אור ברסלב
תשובה שלמה - א חלק אורח חיים › סימן א

תשובה שלמה - א· רבי חיים פישל אפשטיין

חלק אורח חיים · סימן א

חלק אורח חיים

בע"ה יום ב' אדר"ח מרחשון תרס"ד לפ"ק. למע"כ הרב הגאון כו' כש"ת מוחר"ר חיים הלוי שליט"א אבד"ק יאנאווא בעהמ"ח ספר אורח לחיים:

מה שחקר כת"ר אם מותר לשנות תפילין של ראש לשל יד אם כבר לבש אדם אחר, וכתב כת"ר שאסור לשנות מפני שכבר לבש אדם, ואף שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו מ"מ הא מבואר בסי' י"ד שרשאי ליקח תפילין של חברו בלא רשותו משום דניחא לי' לאינש למיעבד מצוה בממוני', והביא ראיה מהך דע"ז (דף נ"ג ע"ב) דלהכי אמר רחמנא ואשריהם תשרפון אע"ג דארץ ישראל מוחזקת לנו מאבותינו ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו משום דכי פלחו לעגל גלו אדעתייהו דניחא להו, הרי דנאסר בע"ז בגילוי דעת דניחא כו' וכאן דאמרינן ניחא ליה לאינש כו' הוי כגילוי דעת עכ"ל, גם אנכי ת"ל כוונתי לדעתו בזה, ובעניי הוספתי להביא ראי' מהך דקידושין (דף נ"ב) וב"מ (דף כ"ב) כיצד אמרו תורם שלא מדעת תרומתו תרומה הרי שירד לתוך שדה חבירו וליקט ותרם שלא ברשות כו' ואם לא תרומתו תרומה כיצד כו', והרמב"ם בפ"ד מהל' תרומות לא מוקי לה בדשויא שליח, והא התורם שאינו שלו שלא ברשות אין תרומתו תרומה ומ"מ אם גלי אדעתי' דניחא לי' תרומתו תרומה ודומיא דהכי נמי דניחא לי' נתקדש השל ראש, רק דשם גבי תרומה מסתמא אמרי' דלא ניחא לי' ולכך צריך גילוי דעת וכאן מסתמא ניחא לי' לאינש למיעבד מצוה בממוני' ולכן אין צריך גילוי דעת:

איברא דבירושלמי תרומות פרק א' הלכה א' איתא דמכאן ולהבא תרומתו תרומה ולא למפרע, ועי' בשיטה מקובצת ב"מ (דף כ"ב) כתב בשם הריטב"א ז"ל ואע"ג דהא אוקימנא לעיל שאני התם דשויה שליח ה"מ לדון על תרומה דלמפרע אבל להבא אפי' בדלא שויה שליח סגי עכ"ל ולפ"ז אפשר לומר דאין התורם עושה התרומה משום ניחותא דידי', אלא הוא עצמו עושה התרומה בגילוי דעת דידי', וכמו דאמרי' בעירובין (דף ל"ז ע"ב) דאם היו לפניו שתי רימונים של טבל ואמר אם ירדו גשמים היום יהא זה תרומה על זה דמהני ואף דבשעת הורדת הגשמים אינו מפריש כלל, אלא דבגילוי דעת דידי' הוה תרומה, דתרומה נטלת במחשבה וכיון שהוא מתרצה א"כ בריצוי דידי' הוה תרומה ולא משום הפרשתו של זה ומשום ניחותא דבעה"ב:

אלא דלפ"ז אף אם עושה שליח לעכו"ם ולקטן להפריש א"כ משום ריצוי דידי' היה צריך להיות תרומה דהא מצוה להם שיפרשו והוא מתרצה בהפרשתם ותרומה נטלת במחשבה וכיון דיש ריצוי דידי', מ"ט גמרי' מינה דמה אתם בני ברית ובר דעת אף שלוחכם בני ברית ובר דעת, והא בתרומה צריך להיות תרומה אף בקטן ועכו"ם כשעושה אותם שלית להפריש משום ריצוי דידי', ועיין במעילה (דף כ"א ע"א):

אמנם אין כאן התחלת תמוה, דנהי דתרומה נטלת במחשבה אך זהו כשמחשב שהפירות הללו יהיו תרומה ומיחד הפירות לתרומה, אבל אם עשה הקטן לשליח נהי דמתרצה שיפריש ותהיה תרומה אך הוא לא יחד הפירות האלה לשם תרומה ורק הקטן הוא שיחדם לתרומה והוא אינו בר דעת להפריש וליחד, אלא היכא דאם היה בא לאחר הפרשת הקטן והוה ידעינן שהתרצה דהפירות הללו יהיו תרומה בודאי היה מועיל, ומצאתי בנתיבות המשפט בסי' קפ"ב ס"ק ב' שכתב ג"כ כזה, אך זהו הכלל בכל דברים שבלב שאין צריכים לסתור מה שבפה, אך אם דברים שבלב סותרים מה שבפה אינם דברים כמבואר בדוכתי טובא, ואף אי ידעינן בודאי שמחשב בלבו היפך מה שמוציא בפיו אינם כלום כמש"כ המל"מ בפרק ד' הל' ו' מהל' שקלים, ולפ"ז כשבא הבעה"ב ואמר כלך אצל יפות אף אם נאמר כשבא וראה הפירות שהפריש הוא ויחדם לתרומה התרצה שתהיה תרומה, הא הוא קאמר כלך אצל יפות, א"כ מפרש בפיו שרוצה שהיפות תהיינה תרומה ואם כן סותר הוא זה שמתרצה בלבו שאותן פירות שהפריש יהיו תרומה אף אם בודאי מתרצה. ולפ"ז א"א לומר דהבע"ב הוא שעושה התרומה, אלא האי דמפריש דכיון דהבע"ב מגלה דעתו שניחא לי' במה שמפריש תרומה מתבואה דידי', א"כ בניחותא דידי' הוא שלוחו והפרשתו הויא הפרשה מעליא. וטעם הירו' נלענ"ד משום דהתם מסתמא לא ניחא לי' וצריך גילוי דעת דניחא לי' ולכן הויא תרומה משעה שגלה דעתי', והנה בכסף משנה בפ"ד מהל' תרומות כתב דלמפרע הויא תרומה ולטעמו נ"ל דכיון דגלה דעתו דהוא ניחא לי' שיתרמו מתבואה דידי' א"כ מסתמא היה ניחא לי' גם אז כשתרם, ולפ"ז בודאי התורם עושה התרומה אם ניחא לי' לבעה"ב:

אלא דכת"ר כתב דיש לדחות משום דרבא ס"ל דבהזמנה לא מתסר יליף משמשין ממשמשין והך דאשיריהם תשרפון היינו ע"ז עצמה עכ"ד כת"ר, והא כתב הר"ן בהלכות בסוכה פרק לולב הגזול בשם הראב"ד דהתם באשירה משמשין עסקינן ודומיא דהתם דבאשירה של כותי דמיירי במשמשין אשירה דמשה נמי מיירי במשמשין. רק דגם הע"ז היא של ישראל ולכן אינה בטילה. והרשב"א בחי' לסוכה (דף כ"ט) כתב מפורש דהך דאשירה של משה איירי במשמשין יעו"ש, ועוד הא דמסיק כת"ר כיון דתפילין הוי גוף הקדושה כמבואר במג"א סק"ו א"כ ליכא למילף מע"ז, לענ"ד איני מבין דאף אי לא נליף מע"ז אי נתסר בהזמנה, מ"מ הא חזינן דניחא דידי' מהני דאחר יכול לאסור, ואטו בע"ז לבד הדין כך דניחותא דידי' מהני, דאין לימוד לזה בע"ז יותר מבכל התורה, וא"כ כיון דחזינן דאדם אוסר דבר שאינו שלו אם הבעלים ניחא להו מ"ט לא נימא הכי בכל התורה דניחותא מהני:

שוב כתב כת"ר דיש לחלק ג"כ בין ע"ז דהוה גילוי דעת בהדיא להכא דלא הוה רק ניחא לי' דהוה רק אומדנא בעלמא, לענ"ד איני מבין חילוק זה, דהא אנן סהדי דניחא לי' והך גילוי דעת בהדיא דע"ז איני יודע דאטו בני ישראל גלו דעתייהו בפירוש דניחא להו דהעכו"ם יעבדו ע"ז ויאסרו האשרות הא אמרי' רק גלו דעתייהו דניחא להו בעכו"ם, היינו שלדעתם אז היה עכו"ם מצוה, ולא קאמר גלו דעתייהו דניחא להו דהכנענים יפלחו לעכו"ם, רק ממילא אמרי' כיון דניחא להו בעכו"ם מסתמא ניחא להו דגם הכנענים יעבדו עכו"ם כיון דלדידי' הוה מצוה ניחא להו דגם הכנענים יעשו מצוה זו, ודומיא דהכי בהך ישראל שזקף לבינה להשתחות לה ובא עכו"ם והשתחוה לה אסרה דאטו גלי דעתי' דהעכו"ם ישתחוה, הוא העמיד הלבנה להשתחות בעצמו וכיון דגלי דעתי' דניחא בעכו"ם מסתמא ניחא לי' דגם העכו"ם יעבוד עכו"ם ולכן נאסרת, , ומאי גילוי דעת שייך בזה יותר מבנידון דידן:

תו כתב כת"ר דאפשר להסתפק עוד בזה דלא שייך הך סברא כ"א כשבעל התפילין ידע מזה בשעה שהניתן. אבל אם הניח התפילין בלא ידיעת חבירו כלל נהי דאמרי' דניחא לי', מ"מ הוי כמו יאוש שלא מדעת דאפי' בדבר שאין בו סימן דידעינן בודאי שמתיאש, מ"מ השתא לא ידע דנפל מיני' ולענ"ד נראה דאין זה ענין ליאוש שלא מדעת, דאל"כ תקשה אהך דע"ז, הא אנן קיי"ל דלא הוי יאוש וא"כ איך נאסרו האשירות הא ישראל לא ידעו אז דהעכו"ם עובדים להם, ואף אם נדחוק לומר שבודאי ידעו אז שהעכו"ם הם עובדי ע"ז, מ"מ לא ידעו שיש שם אשירות ושעובדים דוקא להם, א"ו דאין זה ענין ליאוש, דהכא רק המעשה אוסרת דהיינו מה שהעכו"ם השתחוה, ורק כיון דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו לכן צריך דהבעלים יהא ניחא להו, אף דאין יודעים, מ"מ הא נעשתה המעשה האוסרת, ודומיא דהכי בתפילין כיון שלבש הרי עשה מעשה האוסרת, אבל התם גבי יאוש רק הידיעה עיקר ולכן יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, כיון שלא ידע אז, דהא דמסתמא ניחא לי' היינו כמו שאין רצונו מתנגד לזה, אבל מ"מ אין זה ברור שרצונו הוא כך, וא"כ כל היכי דהרצון עושה הפעולה א"כ אין זה רצונו בודאי, אבל היכי דהמעשה עושה הפעולה וצריכין רק שלא יהא נגד רצונו, א"כ כיון דמסתמא ניחא לי' א"כ אין זה נגד רצונו:

ומדברי הרמב"ן בשיטה מקובצת בבא מציעא (דף ל'), אין סתירה למה שכתבתי, דכתב גבי פרה דאם לא ידע בשעת עליות הזכר אע"ג דודאי ניחא לי', מ"מ אינה נאסרת ומדמי לה להך דיאוש שלא מדעת, דאיהו קאמר דבעינן דומיא דעבד דבשעת מעשה תהי' מחשבתו לכך, ולכך מביא מהך דיאוש דהתם נמי עיקר היא המחשבה ולכן בעינן שכבר מיאש עצמו, וכל זמן שלא יאש בודאי אין זה מועיל, אבל הכא העיקר אם לא מקפיד וכל שלא מקפיד לא איכפת לן אף שאינו יודע:

אולם לענ"ד היה נראה דכאן לא שייך ניחא לי' לאינש למיעבד מצוה בממוני', כיון דאית לי' פסידא דאין יכול לשנותה, לכן בכה"ג לא ניחא לי' שילבשם אדם אחר. ומה שכתב כת"ר דאם נימא דאינו נאסר ודאי דניחא לי' וכמש"כ התוס' בפסחים (דף כ"ו ע"ב) ד"ה עולה דאע"ג דודאי לא ניחא לי' להפסיד פרה דדמי' יקרים, מ"מ נאסרת דא"ח דאינה נאסרת א"כ ניחא לי' וה"נ כן הוא עכ"ל כת"ר. ולענ"ד נראה דלא דמי, דבשלמא גבי פרה דדין התורה הוא דבעינן ניחותא דידי', וא"כ זהו נמי נחשב ניחא לי', כיון דאילו לא היתה נאסרת היה ניחא לי' חשבינן כאילו ניחא לי' עחה ונאסרת, דזהו נמי נחשב לניחא לי' מדין התורה, וכעין זה כתבו התוס' בבבא מציעא (דף נ"ד ע"א) ד"ה הקדש דאף דהקדש אינו מתחלל על הקרקע, מ"מ הא דאמרי' בונין בחול ואח"כ מקדישין אין זה נחשב למחובר אף למ"ד תלוש ולבסוף חברו חשוב כמחובר מ"מ כיון דאם לא היה קדוש סופו ליעקר מקרי חלוש עכ"ל, והיינו דבאופן זה מקרי תלוש מדין התורה, כיון דאילו אם לא היה קדוש היה תלוש, וא"כ השתא נמי מקרי תלוש מדין התורה אף דבאמת ישאר מחובר, אבל כאן האיך יקח זה תפילין של חבירו כיון שסוף סוף לא ניחא לי' עתה, ואף דאם לא יאסור יהי' ניחא לי'. כיון שאם יאסרם לא ניחא לי' נמצא הוא משתמש בשל חבירו שלא ברצונו, כיון שעתה סוף סוף איננו חפץ שישחמשו בשלו, וראי' לזה מהך דבכורות (דף י"ת ע"ב) דמוקי רבא מתניתן דשני זכרים שיצאו ראשיהם כאחת בחצר בעה"ב ורועה כהן ר' טרפון סבר אקנויי קא מקני לי' בחצירו וניחא לי' דליתעבד מצוה בממוני' והוה לי' כשנים שהפקידו אצל רועה שמניח רועה ביניהן ומסתלק ור"ע סבר כיון דאית לי' פסידא לא מקני לי' מדעם והוה לי' כאחד שהפקיד אצל בעה"ב שהמוציא מתבירו עליו הראי'. ואנן קיי"ל כר"ע כמבואר ברמב"ם פ"ה מהל' בכורות, וא"כ ג"כ תקשה הא אם נימא דאין לו פסידא שוב חפץ למיעבד מצוה בממוני' ולהקנות לו מקום בחצירו, ולמה לא יקנה, א"ו דהכא שאני דאף אם לית לי' פסידא שוב חפץ למיעבד מצוה בממוני', מ"מ כיון שעתה אינו חפץ אינו מקנה להכהן, ולו יהא נמי דאי לא היה לו פסידא היה מקנה לו כיון שעתה סוף סוף אינו חפץ אין הכהן קונה כלל, וה"נ אם נימא דאוסר א"כ כשאית לי' פסידא אינו חפץ שישתמש בשלו ואיך ישתמש נגד רצונו, ואף שעתה שוב חפץ וניחא לי', היינו דניחא לי' שישתמש אך לא בגוונא שיאסור והוה כדקיי"ל דאם התנה עליהם מתחילה יכול לשנותן א"כ הכא סתמא כפירושו הוה כהתנה, דניחא לי' רק שישתמש בגוונא דאין לו פסידא והיינו דיכול לשנותו, אבל כשיהי' לו פסידא בכה"ג לא ניחא לי' והוה כהתנה דיכול לשנותו:

ועוד ראי' לזה נלענ"ד לכאו' מהא דבבא מציעא (דף כ"ב) גבי תורם שלא מדעת אף דמוקי לה דשויא שלית א"כ בודאי ניחא לי' ומסתמא נמי מצינן למימר דניחא לאינש למיעבד מצוה מן היפות מ"מ היכא דשתק, ולא גלי אדעתי' דניחא לי' מן היפות כתב בשיטה מקובצת בשם הרמב"ן דלא הוי תרומתו תרומה משום דלא ניחא לי' והיינו כמו שכתבתי דכיון דאית לי' פסידא לא שייך לומר ניחא לי', ואף דלא דמי לנד"ד דהתם כיון דאית לי' פסידא לא ניחא לי' כלל ובטלה השליחות ולא הוה תרומה כלל, והכא אם לא ניחא לי' כשאית לי' פסידא ולכן נימא דאינו אוסרן הא שוב ניחה לי' שישתמש בהתפילין ובע"כ יאסרן, הא כבר כתבתי דניחא לי' רק אם אינו אוסרן והוה כהתנה דלא יאסרן:,

ומה שיצא כת"ר לידון בדבר החדש דלא שייך אין אדם אוסר דבר שאינו שלו כ"א בשנאסר לדבר דהוא עומד מקודם אבל במה שאוסר לשנות התפילין מכמו שהם עכשיו זה לא מקרי אוסר דבר של חברו. לענ"ד איני יודע שום חילוק לזה דאם אין בכחו של אדם לאסור של חבירו לשנות מכמו שהוא עתה מנין לנו לומר שזהו בכחו לאסור הך איסורא דישאר בכמו שהוא עכשיו, דהכל טעמא בעי, והראי' שהביא כת"ר מהך דכתבו התוס' בב"ק (דף צ"ח) ד"ה הא כו' דהקשו בהא דהעושה מלאכה בפרת חטאת איך נאסרת הא בעינן עובד דומיא דעבד דניחא לי' ותירצו דלא בעי' אלא דעת העושה, ויקשה דעדיין נימא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו כו' אלא ע"כ דשאני התם שאינו אוסרה לגמרי רק שלא תתקדש ותשאר כמו שהיתה מקודם עכ"ד כת"ר, ולפ"ז לא היה לו לפסול הפרה רק קודם שנתקדשה, אבל לאחר שנתקדשה אינו יכול לאוסרה משום דא"א אוסר דבר שאינו שלו. כדפריך בזבחים (דף קי"ד ע"א) בשלמא רובע ונרבע משכחת לה דאקדשינהו מעיקרא והדר רבעו אלא מוקצה ונעבד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, והא קיי"ל דהמלאכה פוסלת בה עד שתיעשה אפר כמבואר בפרק ד' דפרה, ובחולין (דף ל"ב) שחט בהמה אחרת עמה פסולה מטעם מלאכה, והא פרה של הקדש היא ואינה שלו והאיך יכול לאוסרה, והא דמשמע מתוס' ב"ק שם דהך ברייתא דהעושה מלאכה בפרת חטאת מיירי קודם שנתקדשה היינו משום דאקשינן מזה אהך דהצורם אוזן פרתו של חבירו דמיירי קודם שנתקרשה דמשו"ה קאמר וכולהו שורים לאו לגבי מזבח קיימי וכמש"כ התוס' שם בד"ה הצורם, וכ"כ הרשב"א בחי' שם אבל זהו בודאי דמפסלה גם לאחר שנתקדשה, ובחי' הרשב"א בב"ק (דף נ"ו) מפרש דמיירי אף לאתר שנתקדשה ויל"ע אלא מחורתא כמוש"כ הר"ש דבפרה הוא גזירת הכתוב:

ולולי ד"ק של הר"ש היה נראה לענ"ד לומר כהיש מחלקים שהביא הר"ש שם בכלאים פרק ז' משנה ד' דמחלקים בין איסור התלוי במחשבה לשאר איסורים ומה שהקשה הר"ש דהרי העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת דפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים כו' אלמא אוסר אע"ג דתלוי במחשבה י"ל לדעתם דמבואר בחולין (דף מ') ובע"ז (דף נ"ד) דבעשה בה מעשה אדם אוסר דבר שאינו שלו, ואף דבע"ז המעשה בלא מחשבה אינה אוסרת, התם המחשבה מועלת רק שתהי' המעשה באופן כזו דאוסרת, דבלא המחשבה אין זו מעשה האוסרת, דלא נקרא מעשה של ע"ז כ"ז שאינו חושב שהמעשה הוא של ע"ז, וא"כ המחשבה הוא שעושה המעשה למעשה כזו שאוסרת, והאיסור עושה המעשה לא המחשבה, וכן נמי גבי עושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת עיקר האיסור עושה המעשה הא דעושה בהם מלאכה, אך המלאכה הפוסלת צריכה שתהי' עמה גם מחשבה היינו דניחא לי' להעושה, התם נמי המחשבה פועלת על המעשה שתהי' נחשבת למעשה גמורה האוסרת אבל אין המחשבה אוסרת רק היא עושה המעשה לעיקר והמעשה היא האוסרת, מה שאין כן בירק בכרם דהתם עיקר האיסור עושה המחשבה ובזה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו:

ועוד דבעיקר דברי כת"ר מבואר להיפך בע"ז (דף נ"ד ע"ב) תנא נעבד שלו אסור ושל חבירו מותר, והא כל עיקרה אינו אלא לגבוה ואמאי של חבירו מותר לגבוה הא אינו אוסרו איסור חדש לשנותו מכפי מה שהוא עתה רק שישאר חולין כמו מקודם, א"ו דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו כלל אף שלא לשנותו ושישאר כמו מקודם:

ומהא דמבואר בתוספתא ריש פ"ד דתמורה דנעבד בין משלו בין משל חבירו אסור, וכ"כ הרמב"ם בפרק ד' הל' ו' מהל' איסורי מזבח, וכן מבואר בירושלמי פ"ג דע"ז הל' ה' דבדבר שיש בו רוח חיים בין שלו בין של חבירו אסור, אין לומר כדברי כת"ר דמשו"ה אוסר של חבירו משום דאוסרו רק שישאר כמו שהיה מקודם, דהא מבואר שם בתוספחא ובדברי הרמב"ם דבין לפני הקדש בין לאחר הקדש הרי זה אסור עכ"ל וא"כ לאחר הקדש האיך יכול לאסור דבר שאינו שלו הא נאסר אף למה שהיה עומד מקודם, אלא דזהו משום חומרא דע"ז דאוסר אף שאינו שלו לגבוה:

ועלה על דעתי לומר דלא שייך כאן אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, דהיכי דהבעל הבית הזמין להכי אפשר דגם אחר יכול לאסור בכה"ג, דזהו רק הסכמה למעשה שהזמין בעה"ב, ואין זה בכלל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, דאין הוא אוסרו, רק הבעה"ב שהזמינו לכך, וכאן נמי כיון דהבעה"ב הזמינו לשל ראש אף כשאחר הניחו אסור לשנותו, דהא גם מדעת הבעה"ב היה עומד לכך מקודם:

ועפ"ז יבואר הך דע"ז (דף מ"ו ע"א) כגון שזקף ביצה להשתחות לה ולא השתחוה ובא עכו"ם והשתחוה לה כי הא דא"ר יהודה אמר שמואל ישראל שזקף לבינה להשתחות לה ובא עכו"ם והשתחוה לה אסורה וקא מיבעיא לי' לבינה הוא דמנכרה זקיפתה אבל ביצה לא או דילמא ל"ש תיקו, דלכאו' יש להבין מאי האי דלבינה מנכרה זקיפתה אם נימא דאם ניחא לי' בעכו"ם מהני לזה דאם העכו"ם השתחוה לה דתאסר מאי נפקא מינה אם לא מנכרה זקיפתה, ורש"י פי' וז"ל וקמיבעיא לי' לחזקיה דוקא לבינה דמינכרה זקיפתה שרחבה יותר על עובי' וכשהיא זקופה נראית גבוה ואיכא גלויי דעתא אבל ביצה לא כו' עכ"ל וגם לפי זה יש להבין דהא כשזקף לבינה להשתחות לה ע"כ אמר דדעתו להשתחוות לה, וכן נמי כשזקף ביצה דאל"כ מנא ידעינן שזקף להשתחות לה, וא"כ אמאי לא חשיב גילוי דעת הא דחפץ להשחחות לה ואמאי בעינן נמי שיזקיף הלבינה ואמאי זקיפת הביצה לא הוי גילוי דעת הא קאמר מפורש דחפץ להשתחות לה וא"כ ניחא לי' בודאי שהעכו"ם ישתחוה לה ובודאי צריך לאוסרה, ומאי קמיבעיא לי', וברמב"ם פ"ח הל' ג' מהל' עכו"ם כתב וז"ל ישראל שזקף לבינה להשתחות לה ובא עכו"ם והשתחוה לה אסרה בהנאה שזקיפתה מעשה עכ"ל יש להבין ג"כ לאיזה צורך הוסיף הך שזקיפתה מעשה:

ולפי מה שכתבתי כ"ז ניחא, דאם הישראל אומר שישתחוה להלבינה והשתחוה לה עכו"ם אינו יכול לאוסרה מטעם דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ואף דגלי דעתי' דניחא לי' בעכו"ם אך הא צריך בתחילה להיות עכו"ם ואח"כ לעובדה, דעכו"ם של ישראל אינה נאסרת עד שתעבד, וכל זמן שלא עשאה הישראל לעכו"ם אף אם ישתחוה לה העכו"ם אינה נאסרת ואם זקף הלבינה הרי הקצה אותה לעכו"ם, ומוקצה לא הוי אלא ע"י מעשה כמבואר בתמורה (דף כ"ט) וברמב"ם הל' איסורי מזבח פ"ד ה"ד וכל זמן שלא עבדוה אינה נאסרת להדיוט כמבואר בתמורה (דף ל') וברמב"ם פ"ח מהל' עכו"ם. אך הא דהקצה אותה לעכו"ם מועיל דאם ישתחוה לה עכו"ם דנאסרת דלא אמרי' בכה"ג אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, משום דהבעלים יחדוה לכך והוא גומר מעשה הבעלים ושליחותא דידהו קעביד ולכן שפיר מיבעיא לי' גבי ביצה דלא מינכרה זקיפתה אם נחשב למעשה דתהי' נחשבת למוקצה ע"י כך, ומשו"ה נמי הוסיף הרמב"ם גבי לבינה שזקיפתה מעשה להורות דמשו"ה נעשה למוקצה לעכו"ם ע"י ישראל בהך זקופה ולכן יכול העכו"ם לאוסרה אם השתחוה לה אח"כ:

ומעתה יש להבין הא דקאמר שם בע"ז (דף נ"ג ע"ב) מנלן דאסרה א"ר אלעזר כתחילתה של ארץ ישראל דאמר רחמנא ואשריהם תשרפון באש כו' אלא מדפלחו ישראל לעגל גלו אדעתייהו דניחא להו בעכו"ם וכי אתו עכו"ם שליחותא דידהו עבדי כו' דלכאורה תקשה דהא כתב הרמב"ם בפ"ח הל' ג' מהל' עכו"ם אילן שנטעו מתחילה שיהי' נעבד אסור בהנאה וזו היא אשרה האמורה בתורה עכ"ל. ופסק כרבנן דס"ל בע"ז (דף מ"ה) דאילן שנטעו ואח"כ עבדו אינו נאסר, א"כ לא נאסרה אשרה רק אותה שנטעו באותו יום שעשו העגל, וא"כ מאי פריך שם אימא כל דבהדי עגל ניתסרו מכאן ואילך נישתרי הא היה לו למיפרך דאף הנך דהוו בהדי עגל אך לא נטעום באותו יום נישתרי, ולפי מה שכתבתי לא קשה דבאמת העכו"ם מקודם נטעום לשם, אשרה וכמש"כ הרמב"ם. והיו מחזיקים אותם לאליל, אך לא היו יכולים לאסור דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, אך מדפלחו ישראל לעגל ואוו לאלוהות הרבה. א"כ התרצו שיחשב לאלוהו כל מה שמחזיקין העכו"ם לאליל ומשו"ה נעשה מוקצה לעכו"ם, כיון דמעיקרא היה בה חפיסת יד אדם ובהא אפי' רבנן מודו, ואח"כ כי אתו עכו"ם ופלחו לה אסרה. דכיון דישראל ניחא להו דתחשב לעכו"ם כל מה דמחשבים העכו"ם לאליל הוה מוקצה בהכי במעשה שעשו בה העכו"ם כשנטעוהו לשם עכו"ם דהך מעשה דתחשב מוקצה אין צריכין שיעשו הבעלים עצמם כמש"כ הרמב"ם בפ"ד ה"ד מהל' איסורי מזבח דמשעשו בהן הכומרים מעשה הוה מוקצה ובכה"ג היו יכולים לאסור, דהא כיון דישראל התרצו שיהי' עכו"ם ועשו איתם מוקצה ואח"כ כשהשתחוו העכו"ם אסרום דאין כאן שוב משום אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, דכיון דישראל עשו אותם מוקצה לעכו"ם שוב העכו"ם הם רק גומרים מה שהסכימו ישראל שהם הבעלים ובכה"ג אדם אוסר דבר שאינו שלו:

ובר"ה (דף י"ג) אהא דבעי שם עומר שהקריבו ישראל בכניסתן לארץ מהיכן הקריבוהו אם תאמר דעייל ביד נכרי קצירכם אמר רחמנא ולא קציר נכרי וכתבו שם התוס' ד"ה ולא קציר נכרי ואע"ג דירושה היא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו, מ"מ יש לו במה שזרע, ומ"מ דייק התם שפיר משום אשרות שמדורות הראשונים עכ"ל. והקשה בספר טורי אבן וז"ל וא"י מאי קאמרי אדרבה אשרות שמדורות הראשונים קודם שניתן לאברהם היו יכולים לאסור ולק"ל החם אלא בכל אשרות שלאחר שניתן הארץ לאברהם ואי יש לו חלק במה שזרע ונטע לק"מ הא ודאי יכול לאוסרו כיון שיש לו חלק בו ול"ל דק"ל מדאמרה תורה ואשריהם תשרפון באש הכל במשמע ואפי' אילן העולה מאליו וזה אין לנכרי חלק בו כיון דלא טרח לנטעו, הא ליתא דהעולה מאליו לכ"ע אינו אסור משום אשרה הואיל ואין בו תפיסת ידי אדם כדאיתא בפ"ג דע"ג (דף מ"ו) עכ"ל, ובקונטרס אחרון תירץ שכוונת התוס' היא מאותן אשרות שניתן לאברהם והע"ג עבדום אחר שניתן לאברהם, ושפיר הוכיח הש"ס הא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, אע"כ בתר דפלחו לעגל עבדו שליחותייהו וכן נראה מפירש"י להדיא, ולכאורה דבריו תמוהים דאם מיירי מאותן אשרות שניתן לאברהם ואח"כ עבדום הא קיי"ל דאשרה היא שנטע מתחילה לכך, ובכה"ג לא היו יכולים לאוסרם אם לא נטעום מתחילה לכך, ומצאתי שהקשה כן בהג"ה מצפה איתן, ואפשר שהתוס' כאן אזלי אליבא דשיטת רש"י והר"ן ז"ל דס"ל דרק כשנטעו גרעין אין כאן תפיסת ידי אדם אבל כשנטעו יחור נחשב תלוש ויכול לאסור ועי' בב"י סי' קמ"ה

אלא דהתוס' לשיטתם שכתבו בע"ז (דף מ"ה ע"ב) ד"ה והכא באילן שגם בנטעו יחור ס"ל לרבנן דהשרשת הקרקע מבטלת תפיסת ידי אדם. וגם בנטעו יחור הוה אשרה רק אם נטעו מתחילה לכך אז הוה אשרה ולפ"ז ליכא לשנויי הכיף

אך לפי מה שכתבתי לעיל כ"ז ניחא, דהנה בטורי אבן שם בקונטרס אחרון כתב וז"ל ואין לומר דאסרה התורה בשביל אותן האשרות שעבדו העו"ג וניתנו לאברהם דה"ל ע"ג של ישראל דלא מהני להו ביטול דע"כ לא ניחא לי' לאברהם דלקני איסורא ולא זכה בהם כלל עכ"ל. ודבריו תמוהים דהא קאמרי' שם בע"ז ואי משום הנך דמעיקרא בביטולא בעלמא סגי להו, דאף דזכה בהו אברהם הא ע"ז של נכרי שזכה בהם ישראל דלא מהני ביטול הוא מדרבנן כמ"ש הסמ"ג גזירה משום אליל ישראל עצמו. והכא בדאורייתא קיימינן דאית להו ביטול, ומכש"כ לפי מש"כ הט"ז ביור"ד סי' קמ"ו ס"ק ג' דאף דזכה בה ישראל אם לא באה עוד לידו יכול לבטלה אף לדידן א"כ אשרות שעבדו קודם אברהם אבינו אף שזכה בהם מ"מ כיון שלא באו עוד ליד ישראל מהני בהו ביטול, אלא דבזה י"ל דהא כשיבואו לארץ שוב נקרא בא לידן ומדרבנן א"א לבטל, אך אנן מדאורייתא קאמרינן דמהני ביטול בכל אופן, וכיון דשייך בהו ביטול שוב לא שייך למימר איסורא לא ניחא לי' למקני:

ע"כ נראה בזה דכונת התוס' היא מאותן אשרות שנטעו לע"ז קודם אברהם שנאסרו משום עכו"ם שעדיין היו שלהם אך מהני בהו ביטול כדין עכו"ם של נפקי, וכשעבדו את העגל וניחא להו בעכו"ם התרצו ישראל שישארו האשרות בתור עכו"ם ואף שאין זה מעכב שלא יהני בהו ביטול שעדיין אין עכו"ם שעבדום ישראל, אך כיון שבניחותא דידהו הם עכו"ם שוב אף אחרים יכולים לאוסרן הך איסור שהם עצמם חפצים בו מקודם, כיון שנעבדו אחר שהם ברשות ישראל ובניחותא דידהו שוב לא מהני להו ביטול מן התורה:

ולפי דברינו יש לדחות נמי מה שהקשה בפני יהושע בבא קמא (דף ע"א) שכתב בד"ה תוספות ד"ה בשלמא עכו"ם וכו' הך סוגי' אתי' כמ"ד בהשוחט אדם אוסר שאינו שלו עכ"ל משמע דאף אם נאמר דאיירי שהמשלח צוה להשליח לשחטו לעכו"ם אפ"ה קרינן בי' דבר שאינו שלו כיון דקיי"ל אין שליח לדבר עבירה וקשיא לי דבמס' עכו"ם (דף נ"ג) אמרי' ישראל שזקף לבינה להשתחות לה ובא עכו"ם והשתחוה לה אסרה דכיון דגלי דעתי' דניחא לי' בההיא עכו"ם עובד כוכבים שליחותי' דידי' קעביד א"כ מכ"ש הכא שעשאו שליח בפי' שיכול לאסור עכ"ל, ולפי משכ"ל יש לתרץ קושיתו, דהתם בע"ז הא איהו הוא דזקף הלבינה והקצה אותה בזה לעכו"ם, וא"כ הלבינה כבר מוקצה לעכו"ם מכתו ולכן יכול העכו"ם לאסור כשהשתחוה דהא גם מקודם כבר היה עכו"ם ע"י הבעלים ורק דהיה חסר גמר המעשה לאסור, וזה יכול גם אחר לעשות גמר המעשה ולאסור בכה"ג אף שאינו שלו, אבל בהך דב"ק אף שהגנב עשה שליח בפי' לשחוט לעכו"ם, מ"מ הא איהו לא קעביד מידי בהבהמה ואיננה עוד תקרובת על פיו וא"כ כל העיקר עושה השליח ובזה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו:

ועפ"ז יש לדחות מה שכתב בספר עונג יו"ט סי' פ"ב להביא ראי' דגבי איסור יכול לאסור אף שאינו ברשותו כל שהוא שלו וכתב וז"ל ונ"ל להביא ראי' לזה מהא דאיתא בע"ז (דף נ"ג) ישראל שזקף לבינה ולא השתחוה לה ובא כותי כו' מדפלחו ישראל לעגל גלו אדעתייהו דניחא להו בעכו"ם ושליחותייהו קא עבדי ואי נימא דאיסור דמי ממש להקדש ואין אדם יכול לאסור דבר אא"כ הוא שלו וברשותו כמו גבי הקדש, א"כ מאי מהני הא דגלו אדעתייהו דניחא להו כיון דאינהו גופייהו אי הוו פלחו להו לא הוו מצי אסרו דהא לא ברשותייהו קאי כו' א"ו דבאיסור אדם יכול לאסור אף דבר שאינו ברשותו עכ"ל, ולפי מה שכתבתי אין כאן הוכחה דנהי דאין אדם יכיל לאסור דבר שאינו ברשותו, וא"כ תקשה מאי מהני הא דגלו אדעתייהו דניחא להו כיון דאינהו גופייהו אי הוו פלחו להו לא מצי אסרי דהא לאו ברשותייהו הוי קאי, דזה היה קשה אם ניחותא דידהו היה שיעבדו העכו"ם לאשרות והיה ניחותא דידהו עושה האיסור וא"כ אם הם בעצמם אינם יכולים לאסור בודאי גם ע"י ניחותא דידהו לא היו יכולים העכו"ם לאסור, אך לפי מה שכתבתי ניחותא דידהו היה רק שיהי' שם עכו"ם על האשרות וכיון שבניחותא דידהו הוה שם עכו"ם על האשרות גם אחר יכול לאסור, שאין כאן משום אין אדם אוסר דבר שאינו שלו כיון שהוא רק הסכם למה שעשו הבעלים, וא"כ אף שלא היה ביכלתם לאסור מ"מ הנכרים יכלו לאסור כיון דלא משום לתא דישראל הוה האיסור כ"א הנכרים עשו האיסור:

והא דכתב המג"א באו"ח סי' מ"ב ס"ק ד' דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו בכיס של תפילין היינו היכא דהבעה"ב לא אזמני' למיצר בי' תפילין, אך הוא לקח כיס של אחר ומעצמו אזמני' וצר בי' תפילין, אך אם הבעה"ב אזמני' למיצר בי' תפילין ואחר צר בי' תפילין אין כאן משום אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, כיון שמקודם גם הבעה"ב אזמני' ויחדו לכך:

וזה הוא דלא כמו שכתב בספר בכורי יעקב הל' סוכה סי' תרל"ח שהביא כת"ר, דאם אחד עשה סוכה ובא חבירו וישב בה לא נאסרו העצים משום דאיסור הנאה של סוכה ילפינן מחגיגה והוי כמו קדשים דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, ולפי מה שכתבתי זה אינו דכיון דהבעלים עשו הסוכה לשם סוכה ואחר ישב בה נאסרו העצים משום דאין זה בגדר אין אדם אוסר שאינו שלו דזהו רק הסכם וגמר למה שעשו הבעלים:

והנה הרה"ג מהור"ר ישראל חיים דייכעש נ"י דייק מלשון המחבר שכתב דאם התנה עליהם מתחילה אפי' לבשן אדם יכול לשנותן אפי' משל ראש לשל יד, דהיינו דוקא אם לבשן אדם אחר אבל אם הוא לבשן בעצמו אינו יכול לשנותן, ומינה דאם לא התנה אפי' לבשן אדם אחר א"י לשנותן, הנה לא עיין ברבינו ירוחם נתיב י"ט חלק ד' שהם המקור לדברי המחבר אלה, שכתב וז"ל תפילין של יד יכול לשנותן לשל ראש כו' אבל בחדשים שלא הניחן מעולם אפי' של ראש יכול לעשותן של יד כו' אבל לדידן דקיי"ל דהזמנה לאו מלתא הוא אינו צריך להתנות כיון שהם חדשים, ואפי' בישנים אם התנה יכול לעשות מראש של יד, ולפיכך מי שיש לו שני תפילין של ראש תולה על אחד מהן כדי שיראה כמו בית אחד ומניחו בשל יד עכ"ל, מזה מבואר שדעתו שאפי' כשלבש בעצמו מהני תנאי, והא דהקשה הרב הנ"ל מהך דיומא (דף י"ב) דא"כ מאי כריך החם אבגדי כה"ג שלא ישתמש בהן כהן הדיוט בגדים שנשתמשו בהם קדושה חמורה תשמש בהן קדושה קלה, ואי נימא דהיכי שהתנה מעיקרא מהני א"כ מאי פריך הא י"ל דלב ב"ד מתנה עליהן מעיקרא שלאחר יוה"כ ישמש בהן כהן הדיוט, כבר הקשה קושי' זו בספר משכנות יעקב חלק אי"ח סי' נ"ה ובאור זרוע הלכות תפילין סי' תקע"א באמת הוכיח מזה דרק למ"ד הזמנה מלתא היא מהני תנאה, אך אם לבש באמת תו לא מהני תנאה, ולענ"ד נראה לתרץ דהנה בתשמישי קדושה קיי"ל דיכול להתנות ואף אם כבר נשתמש בהם יכול לשנותן כמבואר בירושלמי פ"ג דמגילה, והנה הא דשל ראש קדושתו חמורה משל יד, ע"כ אין זה שגוף השל ראש קדושתו חמורה בקדושת הגוף דא"כ אמאי יכול לשנותן אם לא לבשן אליבא דכ"ט, הא מוריד מקדושה חמורה לקדושה קלה, דאי נימא דשל ראש קדושתו החמורה היא קדושת הגוף, ע"כ צריך לכתוב לשם קדושת של ראש ולא סתם לשם קדושת תפילין ואמאי לכ"ע יכול לשנותן כל זמן שלא לבשן, אלא דהא דיש בהם קדושה חמורה היינו כמו שכתב רש"י ז"ל במנחות (דף ל"ד) משום שרובו של שם בשל ראש הוא וא"כ קדושתו החמורה היא קדושת תשמיש, דקדושת הגוף של ראש ושל יד שוים רק דשל ראש עוד חמור שיש בו עוד קדושת תשמיש לרובו של שם. ואף שבהר"ן במגילה פרק בני העיר חולק על רש"י בזה, מ"מ הא המחבר בסי' מ"ב סעיף א' כתב כדברי רש"י בזה, וגם ברבינו ירוחם משמע שתופס דברי רש"י לעיקר. ועל קדושה זו של תשמיש קאמר דאין מורידין לקדושה קלה, אבל אם התנה שרי דעל קדושת תשמיש מהני תנאי אף אם נשתמש בהם, אבל בגדי כהונה דהם קדושת הגוף כדין קדושת כלי שרת כמש"כ התוס' בקידושין (דף נ"ד ע"א), ומבואר בירושלמי יומא פ"ג הל' ה', וכ"כ הרמב"ן על התורה בפ' תצוה דבגדי כהונה צריך לעשותן לשמה ומכש"כ הבגדים שעובד בהם ביום הכיפורים דאף הבגדים שעובד בהם כל השנה כהן הגדול בעצמו אינו יכול לעבוד בהם ביוה"כ כמש"כ במשנה למלך פרק ח' הל' ג' מהל' כלי המקדש שכתב שצריכים להיות מיוחדים ליוה"כ, וא"כ קדושתם החמורה הוא קדושת הגוף ולכן אי אפשר להתנוחת ובזה לא תקשה מה שהקשה בספר משכנות יעקב שם מהא דתניא ס"ת שבלה ותפילין שבלו אין עושין מהן מזוזה כו' ולא אמר שאם התנה מותר, ומשמע דבכל גונא אסור לעשות מזוזה עכ"ל. ולפי מה שכתבתי לא קשה דהא ס"ת ותפילין קדושתם החמורה ממזוזה היא קדושת הגוף ולכן א"א להתנות:

ידידו דו"ש חיים פישל עפשטיין.

תוכן העניינים

תשובה שלמה - א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה