אור ברסלב
תשובה שלמה - א חלק יורה דעה › סימן לז

תשובה שלמה - א· רבי חיים פישל אפשטיין

חלק יורה דעה · סימן לז

סימן לו

לידידי הרה"ג מוהר"ר

אברהם אבא רעזניק שליט"א הרב דק"ק

ליסקאווא יצ"ו:

מה שכתב בהא דיבמות (דף ע"א) דהקשה המהרש"א על פירש"י שפירש עלה דאמרינן שם כגון שהיו אביו ואמו חבושים בבית האסורים ופירש"י חבושים בשעת עשיה ומצוה מוטלת עליהם עכ"ל. והקשה המהרש"א דהא אשה אינה חייבת למול את בנה דכתיב אותו ולא אותה כדאמרינן בפ"ק דקידושין. ותירץ דהכא כיון דחייבת לעשות פסח מצוה נמי עלה למול את בנה דמילת זכרים מעכבת נמי בה דהכי נמי מילת עבדים מעכבת בה כדמשמע מהא דאמר בפרק החולץ (דף מ"ח) עבד איש ולא עבד אשה עכ"ד. והקשה כת"ר דלפ"ז יהי' במשמע דהא דמילת זכרים מעכבת הפסח הוא לא משום חיובא דמילה מצד עצמה. אלא אף דאין כאן חיובא למול רק דערלות ממילא מעכב. וא"כ תקשה מהא דאמרינן שם בעי ר"ח בר עוקבא קטן ערל מהו לסוכו בשמן של תרומה. ערלות שלא בזמנה מעכבא או לא מעכבא. אמר ר' זירא ת"ש אין לי אלא מילת זכריו בשעת עשיה ועבדיו בשעת אכילה. מנין ליתן את האמור של זה בזה כו' אלא זכריו דאיתנהו בשעת אכילה וליתנהו בשעת עשיה היכי משכחת לה לאו דאתילוד בין עשיה לאכילה ש"מ ערלות שלא בזמנה הויא ערלות. אמר רבא ותסברא המול לו כל זכר אמר רחמנא ואז יקרב לעשותו והאי לאו בר מהילא הוא. ואי נימא דמה שהוא ערל מצד עצמו הוא דמעכב אף שאין חיוב למולו. א"כ מאי פריך והאי לאו בר מהילא הוא. הא עכ"פ הוא ערל. דהא לפי הס"ד ערלות שלא בזמנו הוה ערלות וא"כ שפיר מעכב מצד מה שהוא ערל אף שאין בו חיוב. וגם ממה דמסיק שם כגון שהיו אביו ואמו חבושים בבית האסורים מזה נמי משמע דהעיקר תלוי אם יש חיובא למול. דאי נימא דאם מה שהוא ערל מצד עצמו זהו מעכב אף שאין בו חיוב. א"כ מאי משני כגון שהיו אביו ואמו חבושים כו' הא סו"ס ערל הוא. יהא דהם אנוסים זהו רק שמסיר החיוב מהם כיון שהם אנוסים. אבל סו"ס ערל הוא:

והנראה בזה דאין הדבר תלוי בחיובא למול. דהא ברמב"ם פרק ה' הל"ו מהלכות קרבן פסח כתב הקטן אין מילת עבדיו וטבילת שפחותיו מעכבתו מלהמנות על הפסח שנאמר וכל עבד איש להוציא את הקטן עכ"ל. והא קטן אינו בר חיובא ומ"מ אי לא מיעטי' קרא היינו אומרים דגם הקטן מילת עבדיו מעכבתו מלהמנות על הפסח. ומכש"כ לפי מה שהביא בכסף משנה שם דלפנינו הגרסא במכלתא אפכא וכל עבד איש. אשה וקטן מנין ת"ל מקנת כסף. ולפ"ז קטן מילת עבדיו מעכבתו אף שאינו בר חיובא. ושמע מינה דאין הדבר תלוי בחיובא:

ועוד דע"כ לא תליא הא בחיובא דמילה. דהא אשכחן אפכא נמי דאף דאיכא חיובא. מ"מ אין מעכבתו מלאכול הקרבן פסח. דהנה הרמב"ם בהלכות מילה פ"א כתב ומצוה על האב למול את בנו וכן כתבו כל הפוסקים. משמע מזה דהמצוה הזו אין לה הפסק. דהא סתמא קתני בנו דמשמע דאף בבנו גדול אף שהמצוה על הגדול למול את עצמו. מ"מ הוה המצוה גם על האב. וכן משמע בתוס' קידושין (דף כ"ט ע"א) ד"ה אותו שכתבו דמיום השמיני והלאה אין לה הפסק. משמע דאין הפסק בחיובא דאב. ובתשו' חכם צבי סימן ק"ח כתב דבפדיון הבן אם לא פדה האב את הבן שכופין אותו בעוד שהבן קטן. אבל משנתגדל הבן אין כופין לאב. משמע שחיובא איכא על האב לפדות את בנו הגדול. וכן כתב מפורש הרא"ה בספר החינוך מצוה שצ"ב. ודכותי' נמי במילה אף שנתגדל הבן לא פקעה המצוה מן האב. וכן יש להוכיח מהא דכתב רש"י ז"ל ביבמות (דף מ"ח ע"א) ד"ה עבד איש כו' לשון אחר ועיקר כו' ואי אתה מל בן שהוא איש גר הבא להתגייר אין לו כח למול בנו גדול בעל כרחו כו' עכ"ל. ואי נימא דגם בישראל בנו גדול לאו עלי' דאב רמיא חיובא. ל"ל קרא גבי גר דאין לו כח למול בנו גדול. א"ו דבישראל בבנו הגדול איכא חיובא על האב. ואעפ"כ בפרק ה' הל"ה מהלכות קרבן פסח כתב הרמב"ם כשם שמילת עצמו מעכבתו מלעשות פסח כך מילת בניו הקטנים מעכבתו כו' עכ"ל. משמע דרק מילת בניו הקטנים מעכבתו מלעשות פסח. אך מילת בניו הגדולים אין מעכבתו מלעשות הפסח ואף שחיובא איכא עלי'. והנה מקורו לא הערו מפרשיו. והנראה שהוא מהירושלמי יבמות פ"ח ה"א כל עבד איש ואי אתה מל בן איש. וע"ש בק"ע דה"פ ואי אתה מל בן איש פי' דמילת בנו גדול אין מעכב מלאכול הפסח יע"ש:

אלא שראיתי להרמב"ם בפי' המשניות שבת סוף פרק ר' אליעזר דמילה שכתב וז"ל, וכשיגדל הילד ויגיע לזמן חיוב המצות נפטר כל אדם ממילתו ונתחייב הוא למול את עצמו מיד עכ"ל. אלא דלפ"ז בפשוטו איכא למידק דלא תלי הא בחיובא דמילה. דאל"כ למה צריך קרא דכל עבד איש למעוטא דמילת בנו הגדול אין מעכב מלאכול הפסח. תיפוק לי' דאין עליו חיובא למול בנו הגדול. א"ו דלא תלי כלל בחיובא דמילה אלא במי שסמוך על שלחנו לאכול משלו ומן הסתם הוא נמנה על פסחו. וא"כ אף שבנו הגדול אין החיוב עליו למולו. מ"מ אם הוא סמוך על שלחן אביו הו"א דמילתו מעכבא אביו מלאכול הפסח קמ"ל דמילת בנו גדול אין מעכבתו מלאכול הפסח:

ומעתה כונת הגמרא היא כך. דקאמר ותסברא המול לו כל זכר אמר רחמנא ואז יקרב לעשותו והאי לאו בר מהילא הוא. דצריכים שיהי' ערל ואפשר למולו אז מעכב אך אם הוא ערל וא"א למולו ערלות כי האי לא מעכבא. ומעתה לא תקשה ג"כ מהא דהיו אביו ואמו חבושין כו' דכיון דהוא אנוס וא"א למולו אין מעכב. ולא מטעם שאין חיובא עלי' משום דאנוס הוא. רק כיון דא"א למולו ערלות כי האי דאי אפשר למולו אינה מעכבת:

ומה שכתב כת"ר דהראי' שהביא המהרש"א מהא דדף מ"ח דמשמע דמעכבא מילת עבדים באשה. אינה ראי'. דהרמב"ם פסק דכשם שמילת עבדיו מעכבת הפסח כך טבילת אמהותיו מעכבת את הפסח. ומעתה כיון דפסול בפסח עד שימול ויטבול א"כ העיכוב הוא משום טבילה עכ"ל. וזה אינו דאם לפי דברי כת"ר דהעיקר הוא משום חיובא דמילה דרמיא עלי' הוא דמעכב וכשאין חיובא אינו מעכב. אם כן מאי טעמא תעכב הטבילה הא בזו בודאי אין בה חיובא:

שוב ראיתי בספר שאגת אריה סימן נ"ג שכבר האריך בענינים אלה. ומה שכתב דהא דנקט הרמב"ם גבי הא דאין קטן מילת עבדיו מעכבתו מלאכול הפסח מדכתיב איש ולא קטן. לרווחא דמלתא נקט ולא צריך קרא להכי מדקטן אינו בר חיובא. זהו מן הדוחק. דמדנקט הרמב"ם איש ולא קטן ש"מ דצריך למעט קטן אף שאינו בר חיובא. משום דלא בחיובא תליא מלתא וכמו שכתבתי לעיל:

והנה בדברי רש"י ז"ל כבר עמד עליהם אחד מרבותינו הראשונים בספר אור זרוע הגדול הל' מילה סימן צ"ו וז"ל, וההיא דר"פ הערל דמסיק אלא זכריו דאיתנהו בשעת אכילה וליתנהו בשעת עשיה היכי משכחת להו. ושקיל וטרי עד דאמר רבא כגון שהיו אביו ואמו חבושין בבית האסורים. הא דנקט אמי' לא מפני שהאם חייבת למול. אלא כלומר דאילו לא הוות בבית האסורים הוות איהי מהלא לי' כדאמר כר"א דמילה (דף קל"ד) תניא א"ר נתן כו' ובאת אשה אחת שמלה בנה ראשון כו' וכתיב נמי ותקח צפורה צור ותכרות את ערלת בנה. א"נ אגב שטפי' נקט משום דנקט האי לישנא בפ"ק דשחיטת חילין (דף י"א) בשמעתא דמנ"ל דאזלינן בתר רובא. ודלא כפירש"י שפירש התם ומצוה מוטלת עליהם למול. משמע שרוצה לומר שגם האם מפקדה עכ"ל. הרי שכבר עמד על קושית המהרש"א ומדתה פירש"י:

ובהאי ענינא נראה לענ"ד לתרץ דברי הט"ז ממה שהקשה עליו בספר שאגת אריה. דהנה הט"ז ביו"ד סימן רס"ד סק"ט כתב וז"ל, ומסתפקא לי דאם נולד מהול והטיפו ממנו דם ברית ואח"כ מכח שמנו נתרבה ונמשך העור למעלה ולא נראה כל העטרה אפילו אחר הקישוי. מי נימא שצריך לחתוך העור באיזמל ולתקנו כראוי. דכאן אין שייך לומר שכבר הי' נימול כראוי מן התורה. דבאותה שעה לא הי' לו ערלה כלל. ודמי לכיסוי הדם דאמרינן בפרק כסוי הדם דכסהו הרוח וחזר ונתגלה חייב לכסות דאין דיחוי אצל מצות. ה"נ ממש כן הוא דלא אכפת לן במה שלא הי' ראוי לימול בשעתו. דמ"מ החיוב בא עליו אפר כך אפילו מן התורה. א"ד דשאני הכא דמן התורה אין חיוב רק הערלה בתולדה ולא מה שנמשך אח"כ. אבל אם הי' נולד מהול קצת פשיטא לי שאחר כך אם נמשך העור שצריך לחתוך אותו כיון שלא נימול שום פעם כראוי עדיין עכ"ל. וכתב בספר שאגת אריה סימן נ"ה וז"ל, ולדידי פשיטא לי דבתרווייהו בין בנולד מהול לגמרי בין בנולד מהול קצת שאע"פ שנמשך העור אח"כ שדינו כנימול כבר כו'. וראי' ברורה לדברי מהא דאמר בפרק הערל (דף ע"א) אין לי אלא מילת זכריו בשעת עשיה ועבדיו בשעת אכילה. מנין ליתן את האמור של זה בזה כו' ת"ל אז אז לג"ש ופריך הש"ס זכריו דאיתנהו בשעת אכילה וליתנהו בשעת עשיה היכי משכחת לה כו' והרבה דחקו התם אמוראי בהא. והשתא אי ס"ד דכל כה"ג צריך למולו מן התורה בנמשך העור כיון דלא נימול עדיין בשום פנים כראוי. הא משכחת לה זכריו דאיתנהו בשעת אכילה וליתנהו בשעת עשיה כגון שנולד מהול כה"ג ונמשך העור בין עשיה לאכילה דעכשיו חלה עליו מצות מילה לאחר עשיה בשעה שנמשך. אלא ודאי ש"מ דכל כה"ג לא חלה עליו מצות מילה מה"ת אע"פ שלא נימול בשום פעם כראוי עדיין ודינו כמהול ואח"כ נמשכה שאין צריך למולו מה"ת אלא מדרבנן עכ"ל. והנה צבר מהקושיא לכאורה דברי הט"ז צריכין הבנה. במה שכתב שמכח שמנו נתרבה ונמשך העור למעלה. אמאי לא כתב בפשיטות שנמשכה ערלתו תהי' מאיזה סיבה שתהי' ואף ע"י בני אדם נמי. ומדמדייק וכתב שמכח שמנו נתרבה משמע דדוקא אם ממילא מעצמו נמשך העור אבל אם נמשך על ידי בני אדם לא. ודבר זה צריך בירור

ועוד במה שמדמה להך דכסהו הרוח יש להבין. דהתם לא קיים בו מצות כיסוי כלל. דהא כיסהו ונתגלה פטור מלכסות כמו שמבואר בחולין (דף פ"ז ע"א) ואם כסהו הרוח ונתגלה דחייב לכסות. היינו משום דלא קיים כלל מצות כיסוי והכא הא קיים הטפת דם ברית. ואם כן אף אם חזר ונמשך העור אח"כ מאי הוה הא כבר קיים המצוה. ומצאתי בספר עמודי אור סימן ס"ה שכתב באמת שדברי הט"ז הם רק אליבא דמאן דס"ל דלא בעי הטפת דם ברית וא"כ לא נתקיים בו מצות מילה כלל. אבל למאן דמצריך בנולד מהול הטפת דם ברית מדאורייתא. אם כן הטפת דם ברית דידי' קיימא במקום מצות מילה מה"ת. וכיון שנתקיים בו מצות מילה מה"ת בהטפת דם ברית הרי הוא כשאר הנימולים שאם משך ערלתו אח"כ פטור ממילה מן התורה עכ"ד. אלא דהא הט"ז כתב מפורש אם נולד מהול והטיפו ממנו דם ברית. ומה שכתב בספר הנ"ל שכונתו היא דלדידן הוא דמשום חומרא צריך הטפת דם ברית. ופשיטא דלמאן דלא מצריך הטפת דם ברית אפילו הטיפו לא הוה קיום המצוה כלל. ואם משך הערלה אח"כ חייב למול מן התורה לדעת זו כיון דלא נימול מתורת חובת המצוה מן התורה יע"ש. דא"כ היה לו להט"ז לפרש כן. ומדכתב סתמא בנולד מהול והטיפו ממנו דם ברית משמע דאף למ"ד דצריך הטפת דם ברית נמי דינא הכי. ועוד הא הרמב"ם שכתב בפרק ג' הל"ו מהל' תשובה ובפרק ג' הל"ח מהלכות מילה שהמושך את ערלתו אין לו חלק לעוה"ב. והקשו בספר מרכבת המשנה ובספר מעשה רוקח דהא הרמב"ם גופי' כתב בהלכות תרומות פרק ז' הל"י דמשוך מותר לאכול בתרומה מן התורה ואע"פ שנראה כאינו מהול ואינו אסור רק מדברי סופרים ואיך כתב דמשוך הוא בכרת. ותירץ בספר נחל איתן על הרמב"ם בהל' תשובה דהרמב"ם ס"ל דהא דמשוך הוא מדרבנן היינו דוקא כשנמול כבר ואחר כך נמשך. אבל נולד מהול ואחר כך נעשה משוך הוה כאינו מהול מה"ת. והיינו כסברת הט"ז. והא הרמב"ם פסק בפרק א' הל"ז מהל' מילה דנולד כשהוא מהול צריך להטיף ממנו דם ברית. וא"כ לפי זה כיון שכבר נתקיים בו מצות מילה ע"י הטפת דם ברית אף שאח"כ נמשכה ערלתו לא הי' לו להיות רק מדרבנן לפי דבריו:

אשר על כן נראה לענ"ד דאדרבה להנך דס"ל דנולד מהול אין צריך הטפת דם ברית. אם כן עיקר המילה לדידהו תליא בערלה דאם יש לו ערלה אז יש עליו חיוב המילה וכשאין עליו ערלה אז אין עליו חיוב מילה. אבל להנך דס"ל דגם נולד מהול צריך הטפת דם ברית. א"כ חיוב המילה לא תליא בערלה כלל. דאף דאין לו ערלה מ"מ יש עליו חיוב המילה. ועיין ברש"י שבת (דף קל"ד ע"א) ד"ה ה"ג ראיתיו שהי' ירוק כו' חדא דאי מהיל לי' לא נפיק מני' דמא והטפת. דם ברית מצוה עכ"ל. וכ"כ הר"ן שם. ובספר שו"ת משכנות יעקב חלק יו"ד סימן ס"א כתב דהטפת דם ברית מצוה בפני עצמה היא אף אם לא נימא דערלה כבושה היא. אליבא דהרמב"ם. ולפ"ז אם הי' מצוייר למשל דנדע דאף שעכשיו אין לו ערלה. אם הי' ברור לנו שתהי' לו ערלה לאחר זמן בודאי היו צריכים להמתין עד שתהי' לו ערלה ולמולו אז כדין ולא הי' סגי בהטפת דם ברית. וזה הוא ספקו של הט"ז. דאי נימא דגם על ערלה העתידה להיות חלה מצות מילה. אם כן הרי הוא נחשב ערל מעכשיו דהא יש עליו חיוב המילה. ומה שהטיפו לו דם ברית לא סגי לי' דהא עתיד הוא שתהי' לו ערלה. וכיון שכן הרי הוא נחשב לערל גמור מעכשיו. דכיון דחזינן לאחר זמן שיש לו ערלה א"כ איגלאי למפרע דהוא ערל גם מקודם. ומי שיש לו ערלה גמורה אם רק הטיפו לו דם ברית בודאי שאינו מועיל. אך אי נימא דעצם דין המילה הוא על ערלה מתולדה אבל לא על הערלה העתידה להיות אם כן איננו נחשב כלל לערל. וזהו מה שכתב הט"ז להסתפק רק שאם מכח שמנו נתרבה ונמשך העור למעלה. שדוקא באופן זה יש להסתפק אם הוא נחשב לערל גם מקודם. כיון שמעצמו נמשכה ערלתו אפשר לומר דהא חזינן דגם מקודם ראוי הוא להיות לו ערלה. אבל אם נמשכה ערלתו בידים אין סברא להסתפק בזה כמובן. דהא אי אפשר לומר דגם מקודם הי' ראוי להיות לו שם ערל. דהא חזינן דמה שיש לו עתה ערלה היינו מפני שהמשיכו ערלתו בידים:

ומעתה לא תקשה על הט"ז דהא משכחת לה זכריו דאיתנהו בשעת אכילה וליתנהו בשעת עשיה כגון שנולד מהול ואח"כ בין עשיה לאכילה נמשכה ערלתו. דזה הי' ניחא למ"ד נולד מהול צריך הטפת דם ברית ואז אגלאי מלתא דהי' עליו חיוב מילה למפרע. א"כ הוה עכשיו מחויב מה"ת במילה. אבל למ"ד נולד מהול א"צ הטפת דם ברית ולדידי' א"א לומר דהוה עליו חיוב מילה למפרע. אם כן לדידי' אינו מחויב למול מה"ת אם נמשכה ערלתו. ולדידי' א"א לאוקמי הכי לכן לא מוקים לה הש"ס הכי:

עוד כתב שם בשאגת ארי' וז"ל. ועוד נ"ל להביא ראי' לזה מהא דאמר התם בפרק הערל (דף ע"ב) א"ר הונא ד"ת משוך אוכל בתרומה ומדבריהם גזרו עליו מפני שנראה כערל כו' לימא כתנאי משוך ונולד כשהוא מהול כו' וקטן שעבר זמנו כו' אין נימולין אלא ביום ר' אלעזר בר' שמעון אומר בזמנו אינו נימול אלא ביום שלא בזמנו נימולין ביום ובלילה מאי לאו בהא קמיפלגי דמר סבר משוך דאורייתא ומ"ס משוך דרבנן ותסברא קטן שעבר זמנו מי איכא למ"ד דרבנן אלא דכ"ע משוך דרבנן וקטן שעבר זמנו דאורייתא והכא בהא קמיפלגי כו'. והשתא ל"ל לאוקמי משוך דהאי ברייתא במשוך דרבנן. אי ס"ד דמשוך בנולד מהול הוי מן התורה לאוקמי במשוך של תורה ובנולד מהול ואח"כ נעשה משוך כו'. א"ו ש"מ דכל כה"ג א"צ למולו מה"ת כלל. אלא דינו כשאר משוך לאחר שנימול דאינו אלא מדרבנן עכ"ל. ונראה לענ"ד לתרץ על פי מה שכתב הרשב"א בחי' שם בד"ה הא דאמרינן וז"ל. מסתברא דה"ה דהוה מצי למימר אפכא דכ"ע משוך דאורייתא אלא דלא בעי לאוקמינהו לכלהו דלא כרב הונא וניחא לי' טפי לאוקמינהו לכלהו כרב הונא כו' עכ"ל. וא"כ אי הוה מוקים לה כה"ג במשוך שנולד מהול דהוה מה"ת. מ"מ בשאר משוך לא הוה ידעינן אי כרב הונא או דלא כרב הונא. על א אוקמינהו דכ"ע במשוך דרבנן וכרב הונא. משום דניחא לי' לאוקמינהו כר"ה:

ועוד נראה לענ"ד דהנה בברייתא נקיט משוך סתמא כל אימת דהוה משוך בכל גוונא הוה דינא הכי. אף שנמשכה ערלתו תיכף ביום השמיני אחר מילתו. מ"מ כיון שכבר נימול כדינא גם אם נמשכה ערלתו ביום השמיני הוה דרבנן. וא"כ אי הוה משני דמיירי במשוך שנולד מהול. א"כ מיירי נמי בכל גוונא אף שנמשכה ערלתו ביום השמיני. ובכה"ג בנולד מהול שנמשכה ערלתו ביום השמיני לא פליג ר' אלעזר בר' שמעון. דגם הוא מודה דנימול ביום כיון דמחויב למול מן התורה וביום השמיני זמני' הוא. וכן ראיתי בחי' הרש"ש שכתב דלכן נקט גר שנתגייר כשהוא מהול. דאילו לא הי' מהול לכ"ע אינו נימול אלא ביום דמילתו מכניסתו לברית יע"ש. ומכל שכן בנולד מהול שנמשכה ערלתו ביום ת' דבהא לא פליגי כלל דנימול ביום. ואם כן ליכא לאוקמי הכי. והנני ידידו הדוש"ת חיים פישל עפשטיין החופ"ק סייני יצ"ו:

תוכן העניינים

תשובה שלמה - א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה