תשובה שלמה אורח חיים יורה דעה מהדורא תנינא· רבי חיים פישל אפשטיין
חלק אורח חיים · סימן טו
בע"ה ה' שמיני תרע"ג סייני. להרב החריף מה"ר גמליאל דוד בהרה"צ יעקב קאפל שליט"א מביאליסטאק
מה שכתב עלה דהקשה בשער המלך על הרמב"ם שכתב דקטנים אם נתנו מחצית השקל היינו פחות משלש עשרה שנה. והא צריכין למסור לצבור בקנין גמור, דאם לאו הכי קרבן צבור קרב משל יחיד. ולהפוסקים דאין קנין דרבנן מועיל דאורייתא אם כן מאי מהני מסירת קטן לצבור דמן התורה אין הקטן יכול להקנות, ותי' דמן התורה בעלי השקלים ברוב והא דמטבע חשוב ולא בטיל היינו מדרבנן ומדרבנן מהני מסירתו, ובאבני מלואים הקשה על דבריו דהא מבואר בביצה (דף ל"ח) דממון בעלים אינו בטל. הנה לענ"ד נראה דהא דממון בעלים אינו בטל היינו היכא דדנינן על כולו, אז אין המיעוט בטל לומר דיש לו להמיעוט הדין של הרוב. ועיין בפירש"י ובשיטה מקובצת שם. אבל היכא דצריכין לדון רק על הרוב לא על כולו, אז אף דממון בעלים אינו בטל, מ"מ אמרינן דכל דפריש מרובא פריש, והכא בשקלים היו תורמין שלש קופות ומהן מקריבין, אם כן אמרי' דהקרבן נקרב משל הרוב לא מן המיעוט, אף דאין המיעוט בטל. אבל השקלים שמקריבים מהם הקרבנות אמרינן דכל דפריש מרובא פריש:
ומה שכתב בשם מו"ר הגאון ר' חיים סאלאווייטשיק ז"ל להק' עלה דכ' הרמב"ם בפרק ה' מהל' קרבן פסח קטן שהגדיל בין פסח ראשון לפ"ש חייב לעשות פסח שני ואם שחטו עליו בראשון פטור. אף שלא היה זמן חיובו, מכל מקום קיים מצות קרבן פסח ובפרק ו' מהלכות מצה פסק אם אכל מצה כשהיה חולה או קטן ואח"כ נתרפא או נתגדל לא קיים מצות אכילת מצה עד שיאכל כשנעשה גדול עכ"ל. הנה הרמב"ם לא זכר כלל קטן שאכל מצה ואח"כ נתגדל שלא קיים מצות אכילת מצה ע"ש בפרק ז' הל' ג' מהלכות חמץ ומצה, ופשוט שאי אפשר שיזכיר הרמב"ם קטן לענין הך דינא, דהא מיד שהחשיך נעשה גדול, כמו שכתב בתשובות הב"ח הישנות סימן קמ"ה, ועי' באו"ח סימן נ"ג במ"א ס"ק י"ג ובט"ז ס"ק ו' ובחו"מ סימן ל"ה בש"ך ס"ק א':
ובדברי חמודות בנדה פרק ה' סי' ה' מספקא ליה בדעת הרמב"ם אי בעינן מעת לעת לשעות, והנה מהא דלא הביא הרמב"ם בפרק ו' מהלכות חמץ ומצה גם קטן משמע דבקטן לא משכחת לה משום דנעשה בר חיובא משתחשך, ועיין בפרק א' הלכה י"ג מהל' מעשה הקרבנות שכתב שעות מונין לקדשים כלשון הגמרא בזבחים (דף כ"ה) ואי נימא דבכל מקום בעינן שעות למעת לעת לא הוה ליה למדק דבקדשים דוקא כך. ובכסף משנה בפרק א' הלכה ד' מהלכות עירוכין כתב גם כן דהרמב"ם ס"ל דאין מונין שעות בבן ובבת, ועיין במשנה למלך בפרק ב' הלכה כ"א מהלכות אישות ובתומים סימן ל"ה ס"ק א' ובבני אהובה פרק ב' הל' כ"א מהל' אישות ובחתם סופר יור"ד סימן שמ"ג שהאריכו בזה. וכבר מבואר שדבר זה במחלוקת שנויה התוספות והרמב"ן בחידושין לנדה (דף מ"ז ע"ב) והתוס' בעירוכין (דף ל"א) ד"ה מיום בשם ר' אלחנן ס"ל דבבן ובבת לא מנינן שעות, אך התוספות בעירוכין חלקו עליו, ומפירש"י בעירוכין (דף י"ח ע"ב) ד"ה מעת לעת אותו יום ואותה שעה משמע דחשבינן גם שעות, והריטב"א בחי' לנדה (דף מ"ז ע"ב) ד"ה כולן מעת לעת מסיק דמאן דבעי שנים שלמות אף בשעות שלמות בעי להו עכ"ל וכן משמע מחידושי הרא"ה בנדה שם, ומו"ר ז"ל בספרו העמק שאלה פרשה בחקותי שאילתא קט"ז ס"ק ב' כתב דגם דעת השאלתות היא כן דשני גדלות חשבינן מעל"ע משעה לשעה:
אלא דעיקר קושיא זאת כבר הקשה בטורי אבן בראש השנה (דף כ"ח ע"א) באבני מילואים שם, וזה זמן רב ראיתי תירוץ על זה דהרמב"ם לטעמי' שס"ל בפרק ב' מהל' נזירות שמופלא סמוך לאיש מן התורה, אם כן שאני עניני קרבנות שלא גרע מנדר דמחיובים לקיים, ולפ"ז הקדשן וקרבנן קדוש והוי בר חיובא שפיר בשעת הקרבת פסח בראשון, ורשמתי אז לדחות זה דאין אפשר לומר כן, דנהי דמופלא סמוך לאיש הוה מה"ת לענין שהקדשו הקדש. אבל אין זה עושהו בר חיובא לענין פסח, דנהי דקרבנו קרבן אבל אינו יכול לצאת בו לחובתו שיתחייב אח"כ, דהא עכשיו לא הוי עוד בר חיובא, והא דמביא חטאת נזיר, היינו משום דנזיר הוא בכלל נדר, אם כן הוא בר חיובא לחטאת זאת, אבל אינו נעשה בר חיובא לענין פסח בהא דהוא מופלא הסמוך לאיש, דפסח אינו נדור:
וכעין זה איתא בירושלמי תרומות (פרק א' הלכה ב') בירושלמי יבמות (פרק י"ג הל' ב') מהו להביא פסח מאחר שהוא חובה לא יביא או מאחר דאמר ר' שמעון בן לקיש בשם ר' יודן נשיא מביא אדם פסח בשאר ימות השנה ומשנהו לשם שלמים מביא, הרי איננו יכול להביא פסח, כיון שאינו בר חיובא, ואם הקדישו להך צד דקדיש, היינו שקדוש לענין שלמים, אבל אינו יכול להקריבו בתור פסח:
ומה שנראה בזה דהנה התוספות בפסחים (דף פ"ח ע"א) ד"ה שה לבית מכל מקום פירשו דשה לבית אבות לאו דאורייתא והכי אית לי' לר' זירא גופיה בפרק אין בין המודר. ואם תאמר, והאיך מאכיל פסח שלא למנויו נהי דקטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו, לספות לו בידים אסור כו' ואומר ר"י דבכה"ג דאיכא חינוך מצוה שרי עכ"ל וכבר הקשו על זה דהא מדאורייתא צריך לאכול כל הפסח והאיך יאכלום והם פטורים מה"ת, והתוס' בגיטין (דף כ"ה ע"א) ד"ה אי אמרת כתבו בסוגיא דגיטין איירי אי אמרי' שה לבית אבות דאורייתא, אם כן לדבריהם סוגיות חלוקות הן אי שה לבית אבות דאורייתא או דרבנן. והנה יש לדייק מ"ט בנדרים (דף ל"ו ע"א) קאמר ר' זירא שה לבית אבות לאו דאורייתא ובפסחים (דף פ"ח ע"א) נקיט לישנא שה לבית מכל מקום, לפי שיטת התוספות שם דהיינו דשה לבית אבות לאו דאורייתא, מאי טעמא שני בלישנא:
ובדברי הרמב"ם נבוכו המפרשים אי ס"ל שה לבית אבות דאורייתא אי לא. עיין בפרק ה' הל' ז' מהל' קרבן פסח ובכסף משנה שם. דמדברי הר"י קורקוס שם משמע דהוא מדאורייתא ומדבריו בפרק ב' הל' ח' דשוחט אדם על ידי בנו ובתו הקטנים שלא מדעתן, משמע מזה דשה לבית אבות לאו דאורייתא. והנה יש להבין איך אפשר לומר אהא דהוה לאו דאורייתא, הא קרא כתיב מפורש שה לבית אבות, ואיך נוכל לומר דלאו דאורייתא:
אשר על כן נראה לשיטת הרמב"ם דמתחילה עלה על דעת המקשן בנדרים (דף ל"ו ע"א) שהקשה אלא מעתה יביא אדם פסח על חברו שכן אדם מביא על בניו ועל בנותיו הקטנים, דסברתו היתה שמה שאמרה תורה שה לבית אבות, היינו שהחיוב הוא על כל הבית בפרטות היינו גם על הקטנים, ואם כן משמע שאף שלהקטנים אין דעת, אך בפסח לא בעינן דעת ויכול האב להביא פסח בשבילם, אף בלא דעתם. אם כן יביא אדם פסח על חברו שלא מדעתו, ע"ז משיב ר' זירא שה לבית אבות לאו דאורייתא היינו שאין עצם החיוב על הקטן שיהא נמנה על הפסח, רק שעיקר החיוב הוא על האב בעצמו שהוא מחויב להביא הפסח על בניו ובנותיו הקטנים. ואם כן כשמביא פסח על בנו הקטן אם כן מקיים בזה מצות התורה להביא פסח על בנו. ומזה דייק הרמב"ם שאם שחטו עליו בראשון שהוא פטור מפסח שני, כיון שבפסח ראשון רמי חיובא על האב לשחוט עליו וקיים אז מצות התורה אם כן פטור מפסח שני:
ולפי זה אין כאן דיוק ממה שר' זירא שני בלישנא שבנדרים אמר שה לבית אבות, לאו דאורייתא, מפני שסברת המקשן היתה דהכוונה היא שהחיוב על הקטן עצמו ממה שאמרה תורה שה לבית אבות, ועל זה השיב שלאו דאורייתא החיוב על הקטן ושיהי' נמנה על הפסח, רק זה הוא מדרבנן, אך עצם החיוב הוא על האב שישחוט על כל בני ביתו, אך בפסחים (דף פ"ח) שמקשה ש"מ יש ברירה, יש לכאורה להבין דזאת היא שכבר הקשה מקודם על אשה, וכבר העירו בזה התוספות. ובכלל מה יש לומר על קטן ש"מ יש ברירה, הא קטן אין לו דעת לברור, שמזה מדייק בנדרים שם שאדם יביא על חברו שלא מדעתו שכן מביא אדם על בניו ובנותיו הקטנים, א"ו דהדיוק הוא ש"מ יש ברירה על האפוטרופות דהאפוטרפוס צריך לחשוב גם על היתום, ועל זה מתרץ ר' זירא דשה לבית אבית מכל מקום היינו האפוטרופוס אין צריך להיות בדעתו כלל על היתום, רק דבסתמא היא על כל בני ביתו. כן נראה לפי שיטת הרמב"ם, ואם כן שפיר כתב הרמב"ם דאם שחטו עליו בראשון פטור כיון דמדין תורה מחויב האב לשחוט על בני ביתו, אם כן הרי שחטו עליו מדין תורה:
שוב מצאתי בספר שו"ת נודע בשערים בחידושי גיטין (דף כ"ה ע"א) שכתב גם כן כעין זה ומשנה לא זזה ממקומה:
אחר זמן רב נדפס ספרו של מו"ר הגאון בשם חידושי רבנו חיים הלוי ז"ל, וראיתי בפרק ח' הל' ז' מהלכות קרבן פסח שכתב וזה לשונו, והכסף משנה הקשה אטו קטן בר חיובא ופטורא הוא, וכוונתו היא מהא דמבואר בראש השנה (דף כ"ח) דאם אכל מצה כשהוא שוטה ונשתפה לא יצא ידי חובת מצה, כיון שהיה אז בר פטורא בשעת קיום המצוה, וה"ה בקטן אם אכל מצה דלא יצא ידי חובתו לכשהגדיל, ואם כן מ"ש בפסח דפטור לעשות פסח שני לכשהגדיל עכ"ל. ונראה לענ"ד דמשום שטפי' דלישנא נקיט קטן לגבי מצה, או שהוא טעות המעתיק, דגבי מצה א"א שיאכל מצה כשהוא בר פטורא ואח"כ יגדיל ויחייב לאכול לדעת הרמב"ם, כמו שכתבתי לעיל, ובעצם הקו' כתב ג"כ כך וביתר ביאור: