תשובה שלמה - א· רבי חיים פישל אפשטיין
חלק יורה דעה · סימן מב
לידידי הרב הגאון מוהר"ר זאב שליט"א אבד"ק מאזייק יצ"ו:
הנה עלה דמבואר ביו"ד סימן רצ"ד סעיף י"ט אילן שעקרו רוח כו' והוליכו למקום אחר ומהעפר שסביב שרשיו עמו והוסיף עליו שם עפר. אומדין אותו אם היה יכול לחיות בעפר הראשון בלא תוספות עפר אחר הרי זה כנטוע במקומו ופטור מהערלה ואם לאו חייב. וכתב הט"ז שם וז"ל, בלא תוספות עפר אחר. ואין שייך כאן זה וזה גורם דכאן אין צריך אחד לחברו כלל כיון דסגי בעפר הראשון עכ"ל. והקשו הגאון מהר"ץ חיות בהגהותיו על הש"ס בבבא מציעא (דק"א ע"א) ובהגהת יד שאול ביו"ד שם דאפילו אם היה שייך כאן זה וזה גורם נמי אתי שפיר הא דפטורין מן הערלה. דהא בע"ז (דף מ"ט ע"א) פסקינן הלכתא כמ"ד זה וזה גורם מותר. וכ"פ הט"ו ביו"ד שם סעיף י"ב אם נטע פרי של ערלה הפירות שיוצאין ממנו מותרים דזה וזה גורם מותר עכ"ל יע"ש. ותירץ כת"ר דמיירי היכי דיכול לחיות מהעפר החדש. וע"ז הקשה הט"ז דהא הוה לי' זה וזה גורם. כלומר זה וזה גורם כי האי דהאיסור לחוד יכול לפעול פעולתו. אז אפילו אם גם ההיתר לחוד יכול לפעול פעולתו קיי"ל דאסור. ועל זה כתב לתרץ דכאן אין צריך אחד לחברו כלל כיון דסגי בעפר הראשון. כלומר דאיסור ערלה שאני כיון דאינה אסורה אלא מחמת חיבור ולא מחמת עצמה לא מיקרי כלל חיבור אלא האי באפי' קאי והאי באפי' קאי ולא מיקרי כלל ערלה עכ"ד כת"ר. ולענ"ד נראה דהא לא דמי להך דכתב הש"ך ביו"ד סימן פ"ז ס"ק ל"ה. דהתם גבי בשר וחלב דהבשר לחודי' שרי והגבינה לחודי' שרי ולית בי' איסור אלא משום חבורו עם הגבינה. כל אימת דלא יהיב טעמא לאו בשר בחלב הוא. דהתורה אסרה רק בדיהיב טעמא וכל עוד דלא יהיב טעמא הבשר מותר וגם החלב מותר. ועל כן כל אחד באפי' קאי דאין שם איסור בלא נתינת טעם. אבל כאן איך שייך לומר אין כאן חיבור. הא קמן דאיכא חיבור ויונק גם מן העפר השני שנתוסף. ואיך שייך לומר דהאי באפי' קאי והאי באפי' קאי. דהתם חסר עיקר גורם האיסור דהוא הנתינת טעם. ומשים הכי אין שם דין חיבור לאיסור וכל אחד באפי קאי. אבל כאן הא גורם האיסור שהוא היניקה לפנינו. דהא יונק הוא גם מעפר החדש. דאל"כ לא שייך למימר דהוסיף עליו שם עפר אם אינו יונק מן העפר שהוסיף. ואיך שייך לומר דלא מיקרי כלל חיבור:
אך כת"ר כתב עוד לתרץ דברי הט"ז וז"ל, לכן הנראה דמה שכתב הט"ז כיון דסגי בעפר הראשון הוא ט"ס וצ"ל כיון דסגי בעפר השני. וקושית הט"ז שם היא על הא דמסיק המחבר שם ואם לאו חייב. ועל זה כתב ואין שייך כאן זה וזה גורם, וא"כ כשאין יכול לחיות בלא תוספות עפר אחר אמאי חייב בערלה הא קיימא לן דזה וזה גורם מותר כמש"כ המחבר למעלה סעיף י"ב. ומשו"ה כתב דכאן אין צריך אחד לחברו כלל כיון דסגי בעפר השני. כלומר התם דוקא דאין הפרי בלא עפר ואין עפר בלא פרי יכול לגדול הוא דמחשב לזה וזה גורם ומותר. משא"כ הכא נהי דמהעפר שסביב שרשיו לחודא אינו יכול לחיות ולגדל. מ"מ מהעפר השני לחוד יכול לחיות ולגדל ואין צריך כלל לעפר הראשון. לאו זה וזה גורם הוא ומשו"ה חייב בערלה:
וכתב עוד כת"ר וז"ל, שוב מצאתי כן בפרישה וז"ל אם הי' יכול לחיות כו' ואם לאו חייב. ואין לדחות לזה וזה גורם שמותר כדלעיל. וה"נ לכל הפחות החציה יכול לחיות מעפר שסביב שרשי האילן. די"ל דדוקא לעיל דאין עפר בלא יחור ואין יחור בלא עפר יכול לגדל משו"ה מחשב זה וזה גורם מה שאין כן בזה דיכול העפר של קרקע לעשות הגידול בלא העפר שסביב שרשי האילן יע"ש. וזה הוא ממש כמש"כ בכונת הט"ז עכ"ל כת"ר. ועד שכת"ר מוחק ומתקן בדברי הט"ז ומסיע כונתו לדברי הפרישה. לענ"ד דברי הפרישה אינם מובנים. דהיכן מצא דמיירי דוקא באופן דיכול לחיות מעפר השני לחוד. דהא והוסיף עליו עפר סתמא קאמרינן ואפשר דמאותו תוספות עפר בלחוד לבד העפר שסביב שרשיו אינו יכול לחיות. ומ"מ אם גם מהעפר שסביב שרשיו לבד אינו יכול לחיות חייב בערלה. ואם נטעו בעציץ או על הגג או על הסלע ומהעפר שסביב שרשיו אינו יכול לחיות. והוסיף עליו קרקע ככל מה שחסר לו עד כדי חיותו ומאותו קרקע שהוסיף לבד גם כן אינו יכול לחיות. הכי נימא שפטור מערלה. הא ודאי דגם באופן זה חייב בערלה. דהא המשנה בערלה פרק א' מ"ג משמיענו רק אם יכול לחיות בעפר הראשון פטור ואם לאו חייב. דמשמע דאף דאם בהעפר שהוסיף לבד ג"כ אינו יכול לחיות ג"כ חייב כיון דבהסלע אינו יכול לחיות. ועיין בלשון הר"ש שם אם יכול לחיות מן הסלע שנעקר בלא שום תיקון עפר פטור. ואם לאו הר"ז כאילן העולה מאליו וחייב עכ"ל. דהאי ואם לאו שכתב כונתו ברורה דאם צריך תיקון עפר אף בכדי שיכול לחיות מן העפר ביחד עם הסלע שנעקר עמו הרי זה כאילן העולה מאליו וחייב. וכן מדוייק לשון הטור והמחבר ולשון הרא"ש בהלכות קטנות הלכות ערלה. ואין לומר דמדברי הרא"ש ז"ל בפירושו פרק א' משנה ג' דערלה ובהלכות קטנות בהל' ערלה והטור והמחבר שכתבו אילן שעקרו רוח כו' והוליכו למקום אחר כו' ונשרש שם בארץ כו' עכ"ל. דמשמע מזה לכאורה דהוי באופן דיכול לחיות מעפר השני לחוד. דכיון דנשרש שם בארץ הרי יש עפר הרבה סביב האילן. דאין מזה שום הוכחה. דמי לא מיירי דהמקום האחר שהוליכו לשם הוא על הסלע או על הגג וכמו שכתבתי לעיל. אלא כונתם דנשרש שם בארץ שיש שם. ואפשר דהוא על הסלע או על הגג ויש שם עפר מועט. דבלא העפר הראשון גם כן אינו יכול לחיות:
וראיתי בתוס' חדשים בערלה פ"א מ"ג שכתב ג"כ וז"ל הר"ב ד"ה ואם לאו הרי הוא כאילן העולה מאליו וחייב עכ"ל. וצ"ע דהרי נטעו ממש כמ"ש לעיל שהוסיף עליו עפר ולמה הוצרך לומר דהוי כאילן העומד מאליו כו'. ואפשר דכתב כן משום דמשמע אפילו אם בעפר שהוסיף לחוד גם כן אין יכול לחיות אלא בצירוף שניהם ולא הוי נוטע ממש. וע"כ כתב דהוי כעולה מאליו עכ"ל. הרי מפורש כתב דגם אם בעפר השני לבדו אינו יכול לחיות כי אם בצירוף עפר הראשון ג"כ חייב בערלה:
ומה שכתב לי עוד כת"ר דעל דברי התוס' חדשים יש לתמוה הרבה דמנין לו לפרש מש"כ הרע"ב והוסיף עליו עפר. ר"ל דהאדם הוסיף עליו עפר. הלא י"ל דר"ל דהרוח שעקרתו והוליכתו למקום אחר הוסיף עליו עפר שם ומשו"ה כתב שפיר ואם לאו חייב. דהרי הוא כאילן העילה מאליו עכ"ד כת"ר. ואין כאן שוה תמיה. דע"כ כונת הרע"ב הוא דהוסיף האדם דאם כונתו על הרוח היל"ל והוסיפה עליו עפר. או וניתוסף עליו עפר דהיינו ממילא. ומדקאמר והוסיף משמע שהוסיפו בכונה. אלא מה שתמה אני בדברי התוס' חדשים במש"כ שם דאין זה בלשון הר"ש. הוא פלא דממש כדברי הרע"ב מבואר בר"ש. וכן הוא באור זרוע הגדול הלכות ערלה סימן שט"ו. אלא דבפי' הרא"ש שם זה ליתא. ומה שכתב לי כת"ר עוד וז"ל, כיון דעיקר הצ"ע של התוס' חדשים הוא רק ממה שכתב הרע"ב גופי' לעיל והוסיף עליו עפר. וכמש"כ למעלה. משום דסובר דקאי על האדם ולא על הרוח. ומשו"ה לפי הבנתו כתב שפיר ובר"מ ובר"ש ליתא זה. כלומר דבר"מ ליתא התיבות הרי הוא כאילן העולה מאליו. ובר"ש אע"ג דכתב גם כן הרי הוא כאילן העולה מאליו. מ"מ ליתא שם התיבות והוסיף עליו עפר עכ"ל כת"ר. וזה אינו דהא בר"ש איתא אם יכול לחיות מן הסלע שנעקר בלא שום תיקון עפר פטור. ואם לאו הר"ז כאילן העולה מאליו וחייב עכ"ל. ולשון תיקון עפר הוא בודאי על ידי אדם:
אך האמת יורה דרכו דקושיא מעיקרא ליכא. דבערלה לא משגחינן על עפר הראשון או על עפר השני. ועיין בנדרים (דף נ"ח ע"ב) שניא שביעית הואיל ואיסורה ע"י קרקע בר"ן שם ד"ה שניא כו' מה שאין כן ערלה דחסרון זמן גרם לה איסורה עכ"ל. והיינו דאין העפר גורם האיסור כי אם כח צמיחת האילן. אם יכול עוד לחיות מכח הצמיחה הראשונה אז פטור מערלה. אך אם אינו יכול לחיות מכח צמיחתו הראשונה. אז כח צמיחתו הקודמת נתבטלה והוה כמו שאינה. ואם עשה תיקון בכדי שיחזור ויצמיח הרי זו צמיחה חדשה ונתחייב בערלה. ואין נפקותא כלל מי הם הגורמים להצמיחה החדשה אם העפר הקודם או העפר השני. וכן מורים לשון הרמב"ם בפרק י' הלכה י"א מהל' מעשר שני ונטע רבעי שכתב וז"ל, אם יכול לחיות אילו לא מלא סביבותיו הרי זה פטור. ואם לאו הרי זה כמו שעקר ונטע עכ"ל. וז"ל בפי' המשניות שם בערלה אם יש באותו עפר כדי שיכול לחיות בו שאינו חייב בערלה לפי שלא נחשב זה נטיעה שניה. אבל נחשוב אותו כאילו לא נעקר עכ"ל. וכן הוא לשון הרא"ש בהל' ערלה סימן ד' וז"ל, ולא מיבעיא זה שנעקר ממקומו ונתקיים במקום אחר דהו"ל כנטיעה חדשה כו' עכ"ל. וכ"כ ברבינו ירוחם ספר אדם נתיב כ"א ח"ב. ואם כן אם יכול לחיות מהעפר שסביב שרשיו. הרי העפר הזה לא חדל עוד אף רגע להיות הגורם לחיותו של האילן וכח חיותו לא פסק עוד. ואין כאן עוד צמיחה חדשה. דהא האילן לא פסק עוד כח צמיחתו הקודמת. ואף אם יונק ג"כ מעפר חדש אין זה מעלה ומוריד באילן שעוד חיותו עמדו. אך אם אינו יכול לחיות מהעפר שסביב שרשיו. הרי העפר הזה כבר חדל להיות הגורם לחיותו של האילן וכח צמיחתו של האילן כבר פסק. ואם הוסיף עליו עפר מועט ומשניהם יכול הוא לחיות הרי זו כח צמיחה חדשה ומשו"ה חייב בערלה. דגם יניקה זו שיונק עתה מהעפר שסביב שרשיו הרי זו יניקה וצמיחה חדשה. דכח הצמיחה הראשונה כבר פסק משעה שלא היה יכול לחיות מהעפר הזה לבד. ואף באופן שאם פסק כח חיותו מהעפר הראשון ועשה איזה תחבולה אחרת שיתחיל מחדש לצמוח. כגון שנטל העפר מהשרשים ואח"כ נתן עליו אותו עפר עצמו. אז אף בלא הוספת עפר אחר ג"כ חייב בערלה אף שיונק חיותו מהעפר הישן. כיון שזו היא צמיחה חדשה. וכאשר בינותי בספרים מצאתי בהגהת תפארת ירושלים בערלה פ"א שכתב גם כן בקצת הדברים כן. ומעתה פשוט דזו היא כונת הט"ז שכתב ואין שייך כאן זה וזה גורם. דהיינו דאם היה זה וזה גורם אז היה כנטיעה חדשה. דכיון דצריך גם ליניקת העפר החדש כדי שיכול לחיות. ע"כ כתב דכאן אין צריך אחד לחברו כלל. כיון דסגי בעפר הראשון. וא"כ אין כאן נטיעה חדשה דעדיין כח צמיחתו הקודמת לא פסקה ולכן פטור מערלה. כן נראה לענ"ד בפשיטות:
ובזה נידחין מה שכתב בתשו' מנחת עני חלק יו"ד סימן מ"ה שהקשה גם כן על הט"ז דמבואר מדבריו דהיכי דאינו יכול לחיות בעפר הראשון אם לא בצירוף חברו חשיב עכ"פ זה וזה גורם. וא"כ אמאי כתב המחבר ואם לאו חייב. הא אכתי הוי זה וזה גורם עפר הראשון והשני. וכתב הגאון המחבר ז"ל על זה וז"ל, וצ"ל דזה וזה גורם הוי כמו מבטל איסור דאסור לכתחילה. ואם ביטל בכונה אסור אפילו בדיעבד ה"נ בזה וזה גורם היכי שנטע תחילה בכונה כדי לאכול ממנו מכח זה וזה גורם אסור לו אפילו בדיעבד כדין מבטל איסור במזיד ובכונה. ומה שכתב המחבר לעיל בנטיעת פרי. של ערלה דאם עבר ונטע דמותר משום זה וזה גורם. היינו בשוגג או לאחרים. ומשו"ה א"ש דקאמר הכא חייב. ר"ל דכיון שיודע שאינו יכול לחיות מעפר הראשון ואעפ"כ היא נוטע ומוסיף עפר כדי להתיר מכח זה וזה גורם אמרינן דלא אהני מעשיו וחייב בערלה עכ"ל. דמלבד שהוא דוחק גדול לומר כן בדברי המחבר. דמה שכתב בסעיף י"ב ואם נטע הפירות שיוצאים ממנו מותרים זהו דוקא לאחרים או שלא בכונה. ובסעיף י"ט שכתב סתמא חייב. היינו להנוטע בעצמו שנטע בכונה. אלא שבעיקר הדבר כתב כבר הר"ן ז"ל בהלכות בע"ז (דף מ"ח) וז"ל, והקשה הרמב"ן ז"ל מאי פרכינן וסבר ר' יוסי זה וזה גורם מותר. דלימא לי' לעולם אימא לך דסבר ר' יוסי זה וזה גורם מותר בדיעבד ומיהו לכתחילה אסור. דהא איהו גופי' דס"ל שאם נטע והבריך והרכיב מותר. אומר דלכתחילה אין נוטעין אגוז של ערלה. ולאו קושיא היא. דכי אסרינן לכתחילה הני מילי בנוטע בידים שהוא כמבטל איסור לכתחילה. אבל כגון ירקות דמתניתין דהנאה ממילא אתיא לא דמי למבטל איסור כלל עכ"ל. אם כן חזינן דמפרש הך דאין נוטעין אגוז היינו בידים ואפ"ה בדיעבד מותר והיינו מפני שהוא כמבטל איסור. לכתחילה. אבל מ"מ אין לאסור בדיעבד מטעם מבטל איסור בכונה מפני שאינו מגוף האיסור שנשתנה. ומשו"ה בזה וזה גורם אסור רק לכתחילה אבל בדיעבד מותר בכל גוונא:
וא"כ דבריו נידחין גם כן במה שכתב דאפילו בארץ ישראל מותר מטעם זה וזה גורם כשאינו יכול לחיות מהעפר הראשון לבד אלא עם תוספות עפר אחר. ולפי מה שכתבתי זה אינו. דכיון דאינו יכול לחיות מעפר הראשון אם ק נתבטל כח צמיחתו הראשון והוה צמיחה חדשה וחייב בערלה לכו"ע:
אלא שבענין שכתב היכי שכבר נטע אילן שנעקר עם השורש. ומהעפר שסביב השורש עמו והוסיף עליו עפר ונטעו. הדין דין אמת שפטור מערלה בחו"ל. דהוה ספיקא דלמא היה יכול לחיות בעפר הראשון בלבד והוה ספק ערלה בחו"ל דמותר. וכ"כ דו"ז בתשו' שיבת ציון סימן מ"ט:
ידידו הדוש"ת חיים פישל עפשטיין החופ"ק סייני יצ"ו: