אור ברסלב
תשובה שלמה - א חלק יורה דעה › סימן יט

תשובה שלמה - א· רבי חיים פישל אפשטיין

חלק יורה דעה · סימן יט

סימן יח

בע"ה יום ד' ב' תמוז תרע"א לפ"ק סייני יצ"ו לכבוד הרב הגדול מהור"ר בבי וויראנסקי שליט"א.

ע"ד מה שהסתפק כת"ר באחד שלוה מחבירו מאה רו"כ בר"ק ושלם י"ב רו"כ בעד כל שנה במשך ארבע שנים ואח"כ מת המלוה ובנו היתום תובע את הקרן המאה רו"כ והלוה משיב שחפץ לנכות את סך הרבית שנתן ויתר התוב ישלם לו. דיש לתקור אם אפשר לו להלוה לנכות מהקרן של היתום כיון דאף דר"ק יוצאה בדיינים היינו מהמלוה עצמו אבל לא מיורשיו דהא לברי' לא אזהר רחמנא:

לכאורה דבר זה במתלוקת שנוי דהנה הרא"ה ז"ל בספר החינוך מצוה שמ"ג כתב והלוה ברבית האסור מן התורה עובר על לאו ומוציאין אותו ממנו בדיינים שיורדין ב"ד לנכסיו כדרך שיורדין לנכסיו בגזל או בנזקים כדעת קצת מרבותי ז"ל עכ"ל. מזה נראה שס"ל שהמלוה אינו קונה הרבית כיון שב"ד יורדים לנכסיו כגזל. והא דאמרינן דלבריה לא אזהר רחמנא היינו גזרת הכתוב וכמש"כ במל"מ פ"ד הל' ג' מהל' מלוה ולוה. וכן נראה מדברי רבינו ירוחם בחלק חוה נתיב כ"ב ח"א שכתב וז"ל ובהנאת מלוה כתב הרי"ף כיון דארוח לה זימנא מקודשת ואסור לעשותו מפני הערמת רבית וברבית קצוצה כגון שהלוה לה ד' בה' וקדשה באותו חמישי אינה מקודשת עכ"ל. משמע דס"ל ג"כ דאינו קונה הרבית ומשו"ה אינה מקודשת, ומפרש הא דאיתא שם בקידושין אילימא דאזקפה דאמר לה ארבע בחמשה הא רבית מעלייתא הוא היינו דאינה מקודשת ואמאי קאמר דבהנאת מלוה מקודשת, וכן נראה ממש"כ בעל העיטור אות קידושין בשם רבינו אבן מג"ש ז"ל שכתב וז"ל אבל רבינו אבן מג"ש אמר דוקא דארוח לה זימנא במלוה דמעיקרא דאבק רבית הוא ומותר תדא דאין יוצאה בדיינים וקנין אית לה בגוויה עכ"ל משמע מזה דברבית קציצה אין לו קנין:

אבל מפירש"י ז"ל שם בקידושין נראה דס"ל דהמלוה קונה הרבית מדכתב שם וז"ל אילימא דאזקפה מעיקרא ארבעה בחמשה והשתא אמר לה התקדשי לי בזוז חמישי רבית מעלייתא הוא ואמאי קרי לי' הערמת רבית עכ"ל וכ"כ' בתוס' ר"י הזקן. א"כ משמע דהקשה רק מהלשון דקרי לה הערמת רבית. אבל מעיקרא דדינא דמקודשת לא פריך מידי דשפיר מקודשת ברבית דממון המלוה הוא. וכן כתבו הפוסקים אליבא דרש"י ז"ל עיין מש"כ הב"ת באהע"ז סי' כ"ת והב"ש שם ס"ק כ"ו וכן היא דעת הריטב"א ז"ל בפ"ק דקדושין דף ו') וכן כתב בשיטה מקובצת בבבא מציעא (דף ס"ה ע"א) ד"ה ארבעה שכ"כ הריטב"א בשם הרמב"ן ז"ל שממון של רבית ממון גמור הוא וקני לי' מאי דשקיל לי' שהרי אין יורשיו תייבין להחזיר אלא דרתמנא רמא עלי' לשלם הילכך קנייה אלא דהוא תוב עליו לשלמו ואילו קדש בו' את' האשה:

מקודשת עכ"ל. וכן כתב הנמוקי יוסף בריש פרק א"ג בשם הרשב"א והר"ן וכ"כ הריב"ש בתשו' סימן תס"ה דהא. דרבית קצוצה יוצאה בדיינים היינו שב"ד כופין אותו משום מ"ע דוחי אחוך עמך. אבל אין בר"ד יורדין לנכסיו:

דשעבוד דשעבוד נכסים ליכא כלל. וכן מפו' בתשו' הרשב"א בספר תולדות אדם סי' קי"ח:

ולפ"ז לכאורה לשיטת הסוברים דהמלוה אינו קונה הרבית והא דאין היורשים צריכים להחזיר הוא גזה"כ. אך אם הלוה עדיין לא שילם הקרן אפשר דיכול לנכות סך הרבית שקבל המלוה ממנו. אך לשיטת הסוברים דהמלוה קנה הרבית ורק שהוא מחויב להחזיר משום וחי אחיך עמך. א"כ מהיורשים אינו יכול הלוה לנכות מהקרן סך הרבית שנתן להמלוה. כיון דכבר קנינהו המלוה. ועלייהו אין מצוה דוחי אחיך עמך. כיון שהם לא לקחו הרבית כמש"כ הרשב"א בתשו' שם. ומכיון שהמחבר פסק ביור"ד סי' קס"א סעי' ה' דאין ב"ד יורדין לנכסיו לגבות רבית קצוצה רק כופין אותו כמו שכופין על כל מצות עשה משום וחי אחיך עמך משמע דפסק דהמלוה קונה הרבית. ולפי"ז אין הלוה יכול לנכות מהיורשים מן הקרן סך הרבית שנתן להמלוה:

והנה בספר ישועות יעקב אהע"ז סי' כ"ח ס"ק ו' כתב דגם רש"י ס"ל דרבית אין המלוה קונה. אך הא דמשמע מדבריו דגם ברבית קצוצה היא מקודשת כתב לתרץ וז"ל והנה בש"ס תמורה פליגי אביי ורבא דכל מלחא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד אי מהני כו' אלא במאי פליגי בשינוי קונה או לא ופי' הקונט' היכי דשינה מדעת המקום וס"ל להרי"ו כיון דאנן קיי"ל כרבא דהיכי דשינה מדעת המקום לא קני כלל. א"כ אין הדבר שלו ולכך אינה מקודשת בזה נ"מ בין אביי ורבא והארכתי בזה בחי' למס' ב"ק אהך דיליף דרשות יורש כרשות לוקח דמי וכתבתי שם דהחילוק בין אביי ורבא באופן זה דבין לאביי ורבא רבית קצוצה יוצאה בדיינים אלא דלאביי הוא רק משום מ"ע ואין יורדין לנכסיו ולרבא כיון דהיכי דשינה מדעת המקום לא קנה א"כ הדבר גזל בידו וב"ד יורדין לנכסיו כו' ומעתה כאן דאביי קאמר להך מלתא דאסור לעשות כן משום הערמת רבית ולאביי פשיטא דהיכא דמקדש ברבית קצוצה דמקודשת וע"כ הוצרך רש"י לפרש דעיקר הקו' על לישנא. אבל למאי דקיי"ל כרבא נכונים דברי הרי"ו להלכה דהמקדש ברבית קצוצה דאינה מקודשת עכ"ל. והנה חי' לב"ק לא זכיתי לראותם. אך בפשוטו קשה לומר כן דהא רש"י ז"ל כתב שם בתמורה (דף ו' ע"ב) ד"ה בשינוי קונה כו' ולרבא לא קני אלא היכי דכתיבי קראי ונא איתפרש לן דלהוי מידי בינייהו. אלא תירוצי דהני תיובתא דמר אית לי' דמשום דמהני ולא מהני הוא ומר אית לי' משום טעמי דקראי עכ"ל ולפי דבריו טובא איכא בינייהו. ועוד בב"מ (דף ס"ה ע"א) דאמר אביי האי מאן דמסיק כו' רבא אחר גלימא מפקינן מיני' מ"ט כי היכי דלא לימרו גלימא דמכסי וקאי גלימא דרביתא הוא. משמע דרק משום דלא לימרו פליג רבא על אביי. אבל בקנין הרבית ס"ל כי הדדי דאל"כ לימא לי' דמפקינן גלימא משום דלא קני לה כלל. וכבר הקשו כן לרבא דס"ל אי עביד לא מהני ומכש"כ לפי מש"כ התוס' בב"מ (דף ס"א ע"ב) ד"ה רבא דרבא ס"ל דאף ר"ק אינה יוצאה בדיינים. ליכא למימר כן ועי' בספר מחנה אפרים בדיני רבית סימן ב' ומה שכתב עליו בספר שער המלך הל' אישות הל' ט"ז:

ובספר מחנה אפרים שם כתב וז"ל וכי תימא איך אפשר לומר דרבא סבר דלא קנה המעות או החפץ של רבית והא רבא גופי' קאמר בא"נ (דף ס"ה) דהאי מאן דמסיק ד' זוזי דרביתא בחברי' ויהיב לי' גלימא בגווייהו כי מפקינן מיני' גלימא מפקינן מ"ט כי היכי דלא לימרו גלימא דמכסי וקאי גלימא דרבית הוא ע"כ. משמע דמדינא אין צריך להחזיר הרבית עצמו שלקח זולת בדבר מסויים ומשום כי היכי דלא לימרו הא לאו הכי נראה דכל שמחזיר הדמים סגי כמו שדקדק הריטב"א ז"ל יע"ש. נלענ"ד דאין משם ראי' דההיא מיירי במכר לו גלימא משום הד' זוזי דרביתא דהוה מסיק גבי' דדל מהכא זוזי דרביתא. מ"מ המכר קיים כל שמשך המלוה מאחר דהמוכר רוצה למכור ודמי למוכר חפץ לחבירו בר' זוזי שהיה סבור שהיה חייב לו ואישחכח דלא היה חייב לו מידי דהמכר קיים וצריך לתת לו דמיו שהרי בתורת מקח בא לידו ולא בתורת גזל עכ"ל. ולולי דברי קדשו הוה אמינא דזהו פשוט דאם בשעה שמכר חפץ לחבירו בד' זוזי שהיה סבור שהי' חייב לו ולא היה לו זוזי לשלם ומשו"ה מכר לו החפץ. ואח"כ אשתכח דלא היה חייב לו מידי. שהמקח בטל משום דהוה כההיא דאמרי' בכתובות (דף צ"ז ע"א) זבין ולא איצטריכו לי' זוזי הדר זבינא. וגם לפי מה שכתב הרא"ש בתשו' כלל ק"ב סי' ד' דבעל הבית המוכר כליו מחמת דחקו ואין לו מה יאכל אמרי' ג"כ דיקירי עלי' וחשיבי עליו. ולדידי' שוים כל הדמים ואם לא היו נותנים לו בהם אלו הדמים היה מצמצם או לוה מעות ולא היה מוכרן בפחות עכ"ל וכן פסק בשו"ע חו"מ סי' רכ"ז. מ"מ נראה דזהו מן הסתם אבל אם פירש שמוכר החפץ מחמת דאיצטריכו לי' זוזי ואשתכח דלא איצטריך המקח בטל וכן כתב הטור בסי' ר"ז וכן הדין במוכר חפץ לקנוח בדמיון דבר ידוע ולא איצטריכו לי' זוזי אם אמר בשעת המכר שלדעת כן הוא מוכר. המכר בטל וע"ש בב"ח. אך הדרישה והט"ז שם מסיעים דברי הטור לכונה אחרת יע"ש ואכמ"ל בזה:

ובעיקר מה שכתב דההיא מיירי במכר לו גלימא משום הד' זוזי דרביתא. הנה אף שאם באה לידו הגלימא בתורת מקח וכמו כן בסבור שהוא חייב לו ובא החפץ לידו בתורת מקח המקח קיים וצריך הוא אח"כ לשלם דמיו כשאשתכח דאינו חייב לו כלום או דהד' זוזי דרביתא אינון. אבל כשבאה הגלימא לידו בתורת תשלומים על החוב, שסבור שהוא חייב לו ואשתכח דאינו חייב לו כלום נלענ"ד דאז צריך להחזיר לו החפץ ואינו קונה אותו כיון דלאו בתורת מקח באה לידו כ"א בתורת תשלומים על החוב. והא הוה תשלומים בטעות. וכן נמי גבי רבית אם בהרבית אין חיוב והמלוה אינו קונה הרבית. אז אף אם נותן הגלימא בתורת תשלומים ג"כ לא היה קונה אותה. ועיין בבבא מציעא (דף ל"ה ע"א) שאני התם דשומא בטעות הוה דקא הוה כיפי מעיקרא ומש"כ שם בשיטה מקובצת בשם הרמב"ן ז"ל, ואף דהיכי דאגבי' איהו בחובו לא הדרה כמבואר שם. היינו דהא חייב לו בודאי. וכיון דאגבי' איהו הרי גמר ומקני לו. אבל כאן הא אינו חייב לו באמת וא"כ הקנה לו בטעות. ועי' מש"כ בספר נתיבות המשפט סי' ק"ג ס"ק י"ב וז"ל אמנם ודאי נראה דאם היה רוצה הגזלן להחזיר החפץ והיה תובע להנגזל דמים בעד הקרקע שהגבו לו הב"ד ודאי יכול הנגזל לומר בעד החוב הייתי רוצה לקבל. אבל בעד מעות מזומנים אין אני רוצה לקנות עכ"ל. ועי' בספר שו"ת המבי"ט ח"א סי' רע"ג:

והנה בגמ' הא קאמר האי מאן דמסיק ארבעה זוזי דרביתא בחברי' ויהיב לי' גלימא בגוייהו. דהגלימא לא מכר כ"א יהיב לי' הגלימא היינו בתורת תשלומים וכן מבואר מלשון הרמב"ם פ"ח הל' ט"ו מהל' מלוה והטור יור"ד סי' קס"א מי שהיה נושה בחבירו ד' דינרים של רבית ונתן בהם חפץ. היינו שנתן בתורת תשלומים. אבל אם היה נותן לו הגלימא בתורת מכר אף שלא שלם לו בעדה תשלומים אחרים. כ"א ניכה בעבור זה דמי הרבית אפשר דאף לרבא לא מפקינן מיני' גלימא. משום דאז לא יאמרו דהיא גלימא דרביתא. כיון דבתורת מקח באה לידו לא בתורת תשלומים על הרבית ואף דשלם בעדה הרבית. מ"מ עיקר המקח לא בשביל הרבית נעשה. והא דכתבו הפוסקים ע"ז דמשמע דוקא משום דלא לימא. הא לאו הכי המקח קיים. לאו למימרא דמיירי שקבל הגלימא בתורת מכירה. אך כונתם דהתשלומין קיימים משום דרבית קנוים לו למלוה משקבלם:

ואף מדברי רבינו ירוחם שכתב וברבית קצוצה כגון שהלוה לה ד' בה' וקדשה באותו חמישי אינה מקודשת נראה לענ"ד דאפשר לומר דאין ראי' דס"ל דאין המלוה קינה הרבית דיש לומר דבאמת היכי שכבר קבל המצוה אז הוא קונה הרבית אך מש"כ דאינה מקודשת באותו חמישי. היינו משום דאין שם חוב כלל, דהא קודם שנתנה לו הרבית אין לו עליה כלום כיון דאסורה לתת לו הרבית. ועי' בספר עצמות יוסף בקידושין (דף ו') שמסתפק בדעת רבינו ירוחם בזה. והא דפריך שם ועוד היינו מלוה. היינו דאף דנימא דאדם יכול להתחייב עצמו אף במה שאינו חייב וא"כ הוה רבית חוב על הלוה. אף דהתורה אסרה לשלם חוב זה. מ"מ היינו מלוה. ועיין במש"כ במל"מ פרק ח' מהל' מלוה הל' א'. וראיתי בספר אבני מלואים סי' כ"ה ס"ק כ"ב שכתב ג"כ כמו שכתבתי:

וראיתי בשו"ת רעק"א ז"ל סי' פ' שחקר בזה וכתב דתליא במחלוקת הראשונים אם סלוקי בלא זוזי אפוקי הוא או לא יע"ש וכתב עוד דאולי הרבית שבידו שמחויב להחזירו הוה כפרעון על הקרן או דנימא דאפילו לנכות א"י מהיתומים דלא הוה כפרעון על הקרן. כעין שכתב הש"ך בחו"מ סי' ס"ו ס"ק ע"ד להשיג על הראנ"ח יע"ש, ולכאורה הא אף לדעת הש"ך דזה גובה וזה גובה מ"מ הא הוה תפיסה על החוב כמבואר בחו"מ סי' פ"ה סעיף ה'. די"ל דאז הוה תפיסה היכא דמשועבד לו מצד החוב. אבל התם כיון דמחל ממילא שוב אין לו עליו שיעבוד מחובו וממילא אין לו בעד מה לתפוס. וכן הכנ"מ כיון דהמלוה כבר קנה הרבית ואיך לו להלוה עליו שיעבוד חוב מצד הרבית. רק שיש על המלוה חיוב לקיים מצות עשה של וחי אחיך עמך. וע"ז לא שייך תפיסה.

ומביא שם הגאון רעק"א ראי' מהא דכתב הר"ן בתשו' סי' כ"ט דמבואר שם להדיא שהיה המעשה ראובן השכיר לשמעון שדהו בנכייתא. והתנו שראובן יחזור וישכור השדה מן יכין בן שמעון בסך אלף ר"ט. ועשה שטר לשמעון בסך זה לה' שנים ומתו שמעון ובנו יכין ושאול בן יכין גבה האלף ר"ט ופסק דהוה ר"ק. דזהו שהתנה שמעון שיחכור מיכין בנו הוא רק מדין ערב והדין דיוצא בדיינים, ויכול לנכות בעד החוב אלף ר"ט יע"ש. ולכאו' קשה נימא דמה שגבה שאול בן יכין האלף ר"ט היינו בשביל שיעבוד שנשתעבד ראובן ליכין אביו וכשגבאם אביו דמי. דאם היה אביו בחיים וגבה אותם לא היה צריך הוא להחזיר דהא הוא אינו המלוה רק שמעון היה מחויב להחזירם דמה שנתן ליכין עפ"י דבורו הוי כקבלם הוא מדין ערב. א"כ נדון דקבלת שאול הוי כמו יכין בעצמו ואח"כ יגבה הקרן בירושת אביו שמעון כו' אע"כ היכי דעדיין לא גבה הקרן יכול לנכות ואף במשכנתא כההיא עובדא דהר"ן ומש"ה יכול לנכות הקרן לשאול בשביל הר"ק שהיה מוטל על שמעון להחזיר עכ"ל. ולענ"ד אינני מבין הדברים דהא הר"ן ז"ל כתב שם וז"ל שהדבר ברור מכיון שהכרענו שהיא רבית גמורה שמוציאין מידו אפי' קבל ואין צריך לומר שמנכין עכ"ל. ואי היה חושב דבר זה ככל רבית שגבה המלוה אם מנכין מן היורש כשלא קבל עוד הקרן מאי האי שכתב שהיא רבית גמורה שמוציאין מידו אפי' קבל דהא בכה"ג אין מוציאין מידו. ועיקר החידוש הוא מה שמנכין מן הקרן את סכום הרבית שלקח. ומה זה שכתב ואין צריך לומר שמנכין דאדרבה דרק מנכין אם לא קבל עוד הקרן אבל אין מוציאין:

והיה נראה לענ"ד לומר, לולי דבריו הקדושים, דכל רבית שאין היורשים מחויבים להחזיר היינו משום שכבר קנה המלוה את הרבית מקודם והיורשים מיני' קא ירשי. ועלייהו אין חיוב דוחי אחיך עמך. כיון דהם לא קבלו הרבית. וכמו שכתב הרשב"א מפו' בספר תולדות אדם סי' קי"ח. אבל כאן הא יכין ושמעון לא קנו כלל הרבית ושאול בן יכין הוא שקבלם לאחר שכבר ירש את אביו. וגם הקרן הוא שלו ומכיון שהוא קבל הרי הוא הקונה את הרבית עלי' דידי' מוטל העשה של וחי אחיך עמך ומשו"ה מוציאין מידו ומכ"ש שמנכין לו מן הקרן אבל בעלמא כשכבר המלוה קבל את הרבית וקנה מקודם מכיון שאין על היורש עשה של וחי אחיך עמך. אפשר דג"כ אין מנכין מן הקרן:

וראיתי בספר מחנה אפרים הלכות מלוה ולוה דיני רבית סי' ג' שכתב ג"כ דהא תליא באם המלוה זוכה בהרבית בקנין גמור או לא. אלא שכתב שם דמדברי הרשב"א ז"ל שהביא הב"י ז"ל בסי' קע"ז על לוה שקיבל עליו לזון ולפרנס היתומים וכשבא היתום לתבוע את חובו טען הלוה שינכו לו ממזונות. והיתום טוען שלא קבל ממנו דבר שהיתום נאמן ומשמע דדוקא משום שהיתום טוען שלא קבל ממנו דבר. הא אי הוה מודה שנתן לו מזונות הוה מנכה לו ואעפ"י שכבר אכל הרבית ולא אמרי' מה שאכלו היתומים בעודם קטנים לאו כלום הוא וכמו שכתב הרשב"א בתשו' הביאה הב"י בסי' ק"ס כו' אלא אמרינן משעה שלקחו היתומים הרבית גזל הוא בידם ונחשבים בשביל עיקר החוב ואיכא למימר דכה"ג אפילו לדעת הרי"ף ז"ל דס"ל דכל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיני' הוא בכל מיני אבק רבית היינו דוקא באבק רבית כו' אבל ברבית קצוצה דגזל הוה ביד המלוה מה שתפס תפס דאפי' בדיינים מוציאין מידו של מלוה להכי אמרי' דמכי מטא לידו של מלוה מיד יצא זה בשביל חובו. והשתא אתי שפיר דברי הרשב"א במ"ש דמנכים מן היתומים עכ"ל. ודבריו אינם מובנים לענ"ד דהא הרשב"א ז"ל ס"ל דהמלוה קונה הרבית ומחויב להחזיר רק משום עשה דוחי אחיך עמך ומשו"ה אין ב"ד יורדין לנכסיו כמש"כ הנמוקי יוסף ריש איזהו נשך בשמו. ואיך כתב אליבא דהרשב"א דגזל הוה ביד המלוה. ועיין מש"כ הרשב"א ז"ל בספר תולדות אדם סי' קי"ח וז"ל וכ"ש הרבית שאינו גזל גמור שהרי נתן הוא מדעת עכ"ל אלא הנראה לענ"ד בדעת הרשב"א ז"ל שכתב שאין מנכין מפני שהיתום טען שלא קיבל ממנו דבר הא אי הוה מודה שקבל מזונות היה מנכה לו ולא אמרי' מה שאכל בעודו קטן לאו כלום הוא משום דהרשב"א מיירי שם ביתום גדול. וכדמשמע מדבריו שם בתשובה בספר תולדות אדם סי' קע"ד שכתב וז"ל אפשר כי היתום לא רצה לאכול את האסור ו עכ"ל דזה לא שייך בקטן. ובכל התשובה ההיא לא נזכר דמיירי בקטנים יע"ש. ועיין במחנה אפרים שם שבנו ז"ל בהגה' חילק דהיכא דהיתומים בעצמם לקחו הרבית ועשו האיסור מנכה להם. אך היכי דאביהם אכל את הרבית והיתומים לא עשו שום איסור אז אינו מנכה להם מן הקרן ע"ש:

שוב ראיתי בספר שו"ת תפארת צבי חלק יור"ד סי' מ"ח שכתב ג"כ דזה תלוי בהא דאם המלוה קונה הרבית אז אינו יכול לנכות את הרבית מהקרן אצל היורשים ואם אין המלוה קונה את הרבית אז מנכה הרבית מן הקרן אצל היורשים אך לבסוף מסיק וז"ל אולם נראה ברור דאם המלוה בחיים מנכה לו הלוה מה שנתן לו הרבית ואין הדין דזה גובה וזה גובה דהרי באבק רבית מאן דס"ל בגמ' דמנכין מה שאכל פירי ס"ל דלא מנכין משטרא לשטרא.. אבל באותו שטר הוי כמי שפרע על הקרן ולא דהוי כתפיסה דהא באבק רבית אי תפס הלוה מפקינן מיני'. ע"כ חשוב זה כגבוי. א"כ אף מאן דפליג באבק רבית דאינו מחויב להחזיר אבל ברבית קצוצה דמחויב להחזיר חשוב כגבוי לכ"ע א"כ כיון שאלו אביהם קיים לא אמרינן זה גובה וזה גובה אין בידו להוריש זה הממון ליורשים ואף מהיורשים מנכה לעצמו רבית קצוצה דאין יכולים לירש ממון שלא היה אביהם יכול לגבות עכ"ל. הנה התם בב"מ (דף ס"ז ע"א) הא כבר כתב בשיטה מקובצת בשם הריטב"א דכיון דאכל סתם אנן מחשבים כל מאי דאכל מקרנא. מה שאין לומר כן על שטר חב אחר שיש לו דודאי לאו מההוא אכל כו' עכ"ל. אבל כשלקח רבית בודאי לא מכפינן מידי מקרנא יע"ש. וא"כ לפי מה שפסק המחבר דהמלוה קונה הרבית ע"כ ליכא למימר דחשוב כגבוי מדמחויב להחזיר דהא דמחויב להחזיר הוא רק משום עשה דוחי אחיך עמך. והא דאי הוה המלוה קיים לא היה יכול לגבות. אין זה משום דאין הלוה מחוייב לו. דהא מדקונה הרבית שוב הלוה חייב לו הקרן בודאי. אך ב"ד לא מזקיקין לו משום שמחויב לקיים העשה ולהחזיר הרבית להמלוה. אבל מ"מ החוב ק הקרן הוא ברור ויכול להורישו בניו:

והנה בספר מחנה אפרים שם סי' ד' חולק על מהראנ"ח שכתב שאם הלוה שנתן הרבית עדיין נשאר חייב למלוה אינו יכול לחשוב מה בנתן ברבית ולשבע שאינו חייב לו. כיון דאין המלוה חייב להחזיר הרבית אלא משום קיומי מצוה בלחוד. והגאון בעל מחנה אפרים כתב וז"ל ולענ"ד אין נראה כן דהא ודאי אי תפס לוה זוזי ממלוה משום זוזי דרביתא דשקיל מיני' זכה בהו זכיה גמורה כ"ש כשהלוה חייב זוזי למלוה שיכול לתופסם בעדם כו' עכ"ל. ולפ"ז אם הלוה טוען תפסתי החוב בשביל הרבית כבר בחיי אביכם יכול לנכות מהקרן הך הרבית שנתן לאביהם. לפי דעת הגאון בעל מחנה אפרים. אך נראה לענ"ד שזהו דוקא במלוה ע"פ אך במלוה בשטר. הא כבר כתב הש"ך בחו"מ סי' ק"ל דאם יש לשכנגדו שטר על החוב דלא מהני התפיסה ועיין מש"כ בספר נתיבות המשפט בדיני תפיסה כלל י"ד. ומשו"ה אין הלוה יכול לטעון כבר תפסתי החוב בשביל הרבית בחיי אביכם כשיש להם שטר חוב עליו:

ובספר שו"ת מהרשד"ם חלק יור"ד סי' ס"ו כתב בדבר שישראל אחד לוה מתוגר בעד חבירו ברבית ואח"כ מת הראשון והתוגר תבע מבניו החוב והם תבעו מהלוה והלוה טוען שכבר נתתי הרבית ביד אביכם וכבר פרעתי מהרבית שיעור החוב ביד אביכם ואינו רוצה לפרוע עוד. כי יש איסור בדבר, ומסיק שם וז"ל ולדעתי אפי' בישראל היוצא ערב לגוי אע"ג דאסור להיות ערב. מ"מ אם יצא לא יפסיד בשביל שיצא וכ"ש וק"ו בנדון זה וכ"ש וק"ו בן בנו של ק"ו במקום יתומים דמצינו אפי' בר"ק אינם חייבים להחזיר מה שלקח אביהם כו' עכ"ל. משמע מזה שאף בנדון דידי' דרצה לנכות הרבית מהקרן ג"כ איתא הך ק"ו שכתב דביתומים אפי' בר"ק אינם חייבים להחזיר בכה"ג. משמע מדבריו שאין מנכין מהקרן שיעור הרבית שלקח אביהם:

אלא שמשמע אפכא מדברי הרדב"ז בתשו' חלק ה' סימן שני אלפים רמ"ה שכתב בעובדא דידי'. ראובן אמרה לו יוכבד תקבל מנפתלי מאתים סולט' שיש לי אצלו ומהריוח תפרנסני והיתומה בת בני ואח"כ מתה יוכבד ותבעו ב"ד המאתים סולט' מראובן והשיב שרוצה לנכות הפרנסה שנתן ליוכבד וכתב ע"ז שתנאי זה באיסור התנה שהפרנסה שהיא יתירה על הריוח היא רבית ופסק לנכות הפרנסה מן הקרן ע"ש מבואר שס"ל שמנכין אף מהיתומה הרבית שקבלה הזקנה, והנה מלשונו שם משמע שאף אבק רבית יכול לנכות מהקרן שכתב וז"ל ואפילו אם תרצה לומר שהוא אבק רבית מי התירו לאלמנה ואם אתה כופה את ראובן לתת המאתים משלם נמצא אתה מוציא מלוה למלוה עכ"ל ואפשר שס"ל שגם בכה"ג סלוקי בלא זוזי לאו אפוקי הוא כשיטת רבים מהראשונים:

מכל זה יראה כת"ר שדבר זה במחלוקת שנוי ע"כ יותר טוב לפשר אם אפשר. אך כ"ז אם ידוע בודאי שאביהם לקח רבית, אך אם אין ידוע בעדים שלקח רבית באיסור כיון דאז הוה מצי איהו למטען שלקחו בצד היתר והיה נאמן בלא שבועה כמבואר בתשו' הרא"ש כלל ק"ח סי' ט' ועי' מה שכתב רבינו ירוחם במשרים נתיב ח' סוף חלק ו' מש"כ בשם רבינו מאיר ז"ל. וכן פסק המחבר ביור"ד סי' קס"ח סעי' כ"ה. א"כ טענינן ליתמי כל מה דמצי אבוהון למטען. ולכ"ע אין מנכין מהקרן:

ידידו דו"ש חיים פישל עפשטיין החופ"ק סייני יצ"ו

תוכן העניינים

תשובה שלמה - א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה