אור ברסלב
תרומת יד סימן מז

תרומת יד· רבי מרדכי מבוסק

סימן מז

סימן מו

עוד חקירות שונית בענינים הללו לפמש"כ בסי' הקודם.

ואחרי שנתבאר לנו דשכירות ושאלת קרקע נקנה לכ"ע באמירה בעלמא לענין חמץ באיסור ב"י משום דנהי דיכול לחזור בו כ"ז שלא עשה בו א' מדרכי הקנין הקוני' במקח מיהו כל זמן שלא חזר בו קאי ברשות השוכר והשואל ובהא ניחא לן הא דלשי' הרא"ש כל מפקיד עובר בב"י משום דהנפקד משאיל או משכיר ביתו להמפקיד על פקדונו וכן הא דביחד לו בית אין הנפקד עובר בב"י לשיטת ר"ת וכפי מה שהסכימו רוב הראשונים אעפ"י שקע"א משום דלא קרי' גבי נפקד בבתיכם מפני שהבית מיוחד בשאלה או שכירות להמפקיד דכל זה הוא אעפ"י שלא עשה בו המפקיד קנין דנעל גדר ופרץ משום דכל זמן שאין הנפקד חוזר בו הוי ביתו של המפקיד ולא דנפקד בשיחד לו בית:

ואם לא יחד לו בית הוי בית השותפי' ועכ"פ גם המפקיד עובר עליו וכפמש"כ בסי' הקודמים ויש לנו לברר עכשיו בהאי דינא דהרא"ש שכתב דכל שומר משאיל או משכיר ביתו להמפקיד על הפקדון גם בסתם וכפ"מ שנראה בדעתיהו דהגאונים והרמב"ן שנחלקו ע"ז וס"ל דשומר לא משאיל ביתו להמפקיד אלא נהפוך הוא שהמפקיד מוסר פקדונו להשומר שקבלו בביתא דידי' מה שיש ללמוד בזה ממקומות אחרים דעת הראשונים היאך נוטה וכן יש לברר בהאי דינא דיחד לו בית דלפי פי' דר"ת גם אם קבל עליו הנפקד אחריות ג"כ אינו עובר עליו משום דהוי בשאלה או שכירות המקום קנוי לבעל הפקדון. אם האי דינא הוי גם בסתמא וגם הגאונים והרמב"ן מודו ביחד לו בית דאעפ"י שקבל עליו שמירה ואחריות מ"מ גם הבית משאיל או משכיר לו גם בסתמא [ורש"י נחלק עליו בזה וס"ל דכל שקבל עליו שמירה ואחריות בסתמא אינו משאילו ומשכירו המקום אעפ"י שיחד לו בית ומש"ה הוצרך לפרש הברייתא דמשמע לי' דאיירי בסתמא דבלא קע"א איירי וכפשכ"ל] א"ד דוקא בשפירש שמשאילו או משכירו המקום איירי הא בסתמא לעולם אין השומר משאיל ומשכיר ביתו לבעל הפקדון אעפ"י שיחד לו בית:

והנה מלשון הרשב"ם דב"ב (שם) שכתב אברשות המופקדי' אצלו ז"ל שהפקיד שם מוכר פירותיו ומסתמא הקנה לו נפקד למפקיד את רשותו לצורך פירותיו כו' כדרך כל הנפקדים עכ"ל משמע דגם הוא קאי בשי' הרא"ש דפסחי' במאי דס"ל דכל שומר מקנה לו רשותו לבעל הפקדון בשאלה ושכירות על פקדונו ואעפ"י שהרא"ש גופי' שם חולק עליו בזה וס"ל כשיט' התוס' דלאו משום קנין חצר שהנפקד מקנה ביתו לבעל הפירות אתיני' עלה בקנין הלוקח כפי' של הרשב"ם שם אלא מתורת זכי' שאומר הנפקד תזכה לו חצרי ללוקח ומש"ה לא מהני אלא גבי אחר ולא גבי מוכר גופא משום שאין אדם יכול לזכות בשלו לאחרים ע"י עצמו כדאי' בעירובין ומשמע מזה לכאורה דאין הנפקד מקנה ביתו וחצרו לבעל הפירות בשאלה ושכירות אלא נהפוך הוא דמקבל הפירות לרשותא דידי' וכשי' הגאונים מיהו הא ליתי' דלאו משום ה"ט פליגי עלי' דהרשב"ם וס"ל דאין הלוקח זוכה בתורת חצר אלא בתורת זכי' משום דאין הנפקד משאיל ומשכיר את ביתו וחצרו לבעל הפירות אלא משום דס"ל דכל זמן שלא קנה הלה בהבית והחצר בקנין גמור כדרך שקוני' בקרקע לשלא יהא יכול לחזור בו אינו יכול לזכות מה שמונח בו בתורת חצר וכפמשכ"ל ומש"ה הוצרכו לבא לטעם זכי' תדע דאל"כ אפ"ת דכל שומר מן הסתם אינו מקנה מקומו בשאלה ושכירות לבעל הפקדון אכתי אם פירש בהדי' שמשאיל ומשכיר לו המקום מהני שיהא הלוקח יכול לזכות בתורת חצר וא"כ גם לדידהו אכתי מתפרש שפיר האי עד שיקבל עליו דתני גבי נפקד שהוא מתורת קנין חצר ולא בתורת זכי' ובשפירש בהדיא שמשאיל לו מקומו וגם במוכר יהא מועיל השאלת מקום כהאי א"ו דלדידהו אעפ"י שפי' לו בהדיא שמשאיל לו מקום נמי לא מהני משום שלא עשה בו בעל הפירות א' מדרכי הקנין וכפמשכ"ל וא"כ אפשר שפיר דמודו בהא להרשב"ם דכל שומר אפי' מן הסתם נמי משאיל ביתו להמפקיד ונ"מ לענין חמץ דכיון דמהני השאלת מקום בלא קנין לענין ב"י כפמשכ"ל וכן לענין קרן נמי מקני' לי' רשותא ככל שומר בסתם אלא דהתם אין נ"מ מזה משום דכיון דקבל עליו שמירה גם אחריות דעלמא נמי הוי עליו כמו שמבואר בב"ק בכמה דוכתי' ודו"ק] גם בשומר סתם נמי השאלת רשות להמפקיד והרשב"ם שכתב דכל שומר משאיל רשותו לבעל הפירות בסתם אעפ"י שלא הי' לו צורך לזה כלל שם שהרי תני התם עד שמקבל עליו דהוי לפי פירושו השאלת מקום ללוקח מפורש וא"כ אפי' תימא דסתם נפקד אינו מקנה רשותו לבעל הפירות נמי מתפרש שפיר לפי דרכו היינו משום דרוצה לתרץ דלא תקשה לפי שיטתו דהוא מטעם קנין חצר וא"כ גם בבית מוכר נמי שייכא [וכן שכירות מקום הא שייכא לכ"ע ברשות מוכר כמו ברשות הנפקד וכדתנן במתני'] ולזה כתב דהאי תנא דברייתא אורחא דמילתא נקט דסתם מוכר רוצה לפנות את ביתו ואינו חפץ להשאיל או להשכיר רשותו אבל גבי נפקד שייך קבלה או שכירות המקום משום דכמו שהי' נפקד של הראשון ה"נ יהי' של שני וכמו שכתב שם מפורש עיי"ש מיהו מדכתב ז"ל דמסתמא הקנה לו נפקד את רשותו לצורך פירותיו כו' כדרך כל הנפקדים עכ"ל זו הלשון אומרת דס"ל דסתם נפקד נמי מקני לי' רשותא להמפקיד לצורך פירותיו דאל"כ לא הי' לו לכתוב כן כיון שאין זה הכרח כלל למה שפי' ודו"ק:

ונחזי אנן לענין קנינים באם הקנה המפקיד להנפקד את הפקדון אם קנה הנפקד את הפקדון בקנין חצרו או לאו ואם יש חילוק בזה בין אם יחד לו מתחילה הנפקד להמפקיד מקום מיוחד על פקדונו או לאו שהרי קיי"ל לענין קנינים דהשוכר את המקום קונה מה שמונח בתוכו מיני' דמשכיר בקנין חצר וכמתני' דב"ב (דפ"ד) ואם הי' פיקח שוכר את מקומו ושאר דוכתי' ואיפכא המשכיר אינו קונה מיני' דשוכר אם הי' הדבר מונח בבית המשכיר להשוכר והקנהו השוכר להמשכיר בקנין חצר וכדמוכח הא דב"מ (דמ"ט) גבי כגון שהיתה עליתו של לוקח מושכר למוכר דאינו קונה אלא במעות דוקא ולא בקנין חצר וכמו שפירש"י עיי"ש ויש לברר במפקיד שהקנה פקדונו להנפקד אי קני לי' בקנין חצר שהרי הדבר תלוי ועומד בהאי סברא דאם הנפקד השאיל או השכיר מקומו להמפקיד ממילא לא קני נפקד מיני' דמפקי' בקנין חצר שהרי הוא מושכר להמוכר ואי תימא דאינו מקנה לו מקום בביתו אלא מקבל אותו לרשות שלו וכפ"מ שכתבנו לסברת הגאונים ממילא קונה אותו בקנין חצרו וכהא דתניא בב"ב (שם) בברייתא דד' מידות דברשות הלוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח:

ובטוח"מ (סי' קפ"ט) כתב ז"ל ואין המקח מתקיים לקונה אא"כ יקנה לו המקנה אבל אם הי' לו פקדון בידו וכיון לקנות בסכום ידוע שאמר ליתן לו למפקיד לא קנה וכ' עלה הב"י בבדק הבית דהא בידו שכ' הטור טס"ה וצריך להגיה ולכתוב במקומו ביד אחרים שאם היה הפקדון ביד הלוקח כיון שקבל עליו למכור קנה רשותו וכדתניא בפ' הספינה ופסקה הרמב"ם בפ"ד מהלכות מכירה וכן מבואר בטור (סי' ר') עייש"ה והט"ז כתב שם לישב דברי הטור בחד תי' עפ"י דברי הרשב"ם דב"ב וכתב דמש"ה לא קני הכא ע"י קנין חצירו משום דהמקום שהפקדון מונח בו הוי רשות המפקיד עיי"ש ויותר הי' לו להט"ז להסמיך את דברי הטור עפ"י הדרך הזה לדברי אביו הרא"ש דריש פסחי' שכתב מפורש דכל שומר משאיל או משכיר ביתו להמפקיד ונמצינו למדים דבגופא דהאי דינא נחלק הב"י עם הט"ז וכן מצינו עוד בתשובת מהרי"ט (ח"א סי' ס"ה) שנחלק הוא עם חכם גדול שכנגדו בהאי דינא ג"כ ודעת החכם היקר שם כדעת הטור לפי הגירסא שלפנינו ועפ"י פירושו של הט"ז שלמד גם הוא מדבריו של הרשב"ם דב"ב לענין האי דינא דאין הנפקד קונה מהמפקיד את הפקדון בקנין חצר משום דהמקום קנוי בשאלה או שכירות להמפקיד והמשכיר אין זוכה מהשוכר במה שמונח בחצר המשכיר בקנין חצר אלא אם קנה החצר עצמו לחזרה ב"א מדרכי הקנין שקוני' בהם קרקע כדרך שהוא קונה אם הדבר מונח בחצר המוכר ממש והמהרי"ט נחלק עליו משום הני טעמים שיבואו עוד לפנינו ושני החכמי' דעדיפי מנביאי' לא הזכירו לא דברי הטור בח"מ (שם) ולא דברי הרא"ש דריש פסחים רק נשאו ונתנו בגופה של הלכה זו בדוכתייהו בש"ס וראשונים:

והנה לכאורה גם להאי סברא דמש"ה נפקד לא קני מיני' דמפקיד בקנין חצר משום דכל שומר משאיל או משכיר ביתו להמפקיד נמי תקשה קושית הב"י מהא דברשות הלוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח והא לוקח נמי אקני רשותא דידי' להמוכר כשהכניס לביתו פירותיו. ומסתמא כשהכניסו ברשות הלוקח איירי ומדעתו דניחא לי' בהכי שהרי סופו מוכיח על תחילתו שהי' נצרך לאותן פירות לקנותן והרי אמרי' בנדרים (דל"ג) דבזבוני מציעא הוי הנאה דתרווייהו ובזבינא חריפא הוי הנאת לוקח לחוד ולא הוי הנאת מוכר לחוד אלא בזבני דרמי לי' על אפי' עיי"ש וא"כ קשה דכיון דנפקד לא קני מיני' דמפקיד בקנין חצר משום דאמרי' דהשומר משאיל לו רשותו להמפקיד. גם בשהכניס ברשות ולא קבל עליו הלוקח שמירה ואחריות נמי אמאי קנה לוקח בקנין חצר שהרי המקום שאול הוא להמוכר על פירותיו גם בשלא קבל עליו שמירה ואחריות. כמו אלו קבל ואדרבה בלא קבל עליו שמירה יותר ראוי לומר שהשאילו מקום על פירותיו מאילו אם קבל עליו שמירה וכמש"כ התוס' בב"ק (שם) לענין הא ביתא קמך דאינו לא ש"ח ולא ש"ש אלא משאיל או משכיר לו המקום וכן במכניס ברשות אליבא דרבי דס"ל בסתמא לא קביל עלי' נטירותא אלא משאיל לו מקום וכפמש"כ בסי' הקודמים דבכה"ג שלא קבל עליו שמירה גם הגאונים והרמב"ן מודו דמשאיל ומשכיר ביתו לבעל החפץ ולא נחלקו על הרא"ש אלא בשומר דוקא משום דס"ל דשומר אינו מקנה רשותו לבעל הפקדון אלא נהפוך הוא שמקבל הפקדון לרשות שלו אבל בלא קבל עליו שמירה כ"ע מודו שהוא משאיל לו מקום לבעל החפץ וא"כ קשה היאך קנה לוקח הפירות שהם ברשותו כיון שהמקום מושאל למוכר א"ו צריך לומר שאעפ"י שהמקום הי' מושאל להמוכר כיון שמכר לו פירותיו חוזר המקום עם הפירות ביחד להלוקח [וכמו שכ' המהרי"ט שנביא דבריו לקמן] וא"כ גם ברשות הנפקד נמי יקנה מה"ט והנה התם הגדול מוהרר"ח יקר בר פלוגתא דמהרי"ט נרגש מזה וכתב ז"ל ולא אמרי' ברשות לוקח קנה אלא לפי שהביא המוכר פירותיו שם דרך ארעי למכור דאז לא אמרי' שהקנה לו רשותו עכ"ל ואין בזה טעם וכ"כ קשה מהא דא"י ר"פ השוכר (דס"ג) לגבי אתנן מוקי הא דתניא בא עלי' ואח"כ נתן לה וכו' אתננה אסור כגון דקאי בחצרה וש"מ דאעפ"י שהי' עומד בחצרה עבור הנותן מ"מ קני' לי' בקנין חצר ודוחק לומר דאיירי בשהכניס שלא ברשותה:

איברא דמהא דאבע"ל שם בכליו של לוקח ברשות מוכר אי קנה לוקח או לאו שמעי' דלאו ע"י שראה זה שהכניס את כליו לביתו ולא מיחה בו חשבי' ליה למכניס ברשות וכל שלא נתן לו רשות מפורש להכניס בו כליו לא חשיב מכניס ברשות אעפ"י שאומדן דעת הוא דניחא לי' בהכי שהרי התם נמי אומדן דעת הוא דניחא לי' להמוכר בהכנסת לוקח את כליו לביתו לקנות בהם פירות שהרי הוא רוצה במכירתם והרי אמרי' בנדרים (שם) דזביני מציעא הוי הנאת תרווייהו וזביני דרמי על אפי' הוי הנאת מוכר לחוד ולא משכח"ל הנאת לוקח לחוד אלא בזביני חריפא ומ"מ מספקא לן אי קוני' לי' כליו דלוקח משום דהמוכר נותן לו מסתמא רשות על זה וה"ל מקום שיש לו רשות להניחם דקונים לו כליו כמו בסימטא א"ד לא יהיב לי' רשות בסתמא עד דא"ל זיל קני וכמו שמתבאר מדברי התוס' שם הרי דמספקא לן דאפשר דהוי כמכניס שלא ברשות אעפ"י שלא מיחה בהכנסתם ואומדנא הוי עוד דניחא לי' בהכי ואפשר לומר דאפי' להאי צד האבעי' דכליו קונים לו משום דהוי כמכניס ברשות ודומה לסימטא מיהו ה"מ התם דניחא לי' למוכר ליתן רשות ללוקח על כליו כדי שתגמר הקנין על ידם אבל מוכר שהכניס פירותיו לבית הלוקח שאין הנתינת רשות דלוקח בביתו להמוכר על פירותיו מסייעא בגמר הקנין אלא עוד מגרע לי' אפשר דבכה"ג לכ"ע אינו מקנה לו רשות בביתו בשאלה ומאי שלא מיחה בו אין זה הכניס ברשות בכדי דנימא דדוכתא אקני לי' בביתו כמו בהא ביתא קמך וגם אומדן דעת דניחא לי' בהכנסתו של זה אכתי אין זה מכניס ברשות דאמרי' דמקני לי' ביתו לכ"ע ולרבנן עוד הוי כאילו מקבל עליו שמירה וזה ברור לע"ד וא"כ האי בבא דברשות לוקח וכו' דתניא בברייתא לא הוי מכניס ברשות דהא ביתא קמך דאמרי' דמשאיל לו מקום ולפמשכ"ל דיש מכניס ברשות ומ"מ אינו משאיל מקום בביתו לבעל החפץ וכהא דכנוס שורך ושמרו דאמרי' בב"ק (דמ"ט) דלא אקני' ליה מקום בחצרו וה"ל קרן בחצר הניזק וכן אפשר דבפירות מוכר ברשות לוקח אפ"ת דהוי כמכניס ברשות מיהו לא נתן לו רשות אלא כל זמן שהוא שם עם פירותיו ועוסק במכירתם ופסיקת הדמים ולא עדיף מכנוס שורך ושמרו שאעפ"י שנתן לו רשות להכניס מ"מ אינו משאיל לו מקום וכן בכליו של לוקח ברשות מוכר אפי' להאי צד האבעי' דקונים משום דהוי כאלו נתן לו רשות להכניסם מיהו דוכתא לא אושיל אלי' וכפמשכ"ל ומש"ה לא קני אלא ע"י כליו ממילא לק"מ לא מהא דברשות לוקח וכו' ולא מהא דאתנן דא"י דהתם אין כאן שאלת מקום כלל וגרע משומר לשי' הרשב"ם והרא"ש דס"ל דמקני לי' דוכתא בשאלה לבעל הפקדון:

עוד יש לנו לבאר לדעת הסוברים דנפקד לא קני מיני' דמפקיד משום שהשאיל לו רשות להמפקיד ולמדו זה מדבריו של הרשב"ם כפמשכ"ל דלאו דהרשב"ם גופי' נמי ס"ל הכי דנפקד לא קני מיני' דמפקיד מה"ט דהא בורכא משום דלהרשב"ם ודאי קני נפקד מיני' דמפקיד. אעפ"י דלדידי' מתחלה היה הרשות שאול להמפקיד מיהו כשהקנה לו להנפקד הרי חזר לו בין הרשות ובין הפירות שבתוכו ולא עדיף רשות המפקיד שהי' לו בשאלה מהנפקד מאילו היה רשות שלו ממש דג"כ יכול להקנות ללוקח אם רוצה להשאיל לו רשותו לקנות ע"י הפירות המונחים בו לפי שי' הרשב"ם שם וכ"ש בשמחזיר לו רשות שלו שהי' אצלו בשאלה על פירותיו ועכשיו מחזירו לגמרי עם הפירות דמהני אלא שהם ס"ל דמוכר עצמו אינו יכול להשאיל מקומו להלוקח לקנות ע"י כל שלא עשה בו א' מדרכי הקנין דנעל וכו' וכשי' התוס' והרא"ש דלא כהרשב"ם ולא למדו מדבריו של הרשב"ם אלא הא דמוכח מדבריו דכל נפקד מקנה רשותו להמפקיד על פקדונו בשאלת מקום וא"כ ממילא דאין הנפקד יכול לזכות אם הקנה לו המפקיד את הפקדון בקנין שחצר שהרי המקום הוא קנוי בשאלה להמפקיד על הפקדון ואין המשכיר זוכה בקנין חצר בחצרו המושכר להמוכר כדמוכח הא דפ' הזהב (דמ"ט) וכ"ז הוא לדידן דלא ס"ל כהרשב"ם שגם בשלו ממש הוא יכול להקנות לחבירו מה שמונח בו:

ע"י שאלת המקום ובקנין חצר וא"כ כ"ש שיכול להקנות באופן זה בחצר שאינו שלו אלא קנוי לו בשאלה מהלוקח אם יחזור לו המקום השאול להלוקח שהוא המשאיל המקום לגמרי דלא גריעא מאלו השאילו מקומו לפי שעה דמהני והא דב"מ פ' הזהב (שם) דאמרי' דבעליתו של לוקח המושכרת למוכר לא קני לוקח אלא בקנין כסף איירי ע"כ בשהעלי' נשאר שכור להמוכר גם אחר המכירה וגם לפי שעה נמי לא השאיל לו המוכר המקום השכור. כדי שיקנה הלוקח על ידו וזה ברור:

וכל זה הוא עפ"י מה שהביא הסמ"ע בח"מ (סי' שט"ו סק"ב בהגהה) בשם הריב"ש דכשם שהשוכר אינו קונה קרקע בשכירות אלא בכסף שטר וחזקה ה"נ אם חזר השוכר והקנה את המקום השכור להמשכיר נמי אינה חוזרת להמשכיר אלא בכסף וכו' ובלא"ה אינו כלום עיי"ש וכ"כ עוד בסי' קפ"ט עיי"ש אבל לפ"מ שהעלה במח"א בדיני שכירות (סי' ט') דמשכיר חוזר וקונה מיני' דשוכר את המקום בדיבור בעלמא משום דסגי לן בהסתלקות רשות השוכר עיי"ש א"כ ממילא אם הקנה המפקיד להנפקד את הפקדון אע"ג שמתחילה היה המקום שהפקדון מונח בו קנוי בשאלה להמפקיד כמו שדקדקו מדברי הרשב"ם דב"ב מ"מ כשהקנה גם הפקדון להנפקד ממילא חזר גם המקום שהפקדון מונח בו להנפקד והא מהני בדיבור לחוד שסילק ממילא המפקיד את רשותו שהיה לו בהמקום לפי דרכו של המח"א וממילא קונה גם הפקדון בקנין חצר ואעפ"י שלא פירש לו בהדיא שחוזר ומקנה המקום להנפקד הרי גם הנפקד לא פירש לו מתחילה שהקנה לו מקום אלא אמרת דמסתמא כל נפקד משאיל מקום להמפקיד על פקדונו וא"כ הה"נ איפכא כשמקנה לו המפקיד להנפקד את הפקדון ג"כ בסתמא חוזר גם המקום שהפקדון מונח בו להנפקד א"ו דהט"ז והחכם היקר בתשובת מהרי"ט ס"ל דגם החזרת השוכר להמשכיר נמי בעי קנין גמור ודלא כהמח"א וגם זה ברור:

אבל עדיין אין מקום לבטל קנין הנפקד בהפקדון בתורת קנין חצר ע"י מה שמקום הפקדון הי' מתחלה שאול להמפקיד על פקדונו כפ"מ שלמדו מדברי הרשב"ם דב"ב שהרי להרשב"ם עצמו כבר אמרנו שאעפ"י שהמקום הי' קנוי להמפקיד מתחלה מיהו כשם שהי' קנוי מתחלה להמפקיד מהנפקד כן הוא חוזר וקנוי עכשיו מהמפקיד להנפקד דלא גרע מבית המוכר ממש דלהרשב"ם יכול להקנותו בשאלה להלוקח לקנות על ידו מה שמונח בו. אלא דלהתוס' והרא"ש והטור דאין המוכר יכול להקנות להלוקח ע"י שאלת המקום שהחפץ מונח בו עד שיעשה בו הלוקח א' מדרכי הקנין דנעל וכו' אמרי' דגם המפקיד אינו יכול להקנות מקום הפקדון שהי' קנוי לו בשאלה מהנפקד להנפקד אלא בא' מדרכי הקנין והא בורכא. דא"כ גם המפקיד במאי קנה להאי מקום מאת הנפקד הרי גם הוא לא עשה בו א' מדרכי הקנין וא"כ לא הי' המקום עדיין ברשות המפקיד לעולם והרשב"ם שכתב דכל נפקד מקני לי' מקום למפקיד על הפקדון לטעמי' אזיל דס"ל דשאלת קרקע נקנה באמירה בעלמא או בחזקת תשמיש לחוד ומש"ה לדידי' קנה המפקיד את המקום מן הנפקד אבל להתוס' והרא"ש והטור אפ"ת דכל נפקד משאיל לי' מקום להמפקיד על פקדונו מיהו במאי קני לה מפקיד להאי' מקום והרי המקום הוא ברשות הנפקד כמו שהי' ואף שכתבנו לעיל דלגבי חמץ ונזיקי' מודו התוס' והרא"ש דהמקום קנוי בשאלה באמירה בעלמא. משום דשאלת ושכירות קרקע ודאי נקני' באמירה בעלמא להיות דשוכר ושואל כל זמן שלא חזרו בו הבעלי' והא דתניא כשם שהקרקע נקנית כו' כך שכירות קרקע וכו' היינו רק לענין חזרה לחוד לשלא יהיו יכולים הבעלים לחזור בהם אבל כל זמן שלא חזרו באמירה בעלמא הוי דשוכר ושואל מיהו הרי לענין קניני' על כרחיך ס"ל. דכל זמן דלא נפק מרבות בעלי' לענין חזרה אין השוכר יכול ליקנות על ידו וממילא דהמשכיר יכול לקנות על ידו בתורת חצר ותו דהרי כיון שהמפקיד מקנה הפקדון להנפקד אין לך חזרה גדולה מזו בין מצד המשכיר ובין מצד השוכר גם לענין המקום שהפקדון מונח שם. והרי חזר לבעלים כמו שהי' בתחלה ובטלה השאלת מקום דהמפקיד לגמרי וא"כ מהכ"ת לא יקנה בו הנפקד בהפקדון בתורת חצרו שאינו קנוי גם בשאלה ושכירות לאחר וסוף דבר יהי' איך שיהי' הרי כשם שהוא קונה גם הוא מקנה וכמו שבא המקום ליד המפקיד. כן הוא חוזר ממנו ליד הנפקד ומה זו מעכבתו להנפקד שלא נקנה בהפקדון שהוא בביתו בתורת קנין חצר:

וזו היא תשובה מן התשובות שהשיב במהרי"ט על פסקו של החכם מהרר"ח יקר בהא דאין הנפקד קונה מהמפקיד בקנין חצר מה"ט שהמקום שאול להמפקיד ובא אליו המהרי"ט מכח שלשה טענות הא' הוא מהא דבב"מ בפרק המפקיד (דמ) במתני' דמפקיד חבית אצל חבירו וטלטלה ונשברה מתבאר מהש"ס שם דדוקא אם יחדו לה הבעלים מקום אם טלטלה לצרכו והניחה במקום אחר לא הוי השבה אבל בלא יחדו לה הבעלים מקום בכל אתר דוכתי היא והוי השבה ופטור לר' ישמעאל דאמר לא בעי דעת בעלים וא"כ כיון שיכול הנפקד לשנותה בכל מקום שירצה ואין המפקיד יכול לעכב על ידו רשותו של נפקד הוא ולא דמפקיד הטענה הב' היא דבמאי קני לה המפקיד להאי דוכתא אפי' אם יחדו לה הבעלים מקום כיון שלא עשה בו המפקיד א' מדרכי הקנין הקונים בשכירות קרקע כסף או שטר או. חזקה דנעל וכו' וכמו שמוכח מדברי התוס' דב"ב (דפ"ה) ד"ה כגון במה שתי' בשם הריב"א וכן מהא דר"ג דעישור וכו'. וכן מהא דגיטין ר"פ הזורק גבי עובדא דגיטא דשכ"מ דקאמר תיזול איהו ותיחוד ותפתח הטענה הג' הוא שאפי' אם יחד לו והשאילו מקום להמפקיד לצורך החפצים שמסרם בידו לפקדון מסתברא שכל שנטל אותם החפצים אין המקום קנוי לו עוד לשיהא יכול להביא חפצים אחרים להניחם שם מפני שלא השאילו אלא כל זמן שאותם חפצים דוקא שם אבל אם פינם חוזר המקים לבעליהם הילכך עכשיו שנתנם במתנה להנפקד נמצא שהמטלטלי' והמקום באו לו כאחת. דהכי אמרי' בריש הזורק (דע"ז) הזורק גט לאשתו והיא בתוך ביתה או בתוך חצרה ה"ז מגורשת ופרכי' חצרה מה שקנתה אשה קנה בעלה ומסיק כדאמר רבא גבי עבד למ"ד כשטר ע"י עצמו יד עבד כיד רבו דמי אלא גיטו וידו באי' כ"א ה"נ גיטה וחצרה באי' כאחד עכ"ד ובס' קצה"ח (סי' קפ"ט) השיג עליו וחיזק אותה דעה דהנפקד אינו יכול לקנות בקנין חצר ויען כי לע"ד דברי המהרי"ט שרירין וקיימי' ודברי הקצה"ח לא נהירין לכן נביא מתחילה דברי הקצה"ח כמו שהם:

והנה מתחילה יצא הקצה"ח לחלק על טענת המהרי"ט השני'. דבמאי קני לה מפקיד להאי דוכתא כיון שלא עשה בה אחד מדרכי הקנין הקוני' בשכירות קרקע כסף או שער או חזקה דנעל וכו' בזה החליט דלא מבעי לדעת הרמב"ם (פ"א ממכירה) דגם קנין קרקע ממש נקנה באכילת פירות א"כ ה"נ כיון שנשתמש ברשות הנפקד במה שהכניס הפקדון לביתו קני לה להאי דוכתא אלא אפי' להחולקי' דקרקע אינו נקנה בחזקת אכילת פירות אלא בנעל וכו'. מיהו שכירות קרקע שאינו בא לקנות גופה של קרקע אלא לתשמישה לחוד כ"ע מודו דקני לה לאותו תשמיש בתשמישו וכמו בשביל של כרמים דכיון דנעשה להילוך קונה לה בהילוכא וכבר כתבנו דנתכוין באותה סברא עם המח"א ריש הלכות שכירות שכתב ג"כ הכי] ובראיות המהרי"ט מהא דגיטין ר"פ הזורק גבי שכ"מ דאמר רבא לקניי' להאי דוכתא דמנח בי' גיטא ותיזול איהי ותיחוד ותפתח וכו' והתם בשאלה יהיב לה האי דוכתא כמש"כ התוס' שם ומ"מ בעי חזקה דנעל וכו' וש"מ דבלא"ה לא קני וכן בהא דר"ג שהקנה להם המעשרות וקיבל שכר המקום ומשמע דבלא"ה לא קני היינו משום דהגט והמעשרות אינם שלהם אלא של הבעלים והוא רוצה להקנותם ע"י החצר ומש"ה בעי' שיעשו בהחצר אחד מדרכי הקנין דכסף או חזקה דנעל משום דאי לא"ה חצר אין כאן מתנה אין כאן ולא קנו לא זה ולא זה אבל במפקיד שמכניס חפציו לרשות הנפקד ודאי קני שפיר לאותו מקום שהשאיל הנפקד על חפציו ע"י מה שהכניס שם חפצו ונשתמש באותו מקום וזה הוא חזקה לאותו תשמיש וקנין שאלה או שכירות המקום עכ"ד והנה בזה נדחו הראיות דגיטין ודב"מ אבל תימא בעיני שלא שם הקצה"ח את עיניו הט' לראיות המהרי"ט מהא דב"ב שכתבו התוס' מפורש דגם אם השאיל המוכר מקום להלוקח על כליו נמי לא קני הלוקח המקום ע"י תשמיש כליו עד שיעשה בו חזקה דנעל וכו' ולכן כתבו דאינו יכול לקנות ע"י המקום רק ע"י כליו:

דנהי דלא קני המקום בשאלה או שכירות מיהו נתינת רשות על כליו הוי וקונה ע"י כליו כיון דהוי מקום שיש לו רשות להניחם ולא גרע מסימטא ומזה נלמד מפורש דלשיטת התוס' גם בשכירות קרקע נמי לא קני בתשמיש אלא בחזקה דנעל וכו' וכבר כתבנו לעיל דגם מדברי הרא"ש מתבאר שם כן ודלא כהמח"א וקצה"ח:

ועל טענת המהרי"ט השלישית שכיון שלא השאילו הנפקד את המקום אלא לצורך הפקדון זה לחוד ולא שיהא יכול אחר שהוציא אותו פקדון להביא חפצים אחרים להניחם שם אלא אחר שיפנם חוזר המקום לבעליהם א"כ כיון שנתן אותו הפקדון עכשיו להנפקד המקום והחפץ באי' להנפקד כאחת כהא דאמרי' לגבי גט אשה דאם זרק בתוך חצרה מגורשת אעפ"י דמה שקנתה אשה קנתה בעלה מה"ט דגיטה וחצירה באי' כאחד וכן הא דעבד משתחרר בשטר ע"י עצמו הוי ג"כ מה"ט דגיטו וידו באי' כאחד כדאי' בגיטין שם בזה יצא הקצה"ח לחלוק ואמר דשאני התם דיהיב להו להאשה ולהעבד גט בחצר האשה או ביד העבד ומש"ה הוא דאמרי' גיטא וחצירה או גיטו וידו באי' כאחד אבל בדיבורא בעלמא לא אמרי' הכי תדע שהרי באומר לעבדו בע"פ והרי את לעצמך לא קנה עצמו בן חורי' ולא אמרי' ידו ומתנתו באי' כאחד וכדאמרי' בפרק השולח (ד"מ) גם לגבי ע"ע שאם אומר לו באפי בי תרי זיל לא מהני משום דקיי"ל דע"ע גופו קנוי וש"מ דבדיבור בעלמא לא אמרי' דגופו ומתנתו באי' כאחד וה"נ מפקיד כיון דקני לה מתחילה לחצרו של נפקד כל זמן שהפיקדון הוא שלו על הנחת פקדונו אינו חוזר ונקנה לנפקד בדיבורא בעלמא עכ"ד. והנה לפי הבנת הקצה"ח בדעתי' דמהרי"ט גם אם הקנה אחד לחבירו חצירו עם המטלטלי' שהם מונחים בו נמי אמרי' דקני המקבל החצר עם המטלטלי' כאחד משום דאמרי' חצרו ומתנתו באי' כאחד ודבר זה לא ידעתי אם עלה על דעת אדם מעולם ואיך אפשר הדבר לומר כן שהרי אלו הקנה לחבירו חצרו בלבד אינו קונה אותו אלא באחד מדרכי הקנין שקרקע נקנית בהם כסף שטר או חזקה ואלו הקנה לו עוד מה שמונח בהחצר ג"כ יקנה שניהם כאחד באמירה בעלמא ובמה קנה החצר עכשיו שהקנה לו גם את המטלטלי' שמונחים בו טפי מאלו לא הקנה לו אלא החצר לחוד ואם תאמר שקנה את החצר ע"י תשמיש המטלטלי' שהם מונחים בו ואת המטלטלי' ע"י החצר הא ודאי בורכא דמלבד מאי דקשה קו' הקצה"ח דנימא איפכא דחצר אין כאן וממילא גם מתנת המטלטלי' אין כאן ולא יקנה לא זה ולא זה עוד קשה טפי לפי דעת המהרי"ט דע"י תשמיש החצר לא קנה אותו כלל ואפי' אם הי' שם מטלטלי' שלו לא הי' קונה החצר ע"י תשמישו במה שמניח שם חפצו ואיך יקנה את החצר ע"י מטלטלי' של הנותן שנותנם לו עכשיו במה שהם מונחים באותו חצר שהוא נותן לו כעת ועוד הרי מפורש נלמד ממה שכתב בטענתו הב' להביא ראיות דאין המפקיד זוכה בהחצר כל שלא עשה בה קנין דנעל וכו' מהא דבגיטין גבי גיטא דשכ"מ דקאמר תיזול ותיחוד ותפתח וכו' וכן גבי ר"ג דנתן להם המעשרות וקבל שכר המקום וש"מ דבאמירה בעלמא אינו נקנה החצר ולא אמרי' חצרו וגיטו או מתנתו בא"י כאחד [כמו שהבין הקצה"ח בדעתו] שתזכה האשה בהחצר ע"י הגט וכן שיזכה ר' יהושע בהמעשרות והחצר כאחד אלא אמרי' דחצר אין כאן וגם גט ומתנה אין כאן וכמו שכ' הקצה"ח או דעדיפא מיני' לפי דעתו דמהרי"ט דגם אלו הי' משתמש בהחצר בחפציו ממש נמי לא הי' מהני לקנות החצר עד שיעשה בו קנין כסף או חזקה דנעל וכו' דוקא וא"כ דבריו של מהרי"ט בטענתו הג' דהנפקד קונה את הפקדון בקנין חצר משום דחצרו ומתנתו באי' כאחד צריכי' ביאור שהרי משמעות דבריו שאפי' אם המפקיד קנה מתחילה את המקום שהפקדון הי' מונח בו בא' מדרכי הקנין שקוני' בהם שכירות קרקע [דאי לא"ה אא"צ למה שיחזור ויקנה את המקום להנפקד] מ"מ הנפקד חוזר וקונה אותו כשנתן לו המפקיד את הפקדון במתנה מטעם חצרו ומתנתו באי' כאחד וקשה מאי עדיפותא של הנפקד יותר מהמפקיד והרי כשם שהמפקיד אינו קונה את המקום מהנפקד אא"כ עשה בה א' מדרכי הקנין. ה"נ הנפקד אינו חוזר וקונה את המקום לחזרה עד שיעשה בו ג"כ א' מדרכי הקנין וכמו שכתבנו לעיל מדברי הסמ"ע מה שלמד מהריב"ש הא אין עליך לומר אלא דמהרי"ט לא קאים בהאי שיטתא דהריב"ש והסמ"ע אלא כשיטתי' דהמח"א דלא דמי קנין המשכיר לחזרה מן השוכר דסגי במחילה בעלמא אבל קנין השוכר מן המשכיר הוא דבעי א' מדרכי הקנין וס"ל למהרי"ט ג"כ דהא דאמרי' בר"פ הזורק דמש"ה אשה מתגרשת בחצרה אעפ"י דמה שקנתה אשה קנה בעלה משום דגיטה וחצירה באי' כאחד הוי ג"כ משום דקנין הבעל שאינו אלא לפירות לחוד אבל גוף הקרקע של האשה הוא חוזר להאשה ג"כ בדיבור בעלמא עם הגט שנותן לה משום שאין לומר דשאני התם משום דמסר לה גיטא ולאו דיבורא בעלמא וכמו שכ' הקצה"ח דהא ליתי' שהרי אין ענין הגט כלל על הנכסים שמוסר לה לחזרה אלא על עסקי גופה בלבד שהיא מותרת לכל אדם אבל חזרת נכסי' בא אלי' ממילא עם הגט בדיבורא בעלמא וא"כ לאו לגמרי מדמי לה הש"ס דגיטין לעבד דמשתחרר בשטר ע"י עצמו אע"ג דיד עבד כיד רבו דמי משום דגיטו וידו באי' כאחד משום דהתם ודאי כל קנין העבד את גופו אינו בא אנא ע"י השטר שחרור שזהו גופו של שטר הרי את בן חורין וכו' אבל גט אשה אינו בא אלא להתיר אותה לכל אדם ונכסי חוזרים אלי' ממילא בשעה זו משום דגיטה וחצירה באי' כאחד וחצירה חוזר אלי' בדיבורא בעלמא כמו גבי משכיר לשי' המח"א ודו"ק וא"כ ממילא אין מקום למה שכתב הקצה"ח ולמה שהבין מדעתו שגם אם הקנה לחבירו חצר עם נכסים נמי אמרי' חצר ונכסי' באים כאחד דהא ודאי ליתי' בין אם הקנה לו חצרו לגמרי בין אם הקנה לו חצרו לזמן בשאלה דלא מבעי' דלשי' המהרי"ט עצמו דתשמיש החצר לא הוי חזקה כלל אף לקנין שאלה ושכירות דלא מהני כל זמן שלא קנה את החצר בא' מדרכי הקנין שקוני' בהם קרקע אלא אפי' לשי' הרמב"ם דגם קרקע עצמה נקנית באכילת פירות ותשמיש וכן אם ננקוט כמש"כ הקצה"ח והמח"א דשכירות ושאלת קרקע נקנה לכ"ע בחזקת תשמיש מיהו בעי' שישתמש אח"כ בהקרקע אבל חצרו ומתנתו באי' כאחד ודאי לא אמרי' משום דאדרבה אמרי' איפכא דחצר אין כאן וגם מתנה אין כאן ושניהם הם עדיין ברשות הנותן כמו שהיו ובמה יצאו ממנו וכן בנתן לו חצרו ונתן גם שטר מתנה עליו בתוך החצר נמי פשוט הדבר דלא קנה ולא אמרי' בכה"ג חצרו ושטרו באי' כאחד והוי כמו אלו נתן לו שטר מתנה על חצרו בחצר של המקבל דקנה המתנה ע"י חצרו דהא ליתי' אלא אדרבה אמרי' איפכא דחצר אין כאן וא"כ גם שטר מתנה אין כאן כיון שלא בא עדיין ביד המקבל והרי השטר ברשות הנותן ובחצרו. וכמו שמסיק גס הקצה"ח (בסי' ר' סק"ה) עיי"ש ונלע"ד להביא ראי' לזה מהא דגיטין (דכ"א) אמר רבא כתב לה גט ונתנו ביד עבדו וכתב לה שטר מתנה עליו קנאתהו ומתגרשת בו וכו' ואמר רבא כתב לה גט ונותנו בחצרו וכתב לה שטר מתנה עליו קנאתהו ומתגרשת בו ופירש"י בטעמא דהא משום דגיטה וחצירו באי' כא' עיי"ש מדלא נקט רבותא טפי שאפי' אם גם השטר מתנה על העבד או על החצר נמי נתנו ביד העבד או החצר מ"מ קנאתן ומתגרשת בו ש"מ דדוקא כשקנאה את העבד או את החצר באחד מדרכי הקנין שעבדים וקרקעות נקני' בהם הוא דאמרי' דגיטא וחצירה באי' כא'. אבל לקנות גם גוף העבד והחצר ע"י ה"ט דגיטה וחצירה באי' כא' לא אמרי' אלא אדרבה אמרי' איפכא דאין כאן לא חצר ולא גט וכן משמע מלשון הרמב"ם (ספ"ה מה' גירושי' דין י"ח) כתב הגט ונתנו ביד עבדו וכתב לה שטר מתנה עליו כיון שזכתה בעבד זכתה בגט ונתגרשה אם הי' כפות ואם אינו כפות וניעור קנתה העבד ואינה מגורשת כו' וכן אם נתן הגט בחצרו ומכר לה החצר או נתנו לה כיון שקנתה החצר בשטר או בכסף או בחזקה נתגרשה עכ"ל ומתבאר מזה דבעי' שתקנה את העבד או החצר עצמו שלא על ידם וצריך לומר דלא דמי לשחרור העבד עצמו בשטר ע"י עצמו דקונה את עצמו כי מטי גיטא לידו משום דגיטו וידו באי' כאחד אבל אם מקנה העבד לאחרי' ונותן שטר מתנה לאותו אחר ביד העבד דלא קנה משום דקנין יד אלים טפי מקנין חצר לגבי הא דבעבד עצמו דזוכה בתורת יד בעצמו הוא דאמרי' גיטו וידו באי' כאחד ע"י השטר שחרור בעצמו אבל אם הקנה העבד לאחרים שאין השני יכול לקנותו ע"י מה שמונח השטר מתנה ביד העבד אלא בתורת חצר אם הוא כפות צריך שיעשה בהעבד א' מדרכי הקנין ע"י עצמו:

ואז אמרי' דזוכה בהעבד ובהשטר שבידו כאחד וכן בעבד עצמו אם נתן לו חצר ושטר שחרור בתוכו נמי אינו זוכה בשניהם כאחד ודו"ק וא"כ ממילא ניחא הא דבעי' בעבד שטר שחרור דוקא משום דכיון דגופו קנוי אי אפשר לומר גיטו וידו באי' כאחד אלא ע"י השטר הא לא"ה במה יקנה נפשי' אבל באשה שאין הגט כלל מענין חזרת הנכסי' לידה אלא בגט פקע אישות מינה ונכסי' חוזרים אלי' בדיבורא בעלמא משום שלא היה קנין הגוף לבעל מעולם עליהם רק קנין פירות וזה יוצא מרשותו בדיבורא בעלמא וכסברת המח"א ומש"ה אמרי' גיטה וחצרה באי' כאחד שע"י ביאת הגט לחצרה חוזר החצר אלי' בדיבורו וממילא מתגרשת ג"כ עי"ז:

וכפי הנראה שהקצה"ח הבין בדעתו דמהרי"ט דגם איהו ס"ל דשכירות אינה חוזרת מהשוכר להמשכיר בדיבורא בעלמא עד שיעשה בו המשכיר א' מדרכי הקנין וכמ"ש הסמ"ע בשם הריב"ש ודלא כהמח"א אלא שהוא בא בטענתו השלישית באת"ל דשכירות קרקע נקנית בדיבורא בעלמא ודלא כמו שכ' מתחלה בטענתו השני' אכתי כשהקנה המפקיד הפקדון שלו להנפקד חזר אליו גם המקום שהי' קנוי לו בשאלה מהנפקד ושניהם באו כאחד להמפקיד ובזה נחלק עליו הקצה"ח דבדיבורא בעלמא ודאי אין הנפקד חוזר וקונה החצר וגם ע"י החפצים שהם בו נמי לא קנה אותו בחזקת תשמיש משום דאדרבה אמרי' איפכא דחצר אין כאן ומתנה אין כאן ומש"ה הנפקד לא חזר וקנה מיני' דהמפקיד לא המקום ולא הפקדון אבל המפקיד קנה שפיר המקום תחלה מהנפקד ע"י מה שהכניס בו הפקדון ונשתמש באותו מקום והוא נמשך בזה עפ"י מה שכתב מתחילה לבטל טענתו השני' אבל מלשון המהרי"ט משמע דאפי' אם היה המפקיד קונה המקום בחזקה מתחילה מ"מ כשהחזיר לנפקד את המקום עם הפקדון שנתן לו קנה אותם בדיבור בעלמא מפני שהמקום חזר אליו בדיבור ועי"ז קנה הפקדון בקנין חצרו וצריכי' אנו לומר שסובר כס' המח"א דמפקיד חוזר ומקנה מקומו להנפקד בדיבור בעלמא וכיון דלא נתן לו הנפקד המקום אלא לצורך הפקדון כיון שנתן לו המפקיד הפקדון חוזר לו גם המקום כאחד בדיבורא בעלמא וכן בגט אשה נמי דכוותי' כיון שגוף החצר הוא דהאשה ואין לבעל בו אלא קנין פירות כיון שגירשה חוזר החצר להאשה בדיבורא בעלמא כאחד עם הגט שהרי חזרת החצר להאשה אין כתוב בהגט כלל אבל גבי עבד כיון שיש לרבו קנין הגוף עליו ודאי הא דאמרי' גיטו וידו באי' כאחד ביאת שניהם הוא ע"י הגט דוקא שהרי זהו עקרו של גט שחרור שמקנה הגוף להעבד להיות לעצמו ואיך יקנה זה בדיבורא בעלמא והדמיון מהש"ס חצר של האשה ליד של העבד אינו אלא לענין ששניהם באים כאחד הגט עם החצר כמו הגט עם היד אבל האי ענינא לחוד והאי ענינא לחוד שבעבד שניה' באי' ע"י השטר ובאשה בא החצר ממילא ע"י הגט שאינה עוד אשתו ודו"ק:

ויותר מזה נלע"ד דאפ"ת דגם המהרי"ט נמי קאי בשיטתו של הריב"ש דגם להחזיר המקום המושכר להשוכר נמי בעי' קנין גמור שקוני' בהם שכירות קרקע מ"מ במפקיד שהקנה להנפקד את פקדונו קונה הנפקד גם המקום שהי' הפקדון מונח בו אעפ"י שהי' מושאל מתחילה להמפקיד משום דכיון דלא שאל לו את המקום אלא לצורך פקדון זה כל זמן שהוא של המפקיד ה"ל כמו שואל מקום לזמן שלושים יום שמיד כשכלה הזמן חוזר המקום לבעלים מאליו. ה"נ חוזר המקום מאליו להנפקד מיד כשהקנה המפקיד הפקדון אליו שנמצא שכלה זמן השאלת המקום שהי' להמפקיד בו והיינו נמי טעמא דחצר דאשה דאעפ"י דמה שקנתה אשה קנה בעלה מיהו לא הקנו לו חכמי' אלא כל זמן שהיא אשתו ומיד כשגירשה כלה זמן הקנין ומש"ה אמרי' גיטה וידה באי' כאחד אעפ"י שאין ענין הגט מוכיח כלל על החזרת הנכסי' שהקנו לו חכמים הפירות כל זמן שהיא אשתו וגם לפ"ז צריכים אנו לומר דבעבד הא דגיטו וידו באי' כאחד הוי טעמא לחוד דשם ענין הגט והיד הוי ענין אחד שכל ענינו של גט הוא חזרת ידו אליו אבל באשה חזרת החצר בא מאליו ע"י כלות הזמן שלא הי' אלא כל זמן שהוא אשתו והוי ממש דומיא דפקדון שלא השאילו הנפקד המקום אלא כל זמן שהפקדון הוא של נפקד אבל בעבד אין לו זמן כלל רק הוא קנוי לעולם [וגם בע"ע לא כלה זמנו רק עד שש או יובל] ונמצא שזוכה בעצמו רק ע"י השטר ודו"ק היטב בכל זה:

תוכן העניינים

תרומת יד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה