ב) ד"ה אותה:
ובדרכי משה סוף סימן ל"ה הביא מהגה' אלפסי פ"ק דקדושין ת"ל אבל אם אמר קדש באיזה כסף שתרצה לא מצי עביד שליח אחר, וכתב עלה בד"מ וז"ל ומשמע שאם מסר לו טבעת קדושין הוי כאלו מסר לו שטר עכ"ל ואטו הך מסר לו היינו דוקא מסר בידו ממש, הא אתי לאפקועי רק היכא דלא אמר לו קדש באיזה כסף שתרצה ובגוונא דאינו יכול לקדש באיזה כסף שירצה ומוכרת לקדש דוקא בהך כסף, ומאי נפקותא איכא אם מסר בידו או מיחד לו הכסף, כיון שמוכרח לקדש בהך כסף דוקא, וזה הוא ג"כ כונת הבית שמואל שכתב אבל כששולח כסף שאין קפידא אם יחליף אינו יכול למנות שליח עכ"ל, משמע אבל אם יש קפידא אם יחליף אז יכול למנות שלית ואף כשמיחד לו הכסף ואומר דוקא בזה אז אינו יכול להחליף, ואין זה תלוי כלל אם נתן בידו אם לא, ובכלל איני יודע איך אפשר להעלות על הדעת דיש נפקותא אם מסר לידו ממש או לא מסר, כיון דבקדושין אין מעכב אף אם אמר טלי מעל גבי קרקע, א"כ אין שום נ"מ בין מסירה ליד או מראה הכסף ואומר לו ליטול, ומכש"כ במקדש בשטר דלדעת כמה מהפוסקים דיכול לעשות שליח שני אין נ"מ אם מסר לידו ממש או מראה לו ליטלו:
ומה שכתב כת'"ר שהדבר מבואר בבית שמואל ובפוסקים להדיא, הנה לא מצאתי היכן שמבואר להדיא שצריך השליח ראשון לתת ליד השליח שני דוקא, ובבית שמואל אין זכר שצריך לתת ביד השליח, דז"ל שם ס"ק ט"ו, הנה יש בזה ג' דעות למרדכי ס"פ המקבל יכול למנות שליח כשיש ביד השליח כסף שטר כו' ולש"ג שם נראה דמחלק בין אם השטר קדושין בידו דאז אינו יכול לקדשה רק בשטר זה יכול למנות שליח אחר כו' עכ"ל, וכן כתב בסימן ל"ו ס"ק ד' משמע דוקא בשליח קבלה ס"ל דאינו יכול למנות שליח אחר דאינו אלא מילי, מה שאין כן בשליח הולכה ויש בידו כסף לקדש עכ"ל, משמע דהעיקר הוא אם ביד השליח שטר או כסף אז יכול לעשות שליח אחר. אבל אין רמז שצריך הוא לתת השטר או הכסף ביד השליח השני:
ואין להביא ראי' מהא שכתב בחלקת מחוקק סי' ל"ה ס"ק ט"ו ת"ל וי"א דשליח ראשון יכול לעשות שליח שני כלומר דקדושין שוה לגט בדבר זה כו' ואמרינן אשכחן בגירושין בקדושין מנ"ל ואמרי' דכתיב ויצאה והיתה, ודוקא כעין גירושין שיש הגט ביד השליח שזה לא נקרא מילי וה"ה בקדושין שיש ביד השליח שטר או כסף אבל אם לא מסר ביד השליח שום דבר רק אמר לו קח כסף וקדש לי אשה זה נקרא מילי ואינו רשאי ליקח כסף וליתן ליד אחר מאחר שלא מסר לידו הכסף דדוקא קבלת הגט או הקדושין נקרא מעשה עכ"ל, א"כ נימא לכאורה מדכתב ואינו רשאי ליקח כסף וליתן ליד אחר דצריך לתת בידו דוקא אז לא הוה מילי, דזה אינו דכיון שיש מעשה בהשליחות אין זה מילי ואין מבואר בשום מקום שצריך לתת בידו ממש, דהא אנן על השליחות קפדינן דתהוי מעשה ואם קבל הגט או הקדושין שאינו יכול להחליף זה הוא מעשה, ובאמת במרדכי בגיטין פרק התקבל אין כל זכר לזה שצריך למסור בידו דוקא, וז"ל שם דקבלת הגט או קדושין הוה מעשה גמור עכ"ל, א"כ תלי רק בקבלת השליח, ואין נפקותא באיזה אופן הוא מקבל הגט או הקדושין:
והנה קיי"ל דשליח ראשון עושה שליח שני אף שלא בפניו, כמבואר בגיטין (דף ל' ע"א) ובשו"ע סימן קמ"ב סעיף י', והרי אינו מוסר אז הגט לידו, מ"מ נעשה השני שליח ולא הוי מילי כיון שיש גט ויבא לידו אח"כ א"כ אין זה שליחות דמילי, כיון דהוה מעשה למסור הגט שיבא לידו לאחר זמן, ואין לדחוק ולומר שהתחלת השליחות היא כשיבא הגט לידו, זה אי אפשר לומר דהנה התוס' ביבמות (דף צ"ג ע"א) ד"ה קנויה, ובכתובות (דף פ"ב ע"א) ד"ה הא (ודף פ"ו ע"ב) ד"ה האומר כתבו דבקנין בעינן שבשעת חלות הקנין יהיה הקנין קיים, אבל אם בשעת חלות הקנין אין הקנין בעין אין כאן חלות הקנין, וכן יש לדייק מהא דכתובות (דף נ"ט ע"א) ומי איכא מידי דאילו השתא לא קדיש ולקמי' קדיש, וא"כ אי נימא דאין שליחות השני מתחלת רק מעת שקבל את הגט ואינה מתחלת משעה שאומר שעשאו שלית, הרי אז האמירה אינה קיימת, ואם לא חלה השליחות אז בעת שאומר שעושה אותו שליח, גם אח"כ לא מצי לחול, וע"כ נעשה שליח אז בשעה שאומר שעושה אותו שליח ואז חלה השליחות:
ולכאורה אפשר לומר דמשום דכותבים הרשאה, אפשר לומר דנעשה שליח אח"כ, כיון דהכתיבה קיימת כשבא הגט ליד השליח השני, ודמיא להא דכתב הר"ן בכתובות פרק הכותב דאם אמר משוך פרה זו ותקנה לאחר שלשים יום אם קיימא באגם קנה במשיכה הראשונה, כיון דקיימה באגם חשבינן לה כאלו ברשותו ממש היא, והיינו שעומדת שם מחמת המשיכה הראשונה, הוה כאילו המשיכה עודנה קיימת, והכא נמי נימא כיון דהכתיבה ניכרת הוה כאילו מעשה הכתיבה קיימת ונעשה שליח כשיגיע הגט לידו מחמת הכתיבה הראשונה:
ש
אלא דלא דמי, חדא דהרשאה אין השליח הראשון הוא הכותב, ואין שליחות השני נעשתה ע"י הרשאה, השליחות חלה רק על ידי אמירת השליח הראשון ולא ע"י הכתב, וההרשאה אינה אלא לזכרון דברים ולקיום השליחות ועוד הא מצד הדין שליח שני אין צריך הרשאה כמבואר באהע"ז סימן קמ"ב סעיף ט', רק שנוהגין לכתוב הרשאה, וא"כ הלא גם בלא הרשאה מתמנה השליח השני ואז רק מצד אמירת השליח חלה השליחות, וע"כ שחלה תיכף בשעת האמירה אף קודם שיגיע הגט לידו:
ובכדי לברר הדברים נראה איך הוא דעת רבותינו בזה, בספר פני יהושע בגיטין (דף כ"ט) בד"ה תוספות משום בזיון דבעל כו' אם לא שנאמר דלענין מילי לא מימסרן לשליח שייך לענין הנתינה נמי, כיון שהוא לא מסר לשליח הראשון גוף הגט אלא מילי בעלמא ואזלינן בתר מעיקרא, אלא שזה דוחק וכל הפוסקים כתבו בפשיטות דכה"ג לאו מילי נינהו, משום דבתר גמר השליחות שמוסר הראשון לשני אזלינן ולאו מילי נינהו אלא גוף הגט מוסר לו עכ"ל. והכ"נ גבי שליח שני אזלינן בתר גמר השליחות שיבא הגט לידו, ואין זה מילי רק מעשה, דהא יבא הגט לידו אח"כ:
ובספר גט פשוט למהר"ם בן חביב ז"ל בסימן ק"ך ס"ק כ"ג כתב וז"ל ונסתפקתי באומר לשנים תנו גט לאשתי או לשלשה כתבו ותנו גט לאשתי וכתבו וחתמו הם כמו שאמר הבעל אך לענין הנתינה עשו שליח, מי נימא דוקא לענין כתיבה וחתימה אינם יכולים לומר לאחרים משום דמילי לא ממסרן לשליח, אך לענין הנתינה יכולים לעשות שליח כו' או דלמא בשליח הולכה דגט דעלמא כיון דבעל מסר לו גט בידו יכול השליח לעשות שליח, אבל הכא דלא מסר להם דבר אלא מילי ואמר להם כתבו ותנו אע"ג דכתבו ונתנו הם גם לענין נתינה אינם יכולים לעשות שליח, כיון דמעיקרא הוו מילי ומסיק בשם מורו מהר"ם גלאנטי דיכולים לעשות שליח על הנתינה, משמע כמש"כ בפני יהושע דאזלינן בתר גמר השליחות:
ואפילו לפי מה שחולק בקצות החושן בסי' רמ"ד ס"ק ג' על הגט פשוט ומסיק דבאומר כתבו ותנו אינם יכולים לעשות שליח על הנתינה, היינו לפי שיטת רי"ד בקידושין שהגט הוא דבר המגרש שאם נאבד הגט אין כח לשליח לגרשה משו"ה לא הוי מילי אבל באומר כתבו ותנו דאם נאבד הגט יכולים לכתוב גט אחר, א"כ אכתי הוי מילי כמו בקידושין לשיטתו ולכן אין יכולים לעשות שליח לנתינה, אבל בגט שכתב הבעל שאם נאבד אין יכולים לכתוב גט אחר שוב לא הוי מילי ולכן השליח עושה שליח אף אם יגיע הגט לידו גם אח"כ, דבזה גם הקצות מודה, מדלא מפליג גם מטעם שלא מסר הגט לידו:
והנה הקצות החושן דחה דברי מהר"ם בן חביב ממה שהביא ראי' מדברי התוס' בגיטין (דף כ"ט) ד"ה משום בזיון דבעל פי' הקונטרס שעליו לכתוב הגט ואינו רוצה שידעו בו רבים שאינו יודע לכתוב, והא דקאמר יכתבו ויתנו אגב יכתבו נקט יתנו, א"נ ע"י שיאמר לאחר ליתן ירגיש בדבר שהבעל לא כתבו ומקפיד גם על הנתינה עכ"ל, וא"כ לפי תירוצא קמא יתנו לאו דוקא ויכולים לעשות שלית, ואפילו לפי תירוץ שני דיתנו דוקא לטעמיה דבזיון, אבל לפי טעמא דמילי לא חיישינן בנתינה עכ"ל, וכתב בקצוה"ח וז"ל דהא התוספות הקשו כן לטעם דבזיון דבעל, אבל אליבא דרבא דס"ל דמילי לא מימסרא לשליח לא קשיא להו, משמע דלרבא אף נתינה הוה מילי, ולכן כתב שם לפרש עפ"י מה שכתב בתוס' רי"ד בקדושין בעושה שליח להולכה לקדש בכסף אין שליח עושה שליח ואפילו מסר לו הכסף, דלא דמי לגט שהגט הוא דבר המגרש שאם נאבד הגט אין כח בשליח לגרשה, אבל כסף קדושין שמסר לו אם נאבד יכול לקדש משלו ונמצא דעיקר השליחות הוה מילי והלכך לא מימסר לשליח, וכ"כ בשלטי גבורים בר"פ האיש מקדש לחלק בקדושין בין קדושי כסף דאין שליח עושה שליח ובין קדושי שטר, כיון דהוא דבר המקדש שליח עושה שליח, ועל כן כתב וז"ל היכא דהבעל מוסר הגט ביד השליח להולכה דהוא דבר המגרש שליח עושה שליח, אבל באומר כתבו ותנו דאם נאבד הגט אפילו אחר חתימה יכולים לכתוב גט אחר דלא נגמר השליחות עד אחר שיגיע לידה וא"כ אפילו אחר כתיבה וחתימה עדיין מילי נינהו, וא"כ בשעה שאמר הבעל כתבו ותנו לא מסר להם אלא מילי, וכמו בקדושי כסף, משו"ה צריך שיכתבו ויתנו ואפילו הנתינה לא מימסרא לשליח עכ"ל, ודבריו אינם מובנים, דאי משום דאם נאבד הגט כיון שיכולים לכתוב גט אחר משו"ה הוה מילי, א"כ גם אם הבעל בעצמו נותן גט לשליח הולכה ואם נאבד בודאי יכול הבעל לכתוב גט אחר א"כ הוה מילי לדבריו, ואיך יכול השליח לעשות שליח שני, ועוד דאין זה דמיון לכסף קדושין דהתם אם נאבדו יכול הוא לקחת כסף משלו בלא ידיעת המשלח, ומשו"ה הכסף הראשון אינו עיקר ולא נחשב למעשה, אבל בגט שכתבו ונתנו לשליח אם נאבד הלא דוקא הם בעצמם יכולים לכתוב גט אחר, א"כ הוי הגט דבר המגרש דתליא בדידהו, דבלי הגט שכתבו הם א"א לגרשה ומשו"ה לא הוה מילי, ופשוט הוא דכל זמן שלא נאבד יכול השליח לגרשה בגט זה והוה מעשה, אך אם נאבד אז אפשר לומר דנתבטלה המעשה, אבל בכסף קדושין מעיקרא לא הוה מעשה, דאינו מוכרח לקדשה דוקא בכסף זה ולא בכסף אחר:
ולענין מה שכתב וז"ל ולדידי משמע מדברי תוס' דנתינה ודאי ה"ל מילי מדלא הקשו מהא דקאמר יכתבו ויתנו אלא לפי מה שפי' רש"י בטעמא דבזיון דירגישו דהבעל אינו יכול לכתוב. הוא דקשיא להו מנתינה, משמע דלרבא דאמר משום מילי לא מימסרא לשליח ניחא הא דתנן יכתבו ויתנו עכ"ל, ואיני יודע איך שייך לומר גבי נתינה דהוה מילי, כיון דימסרו לשליח הגט א"כ הוה מעשה ולא מילי, אם רק שנאמר דכיון שהבעל לא מסר להם הגט בתחילת השליחות הוה מילי אף שאח"כ ימסרו הגט להשליח, דבתר תחילת השליחות אזלינן, דמלבד שכבר סתר זה בפני יהושע שהבאתי לעיל, גם איכא למידק דלמה ליה לדחוק דהיכא דהבעל מוסר הגט ביד השליח הוא דבר המגרש דלפי תירוצו זה אינו מובן כמו שכתבתי לעיל, דהא בנאבד הגט הבעל יכול לכתוב גט אחר וא"כ אינו דבר המגרש לפי שיטתו, הוה לי' למימר דהבעל שאני שהוא מוסר הגט בתחילת השליחות, ומדלא כתב כן משמע דגם הוא ס"ל דלא אזלינן בתר תחילת השליחות, וגם באומר כתבו ותנו שכתב בטעמא דמלתא שאין זה דבר המגרש מפני שאם נאבד יכולים לכתוב גט אחר דלא נגמר השליחות עד שיגיע הגט לידה, משמע דאי לאו משום הך טעמא לא אכפת לן מה שבתחילת השליחות הוה רק מילי, וכן משמע מדבריו שכתב לדעת הרמב"ם דבאמר כתבו ותנו לשליח דאיבעיא אינו אלא בנמצא הגט פסול, אבל אם כתבו וחתמו הגט בכשרות ומסרו לשליח שוב אין יכולים לכתוב גט אחר כיון שכבר עשו שליחותם, וא"כ בשעה שמסרו לשליח אותו הגט הוא המגרש והו"ל מעשה לדידהו כו' עכ"ל, והא בתחילת השליחות הוה רק מילי, מ"מ כיון שאח"כ הוה מעשה יכולים לתת הגט לשליח, ואין לדחות דכיון דהבעל בעצמו אמר להם כתבו ותנו לשליח שאני, דהא הרמב"ם בפרק בפרק ב' הלכה ו' מהל' גירושין פסק דגם אומר אמרו הוי מילי ולא מימסרא לשליח:
ועוד נ"ל בהא דאם נאבד שיכולים לכתוב גט אחר, אבל זה הוא ודאי שכל כמה דלא נאבד אין סברא לומר דלא עשו עוד שליחותם, דאם כתבו גט כשר ולא נאבד פשוט הוא דאינם יכולים לכתוב גט אחר מפני שכבר עשו שליחותם, אלא דאם נאבד אז חוזרת וניעורה השליחות, וגם מה שמדייק דלא נגמרה שליחותם עד שתתגרש, אין יכולים לעשות שליח אחר. הא בשליח ראשון שעשה שליח שני דהרבה פוסקים ס"ל דהראשון יכול לבטל את השליח השני, וגם אם מת שליח שני יכול שליח ראשון ליטלו מיורשיו כמבואר בסימן קמ"א סעיף מ"ב וא"כ עוד לא כלתה שליחותו, ואף על פי כן אין זה מעכב מלמנות שליח שני:
ומה שהקשו התוס' רק לפי מה שפי' רש"י בטעמא דבזיון דבעל דקשיא להו מנתינה, ולא קשה להו אליבא דרבא, משום דלרבא פשיטא דתנו לאו דוקא, וכן כתב בחידושי הרשב"א לגיטין (דף כ"ט ע"א):
ובספר מחנה אפרים הלכות מכירה קנין חצר סימן א' הקשה לשיטת הסוברים דחצר משום שליחות אתרבאי דאם היו פירות מופקדין אצל אחרים, שכתב הטור בחו"מ סי' ר' דאם אמר לו המוכר תנם ללוקח זכה הלוקח, ואיך יזכה חצרו של נפקד ללוקח, דלא מצינו לומר שאם היו הפירות בידו של שליח הנפקד ואמר הנפקד תזכי לי שלוחי במה שיש בידו ללוקח שיזכה הלוקח, הגע בעצמך אם עשה הלוקח שליח כדי שיזכה לו מידו של מוכר והלך השליח ועשה שליח אחר כדי שיזכה ללוקח מי מהני, דנראה דלא מהני דהוו מילי ומילי לא מימסרן לשליח כו' ומסיק דהכא שכבר מופקדים אצל נפקד לאחריותו חשיבי כאילו הם בידו של נפקד עכ"ל. הרי דאף שלא נתן בידו כלום, רק דמימלא נחשב כאילו הוא בידו, מ"מ אין זה נחשב מילי, וגם כשהחצר מקנה מדין שליחות דהוה כמו שליח שני ל"ל נמי דיהי' נחשב כאילו נתן בידו. דאם נאמר שצריך למסור בידו ממש כמו שכתב כת"ר, היינו שצריך גם המשלח או השליח ראשון לעשות מעשה כדי דלא להוי מילי, והכא הא לא עשה שום מעשה, ומ"מ אין זה מילי משום דהוה מעשה אף ממילא:
ובשו"ת חתם סופר חלק יור"ד סימן שכ"א כתב וז"ל דכל מקום שיש מעשה כגון הפרשת תרומה אף דסגי במחשבה ולכל הפחות בדיבור, מ"מ עיקר המצוה היא ההפרשה, והדבור לומר זה יהא תרומה טפל לעיקר המצוה, כמו האמירה דהרי זה גיטך גבי נתינת הגט עכ"ל, ומשו"ה כתב דאף דמילי לא מימסרא לשליח גבי תרומה שאני דלא הוה מילי, הרי דהעיקר הוא אם השליחות יש בה מעשה, אף שאין מוסר לו שום דבר בעת התחלת השליחות:
ומה שכתב כת"ר להקשות על הדרכי משה שכתב אבל אם מסר לו טבעת קדושין הוי כאילו מסר לו שטר, דגם במוסר לו טבעת קדושין ראוי להחליף על טבעת אחרת ואין קפידא בזה להמשלח כו' וכן ראיתי בהדיא בתוס' רי"ד בקדושין ריש פרק שני דאם מסר לו חפץ לא מימסר לשליח משום דאפשר בחליפין ולא דמי לשטר קדושין, הרי דגם חפץ אפשר בחליפין עכ"ל כת"ר, ולי הדבר תמוה איך אפשר לומר דבמוסר טבעת אין קפידא וראוי להחליף ועי' בב"ש סי' ל"ה ס"ק כ"א ז"ל וכמשקדש במעות המשלח היינו כשיש קפידא אם יחליף דאז הוי גזל בידו, אבל דבר שאין קפידא ויש לשליח להחליף לא הוי גזל עכ"ל, והא השליח ששינה אינה מקודשת, ובספר ברכי יוסף הביא בשם ספר קרית מלך רב דאם אמר לו קדש לי אשה בדינר וקדשה בחצי דינר דהוי ספק קדושין, והכא נמי אף החליף הטבעת הא שינה. ומה שהביא כת"ר מתוס' רי"ד דאם מסר לו חפץ אפשר בחליפין, ליתא כן בתוספות רי"ד, אלא כך לשונו ואפילו מסר לו חפץ לא דמי לגט שהגט הוא דבר המגרש שאם נאבד אין כח לשליח לגרשה אבל חפץ הקדושין שמסר לו אם נאבד יכול לקדשה משלו נמצא שעיקר השליחות מילי הוי עכ"ל. וא"כ לא כתב שחפץ אפשר בחליפין, דאם איתא בעיניה אינו יכול להחליף בלא דעת בעלים בודאי איכא קפידא אם יחליף, אך אם ליתא בעיני' כגון שנאבד אז ליכא קפידא אם יקדשה משלו, והא באופן שנותן חפץ לחברו ע"מ להחזירו דע"כ צריך להאחזיר לו החפץ, מ"מ היכא דנאבד יכול להחזיר לו דמיו עי' בנתיבות המשפט סי' רמ"א ס"ק ז', וכונת התוס' רי"ד מבואר דכיון דאם נאבד החפץ אפשר לקדשה בכסף אחר משלו, א"כ אין הקדושין תלוין בהחפץ כמו שהגירושין תלויין בהגט ולכן הוי מילי:
ותימא על כת"ר שהקשה על הדרכי משה מהתוס' רי"ד הא הד"מ כתב זה עפ"י הגהת אלפסי, ומהגה' אלפסי משמע דלא ס"ל כסברת תוס' רי"ד דלדברי תוס' רי"ד אף אם אמר לו קדש בחפץ זה ג"כ הוי מילי, ומהגה' אלפסי שהביא בדרכי משה שכתב שאם אמר לו קדש באיזה כסף שתרצה אז הוה מילי, אבל אם נתן לו חפץ לא הוי מילי, ומזה דייק הדרכי משה דאם נתן לו טבעת לדברי הגה' אלפסי לא הוי מילי. דכיון דאם לא נאבד אינו יכול להחליף כשנתן לו טבעת א"כ כל זמן שלא נאבד הקדושין תלויין בהטבעת לכן לא הוי מילי:
ומה שכתב כת"ר בכונת התשב"ץ ת"ג סי' שכ"ו דמשו"ה מסיק דמהני לשלוח ע"י עכו"ם לשלוחו, משום דהיכי דמסר הגט לבר דעת אף שאינו בר שליחות א"כ אפשר דדמי לערק לה חרצי' דקיי"ל דלא חשיב טלי גיטך מעל גבי קרקע. כיון שסייע בנתינה ליד האשה, והקשה כת"ר על סברתו וז"ל ולכאורה קשה האיך יתפרנס הא דתנן הכל כשרים להביא הגט חוץ מחרש שוטה וקטן ועכו"ם, הא לפי"ז אף שאינס בני שליחות יהי' כשר נתינתם ליד האשה משום מסירת הבעל לידם דעי"ז קירב הנתינה, אבל זה אינו די"ל דמיירי היכי דלא מסר הגט ליד העכו"ם, דבישראל מהני כה"ג משום שליחות ובעכו"ם לא מהני כה"ג, אבל אין הכי נמי במסירת הבעל הגט להעכו"ם מהני משום קירב הנתינה כמו ערק לה חצרי' אבל לפ"ז מוכרח דגם התשב"ץ ס"ל דבשליח מהני טלי גיטך מעל גבי קרקע, דאם לא כן האיך יתפרנס ספיקו דעל ידי עכו"ם כיון שהוא בר דעת מהני ולא חשיב בע"ג קרקע והא ש"ס ערוך שם דפסול עכו"ם להיות שליח להולכה עכ"ל כת"ר. והנה מלבד מה שרש"י ז"ל כתב מפורש בגיטין (דף כ"ג ע"א) קיבל הקטן מיד הבעל, וכן כתב הר"ן בהלכות, והרמב"ם פרק ו' מהל' גירושין והטור והמחבר בסימן קמ"א כתבו כשנתן לו הגט, א"כ מיירי הך ענינא שקבלו מיד הבעל לא שנטלו מעצמם מע"ג קרקע, ועוד הא בנתינת הבעל את הגט ליד האשה אפשר להיות בשני אופנים או מגופו של הבעל לידה או לרשותה, או מכוחו והיינו ע"י שליח ששלוחו של אדם כמותו, א"כ א"א לומר דדמי לערק לה חצרי', דהתם ע"י פעולת גופו מקרב הגט לידה והוה נתינה מגופו לידה, אבל כשנותן הגט ליד העכו"ם איזה מעשה נתינה היא, הא הך דהעכו"ם נותן הגט אין זה מעשה נתינה מהבעל לא מגופו וגם לא מכחו כיון דלתנייהו בתורת שליחות:
אלא כנראה שכת"ר לא ראה את התשב"ץ בעת שכתב, שמפורש כתב שם דבשליח ג"כ לא מהני טול מע"ג קרקע, וגם הביא הך דעכו"ם פסול להביא גט, ומ"מ כתב וז"ל והנראה שיש לחלק בין מעשה עץ ליד העכו"ם, שכיון שיש בו דעת למסרו והוא לא נתמעט אלא מגזרת הכתוב, אם נעשה אמצעי בין הבעל לאשה לא הוה טלי גיטך מע"ג קרקע שהרי הבעל מסרו לבן דעת שיתנהו לשליח, והאשה כשתטלנו מיד השליח הרי הוא כאלו נטלתו מיד הבעל עכ"ל. וכונתו נעלנ"ד כיון דהוה עפ"י ציווי הבעל ליד השליח א"כ השליח קבל מגרמא דבעל, והא דאמרינן דעכו"ם אין נעשה שליח להולכה, היינו למסור בעצמו להאשה, אך למסור לשליח יש בכחו לפי דעת התשב"ץ ז"ל:
ולכאורה יש להביא ראי' לזה מהא דמעילה (דף כ"א ע"א) שילח ביד חשו"ק אם עשו שליחותיו בע"ה מעל וקפריך בגמרא והא לאו בני שליחותא נינהו, ומסיק דכיון דאיתעביד שליחותיה לכן מעל, והיינו אף דאינם בני שליחות וליכא למימר שלוחו כמותו וכמו שעשאו בעצמו, מ"מ נעשה בגרמא דילי', אך אין זה ראי' דהתם אינו צריך לעשות בעצמו, רק שתעשה הפעולה מחמתו, לאפוקי גבי גט צריך שיתן בעצמו או מכחו, ולכן אם נותן ע"י שליח דאיתי' בתורת שליחות כדי שיהי' שלוחו כמותו והיינו מכחו:
ולפי זה לא זכיתי להבין דברי התשב"ץ שכתב שם וז"ל ולא דוקא עכו"ם אלא אפילו בע"ח אפשר להכשיר כיוצא בזה לענין שליחות שהרי בפרק בכל מערבין (ל"א ע"ב) בענין חזקה שליח עושה שליחותו אמרי' שאם שגר הערוב לשלוחו ע"י פיל או ע"י קוף ואמר לו לקבלו הימנו שהוא כשר אעפ"י שלא בא לידו מיד המשלח, ומה שהזכיר פיל או קוף ולא שאר בע"ח אורתא דמלתא נקט שכן יש בהם קצת הבחנה לקיים מצות משלחם כו' וכיון שכן לא גרע עכו"ם מפיל וקוף לענין זה עכ"ל, והנה ראי' זו כתובה ג"כ במרדכי פ"ב דגיטין סימן שמ"ח, והנה המרדכי אפשר דס"ל דלגבי שליח לא אמרי' איסורא דטול מע"ג קרקע, אבל התשב"ץ דס"ל דגם השליח אינו יכול ליטלה מע"ג קרקע, א"כ מה זה ענין שליחות של ערוב לענין גט, הכא לענין גט אי נימא דדין טלי גיטך מע"ג קרקע שייך גם לגבי השליח אפשר דע"י עכו"ם דלא שייך בשליחות הוה כמו טלי גיטך מע"ג קרקע, אבל לענין ערוב, אטו צריך השליח לקבלו מיד מי שמערב בשבילו, התם צריך רק לדעת שעירב בשבילו, אבל אין צריך לתת העירוב לשלוחו, דהא אפי' אם השליח מזכה לו העירוב משלו ג"כ מהני כמבואר בעירובין (דף פ"ב ע"א) ועי' בגיטין (דף ס"ה ע"ב) רק צריך הוא להיות בר הכי שיכול להקנות לו העירוב, ואפשר דכונתו להביא ראי' דמהני כן לענין שליחות דעלמא ולא לענין שליחות דגט, דלענין גט ס"ל דלא הוה כטלי גיטך מע"ג קרקע מצד הסברא כיון שהוא בר דעת:
ומה שכתב לפי סברתו לתרץ דברי הרמב"ם בפ"ה הל' י"ח מהל' גיטין שכתב וז"ל כתב הגט ונתנו ביד עבדו וכתב לה שטר מתנה עליו כיון שזכתה בעבד זכתה בגט ונתגרשה אם היה כפות ואם אינו כפות ונעור קנתה העבד ואינה מגורשת עד שיגיע הגט לידה, והקשה הרשב"א הא הוי טלי גיטך מעל גבי קרקע, ותירץ כת"ר דכיון דיד עבד כיד רבו, א"כ הוי כמו שקירב הבעל ידו ונטלה הגט וס"ל לרוב הפוסקים ולהרמב"ם מכללם דמגורשת, א"כ ה"ה בנתן לעבדו ונטלה ממנו ג"כ מגורשת דדמי לערק לה חצרי', דקירב ע"י יד עבדו דכגוף ידו דמי עכ"ל כת"ר. זה לא ניתן להאמר דהא עכשיו אינו עבדו של הבעל דנימא יד עבד כיד רבו, דהא כבר נקנה להאשה, ואם יאמר כת"ר דהא מקודם כשנתנו בידו היה אז עבדו של הבעל ויד עבד כיד רבו, הא סו"ס כשמקבלת הגט מיד העבד אינו עוד עבדו של הבעל ובשעה שנתן הגט להעבד אינה מגורשת בהך נתינה, רק במה שיגיע הגט לידה אח"כ ואז אינו עוד עבד של הבעל, וכבר כתבתי דאין זה נקרא ערק לה חצרי', דערק לה חצרי' היינו פעולת גופו בעת הנתינה כדי שתהא הנתינה ממנו בעצמו:
ומלבד זאת הא רוב הראשונים והרמב"ם מכללם לא ס"ל כהר"י מיגש ז"ל דס"ל דעבד נעשה שליח להולכה, אלא דהם ס"ל דאין עבד נעשה שליח אף להולכה וסתמא כתבו דמשמע אף עבדו של הבעל אינו נעשה שליח להוליך גט לאשתו ומפורש כתב בשלטי הגבורים בפ"ב דגיטין וז"ל העבד שפסול שליחותו בגט בין אם היה של איש המגרש, בין אם היה של אשה המתגרשת בין אם היה של איש אחר עכ"ל, וא"כ תקשה מאי טעמא אין עבדו של הבעל מוליך גט לאשתו הא יד עבד כיד רבו, וכעין זה כתב בספר שער המלך בפרק ב' הל' י"ד מהל' קרבן פסח וז"ל וכן מוכח נמי מההיא דפ"ב דגיטין דהוה ס"ל לר"א דעבד פסול לשליחות אפילו בתרומה דאיתי' בתרומה דנפשי' משום דדריש מה אתם ישראל כו' וקשה דא"כ תיקשי ליה מתני' דפרק האשה דמוכח בהדיא דעבד כשר לשליח. אלא ע"כ דס"ל לכ"א דשאני התם משום דיד עבד כיד רבו עכ"ל, ולפי דברי כת"ר א"כ מצד דיד עבד כיד רבו צריך להיות דמהני:
אך לענ"ד נראה דל"ל כאן יד עבד כיד רבו, דנהי דאמרי' יד עבד כיד רבו, אך ידו הרי לא נעשית כיד ישראל גמור, וכיון דאין עבד נעשה שליח מפני שאינו שייך בגיטין, אף אי נימא יד עבד כיד רבו, אבל ידו מ"מ אינה כיד ישראל דאיתי' בגיטין ולכן אף שקבלה הגט מעבדו של הבעל וידו כיד הבעל, אך לגבי נתינת גט לא מהני זה מפני שהיד ההיא שנותנת הגט להאשה אינה בגיטין:
ובדעת הרמב"ם שכתב שאם נתנו ביד עבדו וכתב לה שטר מתנה עליו אם אינו כפות ונעור קנתה העבד ואינה מגורשת עד שיגיע הגט לידה והקשה הרשב"א הא הוי טלי גיטך מע"ג קרקע נ"ל בזה דהנה בגיטין הזכיה אינה עיקר בהא, דזכיה שייכת רק היכי דצריכין רצון הזוכה, אבל בגט שנותן אף בעל כרחה לא אכפת לן בזכיה דידה, אך העיקר היא הנתינה מצד הבעל. ועיין רש"י בעירובין דף צ"ב ע"ב ד"ה אינה מגורשת
וכמו שכתב בקצות החושן סימן ר' סעיף ב', ומזה הטעם נמי טלי גיטך מעל גבי קרקע לא מהני משום דצריכים נתינה דידי' ולא שתטול מעצמה, כמש"כ הראשונים. אך אף דלא בעינן דרך זכיה בקבלתה את הגט אך מ"מ בעינן שתהיה הקבלה בגונא שאפשר לקנות אותו ואז היא מגורשת. אבל כל זמן שלא קבלה את הגט בגונא שאפשר לקנותו, אף שאין כל עיכוב מנתינה דידי' אינה מגורשת. והנה בהא דחצר מהלכת לא קני כתב הרא"ש בפ"ח בגיטין סי' ה' דהוי גזירת הכתוב, וכן כתב הרשב"א בחי' לב"ק (י"ב) ולפי דבריהם אין כאן נתינה מידו של בעל, כיון דמגזירת הכתוב אינו נחשב לחצרה לקנות בו, א"א לומר דהוי נתינה ומשו"ה הקשה הרשב"א דהוי טלי גיטך מעל גבי קרקע אך מדברי רש"י ז"ל בבבא מציעא (דף ט' ע"א) שכתב בד"ה מי קני כלים כו' וחצר מהלכת לא שמעינן דתקני דכי אתרבאי מאם המצא תמצא בידו גגו חצרו וקרפיפו אתרבאי דלא נייד והוי משתמר עכ"ל. מזה משמע דמשו"ה חצר מהלכת לא קני מפני דאינו משתמר ובשיטה מקובצת ב"מ (דף ט' ע"ב) כ' דאם חצר משום שליחות הא שליח ג"כ מהלך. ושם כתב בשם הריטב"א דהוה מהלכת שלא לדעת בעליו. ובספר בני אהובה בפרק ה' הל' י"ז מהל' גירושין דייק מזה דחצר מהלכת אינה קונה רק מדרבנן. והעיקר הוא מה שאינה משתמרת לדעתה, והא אף דבתחילת הנתינה אינה משתמרת אך אח"כ משתמרת ג"כ מהני. עיין מה שכתב בבית שמואל סימן קל"ט ס"ק כ"ט שכתב שאם אח"כ היה העבד כפות, מגורשת. ודבריו אינם מובנים לפי דעת הרשב"א דחצר מהלכת אינו קונה מגזה"כ א"כ לא הוי נתינה מרשותו לרשותה ואם אח"כ יהיה העבד כפות, א"כ הוי טלי גיטך מע"ג קרקע. אך לשיטת הרמב"ם זה ניחא:
דנראה לענ"ד ששיטת הרמב"ם כשיטת רש"י דחצר מהלכת לא קני' משום דאינה משתמרת, וא"כ הוה חצרה ונחשב רשותה, רק דלגבי קנין אינה קונה מפני שאינה משתמרת לדעתה, ולפ"ז מצד הנתינה אין כאן שום עיכוב דהא נתן ברשותה, רק דהחסרון הוא מפני שאין כאן צד קנין ובכה"ג מהני מה שהיא נוטלת בעצמה, שבזה היא עושה רק הפעולה מצד הקנין לא מצד הנתינה, דהא נתינה דידי' היתה באופן המועיל, אלא שחסר עוד אופן הקנין מצידה וזה לא אכפת לן דהקנין יהיה מגרמה דידה, דהא בנתן לה כשהיא ישנה ואח"כ כשנעורה אם אמר הרי זה גיטך הוה גט כמבואר בגיטין (דף ע"ח), וטעמא דישנה אינה מגורשת כתבו הרא"ש והר"ן דאינה יכולה לשמור את גיטה, וא"כ אח"כ כשניעורה נימא דהוה כטלי גיטך מעל גבי קרקע, אלא דלא אמרינן הכי מכיון דמצד נתינה דיד' היתה מועלת גם כשהיא ישנה, דהא אף בעל כרחה מועיל, אלא דמצד הקנין כיון דאינה יכולה לשמור אינו מועיל, ומצד זה אין עיכוב אם אח"כ מצד פעולתה אין עיכוב מצד הקנין:
ומכש"כ אי נימא דחצר מהלכת אינה קונה רק מדרבנן ומה"ת אף חצר מהלכת קונה וכמו שכתבתי לעיל בשם הגאון ר' יהונתן ז"ל בספרו בני אהובה, א"כ מה"ת הוי גט ותו לא הוי כטלי גיטך מע"ג קרקע, אלא דלשון הרמב"ם אינו סובל זה, שכתב אם אינו כפות ונעור קנתה העבד ואינה מגרשת, והא בפרק י' הל' א' מהל' גירושין כתב כל מקום שאמרנו כו' אינה מגורשת ה"ז גט בטל מן התורה, ומחורתא כמו שכתבתי לעיל:
שוב ראיתי בחידושי רשב"ץ בגיטין (דף כ"ט) ד"ה תוס' והלכתא בכפות וז"ל ובאמת לשון רש"י בב"מ משמע דחצר מהלכת ומשתמרת לדעתה חדא ענין הוא, דכיון דחצר מהלכת היא לא משתמרת לדעתה עכ"ל ות"ל שכונתו לדעתו בזה:
ובזה ניחא מה שכתב הבית שמואל סימן קל"ט בשם הרשב"א דאם זרק לחצרה ואח"כ אמרה תזכה לי, דמגורשת, ועיין בספר בית מאיר שהקשה על זה, ולכאורה תקשה מהא דהרשב"א גופי' הקשה על הרמב"ם שכתב דאם הקנה לה עבדו ונתן הגט בידו דאינה מגורשת עד שיגיע הגט לידה הא הוי טלי גיטך מעג"ק, והכא נמי כשנתן בחצרה דאינה מגורשת, עד שתאמר תזכה לי חצרי הוה נמי כטלי גיטך מעג"ק, אך באמת לא דמיא להך דהקנה לה עבדו דהוה חצר מהלכת דס"ל להרשב"א ז"ל דמצד גזה"כ לא קניא וכמו שכתבתי לעיל, והחסרון הוא מעצם הנתינה לדעת הרשב"א, אך כאן הוא חצרה בודאי ומן הדין הנתינה היא מיד הבעל לרשותה רק שחסר דין הקנין שתאמר תזכה לי חצרי דזה העיכוב רק מצד הקנין וא"כ כל שהנתינה מיד הבעל היתה כדבעי כל שתועיל בפעולתה היא מצד הקנין אין זה מעכב: