אור ברסלב
תשובה שלמה - א חלק יורה דעה › סימן מד

תשובה שלמה - א· רבי חיים פישל אפשטיין

חלק יורה דעה · סימן מד

סימן מג

לידידי הרב הגאון כו' מוהר"ר אלי' קלאצקין שליט"א הגאבד"ק לובלין יצ"ו:

הנה מה שחקר הדר"ג בדין פטור בהמת הפקר מבכורה אם לא הפקיר אלא הולד. אם אין בולד קדושת בכורה. ומשכחת לה כה"ג עיין שבת (דף קל"ה). ולכאורה נראה דאי אפשר להפקיר העובר לבד. דבשלמא החם גבי מכירה אי נימא דעובר אינו דבר שלא בא לעולם יכול הוא למוכרו. אבל גבי הפקר לו יהא נמי דהוא דבר שבא לעולם. מ"מ הפקר הוה דוקא בגונא דיכול אחר לזכות בו. ובגונא דהוה משומר לא הוה הפקר. ויעוין מה שכתב בתשו' חתם סופר חלק יו"ד סימן שט"ז. א"כ אם מפקיר העובר לבד לא הוי הפקר כלל דכל שעודו במעי הבהמה הרי הוא משומר בבהמתו ואין אחר יכול לזכות בו:

אלא דמשכחת לה בגונא דהעובר קנה אחר והפקירו אח"כ. או שקנה אותו גר שאין לו יורשים ומת הגר וממילא העובר נעשה הפקר. בזה תבעי אם אח"כ יש בהולד קדושת בכורה. ומדפשיט כת"ר דעיקר הילפותא דבקרך על האם נאמר. דאם היא של הפקר אז פטור מבכורה ולא על הולד. אם כן איכא נמי למפשט אפכא דאם הבהמה היתה של גר שאין לו יורשים והעובר של ישראל ומת הגר ונעשית הפרה הפקר אין בהעובר קדושת בכורה. כיון דהאם היא הפקר ולא קרינן בה מבקרך:

ולכאורה לפי מה שכתב בספר שער משפט סימן ער"ה להסתפק בגר שמת והי' לו בית או שדה בשותפות עם ישראל ובא ישראל אחר והחזיק בהבית או בהשדה להיות שותף עם ישראל האחר. אם זכה להיות שותף עמו או לא. דדלמא כיון שהישראל שותפו של הגר הי' לו תפיסת יד בהבית או בהשדה להשתמש בו בכל הבית או השדה מיד שמת הגר זכה בו בכל הבית או השדה. ושוב אינו מועיל חזקת ישראל אתר. וכתב וז"ל ומה שהביאני לידי הספק הזה מהא דגרסינן בב"ק (דף מ"ט) גבי הא דקתני במתניתין לענין מה שהכה את האשה דמשלם דמי ולדות. היתה שפחה ונשתחררה או גיורת פטור. אמר רבה לא שנו אלא שחבל בה בחיי הגר כו'. אבל חבל בה לאחר מיתת הגר זכיא לה איהי בגווייהו ומחויב לשלומי לה לדידה. אמר רב חסדא אטו ולדות צררי נינהו וזכיא בהו כו' לימא כתנאי כו' כאן בשבח ולדות כאן בדמי ולדות כו' לא שבח ולדות דשייכא ידא בגווייהו זכי בהו בכולה. ופירש"י דשייכא בה מחיים בפלגא. כי מיית זכיא בכולהו דמי ולדות דלא שייכא ידא בגווייהו לא זכי בהו כלל אלמא אף לר"ח דס"ל דבולדות לא שייך בהו זכיה כלל מן ההפקר דלאו מעות הם. מ"מ כיון שיש לה פלגא מחיים מגר זכיא אף בחלקו של גר לאחר מותו מתורת הפקר בשבח ולדות לרשב"ג. אם כן ה"ה בשדה משותפת עם הגר נימא נמי כיון שיש לישראל חלק בהשדה ומשתמש בשותפות בכל השדה והשדה מוחזקת בידו. וכ"ש בשדה שאין בה דין חלוקה. תכף שמת הגר זכה ישראל שותפו בכל השדה ולא מהני זכיית האחר עכ"ל ולפי זה הא כשהעובר הוא של ישראל אכתי אית לי' חלק בהפרה. דהא משועבדת היא לו לעוברו. ואם כן מה"ט יזכה גם בהפרה וליחייב בבכורה:

אך מהא דמבואר שם בב"ק (דף מ"ט ע"ב) משכונו של גר ביד ישראל ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק בה. זה קנה כנגד מעותיו וזה קנה את השאר. וכתב בשיטה מקובצת בשם המאירי דאין המחזיק יכול לסלקו להמלוה בזוזי. אלא יש לו קנין גמור בהחפץ לפי ערך מעותיו. וא"כ כיון דיש לו חלק בהחפץ והוא משועבד לו כולו לאשתמושי בי' אם אינו דבר שיש בו כדי חלוקה. ומ"מ קנה המחזיק את השאר. א"כ מבואר מזה דלא כמו שכתב בשער המשפט:

וגם מצד הסברא ליכא למימר כדברי השער משפט. דהא אין זכי' בהפקר כ"א בקנין. והא דמבואר בסימן ער"ה סעיף י"ב דיש דברים רבים שאם החזיק בהם הלוקח לא קנה ואם החזיק באחת מהם בנכסי הגר או בנכסי הפקר דקנה היינו דמ"מ עשה הקנין הזה הגרוע. אבל בלא קנין כלל דמצד ההשתעבדות יקנה זו לא שמענו. ויעיין מה שכתב בשיטה מקובצת ב"ב (דף נ"ג ע"ב). והא דקאמר התם שבח ולדות דשייכא ידא בגווייהו זכי בהו בכולה. לכאורה נראה דשבח ולדות הוא מה שגופה משובח והוה השבח דידה מחמת גופה. אלא דהבעל דזכי בפלגא מחמתה הוא דזכי. ואם ליתא לבעל נשאר שבח גופה ממילא לדידה. אלא דמלשון הגמרא משמע דממה דבחיים אית לה פלגא משו"ה אית לה כולה לאחר מיתת הגר ולא משום דעיקר שבח גופה דידה הוא. וגם בפירש"י מבואר דגם מחמתו הוא שבת גופה. אלא דבפשוטו ניחא. דהנה בדמי ולדות מקשה אטו ולדות צררי נינהו וזכיא בהו משום דאין הולדות עיקרן כסף ואין להם שווי כסף. דנימא דבשביל השווי כסף צריכים לשלם לו. אלא מצד זיכוי שהתורה זכתה לו הוא דמשלמים לו. ולדידי' הוא דזכתה תורה בדמי ולדות. אבל א"א לה לקנות ולזכות הזכות הזאת מהפקרא. דהזכי' ההיא אינה חפץ דנימא דלבר מהבעלים. מצד עצמו הוא דבר וחפץ ויהיה כחפץ שאין לו בעלים שאפשר לזכות בו אלא היא זכי' דתליא בהבעל או ביורשיו ואם ליתנייהו בטלה אותה זכי' לגמרי וא"א לזכות בה מהפקרא. ולכן קאמר דמי ולדות דלא שייכא ידא בגווייהו לא זכיא בהו כלל. היינו דלדידה אין בהם שום זכי'. רק להבעל היא דזכתה תורה וכמש"ל אבל שבח ולדות דשייכא ידא בגווייהו. א"כ אית להשבח ולדות שווי כסף ומצד זה יש לו פלגא כמו לה. א"כ כשמת הרי החלק שיש לו באותו שווי הכסף הו"ל הפקר. וכיון דהשבח הוא בגופה זכתה בו איהי מהפקר זכי' גמורה דהא הוא גופה ממש אבל בכל מקום דהוי רק שותף עם הגר. אף דיש לו השתעבדות על חלקו של הגר. מ"מ בלא קנין אינו זוכה בנכסי הגר:

אכן אף אם נימא כדברי השער משפט. מ"מ איכא למיבעי היכא דבעל העובר אינו חפץ לקנות הפרה. דבע"כ הא לא קנה. וגם בגונא דלעיל היכא דהעובר הי' של גר שאין לו יורשים ומת דנעשה הפקר. דנימא דתקנה לו פרתו דהעובר הוא מונח בתוכה. והוה כחצר המשתמרת. אך בגונא דאינו רוצה לקנות הא בע"כ לא קני לי':

והנה כת"ר כתב לדייק דהפקר הולד לחוד אינו פוטר. מהא דאיתא בתמורה (דף כ"ד) ברש"י בד"ה ילדה זכר יקרב עולה דבכור לא קדוש אלא ברחם. וכיון דמעיקרא אתפסי' בקדושה אחריתא תו לא חיילא קדושת בכורה. ויש להבין דהא בחולין (דף ק"ל) גבי בכור אינו נוהג במוקדשין פרש"י דבקרך וצאנך כתיב ולא של הקדש. ועוד תקדיש כתיב ולא את שכבר קדוש. ואמאי לא פירש"י גבי ילדה זכר יקרב עולה משום דבכור אינו נוהג במוקדשין. ולמה הוצרך לפרש שאינו חל על קדושה הקודמת. דהא בלא"ה מוקדשין אינו חייב. בבכורה. ומוכח מזה דהיכא שהאם אינה של הפקר חייבת בבכורה. דהקדש והפקר שניהם ממשמעות אחד נתמעטו מבקרך. רק דבמוקדשין יש טעם נוסף אף אם הולד לבד קדוש דתקדיש ולא שכבר קדוש. ושאין קדושה חל על קדושה שקדם לה. ועיין בבכורות (דף ב' ע"א) תוד"ה והמשתתף דלא נוכל למעט מבקרך אלא שותפות האם. וממילא גם הפקר והקדש דממעטינן מבקרך הוי גם כן דוקא באם ולא בולד עכ"ל כת"ר. אלא דלענ"ד קשה דהא מבישראל ממעטינן אף שותפות עכו"ם בולד כיון שיש לעכו"ם חלק בו. אף שגם להישראל יש לו חלק בו. מ"מ כיון שאין כולו של הישראל פטור. ומכ"ש אם הולד הוא הפקר יש לפוטרו מבישראל דהא אינו כלל של ישראל. והנה על רש"י בחולין שם ק"ל עוד. דלמאי אצטריך הך ילפותא דבקרך וצאנך ולא של הקדש. הא מתקדיש ולא שכבר קדוש ידעינן דאין בכור נוהג בקדשים. דהא אם האם קדשים גם הולד הוא קדשים. ושייך בי' הילפותא דתקדיש ולא שכבר קדוש:

ומהרי"ט אלגזי ז"ל בריש הלכות בכורות כתב בטעמא דמלתא דהפקר פטור מבכורה וז"ל, וה"ט דאע"ג דבכור בפטר רחם קדוש מאליו אף שלא הקדישו בפה מ"מ בעינן שיהיו לו בעלים וראוי להקדישו. דבהכי אף דלא הקדישו בפה קדוש מאליו. דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו. ומה גם דכשהבעלים מאשרים ומקיימים קדושתו ע"י מעשה שנותנו לכהן להקריבו חשיב כמקדישו בפה. אבל כשאין בעלים עליו שראוים להקדישו בין בפה ובין במעשה לא תל עליו מאליו עכ"ל. והאי טעמא שייך גם אף אם הולד לחוד הוי הפקר דהא אין לו בעלים להקדישו:

אלא דהא דכתב שם מהרי"ט אלגזי וז"ל, ומאי דנקט בברייתא תרי גווני הפקר מדבר וגר שאין לו יורשים. אעפ"י שהכל אחד דמה לי אם היו לה בעלים מעיקרא או לא. כיון דבתר שעת לידה אזלינן ושניהם בשעת לידה הפקר נינהו י"ל דנקט גר שאין לו יורשים לאשמועינן דאפילו אם נתעברה בהמה זו בחיי הגר. ונמצא דנתהוה עובר זה בזמן שהיו לו בעלים ונראה למצות בכור. עכ"ז כיון דבתר פטר רחם אזלינן פטור. ועיין בבבא קמא (דף מ"ד ע"ב) דמייתי שם ברייתא דשור המדבר ושור של גר שאין לו יורשים שנגחו פטור והאריך הש"ס שם צריכותא למה נקט תנא תרי גווני הפקר יע"ש. וכ"כ בשו"ת חתם סופר חלק יו"ד סימן שט"ז, ולענ"ד הדברים אינם מובנים. דנהי דהתם בבב"ק משמיענו אליבא דר"י דאפילו נגח ולבסוף הפקיר שפטור. שהוא חידוש דין. דלולי זאת הוה אמינא דכיון דנגח כשהיו לו בעלים חייב מיתה דעיקר החיוב היא הנגיחה. אבל כאן הא בפטר רחם חלא רחמנא. ומאי רבותא השמיענו דאם נתעברה כשהיו לה בעלים. אם ילדה כשאין לה בעלים. דפשיטא דפטורה מן הבכורה דבפטר רחם תלא רחמנא. אך הנראה לענ"ד דנקט גר שמת ואין לו יורשים לאשמועינן דאף בגונא דרק העובר היה של הגר ומת ואין לו יורשים דפטור. דבבהמת המדבר לא משכחת לה כה"ג כמשכ"ל:

וראיתי בספר מנחת חינוך מצוה י"ת דברים שאינם מובנים לי וז"ל, ומבואר בש"ס דממעטין שותפות עכו"ם מבקרך כו'. ובחולין פרק רה"ג דר' אלעאי סובר דגם שותפות ישראל פטור. ויליף מבקרך דהיינו שלו לבד. ולפ"ז צ"ל דוקא שלו כמו גבי לולב דהתורה כתבה לכם ושותפות לא הוי לכם כמבואר בסוכה. וגם הפקר לא הוה שלו. וכן בחמץ דנפ"ל חמץ של אחרים מלך. א"כ בהפקר אינו עובר דלאו שלך הוא. א"כ כיון דצ"ל שלו בודאי בהמת הפקר שילדה בכור אינו קדוש ופטורה מבכורה דלאו שלו היא. אבל לרבנן דפסקינן כוותייהו דדוקא שותפות עכו"ם פטור. אבל שותפות ישראל אינו פוטר אע"ג דלא הוה בקרך כו' וכמו לולב דלא הוה שלו בשותפות. א"כ מיעטה התורה דוקא עכו"ם וגם הקדש כמבואר בש"ס. אבל הפקר אף דלא הוה שלו מ"מ חייב. והוה כמו חלה דמעטינן של עכו"ם ושל הקדש מעריסותיכם תרי זמני ושותפות ישראל וכן עיסת הפקר שנתגלגלה בעודה הפקר לא מצינו שיפטר מהחלה. כיון דא"צ לכם לא נתמעט הפקר רק הקדש ועכו"ם דאיכא קראי. וזה לכאורה פשוט. א"כ נראה בפשיטות לדידן בהמת הפקר שילדה בכור ואח"כ זכה אחר בודאי הבכור קדוש כמו כל הבכורים. ואפילו בעודו הפקר אסור לשוחטו בחוץ ולגוז ולעבוד כמו בכור גמור עכ"ל. דמלבד מה שמפורש ברמב"ם בפרק ח' הל"ו מהלכות בכורים ובטור ובש"ע יו"ד סימן ש"ל סעיף ז' אם הפקירה ונתגלגלה בעודה הפקר ואחר כך זכה בה פטורה. ויעיין מש"כ בפי' המשניות להרמב"ם חלה פרק ט' מ"ט. והא אמרינן שם בחולין (דף קל"ה) דמשו"ה מחייבינן שותפות ישראל בבכורה משום דכתיב ובכורות בקרכם וצאנכם לשון רבים. אבל גם אם נכתב בלשון רבים צריך להיות שלו דנהי דמרבינן אף אם אינו כולו שלו לבדו. אך מ"מ צריך שיהי' שלו במקצת אף בשותפות עם אחר. אבל לא דהפקר דזה אף במקצת אינו שלו. ומה שכתב בלולב דהתורה כתבה לכם ושותפות לא הוי לכם כמבואר בסוכה. הנה בסוכה אין זה מבואר. אך בבבא בתרא (דף קל"ז ע"ב) וז"ל הרשב"ם בד"ה ואם לאו לא יצא דכתיב ולקחתם לכם משלכם. שיהא כולו שלו ולא שמקצתו שלו. דאע"ג דדרשינן בשחיטת חולין (דף קל"ה) בגדיכם, עריסותיכם, תרומותיכם, לרבות טלית של שותפין כו'. ה"ה נמי אי הוה כתיב הכא פרי עץ הדרכם. אפילו של שותפות. אבל כיון דכתיב לכם צריך שיהא כולו שלו כו' עכ"ל. ובכל אופן למימר דהיכא דשותפים חייבים גם הפקר חייב. זו לא שמענו:

עוד כתב כת"ר וז"ל, ויש להעיר מהא דאמרינן בתמורה (דף ח') ובסנהדרין (דף קי"ב) מיתיבי ר"ש אומר בהמתה פרט לבהמת בכור ומעשר כו' תיפוק לי' משללה ולא שלל שמים. ולא קאמר דאצטריך למעט כשנולד בכור לבהמת עיר הנדחת אחר שכבר נגמר דין דהוי שללה שכבר היתה הבהמה של עיר הנדחת וממעט לבהמת בכור דלאו בהמתה הוא לפי שקדוש הוא לגבוה. ומוכרת מזה דבהמת הפקר פטורה מבכורה. ובהמה של עיר הנדחת שנגמר דינה אין לה בעלים וכבהמה של הפקר דמי ואין נוהג בולדה דין בכורה. וע"כ הא דאמר פרט לבהמת בכור. היינו בנולד הבכור קודם שנעשית עיר הנדחת ופריך שפיר דהיינו שלל שמים עכ"ל הדר"ג. ולענ"ד נראה דאין זה מוכרת. דממ"נ אם העיקר הוא איך הוא בשעה שנגמר הדין. וא"כ אף דאח"כ נולד הבכור הא בשעת גמר דין הוא בין שללה בין בהמתה. ואם העיקר הוא איך הוה בשעת הריגה. הא אז לא הוה לא שללה ולא בהמתה. ואם כן אם נאמר דהא דאמר ר"ש בהמתה פרט לבהמת בכור היינו שנולד אח"כ. א"כ ס"ל דהעיקר הוא איך הוא בשעת הריגה מקשה שפיר תיפוק לי' משללה ולא שלל שמים. דעכשיו בשעת הריגה הוא כבר שלל שמים. ומדברי התוס' בחולין (דף ק"מ ע"א) בד"ה למעוטי משמע דהעיקר הוא אם הוא שללה בשעת גמר דין. שכתבו וז"ל, וצ"ע בבהמת עיר הנדחת אם עבר והקדישה והקריבה אם הוא קרבן כשר כיון דלהריגה קיימא עכ"ל. והא קשיא להו משום דכתותי מכתת שיעורא יעיין מש"כ במהרש"א. ואי נימא דאם העיקר הוא בשעת הריגה אם כן כבר היא שלל שמים. ואף דאמרי' בסנהדרין (דף קי"ב ע"ב) דקדשי מזבח ימותו. היינו משום מאיסותא להקריב קרבנות של רשעים. אבל אין כאן כתותי מכתת שעורא. ומשמע מזה נמי דבכור שנולד אחר גמר דין ג"כ להריגה קאי. כיון דהיה שללה בשעת גמר דין:

עוד כתב הדר"ג להביא ראי' דבהמת הפקר פטורה קן הבכורה וז"ל, ועמ"ש התוס' בבכורות (דף י"ג ע"א) בד"ה קנה גבי ישראל שנתן מעות לארמאי קנה וחייבת בבכורה דאצטריך לאשמועינן דחייבת בבכורה. דלא תימא קנה מספק או דרבנן. ואס"ד דבהמת הפקר חייבת בבכורה לא מוכח מהא דחייבת בבכורה דקנה קנין גמור. דהא אמרינן בבבא בתרא (דף נ"ד) ארמאי מכי מטא זוזי לידי' אסתלק לי' כו'. וכיון שנתן מעות לארמאי בבהמתו אעפ"י שלא קנה ישראל אותה כבר יצאת מרשות הארמאי מכי מטא זוזי לידי'. ומוכח דבהמת הפקר פטורה ואי לא קני ישראל קנין גמור היתה פטורה דהפקר פוטר מבכורה עכ"ל. ולכאורה הא בשיטה מקובצת שם בב"ב כתב בשם תוס' הרא"ש ז"ל דרק גבי קרקע אמרינן הכי. ועיין בהגה' אשר"י ב"ב פרק ג' סימן ס"ה. וכן כתב הטור והרמ"א בחו"מ סימן קצ"ד דבמטלטלין קנה בנתינת המעות. א"כ אין שם כלל הפקר. די"ל דהיינו דהישראל הלוקח סומך דעתו וקונה. אך הארמאי בודאי מסתלק גם במטלטלין אף אם לא הי' הישראל סומך דעתו. ואם כן אי נימא דאינו קונה בנתינת המעות והארמאי מסתלק ממילא הוה הפקר. וא"כ שפיר י"ל דאס"ד דבהמת הפקר חייבת בבכורה לא מוכת מהא דחייבת בבכורה דקנה קנין גמור. אלא דמדברי התוס' אין ראי' לענ"ד. דאינהו דייקו יתור הלשון דקאמר וחייבת בבכורה. דמשמע דמשום הך קנין חייבת בבכורה לאשמועינן דקנה קנין גמור:

אלא דבפשוטו מוכח דהפקר פוטר מבכורה. מדקאמר בבכורות שם ר' יצחק בר נחמני כו' ישראל שנתן מעות לעכו"ם בבהמתו בדיניהם אעפ"י שלא משך קנה וחייבת בבכורה. ומדשקלו וטרו אי כסף קונה מעכו"ם משמע דאי אינו קונה בכסף מעכו"ם פטורה מן הבכורה. ומכ"ש לפי מה שפסק הרא"ש בפרק ב' דבכורות סימן א' והרמב"ן בהלכות בכורות דישראל שנתן מעות לעכו"ם בבהמתו אם לא משך לא קנה ופטורה מן הבכורה. וכן כתב בהלכות גדולות. ואי נימא דבהמת הפקר מחויבת בבכורה. אם כן אף דהישראל לא קנה הבהמה. מ"מ הארמאי הא מסתלק ממנה בקבלת הכסף והיא הפקר ומ"ט פטורה מן הבכורה. א"ו דהפקר פוטר מבכורה. ומפורשים הדברים בתשובות המיוחסות להרמב"ן ז"ל בסימן רכ"ה וז"ל, ולר' יוחנן דאמר לעמיתך בכסף ולכותי במשיכה. ישראל שנותן מעות לכותי בבהמתו פטורה דהא לא משך. ואפילו נהגו לקנות בכסף וכותי מדשקיל מסתלק לי'. מ"מ ברשותי' דישראל לא קאי להתחייב בבכורה שהיא דאורייתא עד דמשיך כדינא דאורייתא עכ"ל. משמע מדבריו מפורש דדוקא אם הבהמה היא ברשותי' דישראל אז מחויבת בבכורה. אבל אם אינה ברשותי' דישראל אף דכבר יצתה מרשותי' דעכו"ם פטורה מן הבכורה:

ידידו ואוהבו דוש"ת חיים פישל עפשטיין התופ"ק סייני יצ"ו.

תוכן העניינים

תשובה שלמה - א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה