אור ברסלב
תשובה שלמה - א חלק אורח חיים › סימן ז

תשובה שלמה - א· רבי חיים פישל אפשטיין

חלק אורח חיים · סימן ז

סימן ו

שאלה בחולה שאין בו סכנה והוצרך לאכול פירות לרפואתו ולא נמצא רק מאלה שנשרו בשבת אם מותר להאכיל אותן לו:

תשובה. הנה בפרק ה' הל' ו' מהל' יסודי התורה כתב המשנה למלך אהא דכתב הרדב"ז דכל איסורין דרבנן שרי לחולה שאין בו סכנה דאשתמיט מיני' תשו' הרשב"א שהביא הב"י ביור"ד סימן קכ"ג שכתב ולא מצאתי היתר לאכילה ושתיה אפילו באיסורים דרבנן בחולה שאין בו סכנה אלא בבישולי עכו"ם בלבד וכ"כ בתשו' להרמב"ן סימן קכ"ז יע"ש עכ"ל. והנה מש"כ שכן הוא בתשו' הרמב"ן. באמת איתא כן בתשובות המיוחסות להרמב"ן ז"ל. וכבר ידוע שהם תשו' הרשב"א ז"ל והדבר מבואר ג"כ בר"ן ע"ז פרק אין מעמידין ד"ה בכל מתרפאין. שכתב וז"ל ומיהו לענין אכילה אין לנו דאפשר שעשאום כשל תורה שלא להתרפאות מהם שלא במקום סכנה עכ"ל. ועי' ביור"ד סי' קנ"ד, ובש"ך יור"ד סימן פ"א ס"ק כ"א שכתב ג"כ גבי תינוק שפירש מלינק דאם הוא חולה שאין בו סכנה אסור להחזירו אעפ"י שאין בו אלא איסור דרבנן עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה עלה דכתב הט"ז ביור"ד סימן פ"ז ס"ק ה' וז"ל אבל במקום צורך לרפואה אף שאין סכנה בדבר יש להתיר בישול בחלב במה שאין האיסור אכילה אלא מדרבנן. עכ"ל. ואפשר לומר דאין כונתו להתיר האכילה בחולה שאין בו סכנה כ"א להתיר הבישול וכגון שהרפואה היא להניח על גבי מכתו ואינו צריך לאכול האיסור דרבנן, ובאו"ח סי' שכ"ח במגן אברהם ס"ק ט' הביא דרמ"א בתשו' מתיר לשתות סתם יינם אפי' לחולה שאין בו סכנה אך הרמ"א שם בתשו' סי' קכ"ד מתיר רק לשתות סתם יינם משום דעכו"ם בזה"ז לאו עובדי ע"ז הם אבל בשאר איסור דרבנן לא קאמר:

והנה כ"ז הוא באיסור אכילה מדרבנן אבל בדבר שהוא אסור משום מוקצה הא גוף הדבר אין בו איסור אכילה וכבר נשאל על זה הגאון רבינו עקיבא איגר ז"ל בתשו' סי' ה' דאפשר דהוה כשאר איסור דרבנן דמותר בחולה שאין בו סכנה. כיון דהמאכל מצד עצמו אין בו איסור אלא דיומא גרים. והנה כעין זה כתבו התוס' בחולין (דף ה' ע"ב) ד"ה צדיקים ובשבת (דף י"ב) ועוד בהרבה מקומות דהא דגנאי הוא שהצדיק אוכל דבר איסור אין בכלל זה אכילת היתר בזמן איסור. וכן כתב הרשב"א בחי' ליבמות (דף קי"ד) דהא דמערבין לגדול ביוה"כ דהתם הוא גופיה חזיא אפי' לגדולים אלא דאיסורא דיומא גרים ליה. וכיון דאין איסורו מצד עצמו של עירוב וחזי נמי השתא לקטנים מיהא מערבין בו אפילו לגדול עכ"ל. וא"כ ה"נ כיון דהמאכל בעצמו אין בו איסור רק דהמוקצה גרים איסורו אפשר דאין זה בכלל אכילת איסור ודמי לבישול עכו"ם דשרי לחולה שאין בו סכנה

והנה בשו"ת רעק"א שם כתב וז"ל ולכאורה נראה להביא ראי' מסוגיא דכתובות (דף ס' ע"א) תניא ר' מרינוס אומר גונח יונק חלב בשבת מ"ט מפרק כלאחר יד הוא ובמקום צערא לא גזרו בי' רבנן. ולכאורה יש לי לדון שהחלב זו שינק ומצץ בפיו משדי הבהמה אם יפלטן אסורים משום מוקצה כיון דהבהמה בשבת יש בה משום מוקצה מחמת איסור, ה"נ החלב שיצא ממנה ושוב סתר זה דכיון דקיי"ל כר"ש בלא דחייה בידים והשוחט לחולה שנחלה בשבת קיי"ל דמותר לבריא באומצא א"כ החלב אין בו משום מוקצה. ואח"כ כתב וז"ל אמנם נראה לכאו' דהחלב מ"מ אסור. דהרי במשקין שיצאו מעצמן בזיתים וענבים שעומדין למשקין לכ"ע אסורי משום שמא יסחוט א"כ לכאו' גם החלב שזב מעצמו אסור מחשש שמא יחלב וכיון שכן קמה ראייתי הנ"ל. כיון דחזינן דהגונח שרי לשתות החלב אף דאסור משום משקין שזבו מוכח דכה"ג אינו בכלל אסורי אכילה מדבריהם עכ"ל:

ולענ"ד נראה לכאו' דאכתי לא נאסר החלב משום משקין שזבו דעדיין לא היה עלי' שם חלב דכיון דיונק, תיכף כשבא החלב לפיו הוה כבלוע ולא היה עלי' שם חלב מעולם וליכא לאסור משום טעמא דמשקין שזבו. ואף דאמרי' ביבמות (דף קי"ד ע"א) ובכתובות (דף ס') דיונק הוה מפרק כלאחר יד. א"כ נחשב החלב כמשקין גם ביונק אפשר לומר דאף דכשיונק ע"כ מחשבתו הוא להוציא החלב ומשו"ה הוה מפרק. אבל מ"מ אין החלב נחשב למשקין דכיון דתיכף הוא בלוע בפיו תו לא נחשב משקה. דמפרק הוא מה שמוציא מהדבר שהוא מחובר והא מוציא הוא מהמחובר, ואף דמה שמוציא לא הוה משקין מ"מ הוא מפרק דהא כונתו לפרק והחלב אינו הולך לאיבוד. רק דדין משקה אין עלי' כיון דתיכף הוא בלוע בפיו. וראי' לזה נראה לענ"ד דהנה בירושלמי תרומות פרק ח' הלכה א' אהא דכולן שהיה תרומה לתוך פיהם בשעה שנודע להם שאסורים לאכול בתרומה דס"ל לר' אליעזר דיבלעו קאמר התם תני ר' נתן אומר לא שהיה ר"א אומר משום שהתחיל בו בהיתר. אלא שהיה ר' אליעזר אומר הלעוס כבלוע. וא"כ ה"נ הוה כבלוע ולא היה עליו שם חלב מעולם דתיכף כשיוצא מדדי הבהמה נעשה כבלוע. ואין לומר דזהו דוקא בלעוס אבל הכא לא הוה לעוס. דבמשקין לא שייך לעוס והוה ג"כ כלעוס והוה בלוע. ואין לומר דהא ר' יהושע פליג התם על ר' אליעזר וס"ל דיפלוט וא"כ לדידי' לית לי' הלעוס כבלוע ואנן קיי"ל כר' יהושע. הא לאו דיחוי הוא דע"כ גם ר' יהושע אית לי' הלעוס כבלוע. דאלת"ה תקשה הלכתא אהלכת' דאנן קיי"ל כר' יהושע. והא קיי"ל נמי כר' יוחנן דס"ל בחולין (דף ק"ג ע"ב). דכזית שאמרו אף עם בין החנכיים. דמחשב כמו שאכל כזית שלם, והיינו ע"כ משום דהוה כבלוע. אלא היינו טעמא דר' יהושע דס"ל שיפלוט משום דאף דהו"ל כבלוע. מ"מ בלוע ממש לא הוה ולא נהנה עוד במעיו. ולכן יפלוט כדי שלא יהנה במעיו:.

ובזה ניחא נמי מה שכתב שם הגאון רעק"א להקשות מהא דמבואר ברמ"א סימן שכ"א ס"א מותר למצוץ מן הענבים המשקין שבהם וא"כ קשה דמה בכך דאין דרך פירוק בכך הא מ"מ אחר שמצץ כשהמשקים בפיו ליתסרו משום משקין שזבו עכ"ל ולפי מש"כ זה ניחא דה"נ לא נעשו משקים מעולם כיון שמצץ אותם:

תיכף כשבאים בפיו נחשבים כבלועים:

ולכאורה תקשה מהך דשבת (דף ק"ב ע"א) דאם מכוין להוציא בפיו אוכלין מחשבתו משויא לי' מקום וחייב ומשמע דאינו כבלוע. אמנם משם משמע אדרבה ראי' להיפך דכיון דבפה הדרך להוציא אוכלין. וכמו שכתבו התוספות בשבת (דף צ"ב ע"א) ד"ה המוציא ואעפ"כ צריך לחשוב להוציא האוכל בפיו ורק אז חייב דאז אחשביה. אלא דהרמב"ם בפרק י"ג הל' ג' מהל' שבת כתב היה אוכל ויוצא מרשות לרשות וחישב להוציא האוכל שבפיו מרשות לרשות חייב מפני שמחשבתו משימה פיו מקום ד' אעפ"י שלא הוציא כדרך המוציאין עכ"ד משמע דמפני שאין פיו מקום ד' צריך לאחשבי'. אלא די"ל דמשום האי טעמא נמי צריך לאחשבי', אבל ה"נ דמחשב כבלוע. ועוד הא קאמר התם אמר רבה זרק ונחה בפי הכלב או בפי הכבשן חייב והאנן תנן קלטה אחר או קלטה הכלב או שנשרפה פטור התם דלא מכוין הכא דקא מכוין א"כ חזינן דבפי הכלב דמיא לנשרפה ואפ"ה כיון דקא מכוין אחשבי' הכ"נ נחשב לבלוע אך כיון דמכוין אחשבי':

ועוד נ"ל להביא ראי' דמה שבפה לא נחשב כלל למשקין מהך דכתב המרדכי סוף חולין שהקשה רבינו משולם עלה ההיא דאר"י דש"ז של זב דמטמא במשא לפי שא"א בלא צחצוחי זיבה. וכה"ג אמרי' דיבמה שרקקה דם דחליצתה כשרה לפי שא"א בלא צחצוחי רוק דהא קיי"ל דדם מבטל רוק וא"כ הכא נמי נימא הכי. ותירץ דכל דבר שתחילת ביאתו לעולם הוא מעורב לא שייך בי' ביטול עכ"ד. והנה ביבמות (דף ק"ה ע"א) אמרינן דרק במוצצת אמרי' דא"א בלא צחצוחי רוק אבל בשותת אפשר לדם בלא רוק. והשתא אי נימא דגם בפה חשיב משקה א"כ אם פיה מלא דם ומוצצת ורוקקת דהרוק בא אח"כ ומתחיל' היה רק דם בפיה וא"כ ליבטל הרוק בהדם דהא לא היתה תחילת ביאתו בעולם כשהוא מעורב, דהא הדם בא מתחילה ואח"כ הרוק, או דבעודן בפה לא נחשב כלל לא לדם ולא לרוק ותחילת ביאתן בעולם נחשב משעה שיצאו מהפה ואז הם מעורבים, ולכאורה יש לדחות דאפשר לומר דאם מתחילה היה הדם ואח"כ מצצה ובא הרוק בטיל, וכן מורה לכאורה לשון הרמב"ם בפרק ד' מהל' יבום רקקה דם או שהיה שותת מפיה אינו כלום ואם מצצה ורקקה כשרה שא"א לדם שנמצץ בלא צחצוחי רוק עכ"ל. מדקאמר שא"א לדם שנמצץ כו' משמע שגם הדם מצצה יחד עם הרוק אבל כל שהדם היה מקודם אפשר דאינו מועיל. אלא דזה אינו. דמדכתב הרמב"ם רקקה דהוה כשותת, וגם הרשב"א בחידושיו ליבמות (דף ק"ה) כתב דאם רקקה ואינה שותת ולא מוצצת דאפשר לה שתרוק דם בלא רוק. דא"כ עדיפא מזו הוה להו להשמיענו דגם במוצצת אינה כשרה רק במוצצת בפה ריק שלא היה בו דם מתחילה ומוצצת ביחד הדם והרוק. אבל כשהדם היה מתחילה בהפה ואח"כ מצצה הרוק דלא מהני. א"ו דאף זה מהני. והרמב"ם שכתב שא"א לדם שנמצץ. היינו כיון דאנן לא קחזינן רוק, רק דידעינן שמצצה וקחזינן שדם מצצה כתב שא"א לדם שנמצץ בלא צחצוחי רוק. אבל לא להוציא מזה אם היה דם מקודם בפה בטרם שמצצה ואח"כ מצצה, ואין לומר דזה אינם צריכים להשמיענו כיון דמדין ביטול נגעו בה וכאן מיירי רק מדיני רוק ודם אבל לא מדיני ביטול ובאמת כל היכי דמקודם היה הדם בטל הרוק בהדם. א"א לומר כן דכל כה"ג היה להפוסקים להודיענו דכל עיקרה של הא דכתב המרדכי דדבר שמתחילת ברייתו היה מעורב לא בטל חידוש הוא ולא היה להפוסקים לשתוק דאם היה הדם מקודם בפה לא. אף כשמוצצת אח"כ. א"ו דמהני כה"ג וש"מ דבעודן בפה לא נקרא עלייהו שם דם ורוק רק כשיצאו מהפה. וכה"ג בהחלב כיון שלא היה מעולם חוץ לפיו לא חל עלי' שם משקה מעולם. ויש לדחות דאם מוצצת רוק אפשר דיחד עם הרוק מצצה גם דם. ואף דגם מתחילה היה דם בפיה מ"מ הא הרוק בא ג"כ עם דם והרי הוא מתחילת ביאתו בעולם הוא מעורב עם דם:

אלא מה שעומד כנגדי לכאורה הא דאפליגו אביי ורבא בנדה (דף מ"ב ע"ב) אי מקום נבלת עוף טהור בלוע הוה או בית הסתרים הוה דס"ל לרבא דבית הסתרים הוה. וכן פסק הרמב"ם בפרק א' מהל' אבות הטומאה, אלא דבאמת אין כאן קושיא דבטומאה הוה גזרת הכתוב כמבואר בחולין (דף ע"א ע"ב) דאף דנבלה בלועה חזי לגר שלא בפניו. מ"מ גזרת הכתוב דלא מטמאה אף דחזי' לאכילה. והכא כיון דלא חזי' תו אינה נקראת משקה ואין בה משום משקין שזבו. וכמבואר בכתובות (דף ל' ע"ב) רב פפא אמר כגון שתחב לו חבירו משקין של תרומה לתוך פיו ופי' רש"י משקין של תרומה כו' אלא מכיון שתחבה לתוך פיו אימאס לה ולא מצית לאיחיובי משום גזילה דהא לא חזיא למידי כו' עכ"ל. וא"כ כיון דשוב לא חזיא למידי אין עלה תורת משקין וכמבואר בשבת (ד' קמ"ה ע"א) דבמשקה ההולך לאיבוד הוה פלוגתא בין ת"ק ור"י, והרמב"ם פסק כת"ק בפרק י"א הל' י"ג מהל' טומאת אוכלין דמשקה ההולך לאיבוד לאו משקה היא. וא"כ הכא נמי אין שם משקה על החלב כיון דכשהוא בפה לא חזיא למידי:

ונראה עוד שדבר זה במחלוקת שנויה באו"ח סימן ש"כ סעי' א' ברמ"א שכתב וז"ל וכל זה דוקא לסחוט אסור. אבל מותר למצוץ בפיו מן הענבים המשקה שבהן וכל שכן בשאר דברים. ויש אוסרים למצוץ בפה מענבים וכיוצא בהם. ונ"ל דהשבולי לקט שמקיל כאן לשיטתו אזיל שמתיר לאשה לקלח מהחלב בפי התינוק ועי' בסימן שכ"ח סעי' ל"ה ותמהו בזה האחרונים. ולשיטתו ניחא כיון דבפה אין שם משקה על החלב לכן מותר. כן היה נראה לומר לכאורה. אך כד מעיינת בה ליכא למימר כן דהנה הרי"ף ז"ל בפרק חבית סי' תקמ"ג כתב לחלק בין יונק מן הבהמה לחולב לתוך הקדרה וז"ל שהיונק מן הבהמה הוא חמור מן החולב לתוך הקדרה ואעפ"י שהוא מפרק כלאחר יד שהיונק בפיו כסוחט משקה הוא והחולב לתוך הקדרה כמברר אוכל הוא ולפיכך מותר עכ"ל. וזהו דלא כמו דכתיבנא דמה שבפיו לא חשיב משקה והא הרי"ף ז"ל כתב מפורש דהוה כסוחט משקה:

ולכאורה יש להבין בדברי הרי"ף ז"ל דהא המשקה שבפה שוב לא חזיא לכלום ונחשב כהולך לאיבוד, ומאי טעמא הוה כסוחט משקה. ומאי שנא בחולב לתוך האוכל דהוה אוכל ולא משקה. אשר על כן נראה לענ"ד דבאמת אף ביונק אסור משום סחיטה כיון דכשהוא רוצה לעשות המלאכה ע"כ כונתו משום המשקה וא"כ רוצה הוא לסחוט המשקה. וא"כ גוף המלאכה אסור משום סחיטה, דכונתו לסחוט המשקה ונהנה הוא בסחיטה זאת. אבל שיהא החלב אסור כשיונק זה לא שמענו. מפני שהחלב תיכף כשיוצא מדדי הבהמה כבר הוא בפה ולא חזיא לכלום ואינו משקה. וא"כ שפיר כתב הרי"ף שהיונק בפיו כסוחט משקה. היינו שכונתו לסחוט המשקה להנאתו. וא"כ גוף מלאכתו לכך אבל מ"מ אין זה שייך לאסור החלב. דהחלב אין בו איסור מפני משקין שזבו כיון דתיכף כשבאין בפה לא חזיא לכלום ואינן משקה ולכן אין בהם איסור.

ואשר קשה לי דהתוס' ביבמות (דף קי"ד ע"א) ד"ה שבת בסוה"ד כתבו ואיכא דמפרש דהכא בצער של הבהמה איירי שמתקשה לה חלב בדדיה וקשה לר"י דלמה היו יונקים והלא היו יכולים לחלוב לתוך הקדירה ומיהו לפי' ר"ת לא קשה דמסתמא כיון שהיו רעבים לא היה להם שום מאכל בקדירה עכ"ל וכתב עלה הגאון מהר"ם לובלין ז"ל והלא היו יכולים לחלוב לתוך הקדירה פי' שיש בו אוכל ואין כאן אוכל איסור עכ"ל. דמשמע מלשונו דהשתא שיונקים הרי הם אוכלים איסור דהחלב אסור משום משקין שזבו, ולפי מה שכתבתי לעיל גם ביונק אינו אוכל איסור. דאף דהמלאכה אית בה איסור סחיטה כיון שמלאכתו וכונתו לכך שמכוין להוציא החלב להנאתו מ"מ תיכף כשיונק והחלב בא לתוך פיו נמאס ואינו ראוי לכלום ואינו עוד משקה. ולולי דבריו הייתי מפרש בדברי התוס' שכתבו וקשה לר"י דלמה היו יונקים פי' דאיכא מלאכה ואף שהוא מפרק כלאחר יחד. מ"מ הוא כסוחט משקה דהא כונתו לכך, מה שאין כן בחולב לתוך הקדרה דמברר אוכל הוא וכמש"כ הרי"ף ז"ל:

אלא דאכתי שפיר הוכיח הגאון רעק"א דבמוקצה מותר לחולה שאין בו סכנה. דהר"ן ז"ל בשבת פרק חבית הקשה וז"ל ואי קשיא היכא שרינן למיעבד הכי איהו גופיה אע"ג דליכא סכנה ואמאי לא אמרי' שיעשה ע"י נכרי כדקיי"ל כל דבר שאין בו סכנה אומר לנכרי ועושה, י"ל דהכא אי אפשר על ידי נכרי דרפואתו היא כשהיא רותח עכ"ל ולפי זה מדהקשה שיעשה ע"י נכרי והא נכרי כשיחלב בכלי יהי' משקים ובזה יהיה אסור משום משקים, שזבו. א"כ ש"מ דאף בכה"ג מותר לחולה שאין בו סכנה. אכן כבר כתב הגאון הנ"ל דלשיטת הר"ן דחולה אסור לאכול אסורי אכילה שנאסרו מחמת יומא דשבתא, לא קשה מההיא דגונח יונק דקיי"ל דאתי כרבנן דאין דישה אלא בגידולי קרקע. וממילא יש לומר דהחלב מותר ואין בו דין משקין שזבו, רק לשיטת הרמב"ם. ולהרמב"ם אפשר לומר כמו שכתבתי לעיל דלא היה עליו שם משקה מעולם. אך דבאמת דחה גם הגאון הנ"ל ראי' זו:

אברא דבעצם איסור דרבנן אי מותר לחולה שאין בו סכנה היא מחלוקת ישנה כמו שכתב הרב המגיד בפרק ה' הל' ו' מהל' יסודי התורה שאיסור דרבנן יש מתירין אף כדרך הנאתן כמו איסור דאורייתא דגם כן אסור שלא כדרך הנאתן מדרבנן ואפילו הכי מותר לחולה שאין בו סכנה. ויש אוסרין באיסור דרבנן בדרך הנאתן, והנה ראיתי להגאון רעק"א בתשו' סימן נ"ה שכתב וז"ל ולא עוד אלא שנראה לי ראי' ברורה מהירושלמי הובא בהרא"ש פרק ה' דכתובות סי' י"ח בתינוק יונק עד כ"ד חודש פירש לאחר כ"ד חדש וחזר כיונק שקץ. ר' אבוה בריה דריב"ל כל ג' ימים במה דברים אמורים שפירש מתוך בוריו אבל פירש מתוך חולי מחזירים אותו כשאינה של סכנה אבל של סכנה מחזירים אותו עכ"ל והובא כן לפסק הלכה ביור"ד סימן פ"א. הרי אף דהתם הוי רק איסור דרבנן מ"מ בעי' דוקא יש בו סכנה עכ"ל הגאון הנ"ל. ולענ"ד קשה דלפי מה שכתב הרשב"א בחי' ליבמות (דף קי"ד) והר"ן ריש פרק יוה"כ דאיסור דרבנן מותר ליתן לקטן בידים. אם כן תקשה אמאי בשאין בו סכנה אסור להחזירו ועוד על גוף הדבר תקשה דמאי משמיענו דשל סכנה מחזירים אותו אטו עד השתא לא ידעינן דהיכי דיש סכנה דמותר להאכילו אף איסור דאורייתא. ואף בגדול מותר להאכילו כל איסורין. ועי' מה שכתב בספר מראה הפנים על הירושלמי שם. ועוד הלשון של הירושלמי אינו מדוקדק. דכך איתא בפרק ה' הלכה ו' דכתובות במה דברים אמורים בזמן שפירש מתוך בוריו אבל אם פירש מתוך חוליו מחזירין אותו מיד בשאינו של סכנה אבל אם הוה של סכנה אפי' לאתר כמה ימים מחזירין אותו דלכאו' מה זו דקאמר בשאינו של סכנה כו' אם היה של סכנה דהאי של מיותר הוא. דהכי הול"ל אם היתה סכנה מחזירין אותו. וגם האי דקאמר אם פירש מתוך חליו מחזירין אותו מיד האי מיד אין לו ביאור:

לכן לולי דמסתפינא מרבותינו שלא פירשו כן כי אז הוה אמינא דהכי פי' הירושלמי. במה דברים אמורים שפירש מתוך בוריו. היינו אם היה ילד בריא ופירש ולא ינק שלשה ימים אז אין מחזירין אותו כיון דלא מחמת מחלה פירש מלינק. אבל אם פירש מתוך חוליו. היינו שהיה תולה ולכן לא ינק מחמת מחלתו אז מחזירין אותו מיד היינו תיכף כשהבריא. אבל אם אתר כך כשהבריא לא ינק שלשה ימים שוב אינו יונק. ואף שתחילת מה שפירש היה מחמת חולי. מכל מקום כיון שחולי זה לא היה בו סכנה אם כן תיכף כשהבריא ליכא חששא שיחזור לחליו. וכיון כשהבריא גם כן לא ינק שלשה ימים אז אין מחזירין אותו. אבל אם היה חולה זמן מרובה ולא ינק לא אכפת לן. כי אם תיכף כשהבריא מחזירין אותו במה דברים אמורים. שמחזירין אותו מיד כשהבריא בשאינו של סכנה. היינו האי חולי שפירש מחמתו מלינק הוא חולי שאין בו סכנה אז מחזירין אותו מיד דוקא. אבל אם היה של סכנה. היינו שאותו חולי שפירש מחמתו מלינק היה חולי שיש בו סכנה אז אפילו לאחר כמה ימים מחזירין אותו לינק היינו לאחר שהבריא ולא ינק אפילו כמה ימים מחזירין אותו לינק. ואף שאחר כך כשהבריא לא ינק יותר משלשה ימים. מכל מקום כיון שתחילת מה שפירש מלינק היה מתוך חולי שיש בו סכנה אף שהבריא יש חשש כשלא יתנו לו לינק יחזור לחוליו. ודבר זה ידוע שחולי שיש בו סכנה צריך שמירה יותר שלא יחזור לחליו. דאם יחזור לחליו אז הסכנה יותר מרובה מכפי מה שהיתה מקודם. וכמו דאמרי' בע"ז (דף כ"ט ע"א) שלשה דברים מחזירים את החולה לחליו וחליו קשה. והיינו שפעם השנה קשה יותר מפעם הראשונה. וכיון שכן יש לחוש שיחזור לחליו. ולכן אף כשהבריא ולא ינק אף לאחר כמה ימים מחזירין אותו לינק. כן היה נראה לענ"ד לפרש הך ירושלמי אליבייהו דהר"ן והרשב"א ז"ל:

ובעצם הדבר מה דשאילנא נ"ל ראיה ממה שמבואר בשבת (דף ק"מ ע"א) אמר להו רב חייא בר אבין בדידי הוה עובדא כו' ואמר הכי קאמר רב שורה בצונן ומניח בחמה כמאן דשרי אפילו למאן דאסר ה"מ היכא דלא אישתי כלל אבל הכא כיון דאשתי חמשא ומעלי שבתא אי לא שתי בשבת מסתכן. והנה אי שרה בשבת בודאי אסור לשתות עיין מה שכתב בס' אלי' רבה באו"ח סי' שכ"ט ס"ק כ"ה דלשיטת הלבוש אף ששרה מאתמול אסור לשתות. ואם שרה בשבת לכ"ט אסור לשתות. והנה הך אי לא שתי בשבת מסתכן מבואר בדברי הרשב"א בתידושיו לכתובות (דף ס') דלא סכנה ממש היא דא"ה לא הוי אמר שורה בצונן. וכ"כ הר"ן בחי' לשבת (דף ק"מ) בשם יש מפרשים דמסתכן דהכא לא דווקא אלא מצטער מחמת חליו עכ"ל. א"כ שמעינן מינה דאם בעצמותו אין בו איסור רק דאסור משום שבת בכה"ג מותר לחולה שאין בו סכנה:

תוכן העניינים

תשובה שלמה - א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה