תשובה שלמה - ב· רבי חיים פישל אפשטיין
חלק אבן העזר · סימן יב
בע"ה יום ד' עקב תרפ"א לפ"ק, ליבוי יצ"ו להרה"ג ר' חיים לובעצקי שליט"א הרב דרעזיצא
מה שהקשה כת"ר על אא"ז הנודע ביהודה שכתב בחלק אהע"ז סימן ד' דא"א שנתעברה הוה לדעת הרמב"ם רק ספק ממזר דשמא מנכרי נתעברה. ולדעת הטור הוה ודאי ממזר, וכתב מי יקל ראש להתירו בממזרת נגד דעת הרמב"ם וכתב כת"ר וז"ל ואינו מובן דהלשון הרי הוא בחזקת ממזר שברמב"ם משמע יותר לפרש דהוא ממזר ודאי מספק, וכמו דמפרש רש"י בנדה (דף י"ז) ספיקו טמא שחזקתו מן המקור דמטעם זה טמא טומאה ודאית עכ"ל כת"ר. הנה הך דנדה אינו ענין לכאן, דהתם הפי' שחזקתו מן המקור חזקת הדם הוא שבא מן המקור, וכמבואר שם בגמרא ספיקו טמא אמרת לן מר, והא אנן שחזקתו מן המקור תנן. ושם (בדף י"ח ע"א) בג' מקומות הלכו חכמים אחר הרוב כו' מקור כו'. והיינו דרוב דמים הן מן המקור, על כן הוא טמא ודאי מצד הרוב. וזה הוא הפי' שחזקתו מן המקור. אבל כאן אטו ידעינן דרובא נתעברות מישראל ולא מנכרי. וכן כתב שם הרב המגיד בפרק ט"ו הל' י"ט מהל' איסורי ביאה דמשו"ה נאמנת האם לומר מכותי נתעברתי ולהכשיר את הולד משום דבלא דבורה גם כן הוה ספק מעכו"ם ספק מישראל. ומפורש הדבר בבית שמואל סימן ד' ס"ק נ"ב דלשיטת הרמב"ם הוה ספק ממזר. ואדרבה בתשו' רעק"א סי' ק"ו פליג על הב"ש, וכתב דאף לשיטת הטור בסתמא, היכא דאיכא למתלי בכותי, הוה ספק ממזר. וכ"כ בספר שער המלך הל' איסורי ביאה פרק ט"ו הל' י"ז:
והן אמת כי מה שכתב הרמב"ם בחזקת ממזר, אפשר היה לומר בחזקת ממזר ודאי, אבל מדשינה הרמב"ם בלשונו בהלכה ט"ז וכתב ויהיה ממזר ודאי, ובהל' י"ט כתב בחזקת ממזר. מזה נראה ברור דכונתו היא דהוא רק ספק ממזר. וכן כתב מפורש בהלכה י"ז ארוסה כו' הרי הולד בחזקת ממזר ואסור בבת ישראל ואסור בממזרת. הרי דהיכי דנקט הרמב"ם בחזקת ממזר, כונתו ספק ממזר ואסור בממזרת:
עוד כתב כת"ר במכתבו השני להביא ראי' דלהרמב"ם לא מספקינן בנכרי מהא דכתב בפרק ט"ו הל' י"ז מהל' איסורי ביאה ארוסה שנתעברה והיא בבית אביה הרי הולד בחזקת ממזר ואסור בבת ישראל ואסור בממזרת, ואי נימא דמספקינן בנכרי היה הולד כשר מס"ס דלמא מארוס הוא ואת"ל מאחר דלמא מנכרי עכ"ד כת"ר. הנה לפי מה שכתב הבית יוסף באהע"ז סוף סימן ז' דלהרמב"ם גם בס"ס לא מקלינן בפסולי יוחסין, א"כ אין מזה ראי' כלל, דנהי דמספקינן בנכרי והוה ס"ס, מ"מ הוא אסור בבת ישראל מפני שאין מקילין בזה משום ס"ס. ותהי' מזה ראי' לדעת הב"י ודלא כהב"ש שחולק עליו בסימן ב' ס"ק י"ד:
אלא דבלא זה לא קשה. דבאמת מספקינן בנכרי רק היכא דאפשר לספוקי אבל לא היכי דליכא לספוקי וכן מבואר מהא דכתובות (יג:) חדא לחורבא דמתא וחדא לחורבא דדברא. ופירש"י חורבא דמתא, סתם בעילתה מאחד מבני העיר וא"ל בעיר שרובא ישראל קאמר. חורבא דדברא, ספק אחד מסוף העולם בא לכאן ורוב העולם כותים הם כו' עכ"ל. וא"כ הרמב"ם הא נקט ארוסה שנתעברה והיא בבית אביה כו', וא"כ מיירי בגונא דליכא לספוקי בנכרי, אבל בהך דינא דמהרי"ו שהביא בדרכי משה באשת איש שנתגרשה ונתעברה, התם איכא לספוקי אף בנכרי משו"ה הוה ספק ספיקא:
ומה שכ' מהא דכתב המחבר בסי"ד סעיף י"ד האשה שהלך בעלה כו' וכיון דפלוגתא היא הוה ספק ממזר משמע דלהדעה הראשונה הוה ודאי ממזר, והוא דעת הרמב"ם עכ"ל כת"ר. ותמיהני על כת"ר שמביא מכאן ראי'. והא עלה גופא כתבו הב"ש ואא"ז בנו"ב שכונת הרמב"ם שכתב בפרק ט"ו הל' י"ט מהל' א"ב בחזקת ממזר, שאינו ממזר ודאי. הן אמת שהמשנה למלך בפרק ט"ו הל' ד' מהל' אישות כתב דהולד הוא ממזר ומותר בממזרת לדעת הרמב"ם. ומהתימא איפוא מצא בדברי הרמב"ם שמותר בממזרת. הא הרמב"ם כתב הר"ז בחזקת ממזר. ומדנקט הרמב"ם האי לישנא, משמע דס"ל דאינו ממזר ודאי כמוש"כ לעיל הל' י"ז הרי הולד בחזקת ממזר ואסור בבת ישראל ואסור בממזרת:
ומה שכ' עוד להעמיד דבריו שמה שכ' הרמב"ם בחזקת ממזר הוא ממזר ודאי, ואדרבה מדהוצרך לכתוב גבי ארוסה ואסור בבת ישראל ואסור בממזרת ובהל' י"ט לא סיים כן ש"מ דכונתו שהוא ממזר ודאי עכ"ד. הנה הרמב"ם מדייק בלשונו, והיכא דס"ל דהוה ממזר ודאי כתב מפורש ממזר ודאי, כדלעיל בהל' ט"ז ובהל' י"ז אם הכחישה הארוס הרי הולד ממזר, ומדוע שינה כאן לשונו וכתב בחזקת ממזר, ולא ממזר ודאי. מזה נראה כונתו דבחזקת ממזר שכתב כונתו דאינו ממזר ודאי. ומכיון שגילה פעם שבמקום שכתב בחזקת ממזר הוא אסור בבת ישראל ואסור בממזרת, תו לא צריך להשמיענו זה בכל פעם:
גם מה שהביא ראי' דלא מספקינן בנכרי מהא דכתב המחבר באהע"ז סימן ד' סעיף כ"ו פנויה שנתעברה וילדה אם אינה לפנינו לבדקה כו' אין זה הולד אלא ספק והם דברי הרמב"ם, ואי מספקינן מנכרי, היה לו להיות מותר מס"ס, ספק מנכרי ואת"ל מישראל דילמא מכשר עכ"ד. כבר כתבתי דלשיטת הב"י דהרמב"ם לא מכשיר בס"ס, אין מכאן ראי'. ואף לפי שיטת הב"ש שמקלינן בס"ס. הא הב"ש כתב דכאן מספקינן דלמא אזלה איהי לגבי' והוי קבוע וכמחצה על מחצה דמי אפי' ברוב כשרים. ומלבד זה. אין זה ענין לס"ס דהכא מספקינן אם הולד הוא מכשרים או מפסולים ואם נכרים וישראלים כשרים ביחד הם הרוב אז הוה רוב כשרים. ואם אינם רוב אז ליכא רוב כשרים ועי' קידושין (דף ע"ג ע"א) ברש"י ד"ה רוב כשרים אצלה דכיון דמכירים את אמו דפנויה היא רוב העולם כשרים אצלה כו' ואף נכרי ועבד אם בא עליה אין הולד ממזר, עכ"ל. וא"כ אין כאן רק ספק אחד אם מכשרים או מפסולים. ומלבד זה אפי' אי נימא דאזלינן בתר ס"ס בכה"ג, אי מספקינן בנכרי סו"ס פגום מיהא הוה, וזה נכלל ג"כ במה דמספקינן בי' בשתוקי. ומה שכתב דלא הוה ס"ס המתהפך, כבר כתב כן בספר עצמות יוסף בקידושין דף ס"ח ד"ה פסקא:
והנה בהא דנכרי ועבד הבא על בת ישראל, לשיטת התוס' ורש"י דהבן צריך להתגייר. כתב כת"ר דלשיטתם מותר בממזרת, וזה אינו דגם לשיטתם אסור בממזרת. וכ"כ הגאון בעל הנתיבות בתשו' בספר חמדת שלמה חלק אהע"ז סימן ב' דאף דצריך גירות מ"מ אסור בממזרת. ואפשר משום דנשתקע שם גר ממנו:
ומה שכתב כת"ר להביא ראי' דאליבא דהרמב"ם אינו צריך גירות, מהא דכ' שם בהלכה ה' מי שחציו עבד וחציו ב"ת שבא על א"א, הולד אין לו תקנה מפני שצד ממזרות וצד כשרות מעורבין בו. ומבואר דאינו יכול לישא שום אשה ואי נאמר דנכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר וצריך גירות. א"כ יהא מותר בממזרת, דהא מצד ממזרות שבו מותר בממזרת וכן מצד כשרות שבו הוי גר וגר מותר בממזרת כו' אלא ע"כ דסבר דאין צריך גירות ולכן אסור בממזרת מבד כשרות שבו דכישראל גמור הוא עכ"ל כת"ר. ואינה ראי', דאין מבואר שם כלל דאינו יכול לישא שום אשה. ואדרבה הא יכול הוא לישא גיורת לכ"ע דבין מצד כשרות ובין מצד ממזרות יכול הוא לישא גיורת. אלא דכונת הרמב"ם שם להורות ושבניו אינם יכולים להטהר, כשאר ממזר גמור שיכול לישא שפחה ולשחרר הולדות ונמצאו בני חורין. אך אם הוא בנו של חציו עבד וחציו בן תורין שבא על א"א והרי הבן ממזרות וכשרות מעורבין בו ואינו יכול לישא שפחה ולטהר בניו. ואם ישא גיורת ג"כ יהיו בניו כמותו. וכ"כ רש"י ביבמות (דף מ"ה ע"ב) הולד אין לו תקנה בבת ישראל כלומר ממזר הוא:
אלא דיכול כת"ר לומר דיכול הוא לישא ממזרת ובנו יהיה ממזר גמור והוא ישא שפחה וישחררנה ויטהרו נכדיו ומאי זה שכתב הרמב"ם ונמצאו בניו כמותו לעולם. דאפשר לומר נהי דלהזכרים יש תקנה שישאו שפחות ויוכל לטהר בניהם. אבל להנקבות אין תקנה, כי בניהן ישארו ממזרים לעולם, משא"כ בממזר גמור שישא שפחה שגם בנותיו יכולות להטהר שהן שפחות וישחררון ותהיינה בנות חורין. ופשוט הוא דלהרמב"ם אינו צריך גירות. וכבר הוכיח כן בספר שו"ת חמדת שלמה חלק אהע"ז סימן ג' מהא דס"ל להרמב"ם בנכרי ועבד הבא על בת ישראל שהבת אינה פגומה לכהונה, ואי הויא צריכה גירות ודאי היתה פגומה לכהונה:
תו כתב כת"ר במכתבו השני לתרץ דבריו שכתב דמבואר ברמב"ם שאם חצי עבד וחצי בן חורין בא על א"א הולד אסור לו לישא אשה. וכתבתי דאין זה מבואר כלל ברמב"ם. ע"ז כתב וז"ל אמנם כן הלשון מגומגם, אבל כונתי מדאוסרו הרמב"ם גם בממזרת מוכח דסבר דאין צריך גירות. דאל"כ היה לו להיות מותר בממזרת הן מצד ממזרות שבו והן מצד נכריות שבו דגר מותר בממזרת עכ"ד כת"ר. ואיני יודע אנה מצא כת"ר שהרמב"ם אסרו בממזרת. הרמב"ם קאמר דאינו יכול לישא שפחה מפני צד כשרות שבו, דגם גר אסור בשפחה, ומשום הכי אין תקנה לזרעו ואינם יכולים ליטהר. אבל אפשר דיכול הוא לישא ממזרת, וישארו בניו ממזרים:
ומה שהביא ראי' דכותי ועבד הבא על בת ישראל דהבן אינו צריך גירות מהא דקדושין (דף ע"א) אנן מי ידעינן מהיכא קאתינן דילמא מהנך דכתיב נשים בציון עינו כו' וכי תימא נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ודלמא מהנך דכתיב בהו השוכבים על מטות שן כו' וקשה הא אף אם הולד כשר גר הוא ומותר בממזרת ולמה לאסוקי ודלמא מהנך כו' עכ"ל כת"ר. ומצאתי שכבר העיר מזה בס' שער המלך פרק ט"ו הל' ג' מהל' א"ב. ואין מזה ראי' כלל. דאטו עולא קאמר לי' דרשאי ליקח ממזרת מהאי טעמא, הא רב יהודה היה מתירא רק שלא להתערב בפסולין ויהיה על בניו חשש ממזרות, אף דמדינא יכול הוא ליקח אשה אף מהאינן מיוחסין. וא"ל עולא אטו אנן מי ידעינן מהיכא קאתינן כו' וא"כ דלמא יש כבר פסול ממזרות ומאי אהני לי' מה שהוא מתירא להתערב בפסולים. וכי תימא נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ואין עוד חשש ממזרות בנו ויש להזהר מלהתערב בפסולים. ודלמא מהנך דכתיב בהו כו' ותו איכא האי חששא דלמא כבר נתערבו פסולים בנו. ואפשר דבאמת אם כותי ועבד הבא על בת ישראל אם הולד כשר הוא גר ומותר בממזרת. אך מה יועיל זה דמותר בממזרת, הלא הולד יהי' ממזר ויתערב פסול ממזרות בזרעו. ומשו"ה קאמר לי' ודלמא מהנך כו' וכבר נתערבו ואין תועלת להזהר עוד:
ומה שהביא ראי' דצריך גירות מהא דתורת כהנים אמור ויצא בן איש מצרי בתוך בני ישראל מלמד שנתגייר כבר הקדימוהו בזה בספר שער המלך ובישועות יעקב. והקדימם הרמב"ן ז"ל בפירושו לתורה וכתב שהכונה היא שנתגייר הוא שנכנס לברית מילה וטבילה והרצאת דמים בשעת מתן תורה לכל ישראל:
והנה מכבר היה קשה לי על אלה דסברי דצריך גירות מהא דבכורות (דף מ"ז ע"א) דלויה שנתעברה מנכרי בנה פטור מפדיון, אבל ישראלית שנתעברה מנכרי חייב בפדיון וכן כהנת שנתעברה מנכרי דהויא זרה בנה חייב בפדיון. ואי נימא דהולד צריך גירות איך אפשר לחייבו, כיון דבשעת לידה אינו עוד ישראל, והא בפטר רחם תלה רחמנא ואז אינו בר חיובא. ומצאתי בספר שער המלך בפרק י"ג מהל' איסורי ביאה שהקשה כן והניח בצ"ע. וכן הקשה מהרי"ט אלגזי בפרק ח' מהל' בכורות, והוכיח מזה דלפי המתקנא הוא ישראל גמור ואינו צריך גירות. וכן ראיתי בספר חמדת שלמה חלק אהע"ז סימן ב' בתשו' מהגאון בעל הנתיבות:
והגאון בעל הנתיבות כתב בזה לישב דברי רש"י שלכאו' סותרים זא"ז כמו שהקשה המהרש"א בקידושין (דף ע"ו) דהא שכתב (בדף ס"ח) דצריך גירות היינו בנתעברה מנכרי דבגויתן יש להו חייס והלד מתיחס אחרי אביו, ולכן צריך גירות. אבל (בדף ע"ו) נאמרו על עבד ועבד אין לו חייס והולד אינו מתיחס אחריו לכך אינו צריך גירות. וע"ז תירץ הך דבכורות דבנכרי אף דבגיותן אית להו חייס ומבואר ביבמות דבגירותן לית להו חייס ואינו נתיחס אחרי אביו. ולפ"ז אתי שפיר, דגירות צריך משום דכל זמן שלא נתגייר עדיין נתיחס אחרי אביו דבגיותן אית להו חייס, אבל כשנתגייר תו לית להו חייס, וממילא אחר הגירות שדינן לי' בתר אמו והוי כישראל גמור ודינו כבכור ישראל וחייב בפדיון עכ"ל. ודבריו קשה להבין, הא בפטר רחם תלה רחמנא, ועיקר החיוב הוא בשעת לידה ואז עדיין לא נתגייר ולא חל עליו חיוב כלל. ולומר דכיון דפטור רחמה של ישראלית, א"כ בשעת גירות חלה עליו האי חיובא דאגלאי מלתא למפרע דפטר רחמה וחיובא רמיא עלי'. זה לא ניתן להאמר, דהא בשעה שפטר רחמה א"א דליחול עליו חיובא דפדיון דעדיין אינו ישראל ואיך נאמר דליחול עליו אח"כ ועי' מש"כ מהרי"ט אלגזי בפ"ח דהל' בכורות להרמב"ן ס"ק ס"ד:
ועוד הא דאיתא בקידושין (ס"ט ע"א) ובתמורה (דף כ"ה) הכותב לשפחתו מעוברת הרי את בת חורין ולדך עבד דק"ל כחכמים דדבריו קיימים. והיא בת חורין והולד עבד. ועבד אין לו חייס. האם נימא דלכשיולד ואחרי כן ישחררו רבו דיתחייב לפדות א"ע משום דבשעת לידה היתה אמו בת חורין, וזו לא שמענו אלא דיש לצדד בזה לפי סברת הט"ז ביור"ד סימן רס"ז ס"ק ל', דהכונה היא דמשחרר האם לאחר לידת הולד. א"כ בשעת לידה לא היתה עוד משוחררת. אלא דלא משמע כן מכל הפוסקים:
והנלענ"ד לתרץ דאף לשיטת הסוברים דנכרי הבא על בת ישראל דהולד צריך גירות, מ"מ לא תקשה מהך דבכורות, דאף דצריך גירות, מ"מ משכחת לה דיתחייב בפדיון היכא דטבלה האם כשהיא מעוברת לשם גירות הולד, וכדאיתא ביבמות (דף ע"ח) דכותית מעוברת שנתגיירה בנה אינו צריך טבילה. ואף דיש לחלק דהתם אם נתגיירה גם היא והטבילה צריכה גם לדידה, לכן מהני גם לולד, אבל כשהיא בעצמה אינה צריכה טבילה, אפשר לומר דלא מהני הטבילה לולד. וכמו שכתב בספר תפארת למשה דדוקא כשנתגיירה היא את בנה אינו צריך טבילה. אבל כשלא נתגיירה היא, מצריכין טבילה לבנה עכ"ל. דלא דמי להך דכתב בתפארת למשה. דבשלמא כשהיא נכרית ולגופה לא סלקא הטבילה, א"כ הוה חציצה להולד ולא עלתה לו טבילה. דהא אמרי' שם ביבמות דלכך לא הוה חציצה, משום דהיינו רביתי', והוה הטבילה לכל הגוף. אבל אם לדידה לא סלקא לה טבילה הוה כמו שטובל חצי גוף ואין זו טבילה, דגופה הוה חציצה להעובר. אבל כשהיא ישראלית וצריכה טבילה גם לדידה, דאפשר שטבלה לנדתה בודאי סלקא הך טבילה גם להעובר. וכדאיתא ביבמות (דף מ"ה) דטבילת נדה סלקא לגירות. ובחגיגה (דף כ"ב ע"א) הני מילי בכלי טהור אבל בכלי טמא מיגו דסלקא טבילה לכוליה גופיה דמנא סלקא להו נמי לכלים דאית ביה. וא"כ לא קשה מהך דבכורות. דאפשר שיתחייב בפדיון היכא דטבלה האם כשהיא מעוברת גם לשם גירות הולד, ע"כ מחויב בפדיון, דבשעת לידה הרי הוא כבר ישראל גמור:
ובזה אפשר לתרץ ג"כ מה שהקשה בספר שער המלך שם בפרק ט"ו הל' ג' מהל' איסורי ביאה, מהך דיבמות (דף ט"ו ע"א) כי אמריתא קמי' דשמואל א"ל בנך הבא מן הישראלית כו' והאיכא בנות כו' ומשני גמירי דבנתי' דההוא דרא אצטרויי איצטרו. ובודאי דהא דפריך דהא איכא בנות לשמואל הוא דפריך דקאמר דאין חוששין לקידושין משום טעמא דבנך הבא מן הישראלית כו' דאכתי ליחוש משום בנות. והשתא מאי קושיא הא שמואל ס"ל בפרק החולץ דנכרי ועבד כו' הולד כשר ולפי דעתם הולד גוי גמור ואין חוששין לקידושיו עכ"ל. ולפי מה שכתבתי אפשר דקושית הגמרא היא והאיכא בנות שנתעברו מנכרים וטבלו לנדתן והולד יש לו דין גר ויש לחוש לקידושיו. והא דכתבו התוס' ביבמות (דף ט"ז) בסוף ד"ה נכרי שקידש כו' דלרב יהודה דס"ל נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר, ועיין שם בשער המלך שצריך גירות, וכל זמן שלא נתגייר דינו כגוי ואין חוששין לקדושין. הרי דס"ל דהוה גוי גמור ואין חוששין שטבלה אמו בעודה מעוברת והוה גר. משום דבנדה (דף ס"ז ע"ב) משמע דס"ל לרב יהודה דלא אמרי' טבילה בזמנה מצוה. דהא אתקין רב יהודה בפומפדיתא לטבול ביממא משום צינה. והתוס' בנדה (דף ל' ע"א) ד"ה ושמע מינה וביומא (דף ח' ע"א) ד"ה דכולי כתבו דמהא דקאמר שם בנדה (דף ס"ז) מכדי האידנא כולהו ספק זבות שוינהו רבנן ליטבלינהו בימא דשבעה משמע שלא היו טובלות ביום בשום פעם. ומזה הוכיחו דלא אמרי' טבילה בזמנה מצוה. ואי ס"ל לרב יהודה דאמרי' טבילה בזמנה מצוה היה להן לטבול ביום משום ספק זבות, ולא היה לו לתקן משום צינה. וא"כ מסתמא לא טבלו בנות ישראל. אבל שמואל אפשר דס"ל דטבילה בזמנה מצוה. וכן משמע בירושלמי (נדה פ"ב הל' ד') ועי' בביאור הגר"א ביור"ד סימן קפ"ז ס"ק ג', א"כ לדידי' בודאי טבלה, משום דטבילה בזמנה מצוה, וסלקא טבילתה לעוברה:
ועל פי זה יש לדייק בפירש"י בד"ה והאיכא בנות שנשבו ונשאום עכו"ם כו' עכ"ל. דיש להבין למה דייק וכתב שנשבו, והלא הגלו שם ואפשר שנטמאו ברצונם. וכמו שכתוב גבי זכרים יבמות (ט"ז ע"ב) ד"ה מעשרת השבטים שנשאו עכו"ם ולעיל גבי דינו של ר' יוחנן וכולן לפסול, וס"ל דכותי ועבד הבא על ב"י הולד ממזר, פירש"י רובן ממזרים שנטמאו בנות עשרת השבטים בעכו"ם, ולא קאמר שנשבו ונשאום עכו"ם ע"כ צ"ל דכונתו היא כיון דס"ל עכשיו דהולד כשר היינו שבתר אביו שדינן לי', ורק שנתגייר חוששין לקידושין. על כן פי' והאיכא בנות שנשבו ונשאום עכו"ם נגד רצונם ולא נטמעו בהם ברצונם ועל כן נהגו מנהג יהדות ואפשר שטבלו לנדתן והוו בניהם גרים ויש לחוש לקידושין:
והנה לכאו' יש להקשות מהא דכתב הרשב"א בחי' ליבמות (דף מ"ה) דכותית שנתגיירה דבנה אינו צריך טבילה, היינו בתה, אבל בנה צריך טבילה משום דמילה קודמת לטבילה לעיכובא, ולדידי' ליכא לשנויי כדשנינן. ואפשר לומר דהרשב"א ס"ל כהנך ראשונים דכותי ועבד הבא על ב"י דהולד אינו צריך גירות. אבל הנך דס"ל דצריך גירות ס"ל כשיטת הרמב"ן דאם טבל תחילה הרי זה גר. ושיטת התוס' ביבמות (דף מ"ז ע"ב) ד"ה מטבילין דמעוברת כיון דלא אתי למילה אין זה מעכב, ושיטת הרא"ה דקודם שנולד כיון דלא חזי למילה סלקא לי' בהכי כמו אשה, ואחר שנולד הרי הוא כישראל גמור אף קודם מילה. ועי' בביאור הגר"א יור"ד סימן רס"ח ס"ק ה':
אחרי זמן רב ראיתי בירחון הפרדס מחדש מרחשון תרצ"ב שהביא שכבר תירץ כן בספר אור שמח על הרמב"ם והעורך כתב על זה וז"ל אבל לפענ"ד צ"ע לומר כן, דדוקא אם הטבילה לשם גירות של האם שפיר. מיגו דמהני טבילה לשם גירות באמו, עולה גם להבן. אבל אם הטבילה אינה לשם גירות באמו אין הסברא מוכרחת לומר שעולה טבילה זו להבן לשם גירות. ובפרט לשיטת הרמב"ן דלמ"ד עובר לאו ירך אמו אין מועיל הגירות עד שימול אחרי הלידה. ואף להחולקים עליו, כ"ז בטבילה לשם גירות עכ"ל. ואיני מבין סברתו, דאטו טבילת העובר היא מפני שמועלת טבילה זו להאם ומשום מיגו הוא, הא אמרי' ביבמות (דף ע"ח) דמועיל טבילת האם להעובר משום דהיינו רביתי', וכדפי' רש"י דלאו חציצה היא. א"כ אותה טבילה היא כמו שטבלו את העובר בעצמו. ונהי דאם האם לא נתגיירה וטבלה רק בשביל העובר דלא מהני וכמו שכתבתי לעיל בשם בעל תפארת למשה, היינו מפני דהוה חציצה בכולו. כיון דהטבילה לא עלתה לה כלום. אבל כשהטבילה עלתה לה לנדתה, א"כ אין כאן חציצה, ושפיר עלתה הך טבילה להולד לגירותו:
והא אמרי' ביבמות (מ"ה ע"ב) דטבילתה שטובלת לנדתה מהני גם לגירות ע"ש בפרש"י ותוס', ונהי דלהרמב"ם שכתב בפרק י"ג הל' ט' מהל' איסורי ביאה דטבילתה שטובלת לנדתה מורה שכבר נתגיירה, כיון שראינוה שהיא נוהגת בדרכי ישראל. אבל טבילת נדה בעצמה אינה מועלת לגירות. אפשר דס"ל דהולד הוא ישראל כשר ואינו צריך גירות, וכמו שכתב בשער המלך פרק ט"ו הל' ג' מהל' איסורי ביאה, אבל רש"י ותוס' לשיטתם הא ס"ל דטבילת נדה מועלת לגירות, א"כ אפשר דטבלה האם לנדתה ומהני להעובר לגירות, ובירושלמי קידושין פרק ג' הל' י"ב, שהביא הנמוקי יוסף ביבמות פרק החולץ, איתא, שאין גר שלא טבל לקירויו. וקשיא עלת לו טומאה קלה מטומאה חמורה א"ר יוסי בר' בון כיון שזו וזו לשם קדושת ישראל עלת לו:
והנה אא"ז בדגול מרבבה יור"ד סימן רס"ח, כתב דאם לא ידעו הב"ד שהיא מעוברת וטבלה דתלי' באשלי רברבי. הנה התוס' לשיטתם ס"ל דטבילה לא בעי ב"ד כמבואר בדבריהם יבמות (מ"ה ע"ב) ד"ה מי: