תשובה שלמה אורח חיים יורה דעה מהדורא תנינא· רבי חיים פישל אפשטיין
חלק אורח חיים · סימן א
להרב הגאון המפורסם כו' מהור"ר נחום ברוך גינצבורג שליט"א אבד"ק יאנאווא
הנה מה שכתב כת"ר עלה שכתב הרמב"ם בפרק א' הל' י"א מהל' ציצית דאין עושין אותן מצמר הגזול כו' ולא משל קדשים וכתב הכסף משנה בשם הנמוקי יוסף דמיירי בשגזל חוטין, אבל אם גזל צמר ועשאה חוטין דקני ביאוש ושינוי הגוף, וכתב כת"ר ע"ז דלכאו' מיירי במזיד דאי בשוגג כיון שמעל יצא לחולין, ודייק כת"ר למה קצר הרמב"ם ולא ביאר כל צרכו דמיירי רק במזיד. וכתב כת"ר עפ"י מה שביאר בספר אור שמח בהלכות מעילה פרק ו' דשיטת הרמב"ם היא דמועלים רק היכי דנהנה ופגם, ולא כשיטת התוס' דמועלים בהוצאה מרשות לרשות, והרמב"ם שם בהל' א' כתב וז"ל הרי שהתיר מטלית מבגד הקדש ותפרה בבגדו ולבשה ונהנה בה בשוה פרוטה יע"ש הרי אימתי מעל דוקא כשלבש הבגד ונהנה ממנו, ולפי זה כשלקח חוטין של הקדש ועשה מהם ציצית בבגדו, אימת מעל דוקא בשעת לבישה או לאחר עשייתן שכבר תלוין בבגדו דומיא דמטלית דוקא כשתפרה, אבל בשעת עשייתן עדנה לא מעל שאז אינה אלא הוצאה מרשות לרשות נמצא דבשעת עשייתן פסולים המה, ואימתי הם כשרים לאחר תלייתן דאז מעל, ומעתה הרי המה פסולים מטעם ועשו להם ציצית דדרשינן תעשה ולא מן העשוי, ולהכי סתם הרמב"ם ז"ל וכתב סתמא דמשל קדשים פסולים והיינו אפי' בשוגג עכ"ל כת"ר, והנה לפי מה שמשמע מדברי כת"ר דלפי דברי הנמוקי יוסף הרמב"ם כונתו דבקדשים גם כן מיירי רק בחוטין של ציצית, ואם כן גם זה היה לו להרמב"ם לפרש ולא לסתום, ואדרבה מלשונו משמע דבשל צמר מיירי. ולענ"ד נראה דגם הנימוקי יוסף כונתו רק על גזל ולא על קדשים, דהנה לכאורה יש לדייק דנהי נמי דאם בשוגג יצא לחולין, אך הלא בציצית צריך טויה לשמה וכל זמן שהן כל קדשים איך יטוה אותן לשמה לשם ציצית והן אינן שלו ואיך אפשר לו להזמינן לשם ציצית. אם כן כישיטוה מצמר של קדשים לציצית אין הטויה לשמה ולכן אי אפשר לו לעשות ציצית מצמר של קדשים, ואין לומר דבטוה צמר של קדשים אף שאינם שלו כיון דעביד מעשה, אם כן בעשה מעשה אדם אוסר דבר שאינו שלו, אך לפי שיטת הרמב"ם דגם בעושה מעשה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, אם כן איך יטוה לשמה בצמר של קדשים:
אלא דלכאורה תקשה לפי זה מה שכתב הנימוקי יוסף דבגזל צמר ועשה חוטין דכשרה דקני ביאוש ושינוי, הא החוטין צריכין להיות טווין לשמן ואם כן איך אפשר לו לטוות לשמן והם אינם שלו, אך דבאמת לא תקשה, דהוה כמו שגזל והקדיש דאיתא בבבא קמא (דף ס"ז ע"א) דקני ביאוש ושינוי השם דמעיקרא חולין והשתא הקדש, והתם ההקדש והקנין באים כאחת, כמבואר בראשונים, והכא נמי הקנין ולשמה של הציצית באין כאחת, אבל גבי צמר של קדשים ועשאן חוטין עדיין לא נהנה ולא יצאו לחולין אף בשוגג לפי שיטת הרמב"ם א"כ הטויה אינה לשמה:
והנה בדברי האור שמח שהביא כת"ר שכתב דלכך כתב הרמב"ם בפרק ו' הלכה א' דלא מעל עד שיהנה בשוה פרוטה ויפגום באותה הנאה בשוה פרוטה בדבר עצמו, כיצד הרי שהתיר מטלית מבגד הקדש ותפרה בבגדו ולבשה ונהנה בה בשוה פרוטה והפסיד בבגד שהתירה ממנו בשוה פרוטה ולא הפסיד במטלית כלום הרי זה לא מעל, מפני שנהנה בדבר אחד ופגם בדבר אחר, והקשה באור שמח מהא דכתב הרמב"ם בהלכה ח' נטל אבן או קורה של הקדש כו' בנה אותה בתוך ביתו מעל. וטעמא מפני שנהנה במה שביתו נתיקר בפרוטה. ואם כן הכ"נ בגדו נתיקר במה שתפר את המטלית בבגדו, ולמה כתב שנהנה במה שלבשה, וכתב דמיירי שהמטלית אינו שוה פרוטה, רק עיקר השיווי היא מלאכת התפירה וכי נתפר בו השבח הקדש ששוה כעת הבגד על ידו שייך להקדש ונהנה בהקדש עכ"ד האור שמח שהביא כת"ר, ואני נבוך בכונתו, חדא דאם המטלית אינו שוה פרוטה איך אפשר דהנאה שיהנה על ידה יהיה שוה פרוטה, ואי נימא דהמטלית עם מה שתפר היתה ההנאה מזה שוה פרוטה והשבח הזה שייך להקדש, איני מבין הא מלאכת התפירה היא שלו ולא שייכת כלל להקדש ואיך נימא שנהנה מהקדש שוה פרוטה, הא מהקדש נהנה פחות משוה פרוטה אם המטלית אינו שוה פרוטה. ועוד דאם נאמר דכל השבח שייך להקדש, א"כ שוב הבגד נתיקר ע"י ההקדש בשוה פרוטה ומדוע כתב ולבשה:
ולענ"ד נראה דאם קרע חתיכה מבגד של הקדש וחברה בבגדו אז הוא נהנה ופוגם באותו דבר עצמו, כי מלבד שפגם בבגד של הקדש במה שקרע ממנו חתיכה, הרי פגם גם בהחתיכה עצמה שהיתה חלק מהבגד ועתה נקרעת ממנו, ואם חברה בבגד הדיוט, אז אפשר דמעל תיכף דנהנה במה שנתיקר בגדו כשחבר החתיכה של הקדש בבגדו, אבל הרמב"ם מדייק שהתיר מטלית מבגד הקדש, היינו שהמטלית לא היה חלק מהבגד, רק שהיה תפור עליו שאפשר בקל להתירו, ותפרה בבגדו היינו גם כן באופן שאינו מחובר היטב ואפשר גם כן להתירו בנקל, והוה כאבן שהניחו על פי ארובה ולא חברו שאינו חייב עד שידור תחתיה כמו שכתב הרמב"ם בהלכה ח', שאפשר ליטלו משם. אבל אבן או קורה שבנאו בבנין הוה מחובר, מלבד מה שאינו צריך ליטלו משום תקנת השבים א"כ ישאר בבנין:
ובספרי משנה שלמה על הרמב"ם תירצתי בפשיטות, דבהל' א' גבי מטלית שנהנה בדבר אחד ופגם בדבר אחר דלא מעל. אם כן אינו יוצא לחולין והוה הקדש וצריך להתירה מבגדו, אם כן לא יתיקר בגדו ולא הוה הנאה עד שילבש ויהנה מהטלית עצמה, אבל בנטל אבן או קורה ובנה אותה בתוך ביתו שמעל ויצא לחולין אם כן תשאר בביתו ונהנה תיכף במה שנתיקר ביתו:
ומה שמסיק כת"ר לפי דבריו דאם לקח חוטין של הקדש ועשה מהם ציצית בבגדו דמעל רק בשעת לבישה או לאחר עשייתו כשכבר תלוין בבגדו ואימתי הם כשרים לאחר תלייתן, ומעתה הרי הם פסולים משום תעשה ולא מן העשוי, ואף שהאחרונים העלו דבגזל חוטין של ציצית ותלאן בבגדו ואח"כ קנה החוטין מן הגזלן דאין בזה פסול משום תעשה ולא מן העשוי, נראה לי דבהקדש כו"ע מודים דפסול משום תעשה ולא מן העשר, ודוקא גבי גזלן דהחוטין אינם פסולים רק לגבי דידי', מה שאין כן לגבי הנגזל כשרים המה, מה שאין כן בחוטין של הקדש הרי פסולים המה לכו"ע, ועי' תוס' חולין (דף ק"י) ד"ה טלית מה שחילקו כה"ג עכ"ד כת"ר. ונראה דכונתו היא דכיון דכשרים הם לגבי הנגזל, אם כן אהני מעשיו לגבי הנגזל ואין זה נחשב לתעשה ולא מן העשוי, דמתחילה אהני עשיה דידי', משא"כ בחוטין של הקדש דלא אהני מעשיו לגבי דכו"ע, ואין דבריו מוכרחים, חדא דגם בגזל החוטין פסולים לכו"ע, ולא אהני העשי' דידי' אף לגבי הנגזל, דהא גם הנגזל אינו יכול לצאת ידי המצוה בציצית אלה, דאם יגזול הבגד מבואר בפמ"ג או"ח סימן י"א באשל אברהם אות י' דאם גזל טלית והטיל בו ציצית משלו נמי לא קיים מצות ציצית בלבישה זאת, ואם ישאל ממנו הטלית הרי טלית שאולה גם כן פטור וגם אחר שלשים יום פטור מה"ת, ואף דאפשר שימכור לו הבגד, הרי סו"ס לדידי' נמי בתחילת העשי' פסולים המה:
ועוד מ"ש לא דייק גם בדברי התוס' שם בחולין (דף ק"י) שכתבו ת"ל מ"מ לא דמי לטלית שאולה דהתם אדם אחר היה חייב שאינו סומא או שאינה אשה. אבל הכא כל אדם פטור כשאינו שלו עכ"ל. ולפי דבריו יש לדייק הא גם בטלית שאולה המשאיל חייב אלא דכונת התוס' היא דהתם בסומא עצם המצוה היא חיובית לכל אדם ורק לסומא הפטור הוא מצדו. אבל גבי טלית שאולה אין הפטור מצד האדם, רק על עצם הדבר לא רמי חיובא עלי'. וכן מודה לשון הרא"ש שם בפרק ח' הל' כ"ו ת"ל מ"מ לא דמי לטלית שאולה דשאר אדם אחר חייב בהן ואלו פטורין משום שינוי שיש בהן כגון סומא ואשה עכ"ל:
אלא דגבי תעשה ולא מן העשוי הא מבואר בדרכי משה או"ח סימן תרכ"ו בשם הכל בו שכתב בשם בעל השלמה דכל הפסולים שאין בגוף הסכך כשמבטלן אין צריך מעשה דביטולו הוה מעשה עכ"ל. והכ"נ אין הפסול בגוף הציצית, וא"כ כשמעל בשעת לבישה ויצאו לחולין, א"כ זו היא עשיה דידהו לבטל הך דתעשה ולא מן העשוי':