תשובה שלמה - ב· רבי חיים פישל אפשטיין
חלק אבן העזר · סימן מ
בע"ה יום א' י"ח טבת תרנ"ה לפ"ק טאווראנ, תע"א. לידידי הרב הגדול מו"ה יהודה ליב הכהן ר"מ בטאווראג
מה שהעיר ביום עש"ק העבר דהא דאמרינן בגיטין (דף ל"ג) דמאן דמבטל גיטא אפקעינהו רבנן לקדושין מיני' דעכ"פ קדושין דרבנן הויין דאל"כ קשה ליה לכת"ר אהא דכתבו שם התוס' ע"ב ד"ה אמר ר"י כו' קאמר רב יוסף בפ"ק דקדושין דרב מנגיד אמאן דמבטל גיטא, אע"ג דאינו מבוטל דמ"מ הרי מוציא לעז על הגט כו' עכ"ל. ואי נימא דאף מדרבנן ג"כ נפקעו הקידושין א"כ נעשו ביאותיו בעילות זנות ושפיר מנגיד רב. אך אי נימא דמדרבנן נשארו קידושין ניחא. וניחא לי' לכת"ר בזה לשון רש"י ז"ל שם (ע"א) ד"ה תינח דקדיש בכספא איכא למימר אפקעינהו לקידושין בגט דמדבריהם כו' עכ"ל אך לי קשה על דבריו מסברא ומגמרא. מסברא דאי אפקעינהו לקידושין משום דהפקר ב"ד הפקר, א"כ הפקירו הכסף שנתן לה שוב איך ובמאי תהי' מקודשת מדרבנן. ובקדיש בביאה אם עשו ביאותיו ב"ז ג"כ איך שייך לומר דהויה מקודשת מדרבנן אם עקרו כל מעשיו למפרע, התינח בקדושי קטנה וחרשת דהויין מדרבנן, התם אף דמה"ת לא היתה פועלת כלל. מ"מ תקנו רבנן דמועלת. אבל הכא איך שייך למימר לדגבי דאורייתא בטלו מעשיו ולגבי דרבנן מועלים ויהיו מעשיו בטלים לחצאים, וזה לא שמענו:
ובאמת אף היכא שבתחילה ראו לעקור הך דאורייתא ואח"כ ראו שיש לתקן ולחזור הדבר לקדמותו גם אז שוב הוה עוד מדאורייתא, ולא אמרינן דמדאורייתא אזיל לי' ושוב לא הוה רק מדרבנן. ברמב"ם פרק ט"ו מהל' בכורים המוכר שדהו לעכו"ם וחזר ולקחו ממנו ה"ז מביא ממנה בכורים מן התורה שאינה נפקעת מן המצוה בקנין העכו"ם וכמו שביארנו עכ"ל. והא בגיטין (דף מ"ז ע"ב) אמרינן אמר ר"א שתי תקנות הוו, מעיקרא הוו מייתי מדאורייתא כו' כיון דחזו דמאן דלא סגי ליה מזבן וקא משתקען ביד נכרים הדר תקינן להו דלייתא. ובמתניתן גופה קאמר דמביא בכורים מפני תקון העולם. ומ"מ קרי לה הרמב"ם מן התורה כיון דעיקרה דאורייתא, אף שבשום פעם החכמים ראו לעקור הדאורייתא, כיון דמ"מ ראו לחזור הדבר ליושנו. שוב נשאר הדאורייתא קיים. אבל לומר דהדאורייתא יבטלו חכמים וישאר רק מדרבנן איני יודע איך נוכל לומר כן. והנה רש"י שם בגיטין (דף מ"ז) דהשתי תקנות כתבו וז"ל לפיכך הוצרכו לחזור ולתקן ולהעמידה כדין תורה עכ"ל. מדקאמר כדין תורה ולא קאמר על דין תורה משמע דלא דין תורה ממש הוה. אך עכ"פ מדבריו לא מוכח מידי דגם בתחילת התקנה יתקנו דלבטל הדאורייתא וישאר רק מדרבנן:
ומגמרא אמינא לי' לכת"ר דלדבריו אם נאמר דמדרבנן הוו קידושין אז לא הוו בב"ז, אך התוס' גופייהו לא כ"כ, יעי' בכתובות (דף ג' ע"ב) תוד"ה תניח דקדיש בכספא דהפקר ב"ד הפקר והוו מעות מתנה וממילא יהיו כל בעילותיו זנות כו' עכ"ל., ועוד דלדברי כת"ר אי נשארים קידושין דרבנן ע"כ צריכה גט מדרבנן ובלא גט עדיין היא אשת איש מדרבנן, ולא משמע כן בבבא בתרא (דף מ"ח ע"ב) מר בר"א אמר באשה ודאי קדושיו לא הוו קידושין הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו עמו שלא כהוגן אפקעינהו רבנן לקידושי' מיני', והא התם אינה צריכה גט ממנו אף מדרבנן. וכן משמע נמי ביבמות (דף ק"ו ע"א) והא ההיא עובדא דהוה בנרש כו' ולא הצריכוה גיטא מבתרא כו' ואפקעינהו רבנן לקידושי מיני' כו' יע"ש
ומה שדקדק מלשון רש"י שכתב איכא למימר אפקעינהו לקדושין בגט מדבריהם, לענ"ד נראה פירושו בפשוטו דע"י גט כזה דהוא רק מדבריהם גט יכולים לעקור את הקידושין למפרע אף דהויין מתחילה קידושין גמורים אף מה"ת. מ"מ כיון דמקדש אדעתא דרבנן הוה כמו שהתנה דבגט שהוא מדרבנן נפקעין הקידושין למפרע, וכן מבואר בשיטה מקובצת בכתובות (דף ג') בפי' דברי רש"י אלה:
שוב נתישבתי דמהאי דב"ב ויבמות יכול כבודו לתרץ כיון דשם מיירי דבתחילת קידושין עשה שלא כהוגן ועדיין לא בעל אין שייך לומר מדרבנן יתקנו שעכ"פ מדרבנן יהיו נשואין. וכן מורים דברי הרשב"א בתשובה סימן אלף קס"ב, ובש"מ כתובות (דף ג'). אבל במבטל גט, כיון דיהיו ביאותיו ב"ז תקנו רבנן דעכ"פ מדרבנן יהיו נשואין. אבל בדברי התוס' בכתובות א"א לומר כן. ומלבד זאת הא שם בב"ב וביבמות קאמר נמי תינח דקדיש בכספא קדיש בביאה כו' שויא רבנן לבב"ז. הרי דשם נמי הוה ב"ז, ואפ"ה אינה צריכה אף גט מדבריהם:
ומה דקשה לי' לכת"ר דכתבו שם התוס' ע"ב ד"ה אמר ר"י כו' כו' ואמר ר"י דפ"ק דקידושין דרב מנגיד אמאן דמבטל גיטא אע"ג דאינו מבוטל דמ"מ הרי מוציא לעז על הגט כו' עכ"ל ואי נימא דאף מדרבנן ג"כ נפקעו הקידושין א"כ נעשו בב"ז ושפיר מנגיד רב. לענ"ד נראה דהנה בהלכות אישות כתב הרמב"ם דכל הבועל אשה בלא קידושין עובר משום לא תהי' קדשה אף שמיחדה לעצמו עכ"ל ועיין מש"כ בזה הרא"ה בספר החינוך מצוה תק"ע. וכתב שם הרב המגיד דדברי הרמב"ם מוכרחין מהא דאמרו חזקה אין אדם עושה בב"ז ואי הוה מדרבנן ומדאורייתא לא היה איסור לא היו סומכין על החזקה זו, ש"מ דהוא איסור מדאורייתא יע"ש. ורב הא ס"ל בכתובות (דף ע"ג) דאין אדם עושה בב"ז ומשום הך חזקה אמר דאין צריכה גט משני וא"כ סבר דהוה איסורא דאורייתא. ולהרמב"ם בפרק י"א מהל' אישות איכא מלקות מדאורייתא עלה. והנה ידוע דבבבל אין דנין דיני מלקות ועונשים. רק למגדר מילתא ב"ד יכולים ללקות שלא מן התורה. ולפ"ז אהא דקאמר דרב מנגיד אמאן דמבטל גיטא. ל"ל דלהכי לקי ליה רב משום דעשה בב"ז דזה לא הוה דן ליה רב דהיה בבבל, וע"כ משום שמוציא לעז על הגט למגדר מלתא. אבל משום שעשה בב"ז מאי מגדר מלתא איכא. ומשמע דרב רק משום מגדר מלתא לקי ולא משום איסורא כהך דאינך. וביבמות מפורש קרי להא דרב מכות מרדות. ובשיטה מקובצת בכתובות (דף ג') קאמר דהוא אין בו עון משום דחכמים הוא דשויי כו':
והנה לכאורה קשה הא הרמב"ם גרס בסנהדרין (דף כ"א) מאי נשים ומאי פלגשים אמר רב יהודה אמר רב נשים בכתובה ובקדושין, פלגש בלא כתובה ובלא קדושין ומאי גרעה מפלגש, י"ל דהא הרמב"ם גופיה כתב שם בהלכות מלכים פרק ד' הל' ד' דהדיוט אסור בפלגש א"כ שפיר איכא איסורא דאורייתא ויע"ש בכ"מ:
והנה התוס' לשטתם לפ"ז יהי' סוברים ג"כ דפלגש אסורה להדיוט וכדברי הרמב"ם, דהנה המזרחי על רש"י בתורה פרשת חי' שרה הוכיח כדעת רש"י דפלגש בקדושין מהא דפלגש בגבעה דקרי לי' חותן האיש וע"כ קדשה לבתו דאל"כ לא הוה קרי לי' חותנו. והרדב"ז כתב אפכא שם בהל' מלכים פרק ד' הל' ד' וז"ל אע"ג דפלגש בגבעה קורא אותה לפעמים אשה לפי שהיו נוהגין בה מנהג אשות ואע"פ שהיה הדיוט באותו הזמן היו נוהגין היתר בדבר והיינו דכתיב ותזנה עליו פלגשו, שאם היו לו בה קדושין היא חייבת מיתה ולא היתה מותרת לו וכתבתי זה לאפוקי מדעת האומרים דפלגש היא קדושין בלא כתובה עכ"ל. ותמיהני ע"ז דהא בגיטין (דף ו' ע"ב) קאמר ועוד הא ר' אביתר הוא דאסכים מריה על ידיה דכתיב ותזנה עליו פלגשו רבי אביתר אמר זבוב מצא לה ר' יונתן אמר נימא מצא לה כו' ולפ"ז שפיר אפשר דהוה בקדושין וצ"ע. ובתוס' שם ד"ה זבוב כו' וא"ת ומנלן דלא הוי זנות ממש ואמר ר"ת מדרצה להחזירה כדמוכח קראי דאפי' פלגשים לא היה דרכם להחזיר אחר זנותם כו' עכ"ל ואי נימא דס"ל לר"ת דפלגשים בקדושין ע"כ דלא מצי למימר דזנתה ממש דא"כ אסורה לי' ולא הול"ל רק דלא היה דרכם להחזירה, ומכאן ראי' שר"ת ס"ל כהרמב"ם דפלגש הוה בלא קדושין ודלא כדעת רש"י ז"ל, ולא כמו שרוצים רבים לומר שר"ת יסבור ג"כ כרש"י דפלגשים הם בקידושין, ולא מצאתי מי שיעיר מהתוס' גיטין הנ"ל. ואי נימא דפלגש מותרת להדיוט, א"כ תקשה לר"ת מאי גרעה מפלגש וע"כ צ"ל דס"ל כהרמב"ם דפלגש להדיוט אסורה. ולכאו' נראה לענ"ד לחלק בין פלגש להך דהכא דהתם ברצונו הרי מחזיקה ומיחדה לו לפלגש, והכא הא לא בתורת פלגש היה מחזיקה. הוא היה מחזיקה בתורת אישות ונמצאה אישות בטעות א"כ הוה בב"ז. ויעי' בהגהות הגאון בעל אור חדש פרק ד' מהל' מלכים:
אלא דנראה בפשיטות לפי מה שכתב בתשו' הרד"ך בית ט' חדר ח' וז"ל ועוד אני אומר שאין כאן בעילת זנות הואיל ובחיי בעלה מיוחדת לו כו' ואע"ג דלבסוף שמת הבעל בלא בנים נתברר הדבר שלא היתה אשת איש, מ"מ הואיל ובחיי בעלה היתה מיוחדת לו כדכתיבנא אין כאן בעילת זנות עכ"ל. וכן כתב הב"ח באהע"ז סימן קנ"ז על מה שכתב בתשו' מהרא"י שכך נהגו להתנות אם הבעל יש לו אח מומר שיקדש ויבעול ע"י תנאי שאם ימות בלא בנים שיתבטלו הקידושין וכתב הב"ח וגם לא נקראו בעילותיו בעילות זנות, שהרי היא אשתו ומיחדת לו כל ימיו והויא למפרע כפלגש דשריא כו' עכ"ל והכ"נ כיון שהיתה אצלו בתור אישות אין בזה משום חשש בעילות זנות, והא דקאמר שוינהו רבנן לבעילותיו בעילות זנות, היינו שאינן בעילות אישות, אבל איסור זנות אין כאן למפרע:
ואם אסורה לכהן ומחויב לתת לה כתובתה. אעיר בזה דברים אחדים, לענין הכתובה לטעמא דאמרי' דחכמים תקנו כתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, או למאן דסבר כתובה דאורייתא ובאלמנה הכי תקינו ויעי' בכתובות (דף י' ע"א) אתמר כו' מה הועילו חכמים בתקנתם אמר רבא חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה יע"ש והא תינח גבי טענת פ"פ כיון דתיכף בשעת נשואין נאסרת עלי' שייך שפיר הך חזקה, וכמ"שכ רש"י ז"ל ד"ה חזקה כו' אין לחוש שיטעון אדם כך אלא באמת שאם היה שונא אותה מתחילה לא היה טורח בסעודה וכונסה ומפסיד סעודתו חינם כו' עכ"ל. אבל אם אפשר לו להפטר מכתובה בכל זמן שירצה אם ישלח גט ויבטלנו דנפקעין הקידושין.. א"כ מאי הועילו חכמים בתקנתם, וגם לדידן דקיי"ל דאם בטלו מבוטל כרבי מ"מ תקשה נמי דהא אף לרבי כתבו התוס' שם (בדף ל"ה ע"ב) ד"ה ורב נחמן כו' דאפילו לרבי אם בטלו בפני שנים לרב ששת או בפני אחד לרב נחמן אמרי' מה כח ב"ד יפה ואינו מבוטל. וע"כ צריכין בהא לומר דאפקעינהו רבנן לקידושין, ועי' מש"כ אא"ז בנו"ב קמא חלק או"ח סי' ל"ה, וא"כ הא יכול להפטר מכתובה וישלח לה גט ויבטלנו בפני שנים או בפני אחד והגט לא היה בטל משום דאפקעינהו רבנן לקידושין ויפטר מכתובה, א"ו דמחויב הוא לשלם לה כתובתה ויש לעיין במש"כ התוס' בגיטין (דף ל"ג) ד"ה ואפקעינהו:
ולענין אם אסורה לכהן, ראיתי מה שציין בהגה' בעל מלא הרועים לעי' בעירובין (דף ל"ג) וזהו ט"ס דכונתו לעירכין (דף כ"ג) מהא דאמרינן שם וב"ב (דף קע"ד ע"ב) משה בר עצרי ערבא דכתובתה דכלתי' הוה רב הונא ברי' צורבא מרבנן הוה ודחיקא ליה מילתא כו' דנגרשא לדביתהו ותיזול ותיגבי כתובתה מאבוהו והדר נהדרה כו' לסוף אגלאי מילתא דכהן הוא. ואי נימא דהיכי דאפקעינהו לקידושין מותרת להנשא לכהן, היל"ל דישלח לה גט ויבטלנו, ובכה"ג נפקעין הקידושין ומותרת לכהן א"ו דאסורה להנשא לכהן. ולענ"ד נראה דלאו מילתא היא. דכיון דנפקעין הקידושין א"כ נעשו בב"ז. ולהרמב"ם איכא איסורא דאורייתא א"כ איך ינסבו לי' עצה לבטל גיטא ולהוי בב"ז. ועוד נלענ"ד דהא מילתא דפשיטא היא שאסורה לכהן, דאטו גריעה מיצא קול שנתגרשה שאסורה היא להנשא לכהן כדאמרי' בגיטין (דף פ"א ע"א), ופשוט שאסורה לכהן:
והנה לולי דמסתפינא מרבותינו נ"ע שלא פירשו כן הייתי מפרש בדרך אחרת. דהנה באמת גבי תלויה וקדיש וכן גבי עובדא דנרש משמע שמותרת לכהן רק היכי דמצריכין גט כמו גבי אונס או גבי מבטל הגט בזה אסורה לכהן. הנ"מ י"ל דהתם כיון דעיקר הקידושין הם שלא כהוגן וכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש א"כ ממילא נפקעו הקידושין דהויין קידושין שלא כדין. אבל גבי מבטל או גבי אונס דבעת הקידושין היו קידושין גמורים רק הגט עוקר מכאן ולהבא ככל גיטין דעלמא. ופירושא דשמעתא הכי איתא, דמפריך ומי איכא מידי דמדאורייתא בטל גיטא כו' כלומר איך יכולה אשה להתגרש בגט שהוא מדבריהם כיון דהוו קידושין גמורים. ומתרץ אין כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש, וא"כ תולה בדעתם הקידושין, כל היכי שהם אומרים דלהוי קידושין הוה קידושין. ואם ברצונם שבכה"ג לא להוי קידושין הקידושין בטלים לגמרי. וא"כ כיון דמקדש אדעתם יכולים רבנן למימר דמגורשת בגט שהוא מדבריהם, והוה כמו שהתנו רבנן בתחילת קידושין דאם יתן גט ויבטלנו דמכאן ולהבה נפקעין הקידושין, אף דעד עתה היו קידושין גמורים, ואשכחן נמי כה"ג גבי האומר לאשה היום את אשתו ולמחר אין את אשתו אף דפסק רמ"א באהע"ז סימן מ' סעיף א' דמקודשת לעולם אם מקדשה לזמן כסתמא דגמרא בנדרים (דף כ"ט) מיהו הא הר"ן שם כתב דאפשר דלאביי יוצאת אח"כ בלא גט. ויעי' מש"כ הר"ן בריש האומר, ויש להאריך בזה, אך עכ"פ אפשר דהכי נמי אם תולה בדעת חכמים יכולים לומר דמעתה נפקעין הקידושין מכאן ולהבה ופריך תינח דקדש בכספא, ע"כ תולה בדעת חכמים כיון שיש בכוחם לבטל קידושין דהפקר ב"ד הפקר. אבל קדיש בביאה מאי איכא למימר אמאי יתלה בדעת חכמים מה יכולים חכמים לעשות לבטל קידושין דיתלה קידושין בדעתם. ותירץ שויה רבנן בב"ז. וכיון שיש כח ביד חכמים לשויה בב"ז ולבטל קידושיו ע"כ תלה את הקידושין בדעתם, ולכן יכולים חכמים למימר דתצא בגט שהוא מדבריהם, אך עד זמן זה הוי קידושין גמורים ובהא מתורצים כל מה שקשה בסוגיא זו. שוב מצאתי בשיטה מקובצת בכתובות (דף ג') שכתב כעין זה וגם מפורש שם שאסורה לכהן:
אחרי כתבי זה בא לידי ספר שו"ת ברית אברהם וראיתי בחלק אהע"ז סימן נ"ט ובעוד איזה מקומות מספרו שכתב כדברי כת"ר דאפקעינהו לקדושין מד"ת אך נשאר קדושין דרבנן, וכתב דהיכא דקדיש בכספא הפקיעו והפקירו הכסף עד פתות משוה פרוטה, ובקידושי ביאה מצינו דעשו ביאת בן תשע כמאמר בגדול, ולענ"ד אין הדברים מובנים, דהא בודאי פחות משוה פרוטה, אף מדרבנן אין קדושין, וגם הדמיון לביאת בן תשע, התם אין עצם ביאתו ביאה, רק מדרבנן עשו ביאתו דלקני לה מדרבנן כמאמר בגדול, אך הכא הא עצם ביאותו הויא ביאה לקדש בה, רק שעשו בעילתו לביאת זנות, ואיך שייך לומר לחצאין דעשוה כבעילת זנות, אך מדרבנן אינה כביאת זנות והויא ביאה לענין קדושין מדרבנן:
והנה שם בתשו' סימן נ"ט כתב ת"ל ואין סתירה לזה מתוס' דפרק השולח בסוגיא דבטלו מבוטל, דא"כ יחפה על בת אחותו או דהוי התראת ספק, היינו דעכ"פ לא יהא מיתה בקידושין דרבנן עכ"ל, ולפ"ז התינח בהא דכתבו התוס', אבל הא דכתובות (דף ג' ע"א) דאין אונס בגיטין דהוי גט משום דאפקעינהו רבנן לקדושין מיני' ועי' בב"ש סימן קמ"א ס"ק א' ואי נימא דבכה"ג הוי קדושין מדרבנן מאי טעמא לא אצרכוה גט מדבריהם, וגם בסוגיא דבטלו מבוטל למאן דס"ל דמשום כח ב"ד יפה הוי גט ומשמע דאינה צריכה גט, ואם נשאר אישות מדרבנן אמאי אינה צריכה גט:
והא בעצמו כתב שם שעפ"י דבריו לא יתורץ מה שכתב הנמוקי יוסף ביבמות ריש פרק האשה רבה וז"ל ויש לתמוה האיך סמכו חכמים להתיר מפני זה איסור א"א החמור כו' וגם אי אפשר לומר מטעם אפקעינהו רבנן לקידושין מיניה, דא"כ היכי אמרינן לקמן אחיו של ראשון חולץ מה"ת ואחיו של שני חולץ מדרבנן איפכא הוה לי' למימר עכ"ל. והנה רש"י ז"ל בשבת (דף קמ"ה ע"ב) כתב מפורש דאקילו בה רבנן משום עיגונא וכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושין מיניה עכ"ל, וכן כתב הרשב"א בתשו' סימן אלף קס"ב ובתשובות המיוחסות להרמב"ן סימן קמ"ב, וראיתי בספר שו"ת פנים מאירות חלק א' סימן פ"ט שהקשה ע"ז וז"ל וקשיא לי על פי' זה דהא אמרי' ריש פרק האשה רבה האשה שהלך בעלה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעלך וניסת ואח"כ בא בעלה תצא מצה ומזה וכו', ובדף (פ"ט) פריך בשלמא משני ממזר אלא מראשון אמאי אשתו היא ישראל מעליא הוא ואיך שרינן לי' בממזרת, כי אתא רבין א"ר יוחנן אסור בממזרת, משמע משני הוי ממזר דאורייתא ומותר ובממזרת ואם איתא היכא דניסת עפ"י עד אחד אפקועי רבנן לקדושין מיני' א"כ משני נמי לא הוי ממזר דאורייתא עכ"ל. והנה עדיפא הוה ליה להקשות דאי אפקועי רבנן לקדושין מיניה א"כ קדושין של שני תופסין מה"ת ומהראשון הוי ממזר גמור, ואמאי מקשה בשלמא משני ממזר אלא מראשון אמאי אשתו היא, אדרבה הא אינה אשתו דאפקעינהו רבנן לקדושין מיניה, וכמו שהקשה הנמוקי יוסף:
אלא דכבר הביא בשיטה מקובצת כתובות (דף ג') ד"ה והרשב"א וז"ל כדאיתא בריש פרק האשה רבה דסמכה אהימנותא דעד ואפילו בע"ג מסיח לפי תומו, ועיקר טעמא דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו כו' וכן פי' רש"י בשבת פרק חבית כו' ואע"ג דכי אתי בעל תצא מזה ומזה והולד מן האחרון ממזר גמור כו' היינו טעמא משום דלא אפקעינהו רבנן לקדושין לגמרי, אלא משום דסמכינן אדיוקא דאיתתא ומימר אמרי אתתא דייקא ומנסבא, וכיון שבא הבעל איגלאי דלא דייקא שפיר כו' עכ"ל. והכוונה היא דאפקעינהו רבנן לקדושין כל זמן דלא אתי בעל, אבל אי אתי בעל אדעתא דהכי לא אפקעינהו לקידושין מיניה, ולפי זה מתורץ הכל דכיון דאתי בעל אין כאן הפקעת קדושין:
ושם בשו"ת ברית אברהם הקשה קושיא גדולה על הר"ן נדרים (דף צ' ע"ב) שכתב במתני' דטמאה אני לך דאף דמדינא מהימנא דשוי' א"ע חתיכה דאיסורא, מ"מ אפקעינהו לקידושין מעיקרא ונמצא בשעה שנאנסה פנויה היתה ומשו"ה שריא לבעלה ואוכלת נמי בתרומה, והקשה בספר הנ"ל וז"ל וצריכים להבין דא"כ מה הועילו בתקנתם דכשתטעון טמאה אני לך ולא יהא היתר אך על פי הפקעת הקדושין והאיך יוכל לכופה לדור עמו, כיון דליכא קדושין ושייך חששא דעיניה נתנה באחר, ולכאורה אפשר לומר דהא דהפקיעו הקדושין היינו שיהיו הקדושין תלויים ועומדים שלא תתקדש עד אחר הזנות יחולו הקדושין דהא במקדש אשה לאחר שלשים יום מהני אעפ"י שנתעכלו המעות כו' אך דא"כ יקשה בקדשה בביאה או בשטר והשטר אינו בעין ואף דהפקיעו הקדושין ושויה בעילתו ב"ז, מ"מ האיך נימא דתצטרך לדור עמו דאי הפקיעו הקדושין היא פנויה דקדושין אחר שלשים יום לא מהני רק בכסף, ואף דרוב קדושין המה בכסף, מ"מ יהי' הדין בקדשה בביאה דמהימנא ולא תצטרך לדור עמו, וכי נימא דישתנה הדין אתמהא עכ"ל, ואיני יודע איך אפשר לומר גם במקדש בכסף שיחולו הקדושין אח"כ, דהא במקדש לאחר ל' יום דהוו קדושין אפילו נתעכלו המעות, היינו משום שאם לא נגמר הקנין יש עליה להחזירם רואים אותם כאילו הם בעין. כמו שכתבו המפרשים, מה שאין כן כאן דאי נימא דהפקיעו חכמים הקדושין מטעם הפקר ב"ד, הרי הכסף הפקר ואינה מחויבת להחזירם, ואיך נימא דעכשיו לאחר זמן יחולו, ובשלמא במבטל השליח או באונס שהבאתי לעיל דעת המפרשים שהכונה שבהגט שהוא מדבריהם אמרו שיועיל מכאן ולהבא דאמרי' אפקעינהו רבנן לקדושין היכא דיש גט שכשר מדבריהם, גט כזה עושה פעולתו מכאן ולהבא ככל גט דעלמא שעושה הפעולה מכאן ולהבא, אבל לומר דכסף הקדושין יפעלו לאחר זמן זה אי אפשר, כיון דאין כאן כסף שיחולו הקדושין:
ובעיקר הקושיא על הר"ן נראה לענ"ד דהנה באומרת טמאה אני לך היכא שאומרת שזנתה ברצון, מצד הדין אין להאמינה דהא אין אדם משים עצמו רשע, רק משום דשויה אנפשה חתיכה דאיסורא ואין מאכילים לאדם דבר האסור לו, אך אם יש אמתלא אז אמרינן אף דשויה חתיכה דאיסורא אנפשה אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת, וכאן אף שהיא בעצמה לא נתנה האמתלא, למשנה אחרונה שראו חכמים שלהרבה נשים יש לחוש שעיני' נתנה באחר, א"כ יש לנו אמתלא מבוררת שלא רצתה לשויה אנפשה חתד"א, רק שאמרה כן משום דעיניה נתנה באחר, וכן ראיתי בתשו' מהרי"ט חלק א' סימן צ"ב שכתב כעין זה. ובתשב"ץ ח"ב סי' רע"ט כתב גם כן דנגד עדים אינה נאמנת לשויה אנפשה חתד"א, ועי' מש"כ במשנה למלך בפ"ט מהל' אישות ובפ"ב מהל' יבום הל' י"ג. אבל באשת כהן שאומרת שנאנסה שאינה משימה עצמה רשעת מצד הדין נאמנת על עצמה ושפיר הקשה הר"ן כיון שמצד הדין אסורה האיך התירוה, ותירוץ שהפקיעו הקידושין למפרע והיתה פנויה כשנאנסה ומצד הדין מותרת, ואף שהפקיעו הקדושין הרי לבר הקדושין היא משועבדת לבעלה וא"כ אף שהפקיעו הקדושין לענין איסורא, אך השיעבוד לא הפקיעו, ומכת מה שמשעבדת לו יכול לכופה, כן נלענ"ד לפום ריהטא:
ידידו דוש"ת חיים פישל עפשטיין