תרומת יד· רבי מרדכי מבוסק
סימן נב
בחולה שמאכילי' אותו הקל הקל תחילה ויש לפנינו להאכילו איסור עשה כמו שביעית לאחר הביעור ואיסור לאו כמו נבילה איזו מקדימים וביאור דברי הרמב"ן העמוקים בפי' על התורה שתמהו עליו האחרונים.
כתב הרמב"ן בפי' על התורה פ' יתרו (שמות כ' ח') על פסוק זכור את יום השבת לקדשו ז"ל ואמר זכור ובמשנה תורה (דברים ה' יב) שמור ורבותינו ז"ל הקפידו בדבר ואמרו בשבועת (דכ"א) שמור וזכור בדיבור א' נאמרו ולא הקפידו בשאר הלשונות שנתחלפו להם [בין הני דשמות ודמשנה תורה] הכונה להם ז"ל בזה כי, זכור הוא מ"ע ושמור הוא מל"ת שכ"מ שנאמר השמר פן ואל אינו אלא ל"ת ואין ראוי למשה שיחליף בדברי השם מעשה לל"ת אבל אם החליף משה בלשונו בשאר ענינים בין אותם שבפ' יתרו ובין אותם שבמשנה תורה אין בכך כלום:
ומפורש אמרו בברכות (די"ט) נשים חייבות בקידוש היום ד"ת שנאמר זכור ושמור כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה והני נשים הואיל ואתנהו בשמירה אתנהו נמי בזכירה שהנשים חייבות בשמירה מפני שבכל מל"ת הן חייבות ולא היו חייבות בזכירה מפני שהיא מעשהז"ג אלא שההיקש הזה דזכור ושמור שנאמרו בדיבור א' מחייב אותם. ואמת הוא ג"כ (כלומר לפי הסוד והקבלה כי מידת זכור רמזו במ"ע והוא היוצא ממידת אהבה והוא למידת הרחמים. כי העושה מצות אדוניו אוהב לו ואדוניו מרחם עליו ומידת שמור בל"ת והוא למידת הדין ויוצא ממידת היראה. כי הנשמר מעשות דבר הרע בעיני אדוניו ירא אותו ולכן מ"ע גדולה ממל"ת כמו שהאהבה גדולה מהיראה [וכדאמרינן בסוטה ס"פ כשס] ולכן אמרו דאתי עשה ודחי ל"ת ולכן יהי' העונש במל"ת גדול יותר ועושין בו דין [בזמן שהי' ישראל שרוים על אדמתם ובזמן שבהמ"ק קיים שהיו דני' דיני מלקות ומוחה] אבל במצות עשה אין עושין בו דין [אפי' בזמנים הקודמים] אלא במורדים כגון לולב ציצית סוכה איני עושה וכו' עד שיקבל עליו לעשות או עד וכו' עכ"ד הנחמדים מפז ובספר תוס' יוה"כ מסכת יומא (דפ"ג) ד"ה טבל ושביעית הביאם בקוצר ורצה לעשות סעד מהם דאיסור עשה יותר חמור מאיסור לאו ועדיף טפי להאכיל לחולה איסור לאו מאיסור עשה ברם דמסיק עלה ז"ל איברא דסוגין דעלמא סבירא להו דעשה הוא קל מל"ת ויש הוכחה לזה ממה שאמר בפרק התכלת (דמ"א) ענשיתו אעשה בעידן ריתחא ענשי' גם אמרי' לקמן ביומא (דפ"ו) עבר על עשה ושב אינו זז משם עד שמוחלי' לו עבר על ל"ת ושב תשובה תולה ויוה"כ מכפר וכ"כ הרמב"ם ספ"א מהלכות תשובה וגם יש סמך בתלמוד בריש אלו נערות ובקדושין ס"פ האומר דיש ממזר מח"ל ואין ממזר מחייבי עשה ובכן אין אני מחליט הלכה למעשה במי שאחזו בולמס ויש לפנינו אי' לאו כגון נבלה ואי' עשה כגון פירות שביעית אחר הביעור איזו דבר נאכיל אותו אי איסור לאו או איסור עשה והדבר צריך תלמוד עכ"ד הרי דהניח הדבר בספק ולא אפשיטא לי' ולע"ד ברור הדבר ואין כאן לירד לבית הספק כלל כמו שנברר בעזה"י.
והנה בספר הנחמד יד מלאכי כללי הש"ס (סי' תקט"ו) כתב ז"ל עשה הוא קל מל"ת כן מוכח להדיא בפ"ק דיבמות (ד"ז) דאיתא התם הדר אמר אטו עשה דוחה ל"ת לאו ל"ת חמור מיני' וקאתי עשה ודחי לה וכן מוכח תו בפרק יוה"כ (דפ"ה) דפריך השתא אל"ת מכפרת אעשה מבעי' והיינו מפני שהעשה קל מהל"ת:
ולפ"ז פליאה דעת ממני איך כ' הרמב"ן בפ' יתרו גבי זכור ושמור שמ"ע גדולה ממצות ל"ת ולכך אמרו אתי עשה ודחי ל"ת והוא פלא דהא תלמוד ערוך הוא בידינו דאף דל"ת חמור מהעשה אתי עשה ודחי לה עכ"ל ואני הדיוט מתפלא על פליאתו ואטו לשידי' מי ניחא שהרי לפי מה דס"ל דל"ת לעולם חמורה וגדולה מהעשה ואפ"ה אתי עשה ודחי לה עוד תמוה יותר דהא גופא קשיא כיון דל"ת גדולה מהעשה איך ידחה הקטון את הגדול ואי שהרי מפורש בגמ' דיבמות אמר כן דל"ת חמור' מהעשה ואפ"ה אתי עשה ודחי לה הא גופי' נמי תקשה מה טעם יש בדבר ואי תימא דגזה"כ הוא ואין בה טעם הא ליתי' דא"כ לא הוי משתמע תלמודא למימר בהדיא הכי דגזה"כ הוא ותו דא"כ אדרבה תקשה כיון דחידוש הוא הא מחידוש לא גמרי' וא"כ גם בהא דעשה דוחה ל"ת גרידא נמי לא מצי' למילף בעלמא משום דגלי בה רחמנא בחד דוכתא. משום דחידוש הוא ומכ"ש שאין לנו ללמוד מהא דגלי קרא דעשה דוחה ל"ת גרידא שידחה גם ל"ת שיש בה כרת דחמירא עוד טפי. כיון דגם הא דדוחה ל"ת גרידא נמי חידוש הוא:
אבל הרי מדבריו של הרמב"ן בעצמו למדנו טוב טעם ודעת להבין כל הדברים על בורים באופן דאתי הכל כמין חומר בלי שום גמגום וקושי כלל בין בטעם הדבר מה דעשה דחי ל"ת ובין בטעם הדבר המהופך מאי דל"ת חמורה מעשה. באופן שאותו הטעם בעצמו שגורם לחומר הל"ת מהעשה. הוא הוא בעצמו הגורם ההיפך לגודל העשה על הל"ת והיא הנותנת להעשה שתדחה ל"ת עי"ז. וכל הדברים מבוארים בדבריו של הרמב"ן באר היטב והטעם מתוק מדבש כפי מה שאפרש דבריי בעזה"י.
כלל גדול כייל לנו רבינו הרמב"ן שקום ועשה גדול בענינו משב ואל תעשה. והכלל הזה נוהג בין לטובה בין לרעה רצוני בין כשעושה רצון המקום ב"ה שאז גדול שכר העושה רצון המקום בקום ועשה יותר מפני העושה רצון המקום בשב ואל תעשה ובין לרעה כשעובר על רצון המקום ב"ה שאז גדול יותר העובר על דבריו בקום ועשה ממי שעובר על דבריו בשוא"ת בענשו. דגדול במילתי' לנקמה הראשון מהשני ודבר זה הדעת מכרעת אותו שהעושה מעשה ראוי להיות גדול בענינו בין לטובה במתן שכרו ובין לרעה בקבלת העונש מזה היושב ואינו עושה מעשה בשני האופנים הרי שאם יש לפנינו שנים העושים מעשים טובים למלאות רצון קיום הא' בקום ועשה והב' בשב ואל תעשה. שפשוט הדבר שזה העושה רצון המקום בקום ועשה הוא יהי גדול בטובה ראוי לשכר יותר גדול ממי שממלא רצון קונו רק בשוא"ת ואותו הטעם בעצמו גורם לנו עוד משפט מהופך בשנים שעושים עבירות להמרות רצון המקום ב"ה. הא' מהם בקום ועשה והשני בשב ואל תעשה זה העושה העבירה בקו"ע גדול הוא במילתי' לרעה ונקמה וראוי הוא לעונש יותר גדול מענשו של השני העובר על רצון המקום בשוא"ת
הא קמן דלגבי צדיקים המקיימי' מצות בוראם היותר גדול במעלה ובשכר הוא אותו שמקיים מ"ע מפני שקיומו מצות המקום הוא בקום ועשה. אבל המקיים מצות בוראו בשמירת הל"ת אין מעלתו ושכרו גדול כ"כ מפני שאין קיומו במצות המקום ב"ה אלא בשב ואל תעשה ולגבי רשעים העוברים על מצות הבורא ית"ש הוי מאותו הטעם בעצמו איפכא שאותו שעובר על מצות המקום ב"ה בל"ת שפל הרבה ועונשו יותר גדול מעונשו של העובר על מצות המקום ב"ה במ"ע מפני שהראשון עבירתו בקום ועשה והשני עבירתו בשב ואל תעשה והכי כבר למדנו דכללא הוא כל קום ועשה גדול הוא במילתי' בין לטובה ושכר בין לנקמה ועונש משב ואל תעשה ויוצא לנו מזה בקצרה דלגבי המקיימים הבאים ליטול שכרן מ"ע גדולה. ולגבי העוברים הבאים לקבל ענשן מל"ת חמורה וטעם שניהם אחד הוא מפני שקום ועשה גדול במילתי' לעולם משב ואל תעשה בין לטובה בין לרעה. והרב לגבי קיום מצוה הוי מ"ע בקום ועשה ומל"ת בשב ואל תעשה ולגבי עבירה הוי איפכא דעבירת הל"ת הוא בקום ועשה ועבירת המ"ע היא בשוא"ת. וכל זה ברור:
ובזה כבר נתגלו לפנינו טעמי תורה בין בהא דקיי"ל בש"ס דיבמות דל"ת חמורה מעשה ובין בהא דמ"מ קאתי עשה ודחי ל"ת שגילתה לנו התורה ואין בזה לא חידוש ולא גזה"כ כלל ונחזה אנן הנה לפי מה שאמרנו נלמד שאם יש לפנינו לקיים אחת משתי מצות המקום ב"ה. הא' מצות עשה והשני מצות ל"ת. ונסתכל על מתן שכרן של שניהם כדי לבחור בהגדולה ראוי לנו לבחור בקום המ"ע שגדולה בענינה ומתן שכרה מרובה יותר מקיום המצות ל"ת מפני שהראשונה קיומה בקום ועשה והשני' קיומה בשיא"ת. והא כבר יציבא מילתא דקום ועשה גדולה משב ואל תעשה ואם מוכרחים אנו ואנוסים לעבור א' משום מצותו הא' ביטול מ"ע והב' עבירת ל"ת ונדקדק לבחור הרע במיעוטו ולעבור העבירה היותר קלה ראוי לנו לבחור טפי בביטול מ"ע שענשה קל מפני שעבירתה בשב ואל תעשה מלעבור על הל"ת שעונשה חמור מפני שעבירתה בקום ועשה. וכ"ז פשיטא. אבל אם יש לפנינו מעשה אחת שיש בה שני ענינים מהופכים היינו שיש בה קיום מ"ע וגם עבירת מצות ל"ת ואם נקיים אחת על כרחונו לעבור על השני' בזה אנחנו לא נדע מה הנעשה ואיך נעבוד את ה' לעשות רצון קוננו אם נאמר לקיים המ"ע וממילא נצטרך לעבור על הל"ת אבל נלך בתר שכר קיומן של מצות שמ"ע גדולה בערכה יותר מקיום המצות ל"ת מפני שקיום המ"ע הוא בקום ועשה אבל אם נקיים המצות ל"ת אינו אלא בשב ואל תעשה או דילמא ניזל בתר איפכא ונאמר לקיים המצות ל"ת כדי שלא נעבור עלי' והרי עבירתה חמורה הרבה ועונשה יותר גדול מעבירת ביטול המ"ע מפני שעבירת הראשונה היא בקום ועשה ועבירת השני' אינה אלא בשוא"ת וא"כ איפוא לא נדע מה לעשות וממה לחדול אם ניזל בתר צד קיום המצוה ושכרה דמ"ע גדולה ממצות ל"ת משום דמ"ע בקיומה הוי בקו"ע א"ד ניזל בתר העבירה ועונשה שבצד השני דבהא הוי איפכא מצות ל"ת גדולה במילתי' משום דעבירתה הוי בקו"ע ואולי מצד סברא החיצונה הינו אומרים דכיון שאין בידינו להכריע לצד אחד מהצדדים אי למיזל בתר שכר או בתר עונש מש"ה שב ואל תעשה עדיף וכדאמרי' כה"ג בזבחים (ד"פ) כשנתת עברת על בל תוסיף ועשית מעשה בידיך וכשלא נתת עברת על בל תגרע ולא עשית מעשה בידיך אבל תורתינו תורת ד' תמימה גילתה לנו ההיפך מזה והוא שנלך בתר קיום המצוה ושכרה מה הוא יותר גדול ובהא מ"ע הרי היא יותר גדולה בקיומה לענין מעלת שכרה ממעלת קיום הל"ת ושכרה מפני שקיום המ"ע הוא בקו"ע אבל קיום הל"ת אינה אלא בשוא"ת ולא נחוש לילך בתר צד העבירה ועונשה דבהא מתהפכא לן דמצות ל"ת בעבירתה חמורה עפי משום שהיא עבירתה בקו"ע אבל עבירת המ"ע בביטולה אינה אלא בשוא"ת אלא לעולם הולכי' בכה"ג בתר צד הקיום הי הוי קו"ע והי גדולה במעלתה ומתן שכרה מרובה ואמטו להכי מ"ע גדולה בהצד הזה ודוחה ל"ת הקטנה ממנה [והא דזבחים (שם) שאני שבא ע"י פשיעה וכמו שכ' התוס' בעירובין (ד"ק) ד"ה מתן ד' עיי"ש] וכ"ז ברור בעזה"י:
ומה מתוק מדבש ועז מארי לפ"ז הא דמהדר בש"ס דיבמות (שם) אמאי דקאמר מעיקרא אשכחן עשה דדחי ל"ת גרידא ל"ת שיש בה כרת מנלן ואהא קא מהדר אטו עשה דדוחה ל"ת חמיר מיני' [פ' בצד העונש של העבירה כמו שפירש"י שהרי לוקין עליו עכ"ל וא"כ אי אזלת בתר עונש העבירה הרי עבירת ל"ת גרידא ועונשה נמי יש בה די חומר לגבי עבירת מ"ע. מפני שהל"ת עבירתה בקו"ע אבל עבירת העשה אינה אלא בשוא"ת] ואפ"ה אתי עשה ודחי לה פי' והיינו על כרחיך משום דלא אזלי' בתר צד העבירה איזו חמורה בעונשה אלא בתר צד קיום המצוה ושכרה איזו היא מרובה וגדולה [דבזה תו מתהפכא לן דמ"ע גדולה טפי משום דאיהו הוי קיומה בקו"ע והל"ת אינה אלא בשוא"ח] מה לי חומרה רבה מ"ל חומרא זוטי כיון דס"ס על כרחיך לא אזלת בתר חומרת העבירה ועונשה [שאלולי כן הרי גם כל ל"ת גרידא נמי חמורה בעונשה מעבירות ביטול המ"ע מפני שהראשונה בקו"ע ויש בה מש"ה מלקות [בזמן שהי' בהמ"ק קיים] והשני' בשוא"ת ומש"ה אין בה כלום מה לי אם היא עוד יותר חמורה בעונשה שיש בה כרת דהיינו חומרה רבה ומה לי חומרא זוטי שעכ"פ יש בה מלקות] אלא אנן בתר צד המתן שכר דקיום המצוה קא אזלי' ובהא ודאי מ"ע גדולה טפי בשכרה מכל ל"ת מפני שהיא בקו"ע וכל ל"ת אינה אלא בשוא"ת וא"כ גם ל"ת שיש בה כרת נמי נהי דהוי בעונשה עוד יותר גדולה מעונשה של עשה אכתי בשכר הקיום דאזלי' הכא בתר האי צד כפל מה דגלי רחמנא מיהו עדין שכרה של המ"ע גדולה יותר משום קיומה של כל ל"ת שבעולם מפני שקיומה של מ"ע הוי בקו"ע וקיומה של כל ל"ת אינה אלא בשוא"ת. ואטו משום שיש בעבירתה כרת דגלי רחמנא שחמורה עוד יותר בעונשה היכי דעבר בקו"ע יהא בה נמי שכר מרובה בקיומה שאינה אלא בשוא"ת שתהא שקולה נגד שכרה של קיום מ"ע דהוי בקו"ע הא ודאי ליתי' דודאי כללא הוא דכל קו"ע גדולה בענינה מן שוא"ת וריבוי העונש של העבירה איני גורם כלל ריבוי השכר בקיומה אלא אדרבה נהפוך הוא שמנגדתו מפני שמתהפך מקיום לעבירה מקו"ע לשב ואל תעשה ומשוא"ת לקום ועשה וכמו דהוי בל"ת גרידא שהל"ת חמורה בעונשה וקלה בשכרה נגד מ"ע והעשה קלה בעונשה וגדולה בשכרה מפני שבין לשכר בין לעונש קו"ע גדולה במילתי' משיא"ת:
ה"נ בל"ת שיש בה כרת נמי דכוותה דאכתי לענין קיים ושכר מ"ע גדולה אף ממנה ואינה חמורה בעונשה אלא נגד שאר ל"ת ששניהם עבירתם בקו"ע וזו חמורה מזו ודו"ק היטב:
וממילא ניחא נמי הא דיומא (דפ"ה) דפריך השתא אל"ת מכפרת אעשה מבעי' משום דלגבי כפרה דאזלי' בתר עונש העבירה איזו חמורה ובעי כפרה חשובה טפי פשיטא דל"ת חמורה שעבירתה בקו"ע וכיון שמתכפרת עלי' כ"ש שהיא מכפר' אביטול מ"ע דעבירתה קלה שאינה אלא בשוא"ת וניחא נמי הא דקאמר שם (דפ"ו) עבר על מ"ע ועשה תשובה לא זו משום עד שמוחלין לו. על מל"ת תשובה תולה ויוה"כ מכפר משום דהראשונה קלה מהשני' בצד העבירה שזו אינה אלא בשוא"ת וזו בקו"ע וניחא נמי הא דקאמר במנחות (דמ"א) דרק בעידן ריתחא ענשו אעשה דהוי ג"כ מה"ט מפני שעבירתה קלה שאינו אלא בשוא"ת ואין זו סתירה כלל למה שכתב הרמב"ן דעשה גדולה ממצות ל"ת וכמו שחשבו התוס' יוה"כ והיד מלאכי אלא אדרבה הן הן אותם הדברים בעצמן שהרי הרמב"ן איירי לענין צדיקים המקיימים מצות התורה ובשכרן ואותו דבר בעצמו הגורם לחומרת ל"ת נגד העשה לגבי רשעים העוברים על מצות בוראם מפני שהראשונים בקו"ע והשניים בשוא"ת היא בעצמה הנותנת להפוך המידה לגבי צדיקים ולהגדיל שכר מקיימי מ"ע על מקיימי מל"ת מפני שמקיימי מ"ע עבודתם בקו"ע ומקיימי מל"ת עבודתם בשוא"ת וכל זה ברור והדברים עמוקים וישרים בעזה"י [ויש לי להביא ראי' לדבריו של הרמב"ן דשכר מקיימי מ"ע גדולה משכר מקיימי מל"ת מגמרא ערוכה בספ"ק דקדושין (ד"מ) רמי רב טובי בר קיסנא לרבא תנן כל העושה מצוה אחת מטיבי' לו וכו' עשה אין לא עשה לא ורמינהי ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה א"ל התם כגון שבא דבר עבירה לידו וניצול הימנה וכו' הא קמן דאין נותנו שכר למקיים מל"ת כמקיים מ"ע אלא כשבאתה דבר עבירה לידו וניצול ממנה [דפרישתו מהעבירה אחר שכבר באה לידו הוי ג"כ כקו"ע] הא לא"ה לא וגם מגופי' דהך מתני' דשלהי מכות (דכ"ב) דמייתי התם נמי דייקא הכי דתנן ישב ולא עבר עבירה נותני' לו שכר כעושי מצוה ועכ"פ שמעי' דשכר עושי מצוה גדול יותר ולכן תולה שכרו של פורש מעבירה בשכרו של עושה מצוה וכדאמרי' בב"ב (די"ב) מי נתלה במי קטון נתלה בגדול וכל זה ראי' ברורה לדבריו של הרמב"ן כנלע"ד]
ויוצא לנו מזה להתלמד עוד דבר אחד מה שלא נתפרש בדבריו של הרמב"ן והוא לענין לאו הבא מכלל עשה. שענינו הוא לאו שהכתיבתו התורה בצורת עשה כדי שלא יהא בענשו מלקות [בזמן הבית] ושיהא דינו כמו לאו שאין בו מעשה או לאו שניתק לעשה שיש בו דבר הקל שבזה ושבזה רצוני שקטון הוא במעלתו ומתן שכרו ממ"ע ואינו אלא כמקיים כל שאר מל"ת שאינו גדול במעלתו ושכרו כמקיים מ"ע מפני שגם קיומו אינו אלא בשוא"ת ככל ל"ת ולא בקום ועשה כמ"ע וגם קל הוא בעונשו על העבירה משאר מצות ל"ת מפני שאעפ"י שעבירתו הוא ג"כ בקום ועשה ככל ל"ת דעלמא וראוי להיות חמור בענשו מעובר ומבטל מ"ע שאין עבירתו אלא בשב ואל תעשה מיהו התורה גילתה לנו רצונה שנקל בענשו כעובר על העשה שעבירתו בשוא"ת ואין בו עונש ולכן הכתיבתו תורה בצורת עשה להקל עליו וזו היא שאמרנו שיש בו צד הקל שבזה ושבזה כלומר שאין בו מתן שכר של מקיימי מ"ע ולא קבלת עונש של עוברי מצות ל"ת ומש"ה הוי קל נמי לענין תפיסת קדושין וממזרות למ"ד אין קדושין תופסין ויש ממזר מח"ל כמו דאיתא בריש אלו נערות ובפרק האומר בקדושין שהביא התוס' יוה"כ שהבאנו:
וכל זה פשוט וברור:
ועולה לנו בזה להסתלק מן הספק שנסתפק בו בספר תוס' יוה"כ לענין. מי שאחזו בולמס ויש לנו להאכילו או איסור לאו כגון נבלה או אסור עשה כגון פירות שביעית אחר הביעור איזו נאכול אותו אי איסור לאו אי איסור עשה וכל מה שבא לבית הספק בזה הוא עפ"י מה שנתבאר מדברי הרמב"ן שמ"ע גדולה ממצות ל"ת אלא דסוגיין דעלמא מסוגיות הש"ס לא מתחזי הכי לכן הצריך הדבר תלמוד ולפמש"כ אין הדבר צריך לפנים מפני שגם הרמב"ן לא נתכוין לומר דמ"ע גדולה ממצות ל"ת אלא בצד הקיום דאז מ"ע גדולה מפני שהיא בקו"ע אבל צד הקיום של מצות ל"ת הוי בשוא"ת אבל בצד העבירה מתהפכת הדבר שמל"ת גדולה במילתי' לעונשה מעונש של העובר על מ"ע. מפני שבעבירה הל"ת היא בקו"ע באותו צד אבל עבירת מ"ע היא רק בשוא"ת וא"כ הכא לענין בולמס וחולה שצריך לעבור פשיטא דאזלי' בתר עונשן של מצות. ולא בתר מתן שכרן אלא עוד גם זאת דבלאו הבא מכלל עשה אין בו שום צד גדלות כלל נגד ל"ת גמורה גם במתן שכר הקיום שהרי קיום שניהם הוי רק בשוא"ת ומה מקום להסתפק לעבור טפי על מצות לאו גמור שהחמירה התורה בענשו נגד לאו הכא מכלל עשה שהקילה התורה בענשו כאילו לא עבר אלא אעשה שעבירתו אינה אלא בשב ואל תעשה אעפ"י שהוא עובר בקו"ע לכן פשוט הדבר דמאכילין אותו הקל הקל דהיינו איסור לאו הבא מכלל עשה ואין מאכילין אותו איסור לאו גמור כנלע"ד: